בו ביום שחנני פוטר מעבודה התחילו המריבות והקטטות בבית. והוא – השתקן, הצנוע והבישן זקוק היה למדה מרובה של התאמצות כדי שלא להשיב לאשתו בחרפות וגדופים על צעקותיה וגדופיה היא.
מחוץ לביתו לא ידע אף אחד ממכיריו שמחוסר עבודה הנהו. הם הרגישו אמנם שלא הכל אצלו בסדר. אך מכיון שהוא עצמו לא דבר על כך, לא העיזו להציק לו בשאלות.
אף אדם לא ידע בכמה עמל, ריצה, שקרים ובדיות עולה לו לחנני להשיג את מנת המזון היומית הדרושה למשפחתו. אף אחד לא תאר לעצמו את קושי מצבו. ולעתים גם קרה שמי שהוא היה תובע ממנו סכום מה של כסף שהלווה לו, מבלי לדעת שלולא ההלואה המצערה היו ילדיו של חנני נשארים ללא לחם.
בתרוצים שונים, כשחיוך מרחף על שפתיו החיורות היה חנני דוחה את יום התשלום, והיה מסתלק בראש מורם ובצעד בטוח, בה בשעה שבלב כרסמה הדאגה הנוראה: איך להשיג כסף לכלכלת המשפחה.
למקום מיוחד למנוחה והשגת ההלואות הקטנות, שמש בית הקפה הגדול הקרוב לשפת הים, והמשמש לתושבי העיר מועדון למשחק השחמט.
ליד שלחנות מרובעים יושבים שם ברוב שעות היום והערב אנשים מכל שדרות הישוב. כל אלה אשר ביתם נעשה צר להם, מצאו שם את המנוחה הגדולה. כל אלה אשר החיים פלטו אותם באין יכולת לנצלם מצאו את ספוקם במשחק, מתרגשים, צועקים, ותובעים את עלבונם. כל פה מדבר, כל גרון צורח, וסמוך לכניסה שומעת האוזן: שח, מט, סוס, צריח, ועוד הברות סתמיות כאלה שאפשר לעמוד על כונתן רק עם הגישה לאחד השלחנות.
שני אנשים משחקים ומסביבם קהל סקרנים המשיאים עצות, עוזרים לסדר את הכלים על הלוח, מראים בפועל מסעים טובים, גורמים בהתערבותם להרס התכניות שעלו במחם של המשחקים היודעים יפה: שמחאתם לא תועיל, והרי הם מקבלים את העזרה המוחשית באנחה שוברת לב, ומצדיקים עליהם את הדין.
אחד המשחקים מחשב את המסעים בקול ובנגון הגמרא. בנעימות יוצאת מן הכלל הוא שר את הניגון המסורתי העצוב, ובלי משים צפה לנגד עיניך העירה הקטנה מוקפת היערות, לפניך עומד כחי בית המדרש המואר בנרות שעוה, רואה אתה באפלולית את חברך הקרובים ללבך שקועים בלמוד הגמרא, וגם אתה בין הלומדים: צעיר, חסר דאגה, מלא שאיפות וכיסופים. אך פתאום מפסיק המשחק את הנגון ומכריז בקול על נצחונו, וברגע זה ממש אתה חוזר למציאות המרה, לדאגות הפעוטות ולמלחמה הנואשת על פת לחם ובצל.
חנני נכנס לבית הקפה כשחיוך מרחף על שפתיו. אומר שלום צנוע למכיריו, יושב ליד אחד השלחנות ומחכה בסבלנות עד שיתפנה לוח וכלים, ובאמצע המשחק הער הוא נזכר פתאום כי “שכח” את ארנקו בבית וזקוק דוקא תיכף להלואה קטנה. לרוב הוא מקבל את ההלואה המבוקשת, ורק אז ניצת ברק אור מיוחד בעיניו הגדולות והוא משקיע את כל מחשבותיו במשחק.
אך לעתים יקרה שלחברו למשחק אין כסף. אזי ממהר חנני לסיים את המשחק ולו אף בהפסד. עובר משלחן לשלחן, מוצא את מישהו מקרבנותיו וחוזר על כל אותו הטקס, עד שהשיג את מבוקשו.
בכלל שותף רצוי הוא למשחק. כל מכיריו יודעים שבשעה של מצב רוח טוב אפשר לצפות ממנו לחדושים רבים ולחשבונות מדוייקים. והרי גם חסידים אינם חסרים. ואלה מוכיחים: שלחנני שטה מיוחדת משלו במשחק השח, וראוי הוא לעמוד במקום גדולים.
עם גמר המשחק יוצא חנני את בית הקפה, מסתובב קמעא להנאתו בין חנויות המכלת אשר בשוק, קונה לחם משל אתמול, ואם יספיק הכסף – גם צרכי אכל אחרים, וחוזר לביתו אשר בשכונה הרחוקה, בצפונה של העיר.
צועד חנני בצעד מדוד וקצוב ושר את שיריו האהובים עליו. דומה – שהסלסולים הארוכים אהובים ויקרים לו עד מאד. כל הגעגועים הטמירים שבלב משתפכים עם השיר, כל הסבל והצער מובעים בקולו הרוטט, והסלסולים היוצאים מגרונו, הספוגים יאוש קודר, נבלעים בשחור הליל, נהפכים לצללים, מתפזרים אל בין ההרים, ומקוננים שם מרה על גורל אנוש שנשבר.
עם התקרבו לביתו הולך שירו הלוך ונמוג. וצליל קולו הולך ונחלש, הולך ונפסק, עד שנחנק בגרונו.
הוא מתקרב לדלת, עומד רגעים מספר ומקשיב לרחש שבפנים החדר. מרים את היד כמהסס לידית הדלת ומשיבה אחור כמי שנכוה, ולבו הולם בו מהתרגשות ומפחד לבאות. עד שלבסוף הוא מחליט לעשות את הצעד הנועז, מרים את היד שוב, לוחץ על הידית והדלת נפתחת וקולטת את הבא.
אשתו וילדיו כבר ישנים במטותיהם. בפסיעות חרישיות הוא נגש אל מטת הילדים, מרימם ומשכיבם במצב שכיבה נוח, פורש את הכילה עליהם וחוזר למקומו.
בעברו ליד מטת אשתו הוא מעיף מבט חטוף על הראש היפה, השב, שלפנים אהב מאד ללטפו. כמה רוך ואהבה הביעו לפנים לטיפותיו על ראשה של זו הממררת עתה את חייו. גדול עד מאד הוא רצונו להניח את ידו על שערות שיבה אלה, כדי להרגיש את החמימות שבהן. אך יודע הוא שבזה ימיט שואה על ראשו, והרי עוקר הוא את רגליו ונגש לשלחן.
בשקט הוא יושב ליד השלחן. להבת המנורה מורדה ובחדר מטילים צללים שחורים. משהו מעיק על הלב. משהו לוחץ את המוח כבמלחצים, מלים מזדקרות ונדחקות החוצה, מתעורר הרצון לדבר, לצעוק, לקבול מרה על סדרי העולם, לתנות את ענות הלב בפני קרוב המבין ומנחם, להניח את הראש העיף בחיקה של נפש קרובה ואוהבת ולנוח, לשכוח, לשקוע לתוך האין סוף ולמצוא מרגוע לנפשוֹ העיפה.
שוב תועה מבטוֹ בחדר ונתקל באשתו השקועה בשינה מתוּקה. הוא עדיין אוהב אותה, היא עדיין קרובה ללבו, ומאושר מאד היה לוּ יכל היה לספר עמה עתה כמו אז לפני שנתים. טוב היה להם, טוב מאד, וחבל שאין המשך לכך.
בבהירות יוצאת מן הכלל הוא זוכר כל פרט למן ההכירות הראשונה עד ליום העברת חפציו לחדרה. והיה זה בימים קשים לחלוצי העבודה והעמל בארץ. יחד סבלו מחסור, יחד שמחו לפת לחם וזיתים, יחד עברו את הארץ ברגל עד שנשתקעו לגור בעיר, התחתנו, ילדוּ ילדים ובנוּ בית בישראל.
היא היתה גדולה ממנו בשנים. אך עובדא זו לא הפריעה. להיפך: ההבדל בגיל הידק ביניהם את הקשר עוד יותר מהרגיל. ביחסה אליו היה משהו מיחסה של האם לבנה הבוגר – שיש לשמור עליו שלא יצא לתרבות רעה, ושמירה זו נעמה לו.
אין חנני זוכר מתי ואיך החליטו להנשא זה לזו. פרט זה נשכח ממנו לחלוטין. אך זוכר הנהו יפה את יום החופה, את הטקס, את הנשף, ואת ההרגשה הראשונה של הנשוי תיכף לאחר הקדושין.
זוכר חנני שביום החופה החליט להקל מעליה את סבלה עד שידו תהא מגעת, ולעשות את חייה לנוחים. ואת החלטתו זו מלא כפי יכלתו, וחוץ מעבודת יומו הרגילה היה עוזר לה גם בעבודות הבית, וכל שעתו הפנויה נמסרה לה.
ובכל זאת לא התיחסה אליו אף פעם כאל שוה בזכויות. בכל דבר ומעשה מצאה מגרעות, אסור היה לו לצאת בלעדה את הבית, בדמיונה נוצרו חששות שונים שנהפכו במרוצת הימים למוחשיים. היא התמרמרה, צעקה, בכתה ואף קללה. בשום פנים לא היה ביכלתה לסלוח לו את עוון גילו הצעיר.
והוא שתק. סגר את פיו ויסבול. הוא השתדל לחדור לתוך התעלומה שלפניו, התאמץ להמתיק במקצת את רגש המרירות שנצטבר בלבה, אך ללא הועיל.
וכך נמשכו הדברים עד שפטרוהו ממקום העבודה הקבוע. וכשפטרוהו נעשו חייו מרים שבעתים. אף רגע מנוחה לא ידע. בשעות היום היה מתרוצץ בעיר לחפש עבודה או להשיג הלואות כסף לפרנסת המשפחה, וכשחזר לביתו עיף ורצוץ נתכו על ראשו גדופים ושמות גנאי, ולעתים קרובות אף קללות שירדו כברד על ראשו. לרוב היה נשאר במקומו, מקבל את הכל בשתיקה אילמת עד שהיתה מתעיפת ונרדמת מאפיסת הכחות, אך קרה גם שהיה קם ומתחמק החוצה כשאחריו רודפת צעקת האשה וקללתה. ואז היה אנוס לבלות את מרבית שעות הלילה בחוצות העיר או על ספסל בגן.
ובאחד הערבים, בשובו לביתו עיף וּמיואש, ישב לו כדרכו ליד השלחן ולעס בשקט את פרוסת הלחם שבידו, ועיניו שוטטו בחלל החדר. מחו העיף שאף לנוח קמעה מטרדות היום, וכולו היה שקוע בתוך ד' אמותיו של עולמו שנחרב… פתאום העירו קול גס:
כבה את המנורה!
הפקודה – שנאמרה בהדגשה מיוחדת הרגיזה אותו. אך נאמן לדרכו השיב בקולו המתון: תיכף… והמשיך לרקום את קורי חלומותיו בהקיץ. אך פתאום הבחינה אזנו חריקת המטה, שעיטה של רגלים יחפות על רצפת האבן, וסמוך לאזנו נשמע קול נשיפה חזקה.
המנורה כבתה והוא נשאר יושב – אפוף חשכה סמיכה.
ברגע זה חל בו שנוי גדול. ויחד עם המנורה שכבתה – כבתה גם האהבה לאשתו. כבתה השלהבת הבהירה בלבו – אשר ממנה שאב כחות לשתיקה הממושכת, ושעזרה לו לסבול ולשאת את הכל בדומיה, ובלבו גמלה המשטמה לאשתו – שהצטברה במשך עשר שנות נשואין.
ויהי לאחר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות