חדר גדול, מואר באור השמש החודר בשפע ומאיר את כל פנותיו. הרהיטים בחדר מועטים: שתי מטות גדולות, מטה אחת קטנה לילד, קולב עץ ועליו מעט בגדים, שלחן קטן ועליו מנורה ביתית רגילה, אלה הם כל הרהיטים שבחדר.
ממבט ראשון ניכר שחלק הדרים בו לא בין העשירים הוא. האם, כבת שלשים וחמש שנה, לבושה שמלת בית נקיה אך מטולאה במקומות שונים. בפניה יש להכיר שגם שנים טובות היו לה. פניה – אף כי מקומטים המה מביעים מרץ והתנגדות וניכרים בו סימנים בולטים של יפי – אך יחד עם כך מביעים פנים אלה גם סבל רב. עיניה המאירות עדיין באורן הרגיל – עיפות ללא גבול, והן כאילו מדברות אליך בשפה המיוחדת רק להן, בשפה האלמת של האם הסובלת ומתענה למראה סבלם של ילדיה הקטנים.
בכל תנועה משלה בולטת ההתאמצות שלא לתת לדמעות להשתלט עליה ולהתפרץ חוצה. ולוּ אפשר היה לבכות קצת, כי אז יכלה להקל במדת מה ללב הדוי. אך יודעת היא שהדמעות תשפיענה לרעה על כל המשפחה ותרבינה את הסבל הגדול גם בלאו הכי. והרי, בהפנותה את מבטה אל עבר בעלה או ילדיה, היא מעלה חיוך על שפתיה החיורות ומנחמת ואומרת: אין דבר! עם חלוֹף הסערה – תשקוט גם הרוח.
ליד השלחן יושב אדם צעיר כבן שלשים ושש שנה. קוי פניו יפים אך לא נעימים ביותר. מיצחו גבוה ורחב, עיניו גדולות, כחולות, טהורות כשמים לטוהר. ומהן נשקף טוב לב, רחמים, סבל, כאב וחוסר אונים כאחד. עיניו מביטות סתם נכחן בחלל החדר, ובהפגש מבטן במבטה של אשתו הרי הן משנות את הבעתן הרגילה – ומנחמות, מבטיחות עתיד יפה יותר מההווה המר והשחור.
בכלל קשה לו עד מאד לשאת את מבטה החודר של אשתו. קשה לו להסתגל למחשבה שהוא – העובד הותיק, הגיע למצב של חוסר יכלת לספק לחם יבש למשפחתו הרעבה. והרי רגיל היה עד כה לחיי רוחה ושׂבע, וכי הוא אשם בדבר?
על מפתן החדר משחקים בקלפים עשויים שברי קופסאות של סיגריות שני ילדים, ילד וילדה. הילד כבן שמונה שנים – גבוה, יפה, עיניו שחורות ואפוֹ ישר – דיוקן של האם. והילדה צעירה ממנו בשנתים, בעלת עינים כחולות כעיני האב, פניה רזים ומכוסים בהרות קיץ, אפה גבנוני ושפתיה מגושמות במקצת. מעיניו של הילד נשקפת החכמה, וחיוך משתפך על שפתיו מדי הצליח לרמות את אחותו הקטנה במשחק. הילדים שקועים במשחק בראשם ורובם ונדמה ששכחו על הכל, אך לא כן הוא הדבר. הם אינם מדברים ביניהם, ורק מפרק לפרק מפליטים הם אימרות סתמיות וקצרות: מלך, מלכה, בן־מלך… אחד… הרוחתי… חבל… מלחמה… עיניו של האב מופנות אל הילדים המשחקים ובמחוֹ עוברת ביעף המחשבה: טוב שהילדים משחקים ושכחו לזמן מה את הרעב. אך פתאום קולטת אזנוֹ שיחת לחש המתנהלת בין הילדים המשחקים, אזנו שומעת ברור את לחשו של הילד על אזן אחותו: בת עמי, אבא הבטיח להביא הערב לחם, דג מלוח, זיתים ואף סוכריות. והוא נזכר שאמנם כזאת הבטיח לילדים בשעת הצהרים.
הילדה שומעת בתשומת לב את הבשורה המרנינה הזאת, רגע – נדלק ברק שמחה בעיניה הכחולות, אך תיכף לזאת היא מעיפה מבט חטוף לצדדין – אם לא מקשיבים לשיחה, גוחנת קרוב לאזנוֹ של אחיה ושואלת: ומאַין ישיג אבא כסף לקנית צרכי האכל? נראה, שהיא – הצעירה בשנים, מעשית יותר ודנה על הכל לפי השקפת עולמה היא העצמית. והיא יודעת: שלא אחת הבטיח האב הבטחות מעין אלו ולא קיימן מחוסר כסף. היא – האשה הקטנה, כבר הספיקה להתעמק ולהכיר את המצב הכלכלי בבית על בוריו, והיא יודעת – שאין ערך להבטחות כל זמן שאבא אינו מרויח.
לעתים כשיצרה מתגבר עליה מתוך קנאה בחברותיה – היא ניגשת אל אביה, מביטה דקות מספר אל תוך עיניו הכחולות במבטה הנפלא, ולבסוף היא שואלת בנעימה מרושלת – כבדרך אגב: אבא, כשיהיה כסף בידך האם תקנה לי נעלים אדומים כאלה שקנו לחנה חברתי? לבו של האב מתכוץ עד לכאב, עיניו תועות לצדדין כמפחדות לפגוש את מבטה השואל של הבת. בכל כחו הוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי, ועונה לה בשפה רפה קצרות: כן! אך מרגיש הוא שהלב הקטן מטיל ספק בכנות ההבטחה.
לשמע שיחת הלחש שבין שני הילדים על ההבטחה של לחם ודג מלוח – ותשובתה המפקפקת של הילדה – נקרע משהו בלבו של האב. כנשוך התרומם ממקומו, לבש את מעילוֹ ויצא את הבית, ובמחו נקרה מחשבה אחת ויחידה: איה משיגים כסף כדי שיוכל לקיים את הבטחתו לילדיו. באותם הרגעים שכח לחלוטין שבלחם ודג מלוח ישבעו הילדים ולא ישכבו לישון כשהם רעבים, הוא חשב דוקא על הצד האחד של הדבר: שלא יחשב לשקרן בעיני הקטנים.
ללא מטרה שוטט מרחוב לרחוב עד שהגיע בלי משים לשוק המכלת. עיניו תרו לצדדין וחפשו אדם מוּכר שאפשר יהיה ללוות ממנו סכום מה של כסף ולא מצאו. מסביבו אנשים אצים ורצים לכל עבר. נשים צעירות מובילות עגלות יד ובהן ילדים וילדות שבעים וקורנים משבע ואושר, מימינו ושמאלו חנויות מכלת ואנשים יוצאים מהן כשבידיהן סלים גדוּשים כל־טוּב. הכל חי ותוסס, כל אחד עסוק בשלוֹ, ואין ביניהם אף אדם אחד – שישים לב לאדם הצעיר המתרוצץ ברחובות, מעיף מבטים מהירים לכל עבר כמחפש את שאבד לו.
רגליו הובילוהו לשפת הים. במרוצה עבר את המדרכה ואת שטח החול הזרוע אנשים למאות, ועיניו מחפשות עדיין את הלז אשר בכחו להוציאו ממיצר. הרצון לקיים דוקא הפעם את הבטחתו כה גדול שכל מחשבותיו ולבו תפוסים בו.
גם על שפת הים לא מצא את מבוקשו, ויפנה שוב במעלה הרחוב הגדול המלא אנשים ואוטומובילים מפה אל פה. כחתיו עזבוהו כמעט, רגליו כאבו וכל גופו היה רצוץ וטבול זיעה, וישב לנוח על ספסל האבן שליד אחד הבתים. ממחו התנדף הכל. הוא שכח על חסר העבודה, שכח על הכל מחוץ לפרטים אלה על ההבטחה לילדיו שלא קוימה גם היום.
ופתאום יד שלוחה אליו. יד חמה, יד חבר שלא ראהו מזה זמן רב. לרגע קט התעורר בו הרצון לשאול את הבא לשלומו ולמעשהו, אך תיכף נזכר בשלו, ובקול ספוג התרגשות ופחד שאל: היש בידך להלוות שילינג אחד? וכשהלז הביט בו בעינים תמהות – הוא חזר על בקשתו: נוּ… שילינג אחד… שילינג כסף… מחר אחזיר לך.
ובקבלו את השילינג – אינו שם לב למבטיו השואלים של חברו שחשבהו ודאי למטורף, מהר ללכת לחנות המכלת הראשונה שנזדמנה לו בדרכו, קנה לחם ודג־מלוח, קנה גם זיתים מספר ומהר לביתו.
בבית מצא את הילדים במטות. שכבו הקטנים לישון ובמחם גם הם נקרה המחשבה על דבר הבטחתו של האב שלא קוימה. ופתאום הוא הופיע בדלת, בידו חבילה. וכמנצח הכריז: קומו! קיימתי את ההבטחה!…
הילדים קמו ממטותיהם, ישבו לשלחן האכל, הזמינו גם את האם להשתתף בסעודה, והוא ישב ממולם – נהנה ושמח, ועל פניו חיוך אשר מיוחד. עיניו נוצצו מגיל וכל ישוּתוֹ מלאה אך מחשבה אחת ויחידה:
אכן! קימתי את ההבטחה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות