שעה אחר שעה שוטט שמואל ברחובות הסואנים והרועשים של העיר הגדולה. רגליו הוליכוהו מרחוב לרחוב ומסמטא אחת לשניה ללא מטרה מסויימת. הוא הרגיש, שאם יעמוד לנוח, שוב לא יהא מסוגל לנוע הלאה.
בשעה שבע בבוקר יצא את הבית כדי לחפּש עבודה. מיום אתמול בבוקר לא אכל מאומה, וארוחת הבוקר של אתמול – אף היא היתה דלה עד מאד: פרוסת לחם ומרק פולים דליל, שנשאר מארוחת הערב של שלשום.
לאחר צום של עשרים וארבע שעות לא הרגיש את הרעב. בגופו התפשטה רק ליאות קלה שהפריעה לו בתנועה. ובפיו הרגיש טעם תפל ומר למרות מנת המיים הגדולה אשר שתה לעתים תכופות מאד.
בעברו ליד חנויות המכולת, עמד והביט באוצרות המזון שנערם על המדפים מחוץ לחנויות. על ידם עמדו המוכרים ושרוולי מעיליהם מפשלים להם מעל למרפקים, והם שומרים שמירה מעולה ביותר: שהמיצרכים היקרים לא יפּלו בידיו של גרגרן כשמואל זה.
הוא השתדל להסב את מבטו מצרכי האוכל הרבים, כדי שלא לראות בהם ולא לחמוד אותם, אך הדבר לא עלה בידו. עיניו נמשכו ללא הרף אל חנויות המכולת, ראו את הצרכנים נכנסים ויוצאים כשהסלים בידיהם מלאים כל טוב. רק הוא היחידי בין כל הקהל הרב הזה – שאין בידו אף פרוטת נחושת לקנית “לחם”.
בפעם המאה ממשש הוא בכיסיו, כדי להיוכח שבאמת אין כסף בהם. ובפעם המאה הוא קובע כעובדא: שאמנם כן הוא הדבר. ובכל זאת קשה לו להפרד מהמקום. והלחם הטרי שריחו המתוק והמגרה בוקע החוצה ופוגע באפּו של שמואל, מגרה את תאבונו עד שהוא חש כעין צביטה בבטנו, וקיבתו שהצטמקה מתרחבת שוב ותובעת מזונות.
ברצון רב היה מסכים להעשות מטומטם וחסר רגש העלבון, כדי שיוכל להושיט את ידו לנדבה, אך לצערו הרב אין אפשרות לכך, והרי עליו לסבול ולנהוג בעצמו כבוד ויקר.
על כרחן נעקרו רגליו ממקום הפורעניות ותוליכנה אותו לרחובות הסואנים והרועשים. מסביבו רעש מכונות האוטומובילים, הצלפות שוט על גבן המסכן של בהמות המשא וקריאות זרוז לפועלים המאושרים העובדים בבנין. כחתיו כמעט ועזבוהו, וגופו הרצוץ והעיף שאף לשכב על הכביש המאובק ולנוח, לשכב שעות, ימים ושנים, לשכב ולא לקום יותר. לא להתנועע. אך שריקות האזהרה של נהגי המכוניות וגערות הזעם של העגלונים מנעו ממנו את התענוג הזה, וזרם האנשים שעל המדרכה דחף אותו הלאה. ורק לאחר שפנה לרחוב צדדי עלה בידו להשתחרר מבין גופות האנשים ולהשען אל אחד הקירות כדי להחליף כח.
במחו עברו ביעף מחשבות שונות, שונות ומשונות ביותר. הנה נדמה לו: שבעוד רגע קט יקרהו הנס וימצא ארנק מלא על גדותיו שטרות כסף, והרי הוא ממהר תיכף אל בית האוכל הראשון שנזדמן בדרכו, ומזמין את כל המאכלים הרשומים בתפריט ללא יוצא מן הכלל. ובהזכרו במאכלים הטעימים הרשומים בתפריט, מביעים פניו הבעת “הנאה” וחיוך משתפך על שפתיו היבשות. והנה נדמה לו: שהוא פקיד ממשלתי גבוה, מקבל משכורת אגדית, ואוכל שלש ארוחות ליום – אכילה של ממש. אך עגלת הלחם שעברה בקרבתו מחזירה אותו לעולם המציאות המרה, והוא נזכר: שמיום אתמול בבוקר לא בא אוכל אל פיו, ושאין כל סכוי להשיג לחם גם היום.
שוב נעקרו רגליו ממקומן, ושוב הוא גורר בכבדות את רגליו הכאובות מסמטא לסמטא ללא מטרה, שקוע במחשבות ומתכן תכניות. פתאום נעמד במקום אחד, ולאחר התעמקות מה הוא יוצא בריצה, מגיע לתחנת המשטרה כשהוא נושם בכבדות, ודורש במפגיע מאת השוטר התורני שיכניסו למפקד. השוטר מודדו במבטו מקצות רגליו ועד למצחו, ולאחר החליטו: שהודעה חשובה בפיו – הכניסו לחדר המפקד.
שמואל נגש לשולחן המפקד בצעדים מהירים ומבלי לחכות לשאלה, קרא:
יצוה נא לאסרני תיכף ומיד!
המלים שיצאו מפּיו בהדגשה מיוחדת השפיעו באופן ניכר על “מכונת החוק” האדישה. בתנועה מהירה שלא כדרכו הרים המנהל את עיניו הלאות וסקר את הבא, ומבטו חדר ומשש מישוש גס את כל גופו של שמואל, ועד לנשמתו הגיע.
יצוה נא לאסרני תיכף ומיד! חזר שמואל על דבריו הראשונים.
המפקד החריש דקות מספר. מדד שוב במבטו את העומד לפניו, ולבסוף הואיל לשאול: מה פשעך?
יצוה נא לאסרני, ואם לא ימלא את בקשתי, אשלח את ידי בגנבה… השיב שמואל קצרות.
שוב החריש המפקד קמעא, ועל פניו הקודרים והעיפים מבטלה ושעמום השתפך חיוך מתוק ושבע, שפתיו העדינות נפתחו, ובנעימה מרושלת הודיע: לא אוכל לצערי הרב למלאות את אשר בקשת, קצרה ידי לעשות זאת. היה עליך לגנוב קודם ואחר כך לבוא אלי, אז ודאי שהייתי אוסרך. ובקול אבהי ומאלף המשיך: לו רצינו לאסור את כל אלה האומרים לגנוב – כי אז היה עלינו לאסור חלק גדול מבין תושבי העיר הזאת. ומאין ימצא הכסף הרב הדרוש לכלכלת כל המון האסירים האלה? ודירות מנין נקח עבור ההמון הזה?…
שמואל ראה בדאגה הגדולה הנסוכה על פניו של המפקד, השתתף בצערו הרב והסיח לרגע קט את דאגתו הוא לעצמו. אך משחש שוב צביטה בבטנו, וכשהתקוה להאסר ולהשלח לבית הסוהר נכזבה, פנה אחורה וללא ברכת שלום יצא את החדר.
והרי הוא שוב ברחוב. פגשה אותו שמש חמימה וצוחקת. שמש קיץ המחממת בקרניה הנפלאים גם את הבנים החורגים של החברה, ואף את הרעבים. כחתיו כמעט שכלו, ואנוס היה לשכב על ספסל בגן כדי שלא לנפול.
מוחו עבד בקדחתנות יוצאת מן הכלל. ובמוח זה נקרה ללא הרף שאלה אחת ויחידה: מה הסוף? מה יהיה למחר… לעתיד… וכמה ימשך הסבל… האם ימים ספורים, ואולי גם שנים רצופות?…. שנים מלאות צער ודאגה לפת לחם יבשה…
ידע שמואל שאין להמשיך בכך. שיש לאחוז באמצעים נמרצים. שיש להתגבר על הכל ולהגביר את המאמצים להשגת עבודה, כדי להפּטר אחת ולתמיד מהרעב. שיש לתכן תכנית סופית – כדי ליצור לעצמו קיום של כבוד ורווחה.
אך דא עקא, שמחו העיף וקיבתו הריקה אינם מסוגלים לחשוב ולהמציא משהו המתקבל על הדעת. והרי הוא מחליט: שקודם לכל נחוץ להשקיט את הרעב כדי שיהיה מוכשר לחשוב.
אך במה, לאן ולמי לפנות בבקשת עזרה? לפניו שתי דרכים: להושיט יד ולבקש נדבת כסף או לגנוב. הגנבה נראית לו כמעשה המתנגד למוסר והחליט להושיט יד. והרי קם ממקומו, תר בעיניו וביקש עובר אורח ראוי למטרה זו, אך העוברים והשבים ממהרים יותר מדי בלכתם. אין פנאי… החיים עלי אדמות קצרים ויש להספיק הרבה.
שוב הקיף במבטו את כל שטח השדרה ופניו קרנו פתאום. על ספסל בודד בינות לעצים ישבה אשה ובידה עתון אנגלי. ודאי אמריקאית – חשב שמואל, ובלי חשוב הרבה, התקרב אליה בצעדים מהירים ויושט יד ללא הוצאת הגה מפּיו, ופניו אדמו ויקדו כיקוד אש מחרפּה. לראשונה לא הבחינה בו כלל בהיותה שקועה בקריאה, אך כשהרגישה בזר העומד לידה, הרימה את ראשה; ושמואל ראה: פנים זעירים ורזים עד מאד. בלחייה פרח אודם חולני, בעיניה בערה אש קדחת, ושפתיה היו חיורות ויבשות. שמואל הכיר יפה בסימנים אלה ובמוחו עברה כברק המחשבה: היא רעבה! רעבה כמוני אני… ומי יודע מתי אכלה בפעם האחרונה… היא עלולה לגווע!… יש לעזור לה… להשיג צרכי אוכל, ותיכף ומיד!…
בהחלטה פנה אחורה ורץ במורד הרחוב. הגיע לשוק המכולת ההומה מאדם, חטף מעל אחד המדפים ככר לחם וברח.
החנוני רדף אחריו, גם רבים אחרים השתתפו ברדיפה, ושוטר שעבר, תפסהו והובילו לתחנת המשטרה, אותו ואת הלחם גם יחד.
שמואל הלך לפני השוטר ללא התנגדות, אך שפתיו לא חדלו מללחוש: היא רעבה… היא תמות… עזרו לה…
בתחנת המשטרה פגשהו המפקד בשמחה כפגוש את הידיד, סקר אותו שוב במבטו המיוחד, והודיע בחגיגיות לא מעושה: עתה, בחור, מזונותיך עלינו לפחות לתקופה של שלשה חדשים.
שמואל לא הקשיב לדברי המפקד. דומם ישב על הכסא, ולנגד עיניו רחפה דמותה של הנערה מהשדרות. כחיים נצטיירו במוחו פניה הענוגים, שפתיה היבשות, ואש קדחת הרעב בעיניה היפות ושפתיו מללו ללא הרף, בלחש, בתחנונים ובתפלה: עזרו לה… רעבה היא… היא תמות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות