כח מיוחד ומושך חלק הבורא לרחובות השקטים של העיר. וביחוד מושכים הם את כל אלה שמזלם גרם להם להתרוצץ יום שלם ברחובות הסואנים בחפוש אחרי עבודה ולחם וללא הצלחה. והרי במקום הבית והמחסור הם יוצאים לטיול ממושך מרחוב לרחוב, מרימים את ראשיהם אל האור הרב השופע מתוך החלונות הרבים, מקשיבים לצלצול המוסיקה הבוקעת מתוך הבתים, מקנאים קצת באשרם של אחרים, ומאמינים שאף הם יאושרו ביום מן הימים.
טעמים אלה הביאו את יוסף לטיולו היום־יומי לרחובות השקטים אשר בלב העיר. ערב ערב אפשר היה לפגשו על אחת המדרכות, צועד בצעדו הצבאי הרגיל והמדוד כשהוא לבוש בחליפת ספורט משומשת, על ידו השמאלית מעיל גשם מוכן למקרה גשם, וידו הימנית מתנועעת לקצב הצעדים, צעדיו. ראשו מגולה ושערותיו מבריקות.
דרי הרחוב שראוהו בכך מדי ערב בערבו חשבו שהוא מחכה למישהו. אך במרוצת הימים התרגלו אליו כאל עמוד החשמל העומד קבוע במקומו מזה עידן ועידנים, וחסרונו כבר היה מורגש אם קרה ולא ראוהו במקומו הקבוע על המדרכה.
זר היה בעיר. מזה חדשיים ימים שהגיע לכאן מן הכפר לחפּש עבודה. ימים שלמים התרוצץ ברחובות ממשרד אחד לשני וללא תוצאות משביעות. אך הוא לא התיאש והמשיך בחפושים בהאמינו שסוף סוף ימצא מי שהוא ויקבלהו לעבודה.
הוא אהב חברת אנשים והשתוקק לה. היה לו צורך הכרחי לתנות בפני מישהו קרוב את עניו ולחצו, אך בכל העיר הגדולה לא נמצאה אף נפש אדם אחת שתסכים להקשיב למתרחש בלבו הכואב. לעתים היה מספר עם עצמו – ותמיד נשאר שבע רצון מהתיעצות זו. כי מי עוד כמוהו ידע את כל פרשת התלאות והצרות אשר נתכה על ראשו הדווי.
אחד או שנים מדרי הרחוב נסו לקשור עמו שיחה ולא הצליחו. כמעט שלא השיב לשאלות והמשיך בשתיקה ובבדידות את טיולו הקבוע.
כמעט כל ערב, רגיל היה יוסף לפגוש בחורה צעירה מדרות הרחוב – שבה לביתה מעבודתה. בימים הראשונים לפגישה עמה לא השאירה עליו כל רושם, כי, במה נבדלת היא מאחרים? אך משנזדמן לו במקרה לראות את פניה לאור הפנס המאיר – השתדל מאז בפגישותיו עמה להביט אל פניה הענוגים והעצובים שהיה בהן משהו משותף עמו ועם גורלו הוא.
היא היתה בעלת קומה בינונית, גוף רזה ותמיר, לבושה במעיל חורף שחור שצוארונו היה כמעט תמיד זקוף, ומתוך הצוארון נשקפו פנים נוגים שדברו אל הלב וספרו על עבודת יום קשה ועל יחס גס של מעבידים.
כח מושך גדול היה בפנים הללו, והשפיע על יוסף השפעה עזה מאד, ומאז היה מחכה לה עד שעברה ונעלמה בשער הבית. לאור הפנס הביט בפניה שנעשו לו עם כל יום עובר מוכרים ויקרים. לעתים נפגשו מבטי עיניהם, והמבט המשותף לא הביע שויון רוח השכיח בפגישה מקרית עם אדם זר. עיניה הבהירות והיפות דברו בשפה אילמת אך מובנת: “שנינו מוכי הגורל הננו, ולמרות שאין אנו מכירים זה את זו, אך שותפים אנו לצער ולסבל מזה שנים ודורות. שנינו שייכים לקבוץ הגדול של הנענים והנרדפים”. ובתור תשובה לשיחת עינים זו היו נמלטים רשפי־אש מעיניו היוקדות של יוסף, פוגשים בברק עיניה היא ומתיזים ניצוצות אור וחום שחממו לרגע קט את הנשמה הדואבת והסוערת.
שניהם לא הבחינו מתי ואיך התחילו לדבר בפגישתם על המדרכה. צורך נפשי היה זה לשניהם. וצורך זה הביאו לחדרה וגרם להעלמו לזמן מה מהמדרכה.
חדר דירתה היה גדול ומרווח והיה משותף לה ולעוד בחורה צעירה אחת. הזווג של שתי הבחורות הפליאוֹ עד מאד. שונות היו ורחוקות זו מזו כרחוק המזרח מן המערב. האחת: למודת צער וקשת יום נשאה על שכמה העיף סבל של שנים ובדידות של דורות, ללא נפש קרובה אחת בכל העולם הגדול, שלפניה אפשר לספר הכל ולהערות בחיקה את הדמעות שנצטברו בעינים. והשניה: צעירה כבת עשרים ושתים שנה, מלאת חיים, קופצת, מרקדת, שמחה בעולמה, ומביטה על העולם וברואיו כאילו נוצרו אך ורק כדי להנות אותה.
הרהיטים בחדר הצטיינו בפשטותם, אך בכל שרר נקיון מופתי. שפע האור שחדר לחדר הוסיף לו לוית חן ונעימות והשפיע על יוסף כתרופה מרגיעה. הוא הרגיש שנפשו העיפה מעמל החיים ומטרדותיהם נחה ומצטיידת בכחות חדשים לעתיד. עיניו הלאות סקרו את החדר וגם הן קבלו את הספוק המלא.
מאותו היום ואילך היה לאורח קבוע בחדר המשותף. ואם קרה המקרה ומכירתו לא חזרה הביתה בשעה הקבועה, היה יושב ומחכה לה בסבלנות ובשקט בפנתו הקבועה שבין המטה והשולחן הקטן. עיניו משפלות ומוחו רוקם רקמת פלאים של חלום הזיה. ובחלומו: צעיר הוא לימים, תלמיד בית הספר, מלא שאיפות ותכניות של חיים ואושר ללא דאגת המחר. והחדר השקט הזה – חדרו הוא. ובחדר – נפש אשה צעירה אוהבת ומלטפת, ולטיפותיה מתוקות, מנחמות ומרפאות את הגוף והנשמה, וכה טוב לו… כה טוב… ורוצה היה שהחלום הזה ימשך עד זקנה ושיבה, עד אין סוף… אך לא תמיד אפשר היה לחלום עד אין סוף, המציאות גברה על החלום וההזיה הפכה לממש.
באחד הערבים הוא בא כדרכו אל החדר המוכר לו, נכנס וישב לו במקומו הקבוע ולא הבחין באפלה בגוף המכווץ והדומם ששכב במטה, אך פתאום קלטה אזנו קול בכי חנוּק והתיפחות מרה. הוא קם מבוהל ממקומו והתקרב לדמות שבמטה ועמד כמסומר.
במטה שכבה מכירתו ובכתה חרש. הוא לא ידע מה הסבה גרמה לפרץ זה של דמעות, אך בבכי זה נשמעה ברור תלונה צודקת נגד החיים המרים. בקולות החנוקים שהתפרצו מגרונה נשמעה כל היתמות והשכול של נפש צעירה זו האובדת בעניה. נשמעה ברור המחאה הגדולה נגד כל העלבונות וההתעללות בנפשו של האדם החלש, התעללות ללא צורך, התעללות שאינה מביאה תועלת לאיש, ונוצרה רק לספוק הרגשות של החיה הטורפת שבאדם.
דומם הקשיב לבכי עצור זה ששבר את לבו, אך עמידתו זו ארכה רק שניות מספר. אחר כך גחן על המטה, בשתי ידיו חבק את הגוף המפרפר ולחצוֹ על לבו הרועד, אחר הרים לאט לאט את ראשה, ויבט לתוך עיניה במבט מלא רוך, אהבה ומסירות. ועיניו הביעו ברור: אחותי, גורל אחד לשנינו… חדלי מבכי והתחזקי, לא כדאים הם החיים שנרוום בדמעותינו… ו"האושר לא בדמעות נקנה"… מלחמה לנו בחיים הקטלניים, מלחמה לחיים ולמות… הבי יד ונלחמה יחד… ננצח או נפול – אחת היא לנו… אך אל נהיה עוד גלמודים… יחד, יחד!…
בכיה נפסק… הדמעות שנוצצו בעיניה כפנינים יבשו, וראשה היפה ירד לאט ונסמך אל כתפו כמבקשת עזרה, מחסה וסעד.
חמימות השתפכה בגופו הרצוץ ותחדור גם אל נשמתו ותחממה.
ותתאחדנה שתי נפשות סובלות. ויגדל גם הסבל. כי, מעתה סבל האחד גם את סבל חברוֹ…
הלבבות שקטו ונרגעו.
אם זהו האושר? ימים יגידו!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות