ציבור וספרותו    🔗

בטרם נסקור את תהפוכות הספרות הפולנית בשתים־עשרה שנות המשטר הסטאליניסטי עד להשתחררותה מבּלמי הצנזורה ומרידתה בסמכותם היחדנית של המשגיחים הרשמיים על “יושר הקו”, שומה עלינו לראות באורו הנכון את יחסה של הציבוריות הפולנית אל היצירה הספרותית (והמדובר כאן ביצירה ספרותית במובנה הרחב ביותר, לרבות שלוחותיה הפובליציסטיות). זהו יחס מיוחד־במינו, שקשה למצוא לו אח ודוגמה בחוויתם הרוחנית של עמים אירופיים אחרים. הספרות אינה משתמשת כאן רק מקור הנאה למעטים או לרבים; אין בינה לבין האוכלוסיה אותה מחיצה, המבדילה בהרבה ארצות בין חיי הרוח לחיים היומיום; הקורא המגיע לעמוד אחרון של סיפור או של קובץ־שירים בעל משמעות אקטואלית (וכל שכן – לסוף־פסוק במאמר פובליציסטי שבּכתב־עת לענייני חברה), לא ישלים, בסיום קריאתו, עם הפער בין ה“הלכה” שעתה־זה קראה לבין המציאות שמסביבו, אלא יתאמץ – לעתים אף במעשים דון־קישוטיים – לגשר על פני פער זה, ויהיה זה עמוק ככל שיהיה.

שלושת המעגלים, שנרשמו בתולדות הספרות הפולנית בימי השיעבוד המדיני של המאה הי“ט וראשית המאה העשרים, סובבו כולם כאחד על ציר התימאטיקה הלאומית הפאטריוטית. הזרם הרומנטי, אשר מבטאיו העיקריים היו “שלושת משוררי האומה” – אדם מיצקיביץ', יוּליוּש סלוֹבאצקי וזיגמוּנט קראסינסקי – אף הצמיח, משך תקופה קצרה אך עזת־חוויה, את האמונה המשיחית (“אסכולת טוֹביאנסקי”) בייחוד ייעודו של העם הפולני כ”ישוע בין העמים“, שנולד לגאול במחיר ייסוריו את האנושות כולה ושההשגחה העליונה רוממתו למעמד עם נבחר, “בדומה לעם־ישראל בימי קדם”. הזרם הפוזיטיביסטי בשלהי המאה שחלפה, שנראה כ”תגובת השכל הישר על הזיותיו וטימטומו של הרומנטיזם“, שאַף אמנם להטות את מחשבות העם מחלומות על מרידות חסרות־תקוה (אחרי לקחם הכפול והמר של “התקוממות נובמבר” ב־1830 ושל “התקוממות ינואר” ב־1863) אל רעיונות של תיקון החברה מבּפנים ושל “בניית יסודות ע”י עבודה מעשית”, אך גם בו שולבה, בצד נימים של “פיכּחון מוּדע” (בולסלב פרוּס ב“לאלקה”), כמיהה אל ימי הגדוּלה שחלפו (הנריק סינקיביץ' בטרילוגיה ההיסטורית שלו: “באש ובחרב”, “המבול”, “מר ווֹלוֹדיוֹבסקי”). ומתוך אפר הפוזיטיביזם הדועך קמה ופרחה, בראשית המאה הזאת, “תנועת הפולנים הצעירים”, שהכינוי “ניאו־רומנטיזם” משקף היטב את אָפיה, ואשר בחרה באמצעים חדישים בסיפור (סטיפאַן ז’רוֹמסקי – גדול המספרים הפולנים בכל הדורות) ובמחזה (סטאַניסלב ויספיאנסקי) להחייאת האידיאלים הרומנטיים הנלעגים תוך מיזוגם עם רעיונות חברתיים מתקדמים.

בתקופת בין־המלחמות (1918–1939) – תקופת עצמאותה המלאה של פולין, שהז’רגון הפוליטי הנוכחי מכנה אותה בשם “תקופה טרום־ספטמברית” (על שום פרוֹץ המלחמה בספטמבר 1939) – הדיחה התימטיקה החברתית את הנושאים הלאומיים משדה הספרות. תקופה זו ידעה יצירות בעלות מעוף בפרוזה, הן בראשיתה (“איכרים” מאת ולאַדיסלב ריימוֹנט, בעל פרס־נובל) והן באחריתה (“לילות וימים” למאריה דומברובסקה), שמעה את שירתו המעולה של ליאופולד סטאַף וראתה בעלייתו של יוליאן טובים אל פסגת ההבעה הפיוּטית. אולם רישומה העיקרי הוטבע בפובליציסטיקה. קמה שורה של כתבי־עת בעלי רמה גבוהה, מעמיקים בבקורת חברתית וספרותית כאחת, שהצליחו לרכז סביבם את תשומת־לבם של כל חוגי האינטליגנציה. את המקום הראשון בגאלריה נכבדה זו תפס השבועון “ויאַדוֹמוֹסצי ליטראַצקיה” (“חדשות הספרות”), שדגל ברעיונות ליברליים־מתקדמים, לחם עליהם בעוז־רוח, יצא בהתקפות חריפות ביותר על כוחות הריאקציה החברתית והחשכנוּת הדתית, ואף בגבוֹר מגמות הרודנות בשלטון ה“קולונלים” יורשי פילסודסקי, בשנים האחרונות שלפני פרוץ המלחמה, לא נרתע מירוֹת בהם חצי היתול ולעג.

אם בימי העבדות הלאומית שימשה הספרות ביטוי למאוויי האומה והדריכתה בדרכה האידאית, ולפעמים אף במעשיה, הנה בתקופת החירות הממלכתית שימשה בתפקיד כפול זה הפובליציסטיקה החברתית.

כך קמה מסורת רבת־שנים של קשר עז בין יוצרי התרבות לבין צורכיה; כך נוצרה אותה תופעה מיוחדת־במינה שכּל סיפור בעל־משקל, כל קובץ־שירים חדש וכל מאמר־בקורת בכתב־עת מן הנודעים נפוצו מיד ברבים ונעשו נושא לשיחה בפי־כל. הגבירה את כל אלו תכונה מקורית, המושרשת בנפש העם הפולני, והיא: הערצה עמוקה אל המלה – בין ההגויה בין הכתובה – המעלה לעתים מלים־מונחים לדרגת סמלים מקודשים והגובלת תכופות בפולחן כמעט־פ’טישיסטי של אותן מלים־סמלים, מלים־אידיאות, מלים־ערגונות.

 

כתום הכיבוש    🔗

הערות־פתיחה אלו מכוונת להסביר לא רק את דביקותן של השכבות התרבותיות בפולין בספרות אלא גם אותה רעבתנות בלתי־רגילה בה ציפו שכבות אלו להתחדשות הפעילוּת הספרותית כתום הכיבוש הנאצי. בשנות 1939–1944 נגזרה על העם פולני, בד־בבד עם עבדות פוליטית מלוּוה חיסול פיזי של מיליונים, גם גזירת האֵלם המוחלט. העתונות היומית הדלה של אותם הימים היתה עתונות רשמית של שלטונות הכיבוש, ערוכה לרוב בידי גרמנים יודעי־פולנית, ואך בבוז ואי־אמון קראוה. ברחבי ה“גוּבּרניה הכללית” (כך קראו הגרמנים ליחידה המינהלית, שהוכּרה רשמית כ“שטח מחייתם של הפולנים” וכללה כמחצית שטחה של פולין משנת 1939) לא הופיע אף כתב־עת בשפה הפולנית ולא היתה שום הוצאת־ספרים. חנק זה, וכן גם האיסור על החינוך התיכון והגבוה, כוונתם היתה לסתום את פיה של האינטליגנציה, זו שבתולדות פולין היתה תמיד הרוח החיה בכל תנועה לאומית וחברתית ונושאת דגל המרד במשעבּד, ואף למנוע יצירת עתודות חדשות לשכבה זו לקראת “שלום־אלף־השנים” כתכניתו של היטלר. המתתם של פרופיסורים, רופאים, מהנדסים, עורכי־דין, סופרים ואמנים פולניים בהמוניהם במחנות־ריכוז ובפעולות־טיהור תדירות, מראשית הכיבוש ועד סופו, באה לזרז תהליך מכוּון זה.

הפולנים התגאו בצדק שהיו יחידים מכל העמים הכבושים בידי הנאצים שלא נטמאו בפשע ה“קוויזלינגיזם”. אכן, לא נמצאה בפולין אף אישיות בעלת־שם שתתפתה לשתף פעולה עם שלטונות־הכיבוש, ודברים אלה אמורים הן בשטחי המדיניות והמינהל הן בזירה התרבותית. גם הספרות הפולנית ירדה למשך חמש שנים רצופות למחתרת: סופרים ומשוררים, במידה שהיו מחוץ למחנות־ריכוז (ובדרך כלל בהסתר ובכיסוי־שם), נתנו ידם לעריכת ספרות המחתרת, שחרף סכנות־המוות שבעצם החזקתה שימשה מקור עידוד עיקרי לעם הנרדף על צוואר.

המצב ששׂרר בפולין עם שיחרורה מן הנאצים ב־1944–1945, שעל רקעו יש לראות את התפתחות הספרות הפולנית לאחר המלחמה, נקבע אפוא על פי שלושה נתונים אובייקטיביים: דילוּל שורות הסופרים ע"י הכובש הגרמני, צמאון העם חובב־הספרות לחידוש הפעילות הספרותית; והמשטר הקומוניסטי.

הנתון השלישי, שבו לא נגענו עד כה, הוא הקובע את דמותה של הספרות הפולנית מאז ועד היום. התמורות המדיניות הכרוכות בנתון זה ובאמצעי השפעתו על חיי החברה בפולין העמידו בספרות הפולנית, מ־1945 ועד עתה, שלוש תקופות, הנבדלות זו מזו הבדל תכני ופורמאלי ניכּר. על פי סימנים אלה של תכנים וצורות אפשר כבר עתה להדביק על שלוש תקופות אלו תוויות המבליטות את האָפייני שבּהן: חופש לזכרונות, שיעבוד ל“סיכמטיוּת סוץ־ריאליסטית”, מרד בתכתיבי המוסכמות.

תקופה ראשונה: חופש ברשות    🔗

התקופה הראשונה, שארכה חמש שנים בקירוב (מן השיחרור ועד ראשית 1949) עומדת במזל כפול: מצד אחד הצורך הנפשי לבטא את יסורי העם בימי הכיבוש, ומצד שני – מידה מפתיעה של אי־התערבות המשטר בדרכי הספרות ובנושאיה.

מלחמת־הבזק של ימי ספטמבר 1939 ומצור־ורשה, התמוטטותה של פולין תחת מחי מהלומתו הראשונה של האויב, גזירותיו של שלטון־הכיבוש, הווי ארגוני־המחתרת ופעולתם, ובראש־וראשונה – סבלות העצורים במחנות־הריכוז ודרכם של מיליונים אל המוות – אלה היו נושאיהם העיקריים של סיפורי השנים הללו. הם נכתבו קצתם בידי סופרים מן המחנה הליברלי הוותיק, ששמם נודע כבר בציבור לפני פרוץ המלחמה (זוֹפיה נאלקובסקה, יז’י אנדז’ייבסקי), קצתם בידי פובליציסטים ומבקרים צעירים, שניסו את כוחם לפני הכיבוש בכתבי־עת שמאלנים ורק עתה נשתקעו ביצירה ספרותית בעלת־הקף (ארתור סנדאור, קזימייז' בראנדיס) ומיעוטם בידי אנשים שעשו את צעדיהם הראשונים בספרות (אדולף רודניצקי, טאדיאוּש בוֹרוֹבסקי).

סופרי התקופה הזאת ומשורריה (הגדולים שבהם: השמאלני בלתי־המפלגתי יוליאן טובים והקומוניסט ולאַדיסלב ברונייבסקי), בין שנשארו בימי הכיבוש בפולין גופה ובין שישבו בגולה הרוסית או המערבית, לא הסתגלו עדיין לרוחות החדשות, שנשבו בתוקף גובר והולך בחדרי השלטון. לא זו בלבד שלא נוצרה בימים הללו אף יצירה אחת ראויה־לשמה שתאדיר את ההווה הקומוניסטי המתרקם על־פני העבר הרכושני שלפני המלחמה אלא שחווית הכיבוש, אשר לה הוקדשו רוב היצירות הללו ועליה נסבו, נעוצה היתה בכל שרשיה בזכר ימי החירות מלפני ספטמבר 1939 – ימים שמתוך פרספקטיבה היסטורית קצרה אך הרת־התרחשויות נראו עתה מאושרים חרף כל חסרונותיהם. בשנים הראשונות למשטר הקומוניסטי בפולין היתה הספרות שרה אפוא לתמול הבורגני שירי כמיהה, תהילה וצידוק שכמוהם לא שרה מעודה. ולא היה זה הפאראדוקס היחיד. גם גיבורי היצירות האלו, בן אם הוֹעלו על רקע הכיבוש ובין אם תוֹארו על רקע מאורעות שמלפני המלחמה, רובם ככולם היו בני המעמד הבינוני והאינטליגנציה. כאלו היו הדמויות בפואימה בתר־המלחמתית הגדולה ביותר של טובים, “פרחי פולין” (שהמשורר הוציא לאור רק את חלקה הראשון, ואילו חלקה השני, שהיה עמו בכתוּבים, פירסומו נמנע בתקופה מאוחרת יותר ע"י הצנזור); כזה היה גיבור הסיפור “מותו של ליברל” מאת ארתור סנדאור. זאת ועוד: מקום נכבּד בספרות הכיבוש תופסים היהודים, כקרבנותיה העיקריים של התקופה. דמויות של יהודים מעלה על מסך יצירתו לא רק היהודי אדוֹלף רוּדניצקי, הרואה את ייעודו הספרותי בתיאור כליונה של יהדות פולין; גם הסופרת זוֹפיה נאלקובסקה (“מידאליונים”, ספר על מחנה אוסביינצים) ואף נציג הזרם הקתולי לשעבר, יז’י אנדז’ייבסקי (“לילה”, קובץ סיפורים על הגיטו) נזקקים לדמויות של יהודים כדי להבליט את אכזריותו של המשעבד הנאצי. והרי גם יהודים אלה אינם פועלים חדוּרי הכרה מעמדית אלא בני דלת־העם מזה ונציגי האינטליגנציה המתבוללת מזה.

ברי, אידיליה זו של חופש בנושאים ובמגמות לא היתה עשויה להאריך ימים בתקופה שבּה היה המשטר החדש חודר והולך לכל תחומי החיים החברתיים. מקץ ארבע שנות השלטון הקומוניסטי דמתה הספרות לאי בודד של חירות מחשבתית בתוך ים של רודנות מתגברת. גל המעצרים, שהחל כבר להציף את המדינה ולא פסח על שום חוג ועל שום שכבה חברתית, חס לפי שעה מפגוֹע בסופרים. אולם הכל חשו כי מדיניות ההאחדה הפוליטית והאידיאית של דפוסי החברה אצל הגרורות, שהקמת הקומינפורם בסוף 1948 היתה אות לזירוזה, סופה להציף בהקדם גם את הספרות על יוצריה.

ואכן – לפי השיטה הקומוניסטית הבדוקה – החל להישמע פתאום “קול ההמונים העמלים”, שקרא לטיהור הספרות מיסודות ריאקציוניים ולהעמדת נושאיה העיקריים של המהפכה במרכזה.

תקופה שנייה: סוץ־ריאליזם    🔗

איחודן של ה“פ. פ. ס.” (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) וה“פ. פ. ר.” (מפלגת הפועלים הפולנית – היא המפלגה הקומוניסטית) במסגרת ה“פ.ז.פ.ר.” (מפלגת הפולנים הפולנית המאוחדת), שבוצע בדצמבר 1948 עם חיסול שרידי הסוציאל־דימוקרטיה ואשר שׂם את המפלגה הקומוניסטית דיין יחיד על כל שטחי החיים, נתן את האות לשׂידוד־מערכות גם בשדה הספרות.

המעשה, המסמל מעבר לתקופה חדשה בתולדות הספרות הפולנית שלאחר המלחמה, נעשה בכינוס הארצי השני של אגודת הסופרים, שהתקיים בראשית 1949 בעיר שצ’צין. “כינוס שצ’צין”, שהיה מאז לשם־דבר והוא מציין את תחילת ימי השפלתה האיומה ביותר של הספרות הפולנית, אסר מלחמת־תנופה, טוטאלית וחסרת־רחמים, על כל ה“ערכים הבורגניים” בספרות בכל הדורות ובדור הזה – דור הגשמת הסוציאליזם – מכל־שכּן. מעל במתו של כינוס זה נאמו אך מעט סופרים ומשוררים ידועי־שם; את מקומם תפסה, כמנחת הקו לעתיד, המפלגה. המפלגה דיברה מפי נציגיה הרשמיים וכן מפי בני הדור הצעיר, שהספיקו לגלות אי־אלה כשרונות ביטוי בבטאונים מפלגתיים ואשר המשטר החליט למשחם לסופרים, בשׂימו אמונו בהם יותר מאשר בסופרים הקומוניסטיים הוותיקים.

מעניין יהיה להביא כאן את עיקר מצעו הרעיוני של כינוס שצ’צין: הספרות אַל לה להינתק מן הזרם העיקרי של חיי החברה; תורת ה“אמנות לשמה” היא שריד פסול מן העבר הבורגני ויש למחותה; אין בספרות מקום לא ל“אֶסתטיזם”, לא ל“פסיכולוגיזם” ולא ל“אֵרוטיזם”, שאף הם תופעות של ניוון בורגני; הספרות מעמידה עצמה לרשות הפרולטריון והיא תשרת רק אותו; יודגש תפקידה המנחה של ברית־המועצות בעולם הסוציאליסטי ותוטעם חשיבותה של הידידות בין פולין לברית־המועצות לקידום הסוציאליזם בפולין; הסופרים יכתבו על פי “הזמנה חברתית”, כלומר – על נושאים שהשעה מחייבת להעלותם למרכז ענייני החברה; גיבורי יצירותיהם שוב לא יהיו בני המעמד הבינוני כי אם פועלים חדורי הכרה מעמדית, שישמשו דוגמה ומופת בנאמנותם למפלגה; יודגש ערכה המחנך של המפלגה, שהסופרים מחויבים להגיב מידית על כל תביעה מתביעותיה ולהלביש תביעות אלו אצטלה אמנותית ברוח הריאליזם הסוציאליסטי.

הריאליזם הסוציאליסטי (שנקרא מאז, לשם קיצור, “סוץ־ריאַליזם”) הוגדר בפי דוברים רשמיים בשצ’צין, בהתאם למתכונת הסובייטית, כמגמה של “ביקורת חברתית פעילה, שהוראת הפתרון בצדה”. להדגמת ההגדרה הזאת נאמר בכינוס כי “אילו היה אמיל זולא, למשל, מרחיק לכת מעבר לבקורת ולקראת הוראת הפתרון – כלומר, אילו התעלה מעל לנטוּרליזם גס ופוֹרמאַליסטי ולא הסתפק בהוקעת המצוי והשׂכּיל להצביע גם על הרצוי – כי אז היה אף הוא, על רקע תקופתו וסביבתו, עשוי להיקרא סופר סוץ־ריאַליסטי”…

כינוס שצ’צין (ששינה את מעמדה של אגודת הסופרים הפולנית מ“אגודה מקצועית” ל“אגודה רעיונית”) פותח אפוא תקופה, שנקראה באורח רשמי תקופת הריאליזם הסוציאליסטי, בעוד שהסופרים עצמם כינוה כתקופת ה“סכימאטיזם”, ואילו בפי העם הוגדרה כ“כתיבה ביד שמאל” וכ“זאַמוֹרדיזם” (ניב פולני, שניתן לתרגמו כ“סתימת פיות”).

בזה אחר זה החלו להופיע ולהציף את השוק ספרים למאות, שנכתבו בידי אנשים חסרי כשרון ואשר רק ה“עלילה”־כביכול הקנתה להם תואר של סיפורים. הם דמו זה לזה בכּל: במבנה, בתוכן, במגמה וב“הוראת הפתרון”. הם נסבו על שני צירים תימאטיים: בית־החרושת והכפר. גיבורי “ספרות בתי־החרושת” היו פועלים שתפוקתם עלתה על הנורמה וכן (ומקומם של אלה האחרונים בלט יותר ויותר!) מזכיריהם של תאי־המפלגה במפעלי התעשיה. מזכירים אלה, שרובּם היו סוכני ה“או. בּ.” (הבולשת המפלגתית) והטילו אימתם על סביבתם, תוארו כאנשים בעלי יחס אבהי ומלא־הבנה לפועלים וכלוחמים ללא־חת במחבּלים הרכושניים, שכּל מפעל נצטווה לגלותם בשורות עובדיו. אותו סכימאַטיזם חדגוני שׂרר גם ב“ספרות הכפר”. כאן היה הגיבור תמיד האיכר דל־הקרקע, לוחם רעיון הקולקטיביזציה, בעוד שמקור הרעה התגלם, בלי יוצא־מן־הכלל, ב“קולאק”, באיכר בעל הרכוש, העושה יד אחת עם יסודות ריאקציוניים של בעלי־האחוזות לשעבר והמתואר אף תיאור חיצוני סטנדרטי: בעל־גוף (המושג “שמן כחזיר” חוזר לגבּיו ברוב הספרים האלה!), ששרשרת שעון־הזהב תלויה בחזייתו. אף סיום הסיפור אין בו כל ואַריאַנטים: אמונתו הנלהבת של האיכר העני בקולקטיביזציה סופה לנצח חרף נכליו של ה“קולאק”.

אין בסיפורי התקופה הזאת לא תיאורי נוף (אסתטיזם!) ולא סיבוכים נפשיים (פסיכולוגיזם!) ולא אהבה (ארוטיזם!). כפי שאמר לאחר זמן אחד המבקרים: “בספרותנו נולדים הילדים על־ידי הקשה בדלת: פרק אחד בספר מסתיים בהקשה בדלת החדר והפרק הבא פותח בצריחת התינוק”.

אפייניים לתקופה זו היעדר כשרונות חדשים (אִיגוֹר נוורלי, מחבר הספר “מַזכּרת מצלוּלוֹזה”, הוא, לדעתי, היחיד היוצא מכלל זה) ושתיקתם של סופרים ומשוררים בעלי־שם, שכּל פיתויי המפלגה ואיומיה לא הצליחו להניעם לשׂחות עם הזרם. סופרים ומשוררים אלה, שביקשו לשמור על מעמדם (ומעמד הסופרים הוא מן המיוחסים המשטר הקומוניסטי), עסקו בשנים אלו בתרגומים – בעיקר, כמובן, מן הספרות הסובייטית. אך במידה שאולצו מדי פעם לשלוח ידם גם ביצירה מקורית, לא העזו לסטות מן הקו. שני שירים מאת יוליאן טובים – “מן המזרח” (על עמי ברית־המועצות) ו“אל העם הסובייטי” (אפוֹתיאוֹזה של סטאלין) – הם אולי התעודה המחרידה ביותר להשפלת כשרון שירי גדול ע"י רתימתו למרכבתה של תעמולה מפלגתית.

הבקורת הספרותית, שלרשותה עמדו כתבי־עת ספרותיים רבים, ניתנה בימים ההם בידי “מריצים”, שראו את תפקידם בבדיקת “כשרוּתה” הסוץ־ריאליסטית של כל יצירה ובבחינתה מצד הוראות־השעה המפלגתיות. ערכים ספרותיים אובייקטיביים חדלו כליל מן הבּקורת הזאת; מבקרים שבּדוּנם ביצירה כלשהי העזו להעריכה באמת־מידה של שלמוּת המבנה, יפי השׂפה או טכניקה סיפּורית, תוך התעלמות מהתאמתו של הספר לדרישות המשטר, הואשמו ב“פורמאליזם בורגני” והיו צפויים לחורבן כלכלי.

מאליו מובן כי חל שינוי קיצוני גם בעמדה הרשמית כלפי הספרות הקלאסית. נכסי הספרות הפולנית של מאת השנים האחרונות סוּוגו לשלושה סוגים: יצירות שאפשר בקלות יחסית להגדירן כ“מתקדמות” הוכשרו לפירסום מהדורות חדשות; ספרים שלא ניתן להדביק בהם תווית של “קידמה” אלא במעשי־לוליין מחשבתיים מרובים יצאו לאור כשהם מלוּוים דברי־מבוא ארוכים, בהם טרחו המקדימים לתרץ את כשרוּתו הרעיונית של המחבר “על רקע התקופה”; סיפורים, שירים ומחזות שנימה מיוחדת זו נעדרת מהם כליל, או יצירות היסטוריות שחטאו בתיאור האיבה המסורתית בין פולין ורוסיה, הועלמו כמעט לגמרי מעין הקורא. לדוגמה: משלושת חלקי הטרילוגיה לסינקיביץ' הוכשר רק החלק השני, “המבול”, הדן בפלישת השבדים לפולין, ואילו החלק הראשון (“באש ובחרב”) והאחרון (“פאן ווֹלוֹדיוֹבסקי”) נפסלו בשל התעסקותם בטבח הפולנים ע“י האוקראינים בראשותו של ח’מילניצקי, שההיסטוריה הסובייטית העטירתו הילה של גיבור לאומי. שני ספרים אלה נכללו רק בהוצאה המקובצת של כל כתבי סינקיביץ‘, שמחירה עלה על שכר חצי שנת־עבודתו של פועל. לגבי מיצקיביץ’ הרי “פאן טאדיאוּש” לפחות נדון לכף־זכות, לאחר שאחד הפרופיסורים הקומוניסטיים לספרות (קזימיז' ויקה) הגדירוֹ כ”אפופיאה על תהליך צמיחתה של הבורגנות הפולנית".

על רקע זה כדאי לציין את מעמדה המיוחד של קבוצת סופרים קאתוליים, המקורבת לארגון “פאקס”. ארגון זה איגד, ועודו מאגד בשורותיו, חלק מן הכהונה הקתולית, שקיבלה עליה את מרות המשטר הקומוניסטי ותמורת הסתייגותה מהוראות הוותיקן והתנכּרותה למוסדות הרשמיים של הכנסיה בפולין זכתה ליחס מיוחד מצד המפלגה, יחס ששום ארגון אחר, מחוץ למפלגה עצמה, אינו זוכה לו. אף בתקופת הטרור הסטאליניסטי החמור ביותר (1950–1952) היה “פאקס” מעין מעצמה־זוטה אוטונומית בתוך מדינת הרודנוּת: הוא קיים מפעלים קואופרטיביים עשירי־אמצעים לחרושת, מסחר ותחבורה, וכן מוסדות חינוך, הוצאת־ספרים וכתבי־עת. הפרט הפיקאנטי והמאלף ביותר בפרשה זו הוא כי האיש שעמד בראש ארגון רב־השפעה זה, הקימוֹ בשיתוף־פעולה עם הבולשת ואף קיבל את ברכת מוסקבה לפעליו, היה סרגיוּש פיאַסצקי, אחד האידיאולוגים והמנהיגים של התנועה הפאשיסטית הפולנית (אוֹ. נ. ר. – המחנה הלאומי־הרדיקלי) עוד לפני 1939, זו שהצטיינה בארגון פרעות ביהודים באוניברסיטאות ובמתן שבח גלוי לנאציזם עד פרוץ המלחמה ממש. (בשלב מאוחר יותר התחבר פיאסצקי עם קבוצת הסטאליניסטים שניסתה למנוע את עליית גומולקה לשלטון). היתה זו דוגמה מופלגת של כריתת־ברית בין שני מחנות יריבים, ששׂנאתם המשותפת לדמוקרטיה משמשת להם מכנה משותף וכר לפעולת־צוות. לא רק החוגים האורתודוקסיים של הכהונה הקתולית הטילו חרם על “פאקס” והוקיעוהו כסוכנות המפלגה הקומוניסטית בתוך הכּנסיה; גם היסודות הליברליים ברשויות הדתיות הקתוליות מאסו בו ולא הצטרפו אליו מעולם. אולם מספר סופרים קאתוליים, שהשתיקה קשתה עליהם ואילו השׂחיה עם הזרם ה“מוּכתב” לא היתה לפי רוחם, ניצלו את הוצאות “פאקס” לפירסום ספרים היסטוריים, שמידת עצמאותם המחשבתית היתה פוסלתם מראש בעיני כל מו"ל שמחוץ למחנה זה. יאַן דוֹבּראַצ’ינסקי, מחבר הרומן “הפולשים”, הוא המוכשר והחשוב בסופרים אלה.

 

ההפשרה    🔗

הסנוניות הראשונות שבישרו את קץ התקופה הזאת החלו להיראות בשמי הספרות הפולנית זמן־מה אחרי מותו של סטאלין ב־1953. במועדון אגודת הסופרים בווארשה תכפו ונשמעו דברים של בקורת על כבילת הספרות בסכימוֹת דוֹגמתיוֹת ועל בלימת פי הסופרים בתכתיבים בלתי־פוסקים. קצת מדברי הבקורת האלה, שהצטיינו בגילוי־לבם הנועז, משמשים תעודה מעניינת לרוח התקופה.

אמר לוּדביק פלאַשן, מבקר ספרותי צעיר מקראַ‎קוב: “ה’מריצים' תובעים מן הספרות מהפכנוּת. אך כלום היתה בפולין מהפכה? הרי את משטרנו קבעו שלושה אדונים מזדקנים!” (הכוונה לוועידת יאלטה, בה תוחמו אזורי־ההשפעה באירופה בין רוסיה למעצמות המערב).

לעג הסופר קאַזימיז' בראַנדיס: “הסופרים שומעים מפי יעקב ברמן [ראש הבולשת והממונה על הספרות גם יחד] כי אין אמת אובייקטיבית. יש אמת נאטורליסטית גסה ויש אמת דיאַלקטית עליונה. כשכותבים, למשל, על תורים ארוכים בפתחי החנויות הרי זה נאטוראליזם גס; האמת של מר בּרמן מצווה עלינו להתעלם בספרינו מתופעה כזאת. היא איננה דיאלקטית ולכן אינה קיימת, רבותי!”

המשורר צ’סלאב מילוֹש, שביקש מקלט מדיני במערב ופירסם שם את ספרו “מוח באזיקים”, המתאר את הטראגדיה של אנשי־הרוח במשטר קומוניסטי, העז לשאול עוד לפני צאתו את פולין: “מה מבדיל בין ספרות של דמוקרטיה עממית אחת לחברתה? מלבד השפה – לא־כלום. הרי לכם שוויון אידיאלי עד כדי כך שהספרות מקפּחת בו כל תכונה לאומית”.

ולאחר הקונגרס ה־20 של המפלגה הקומוניסטית בברית־המועצות זועק אנטוני סלונימסקי: “אף בימי הביניים לא ידעו בני־האדם יסורים נוראים ככל אשר ידעו בשנות הסטאליניזם”.

הקונגרס ה־20 במוסקבה, בו גילו מנהיגיה החדשים של רוסיה את פרצופו האמיתי של הסטאליניזם, נתפּרש אצל הפולנים כאות לניתוק כבלי השעבוד. בעקבותיו באו מהומות הפועלים בפוזנאן ביוני 1956 והמאורעות הדרמתיים שהעמידו בראשות המפלגה – בכינוס המליאה השמיני שלה, באוקטובר 1956 – את ולאַדיסלב גוֹמוּלקה, אסיר המשטר הסטאליניסטי ובעל קו ה“דרך העצמאית של פולין אל הסוציאליזם”.

אולם ניתן לשער שהקונגרס המוסקבאי ה־20 לא היה מבשיל בפולין תוצאות שונות מאלו שהבשיל בשאר הגרורות לולא היתה בה מכּבר תסיסה רצינית ביותר, שהכל זקפוה לזכות פעולתם העקשנית של אנשי־הרוח בכלל וחוגי הסופרים והפובליציסטים בפרט. אין, כנראה, גוזמה רבה בטענה, המקובּלת כיום בפולין, כי הסופרים – בעזרתם הפעילה של הסטודנטים ונוכח שיתוף־פעולה פוטנציאלי מצד כל השכבות החברתיות – הם שהכשירו את הקרקע ל“מהפכת אוקטובר” ב־1956.

אכן, את תחילת התקופה החדשה בחיי־הרוח של פולין – תקופת ה“הפשרה” והמרד בתכתיב המשטר – רגילים לנעוץ ב“שיר למבוגרים” למשורר אדם ואַז’יק, שנתפרסם ב־1955 בשבועון הספרותי “נוֹבה קוּלטוּרה”. שם היצירה מרמז כי, להבדיל משירי התקופה, חסר השיר הזה אותו “מוסר־השכּל” שיגרתי, שהיה עד כאן חלק בלתי־נפרד מכל יצירה ושיוה לה אופי של סיפור־לילדים. נושא השיר הוא עיר התעשיה נוֹבה־הוּטה, שהוקמה ע“י הממשלה סמוך לקראקוב ומשך שנים שימשה סמל רשמי ל”פולין החדשה". מאות ספרים, שירים ומאמרים הוקדשו בימי הסטאליניזם לעיר זו וכולם תהילה להשׂגיה האדירים, לדפוסי החיים בה ולדמות האדם החדש המחושלת והולכת במפעל־ענק זה. ואַז’יק קרע את לוט השקר מעל כל אלה. הוא הרהיב עוז בנפשו לדבר בגלוי על משפחות הפועלים הנמקות ברעב מחמת שכר־העבודה הירוּד, על משטר הטרור של מזכירי המפעלים, על הזנוּת הפושׂה בקרב הפועלות מתוך כורח כלכלי, על שיכּוני העובדים שמאחרי חזיתם הנוצצת שרויים עוני, זוהמה, רקבון, שיכרוּת ובערוּת מבהילים.

היתה זו כבר שנת 1955 – ולכן יכול שיר זה לראות אור; עובדה זו כשלעצמה הצביעה לא רק על הלכי־הרוח הגוברים והולכים בקרב הציבור אלא גם על העזתה של הצנזורה, שהתירה את פירסום היצירה המהפכנית הזאת. אולם בתוך כך עדיין לא היתה זו אלא שנת 1955 – ולכן ראתה המפלגה צורך לנזוף בוואַז’יק על כתיבת שיר זה ולפטר את פאבל הוֹפמן, עורכה הראשי של “נובה־קולטורה”.

מאז ואילך נופלות בזו אחר זו החומות שהקימה המפלגה בעמל־שנים סביב חדר־עבודתו ועולמו הרוחני של כל סופר. סופרים, משוררים ועתונאים הם חיל־החלוץ במלחמה למען הקו החדש, הליבּרלי יותר והתלוי פחות ברוסיה, המסתמל בגומוּלקה, ונגד היסודות הסטאליניסטיים של “קבוצת נאַטוֹלין” (על שם אחוזה בסביבות ורשה, בה ערכו אנשי קבוצה זו את מועצותיהם בימי ההכרעה של אוקטובר 1956).

אפיינית לתקופה זו היא פנייתם ההמונית – הכללית כמעט – של אנשי־העט מן הספרות אל הפובליציסטיקה. תופעה זו מסתברת מתוך הדינאמיוּת החברתית האדירה של הימים ההם, הציפיה לחירות־אמת והאמונה האופטימית כי חירות זו תיתכן אם אך יימצאו הנוסחות הרעיוניות והאמצעים המעשיים להשגתה. מספר כתבי־עת חברתיים וספרותיים (“נובה קולטורה”, “פשגלונד קולטוראלני” “קיירוּנקי”) מתרוממים בתוך כך לרמה בקרתית ומחשבתית שקשה למצוא כדוגמתה בעתונות הפּריוֹדית של אירופה. בחיי התרבות מתחדשת התופעה הטיפוסית שמלפני המלחמה: כל גיליון של השבועונים ודו־השבועונים האלה נחטף עם הופעתו בידי העילית האינטלקטואלית ומשמש שוב נושא לשיחה וּויכּוח בכל חוגי האינטליגנציה.

מקום מיוחד ונכבד ביותר בשורה זו של כתבי־העת תפס דו־שבועון הסטודנטים “פוֹ פרוֹסטוּ” (“פּשוט”), שאסר מלחמה על כל שרידי המשטר הסטאליניסטי, על מכת השחיתות, על נגע החוליגאניוּת (שפּשׂה עם ה“הפשרה” ולבש ממדים מבהילים ברחבי המדינה ובעיקר בוורשה), על פורענות האלכהוֹליזם, החשכּנוּת, האנטישמיות וכיוצא באלה. עקב הרפורטז’ות של “פו פרוסטוּ” ממפעלי התעשיה ומן הקואופרטיבים החקלאיים עטורי התהילה הרשמית מטפחת המציאות הרקובה של המשטר אף על פניהם של אותם רבים שלא ידעוה לאשורה, או שבחרו להתעלם ממנה.

 

“התחדשות מודרכת” – ומה הלאה?    🔗

אולם מציאות כללית יותר ומכרעת יותר – עמידתה הגיאופוליטית של פולין בטבּורה של מזרח־אירופה הקומוניסטית – “מקפיאה” עד־מהרה את ההפשרה ושׂמה סכר לפיהם של השרים בשכרונם את שירת הדרור. ובמידה שקוֹצר הפרספקטיבה ההיסטורית (ומהירות המאורעות המתרגשים ובאים בשעת כתיבת השורות האלו) מאפשרים בכלל קביעת פרקי־עתים לגבי התקופה האחרונה, הרי נדמה כי “הקיץ האינדיאני” של פולין החל לכלוֹת בשלהי 1957, עם סגירת “פו־פרוסטו” על שום אותה מידה יתירה של חופש־ביקורת שנטל לו העורך, אַליגיוּש לאַסוֹטה (אשר רבים כינוהו “מפלס־הדרך למהפכת אוקטובר”), ובשל המבוכה שהיתה אותה בקורת בלתי־מרוסנת גורמת לשלטון.

אמת, יצירות הקלאסיקאים הפולנים עודן מופיעות על מדפי חנויות־הספרים, אף נחשול התרגומים מן הספרות המערבית (שהיתה אסורה משך שנים מבּוא בקהל) עודו נמשך. אולם הפצת יצירותיהם ובטאוניהם של הסופרים־המהגרים במערב (המרוכזים בעיקר סביב כתב־העת רב־המשקל “קוּלטוּרה” בפאריז וכן סביב “ויאַדוֹמוסצי פולסקיה” בלונדון) עדיין לא הותרה. את מקומה של סיסמת “ההתחדשות” תופס המונח החדש “התחדשות מודרכת”, מעל דפי העתונות נאלם שוב קול הבקורת בכל הנוגע לברית־המועצות, וראשי המרד ההונגרי מאוקטובר 1956 לא ייקראו עוד בשם “פטריוטים”, כפי שכּוּנו אך תמול־שלשום בהתלהבות ובלהט־הזדהוּת.

אמנם, שלטון ה“או. בּ.” השנוא לא נתחדש והצנזורים אוחזים במספריים ובעפרונות האדומים כשידיהם נתונות בכפפות־משי מתוצרת 1956, אך כל עורך וסופר מתבקש לזכּור כי לחירויות הביטוי בפולין של שנת 1958 שוב יש גבול, הנקבע ע"י עובדות מדיניות וגיאוגרפיות שאין בידי סופרים ועורכי עתונים לשנותן.

אמת, סופרים ומשוררים בעלי כשרון ומחשבה עצמאית – מהם ותיקים כליוֹן קרוּצ’קוֹבסקי ויאַן פאַראַנדוֹבסקי, ומהם גידולי השנים האחרונות כמייצ’יסלב יאסטרוֹן, יוליאן פשיבוס וּויקטור וורושילסקי, ומלבדם אלה ששמותיהם הוזכרו בתחילת מאמר זה (ובראשם מאריה דומבּרובסקה בפרוזה וּולאדיסלב ברונייבסקי ויארוסלב איבאשקייביץ' בשירה) – עודם מניבים, ולכאורה בלא איסורים יתירים, את פרי רוחם, אך שוב אין לדבריהם אותו הד ציבורי רחב וספונטאני, שהיה מתעורר לשמעם אשתקד; תחתיו משׂתררת עתה בעם הפולני דומיה, ספק אדישה ספק לגלגנית, של ניהיליזם מכרסם: חוסר־אמונה, ילוד אכזבות תכופות כל־כך, בכל הערכים האידאיים ובכל האמיתות החברתיות.

מעטים הדברים המציינים את התמורות האחרונות בפולין ציוּן בולט כעובדה שהספר “בתי הקברות” מאת המשורר הצעיר מאַרק הלאַסקו (אחד הסיפורים המזעזעים ביותר על המשטר הקומוניסטי בימינו) הוצא לאור ע"י המחבר מחוץ לגבולות מולדתו. עוד לפני שנתיים, אף לפני שנה, היו לספר מעין זה סיכויים רבים לפירסום בורשה. השנה אוּלץ מחברו להוציאו בפאריז.

היוכל ספרו להופיע בחלונות־הראוה של חנויות־ספרים בבירת פולין בשנה הבאה או בעוד שנתיים?