בריאן אולדיס הבריטי נחשב, ובצדק, לאבי הגל־החדש במד“ב הבריטי ולאחד הסופרים הבולטים ביותר בשטח המד”ב. כמו ספריו האחרים שתורגמו לעברית, גם ספור זה משתייך לזרם החברתי של המד“ב. בעצם, הכתיבה המד”ב־חברתית היא התמחותו של בריאן אולדיס – אם כי לא כל יצירותיו הן כאלה.
בגליונות 3 – 5 התפרסם הסיפור ‘אויבי המשטר’ פרי עטו – הסיפור יצא לאור כרומן וזכה להצלחה רבה.
* * *
כאשר מת דג גדול, גופתו מונחת במי־האפסיים ובטנו מופנית כלפי מעלה, קופצים דגי־הרקק על המציאה. בדחילו ורחימו, נעלמים ומופיעים לסרוגין, הם מתקרבים לגוויה הענקית. הם אוכלים. יותר ויותר מהם מגיעים למקום הארוע, והמים מתחילים לשרוץ בדגים קטנים וזללניים.
יכולת לקרוא לבטיקוסמוס בכל שם, רק לא בית. כעת נחה לה הספינה העצומה במסלול היקפי מרוחק סביב כדור־הארץ, במקום בו לא השפיע כוח־משיכתה העצום על זרמי הגאות והשפל על פני הכוכב. סיירות משטרה קטנות, מעבורות, ספינות אספקה וכוחות צבא התקרבו לספינת־המחקר עצומת־המימדים קרוב ככל שהעזו. הספינות המבהיקות נסחפו לעבר הספינה, ונבלעו בצילה. רק הבטיקוסקוס נראתה לעין.
אולם למרות ניפחה, היתה גם היא בת חלוף.
ספון 112, מדור א'. הצלמים ומנתחי־הספקטרום החלו מתעוררים משנתם הכבדה בעזרת מערכות ההחייאה. הם סבלו בעת סידרת התרגילים המְאוֹשֶשֶת, ולגמו את ארוחתם הנוזלית־למחצה. מערכת העיכול החלה פועלת שוב, אחרי שנות־ארץ רבות לראשונה מזה זמן רב החלו שוב לחוש כבני אנוש.
וויליאמס, פְּרֶמצַ’ארד ודייל אפילו החלו לצחוק. קולות הצחוק פרצו חלודים, לא מאומנים, אך ניכרה בהם נימת העליזות.
“אוך, חובבי שינה שכמותכם. נהנים לשכב במיטותיכם, אה?” קרא וויליאמס.
פרמצ’ארד השיב ללא היסוס, “גם אילו צדקת, הרי הייתי מעדיף מיטה נאה וחמה על פני תיבת־קרח. למרות השינה העמוקה, אני מרגיש צורך לנום את תנומת־הצהריים שלי”. ודייל הוסיף, “מייד עם הגיעֵנו לאדמה, אפנה למיטה החמה הקרובה ביותר. בחברת אשה – אחת לפחות – כדי להפשיר את קפאוני.”
הם דילגו במקום, מגחכים למראה תנועותיהם המגושמות.
לוקאס וויליאמס היה אדם קטן־קומה שגילו לא ניכר עליו. זקנו השחור וההדור דהה במרוצת שנות־האור בהן היה קפוא. בשעת מנוחה היו פניו לובשות ארשת עצבות. אך הוא טיפח את הבעת השמחה לכדי אמנות ממש כדי לכסות על כך. כעת חיבק את ידידו, א.ו. פרמצ’ארד, ואמר בחביבות, “בקרוב תחזור לזוהמת כפרך, אַצָ’רִיה; אולי עדיף כך.”
אַצָ’רִיה וִינוֹבָה פרמצ’ארד היה הודי בעל אף סולד וגאה. את החיים לקח ברצינות – כמעט כמו את מקצועו, הצילום. “ואתה לוקאס – חזרה לדירתך הצפופה בבון – גם אני חושב שעדיף כך. האם אתה חושב לצאת עוד למסע בין־גלקטי כלשהו?”
ג’ימי דייל היה גדל מימדים ובעל כתפיים רחבות, הוא נולד בסן־דיאגו ובילה את ילדותו על־פני האוקיינוס. היה משהו מיוחד בהתנהגותו. ברצינות, ענה לפרמצ’ארד, “אני אצא שוב, אם דוּג סְקולוקוב יבקש ממני. הוא מפקד טוב. ואתה, לוקאס?”
“אני לא יודע. מכל מקום, מדוע המעבורות אינן לוקחות אותנו לכדור־הארץ?”
“הרי שמעת את ההודעה. יש שביתה בין מפעילי המחשבים בנמל התעופה. יש דברים שלעולם אינם משתנים, אולי הזמן יעשה את…”
אך משהו בכל זאת השתנה. הם נקראו לישיבה באחד האולמות, וכאשר כל מאתיים הנשים והגברים תושבי סיפון 112, מדור א', ישבו במקומותיהם, נדלק המסך הגדול על הקיר, ואישה נאת־מראה מכדור הארץ פנתה אליהם, ללא כל הקדמה.
“ברוכים הבאים הביתה, נוסעי הבטיקוסמוס. בשובכם תמצאו שמהרבה בחינות לא השתנה כוכב מולדתכם, שכן כוכבים אינם ממהרים להשתנות. בכל זאת, יהיה זה מועיל להאיר בפניכם כמה היבטים, לגבי דברים שבכל זאת השתנו. אתם וספינתכם נמצאים בתחום השיפוט של קורפורטיה. להערכתנו עלולים להיווצר קשיים בעת הסתגלותכם אלינו ולמוסדותינו, ואנו מתכוונים לעשות כל שנוכל כדי לעזור לכם בתקופת המעבר. כאשר תגיעו ארצה, תישלחו איש איש למקומו, לפי עקרונות הדמוגרפיה הנכונה.”
תנועה קלה, אותה יכולת לתרגם כאי־נוחות, חלפה בקרב המאזינים. פרמצ’ארד הרים גבתו לעבר וויליאמס בשאלה. האשה שעל המסך המשיכה להיראות נעימת סבר, אך החלטית. היא התבוננה בכולם.
"ראשית, תשמחו לשמוע, שתקופת הקרח הגדולה כבר כמעט מאחורינו. הטמפרטורה הממוצעת בחצי הכדור הצפונה גבוהה בשתי מעלות מזו שהיתה בעת יציאתכם. יבשת צפון־אמריקה ומרבית אסיה נקיות מקרחונים, עד לקו הרוחב 40º לערך. ספינות משא שוב יכולות לשוט סביב דרום־אמריקה, וגם דרך תעלת לה־מנש. חלק ניכר ממרכזי האוכלוסין מתכננים להחליף את מחסותיהם התת־קרקעיים בבניינים על פני האדמה.
העולם השלישי – אשר הושפע הרבה פחות מאתנו מתקופת הקרח – מְדַווחַ על תחילת הגירה אל האזורים הלא־משווניים שבתחומו."
מילותיה הפכו להיות מעין רקע. על המסך הופיעו הבזקים שהדגימו את דבריה. תצלומי לווין הראו את ‘נסיגת’ הקרחונים מפקינג ומהריסות ניו־יורק. גושי קרח ענקיים החלו מתרחקים מהחוף האירי. במחילות התת־קרקעיות צמחו פיגומי מתכת וחברו האחד עם משנהו בקול חבטה – תחילת בניית המבנים לגובה. לאור שקיעה דלוחה, נראו שחורי־עור ולבנים עולים על רכבת שפניה מועדות צפונה. "הפרעות מזג האוויר לֻווּ לא אחת במהומות. אלה דוכאו, לעתים במחיר אבדן חיי־אדם. הגבלה מסוימת של חופש הפרט היתה הכרחית למען האינטרס הציבורי. בעת שתחזרו למדינותיכם – יסופקו לכם הוראות מפורטות, ואנו מציעים שתפעלו על פיהם מוקדם ככל האפשר. כפי שתגלו, הכרח היה להטיל עונש מוות בגין עבירות מסוימות. כל ההגבלות יוסרו ברגע שמצב החרום יעבור.
“עקב תנאי האקלים הקשים ששררו על פני הארץ מאז עזיבת הבטיקוסמוס, השתנתה המפה הפוליטית. פרצו שתי מלחמות אטומיות, בהן היו המדינות המפותחות הקרבן העיקרי.”
כעת עמדו המאזינים על רגליהם; זעקות כאב פרצו למראה התמונות שעל המסך. פרעות, התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין כלי רכב משורינים. תותחים יורקים אש אל רחובות תת־קרקעיים מוצפי אדם. טנקים רומסים גויות. רקטות ננעצות כרומחים בקרום הירח – מתפוצצות כבועות. ראשים מותזים מעל הצואר, נערפים בידי מכונה בעלת להבים גדולים ואופקיים. כמויות אדירות של טילים מכהים את השמיים – מראות אימים אלה לֻוו בקולה השלֵו של הדוברת.
התפוצצויות גרעיניות אדירות, מטפסות לשמים ברעם אדיר ומתגלגל, מתאחדות עם ענני השמיים, והופכות תוך כדי כך ערים מיושבות לעיי־חרבות. אנשי־מתכת צועדים, פולשים לתוך מנהרות הערים התת־קרקעיות. גוויות מונחות בשורה, ממתינות לבדיקה שלאחר המוות. גִידֵם זועק זעקה ללא מלים. אנשים בעלי איברים תותבים מתאמנים לקראת שיקום. ים פרצופים, עומדים בתור כלשהו או שוכבים במיטות בתי־חולים, מנסים לחייך לעבר המצלמה.
“יתכן שתמצאו שמדינתכם הקודמת נעלמה מן המפה, או אולי אורגנה מחדש. בהתאם לאינטרס הציבור קיימים כיום רק חמישה אזורים דמוגרפיים, קְרי מדינות. שמותיהן: קורְפורַטְיה, סוֹקְדֵמַריָה, קוֹמוּנִיָה, נֵייטְרָליָה, והעולם השלישי. חלוקה זו הינה בעיקרה אידיאולוגית. יכול להיות שזה נשמע לכם מביך, אולם ברגע בו תנחתו על פני כדור הארץ, ייפגשו אתכם נציגי המרכז הדמוגרפי וינסו להפנותכם אל מקום מוצאכם, אם הוא עדיין קיים, ולצאצאי משפחותיכם, אם שרדו. אל דאגה, נעשה כל מאמץ כדי שתצליחו להסתגל מחדש. ובינתיים, ברוך שובכם לכדור־הארץ! ברוך שובכם לקורפורטיה!”
כעבור ארבעים ושמונה שעות הסתיימה השביתה. השמועות סיפרו, שהשובתים הוצאו להורג בידי כיתות־יורים.
בעת שהתקרבו לכדור־הארץ, לחוצים בין שאר אנשי הצות שהצטופפו בתוך המעבורת, אמר פרמצ’ארד, “כולם שמחים שיצאו למסע. והחלק הטוב ביותר שבענין הוא שהזדקנו בעשר שנים בלבד – בעוד על פני כדור־הארץ חלפו מאה ועשרים שנה…”
“וזוהי כל תורת־היחסות על רגל אחת,” הוסיף ג’ימי דייל. “אני בטוח שנינך ישמח מאד לראותך, לוקאס, למרות שדעותיך ‘המיושנות’ בדבר חופש הפרט ספגו ‘נוק־אאוט’.” וויליאמס חִייך. “אתם ההינדים, עם כל האלילים העתיקים שלכם, לזמן ולהתפתחות אין כל משמעות בעיניכם.”
“אמור לי וויליאמס, ממזר גזעני שכמותך, למה אתה ‘יורד’ על הדת ההינדית כל כך, רק בגלל שהיא ריאקציונרית ומיושנת?”
“אני עוד אראה לך, אצ’ריה, רק נצא מעסק־הביש הזה. לידיעתך, למרות שאני נחשב אוסטרלי, הרי סבתי מצד אימי היתה מבֶּנְגַל, כך שיש לי ענין משפחתי בכל השטויות האלה שלכם בהודו.”
“כבר לא הודו – העולם השלישי. לא אוסטרליה – אלא חבל של נייטרליה. כדאי שתתחיל להתרגל לכך.”
הם נחתו. מולם השתרעו מספר מבנים אפורים, נמוכים. ניצוץ מרוחק הבהיק – קרחון. המעבורת התגלגלה לעבר פתח ההנגר. חשיכה. ואז נדלקו אורות, החלו להישמע קולות ברמקול, וחבורת פקידים לובשי אפור החלה עושה דרכה לעבר כלי־הטיס.
פרמצ’ארד נתקף באגורפוביה כאשר עזב את מבנה המוסך. המרחב החיצוני השפיע עליו בצורה קיצונית; כבר הספיק לשכוח כיצד התנהלו הדברים בחוץ, וכמה לא בטוחות היו אמות־המידה. מזמן שכח, שעל פני כדור הארץ אין רצפה אחידה – כזו קיימת בחללית, ולכך הלך בצעד לא בטוח. אפילו כְּחוֹל השמים הפחידוֹ, כאילו מעולם לא ראה אוקיינוס זה של כחול.
אפילו בִּפְנים לא השתפרו פני הדברים בהרבה. הוא שכח שבחדרים היו חלונות, שאנשים צעקו ונעו הלוך ושוב ללא מטרה, ולמסדרונות היו פינות וזוויות. שכח כיצד לטפס במדרגות. אפילו הדלתות שונות היו מאלה שבבטיקוסמוס. אנשים צעקו. שיטת רישום הכתובות שונתה ללא הכר. כאשר ניסה לשבת בכורסה ולהרגע, נוכח שגם הכורסות השתנו.
יומיים בילה בבדיקות, חקירות ומילוי טפסים. כאילו כדי להוסיף על מבוכתו, הסתבר שלא ידע אפילו באיזה איזור גיאוגרפי נמצא. מובן, שהיה בקורפורטיה סיטי, אך זה לא עזר לו הרבה. גם את המידע המועט על מקום הימצאו למד מן הדגל שראה, סימפוניה עצובה של לבן ואפור, ודג אדום מזנק במרכז. הוא לא ידע מהם גבולותיה של קורפורטיה, יכול להיות שהיה בגרינלנד – אולם באותה מידה יכול היה האזור להיות לוס־אנג’לס של פעם. הוא פגש רק נשים, דהויות, לבושות במין מלבוש אפור חסר צורה.
ביומו השלישי שוכן במלון רועש וצעקני, הסירינג, עשר קומות מתחת לפני האדמה. שם למד שאין זה תענוג גדול להיות הודי בקורפורטיה. בינה לבין העולם השלישי שרר מצב מלחמה. לא מצב מלחמה בפועל, אולם היתה מנה גדושה של עוינות ביחסים בין שתי המדינות. מיקומו של אחד הגבולות לא היה ברור, וחילוקי־הדעות בנושא גרמו להתחדדות היחסים. מכל מקום, הודו, מולדתו, שרדה במקום כלשהו; ואותה, כמו את כל העולם השלישי, נהגו לכנות אֲנַרכנִיָה. כפי שיכול היה פרמצ’ארד להבין, שרר שם תוהו־ובוהו; הרס וטרור היו מעשה של יום ביומו. קורפורטיה שאפה לכבוש את אנרכניה, כדי להבטיח עצמה מפני אימת קומוּנִיָה, הכוח המרכזי האחר.
“העצה הטובה ביותר שנוכל לתת לך, פרמצ’ארד, היא שתקבל על עצמך את אזרחות קורפורטיה, דרגה שלישית ועם אישור גזע. שכח מכדור־הארץ המשונה אותו היכרת.” קשה היה להבין את השפה בה נאמרו המלים.
פרמצ’ארד דבק בנשקו הדמיוני, מנופף בחוזה השרות שלו מול פניה של פקידה ממשלתית, או מול עינו הבוחנת של מחשב. הוסבר לו, שחוזהו הינו בן מאה ועשרים שנה, נעשה במדינה שאינה קיימת, והינו חסר תוקף. הוא ניסה להילחם, להסביר שהביטוח מכסה מקרים כגון אלה, משוכנע שחברי הצוות האחרים משתמשים באותם טעונים בדיוק במשרדים ממשלתיים מצחינים אחרים.
בערבו של היום השלישי הוחלט שמגיע לו סכום כסף מסוים, לאור שרותו הממושך – לא האוצר לו ציפה – וזאת עקב הירידה הקיצונית בערך הכסף (כך, לפחות, הוסבר לו).
הוא לקח את הכסף, מביט באי־נוחות בדיוקן האשה שניבט אליו מדיסקות הפלסטיק. הנשיאה וּאֵילְג’ר.
השלטונות גם החליטו שהוא יכול, למרות המצב, לנסוע לאנרכניה, אם יהיה טיפש עד כדי לרצות בזאת. ברגע שיגיע לשם, כך נאמר, תוסר אחריות הממשלה עליו. הוא חתם על כל מה שנתבקש, עזב את מלון סירינג, וטיפס על כלי־רכב משונה, כזה המופעל בכוח הפרשות־אדם מעובדות.
“או, קַנְצָ’ארָפָּרָה!” מלמל פרמצ’ארד לעצמו. הוא ניסה להימנע מלחשוב מה עוללו הקידמה והזמן לכפר מולדתו, קנצ’ארפרה, המצוי אי־שם באזורים הפראיים של… – מה היה שם המדינה? – אה, כן, אנרכניה.
לוקאס וויליאמס גילה, לחרדתו, שנתקף באחת הצורות הפחות נעימות של אֲגורָפוביה. מייד עם עזבו את ההנגר בו חנתה המעבורת, מעד ונפל לקרקע, ובקושי יכול לאלץ עצמו לקום. אחרי עשר שנים סובייקטיביות בבטיקוסמוס כבר שכח את המרחבים העצומים, את הקרקע המתרוממת ומשתפלת, את שנויי הטמפרטורה, את הרוחות הנושבות. הוא שכח את האיום שבעצים, את הסלידה שבשיחים, את המוזרות שבמבנים שנועדו לספק אויר למחילות התת־קרקעיות. כְּחוֹל השמים הבהיק בעיניו בברק מבשר רע. רועד בכל גופו, רץ לכוון המבנה הקרוב ביותר. גם בחדרים לא מצא מנוחה לנפשו; החלונות שניבטו אל הרקיע והדלתות המוזרות גרמו לו לאי־שקט פנימי. גם הוא שכח כיצד מטפסים במדרגות; שנא את המסדרונות המתעקלים, את ההמולה שבחדרים הציבוריים, את האנשים הגרוטסקיים שצעדו בגולמנות, צעקו וטיילו הלוך ושוב ללא מטרה. מזמן שכח את ההתקהלויות ההמוניות.
זָרים, אותם ראה, הפחידוהו. שפתם היתה משונה. גם מבטם היה משונה. הוא תעב את דיוקנה של הנשיאה וּאֵילגֵ’ר שתלה כמעט בכל מקום. כשניסה לשקוע ולנוח בכורסה, נוכח שגם זו היתה מוזרה.
השלטונות שיכנו את וויליאמס במלון עלוב ששמו ‘הנוגדן’, שם קיבל, לחרדתו, חדר בקומה השניה מעל פני הקרקע. הוא לא יכול להירדם. הוא שתה, אך האלכוהול לא שיפר את הרגשתו המזופתת. יומיים בילה בבדיקות, שאלות ומילא ערב רב של טפסים.
כאילו כדי להוסיף על חרדתו, גילה שאינו יודע בעצם היכן הוא נמצא. כן, הוא היה בקורפורטיה־סיטי, בירת קורפורטיה, שדיגלה מראה דג אדום על רקע אפור־לבן; אולם הוא לא ידע היכן, לעזאזל, שכנה קורפורטיה זו. המקום נראה כמו, איסלנד, אך יכול היה להיות באותה מידה ברלין או טורנטו.
בקשותיו לשוב למלבורן, אוסטרליה, הושבו ביום השלישי. נמסר לו שמלבורן הינה עיר במדינת נֵיְיטְרָלִיָה, והיחסים בינה לבין קורפורטיה גבלו בעוינות. הוא יוחזר לשם בקרון מעצר, כך נמסר. היה עליו לארוז בתוך שלושים דקות.
כעבור עשרים ואחת דקות היה מוכן.
לפקידה שבאה לקחתו, אמר, “העניינים בכי־רע, לא?”
“מה אתה, מטיח ביקורת ציני? לפני זמן מה, היית זוכה לעונש מוות, אז כדאי שתסתום ת’פה!” השיבה בכעס. באופן שיטתי החלה מחפשת בחפציו, מחרימה את חפצי־הערך שמצאה.
גם ג’ימי דייל נתקף באגורפוביה. מכונית משוריינת נשאה אותו למלון ‘אַרֶנָה’ והשאירה אותו שם. הוא שכב במיטתו, חושב אודות חגיגת השתיה שתכנן עם חבריו על הבטיקוסמוס. את בוקר המחרת בילה במילוי טפסים ואחר הצהריים חזר למיטתו והתבונן בהולו־וויזיה. היו רק שני ערוצי שידור, ובשניהם נראתה הנשיאה ואילג’ר במשך מרבית הזמן. בעת ששודרו החדשות התעורר והביט בראיון בו השתתף דוג סקולוקוב, מפקדו, ואשר נערך בידי גברת משכילה, לבושה בבגד דמוי שק.
“אמור לי, האם נהנית לשוב ארצה, קומנדר?”
“לבטח יארך זמן מה עד שאסתגל שוב – התחוללו שינויים גדולים – אבל כן, אנו שמחים לחזור. עשר שנים הן זמן רב.”
“אֶפּ, התכוונת מאה ועשרים שנה. משפחותיכם נפוצו, אחרי שעברו זמנים קשים ביותר. אינך חושב או מרגיש כשריד מיושן ומיותר בהווה זה שלנו?”
הקומנדר חייך באומץ נוכח השאלה הפרובוקטיבית.
“איננו מיותרים. תמיד היה לאנושות צורך באנשים אמיצים. חזרנו ממשימה מוצלחת, מביאים עימנו כמות עצומה של ידע חיוני. גילינו את סודם של הקואזארים וכוכבי הנייטרונים. ידע, לעולם הינו חשוב. אפילו את מעריכה זאת.”
“מעריכה, שמעריכה. תרבותכם המתה, וכן הידע שנצבר בה, אין להם חשיבות עבורנו. בהווה שלנו בקורפורטיה אין כל משמעות לתרבות העתיקה; היא כולה מיושנת, אבן שאין לה הופכין, לצערי,” נימת הלגלוג בה נאמרה המילה האחרונה לא היתה מוסתרת כלל.
“האם עלי להבין ש…”
“אֶפּ, צורך דיבורך גם היא מיושנת, קומנדר. תודה, ואני חושבת שנכונו צרות רציניות לכם, גיבורי התקופה שגוועה מכבר. לילה!”
מעבר. דיוקן הנשיאה בפרופיל, נשקף מן המסך.
דייל כיבה את המכשיר. הוא נשכב במיטתו, הרגשה רעה בבני־מעיו.
תחושת כְּלָיה חלפה לאורך גֵווֹ. הוא חש תשוקה עזה לאישה. לפתע התחוור לו, שבעצם ראה רק נשים מאז עזב את המעבורת. כל בעלי התפקידים הרשמיים היו נשים, כך גם בדלפק הקבלה של מלון ‘ארנה’ – כולן לבושות מדים אפורים, אשר טישטשו את מינן עד שבקושי יכולתָ לזהותן כנשים. לא אלה הנשים להן נזקק עתה דייל.
הוא יצא, לוחם באגורפוביה. הרחובות היו ריקים, והשעה – כמעט חשיכה. מכוניות בודדות נסעו ברחוב, ללא הקפדה על מסלול מסוים, ובאיטיות רבה. דייל הקפיד לצעוד על גבי המדרכה, צמוד לצללי המבנים, חש כפליט.
אחרי צעידה של כרבע שעה מצא בַּאר. דמות אפלולית עמדה מאחורי הדלפק, מנקה כוסות מטונפות.
דייל הזמין בירה. “אפשר להשיג איזו אישה בסביבה, בַּארְמֶן?” שאל דייל.
“איזו בקשה משונה. מה, את לסבית?”
הוא התבונן בעיון, וכעת נוכח שהבארמן היה בעצם אישה.
“סליחה, לא הייתי מרוכז.”
“את מקורפורטיה? איזו מין אישה משונה את?”
“לא, לא, אני לא אישה. אני גבר. הביטי, הנה כרטיס הזהוי שלי – ג’ימי דייל. מה קרה לכל הגברים כאן?”
המוזגת צחקה. “מי בכלל צריך גברים?”
הדמות שהיתה שרועה על הדלפק התרוממה והתגלתה כדמותה של אישה עצומת־מימדים בעלת זרועות אדירות וחזות כללית של כלב בולדוג.
“אתה איזה שריד היסטורי מספינת־החלל העתיקה, חביבי?”
“כן, בטח, אבל איפה כל הגברים, זה כל מה ששאלתי.”
הוא התרומם, ליתר בטחון, בוחן אותה בזהירות.
“ממזרים מחרחרי מלחמה! חיסלנו את האבות והמאהבים, חביבי!” תוך כדי דיבור שלפה האשה־בולדוג אַלָה עצומה מאי־שם. דייל היכה בחזקה על ידה, והיא, כאילו בתגובה, בעטה בו בחזקה מתחת לפיקת־הברך.
הכאב היה עצום. בקושי הצליח דייל להתגבר עליו, ולנצל את ההזדמנות שנקרתה לו – מכה חזקה באזור הקיבה והחדרת שתי אצבעות לעבר הכליות.
האשה השמיעה קול שריקה ממש כמו קומקום רותח והתקפלה בכאב, ודייל ניצל את ההזדמנות ונמלט מן הבאר. אומה של נשים מושחתות – האם כל זה אפשרי? תחושותיו נעו בין אשמה לבין רגש ברור של אימה.
העיקר להגיע הביתה (גם כן בית, חשב בלגלוג). אולם, לפני שהספיק להגיע למלונו, עצרה אותו המשטרה. אישה קשוחה למראה ובעלת שפם דחקה אותו לקיר והביטה בכרטיס הזהוי שלו.
“יליד סן־דיאגו, מה?”
“את יכולה לקרוא בעצמך.”
“אני מזהירה אותך, ממזר. שריד האיחוד הדו־מיני העתיק.”
“הו, אלהים.”
“עלה למכונית. עלינו לברר פרטים נוספים אודותיך.”
“לא עשיתי כל דבר רע, גבירתי. מה עשיתי?”
היא נראתה מאיימת. חברותיה לסיור התקדמו לעברו.
“לניידת, חביבי, אל תעשה צרות. נולדת בסן־דיאגו, שהינה כעת חלק מקומוניה. אנחנו עוצרים אותך בעוון ריגול.”
אָלַקוּתָה היתה עיר גדולה על גדות הגַנְגֶס. רחובותיה המוּ אדם, ובנייניה היו גדושים. מכל חלון ניבטו פרצופים, וכביסה תלתה מתחתם. אנשים ישבו תחתם ואפילו ישנו בכל מקום – על מדרכות, על גגות, תחנות אוטובוסים, על כלי רכב איטיים. הנהר שגונו דלוח־צהבהב היה מכוסה בסירות, דוברות ולכלוך. חום וטינופת נחו כמסך כבד ומהביל על העיר שרק הרעש הקדחתני הצליח לחדור בעדו.
פרמצ’ארד מצא עצמו מול קצין אדיב שניסה לסייע בידו, וגם האנגלית אותה דיבר היתה מובנת לו. הראיון נערך בחדר בעל תקרה גבוהה שהיה פעם חדר קבלה במלון.
“בקשתי היחידה היא רק לשוב לכפרי ולהישאר שם עד שאתאקלם ואתחיל להבין מה קורה פה.” הוא נשם קצובות, מנסה לשמור על קור־רוחו.
“כן, מר פרמצ’ארד, סביר בהחלט, אבל עליך להבין שבאופן טבעי מאורעות מן העבר אינם פופולאריים במיוחד… – לא, לא בלתי־חוקיים – אבל עלינו להפנות מבטנו לעתיד. רק כך נוכל להגן על האזרח הקטן.”
“קורפורטיה היתה מקום מחריד לחיות בו.” אדיב היה דיו כדי שלא לומר אותם דברים לגבי ארצו שלו. אפילו החדר בו ישבו גרם לו תחושת מחנק. מכל עבריו ישבו מבקשים נוספים, ומולם – מעבר לשולחנות עמוסי ניירת, צבא־פקידים. אחד המבקשים הביא עמו בסל שתי תרנגולות, אולי כדי לשחד בעזרתן את הפקיד. “האם מאמין העולם באידיאולוגיה כלשהי, דוגמת הסוציאליזם של פעם? הייתי רוצה ללמוד דברים כגון אלה.”
“אתה מבין, מר פרמצ’ארד, זהו תהליך, תהליך הוגן וטבעי. אתה מוכרח לאמץ תפישה זאת.” הפקיד פרש זרועותיו בתנועה של חוסר־אונים.
פרמצ’ארד היה אדיש מכדי לשאול באיזה תהליך מדובר. בטעות פרש זאת הפקיד כספק, ולכן הוסיף, “באותה מידה יכולתי לשאול אותך מהי מטרתו של היקום. זוהי שאלה טפשית.” הפקיד ספק ראשו, מראה בעליל את צערו על הטפשות הרבה.
“לא, כלל וכלל לא. זוהי שאלה מהותית. ברגע שנפסיק לשאול את עצמנו שאלות מסוג זה, יגוועו חיינו הרוחניים.” ללא משים חבט בכף ידו על השולחן. השולחן רעד והאנשים מסביבו הביטו בו. “הרשה לי להוסיף; נסעתי לחקור את היקום – כן, את היקום בכבודו ובעצמו.” פרמצ’ארד הזדעזע בחשבו עד כמה מרוחק וערטילאי הוא היקום לחדר זה והיושבים בו. “אני יכול לספר לך מהי מטרתו – התרחבות, גדילה. התרחבות היא מטרתו, ממש כפי שהתרחבות רוחנית היא המטרה הקיומית של רוח האדם. האם תוכל להבין זאת?”
הפקיד ישב, מביט בו בלי להשיב ואפילו בלי להראות כמנסה לחפש תשובה. פקיד שישב ליד שולחן סמוך קם ממקומו וניגש לאחד הארונות הענקיים שליד הקיר.
פרמצ’ארד ראה, בעת שהלה הוציא חבילת טפסים, שמרבית הארון היתה מלאה בשרידי ה’שלל' של יום האתמול – פירות, ירקות, טורבנים, בדים, מלבושים, סנדלים מסאטֶן לבן, שמיכות צמר, מלכודות זבובים, כולם מונחים יחד בערימה במין תערובת מוזרה (ומצחינה).
“בקשר לעניין קַנְצָ’ארָפרָה,” פלט הפקיד לבסוף, מתעלם מדברי פרמצ’ארד. “כפרך מרוחק מכאן רק חמש מאות קילומטר. כדאי שתלך ברגל עד אליו, שכן התחבורה באזורים אלה היא עניין מאד לא בטוח ולא סדיר. מצד שני, יכול להיות שתצליח לשכור בעיר חמור או משהו דומה. כך תוכל להגיע בנוחיות רבה יותר. שלום לך.”
זו היתה רכבת מסוג כלשהו. לעתים ‘פָּרְשָׂה’ מגלשים והחליקה על פני השלג, לפעמים ירדה מן הפסים – ונעה על גבי זחלילים.
רק לעתים רחוקות עצרה בתחנה כלשהי, וכאשר נעצרה עשתה זאת במסילות צדדיות נסתרות, או בשטח הפתוח, רחוק מכל ישוב. הנהגים נמנעו ככל האפשר מלהיכנס למרכז אוכלוסין – היתה זו רכבת־אסירים, והיא היתה מסריחה – ושתי התכונות השלימו זו את זו.
וויליאמס שהה באחד הקרונות, יחד עם עוד עשרים גברים בעלי מראה מאיים. הם לבשו בלויי סחבות מזוהמים וגנבו את כל חפציו. הוא שנא אותם – וירא מפניהם, בשכבו בפינת הקרון, הציר המרכזי מכאיב לגבו. שררה חשכה מוחלטת, שחור וקור, פרט לשעות בהן ערכו השומרים ביקורת בתא.
כעבור מספר ימים החל וויליאמס מתרגל לחבריו החדשים. הוא הבין, כפי שהבינו אחרים לאורך כל ההסטוריה, שאת המוחות המבריקים והחופשיים ביותר במדינה דיקטטורית ניתן למצוא בכלא. הוא הקשיב לדבריהם, חדל לבכות ובמהרה הצטרף לויכוחים בעצמו. הוא למד.
וגם הם שאפו ללמוד ממנו. עבורם היה וויליאמס יצור משונה. בן דורו של אֲבי־סבם ואולי יותר, אשר גִילוֹ הפיזי כגילם, יצור מוזר ומופלא, והם האזינו בשקיקה לספוריו על כדור־הארץ של פעם ועל טיסתה של הבטיקוסמוס. הם קראו לו ‘פֶּלֶא’.
היה מספיק זמן על הרכבת, מספיק כדי לעבור על כל ההיסטוריה. בשלב מסוים הועלו על גבי ספינה, וקולות האוקיינוס הגיעו אליהם. במשך חודש שהו על פני הים, ואחר כך – שוב ביבשה. לפי השמועה שטו מארצות־הברית של פעם לעבר מה שהיה מכונה ‘אירופה’, ומשם, מנמל ‘ספרדי’ לשעבר המשיכו במסעם לעבר היבשת, שבה נולד וויליאמס – ‘אוסטרליה’. אנשים מתו בעת המסע. גבורים ונבלים, בממוצע שניים בשבוע.
למרות הכל היו עליזים. הם היו בדרכם אל מחוץ לקורפורטיה. אחרי המלחמה הגרעינית האחרונה, תפשו נשות קורפורטיה את השלטון, והרגו את מרבית הגברים. מעולם קודם לכן לא שלטו נשים במדינה מודרנית, ואת השיטה למדו בדרך הקשה. במשך מאות שנים יהיה עדיף לגברים להישאר מחוץ לתחומי קורפורטיה.
“אולם למרות הכל, נשים הינן חלק מהמין האנושי,” אמר וויליאמס, חושב על אהובתו שמלפני למעלה ממאה שנה. “אידיאולוגיה,” פלט אחד מחבריו החדשים. “זוהי מגיפה. העולם גווע בגללה.”
בעזרת מסמר ניסו לשרטט על גבי הקיר את מפת העולם החדש. תנועת הקרחונים העצומה יצרה תצורות מוזרות שהיתוַספו ליבשות הקיימות. מצד שני, כדי לאזן את שינויי המסה שנוצרו, התרוממו חלקי יבשת נוספים אל מעל לפני הים – כך קרה מזרחית לאוסטרליה. התרוממה כברת אדמה עצומה – זִילָנְדִיָה – שטח המתקרב לזה של אוסטרליה. ההתרוממות כאילו דחקה את ניו־זילנד דרומה, כמעט עד איי־אֶליס. באדמה בתולית זו, חזרה על עצמה הדרמה של יישוב ופיתוח, כמו ביבשת אוסטרליה בזמנו. אגדות נִרְקמו סביב אזורים אלה והמתרחש בהם.
לאזורים אלה חלמו רבים מן האסירים להגיע.
לבסוף הגיע הרגע. הרכבת עצרה לזמן ארוך מהרגיל, גם רעש המנוע פסק. שומרי קורפורטיה, נשים כולן, נעלמו. סוף סוף הגיעו לגבול.
נייטרליה נטלה את השליטה ברכבת. בתחילה תאורה, ומייד אחריה מרק חם, לחם ומים חמים לרחצה. הרכבת הוסעה לעיר־שדה, שם הועברו החולים מן הרכבת – מי להחלמה ולפתיחת דף חדש, ומי לסיום חייו. מקלחות ובגדים נקיים סופקו לנותרים. האסירים הגיבו בהתרגשות, מי בכריעה ומי בבכי. המסע נמשך.
בשעת בן־ערביים הגיעו לניו־סידני. שם החלו התהליכים האינסופיים של מילוי טפסים, שאלות ותשובות. העניין היה, שגם המשרד המוזנח ביותר נראה כמותרות בעיני האסירים. הם בכו וצחקו חליפות.
יום אחד, אחר הצהריים, היה ‘פלא’ וויליאמס חפשי סוף סוף למצוא לו מקום לינה, בתנאי שיתייצב מדי בוקר בשעה תשע ב’משרד הזרים'. בטרמפ הגיע לאגם, ושם שכר סוס. על גבי הסוס רכב אל החוף. מרבד חול נפרש מולו; מרבד של חול ים ושמיים. החודשים בהם טולטל ברכבת האסירים חיסלו את שרידי האגרופוביה מקרבו; כל שרצה היה מרחב – מרחב על פני כדור הארץ. הוא ישב זקוף על גבי האוכף, והסוס התקדם בקלילות.
הם דהרו לאורך החוף. הרחק מעבר למים, ליד האופק, נראתה רצועת חוף. זו היתה היבשת החדשה, זילנדיה, שגודלה כמעט כשל אוסטרליה כולה. נאמר לו שמתיישבים לבנים כבר גרו שם, מגדלים ירקות ופירות, רועים עדרי בקר, כבשים וגמלים. הוא הגביר את קצב דהרתו. הגלים התנפצו אל החוף.
הוא התפשט תוך כדי דהרה, צועק בהתרגשות ותוחב את מלבושיו לנרתיקי האוכף. בצעקה, הדהיר את הסוסה לתוך הגלים, וכשלא יכלה להתקדם הלאה, זינק מעליה הישר לתוך המים.
מי האוקיינוס נסגרו מעל לראשו. בחבטה התרומם, משתנק. היה קר להחריד. מבוהל, החל חובט בזרועותיו על פני המים. לבסוף, ריחה הסינטטי של הבטיקוסמוס וגם זוהמת המאסר התנדפו מנחיריו.
כשהתעייף שחה לחוף, שם המתינה לו הסוסה, צונפת רגליה.
קומנדר דוג סקולוקוב אמר לשלוש חוקרותיו, “איימתן עלי בענויים ומוות. לא נותר לכן אלא לבצע את זממכן. דאגתי היחידה אינה לעצמי, אלא לאנשי הצוות שתחת פיקודי ולידע הרב שהבאנו עמנו.”
“כבר הסברנו לך,” פתחה החוקרת הראשית, בְּרֵיידי שמה, “שהידע שהבאתם עמכם הינו חסר ערך, או במקרה הטוב ביותר – לא רלוונטי. באשר לאנשיך הם יועסקו במה שיירָאֶה ראוי. איננו פראיות.”
בריידי למדה לדבר בגירסא העתיקה של האנגלית, אותה יכול סקולוקוב להבין בקלות. גישתה המתורבתת גרמה לך לנסות לפנות אל מצפונה.
“אם כך, התנהגו כמתורבתות. במערב, המדע ורווחת הפרט כובדו במשך מאות שנים – וזה היה סוד גדולתו. אני דורש דיווח מלא על כל אנשי הבטיקוסמוס.”
“אינך יכול לדרוש. כה הרבה תצטרכו אתה ועמיתיך ללמוד בטרם שתמצאו מקומכם בחברה כמו שלנו. ‘הזמנים השתנו’. האם כך נהגו לומר בימי־הביניים שלכם? כדי לשמור על אותם דברים נערצים עליהם דיברת, עלינו להיות ערניות. הגברים השתגעו. הם לא היו מוכנים לותר על המלחמות. האם לא המלחמות היו הדבר הנוסף שהוסיף להאדרת המערב? אנו איננו מעונינות בכך. אנו חיות כיום על סף שואה, כאשר מזג האויר והאויבים מאיימים להשמידנו – והאויבים, אלה הם הגברים. אנו מוכנות לאפשר לכם מעבר לכל ארץ־גברים־עוינת שתנקבו בשמה, כאות לְוַתְּרָנותנו.”
“זאת ארצי. או כך, לפחות, היה המצב לפנים.”
בריידי התרוממה על רגליה והציתה קיסם לבן שהיה תקוע בזוית פיה. “היא היתה, אך כעת איננה עוד. אבל לעולם לא תשלים עם העובדה, האין זאת?”
הוא נענע בראשו, וחש בחשש המתגנב ללבו. תמיד העירו אותו משנתו והביאו אותו לכאן בשעות הפחות נוחות. ככל שידע, נחבש במאסר עמוק מתחת לפני הקרקע, ובאשמה המגוחכת של אידיאולוגיה עוינת.
“עליכן להיות ערניות, כך אמרת. ובכן, דעי לך שהידיעות המדעיות אותן הבאנו עמנו, יעזרו לכן להיות חזקות ובטוחות.”
בריידי השתעלה ופלטה עשן מפיה. “או, כן, אנו מכירות גישה זו כלפי המדע. המדע לעולם אינו נייטראלי, תמיד היה נשק הרסני בידי הגברים. סוקולוקוב, מסתבר שעלינו ללמד אותך ואת אנשי צוותך – אלה שנשארו בקורפורטיה – לחשוב כמו נשים. שומרת, קחי אותו מכאן!”
בצד הדרך היה הדשא מכוסה בשפעת פרחים. דבורים חרוצות איבקו את תפרחות הפרחים, מוצצות את לשדם, מופרעות מדי פעם בידי צִרְעָה מזדמנת.
הדרך טפסה במעלה הגבעות, קילומטר אחר קילומטר. הג’ונגל הגיע כמעט עד שפת הדרך. העצים עמדו חסרי תנועה ומיובשים, ממתינים לגשמי המונסון. פרמצ’ארד התקדם בצעדים מדודים, הזיעה ניגרת ממצחו ומכתימה את חולצתו. בתיק התלוי על כתפו נשא את כל רכושו עלי אדמות. מלפנים שמע קול שקשוק של רכבת, ואכן, כעבור כרבע שעה הגיע למסילה צרה, שחצתה את הדרך לרחבה. הפסים הבהיקו וההבילו בחום הכבד. בשארית כוחותיו טיפס אל ראש הגבעה הקרובה, נשען אל גזע עבה, וניסה להשיב את נשימתו. לפניו, בתוך גיא רדוד, נח הכפר קַנְצָ’ארפרה. קבוצת הבקתות כאילו צמחה מתוך הסוף; מבנים גבוהים ושבירים למראה. ליד הבקתות, באגם הכפר, צווחו ילדים בעונג בעת שרחצו את תואי־המים שלהם. הכל נשאר ממש כפי שהיה זכור לו.
איש זקן התקרב לעברו. ראשו היה מגולח והוא נעזר במקל בעת הליכתו. פרמצ’ארד ברכו בנימוס.
“האם זהו הכפר קנצ’ארפרה? אני בקושי יכול להאמין בכך. נולדתי כאן… ונעדרתי זמן רב, רב מדי.”
“החיים כאן, בקנצ’ארפרה, קשים – ממש כמו בכל מקום אחר. לפי הבעת פניך אני מבין שאתה בצרה רצינית, אישי הצעיר.”
“לא, כלל וכלל לא, קשישי. לא צרה אלא יֶדַע. הידע גורם לך להיות בודד.”
נפלה שתיקה ממושכת אשר נשברה רק כאשר פתח הזקן, “כאן, אף אחד אינו בודד. האלים קרובים אלינו ומבינים אותנו. למרות שהם מתאכזרים אלינו לעתים, הרי שהם אלה השומרים עלינו ועל אחוותנו. בוא נלך למר שנְטאראם, בעל־הקרקעות, שכן אני חש בתוכי, שכאן תהיה לך השַלְוָה.”
שַלְוָה! חשב פרמצ’ארד בלבו. השאיפה הכפייתית של ההינדימה לשלוה! כמה העריץ אותה, וכמה שאף להגיע אליה. ובכל זאת, היתה השאיפה מבוססת על רעיון מוטעה. כשהוא מכיל בתוכו 330 מיליון אלים, לא היה בהינדואיזם מקום לעובדות היבשות, אלה הקובעות בודאות שמקור האנושות היה בעצם ‘המפץ הגדול’. נניח שהיה מספר לזקן, שכל החיים האורגניים אינם אלא תוצאה משנית של התפוצצות של גוש החומר הראשוני, אשר יצר את היקום, ושהוא הזקן, מחפש לו שלוה ממש בליבה של ההתפוצצות הנמשכת עד היום הזה. מה היה אומר על כך?
הוא עצם את עיניו והקשיב לרחשי הסביבה – זמזום הדבורים, צעקות הילדים בבריכה. העובדות היבשות נראו כה מרוחקות עד שבקושי ניתן היה להאמין בהן. געגועים עזים לידידיו דייל וויליאמס תְקָפוהו; הם היו מבינים אותו. אולם, אם יחליט להישאר כאן, בכפר, אסור לו לספר מאום, ועל הידע להישאר טמון עמוק במוחו.
לכן, כל שאמר לזקן במבוכה, היה, “אני שמח ללמוד, שכאן אמצא שלוה לעצמי, אך כיצד אתה קובע זאת בודאות כה רבה?”
הזקן הניד בראשו, כובש מבטו בקרקע.
“משום שאני איש זקן ומכיר את כל אלה שנולדו כאן. אותך לא ראיתי מעולם קודם. לכן, אם אתה נאלץ להצהיר שנולדת כאן, כנראה שיש פה משהו שאתה זקוק לו. ואם אתה זקוק לו – תקבלו.”
פרמצ’ארד הגביה מבטו אל השמיים הבהירים, ומשם הוליכו מטה, לעבר הכפר. כולם על פני כדור הארץ היו עִוְרים, ואפילו לא ידעו זאת. ובכל זאת למרות עוורונם פיתחו מספר אנשים מעין חזון, אם לא ראיה ממש.
המיטה היתה שרויה באי־סדר והסדין היה מקומט ומוכתם. היא ניצבה בתוך בונגלו עלוב, באחד מפרברי העיר. בעל המקום, אחד גורסבי שמו, נמצא במעצר במקום כלשהו. מזה ארבעים ושמונה שעות שוויליאמס לא יצא מתוך המיטה, לא הוא ולא שותפתו למיטה, מירינדה מורסבי. לבסוף קם, הביט אחורה לעבר המיטה ויצא מן החדר – ומחייה של מירינדה. בפסעו במורד הרחוב חש כמי שנולד מחדש. בנציגות זילנדיה קיבלה את פניו באדיבות פקידה אפרורית וממושקפת. “עליך רק למלא טופס זה, מר וויליאמס, ותוכל לקבל אשרת כניסה למשך חמש שנים. ממשלת נייטרליה תסיע אותך בספינה ממשלתית, ואפילו תיתן לך מענק של 150 ‘ירוקים’. כעת, כשמתחילה ההתאוששות, הוכרזה זילנדיה כמושבה, ואנו מעוניינים מאד בפיתוחה המהיר.”
“דברים החלו להשתפר, אה?”
“כן, מאד,” החזירה הגברת הממושקפת.
באנחה נפנה וויליאמס למילוי הטופס. מדי פעם התייעץ בפקידה בקשר לפרט זה או אחר. מילוי הטופס ארך שעה ועשרים דקות, ובסיומו קיבלה הפקידה את הטופס ושלשלה אותו לתוך חריץ.
כעבור עשר דקות נכנס למשרד אדם גבוה, לבוש חולצת חאקי. הוא קרא לוויליאמס להיכנס עמו לאחד המשרדים הצדדיים.
“בקשתך לאשרת כניסה לזילנדיה נדחתה. אני מתפלא מדוע בכלל טרחת למלאה.”
“למה אתה מתכוון? מה לא בסדר?” שאל וויליאמס בתוקפנות, יושב דרוך בכסאו.
“אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון,” השיב הפקיד בהתרסה.
“אני לא יודע, אחרת לא הייתי שואל.”
האיש הגדול הצביע על סעיף 4 א' בטופס שוויליאמס מילא. “כתבת, שסבתך מצד אמך היא בנגלית, נכון או לא נכון?”
“נכון, כמובן, מדוע שאשקר? הגברת הזקנה מתה לפני כמאה וחמישים שנה… סיבת הסרוב אינה גילי, הלא כן?” האיש הגדול הסמיק, נבוך כולו. “האם אתה באמת כה שוטה, אחא? בעורקיך זורם דם צבעוני, זו הסיבה לאי־קבלת האשרה. קיימת מדיניות של הפרדה גזעית, ורק לבנים יכולים לגור בזילנדיה. צא החוצה, ממזר!”
מיד עם צאתו מבנין הנציגות, פנה וויליאמס אל כמה מידידיו מרכבת־המאסר. הם הקשיבו באהדה, מעוים פניהם בזעם מדי פעם.
“האם חשבת שכל ענין הדעות הקדומות והאפלייה הגזעית גָוַע – רק בגלל שהיית כמה שנים במרחקים, פלא? דעות קדומות מכל סוג תתקיימנה תמיד, והן הסיבה, שאנחנו, אלה שסבלו יחד בקורפורטיה, נשארנו יחד. ברוך הבא למועדון. כמובן, נצליח להעבירך לזילנדיה. תוך חמש שנים תוכל להתעשר, אם לא תהרוג את עצמך קודם לכן.”
וויליאמס פכר את ידיו, “כל זמן שהותי בחלל רציתי לשוב הביתה. עכשיו, כשחזרתי, אני רואה שהכל השתנה. ושום דבר אינו דומה למה שזכרתי. זה לא הבית אליו התגעגעתי.”
“אתה חייב להמשיך, חבר.”
הם הציעו לו משקה. “מה אופיו של המקום החדש?” שאל בעת שאחז בכוס.
“כל מה שניתן לצפות ממקום מסוג זה. גלמי, לא מעוצב, זה עתה ‘עלה’ מן הים, מתקרב בגדלו לזה של אוסטרליה או ארה”ב של פעם – שלושה מיליון ק“מ רבועי. אזור פראי – ממש כמו אותן מדינות בראשית דרכן. תיזקק במיוחד לשני דברים, אם תחליט להשאר שם.”
“כמובן, אישה ורובה, מה אם לא זה?”
ספינת־האוויר ‘רקיע’ טסה בכיוון צפון־מזרח, פניה מועדות ליישוב קַפְּרִיקוֹרְן. היא חלפה מעל מפלי ‘שלושת המלכים’ הנפלאים, שמוצאם באגם ‘שלושת המלכים’, אשר הכיל את שרידי המים ש’נכלאו' במרכז היבשת בעת שהתרוממה מעל לפני הים. הספינה חלפה מעל היבשת שהיתה עד לפני זמן מה חלק מקרקעית האוקיינוס, ולבסוף הגיעה ליעדה.
היתה שעת שקיעה. אחת מתופעות הלוואי של הפעילות הוולקאנית בזילנדיה היו השקיעות הנפלאות, בעלות הגוון המוזר. בשום מקום אחר על פני תבל לא נראו שקיעות דומות. קרני ארגמן, זהב ותפוז צבעו את השמיים בשלל צבעים בעת שהספינה חגה לקראת הנחיתה. כלי הטיס הענק החריד מרבצם אלפי עופות פלמינגו, שנמצאו ליד שפת המים. אלה התרוממו במשק כנפיים ועפו משם והלאה בעת שהספינה צנחה מטה ללא קול, נוחתת בשדה־תעופה ליד האגם.
שלושה אנשים ירדו מתוך כלי הטיס. שניים מהם לבשו את לבושם המסורתי של סוחרי זילנדיה, גלימה מוכספת מחומר פלסטי, עטורה בכפתורים גדולים ונוצות. הנוסע השלישי היה גבוה, רזה וצדעיו מאפירים; לבושו נראה כמדים צבאיים, ועל ירכו חגר אקדח בתוך נרתיק עור מבריק. “איפה אמצא את וויליאמס?” שאל את האחרים. “לאיזה כיוון עלי לפנות?”
אחד הסוחרים תפס סל נצרים שנזרק אליו מתוך הספינה ואמר, “הוא יהיה בכפר. כל אחד יוכל לומר לנו. אך קודם עלינו לעבור ביקורת.”
בדברו הצביע לעבר זוג שומרים שהתקרבו לעברם. אחד השומרים נשאר מאחור, מחפה על חברו בעזרת אקדח־הלייזר, בעוד השני התקדם לעברם ושאל, “מי אתם ומה אתם רוצים כאן? יש לכם אישור לנחות עם המטוס בשטחנו?”
“איפה אתה חי?” התפרץ הסוחר. “שמי מק’פי וזהו עוזרי, פלנגן, ואנו באים לבקר אצל ‘פלא’ כל ארבעה חודשים או משהו כזה. מה אתם מתרגשים כל כך? מלחמה מתנהלת?”
השומר הפך בדברי הסוחר לפני שהשיב, ואז ענה, בטון הרבה יותר שקט, “הבנת נכון. מתנהלת מלחמה – וזו אינה בדיחה. זוהי אדמת ‘פלא’ וזוהי אדמת הרברט, שם – מעבר לאגם. שניהם אויבים שלנו – ואַנו, שלהם. בכל אופן, מק’פי, אם אינך מאנשי הרברט, אקח אותך אל ‘פלא’.”
קפריקורן היה ישוב דהוי ואפרורי. המבנים והמשרדים שבו היו בעצם מבנים טרומיים שיוצרו בדרום־מזרח זילנדיה, והובאו למקום מוכנים. על כל הגגות, ללא יוצא מן הכלל, הורכבו מערכות לניצול אנרגית שמש, וחלקן נצצו באור השקיעה. הדברים היחידים שהוסיפו קצת צבע לאפרוריות המקום היו עצי האקליפטוס הצעירים שניטעו לא מכבר ליד היישוב. מעבר לעצים היתמרה עננת עשן שחור, תוצאת הפעילות הוולקאנית הבלתי פוסקת.
בעת שפסעו בתוך היישוב ראו מספר כלי־רכב קרקעיים הנעים לאיטם. מרבית אוכלוסי המקום שנראו היו גברים, חלקם רכובים על סוסים, וארבעה מהם אפילו מוליכים עדר אווזים שנראו צעירים וקטנים.
השומר הורה לחבורה להיכנס למבנה נמוך, שהתיימר להיות מלון, והבטיח להודיע ל’פלא' על בואם.
“בואו ניכנס פנימה ונשתה משהו,” הציע מק’פי לשני עמיתיו.
“המקום כולו נראה עלוב למדי,” ציין האיש במדים בעת שפסעו פנימה.
“כבר ראיתי מקומות גרועים בהרבה באזור,” השיב לו פלנגן בעת שהזמינו שלושה קנקני בירה.
“כן, אבל לקרוא לסכסוך קרקעות מעבר לאגם ‘מלחמה’…”
“זאת המדיניות. נועדה להגביר את הכבוד העצמי.”
קנקני הבירה שהגיעו היו עצומים בגדלם; פלנגן ומק’פי הצליחו לחסל שני קנקנים לפני שהאיש במדים הצליח לגמור את הראשון. לפני שהספיקו להזמין סיבוב נוסף הופיע שליח והודיע ש’פלא' ממתין להם.
‘פלא’ וויליאמס המתין להם בחדר גדול מעל לסניף הבנק. הוא קם מכסאו וברכם לשלום.
הוא כבר שהה באזור מזה עשר שנים. צבעו החיוור, תולדת שהותו הממושכת בחלל, נעלם מכבר ופינה מקומו לשזפון בריא. שערו הפך דליל יותר, וכמו אצל אורחו במדים, צדעיו האפירו. הוא רָזָה וזקנו צמח והפך ארוך וסבוך. כבר לא נהג לחייך כמקודם, וכעת קבע מבט יציב וקפדני באורחיו.
מק’פי התקדם לעברו, לוחץ את ידו ומניח את האמתחת על שולחן.
“כאן הדואר שלך מהיבשת, מר ‘פלא’, ו’רקיע', הנמצאת בשדה הנחיתה, עמוסה בציוד אותו הזמנת.”
“הבאת אתך את הזרעים שביקשתי, מק’פי?” קולו היה קצוב ושתלטני.
“עד האחרון שבהם. לקחתי אותם מ‘מכון בריסביין למחקר חקלאי’ בעצמי.”
‘פלא’ נד בראשו, מסיים בכך את הנושא. מבטו נפל על האיש במדים, “ומי אתה? אתה אינך סוחר. אינך איש שלטונות, אה? אני הוא השלטון כאן! זאת עירי, קפריקורן.”
“כך הבנתי, וויליאמס, וכמוה גם כל השטח שסביבה.”
“כאן, שמי הוא ‘פלא’. לא וויליאמס. אני זילנדי. שאלתי אותך מי אתה.”
האיש במדים חייך. “אחרי למעלה מעשור שנים, מדוע שתכיר אותי? הייתי הקברניט שלך בבטיקוסמוס, וויליאמס. שמי דוג סקולוקוב. האדונים האלה סייעו בידי להגיע לכאן מסידני.”
‘פלא’ צעד קדימה ועמד מול האיש בוחן אותו וארשת מבוכה על פניו. לבסוף פתח את פיו ואמר, “קומנדר סקולוקוב, לא ייאמן. כבר הספקתי לשכוח את הבטיקוסמוס מזמן. ברוך הבא לנחלתי.” הוא לא הושיט את ידו, והמשיך להתבונן באיש בתשומת־לב, כאילו מצפה לתנועה עוינת מצדו.
“אני שמח שהצלחתי למצוא אותך.” אמר סקולקוב. “נראה שהצלחת להסתדר בשנים שחלפו טוב יותר ממני. אוכל להזמין אותך לאיזשהו מקום ולקנות לך משקה כדי לחגוג?”
בחדר היה חלון אחד בלבד, דרכו ניתן היה לראות את שמי־הערב ההולכים וכהים. וויליאמס פסע לעבר חלון זה ובהגיעו פנה לעבר אורחיו.
“מק’פי, פלנגן, היו נא אורחי ללילה זה. לכו למלון, השתכנו שם והשתכרו על חשבוני. כרגע, אני רוצה לשוחח שיחה בארבע עינים עם קומנדר סקולוקוב.”
בעת דברו ניצב ללא תנועה. מק’פי ופלנגן החליפו ביניהם מבטים – ועזבו, מאוכזבים בעליל מהפגישה הקצרה. הדלת נסגרה מאחוריהם ושני האנשים ניצבו נכחה.
“אם כן, עדיין קומנדר סקולוקוב, למרות השנים שחלפו…”
“אמרתי רק, ששמי דוג סקולוקוב. לא הזכרתי את התואר קומנדר כלל.”
“המממ.” ‘פלא’ שפשף את אפו וניגש לעבר מזנון שניצב בקצה החדר. “קבעתי פגישה עם גברת הממתינה לי, קומנדר, ונותר לי רק מעט זמן לבלות אתך, אבל אולי בכל זאת נשתה משהו לפני שניפרד.”
כוסות ובקבוק הופיעו בידו. הם התיישבו האחד מול רעהו. “לפני שנים מעטות בלבד נמצא המקום הזה שלושה ק”מ מתחת לפני הים. אנו יושבים על מה שהיה קרקעית האוקיינוס במשך מיליוני שנים. כאשר נשטוף את המלחים מן האדמה, נוכל להצמיח כאן את הגידולים הנפלאים ביותר של מוצרי מזון ונוי, אותם לא ראתה האנושות מאז גן־העדן. האין זה נפלא יותר מכל החלל כולו, מכל אותן שנות־אור שנסענו?"
סקולוקוב נד בראשו, מחייך. “לא עבורי! חלק ניכר ממני כלל לא שב מהחלל, והוא נמצא אי־שם, יוצר קשר עם קוּאַזָרִים.”
וויליאמס משך בכתפו, שתה ולא אמר מילה. נפלה דממה. סקולוקוב פתח, שובר את הדממה, “אוקיי, הדברים הסתדרו אצלך יפה, כך אני רואה. שוחררתי לא מזמן מהכלא בקורפורטיה. הנשים כיום כבר אינן כה עוינות. עם חלוף השנים נרגעו, כפי שתמיד צפיתי בעצם. אני אפילו מעריץ אותן. הגעתי להסכם עימן – הן החלו מגלות עניין מחודש בטכנולוגיה וכיום, כאשר קומוניה החלה בחקר החלל, שוב התעורר בהן העניין…”
‘פלא’ שיסע את דברי סקולוקוב בתנועה חדה. “חסוך ממני את כל החדשות הללו. כבר מזמן נטשתי את כל העניין, וזה גם לא מענין אותי עוד. מצידי יכולות המעצמות לאכול האחת את רעותה, רק לכך הן ראויות. העתיד נמצא בדיוק פה, במקום בו אני נמצא. מדינות חדשות נולדות כאן ברגע זה. עוצמה… עוצמה אדירה, בדיוק כאן… אני מתכנן איחוד עם הרברט – בתו היא הגברת הממתינה לי, עלמה נחמדה מאד – אנו נילחם נגד בני פיג’י הנמצאים בגבולנו הצפוני. כאן מתרחשים הדברים הגדולים, לא בחלל. הייתי בחלל, כפי שאתה יודע – בבית סוהר מעופף.”
סקולוקוב עפעף בעיניו, אך אמר בקור־רוח, “אמות חדשות, מחשבות זימה ישנות. איך תתייחס ההסטוריה להתנחלות פיאודלית זו שלך ושל הרברט? החלל הוא כור ההיתוך של הפילוסופיות ותבניות המחשבה החדשות. ממשלת קורפורטיה בונה ספינה חדשה, בטיקוסמוס II, אשר תגיע רחוק יותר ותטוס מהר יותר מאשר ספינתנו הישנה, ואני אפקד עליה.”
ברוקנו את כוסו, פלט ‘פלא’, “בהצלחה”. הוא נראה כועס, לא רגיל שחולקים על דעתו.
נפלה דממה.
תוך השמעת קול כחכוח, רוקן סקולוקוב את כוסו והתרומם על רגליו… “אני הולך.”
‘פלא’ קפץ ממקומו, סמוק פנים. “בשביל זה באת? מדוע בזבזת את זמנך? משקה בחינם? לא יכולת לחסוך משנינו את הטירחה?”
סקולוקוב הביט בעיניו. “באתי לשאול אותך שאלה, אבל אתה כבר ענית עליה.”
“שאל עכשיו.”
“דרשתי וקיבלתי רשות מממשלתי לצרף למסע מספר אנשים מנוסים. נהיה שם הפעם קרוב לשלוש מאות שנות־ארץ. רציתי אותך, כצלם ראשי. צילומיך הנפלאים שיכנעו את נשות קורפורטיה שאתה חיוני למסע החדש.”
‘פלא’ ספק כפיים. “אלוהים אדירים, אתה מטורף, קומנדר. לעזוב את מה שבניתי, את מה שנלחמתי עבורו?”
“כבר אמרתי לך, ענית על שאלתי קודם.”
כאשר היה שוב לבדו, החל ‘פלא’ פוסע בחדר הלוך ושוב, נוהם לעצמו. כעבור זמן נעצר במרכז החדר, מביט בעיניים בוהות. הוא הביט בידיו ונוכח שהן רועדות. “שלוש מאות שנה…” אמר בקול רם.
בזוית עינו הבחין בשקית שהביא מק’פי. באופן אוטומאטי נטל אותה ופתחה, שופך את מעטפות הדואר על השולחן. בעברו עליהן ראה, שאחת המעטפות נשאה חותמת של מדינת אנרכניה.
הוא התיישב בכבדות על השולחן ופתח את המעטפה. מתוכה שלף דף נייר בודד והחל לקרוא.
לוקאס היקר.
אחרי ארבע שנות הפסקה, אני מנסה שוב לאתר אותך. יכול להיות ששכחת את ידידך ההודי אצ’אריה, אך אני עדיין זוכר אותך ומתגעגע לחברתך.
החיים על פני כדור הארץ איומים והם ימשיכו להיות כאלה כל עוד לא תגבר מודעות האדם לעצמו ולטבעו. אני חי בכפר מולדתי, קצ’רפרה, כאילו מעולם לא עזבתיו, ובכל אופן משפיעות השנים שהייתי בחלל על אופיי.
נכדו של נכדי, סַאנִיל, ומשפחתו מטפלים בי. אני זקוק למעט מאד. אני צריך רק פינה בביתם, שם אני יושב במשך כל היום, עושה מדיטאציה או משוחח עם בני הכפר השואלים לעצתי. בצורה זו אני מצליח לעכל את נסיון החיים שלי, תקופת חיים שרק מעטים יכולים להתגאות בחיים דומים לאלה באורכם. אני מציע את חכמתי לאחרים. אתה רואה, לא נשארתי שקט.
קומנדר סקולוקוב בא לבקרני. הוא הצליח לאתר אותי דרך הצינורות הביורוקרטיים. לא אצא עמו לחלל שוב. עבורי, פעם אחת זה מספיק.
אבל אילו יכולתי לראותך היה זה תענוג גדול. בכל עת אני חש, שאתה עדיין חי. אני יודע שצברת רכוש רב. כאן אין לי כלום, אך גם איני זקוק לכלום. האנשים עובדים קשה, אך הכפר מנותק מהעולם החיצון, גם כשמדובר באספקת חשמל. אנו זקוקים רק לנפט, אותו אנו קונים במחיר תבואתנו – כאשר יש מספיק. אנו שותים מים צלולים בלבד.
בוא הנה ואני אדאג לך. אנו נצליח להפוך את דרך המחשבה המיושנת לתור זהב של חכמה. יותר מדי דברים מקשים על החיים, אך כאן בפינתי החיים טהורים.
חברך
פרמצ’ארד אצ’ריה וינובה
‘פלא’ קרע את המכתב לגזרים והכניסם חזרה למעטפה. את המעטפה הכניס לכיסו. הוא קם על רגליו. מחייך בהקלה, טפח על המעטפה שבכיסו.
מייד אחר כך ירד למטה כדי לפגוש את בתו של הרברט. היא היתה בחורה טובה, שתדע לגדל ילדים עבור אומה חדשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.