מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר

איור העטיפה מתוך הסרט “הנוסע השמיני”

גליון זה של ‘פנטסיה 2000’ התברך באוסף ‘שֵמות’, שכל מגזין מד“ב המכבד את עצמו היה גאה בו – ואפילו רק בחלק ממנו. בריאן אולדיס, איזאק אסימוב, הרלן אליסון ורוברט שאקלי הם מהגדולים שבסופרי המד”ב כיום – ובכל הזמנים.

לגבי אחד מן הסופרים, לפחות, חלוקות הדעות. המדובר הוא בהרלן אליסון, שסיפורו ‘ציפור המוות’ הופיע בגליון מס' 6.

הרלן אליסון

חליפת המכתבים שבגליון זה ובגליון הקודם (במסגרת ‘מכתבי קוראים’) מלמדת, שמחנה קוראיו של אליסון מתחלק לשנים (אחרי קריאת סיפור אחד!): האחד – מעריץ את כתיבתו ואת רעיונותיו; השני – בוחל בכתיבתו בגלל רעיונותיו. אנחנו, אנשי המערכת, איננו משתייכים לאֵי־מי מן המחנות, אך אנו מושפעים הן מן המידע הספרותי המגיע לידנו והן מן הסיפורים אותם אנו קוראים. הרלן אליסון נחשב כיום לאחד מכותבים הספורים הקצרים הטובים בעולם, ולאו דווקא בשטח המד“ב. רבים משווים – ובצדק – את כתיבתו לזוּ של סוֹל בֶּלו. מרבית סיפוריו, שחלקם התפרסמו ב’פאנטסי אנד סיינס פיקשן' (שהוא מגזין ה’אֵם' שלנו), זכו בפרסי המד”ב הגבוהים ביותר – ההוּגוֹ והנֶבּוּלָה. כזה היה הסיפור ‘ציפור המוות’ וכזהו ‘ג’פטי בן חמש’ – סיפור פרי־עטו שיופיע בגליוננו החגיגי, השנים־עשר במספר.

סיפוריו של אליסון משתייכים בעיקר לזרם הפנטסיה של המד"ב, וכך גם הסיפור ‘אני רואה אדם יושב על כיסא והכיסא נושך ברגלו…’ אשר לצורך כתיבתו סייע בידיו ‘ענק’ אחר – רוברט שאקלי.

רוברט שאקלי

הרחבנו את הדיבור על הרלן אליסון בשל הויכוח שהתעורר בעקבות ‘ציפור המוות’, וכדי להבהיר שסיפורים מתפרסמים ב’פנטסיה 2000' בשל איכותם הספרותית והאינטלקטואלית, ולא בשל דיעותיו.

לצד סיפורם של אליסון ושאקלי, אשר אינו הספור המרכזי בגליון, נוכל למצוא את ‘שלוש דרכים’, סיפורו רחב־היריעה של בריאן אולדיס, הסופר ש’כָּבַש' את קוראי המגזין בסיפורו ‘אויבי המשטר’ (גליונות 3 – 5). כמו כן, תוכלו למצוא בגליון זה את האֵפוֹס ‘גל־עַיִן’, המספר את סיפורו של הכוכב קרימסון. זהו סיפורו של יוסף הדס, מהנדס, שאחד מסיפוריו (‘משחקים מסוכנים באֶפֶס ג’י’) כבר פורסם ב’פנטסיה 2000'. ‘גל־עין’ הוא הסיפור הישראלי הארוך ביותר שפורסם עד כֹּה.

בריאן אולדיס

מאז צאת גליוננו הראשון, לפני כשנה, התייקרו כל גורמי הייצור במאה אחוז ויותר (כך גם מדד יוקר המחיה), בעוד ‘פנטסיה 2000’ התייקר בשלושים אחוז בלבד. לכן, אנו נאלצים להעלות את מחיר המגזין ל־45 ל"י, וזאת – מהגליון הבא.

מעל ומעבר

מבט ארוך בקוף

היקום – ראשיתו ואחריתו

שלכם

סיפורים

שלוש דרכים – בריאן אולדיס

נימוס – פרדריק בראון

בצלמו ובדמותו – לויד ביגל

גל־עין – יוסף הדס

המשחק הגדול – איזאק אסימוב

אני רואה אדם יושב על כסא והכסא נושך ברגלו – הרלן אליסון ורוברט שאקלי

מדורים

עתידעת: עידן התקשורת – אהרן האופטמן

היקום: ראשיתו ואחריתו – נחמן גבעולי

מעל ומעבר (חלק ב') – עמיחי ישראלי

מבזקים קוסמיים

אסימוב על: מבט ארוך בקוף – איזאק אסימוב

דו"ח מכון המאדים למדע: כוכב־הלכת ‘ארץ’ – ג’יי פסאצ’וף

מכתבי קוראים

בגליון הבא

הספור ‘בן איש ואשה’ נחשב, ובצדק, לאחד מספורי המד“ב החשובים ביותר. כל אנתולוגיה המכבדת את עצמה והעוסקת ב’קלאסיקה' של המד”ב מכלילה ספור זה בין דפיה. את הספור, פרי עטו של ריצ’ארד מתיסון תוכלי לקרוא בגליון מס' 11.

‘הדובה בעלת הקשר בזנבה’, סיפור רחב־יריעה פרי עטה של אלן דה־פורד יופיע גם הוא. הסיפור עוסק במשלחת מחקר שגילתה גזע אינטליגנטי, החי אי־שם בצביר־הכוכבים של ה’דובה הגדולה', והנמצא בסכנת כלייה.

אחד המאמרים בחוברת הקרובה יעסוק בתפישה העל־חושית שנתגלתה בצמחים רבים, והמעלה את השאלה, האם לצמחים אישיוּת והאם אינם יצורים חיים.

וזה עוד לא הכל…

בריאן אולדיס הבריטי נחשב, ובצדק, לאבי הגל־החדש במד“ב הבריטי ולאחד הסופרים הבולטים ביותר בשטח המד”ב. כמו ספריו האחרים שתורגמו לעברית, גם ספור זה משתייך לזרם החברתי של המד“ב. בעצם, הכתיבה המד”ב־חברתית היא התמחותו של בריאן אולדיס – אם כי לא כל יצירותיו הן כאלה.

בגליונות 3 – 5 התפרסם הסיפור ‘אויבי המשטר’ פרי עטו – הסיפור יצא לאור כרומן וזכה להצלחה רבה.

* * *

כאשר מת דג גדול, גופתו מונחת במי־האפסיים ובטנו מופנית כלפי מעלה, קופצים דגי־הרקק על המציאה. בדחילו ורחימו, נעלמים ומופיעים לסרוגין, הם מתקרבים לגוויה הענקית. הם אוכלים. יותר ויותר מהם מגיעים למקום הארוע, והמים מתחילים לשרוץ בדגים קטנים וזללניים.

יכולת לקרוא לבטיקוסמוס בכל שם, רק לא בית. כעת נחה לה הספינה העצומה במסלול היקפי מרוחק סביב כדור־הארץ, במקום בו לא השפיע כוח־משיכתה העצום על זרמי הגאות והשפל על פני הכוכב. סיירות משטרה קטנות, מעבורות, ספינות אספקה וכוחות צבא התקרבו לספינת־המחקר עצומת־המימדים קרוב ככל שהעזו. הספינות המבהיקות נסחפו לעבר הספינה, ונבלעו בצילה. רק הבטיקוסקוס נראתה לעין.

אולם למרות ניפחה, היתה גם היא בת חלוף.

ספון 112, מדור א'. הצלמים ומנתחי־הספקטרום החלו מתעוררים משנתם הכבדה בעזרת מערכות ההחייאה. הם סבלו בעת סידרת התרגילים המְאוֹשֶשֶת, ולגמו את ארוחתם הנוזלית־למחצה. מערכת העיכול החלה פועלת שוב, אחרי שנות־ארץ רבות לראשונה מזה זמן רב החלו שוב לחוש כבני אנוש.

וויליאמס, פְּרֶמצַ’ארד ודייל אפילו החלו לצחוק. קולות הצחוק פרצו חלודים, לא מאומנים, אך ניכרה בהם נימת העליזות.

“אוך, חובבי שינה שכמותכם. נהנים לשכב במיטותיכם, אה?” קרא וויליאמס.

פרמצ’ארד השיב ללא היסוס, “גם אילו צדקת, הרי הייתי מעדיף מיטה נאה וחמה על פני תיבת־קרח. למרות השינה העמוקה, אני מרגיש צורך לנום את תנומת־הצהריים שלי”. ודייל הוסיף, “מייד עם הגיעֵנו לאדמה, אפנה למיטה החמה הקרובה ביותר. בחברת אשה – אחת לפחות – כדי להפשיר את קפאוני.”

הם דילגו במקום, מגחכים למראה תנועותיהם המגושמות.

לוקאס וויליאמס היה אדם קטן־קומה שגילו לא ניכר עליו. זקנו השחור וההדור דהה במרוצת שנות־האור בהן היה קפוא. בשעת מנוחה היו פניו לובשות ארשת עצבות. אך הוא טיפח את הבעת השמחה לכדי אמנות ממש כדי לכסות על כך. כעת חיבק את ידידו, א.ו. פרמצ’ארד, ואמר בחביבות, “בקרוב תחזור לזוהמת כפרך, אַצָ’רִיה; אולי עדיף כך.”

אַצָ’רִיה וִינוֹבָה פרמצ’ארד היה הודי בעל אף סולד וגאה. את החיים לקח ברצינות – כמעט כמו את מקצועו, הצילום. “ואתה לוקאס – חזרה לדירתך הצפופה בבון – גם אני חושב שעדיף כך. האם אתה חושב לצאת עוד למסע בין־גלקטי כלשהו?”

ג’ימי דייל היה גדל מימדים ובעל כתפיים רחבות, הוא נולד בסן־דיאגו ובילה את ילדותו על־פני האוקיינוס. היה משהו מיוחד בהתנהגותו. ברצינות, ענה לפרמצ’ארד, “אני אצא שוב, אם דוּג סְקולוקוב יבקש ממני. הוא מפקד טוב. ואתה, לוקאס?”

“אני לא יודע. מכל מקום, מדוע המעבורות אינן לוקחות אותנו לכדור־הארץ?”

“הרי שמעת את ההודעה. יש שביתה בין מפעילי המחשבים בנמל התעופה. יש דברים שלעולם אינם משתנים, אולי הזמן יעשה את…”

אך משהו בכל זאת השתנה. הם נקראו לישיבה באחד האולמות, וכאשר כל מאתיים הנשים והגברים תושבי סיפון 112, מדור א', ישבו במקומותיהם, נדלק המסך הגדול על הקיר, ואישה נאת־מראה מכדור הארץ פנתה אליהם, ללא כל הקדמה.

“ברוכים הבאים הביתה, נוסעי הבטיקוסמוס. בשובכם תמצאו שמהרבה בחינות לא השתנה כוכב מולדתכם, שכן כוכבים אינם ממהרים להשתנות. בכל זאת, יהיה זה מועיל להאיר בפניכם כמה היבטים, לגבי דברים שבכל זאת השתנו. אתם וספינתכם נמצאים בתחום השיפוט של קורפורטיה. להערכתנו עלולים להיווצר קשיים בעת הסתגלותכם אלינו ולמוסדותינו, ואנו מתכוונים לעשות כל שנוכל כדי לעזור לכם בתקופת המעבר. כאשר תגיעו ארצה, תישלחו איש איש למקומו, לפי עקרונות הדמוגרפיה הנכונה.”

תנועה קלה, אותה יכולת לתרגם כאי־נוחות, חלפה בקרב המאזינים. פרמצ’ארד הרים גבתו לעבר וויליאמס בשאלה. האשה שעל המסך המשיכה להיראות נעימת סבר, אך החלטית. היא התבוננה בכולם.

"ראשית, תשמחו לשמוע, שתקופת הקרח הגדולה כבר כמעט מאחורינו. הטמפרטורה הממוצעת בחצי הכדור הצפונה גבוהה בשתי מעלות מזו שהיתה בעת יציאתכם. יבשת צפון־אמריקה ומרבית אסיה נקיות מקרחונים, עד לקו הרוחב 40º לערך. ספינות משא שוב יכולות לשוט סביב דרום־אמריקה, וגם דרך תעלת לה־מנש. חלק ניכר ממרכזי האוכלוסין מתכננים להחליף את מחסותיהם התת־קרקעיים בבניינים על פני האדמה.

העולם השלישי – אשר הושפע הרבה פחות מאתנו מתקופת הקרח – מְדַווחַ על תחילת הגירה אל האזורים הלא־משווניים שבתחומו."

מילותיה הפכו להיות מעין רקע. על המסך הופיעו הבזקים שהדגימו את דבריה. תצלומי לווין הראו את ‘נסיגת’ הקרחונים מפקינג ומהריסות ניו־יורק. גושי קרח ענקיים החלו מתרחקים מהחוף האירי. במחילות התת־קרקעיות צמחו פיגומי מתכת וחברו האחד עם משנהו בקול חבטה – תחילת בניית המבנים לגובה. לאור שקיעה דלוחה, נראו שחורי־עור ולבנים עולים על רכבת שפניה מועדות צפונה. "הפרעות מזג האוויר לֻווּ לא אחת במהומות. אלה דוכאו, לעתים במחיר אבדן חיי־אדם. הגבלה מסוימת של חופש הפרט היתה הכרחית למען האינטרס הציבורי. בעת שתחזרו למדינותיכם – יסופקו לכם הוראות מפורטות, ואנו מציעים שתפעלו על פיהם מוקדם ככל האפשר. כפי שתגלו, הכרח היה להטיל עונש מוות בגין עבירות מסוימות. כל ההגבלות יוסרו ברגע שמצב החרום יעבור.

“עקב תנאי האקלים הקשים ששררו על פני הארץ מאז עזיבת הבטיקוסמוס, השתנתה המפה הפוליטית. פרצו שתי מלחמות אטומיות, בהן היו המדינות המפותחות הקרבן העיקרי.”

כעת עמדו המאזינים על רגליהם; זעקות כאב פרצו למראה התמונות שעל המסך. פרעות, התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין כלי רכב משורינים. תותחים יורקים אש אל רחובות תת־קרקעיים מוצפי אדם. טנקים רומסים גויות. רקטות ננעצות כרומחים בקרום הירח – מתפוצצות כבועות. ראשים מותזים מעל הצואר, נערפים בידי מכונה בעלת להבים גדולים ואופקיים. כמויות אדירות של טילים מכהים את השמיים – מראות אימים אלה לֻוו בקולה השלֵו של הדוברת.

התפוצצויות גרעיניות אדירות, מטפסות לשמים ברעם אדיר ומתגלגל, מתאחדות עם ענני השמיים, והופכות תוך כדי כך ערים מיושבות לעיי־חרבות. אנשי־מתכת צועדים, פולשים לתוך מנהרות הערים התת־קרקעיות. גוויות מונחות בשורה, ממתינות לבדיקה שלאחר המוות. גִידֵם זועק זעקה ללא מלים. אנשים בעלי איברים תותבים מתאמנים לקראת שיקום. ים פרצופים, עומדים בתור כלשהו או שוכבים במיטות בתי־חולים, מנסים לחייך לעבר המצלמה.

“יתכן שתמצאו שמדינתכם הקודמת נעלמה מן המפה, או אולי אורגנה מחדש. בהתאם לאינטרס הציבור קיימים כיום רק חמישה אזורים דמוגרפיים, קְרי מדינות. שמותיהן: קורְפורַטְיה, סוֹקְדֵמַריָה, קוֹמוּנִיָה, נֵייטְרָליָה, והעולם השלישי. חלוקה זו הינה בעיקרה אידיאולוגית. יכול להיות שזה נשמע לכם מביך, אולם ברגע בו תנחתו על פני כדור הארץ, ייפגשו אתכם נציגי המרכז הדמוגרפי וינסו להפנותכם אל מקום מוצאכם, אם הוא עדיין קיים, ולצאצאי משפחותיכם, אם שרדו. אל דאגה, נעשה כל מאמץ כדי שתצליחו להסתגל מחדש. ובינתיים, ברוך שובכם לכדור־הארץ! ברוך שובכם לקורפורטיה!”

כעבור ארבעים ושמונה שעות הסתיימה השביתה. השמועות סיפרו, שהשובתים הוצאו להורג בידי כיתות־יורים.

בעת שהתקרבו לכדור־הארץ, לחוצים בין שאר אנשי הצות שהצטופפו בתוך המעבורת, אמר פרמצ’ארד, “כולם שמחים שיצאו למסע. והחלק הטוב ביותר שבענין הוא שהזדקנו בעשר שנים בלבד – בעוד על פני כדור־הארץ חלפו מאה ועשרים שנה…”

“וזוהי כל תורת־היחסות על רגל אחת,” הוסיף ג’ימי דייל. “אני בטוח שנינך ישמח מאד לראותך, לוקאס, למרות שדעותיך ‘המיושנות’ בדבר חופש הפרט ספגו ‘נוק־אאוט’.” וויליאמס חִייך. “אתם ההינדים, עם כל האלילים העתיקים שלכם, לזמן ולהתפתחות אין כל משמעות בעיניכם.”

“אמור לי וויליאמס, ממזר גזעני שכמותך, למה אתה ‘יורד’ על הדת ההינדית כל כך, רק בגלל שהיא ריאקציונרית ומיושנת?”

“אני עוד אראה לך, אצ’ריה, רק נצא מעסק־הביש הזה. לידיעתך, למרות שאני נחשב אוסטרלי, הרי סבתי מצד אימי היתה מבֶּנְגַל, כך שיש לי ענין משפחתי בכל השטויות האלה שלכם בהודו.”

“כבר לא הודו – העולם השלישי. לא אוסטרליה – אלא חבל של נייטרליה. כדאי שתתחיל להתרגל לכך.”

הם נחתו. מולם השתרעו מספר מבנים אפורים, נמוכים. ניצוץ מרוחק הבהיק – קרחון. המעבורת התגלגלה לעבר פתח ההנגר. חשיכה. ואז נדלקו אורות, החלו להישמע קולות ברמקול, וחבורת פקידים לובשי אפור החלה עושה דרכה לעבר כלי־הטיס.

פרמצ’ארד נתקף באגורפוביה כאשר עזב את מבנה המוסך. המרחב החיצוני השפיע עליו בצורה קיצונית; כבר הספיק לשכוח כיצד התנהלו הדברים בחוץ, וכמה לא בטוחות היו אמות־המידה. מזמן שכח, שעל פני כדור הארץ אין רצפה אחידה – כזו קיימת בחללית, ולכך הלך בצעד לא בטוח. אפילו כְּחוֹל השמים הפחידוֹ, כאילו מעולם לא ראה אוקיינוס זה של כחול.

אפילו בִּפְנים לא השתפרו פני הדברים בהרבה. הוא שכח שבחדרים היו חלונות, שאנשים צעקו ונעו הלוך ושוב ללא מטרה, ולמסדרונות היו פינות וזוויות. שכח כיצד לטפס במדרגות. אפילו הדלתות שונות היו מאלה שבבטיקוסמוס. אנשים צעקו. שיטת רישום הכתובות שונתה ללא הכר. כאשר ניסה לשבת בכורסה ולהרגע, נוכח שגם הכורסות השתנו.

יומיים בילה בבדיקות, חקירות ומילוי טפסים. כאילו כדי להוסיף על מבוכתו, הסתבר שלא ידע אפילו באיזה איזור גיאוגרפי נמצא. מובן, שהיה בקורפורטיה סיטי, אך זה לא עזר לו הרבה. גם את המידע המועט על מקום הימצאו למד מן הדגל שראה, סימפוניה עצובה של לבן ואפור, ודג אדום מזנק במרכז. הוא לא ידע מהם גבולותיה של קורפורטיה, יכול להיות שהיה בגרינלנד – אולם באותה מידה יכול היה האזור להיות לוס־אנג’לס של פעם. הוא פגש רק נשים, דהויות, לבושות במין מלבוש אפור חסר צורה.

ביומו השלישי שוכן במלון רועש וצעקני, הסירינג, עשר קומות מתחת לפני האדמה. שם למד שאין זה תענוג גדול להיות הודי בקורפורטיה. בינה לבין העולם השלישי שרר מצב מלחמה. לא מצב מלחמה בפועל, אולם היתה מנה גדושה של עוינות ביחסים בין שתי המדינות. מיקומו של אחד הגבולות לא היה ברור, וחילוקי־הדעות בנושא גרמו להתחדדות היחסים. מכל מקום, הודו, מולדתו, שרדה במקום כלשהו; ואותה, כמו את כל העולם השלישי, נהגו לכנות אֲנַרכנִיָה. כפי שיכול היה פרמצ’ארד להבין, שרר שם תוהו־ובוהו; הרס וטרור היו מעשה של יום ביומו. קורפורטיה שאפה לכבוש את אנרכניה, כדי להבטיח עצמה מפני אימת קומוּנִיָה, הכוח המרכזי האחר.

“העצה הטובה ביותר שנוכל לתת לך, פרמצ’ארד, היא שתקבל על עצמך את אזרחות קורפורטיה, דרגה שלישית ועם אישור גזע. שכח מכדור־הארץ המשונה אותו היכרת.” קשה היה להבין את השפה בה נאמרו המלים.

פרמצ’ארד דבק בנשקו הדמיוני, מנופף בחוזה השרות שלו מול פניה של פקידה ממשלתית, או מול עינו הבוחנת של מחשב. הוסבר לו, שחוזהו הינו בן מאה ועשרים שנה, נעשה במדינה שאינה קיימת, והינו חסר תוקף. הוא ניסה להילחם, להסביר שהביטוח מכסה מקרים כגון אלה, משוכנע שחברי הצוות האחרים משתמשים באותם טעונים בדיוק במשרדים ממשלתיים מצחינים אחרים.

בערבו של היום השלישי הוחלט שמגיע לו סכום כסף מסוים, לאור שרותו הממושך – לא האוצר לו ציפה – וזאת עקב הירידה הקיצונית בערך הכסף (כך, לפחות, הוסבר לו).

הוא לקח את הכסף, מביט באי־נוחות בדיוקן האשה שניבט אליו מדיסקות הפלסטיק. הנשיאה וּאֵילְג’ר.

השלטונות גם החליטו שהוא יכול, למרות המצב, לנסוע לאנרכניה, אם יהיה טיפש עד כדי לרצות בזאת. ברגע שיגיע לשם, כך נאמר, תוסר אחריות הממשלה עליו. הוא חתם על כל מה שנתבקש, עזב את מלון סירינג, וטיפס על כלי־רכב משונה, כזה המופעל בכוח הפרשות־אדם מעובדות.

“או, קַנְצָ’ארָפָּרָה!” מלמל פרמצ’ארד לעצמו. הוא ניסה להימנע מלחשוב מה עוללו הקידמה והזמן לכפר מולדתו, קנצ’ארפרה, המצוי אי־שם באזורים הפראיים של… – מה היה שם המדינה? – אה, כן, אנרכניה.

לוקאס וויליאמס גילה, לחרדתו, שנתקף באחת הצורות הפחות נעימות של אֲגורָפוביה. מייד עם עזבו את ההנגר בו חנתה המעבורת, מעד ונפל לקרקע, ובקושי יכול לאלץ עצמו לקום. אחרי עשר שנים סובייקטיביות בבטיקוסמוס כבר שכח את המרחבים העצומים, את הקרקע המתרוממת ומשתפלת, את שנויי הטמפרטורה, את הרוחות הנושבות. הוא שכח את האיום שבעצים, את הסלידה שבשיחים, את המוזרות שבמבנים שנועדו לספק אויר למחילות התת־קרקעיות. כְּחוֹל השמים הבהיק בעיניו בברק מבשר רע. רועד בכל גופו, רץ לכוון המבנה הקרוב ביותר. גם בחדרים לא מצא מנוחה לנפשו; החלונות שניבטו אל הרקיע והדלתות המוזרות גרמו לו לאי־שקט פנימי. גם הוא שכח כיצד מטפסים במדרגות; שנא את המסדרונות המתעקלים, את ההמולה שבחדרים הציבוריים, את האנשים הגרוטסקיים שצעדו בגולמנות, צעקו וטיילו הלוך ושוב ללא מטרה. מזמן שכח את ההתקהלויות ההמוניות.

זָרים, אותם ראה, הפחידוהו. שפתם היתה משונה. גם מבטם היה משונה. הוא תעב את דיוקנה של הנשיאה וּאֵילגֵ’ר שתלה כמעט בכל מקום. כשניסה לשקוע ולנוח בכורסה, נוכח שגם זו היתה מוזרה.

השלטונות שיכנו את וויליאמס במלון עלוב ששמו ‘הנוגדן’, שם קיבל, לחרדתו, חדר בקומה השניה מעל פני הקרקע. הוא לא יכול להירדם. הוא שתה, אך האלכוהול לא שיפר את הרגשתו המזופתת. יומיים בילה בבדיקות, שאלות ומילא ערב רב של טפסים.

כאילו כדי להוסיף על חרדתו, גילה שאינו יודע בעצם היכן הוא נמצא. כן, הוא היה בקורפורטיה־סיטי, בירת קורפורטיה, שדיגלה מראה דג אדום על רקע אפור־לבן; אולם הוא לא ידע היכן, לעזאזל, שכנה קורפורטיה זו. המקום נראה כמו, איסלנד, אך יכול היה להיות באותה מידה ברלין או טורנטו.

בקשותיו לשוב למלבורן, אוסטרליה, הושבו ביום השלישי. נמסר לו שמלבורן הינה עיר במדינת נֵיְיטְרָלִיָה, והיחסים בינה לבין קורפורטיה גבלו בעוינות. הוא יוחזר לשם בקרון מעצר, כך נמסר. היה עליו לארוז בתוך שלושים דקות.

כעבור עשרים ואחת דקות היה מוכן.

לפקידה שבאה לקחתו, אמר, “העניינים בכי־רע, לא?”

“מה אתה, מטיח ביקורת ציני? לפני זמן מה, היית זוכה לעונש מוות, אז כדאי שתסתום ת’פה!” השיבה בכעס. באופן שיטתי החלה מחפשת בחפציו, מחרימה את חפצי־הערך שמצאה.

גם ג’ימי דייל נתקף באגורפוביה. מכונית משוריינת נשאה אותו למלון ‘אַרֶנָה’ והשאירה אותו שם. הוא שכב במיטתו, חושב אודות חגיגת השתיה שתכנן עם חבריו על הבטיקוסמוס. את בוקר המחרת בילה במילוי טפסים ואחר הצהריים חזר למיטתו והתבונן בהולו־וויזיה. היו רק שני ערוצי שידור, ובשניהם נראתה הנשיאה ואילג’ר במשך מרבית הזמן. בעת ששודרו החדשות התעורר והביט בראיון בו השתתף דוג סקולוקוב, מפקדו, ואשר נערך בידי גברת משכילה, לבושה בבגד דמוי שק.

“אמור לי, האם נהנית לשוב ארצה, קומנדר?”

“לבטח יארך זמן מה עד שאסתגל שוב – התחוללו שינויים גדולים – אבל כן, אנו שמחים לחזור. עשר שנים הן זמן רב.”

“אֶפּ, התכוונת מאה ועשרים שנה. משפחותיכם נפוצו, אחרי שעברו זמנים קשים ביותר. אינך חושב או מרגיש כשריד מיושן ומיותר בהווה זה שלנו?”

הקומנדר חייך באומץ נוכח השאלה הפרובוקטיבית.

“איננו מיותרים. תמיד היה לאנושות צורך באנשים אמיצים. חזרנו ממשימה מוצלחת, מביאים עימנו כמות עצומה של ידע חיוני. גילינו את סודם של הקואזארים וכוכבי הנייטרונים. ידע, לעולם הינו חשוב. אפילו את מעריכה זאת.”

“מעריכה, שמעריכה. תרבותכם המתה, וכן הידע שנצבר בה, אין להם חשיבות עבורנו. בהווה שלנו בקורפורטיה אין כל משמעות לתרבות העתיקה; היא כולה מיושנת, אבן שאין לה הופכין, לצערי,” נימת הלגלוג בה נאמרה המילה האחרונה לא היתה מוסתרת כלל.

“האם עלי להבין ש…”

“אֶפּ, צורך דיבורך גם היא מיושנת, קומנדר. תודה, ואני חושבת שנכונו צרות רציניות לכם, גיבורי התקופה שגוועה מכבר. לילה!”

מעבר. דיוקן הנשיאה בפרופיל, נשקף מן המסך.

דייל כיבה את המכשיר. הוא נשכב במיטתו, הרגשה רעה בבני־מעיו.

תחושת כְּלָיה חלפה לאורך גֵווֹ. הוא חש תשוקה עזה לאישה. לפתע התחוור לו, שבעצם ראה רק נשים מאז עזב את המעבורת. כל בעלי התפקידים הרשמיים היו נשים, כך גם בדלפק הקבלה של מלון ‘ארנה’ – כולן לבושות מדים אפורים, אשר טישטשו את מינן עד שבקושי יכולתָ לזהותן כנשים. לא אלה הנשים להן נזקק עתה דייל.

הוא יצא, לוחם באגורפוביה. הרחובות היו ריקים, והשעה – כמעט חשיכה. מכוניות בודדות נסעו ברחוב, ללא הקפדה על מסלול מסוים, ובאיטיות רבה. דייל הקפיד לצעוד על גבי המדרכה, צמוד לצללי המבנים, חש כפליט.

אחרי צעידה של כרבע שעה מצא בַּאר. דמות אפלולית עמדה מאחורי הדלפק, מנקה כוסות מטונפות.

דייל הזמין בירה. “אפשר להשיג איזו אישה בסביבה, בַּארְמֶן?” שאל דייל.

“איזו בקשה משונה. מה, את לסבית?”

הוא התבונן בעיון, וכעת נוכח שהבארמן היה בעצם אישה.

“סליחה, לא הייתי מרוכז.”

“את מקורפורטיה? איזו מין אישה משונה את?”

“לא, לא, אני לא אישה. אני גבר. הביטי, הנה כרטיס הזהוי שלי – ג’ימי דייל. מה קרה לכל הגברים כאן?”

המוזגת צחקה. “מי בכלל צריך גברים?”

הדמות שהיתה שרועה על הדלפק התרוממה והתגלתה כדמותה של אישה עצומת־מימדים בעלת זרועות אדירות וחזות כללית של כלב בולדוג.

“אתה איזה שריד היסטורי מספינת־החלל העתיקה, חביבי?”

“כן, בטח, אבל איפה כל הגברים, זה כל מה ששאלתי.”

הוא התרומם, ליתר בטחון, בוחן אותה בזהירות.

“ממזרים מחרחרי מלחמה! חיסלנו את האבות והמאהבים, חביבי!” תוך כדי דיבור שלפה האשה־בולדוג אַלָה עצומה מאי־שם. דייל היכה בחזקה על ידה, והיא, כאילו בתגובה, בעטה בו בחזקה מתחת לפיקת־הברך.

הכאב היה עצום. בקושי הצליח דייל להתגבר עליו, ולנצל את ההזדמנות שנקרתה לו – מכה חזקה באזור הקיבה והחדרת שתי אצבעות לעבר הכליות.

האשה השמיעה קול שריקה ממש כמו קומקום רותח והתקפלה בכאב, ודייל ניצל את ההזדמנות ונמלט מן הבאר. אומה של נשים מושחתות – האם כל זה אפשרי? תחושותיו נעו בין אשמה לבין רגש ברור של אימה.

העיקר להגיע הביתה (גם כן בית, חשב בלגלוג). אולם, לפני שהספיק להגיע למלונו, עצרה אותו המשטרה. אישה קשוחה למראה ובעלת שפם דחקה אותו לקיר והביטה בכרטיס הזהוי שלו.

“יליד סן־דיאגו, מה?”

“את יכולה לקרוא בעצמך.”

“אני מזהירה אותך, ממזר. שריד האיחוד הדו־מיני העתיק.”

“הו, אלהים.”

“עלה למכונית. עלינו לברר פרטים נוספים אודותיך.”

“לא עשיתי כל דבר רע, גבירתי. מה עשיתי?”

היא נראתה מאיימת. חברותיה לסיור התקדמו לעברו.

“לניידת, חביבי, אל תעשה צרות. נולדת בסן־דיאגו, שהינה כעת חלק מקומוניה. אנחנו עוצרים אותך בעוון ריגול.”

אָלַקוּתָה היתה עיר גדולה על גדות הגַנְגֶס. רחובותיה המוּ אדם, ובנייניה היו גדושים. מכל חלון ניבטו פרצופים, וכביסה תלתה מתחתם. אנשים ישבו תחתם ואפילו ישנו בכל מקום – על מדרכות, על גגות, תחנות אוטובוסים, על כלי רכב איטיים. הנהר שגונו דלוח־צהבהב היה מכוסה בסירות, דוברות ולכלוך. חום וטינופת נחו כמסך כבד ומהביל על העיר שרק הרעש הקדחתני הצליח לחדור בעדו.

פרמצ’ארד מצא עצמו מול קצין אדיב שניסה לסייע בידו, וגם האנגלית אותה דיבר היתה מובנת לו. הראיון נערך בחדר בעל תקרה גבוהה שהיה פעם חדר קבלה במלון.

“בקשתי היחידה היא רק לשוב לכפרי ולהישאר שם עד שאתאקלם ואתחיל להבין מה קורה פה.” הוא נשם קצובות, מנסה לשמור על קור־רוחו.

“כן, מר פרמצ’ארד, סביר בהחלט, אבל עליך להבין שבאופן טבעי מאורעות מן העבר אינם פופולאריים במיוחד… – לא, לא בלתי־חוקיים – אבל עלינו להפנות מבטנו לעתיד. רק כך נוכל להגן על האזרח הקטן.”

“קורפורטיה היתה מקום מחריד לחיות בו.” אדיב היה דיו כדי שלא לומר אותם דברים לגבי ארצו שלו. אפילו החדר בו ישבו גרם לו תחושת מחנק. מכל עבריו ישבו מבקשים נוספים, ומולם – מעבר לשולחנות עמוסי ניירת, צבא־פקידים. אחד המבקשים הביא עמו בסל שתי תרנגולות, אולי כדי לשחד בעזרתן את הפקיד. “האם מאמין העולם באידיאולוגיה כלשהי, דוגמת הסוציאליזם של פעם? הייתי רוצה ללמוד דברים כגון אלה.”

“אתה מבין, מר פרמצ’ארד, זהו תהליך, תהליך הוגן וטבעי. אתה מוכרח לאמץ תפישה זאת.” הפקיד פרש זרועותיו בתנועה של חוסר־אונים.

פרמצ’ארד היה אדיש מכדי לשאול באיזה תהליך מדובר. בטעות פרש זאת הפקיד כספק, ולכן הוסיף, “באותה מידה יכולתי לשאול אותך מהי מטרתו של היקום. זוהי שאלה טפשית.” הפקיד ספק ראשו, מראה בעליל את צערו על הטפשות הרבה.

“לא, כלל וכלל לא. זוהי שאלה מהותית. ברגע שנפסיק לשאול את עצמנו שאלות מסוג זה, יגוועו חיינו הרוחניים.” ללא משים חבט בכף ידו על השולחן. השולחן רעד והאנשים מסביבו הביטו בו. “הרשה לי להוסיף; נסעתי לחקור את היקום – כן, את היקום בכבודו ובעצמו.” פרמצ’ארד הזדעזע בחשבו עד כמה מרוחק וערטילאי הוא היקום לחדר זה והיושבים בו. “אני יכול לספר לך מהי מטרתו – התרחבות, גדילה. התרחבות היא מטרתו, ממש כפי שהתרחבות רוחנית היא המטרה הקיומית של רוח האדם. האם תוכל להבין זאת?”

הפקיד ישב, מביט בו בלי להשיב ואפילו בלי להראות כמנסה לחפש תשובה. פקיד שישב ליד שולחן סמוך קם ממקומו וניגש לאחד הארונות הענקיים שליד הקיר.

פרמצ’ארד ראה, בעת שהלה הוציא חבילת טפסים, שמרבית הארון היתה מלאה בשרידי ה’שלל' של יום האתמול – פירות, ירקות, טורבנים, בדים, מלבושים, סנדלים מסאטֶן לבן, שמיכות צמר, מלכודות זבובים, כולם מונחים יחד בערימה במין תערובת מוזרה (ומצחינה).

“בקשר לעניין קַנְצָ’ארָפרָה,” פלט הפקיד לבסוף, מתעלם מדברי פרמצ’ארד. “כפרך מרוחק מכאן רק חמש מאות קילומטר. כדאי שתלך ברגל עד אליו, שכן התחבורה באזורים אלה היא עניין מאד לא בטוח ולא סדיר. מצד שני, יכול להיות שתצליח לשכור בעיר חמור או משהו דומה. כך תוכל להגיע בנוחיות רבה יותר. שלום לך.”

זו היתה רכבת מסוג כלשהו. לעתים ‘פָּרְשָׂה’ מגלשים והחליקה על פני השלג, לפעמים ירדה מן הפסים – ונעה על גבי זחלילים.

רק לעתים רחוקות עצרה בתחנה כלשהי, וכאשר נעצרה עשתה זאת במסילות צדדיות נסתרות, או בשטח הפתוח, רחוק מכל ישוב. הנהגים נמנעו ככל האפשר מלהיכנס למרכז אוכלוסין – היתה זו רכבת־אסירים, והיא היתה מסריחה – ושתי התכונות השלימו זו את זו.

וויליאמס שהה באחד הקרונות, יחד עם עוד עשרים גברים בעלי מראה מאיים. הם לבשו בלויי סחבות מזוהמים וגנבו את כל חפציו. הוא שנא אותם – וירא מפניהם, בשכבו בפינת הקרון, הציר המרכזי מכאיב לגבו. שררה חשכה מוחלטת, שחור וקור, פרט לשעות בהן ערכו השומרים ביקורת בתא.

כעבור מספר ימים החל וויליאמס מתרגל לחבריו החדשים. הוא הבין, כפי שהבינו אחרים לאורך כל ההסטוריה, שאת המוחות המבריקים והחופשיים ביותר במדינה דיקטטורית ניתן למצוא בכלא. הוא הקשיב לדבריהם, חדל לבכות ובמהרה הצטרף לויכוחים בעצמו. הוא למד.

וגם הם שאפו ללמוד ממנו. עבורם היה וויליאמס יצור משונה. בן דורו של אֲבי־סבם ואולי יותר, אשר גִילוֹ הפיזי כגילם, יצור מוזר ומופלא, והם האזינו בשקיקה לספוריו על כדור־הארץ של פעם ועל טיסתה של הבטיקוסמוס. הם קראו לו ‘פֶּלֶא’.

היה מספיק זמן על הרכבת, מספיק כדי לעבור על כל ההיסטוריה. בשלב מסוים הועלו על גבי ספינה, וקולות האוקיינוס הגיעו אליהם. במשך חודש שהו על פני הים, ואחר כך – שוב ביבשה. לפי השמועה שטו מארצות־הברית של פעם לעבר מה שהיה מכונה ‘אירופה’, ומשם, מנמל ‘ספרדי’ לשעבר המשיכו במסעם לעבר היבשת, שבה נולד וויליאמס – ‘אוסטרליה’. אנשים מתו בעת המסע. גבורים ונבלים, בממוצע שניים בשבוע.

למרות הכל היו עליזים. הם היו בדרכם אל מחוץ לקורפורטיה. אחרי המלחמה הגרעינית האחרונה, תפשו נשות קורפורטיה את השלטון, והרגו את מרבית הגברים. מעולם קודם לכן לא שלטו נשים במדינה מודרנית, ואת השיטה למדו בדרך הקשה. במשך מאות שנים יהיה עדיף לגברים להישאר מחוץ לתחומי קורפורטיה.

“אולם למרות הכל, נשים הינן חלק מהמין האנושי,” אמר וויליאמס, חושב על אהובתו שמלפני למעלה ממאה שנה. “אידיאולוגיה,” פלט אחד מחבריו החדשים. “זוהי מגיפה. העולם גווע בגללה.”

בעזרת מסמר ניסו לשרטט על גבי הקיר את מפת העולם החדש. תנועת הקרחונים העצומה יצרה תצורות מוזרות שהיתוַספו ליבשות הקיימות. מצד שני, כדי לאזן את שינויי המסה שנוצרו, התרוממו חלקי יבשת נוספים אל מעל לפני הים – כך קרה מזרחית לאוסטרליה. התרוממה כברת אדמה עצומה – זִילָנְדִיָה – שטח המתקרב לזה של אוסטרליה. ההתרוממות כאילו דחקה את ניו־זילנד דרומה, כמעט עד איי־אֶליס. באדמה בתולית זו, חזרה על עצמה הדרמה של יישוב ופיתוח, כמו ביבשת אוסטרליה בזמנו. אגדות נִרְקמו סביב אזורים אלה והמתרחש בהם.

לאזורים אלה חלמו רבים מן האסירים להגיע.

לבסוף הגיע הרגע. הרכבת עצרה לזמן ארוך מהרגיל, גם רעש המנוע פסק. שומרי קורפורטיה, נשים כולן, נעלמו. סוף סוף הגיעו לגבול.

נייטרליה נטלה את השליטה ברכבת. בתחילה תאורה, ומייד אחריה מרק חם, לחם ומים חמים לרחצה. הרכבת הוסעה לעיר־שדה, שם הועברו החולים מן הרכבת – מי להחלמה ולפתיחת דף חדש, ומי לסיום חייו. מקלחות ובגדים נקיים סופקו לנותרים. האסירים הגיבו בהתרגשות, מי בכריעה ומי בבכי. המסע נמשך.

בשעת בן־ערביים הגיעו לניו־סידני. שם החלו התהליכים האינסופיים של מילוי טפסים, שאלות ותשובות. העניין היה, שגם המשרד המוזנח ביותר נראה כמותרות בעיני האסירים. הם בכו וצחקו חליפות.

יום אחד, אחר הצהריים, היה ‘פלא’ וויליאמס חפשי סוף סוף למצוא לו מקום לינה, בתנאי שיתייצב מדי בוקר בשעה תשע ב’משרד הזרים'. בטרמפ הגיע לאגם, ושם שכר סוס. על גבי הסוס רכב אל החוף. מרבד חול נפרש מולו; מרבד של חול ים ושמיים. החודשים בהם טולטל ברכבת האסירים חיסלו את שרידי האגרופוביה מקרבו; כל שרצה היה מרחב – מרחב על פני כדור הארץ. הוא ישב זקוף על גבי האוכף, והסוס התקדם בקלילות.

הם דהרו לאורך החוף. הרחק מעבר למים, ליד האופק, נראתה רצועת חוף. זו היתה היבשת החדשה, זילנדיה, שגודלה כמעט כשל אוסטרליה כולה. נאמר לו שמתיישבים לבנים כבר גרו שם, מגדלים ירקות ופירות, רועים עדרי בקר, כבשים וגמלים. הוא הגביר את קצב דהרתו. הגלים התנפצו אל החוף.

הוא התפשט תוך כדי דהרה, צועק בהתרגשות ותוחב את מלבושיו לנרתיקי האוכף. בצעקה, הדהיר את הסוסה לתוך הגלים, וכשלא יכלה להתקדם הלאה, זינק מעליה הישר לתוך המים.

מי האוקיינוס נסגרו מעל לראשו. בחבטה התרומם, משתנק. היה קר להחריד. מבוהל, החל חובט בזרועותיו על פני המים. לבסוף, ריחה הסינטטי של הבטיקוסמוס וגם זוהמת המאסר התנדפו מנחיריו.

כשהתעייף שחה לחוף, שם המתינה לו הסוסה, צונפת רגליה.

קומנדר דוג סקולוקוב אמר לשלוש חוקרותיו, “איימתן עלי בענויים ומוות. לא נותר לכן אלא לבצע את זממכן. דאגתי היחידה אינה לעצמי, אלא לאנשי הצוות שתחת פיקודי ולידע הרב שהבאנו עמנו.”

“כבר הסברנו לך,” פתחה החוקרת הראשית, בְּרֵיידי שמה, “שהידע שהבאתם עמכם הינו חסר ערך, או במקרה הטוב ביותר – לא רלוונטי. באשר לאנשיך הם יועסקו במה שיירָאֶה ראוי. איננו פראיות.”

בריידי למדה לדבר בגירסא העתיקה של האנגלית, אותה יכול סקולוקוב להבין בקלות. גישתה המתורבתת גרמה לך לנסות לפנות אל מצפונה.

“אם כך, התנהגו כמתורבתות. במערב, המדע ורווחת הפרט כובדו במשך מאות שנים – וזה היה סוד גדולתו. אני דורש דיווח מלא על כל אנשי הבטיקוסמוס.”

“אינך יכול לדרוש. כה הרבה תצטרכו אתה ועמיתיך ללמוד בטרם שתמצאו מקומכם בחברה כמו שלנו. ‘הזמנים השתנו’. האם כך נהגו לומר בימי־הביניים שלכם? כדי לשמור על אותם דברים נערצים עליהם דיברת, עלינו להיות ערניות. הגברים השתגעו. הם לא היו מוכנים לותר על המלחמות. האם לא המלחמות היו הדבר הנוסף שהוסיף להאדרת המערב? אנו איננו מעונינות בכך. אנו חיות כיום על סף שואה, כאשר מזג האויר והאויבים מאיימים להשמידנו – והאויבים, אלה הם הגברים. אנו מוכנות לאפשר לכם מעבר לכל ארץ־גברים־עוינת שתנקבו בשמה, כאות לְוַתְּרָנותנו.”

“זאת ארצי. או כך, לפחות, היה המצב לפנים.”

בריידי התרוממה על רגליה והציתה קיסם לבן שהיה תקוע בזוית פיה. “היא היתה, אך כעת איננה עוד. אבל לעולם לא תשלים עם העובדה, האין זאת?”

הוא נענע בראשו, וחש בחשש המתגנב ללבו. תמיד העירו אותו משנתו והביאו אותו לכאן בשעות הפחות נוחות. ככל שידע, נחבש במאסר עמוק מתחת לפני הקרקע, ובאשמה המגוחכת של אידיאולוגיה עוינת.

“עליכן להיות ערניות, כך אמרת. ובכן, דעי לך שהידיעות המדעיות אותן הבאנו עמנו, יעזרו לכן להיות חזקות ובטוחות.”

בריידי השתעלה ופלטה עשן מפיה. “או, כן, אנו מכירות גישה זו כלפי המדע. המדע לעולם אינו נייטראלי, תמיד היה נשק הרסני בידי הגברים. סוקולוקוב, מסתבר שעלינו ללמד אותך ואת אנשי צוותך – אלה שנשארו בקורפורטיה – לחשוב כמו נשים. שומרת, קחי אותו מכאן!”

בצד הדרך היה הדשא מכוסה בשפעת פרחים. דבורים חרוצות איבקו את תפרחות הפרחים, מוצצות את לשדם, מופרעות מדי פעם בידי צִרְעָה מזדמנת.

הדרך טפסה במעלה הגבעות, קילומטר אחר קילומטר. הג’ונגל הגיע כמעט עד שפת הדרך. העצים עמדו חסרי תנועה ומיובשים, ממתינים לגשמי המונסון. פרמצ’ארד התקדם בצעדים מדודים, הזיעה ניגרת ממצחו ומכתימה את חולצתו. בתיק התלוי על כתפו נשא את כל רכושו עלי אדמות. מלפנים שמע קול שקשוק של רכבת, ואכן, כעבור כרבע שעה הגיע למסילה צרה, שחצתה את הדרך לרחבה. הפסים הבהיקו וההבילו בחום הכבד. בשארית כוחותיו טיפס אל ראש הגבעה הקרובה, נשען אל גזע עבה, וניסה להשיב את נשימתו. לפניו, בתוך גיא רדוד, נח הכפר קַנְצָ’ארפרה. קבוצת הבקתות כאילו צמחה מתוך הסוף; מבנים גבוהים ושבירים למראה. ליד הבקתות, באגם הכפר, צווחו ילדים בעונג בעת שרחצו את תואי־המים שלהם. הכל נשאר ממש כפי שהיה זכור לו.

איש זקן התקרב לעברו. ראשו היה מגולח והוא נעזר במקל בעת הליכתו. פרמצ’ארד ברכו בנימוס.

“האם זהו הכפר קנצ’ארפרה? אני בקושי יכול להאמין בכך. נולדתי כאן… ונעדרתי זמן רב, רב מדי.”

“החיים כאן, בקנצ’ארפרה, קשים – ממש כמו בכל מקום אחר. לפי הבעת פניך אני מבין שאתה בצרה רצינית, אישי הצעיר.”

“לא, כלל וכלל לא, קשישי. לא צרה אלא יֶדַע. הידע גורם לך להיות בודד.”

נפלה שתיקה ממושכת אשר נשברה רק כאשר פתח הזקן, “כאן, אף אחד אינו בודד. האלים קרובים אלינו ומבינים אותנו. למרות שהם מתאכזרים אלינו לעתים, הרי שהם אלה השומרים עלינו ועל אחוותנו. בוא נלך למר שנְטאראם, בעל־הקרקעות, שכן אני חש בתוכי, שכאן תהיה לך השַלְוָה.”

שַלְוָה! חשב פרמצ’ארד בלבו. השאיפה הכפייתית של ההינדימה לשלוה! כמה העריץ אותה, וכמה שאף להגיע אליה. ובכל זאת, היתה השאיפה מבוססת על רעיון מוטעה. כשהוא מכיל בתוכו 330 מיליון אלים, לא היה בהינדואיזם מקום לעובדות היבשות, אלה הקובעות בודאות שמקור האנושות היה בעצם ‘המפץ הגדול’. נניח שהיה מספר לזקן, שכל החיים האורגניים אינם אלא תוצאה משנית של התפוצצות של גוש החומר הראשוני, אשר יצר את היקום, ושהוא הזקן, מחפש לו שלוה ממש בליבה של ההתפוצצות הנמשכת עד היום הזה. מה היה אומר על כך?

הוא עצם את עיניו והקשיב לרחשי הסביבה – זמזום הדבורים, צעקות הילדים בבריכה. העובדות היבשות נראו כה מרוחקות עד שבקושי ניתן היה להאמין בהן. געגועים עזים לידידיו דייל וויליאמס תְקָפוהו; הם היו מבינים אותו. אולם, אם יחליט להישאר כאן, בכפר, אסור לו לספר מאום, ועל הידע להישאר טמון עמוק במוחו.

לכן, כל שאמר לזקן במבוכה, היה, “אני שמח ללמוד, שכאן אמצא שלוה לעצמי, אך כיצד אתה קובע זאת בודאות כה רבה?”

הזקן הניד בראשו, כובש מבטו בקרקע.

“משום שאני איש זקן ומכיר את כל אלה שנולדו כאן. אותך לא ראיתי מעולם קודם. לכן, אם אתה נאלץ להצהיר שנולדת כאן, כנראה שיש פה משהו שאתה זקוק לו. ואם אתה זקוק לו – תקבלו.”

פרמצ’ארד הגביה מבטו אל השמיים הבהירים, ומשם הוליכו מטה, לעבר הכפר. כולם על פני כדור הארץ היו עִוְרים, ואפילו לא ידעו זאת. ובכל זאת למרות עוורונם פיתחו מספר אנשים מעין חזון, אם לא ראיה ממש.

המיטה היתה שרויה באי־סדר והסדין היה מקומט ומוכתם. היא ניצבה בתוך בונגלו עלוב, באחד מפרברי העיר. בעל המקום, אחד גורסבי שמו, נמצא במעצר במקום כלשהו. מזה ארבעים ושמונה שעות שוויליאמס לא יצא מתוך המיטה, לא הוא ולא שותפתו למיטה, מירינדה מורסבי. לבסוף קם, הביט אחורה לעבר המיטה ויצא מן החדר – ומחייה של מירינדה. בפסעו במורד הרחוב חש כמי שנולד מחדש. בנציגות זילנדיה קיבלה את פניו באדיבות פקידה אפרורית וממושקפת. “עליך רק למלא טופס זה, מר וויליאמס, ותוכל לקבל אשרת כניסה למשך חמש שנים. ממשלת נייטרליה תסיע אותך בספינה ממשלתית, ואפילו תיתן לך מענק של 150 ‘ירוקים’. כעת, כשמתחילה ההתאוששות, הוכרזה זילנדיה כמושבה, ואנו מעוניינים מאד בפיתוחה המהיר.”

“דברים החלו להשתפר, אה?”

“כן, מאד,” החזירה הגברת הממושקפת.

באנחה נפנה וויליאמס למילוי הטופס. מדי פעם התייעץ בפקידה בקשר לפרט זה או אחר. מילוי הטופס ארך שעה ועשרים דקות, ובסיומו קיבלה הפקידה את הטופס ושלשלה אותו לתוך חריץ.

כעבור עשר דקות נכנס למשרד אדם גבוה, לבוש חולצת חאקי. הוא קרא לוויליאמס להיכנס עמו לאחד המשרדים הצדדיים.

“בקשתך לאשרת כניסה לזילנדיה נדחתה. אני מתפלא מדוע בכלל טרחת למלאה.”

“למה אתה מתכוון? מה לא בסדר?” שאל וויליאמס בתוקפנות, יושב דרוך בכסאו.

“אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון,” השיב הפקיד בהתרסה.

“אני לא יודע, אחרת לא הייתי שואל.”

האיש הגדול הצביע על סעיף 4 א' בטופס שוויליאמס מילא. “כתבת, שסבתך מצד אמך היא בנגלית, נכון או לא נכון?”

“נכון, כמובן, מדוע שאשקר? הגברת הזקנה מתה לפני כמאה וחמישים שנה… סיבת הסרוב אינה גילי, הלא כן?” האיש הגדול הסמיק, נבוך כולו. “האם אתה באמת כה שוטה, אחא? בעורקיך זורם דם צבעוני, זו הסיבה לאי־קבלת האשרה. קיימת מדיניות של הפרדה גזעית, ורק לבנים יכולים לגור בזילנדיה. צא החוצה, ממזר!”

מיד עם צאתו מבנין הנציגות, פנה וויליאמס אל כמה מידידיו מרכבת־המאסר. הם הקשיבו באהדה, מעוים פניהם בזעם מדי פעם.

“האם חשבת שכל ענין הדעות הקדומות והאפלייה הגזעית גָוַע – רק בגלל שהיית כמה שנים במרחקים, פלא? דעות קדומות מכל סוג תתקיימנה תמיד, והן הסיבה, שאנחנו, אלה שסבלו יחד בקורפורטיה, נשארנו יחד. ברוך הבא למועדון. כמובן, נצליח להעבירך לזילנדיה. תוך חמש שנים תוכל להתעשר, אם לא תהרוג את עצמך קודם לכן.”

וויליאמס פכר את ידיו, “כל זמן שהותי בחלל רציתי לשוב הביתה. עכשיו, כשחזרתי, אני רואה שהכל השתנה. ושום דבר אינו דומה למה שזכרתי. זה לא הבית אליו התגעגעתי.”

“אתה חייב להמשיך, חבר.”

הם הציעו לו משקה. “מה אופיו של המקום החדש?” שאל בעת שאחז בכוס.

“כל מה שניתן לצפות ממקום מסוג זה. גלמי, לא מעוצב, זה עתה ‘עלה’ מן הים, מתקרב בגדלו לזה של אוסטרליה או ארה”ב של פעם – שלושה מיליון ק“מ רבועי. אזור פראי – ממש כמו אותן מדינות בראשית דרכן. תיזקק במיוחד לשני דברים, אם תחליט להשאר שם.”

“כמובן, אישה ורובה, מה אם לא זה?”

ספינת־האוויר ‘רקיע’ טסה בכיוון צפון־מזרח, פניה מועדות ליישוב קַפְּרִיקוֹרְן. היא חלפה מעל מפלי ‘שלושת המלכים’ הנפלאים, שמוצאם באגם ‘שלושת המלכים’, אשר הכיל את שרידי המים ש’נכלאו' במרכז היבשת בעת שהתרוממה מעל לפני הים. הספינה חלפה מעל היבשת שהיתה עד לפני זמן מה חלק מקרקעית האוקיינוס, ולבסוף הגיעה ליעדה.

היתה שעת שקיעה. אחת מתופעות הלוואי של הפעילות הוולקאנית בזילנדיה היו השקיעות הנפלאות, בעלות הגוון המוזר. בשום מקום אחר על פני תבל לא נראו שקיעות דומות. קרני ארגמן, זהב ותפוז צבעו את השמיים בשלל צבעים בעת שהספינה חגה לקראת הנחיתה. כלי הטיס הענק החריד מרבצם אלפי עופות פלמינגו, שנמצאו ליד שפת המים. אלה התרוממו במשק כנפיים ועפו משם והלאה בעת שהספינה צנחה מטה ללא קול, נוחתת בשדה־תעופה ליד האגם.

שלושה אנשים ירדו מתוך כלי הטיס. שניים מהם לבשו את לבושם המסורתי של סוחרי זילנדיה, גלימה מוכספת מחומר פלסטי, עטורה בכפתורים גדולים ונוצות. הנוסע השלישי היה גבוה, רזה וצדעיו מאפירים; לבושו נראה כמדים צבאיים, ועל ירכו חגר אקדח בתוך נרתיק עור מבריק. “איפה אמצא את וויליאמס?” שאל את האחרים. “לאיזה כיוון עלי לפנות?”

אחד הסוחרים תפס סל נצרים שנזרק אליו מתוך הספינה ואמר, “הוא יהיה בכפר. כל אחד יוכל לומר לנו. אך קודם עלינו לעבור ביקורת.”

בדברו הצביע לעבר זוג שומרים שהתקרבו לעברם. אחד השומרים נשאר מאחור, מחפה על חברו בעזרת אקדח־הלייזר, בעוד השני התקדם לעברם ושאל, “מי אתם ומה אתם רוצים כאן? יש לכם אישור לנחות עם המטוס בשטחנו?”

“איפה אתה חי?” התפרץ הסוחר. “שמי מק’פי וזהו עוזרי, פלנגן, ואנו באים לבקר אצל ‘פלא’ כל ארבעה חודשים או משהו כזה. מה אתם מתרגשים כל כך? מלחמה מתנהלת?”

השומר הפך בדברי הסוחר לפני שהשיב, ואז ענה, בטון הרבה יותר שקט, “הבנת נכון. מתנהלת מלחמה – וזו אינה בדיחה. זוהי אדמת ‘פלא’ וזוהי אדמת הרברט, שם – מעבר לאגם. שניהם אויבים שלנו – ואַנו, שלהם. בכל אופן, מק’פי, אם אינך מאנשי הרברט, אקח אותך אל ‘פלא’.”

קפריקורן היה ישוב דהוי ואפרורי. המבנים והמשרדים שבו היו בעצם מבנים טרומיים שיוצרו בדרום־מזרח זילנדיה, והובאו למקום מוכנים. על כל הגגות, ללא יוצא מן הכלל, הורכבו מערכות לניצול אנרגית שמש, וחלקן נצצו באור השקיעה. הדברים היחידים שהוסיפו קצת צבע לאפרוריות המקום היו עצי האקליפטוס הצעירים שניטעו לא מכבר ליד היישוב. מעבר לעצים היתמרה עננת עשן שחור, תוצאת הפעילות הוולקאנית הבלתי פוסקת.

בעת שפסעו בתוך היישוב ראו מספר כלי־רכב קרקעיים הנעים לאיטם. מרבית אוכלוסי המקום שנראו היו גברים, חלקם רכובים על סוסים, וארבעה מהם אפילו מוליכים עדר אווזים שנראו צעירים וקטנים.

השומר הורה לחבורה להיכנס למבנה נמוך, שהתיימר להיות מלון, והבטיח להודיע ל’פלא' על בואם.

“בואו ניכנס פנימה ונשתה משהו,” הציע מק’פי לשני עמיתיו.

“המקום כולו נראה עלוב למדי,” ציין האיש במדים בעת שפסעו פנימה.

“כבר ראיתי מקומות גרועים בהרבה באזור,” השיב לו פלנגן בעת שהזמינו שלושה קנקני בירה.

“כן, אבל לקרוא לסכסוך קרקעות מעבר לאגם ‘מלחמה’…”

“זאת המדיניות. נועדה להגביר את הכבוד העצמי.”

קנקני הבירה שהגיעו היו עצומים בגדלם; פלנגן ומק’פי הצליחו לחסל שני קנקנים לפני שהאיש במדים הצליח לגמור את הראשון. לפני שהספיקו להזמין סיבוב נוסף הופיע שליח והודיע ש’פלא' ממתין להם.

‘פלא’ וויליאמס המתין להם בחדר גדול מעל לסניף הבנק. הוא קם מכסאו וברכם לשלום.

הוא כבר שהה באזור מזה עשר שנים. צבעו החיוור, תולדת שהותו הממושכת בחלל, נעלם מכבר ופינה מקומו לשזפון בריא. שערו הפך דליל יותר, וכמו אצל אורחו במדים, צדעיו האפירו. הוא רָזָה וזקנו צמח והפך ארוך וסבוך. כבר לא נהג לחייך כמקודם, וכעת קבע מבט יציב וקפדני באורחיו.

מק’פי התקדם לעברו, לוחץ את ידו ומניח את האמתחת על שולחן.

“כאן הדואר שלך מהיבשת, מר ‘פלא’, ו’רקיע', הנמצאת בשדה הנחיתה, עמוסה בציוד אותו הזמנת.”

“הבאת אתך את הזרעים שביקשתי, מק’פי?” קולו היה קצוב ושתלטני.

“עד האחרון שבהם. לקחתי אותם מ‘מכון בריסביין למחקר חקלאי’ בעצמי.”

‘פלא’ נד בראשו, מסיים בכך את הנושא. מבטו נפל על האיש במדים, “ומי אתה? אתה אינך סוחר. אינך איש שלטונות, אה? אני הוא השלטון כאן! זאת עירי, קפריקורן.”

“כך הבנתי, וויליאמס, וכמוה גם כל השטח שסביבה.”

“כאן, שמי הוא ‘פלא’. לא וויליאמס. אני זילנדי. שאלתי אותך מי אתה.”

האיש במדים חייך. “אחרי למעלה מעשור שנים, מדוע שתכיר אותי? הייתי הקברניט שלך בבטיקוסמוס, וויליאמס. שמי דוג סקולוקוב. האדונים האלה סייעו בידי להגיע לכאן מסידני.”

‘פלא’ צעד קדימה ועמד מול האיש בוחן אותו וארשת מבוכה על פניו. לבסוף פתח את פיו ואמר, “קומנדר סקולוקוב, לא ייאמן. כבר הספקתי לשכוח את הבטיקוסמוס מזמן. ברוך הבא לנחלתי.” הוא לא הושיט את ידו, והמשיך להתבונן באיש בתשומת־לב, כאילו מצפה לתנועה עוינת מצדו.

“אני שמח שהצלחתי למצוא אותך.” אמר סקולקוב. “נראה שהצלחת להסתדר בשנים שחלפו טוב יותר ממני. אוכל להזמין אותך לאיזשהו מקום ולקנות לך משקה כדי לחגוג?”

בחדר היה חלון אחד בלבד, דרכו ניתן היה לראות את שמי־הערב ההולכים וכהים. וויליאמס פסע לעבר חלון זה ובהגיעו פנה לעבר אורחיו.

“מק’פי, פלנגן, היו נא אורחי ללילה זה. לכו למלון, השתכנו שם והשתכרו על חשבוני. כרגע, אני רוצה לשוחח שיחה בארבע עינים עם קומנדר סקולוקוב.”

בעת דברו ניצב ללא תנועה. מק’פי ופלנגן החליפו ביניהם מבטים – ועזבו, מאוכזבים בעליל מהפגישה הקצרה. הדלת נסגרה מאחוריהם ושני האנשים ניצבו נכחה.

“אם כן, עדיין קומנדר סקולוקוב, למרות השנים שחלפו…”

“אמרתי רק, ששמי דוג סקולוקוב. לא הזכרתי את התואר קומנדר כלל.”

“המממ.” ‘פלא’ שפשף את אפו וניגש לעבר מזנון שניצב בקצה החדר. “קבעתי פגישה עם גברת הממתינה לי, קומנדר, ונותר לי רק מעט זמן לבלות אתך, אבל אולי בכל זאת נשתה משהו לפני שניפרד.”

כוסות ובקבוק הופיעו בידו. הם התיישבו האחד מול רעהו. “לפני שנים מעטות בלבד נמצא המקום הזה שלושה ק”מ מתחת לפני הים. אנו יושבים על מה שהיה קרקעית האוקיינוס במשך מיליוני שנים. כאשר נשטוף את המלחים מן האדמה, נוכל להצמיח כאן את הגידולים הנפלאים ביותר של מוצרי מזון ונוי, אותם לא ראתה האנושות מאז גן־העדן. האין זה נפלא יותר מכל החלל כולו, מכל אותן שנות־אור שנסענו?"

סקולוקוב נד בראשו, מחייך. “לא עבורי! חלק ניכר ממני כלל לא שב מהחלל, והוא נמצא אי־שם, יוצר קשר עם קוּאַזָרִים.”

וויליאמס משך בכתפו, שתה ולא אמר מילה. נפלה דממה. סקולוקוב פתח, שובר את הדממה, “אוקיי, הדברים הסתדרו אצלך יפה, כך אני רואה. שוחררתי לא מזמן מהכלא בקורפורטיה. הנשים כיום כבר אינן כה עוינות. עם חלוף השנים נרגעו, כפי שתמיד צפיתי בעצם. אני אפילו מעריץ אותן. הגעתי להסכם עימן – הן החלו מגלות עניין מחודש בטכנולוגיה וכיום, כאשר קומוניה החלה בחקר החלל, שוב התעורר בהן העניין…”

‘פלא’ שיסע את דברי סקולוקוב בתנועה חדה. “חסוך ממני את כל החדשות הללו. כבר מזמן נטשתי את כל העניין, וזה גם לא מענין אותי עוד. מצידי יכולות המעצמות לאכול האחת את רעותה, רק לכך הן ראויות. העתיד נמצא בדיוק פה, במקום בו אני נמצא. מדינות חדשות נולדות כאן ברגע זה. עוצמה… עוצמה אדירה, בדיוק כאן… אני מתכנן איחוד עם הרברט – בתו היא הגברת הממתינה לי, עלמה נחמדה מאד – אנו נילחם נגד בני פיג’י הנמצאים בגבולנו הצפוני. כאן מתרחשים הדברים הגדולים, לא בחלל. הייתי בחלל, כפי שאתה יודע – בבית סוהר מעופף.”

סקולוקוב עפעף בעיניו, אך אמר בקור־רוח, “אמות חדשות, מחשבות זימה ישנות. איך תתייחס ההסטוריה להתנחלות פיאודלית זו שלך ושל הרברט? החלל הוא כור ההיתוך של הפילוסופיות ותבניות המחשבה החדשות. ממשלת קורפורטיה בונה ספינה חדשה, בטיקוסמוס II, אשר תגיע רחוק יותר ותטוס מהר יותר מאשר ספינתנו הישנה, ואני אפקד עליה.”

ברוקנו את כוסו, פלט ‘פלא’, “בהצלחה”. הוא נראה כועס, לא רגיל שחולקים על דעתו.

נפלה דממה.

תוך השמעת קול כחכוח, רוקן סקולוקוב את כוסו והתרומם על רגליו… “אני הולך.”

‘פלא’ קפץ ממקומו, סמוק פנים. “בשביל זה באת? מדוע בזבזת את זמנך? משקה בחינם? לא יכולת לחסוך משנינו את הטירחה?”

סקולוקוב הביט בעיניו. “באתי לשאול אותך שאלה, אבל אתה כבר ענית עליה.”

“שאל עכשיו.”

“דרשתי וקיבלתי רשות מממשלתי לצרף למסע מספר אנשים מנוסים. נהיה שם הפעם קרוב לשלוש מאות שנות־ארץ. רציתי אותך, כצלם ראשי. צילומיך הנפלאים שיכנעו את נשות קורפורטיה שאתה חיוני למסע החדש.”

‘פלא’ ספק כפיים. “אלוהים אדירים, אתה מטורף, קומנדר. לעזוב את מה שבניתי, את מה שנלחמתי עבורו?”

“כבר אמרתי לך, ענית על שאלתי קודם.”

כאשר היה שוב לבדו, החל ‘פלא’ פוסע בחדר הלוך ושוב, נוהם לעצמו. כעבור זמן נעצר במרכז החדר, מביט בעיניים בוהות. הוא הביט בידיו ונוכח שהן רועדות. “שלוש מאות שנה…” אמר בקול רם.

בזוית עינו הבחין בשקית שהביא מק’פי. באופן אוטומאטי נטל אותה ופתחה, שופך את מעטפות הדואר על השולחן. בעברו עליהן ראה, שאחת המעטפות נשאה חותמת של מדינת אנרכניה.

הוא התיישב בכבדות על השולחן ופתח את המעטפה. מתוכה שלף דף נייר בודד והחל לקרוא.

לוקאס היקר.

אחרי ארבע שנות הפסקה, אני מנסה שוב לאתר אותך. יכול להיות ששכחת את ידידך ההודי אצ’אריה, אך אני עדיין זוכר אותך ומתגעגע לחברתך.

החיים על פני כדור הארץ איומים והם ימשיכו להיות כאלה כל עוד לא תגבר מודעות האדם לעצמו ולטבעו. אני חי בכפר מולדתי, קצ’רפרה, כאילו מעולם לא עזבתיו, ובכל אופן משפיעות השנים שהייתי בחלל על אופיי.

נכדו של נכדי, סַאנִיל, ומשפחתו מטפלים בי. אני זקוק למעט מאד. אני צריך רק פינה בביתם, שם אני יושב במשך כל היום, עושה מדיטאציה או משוחח עם בני הכפר השואלים לעצתי. בצורה זו אני מצליח לעכל את נסיון החיים שלי, תקופת חיים שרק מעטים יכולים להתגאות בחיים דומים לאלה באורכם. אני מציע את חכמתי לאחרים. אתה רואה, לא נשארתי שקט.

קומנדר סקולוקוב בא לבקרני. הוא הצליח לאתר אותי דרך הצינורות הביורוקרטיים. לא אצא עמו לחלל שוב. עבורי, פעם אחת זה מספיק.

אבל אילו יכולתי לראותך היה זה תענוג גדול. בכל עת אני חש, שאתה עדיין חי. אני יודע שצברת רכוש רב. כאן אין לי כלום, אך גם איני זקוק לכלום. האנשים עובדים קשה, אך הכפר מנותק מהעולם החיצון, גם כשמדובר באספקת חשמל. אנו זקוקים רק לנפט, אותו אנו קונים במחיר תבואתנו – כאשר יש מספיק. אנו שותים מים צלולים בלבד.

בוא הנה ואני אדאג לך. אנו נצליח להפוך את דרך המחשבה המיושנת לתור זהב של חכמה. יותר מדי דברים מקשים על החיים, אך כאן בפינתי החיים טהורים.

חברך

פרמצ’ארד אצ’ריה וינובה

‘פלא’ קרע את המכתב לגזרים והכניסם חזרה למעטפה. את המעטפה הכניס לכיסו. הוא קם על רגליו. מחייך בהקלה, טפח על המעטפה שבכיסו.

מייד אחר כך ירד למטה כדי לפגוש את בתו של הרברט. היא היתה בחורה טובה, שתדע לגדל ילדים עבור אומה חדשה.

“דאנקן ניגש את התקשורבית, והמסך התעורר לחיים עד שנגעו אצבעותיו בקלידים. המכשיר הפך לנס אשר עלה על חלומותיו של כל משורר, על עוצמתו של קוסם, פתח לפניו את כל הימים וכל היבשות. מבעד לחלון זה יצוץ ויעלה כל שלמד האדם אי־פעם על היקום, על האמנות ועל כל שריד שנותר לפליטה מממלכתו של הזמן. את כל הספריות וכל המוזאונים שהתקיימו אי־פעם ניתן היה לתעֵל למסך זה, ומיליונים כמותו היו פזורים על פני הארץ. אפילו הפחות רגיש בבני־אדם לא יכול היה שלא לעמוד משתאה ונפעם לנוכח המחשבה, כי יכול אדם לתפעל תקשורבית במשך אלפי שנים – ואף לא להעלות על קצה־המזלג את כל מאגרי הזכרון, שנאצרו בשלושה עותקים במערות מרוחקות זו מזו ונשמרו משל היו יקרים הרבה מזהב. אירוניה רבה היתה בעובדה, כי שנים מאותם מאגרים קבורים שימשו פעם כמרכזי־פיקוח של טילים גרעיניים…”

(מתוך ‘קיסרות האדמה’ מאת ארתור ס. קלארק)

* * *

הטלפון המונח על שולחנו של איש עסקים זה (1904), שינה לחלוטין את פני המאה ה־20

אלקטרונים במקום נייר

בשנת 1945 הציע קצין מכ"מ צעיר בחיל־האוויר המלכותי של בריטניה, בשם ארתור ס. קלארק, מעל דפי כתב־העת הטכני ‘עולם האלחוט’, הצעה נועזת: להקים מערכת של ‘ממסרים חוץ־ארציים’ שיחוגו במסלול היקפי בחלל ויאפשרו העברת תשדורות רדיו בין כל שתי נקודות על פני כדור־הארץ.

כעשרים שנה מאוחר יותר שוגר לחלל לווין התקשורת הראשון, ומאז שיגר הארגון הבינלאומי ללוויני תקשורת (אִינטֶלסַאט) ארבע סדרות של לווינים, כדי לספק את הדרישות ההולכות וגדלות. כיום מרחפים בחלל ופועלים באורח סדיר 20 לווינים – וצילומי טלוויזיה של ארועים עולמיים כגון מבצע ‘אפולו’, המשחקים האולימפיים וכו', נקלטים בו־זמנית בבתיהם של מיליוני אנשים ברחבי תבל.

שום תחום טכנולוגי לא השפיע באורח קיצוני יותר על חיי היום־יום של האדם, מאשר התקשורת האלקטרונית. וככל הנראה ההשפעות המכריעות עוד יותר עדיין לפנינו.

האלקטרונים החלו לתפוס את מקומו של הנייר כאמצעי תקשורת החל משנות החמישים של המאה הקודמת, עם המצאתו של הטלגרף. כעשרים שנה מאוחר יותר ירש את מקומו הטלפון, ובעקבותיו הביאה המאה העשרים את הרדיו והטלוויזיה. תוך מאה שנה עברה רוב רובה של העברת הידע והמידע לשיטות אלקטרוניות, ועתה אין אנו רחוקים כלל מה’תקשורבית' של ארתור ס. קלארק. למעשה, אבותיו מצויים עימנו כבר היום.

במספר מאמרים שפורסמו לאחרונה בארה"ב סוקרים המדענים ג’וסף פ. מרטינו (איש אוניברסיטת דיטון, ועורך החיזוי הטכנולוגי של בטאון ‘אגודת העתיד העולמית’) וליין ג’נינגס (מנהל המחקר של האגודה) את התפתחות התקשורת ועתידה הצפוי לקראת המאה ה־21. נעקוב אחר עיקרי ממצאיהם.

סיבים אופטיים

תקשורת הטלפון הוותיקה עתידה לשנות את פניה באופן מהותי עם המעבר מחוטי החשמל הקונבנציונליים אל הסיבים האופטיים – אחת מאמצאות־הלוואי של הלייזר. הסיב האופטי בנוי מליבה של זכוכית שקופה ומעטה של זכוכית שונה, מחזירת אור, ‘המתעלת’ את קרני האור לאורך הסיב על כל פיתוליו ופינותיו. מלבד מחיר הסיבים, שהינו זול בהרבה מזה של חוטי הנחושת, טמון יתרונם בקיבולת הקווים העצומה שלהם. סיב בודד שעוביו כחמישית מעובי שערת־אדם יכול למלא את תפקידם של 10,000 חוטי טלפון רגילים, או לשמש ככבל טלוויזיה המעביר בו־זמנית 8000 ערוצים שונים! הסיבים נמצאים כבר בשימוש בערים אחדות בארה"ב, וישתלטו כליל על רשתות טלפון וטלוויזיה – בתוך כעשר שנים. הודות למחירם הזול, אחזקתם הנוחה וקיבולם המדהים, יביאו הסיבים האופטיים שידורי טלוויזיה ונתוני מחשב לכל בית, באופן קל יותר מכפי שנעשה הדבר ברשתות הטלפון של היום.

רשתות טלוויזיה־כבלים הולכות ומתפשטות ברחבי ארה“ב והן משרתות כיום כבר כ־14 מיליון בתי־אב, הנהנים משידורים הרצויים להם ושאינם מוכתבים ע”י חברות הפרסום. חלק מהמערכות מצויידות באמצעי תקשורת דו־צדדית – בין מנוי הרשת לבין תחנת השידור. בעתיד הלא רחוק תתאפשר תקשורת כזאת גם בין כל שני מנויים, ובטווח יותר רחוק, ובסיועם של הלווינים – תקשורת חזותית בין כל שתי נקודות שעל פני עולמנו. הנה הולך ומתממש לנגד עינינו רעיון ‘הטלפון החזותי’ שאינו מש מסיפורי המד"ב החל משנות העשרים ועד היום.

לוויין התקשורת קומיסאר T-3 שהועלה למסלול ב־1978 כדי לאפשר קיומן של שיחות טלפון טרנס־אטלנטיות

בעתיד הלא רחוק נוכל, ככל הנראה, לקלוט באמצעות מקלטי הטלוויזיה הביתיים באופן ישיר את השידורים המועברים ע"י לוויני התקשורת בלא תיווכן של תחנות ממסר קרקעיות, כדוגמת זו שבעמק האֵלָה אצלנו. (מקלט הטלוויזיה עצמו עתיד, אגב, לשנות את צורתו עם החלפתן של שפופרות המסך המגושמות בלוחות שטוחים שניתן יהיה אפילו לתלותם על קיר.)

מכשיר טלוויזיה שטוח ודק – תוצרת חברת שארפּ

ישיבות מחשב

התרחבותו של השימוש בלוויני תקשורת ושכלולו עתיד להוסיף שרותים מסוג חדש לחלוטין לחיינו: הטֶלֶה־רפואה, דהיינו תקשורת בין חולים או נפגעי־תאונות באזורים נידחים לבין מרכזים רפואיים, תִפעל באורח שגרתי בתוך עשרים שנה מהיום. אמבולנסים יהיו קשורים ישירות אל מחשבי מרכזים רפואיים שיפקחו על הטיפול. משדרים זעירים שניתן יהיה לענוד אותם כשעון־יד יוכלו לשדר אותות חרום אל תחנות משטרה או עזרה ראשונה, מאנשים שיימצאו במצוקה. גם פעולתם של בתי המשפט תשתכלל – עדויותיהם של עדים ממקומות מרוחקים ישודרו מבתי דין מקומיים אל המרכזים. בעולם העסקים והכלכלה נהיה עדים להתרחבות השימוש ב’ישיבות־מחשב' – קשר ישיר בין מספר משתתפים ממקומות שונים ומרוחקים, באמצעות מחשב, וכמובן עם גישה ישירה למאגרי נתונים ומידע שיעמדו לרשות משתתפי הישיבות, ויוצגו על פי רצונם על גבי מרקעי המקלטים שבמשדרים – או בביתם, לכשיתפשט השימוש גם לאנשים פרטיים. בנוסף על השימוש במחשבים ביתיים לפיקוח על משק הבית ולמטרות חינוך ובידור (‘משחקי טלוויזיה’), תאפשר התקשורת האלקטרונית בעתיד לכל אדם גישה ישירה למרכזי ידע ומידע שיפתחו בפניו עולם חדש וישנו כליל את מושגינו אודות לימודים, עבודה ובידור. קל לתאר תלמידים הקולטים ישירות על מרקעי המכשירים בבתיהם חומר קריאה או לימוד, המשודר מספריות ציבוריות שברבות מהן מחליפים כבר היום מסופי מחשב את הקטלוגים הישנים ותקליטים ומיקרופילמים את הספרים.

מכשירי התרעה אישיים המחוברים ללוויין, ודרכו – למטה המשטרה. פתרון העתיד לאלימות ופשיעה

חדשות כבקשתך

הווידיאוטייפ, ההולך וחודר לאחרונה לשוק הישראלי, בא לעולם בשנת 1975, אך עוד לפני שהפך לנחלת הכלל (‘רק’ מיליון מכשירים בבתי אמריקאנים בשנת 1978), כבר בא לו יורש – הווידיאודיסְק, שבו תכנית הטלוויזיה מוקלטת על גבי תקליט מיוחד. אמנם שלא כמו בווידיאוטייפ אי אפשר להקליט במכשיר זה באמצעים ביתיים ישירות ממקלט הטלוויזיה, אבל פשטותו, הקלות בה ניתן ‘להקפיא’ בו כל תמונה על המרקע, נוחיות השמוש בו לאחסון חומר מודפס ואף הוראות מחשב, וכן מחירו הזול בייצור המוני, יהפכו אותו במהרה למכשיר נפוץ ביותר.

מכשיר הוידיאו־דיסק הנמצא למכירה בשוק מאז 1978

לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין בעיני רוחנו את גלגולה העתידני של ‘אנציקלופדיה בריטניקה’ (או שמא תהא זו ‘אנציקלופדיה גלקטיקה’ או לפחות ‘גלובאליקה’?), בדמותה של קובץ תקליטי ווידיאודיסק ובהם מידע מוקלט בצורת סרטוני טלוויזיה קצרים על כל ערך וערך, בלוויית מיני־מחשב המאתר את הערך הרצוי. אם אכן ניתן יהיה לייצר תקליטי ווידיאודיסק באופן המוני במחיר השווה לכל נפש – למשל באמצעות הדפסת אופסֶט על גבי דיסקת מתכת – וגם המכשיר עצמו יהיה זול, עשויים תקליטי־ווידיאו אלה לתפוס אפילו את מקומם של עיתונים וכתבי־עת.

תחליף אחר לתקופונים, ירחונים מקצועיים ואף ספרים, עשוי להיות מתקן הדפסה אלקטרוני ממוחשב שיימצא בבית או במשרד וידפיס חומר על פי רצון המזמין מתוך ספרים ותקופונים חדשים המאוחסנים במחשב. ייתכן ותוכל להזמין כך לביתך מתוך העתון רק את חדשות הספורט המעניינות אותך מבלי להיות מוצף בדפי מוספי הכלכלה והפרסום למיניהם – או להיפך.

תקשורת מוחית

כל הדברים שמנינו קיימים בצורה זו או אחרת כבר היום, או שהינם בהישג יד של הטכנולוגיה הקיימת, בלא צורך בהמצאות מהפכניות כלשהן. אך אין להוציא מכלל אפשרות פריצות־דרך בתחומים שעד כה היו שמורים לעלילות המד"ב בלבד. כך, למשל, מתנהל כיום במקומות רבים בעולם מחקר רציני בנושאי הטלפטיה – תפישה על־חושית, פסיכוקינזיס ותופעות פאראפסיכולוגיות אחרות, שלא כאן המקום לפרטן. תוצאות המחקרים עדיין שנויות במחלוקת חריפה, אך אם יוכתרו לבסוף בהצלחה, השפעתן על חיינו עשוייה להיות מהפכנית ממש. כך, למשל, מעיז החוקר ליין ג’נינגס להתנבא: “אם כל אדם יוכל ללמוד כיצד ליצור קשר באמצעות מחשבה, עלול להיעלם הצורך בשפה מדוברת. אם רק יחידי סגולה מסויימים מתברכים בכשרון זה, הם עשויים לשמש כממסרים חיים ולמלא תפקיד הדומה לזה של מפעיל הטלגרף של ימים עברו…”

ואם דנים אנו בתקשורת, כיצד נוכל להצטמצם אך ורק לתקשורת בין יצורי־אנוש? לאחר מחקרים רבים מחזיקים מדענים לא מעטים בדעה שביום מן הימים נוכל להחליף דעות לפחות עם הנבונים יותר מבין בעלי החיים המאכלסים את עולמנו. הכוונה בעיקר ליונקים ימיים כמו הדולפין ומיני לוויתנים שונים, שדרגת ההתפתחות של מוחותיהם אינה נופלת, ככל הנראה, מזו שלנו. קשה לנחש איזה עולם מושגים חדש ייפתח בפנינו אם נצליח ליצור עימם קשר. מוכרים לכם גם בוודאי הניסויים שנעשו ללמד קופים את שפת הסימנים של החרשים־אלמים, ניסויים שהוכתרו בהצלחות מרשימות למדי. כך, למשל, רכשה לעצמה הגורילה ‘קוקו’ אוצר מלים של כ־400 סימנים, ומנהלת שיחות ערות עם מורתה פרנסין פטרסון מאוניברסיטת סטאנפורד.

קוקו, הגורילה הראשונה המבינה שפת־אנוש. לאחר לימודים מאומצים של שש שנים ‘יודעת’ קוקו 375 מלים

ולבסוף, פריצת דרך נוספת עשוייה להיות תקשורת־מוחית ישירה, והפעם הכוונה אינה לטלפאתיה אלא לקשר מלאכותי בין מוח־אדם למחשב, או מה שקרוי בפי המדענים ‘סימביוזת אדם־מכונה’. מכיוון שפעולת המוח נעשית באמצעות תהליכים כימיים הנגרמים מזרמים חשמליים, ניתן להעלות על הדעת קשר ישיר בין המוח למכשיר אלקטרוני. ייתכן ואחת התוצאות תהיה ‘לימוד מיידי’, דהיינו הזנת המוח במידע ללא הצורך בשינון. אפשרות אחרת – ‘הקלטת מוח’: אגירת הידע של אדם אחד או יותר בתוך זכרון של מחשב – ואפשרות העברתו משם למוחות אחרים. קישור ישיר בין מוח־אנוש לחיישנים אלקטרוניים הנעזרים במחשב עשוי לאפשר לאדם ‘לראות’ כל אורך גל מתוך הספקטרום האלקטרוני, וליצור מעין אחדות בינו לבין הציוד המכאני. הנה לפנינו חוליית הקשר בין אדם לרובוט שתוצאתה – מי יודע, אולי יצור כלאיים?

כשאמר מישהו “פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה” התכוון בוודאי לגיאוגרפיה בתחומי כדור הארץ בלבד. פרדריק בראון, הלץ הוותיק שהתחבב על רבים, רבים מקוראינו, מרחיב את התחום אל גרמי שמיים אחרים…

* * *

ראנס הנדריקס, מומחה לפסיכולוגיה של יצורים מהחלל החיצון, חבר המשלחת השלישית אל וונוס, פסע בכבדות בחולותיה הלוהטים של וונוס בכדי למצוא בן וונוס, ולנסות בפעם החמישית, ליצור עימו קשרי ידידות. משימה קשה, כפי שהסתבר בארבעת הנסיונות הכושלים הקודמים.

אין להבין מכך שקשה היה לאתר את הוונוסיאנים – אלא שהם פשוט לא התייחסו כלל אל חברי המשלחת, ולא היתה להם שום נטיה – ולו הקלה ביותר – להיות ידידותיים. היה זה יותר ממוזר – חוסר רצון זה שלהם להתחבר עם בני האדם. שכן הם דיברו בשפתנו; כושר טלפתי מסוים איפשר להם להבין את הנאמר להם בכל שפה שהיא – ואף לענות בה, אם בכלל.

אחד מהם בא מולו, נושא את על כתפו.

“ברכות, בן וונוס,” אמר הנדריקס בעליזות.

“להתראות, בן הארץ,” אמר הוונוסיאני כשהוא חולף על פניו בלא לעצור.

הנדריקס, תוך שהוא חש הרגשה טפשית ונרגשת כאחד, רץ יחד עימו בנסיון להתאים את מהירותו לצעדיו הארוכים של הוונוסיאני. “הי,” אמר לו, “למה אתם לא רוצים לדבר איתנו?”

“אני מדבר איתך,” אמר הוונוסיאני, “זאת על אף שאני בכלל לא נהנה מזה. עוף מפה בבקשה.”

הוא עצר, והחל לחפור בחיפוש אחר ביצי קורלווילים, בלא להקדיש כל תשומת לב לשכנו.

הנדריקס הביט בו בתיסכול. תמיד אותו דבר, ולא משנה עם איזה וונוסיאני ניסו להקים קשר. כל הגישות שבספרי הפסיכולוגיה של יצורים מן החלל החיצון – ניכשלו. והחול להט תחת רגליו, ובאויר נישא ריח דק־מן־הדק של פורמלדהיד שהכאיב לריאותיו. הוא ויתר ואיבד את השליטה על עצמו.

“אתה, לך דפוק את עצמך!” צעק. דבר שהינו בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית, כמובן, כאשר מדובר בבן הארץ.

אך הוונוסיאנים הינם בי־סקסואלים. הוונוסיאני סבב על עקביו ובעליצות גלויה, לראשונה מאז נחתו על פני כוכב זה ברך אותו בן הארץ בברכה היחידה שלגבי הוונוסיאנים הינה פחות מעלבון נוראי.

הוא החזיר את המחמאה בחיוך כחול ורחב, השליך את האת ארצה והתישב לשוחח. היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה, והבנה עמוקה בין הארץ לוונוס.

לויד ביגל ג’וניור הינו סופר מד“ב מוכר למדי בארצות הברית ובאירופה – אלא שכמצופה לא זכה עדיין להכרה על־ידי חובבי המד”ב בארץ. לויד ביגל עוסק בד“כ בכתיבת מד”ב הרפתקני, היינו – אֶפּוסֵי גבורה חלליים למיניהם, סכסוכים וחיכוכים אינטרגלקטיים וכדומה. סיפור זה אותו אנו מביאים הפעם אינו מייצג את יצירותיו של המחבר ומצטיין בתמציתיות ובאיפוק.

* * *

גלגל החמה המצומק היה תלוי מעל האופק הנמוך כעַיִן שטנית לוהטת, אך האור שהאיר את קווי הבניינים שבשטח נבע מקרינתם החודרת של מיליוני כוכבים צפופים.

גורטון אפרו יצא החוצה מביקתת התיקשורת והביט סביבו בסקרנות. הוא שרת בקו החלל למעלה מעשרים שנה, ומעולם לא זכה לראות תחנת חלל לשעת חרום ולמען האמת גם לא רצה בכך. משום מה קיבל את הרושם שתחנות אלה היו מלאכותיות לחלוטין, אך זו היתה בנויה על פניו השטוחות של גוש סלע ענק. עריסת נחיתה נשלחה מבעד לכיפה השקופה, פורשת רשת עכבישית רחבה דיה לקלוט גם את חללית קווי־הכוכבים הגדולה ביותר. המתקן נתמך בקפיצי ענק השקועים היטב בבטון. בכבידה החלשה ששררה שם לא היתה שום סכנת התמוטטות, אך היה מקום לחשוש. כי זעזוע שייגרם בשל נחיתה בלתי מיומנת עלול להשליך את התחנה לחלל.

העוגנים היו מכוסים בסככות תחזוקה ואיחסון. מאחוריהם ניצבו תאי הלינה המעוגלים. המדריך לשעת חרום הבטיח אפשרות לאחסן שם אלף איש, או אף אלפיים – אם לא איכפת יהיה לפליטים להצטופף מעט. אפרו הביט בבניינים בספקנות ונהם: “שקרנים שכמותם.” הוא לא פירט מדוע חרה לו שקר זה, שהרי בין כה וכה היה שם לעת עתה רק איש אחד – הוא.

יומן התחנה כלל עשרה רישומים קודמים שנעשו כולם במשך מאה ושבע השנים האחרונות בידי צוותים שבאו לתחזק או לספק מזון לתחנה. התחנה לא השתנתה ברבות השנים. היא נשארה בודדה, ולמעט נחיתות בודדות אלו – חסרת שימוש ובלתי נחוצה. כל ההוצאות העצומות והתיכנון הקפדני שהושקעו בהקמת התחנה כוונו לקראת מטרה אחת: שסירת הצלה תוכל להינעל על קרן החילוץ של התחנה ולבסוף תפלוט אליה נוסע אחד: גורטון אפרו.

סירת ההצלה רבצה בקצה עריסת הנחיתה כטפיל קטן הדבק לחרק אדיר ממדים. הנוסע הבודד משך בצווארונו המהודק ושיקע עצמו באכזבתו. הוא ידע מה יוכל למצוא כאן – המדריך לשעת חירום שבסירת ההצלה תיאר הכל בפרטי פרטים – אך במשך ימים ארוכים של בדידות סטרילית, החל לראות מקום זה לא רק כתחנה שיש לנחות בה בדרך אל ההצלה, אלא כיעד בפני עצמו. מקלט, הממתין לו כדי לקדמו בברכה, בחמימות ובהכנסת אורחים.

אלא שבתחנה היתה שוב בדידות, בקנה מידה גדול הרבה יותר.

נחיתתה של הסירה הוציאה את תחנת החלל מתנומת החורף הקפואה שלה. האור שסביב סככת התיקשורת היה חמים בהרבה מכפי שהיה כאשר נכנס אליה, ורובוט־נקיון דישדש פה ושם, מחפש בסבלנות אין קץ אחר זיהומים כלשהם שעלולים היו להסתנן פנימה. אפרו צעד באיטיות לעבר בית הלינה הקרוב אליו, מביט עדיין בסקרנות סביבו. תנועה משמאלו משכה את תשומת ליבו. זה היה רק רובוט־ניקיון נוסף, אך הוא הביט בו רגע ארוך וכשסובב את ראשו…

ההלם הקפיא אותו באמצע הצעד שעמד לצעוד. ליד הכניסה לבית הליגה עמד אדם. בטרם הצליח מוחו ההמום של אפרו להבין בדיוק מה רואות עיניו, השליכה הדמות המוזרה את עצמה קדימה כשהיא עטויה במערבולת מוזרה של בלויי סחבות. אפרו נסוג לאחור, ידיו הרועדות מורמות על מנת להגן על עצמו, אך האיש כרע על ברכיו לפני אפרו ואמר, כשעיניו מופנות לצדדים וקולו נמוך, “האוכל לקבל את ברכת הוד מעלתו?”

“ברכתי?” התפרץ אפרו. כנראה שתלבושתו הטעתה את הטיפוס הזה וגרמה לו משום מה לחשוב שהוא כומר!

הוא צעד צעד נוסף לאחור, לוטש את עיניו כלפי מטה אל האדם, ולפתע קלט כי התלבושת המוזרה שלו היתה אמורה להיות מעין תלבושת של כהן דת. האיש נראה כקריקטורה שטנית, כדמותו המעוותת של כומר כפי שהיא נראית בעיני רוחו של אתאיסט מושלם.

אפרו הכיר את הטיפוס הזה. האיש היה לבטח נביא־חובב, כהן דת מכה עצמו, נווד מעצם מהותו, קבצן ערמומי שמצא בדמות הדתית הזאת אמצעי בטוח להגדיל את הכנסתו היומית.

אך הרישום האחרון ביומנה של תחנה מרוחקת זו נעשה לפני ארבע עשרה שנה! “מה, לעזאזל, אתה עושה פה?” תבע אפרו.

רכון עדיין על ברכיו, המתין האיש בסבלנות. “אני לא ‘הוד מעלתך’,” אמר אפרו. “הייתי מוצב על החללית ‘קרביליוס’. היא התפוצצה תשעה עשר יום לאחר היציאה מדונארש ולמיטב ידיעתי, אני הניצול היחיד. אני יכול להרים עימך כוסית, לקלל אותך בכמה קללות ממדרגה ראשונה, אבל אין לי ברכות בשבילך. אינני מכיר אף ברכה.”

כהן הדת זקף את עיניו לאיטו. פניו היו זקנות, קמוטות וצרובות. עיניו, שאישוניהם היו פקוחים לרווחה בשל אור הכוכבים העמום, ננעצו בו בחוסר הבעה. ידו השמאלית היתה כפופה בצורה מוזרה.

הוא אמר בחוסר וודאות, “הַבּאת להדריכני, הוד מעלתך?”

“באתי בגלל שסירת ההצלה שלי טסה על קרן החילוץ של התחנה. במלים אחרות – הגעתי לכאן במקרה. אילו נתקלתי בקרן חילוץ של תחנה אחרת הייתי נוסע לשם.”

“אין כאן שום מקריות,” אמר כהן־הדת. ידו הימנית סימנה באויר צלב גדול. “רצון האלוהים הוא שהביאך לכאן.”

אפרו אמר במרירות: “אם כך אלוהים היה צריך להרוג יותר מארבע מאות איש כדי להביא אותי לכאן. אני מניח שזה באמת מחיר פעוט עבור הישג נשגב כל כך. הפגשתו של גנב שיכור עם איזה מופרע שמתיימר להיות כומר. מספיק עם השטויות האלה וקום על הרגליים.”

הכומר הזדקף באיוושת בגדים בלויים. אפרו שאל, "היש כאן עוד מישהו?''

“הקהילה שלי,” אמר כהן הדת בגאווה.

''קהילה? כאן?"

עוד רובוט נקיון חלף בדישדוש על פניהם וכהן הדת שלח את ידו אליו ועצר אותו בתנועה מלטפת. אחר כך שחרר אותו.

“הנה אחד מבני עדתי,” אמר.

"מכונות?''

כהן הדת הביט ישירות בעיניו של אפרו. פשוט מופרע הירהר אפרו, רק אחד כזה מסוגל להיראות כאילו השכינה שורה עליו באמת ובתמים. מופרע – או קדוש.

“האם לא אמר המשיח ‘אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים’? ואלה” – תנועת ידו הרחבה חבקה בתוכה את רובוט הנקיון והתכונות הדוממות שניצבו ליד ביקתות התחזוקה. “אלה, הוד מעלתו, הם עניי הרוח”. הוא חזר וכרע על ברכיו. “האוכל לקבל את ברכתך, הוד מעלתך?”

האקסטזה המתחננת הטהורה שבקולו של האיש, ההכנעה העמוקה שבעיניו, הרגיזו את אפרו ונגעו לליבו כאחת. הוא ידע כי לעולם יראה זאת כמעשה פחדנות, אך בכל זאת העניק לאיש את ברכתו.

הוא הניף את ידו בתנועה מעורפלת ושלף מזכרונות הילדות הנשכחים שלו מספר שזכר. “בשם הכל־יכול, מי יתן וישרה עליך החסד וכל חטאותיך יסלחו.”

הוא עקף את כהן הדת וצעד במהירות לעבר חדר הלינה. הוא לא הביט לאחור עד אשר הגיע לשם. כהן הדת נע באיטיות לכיוון ההפוך, מחזיק לפניו עדיין את ידו הכפופה. שלושה רובוטי נקיון דישדשו בעקבותיו בשורה עורפית.

“הקהילה שלו,” אמר אפרו בגועל.

הוא בחר לו את חדר הלינה הקרוב ביותר לכניסה, והדבר הראשון שבדק היתה הדלת שלו – והוא ווידא שהיא נעולה היטב.

חדרי הלינה היוו יחידה בפני עצמה, לרבות יחידת־אויר עצמאית, האמורה להגן על המתאכסנים במקרה של נזק לכיפה. הדבר הראשון שאפרו חשק בו היתה אמבטיה, והוא רבץ להנאתו במשך שעה במים החמים, מסיר מעליו את שאריות המסע הארוך שעבר, בזמן שרובוט־עיסוי טיפל בו במומחיות. רובוט־שרותים לקח ממנו את מדיו המהוהים והחזיר לו אותם מגוהצים וללא רבב. מכונה אחרת סיפקה לו שלוש מערכות ביגוד חדשות. אחת מהן לבש ואת שתי האחרות נשא יחד עם המדים לחדר השינה שלו, כשרובוט־נקיון מדשדש בעקבותיו ככלבלב. מיטתו הנוחה הוצעה מחדש על ידי רובוט אחר. עלה בדעתו כי הקהילה של כהן הדת לא היתה קטנה כלל ועיקר.

תוך כדי חיטוטיו במגירות ניתקל בספר.

"‘כי דבר אלהים חי הוא, ופועל גבורות, וחד מכל חרב־פיפיות’

תנ“ך זה ניתרם לטובת שלוותך הרוחנית על ידי אגודת סיינט ברוק.”

אפרו ערך חיפוש קדחתני בחדרים האחרים שלצידי חדרו ובשניים שמולו. בכולם מצא ספרי תנ“ך. קרוב לוודאי שספר תנ”ך אחד נימצא בכל חדר שינה בתחנה, אם כי למעשה תנ“ך אחד היה די והותר. אילו החליט אדם בודד שנתקע בתחנה משך שנים מספר להתעניין דווקא בתנ”ך, היה יכול להפוך בסופו של דבר לתיאולוג לא רע.

“בשביל מה צריך תנ”ך," תמה אפרו, “אם לכל מערכת חדרי לינה יש ספריה עשירה משלה?”

השאלה האמיתית היתה מדוע בחר אותו כהן־דת להישאר בתחנה שנים על גבי שנים. כל אשר היה עליו לעשות הוא לשבור חותם אחד, למשוך בידית והתחנה היתה משדרת קריאת אזעקה עד אשר היתה מגיעה חללית החילוץ – תוך ימים, שבועות או חודשים. אף אחד לא היה ממהר להגיע, שכן, באורח פארדוקסלי, קריאת אזעקה מתחנת חלל לשעת חרום לא ציינה דווקא מקרה חרום. נוסעיה של חללית־תיור שלמה יכלו להתאכסן כאן למשך יותר משנה בלא לחשוש מסכנה כלשהי, פרט לשעמום. במוקדם או במאוחר, בדרך כלל במוקדם תגיע חללית החילוץ.

אפרו מצא שהחותם על ידית האזעקה היה שלם. כנראה הגיע לכאן האיש עם בוא ספינת הביקורת האחרונה, כלומר – לפני ארבע עשרה שנה, ובמשך כל אותו זמן לא ביצע אותה פעולה פשוטה שיכלה להביא לחילוצו. הדבר היה כה בלתי הגיוני עד כי אפרו פנה בחוסר נוחות אל סככת התקשורת, על מנת לבדוק את המצב. אך אות האזעקה המרצד נשמע גם נשמע, וקישט ברציפות את צפצופיה הקבועים של קרן־החילוץ.

“הבחור פשוט מטורף,” אמר אפרו לעצמו. “ואין פלא, לו הייתי פה זמן כה רב, אולי הייתי גם אני מתחיל לשאת דרשות בפני הרובוטים.”

באחד מחדרי המנוחה מצא רמז נוסף. חדר זה היה מקושט בציורים דתיים, אשר אחדים מהם הראו כוהני דת במהלך טקסים דתיים – אין ספק שזה היה מקור ההשראה לתלבושתו של כהן הדת. מטורף מסכן ובודד שכמותו.

הוא חיטט בין הספרים שבספריה, קרץ לעצמו למראה מדף ספרי התיאולוגיה, בחן את חדרי המוסיקה, קרא את התוכניה שהציעה לו מבחר של יותר ממאה סרטים שונים. בכל מקום נמצאו רובוטים. האגף הזה הכיל מקומות איכסון לחמישים איש וכל הרובוטים והשרותים שלו התרכזו עתה אוטומטית באפרו. על כל צעד ושעל נתקל ברובוט.

הוא פנה לעבר חדר האוכל, זימן רובוט־שרות בלחיצת כפתור ובלחיצות כפתור נוספות הזמין אצלו את ארוחתו. הרובוט התגלגל לדרכו. לחיצה על כפתור נוסף הביאה אל צידו רובוט־משקאות ואפרו בחן, מסוחרר את לוח הפיקוד שלו שהציע כאלף צרופים שונים של קוקטיילים. הוא הזמין כוסית וויסקי גדולה, בלי קרח, והרובוט הגיש לו אותה בגביע פלסטיק. לא רחוק משם ריחף לו רובוט ניקיון. כמו חיית בית, הרהר אפרו, ממתין לי שאזרוק משהו ארצה.

רובוט־השרות הביא לו את הארוחה. אחרי המנות המרוכזות שניזון מהם על גבי הסירה, היה טעמה נהדר, אך המנות המרוכזות הללו גרמו לקיבתו להצטמק. הוא אכל ככל יכולתו ואת כל שנותר שפך ארצה על מנת לספק לרובוט הנקיון משהו לענות בו; אחר כך הזמין משקה נוסף.

כאשר נכנס כהן הדת לחדר האוכל זמן מה אחר כך, חש עצמו אפרו בטוב:

אמבטיה, עיסוי, ביגוד נקי, ארוחה מעולה ועכשיו כבר חיבק את כוסית המשקה החמישית שלו.

הוא העניק לכהן־הדת ניפנוף יד ידידותי וקרא: “בוא הצטרף אלי, שתה משהו.”

כהן הדת הביך אותו בכך ששקע על הארץ לידו. “הדרך אותי, הוד מעלתך”, ביקש.

“אני לא בתפקיד,” אמר אפרו, לא בגסות – שכן הוא חש מעט רחמים כלפי האדם הזה. "בתור התחלה – מעולם לא הייתי ‘הוד מעלתך’. הייתי מוצב על ה’קרביליוס' וביום שלפני התפוצצותה הורשעתי בעוון אי־ציות לפקודות, השתכרות בתפקיד, התחצפות לנוסעים, גניבה ממחסן המשקאות של החללית ויריקה לתוך מערכת האיוורור. שמו אותי במאסר־בית בחדר המגורים שלי. גנבתי עוד בקבוק של הברנדי הגונארדיאני המשובח ביותר – עם גליון הרשעות כזה, בקבוק אחד פחות, בקבוק אחד יותר. הרבה זה לא יכול היה לשנות – ואחרי שגמרתי אותו טיפסתי לתוך סירת הצלה בתיקווה שאוכל לישון שם בשקט עד שזה יעבור לי, ומבלי שיפריעו לי באמצע עם כתבי אישום חדשים.

כשהתעוררתי מצאתי את סירת החילוץ מרחפת לה בחלל, מוקפת בשברים והריסות שכללו בין היתר מספר רב של גופות חרוכות בדרגות שונות של התפרקות. והנה אני כאן. אולי הניצול היחיד; ואני אומר לך שלא הייתי מסוגל לנהל שום טקס דתי, גם אילו היכרתי אחד כזה. אלא שאני לא מכיר."

כהן הדת הביט בו בחוסר הבעה.

“מאיפה אתה?” התעקש אפרו.

“נולדתי כאן מחדש. לזמן שלפני הלידה־מחדש אין שום משמעות.”

“כנראה ברחת לכאן מהחללית שלך,” אמר אפרו. “אותה חללית־פיקוח האחרונה. אני מוכן לנחש שהיית גם נוסע סמוי ונמלטת מפני שלטונות החוק, והמקום הזה לא נראה לך גרוע יותר מכל מקום אחר בתור מקלט. במשך הזמן נדבקת בשיגעון הכוכבים. קרא לזה ‘לידה־מחדש’ אם זה מה שאתה רוצה.”

הוא זרק את כוסית הפלסטיק שלו לעבר רובוט הנקיון, אך לא פגע. הרובוט הזדרז בעקבות הכוסית ואסף אותה מהריצפה. אפרו לחץ על כפתור נוסף ברובוט המשקאות. “לחיים!” אמר. ה’קהילה' שלך מטפלת בי לא רע."

“הם נושאים על גבם את משאם של אחרים וכך ממלאים הם את מצוות אלוהינו.”

אפרו גיחך בשובבות. “אלו הן סתם מכונות מסריחות, ואתה יודע זאת.”

"כולנו יחדיו פועלים בשרותו של האלוהים.''

“כולנו? אנחנו אנשים ואלה מכונות.”

“כולם יסודם בעפר ואל עפר ישובו.”

“שוטה,” אמר אפרו בהסכמה. הוא ראה את עצמך כאדם רציונלי ואם הטיפוס הזה רצה להעלות את המכונות לדרגת מלאכים לא היה איכפת לו. “האדם התפתח מעפר ואפר והוא ממשיך עדיין להתפתח. גם המכונות התפתחו והן נעשות אנושיות יותר ויותר. רובוטים מיושנים אלה נראים עדיין כמו מכונות, אך לאחדים מהם יש צורות אנושיות עד להחליא – דבר שהופך אותם, לדעתי, לחשודים מבחינה מוסרית. אין שום טעם להתווכח על בעיות תיאולוגיות עם דרשן, בין אם הוא התמנה מטעם עצמו, ובין אם לאו. אבל בכל זאת נראה לי שכל מה שאמרת על המכונות אפשר להגיד גם על חיות, והרי החיות אף הן יצירי אלוהים – או כך לפחות סיפרו כשהייתי די צעיר בשביל להקשיב לשטויות כאלה. והן עשויות בשר ודם. המכונות עשויות ממתכת ופלסטיק וחשמל. אולי אלוהים יצר את האדם ואת החיות – אבל אתה חייב להודות שהאדם הוא שיצר את המכונות. אם יש במכונות האלה משהו אנושי, אז יש להן את זה רק מיד שניה.”

“האדם יוצר רק את אשר מצווה עליו אלוהים ליצור,” אמר הכהן. “מתכת, פלסטיק ובשר ודם – חד המה, שכן שניהם אינם יכולים לרשת את מלכות השמים. ביום הדין יהיו כולם שווים בפני אלוהים – מכונות ובני אדם. ואז יחזור העפר לעפר ממנו בא והנפש תחזור אל האלוהים אשר העניקה.”

אפרו משך בכתפיו ורוקן את הכוסית שלו. “נו, אז מה?” “הנפש חוזרת אל האלוהים אשר העניקה.” כהן הדת ייצב את מבטו על פניו של אפרו. “הנפש הינה מתנת אלוהים לאדם. אם הוא, ברוב חוכמתו, ירצה בכך, האם לא יוכל להעניק אותה מתנה גם למכונות?”

“אני מתאר לעצמי שכן,” הודה אפרו, מתנהג עדיין באורח רציונלי.

“אני מתפלל שאמנם יעשה זאת,” אמר כהן ־הדת בפשטות. “ולו רק כדי שאלה שהם עניי הרוח יוכלו להלל ולשבח אותו. אם יכול אלוהים לברך את האדם החוטא, הוד מעלתו, האם לא יוכל לברך את אלה, שמעולם לא טימא אותם החטא.”

אפרו מילמל משהו.

“לא הבנתי, הוד מעלתך.”

“אמרתי,” נהם אפרו, "שאם לא הייתי שיכור, בכלל לא הייתי נכנס לויכוח הזה איתך. אתה רוצה למלא את גן־העדן – היכן שזה לא יהיה – במכונות? בבקשה, בכלל לא איכפת לי. אני עצמי אחד מעניי הרוח, וגם כן חוטא, ואם גן העדן אמנם קיים, לבטח לא אראה אותו. כל מה שאני מבקש ממך, זה שתפסיק לקרוא לי “הוד מעלתך'.”

כהן הדת הזדקף על רגליו. גובהו היה פחות מן הממוצע, אך הוא התנשא כמגדל מעל אפרו הישוב. “אתה – חוטא?”

אפרו השליך כוסית ריקה הצידה ולחץ הזמנה לכוסית נוספת. “במידה מסויימת. אינך זוכר שרק עכשיו גמרתי לספר לך שאני גנב שיכור?”

"אנחנו חייבים לכנס תפילה מיוחדת למענך. התבוא גם אתה?''

“תפילה? אתה והמכונות שלך?”

“הקהילה שלי ואני.”

אפרו כמעט ונחנק בצחוקו. “מומחים רבים כבר התפללו למעני, בלי שום השפעה ניכרת לעין, אבל אם ברצונך להתאמן בזה – בבקשה.”

“התבוא לתפילה?”

“לא,” אמר אפרו, מנסה עדיין להיות הגיוני אך יחד עם זאת מבקש להבהיר שלכל דבר יש גבול. “אבל אל תתן לזה להפריע לך. אם לתפילות שלך יש השפעה כלשהי הן תפעלנה עלי גם אם לא אהיה שם בעצמי.”

כהן הדת צעד צעד אחד לאחור. ידו הימנית הצביעה לעבר התיקרה, ידו השמאלית העקומה התעקלה מעל ראשו כאילו הגן על עצמו מפני זעמה הצפוי של השכינה שעלה בו. “אתה אינך מאמין באלוהים?”

“לא, אינני מאמין. ואם יצור כזה בכלל קיים, אין לי כל שימוש בשבילו. ל־’קרביליוס' היתה רשימת נוסעים בת שלוש מאות שבעים ושניים שמות ועוד ארבעים וארבעה אנשי צוות. היה לה גם מטען בלתי חוקי. ניטרָטים, אני חושב. הצוות קיבל מענקים שמנים מאד כדי להביט הצידה בזמן שהמטען הועמס על החללית. אנחנו קיבלנו את הכסף ולקחנו את הסיכון. הנוסעים לקחו את הסיכון בלי לדעת זאת. עכשיו כולם מתים. חוץ ממני, ובעלי החללית מקבלים בעליזות את דמי הביטוח על סמך שטרות־מטען מזוייפים. הממזרים הקמצנים האלה. אם הייתי חוזר ומגיש על זה תלונה, היו מעמידים אותי לדין על כך שלא התרעתי לפני הנסיעה על מצב בטיחותי רופף העלול לסכן את חיי הנוסעים. ואם אתה יכול לשבץ לתוך כל זה את אלוהים שלך – תודיע לי.”

הוא הגביה את הכוסית שבידו בלעג לעבר גבו המתרחק של כהן הדת.

הוא לגם עוד ארבע כוסיות, זרק את הכוסיות לארבע רוחות השמיים, הביט ברובוטים הרודפים אחריהן, ולבסוף כשל לעבר המיטה. הוא לא היה שתוי מכדי לזכור לנעול את דלת חדרו, אך באמצע הלילה קם פעמיים על מנת לוודא שהיא נעולה.

ביום השלישי לשהותו שם, השתכנע אפרו שהמכונות עוקבות אחריו. בלכתו במסדרון היה רובוט־הנקיון מרחרח בעקבותיו עד שהיה מפנה אליו את מבטו; אז היה הרובוט מסתלק במהירות, כאילו הוא הולך לדווח למישהו. הוא נעל רובוט נקיון בתוך אחד הארונות ושיחרר אותך רק לאחר שהצטברה כמות זוהמה מספקת בכדי להעסיקו. את הרובוטים האחרים השליך אל מחוץ לאגף, האחד אחרי השני מיד לאחר שהצליח לסגור אותם בפינה כלשהי. הם לא יכלו לצאת מן האגף ללא עזרה וכדי לוודא שכהן הדת לא יסייע בידם, ניפץ את המנעול. כהן הדת לא יכול היה להיכנס פנימה או לצאת החוצה, אבל לזה ידאג כבר כשירצה לצאת. הוא קילל את תהפוכות הגורל שזימנו לו באורח פלא בן לוויה לתחנה נידחת זו ושללו ממנו, בו בזמן, את האפשרות להיבנות מכך. אם הטיפוס הזה לא היה מתמכר לדת, יכולים היו אפרו והוא לארגן משחקי פוקר מרתוניים יוצאים מהכלל. נוכחותו המרוחקת רק הגבירה את תחושת הבידוד של אפרו. אפרו ראה אותו לעתים, מרחוק, ופעם אחת מצא אותו מביט פנימה – מנסה לומר משהו, חשב אפרו, אך לא התקרב אליו דיו על מנת לשמוע את דבריו. היו לו כבר מספיק דרשות. אפרו אכל ושתה; צפה בסרטים; ניסה להתעניין בספרים. רוב הזמן שתה. ייתכן שקבוצת החילוץ תגיע מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה. מוטב היה שלא יהרהר בכך, והדרך המוצלחת ביותר להימנע ממחשבות היתה השתכרות מתמדת. הוא שתה, ישן, הטביע את ערפול החושים שלו במשקאות נוספים. הזמן חלף, אבל האם חלפו שעות או ימים – זאת לא ידע ואף לא אכפת היה לו.

לפתע התעורר משינה שתויה והזדקף במיטתו. הוא שמע רעש – אנחת הרוח, או משהו דומה. אך על פני עולם מת זה לא נשבה רוח כלשהי. הוא פנה לעבר דלת חדר השינה שכתמיד נפתחה אל דממה אדירה.

דממה ובדידות. הוא משך על עצמו את בגדיו בידיים רועדות וכשל לעבר חדר האוכל. הוא התיישב ובסופו של דבר הצליחו ידיו הרועדות לגשש אחר כפתור וללחוץ עליו. לא היתה שום תגובה. הוא לחץ פעם שניה ושלישית, ולבסוף שלח מבט נדהם לעבר הקיר שלאורכו עמדו תמיד הרובוטים השונים בשורה מסודרת, כאשר לא היה בהם שימוש. הקיר היה ריק.

בנחרת זעם פנה לעבר דלת הכניסה לאגף. הדלת היתה פתוחה.

השטח שבין האגף שלו לבין בקתות התחזוקה והאיכסון היה דחוס במכונות – רובוטי־משקאות ושרותים ניצבו בשורות ארוכות כבובות בחלון ראוה, מכונות עיסוי, מכונות שירות, רובוטי נקיון, מכונות אדירות לטיפול במנועים אטומיים, מכונות ביגוד, מכונות אדירות, מכונות זעירות, כולן ניצבו כשפניהן מופנות לעבר דוכן מאולתר עשוי קופסאות ריקות, עליו ניצב כהן הדת כשידו הימנית נושאת אל־על.

אפרו צעק: “החזר אותם לכאן, לעזאזל! אני רוצה לשתות!” כהן הדת המשיך לעמוד, חסר תנועה. לפתע חזר אפרו ושמע את הרעש שהעיר אותו. כהן הדת השמיע קול הימהום. הצליל נרעד ברכות, כקול רעשה המרוחק של מכונה, והשורות הארוכות של המכונות ענו לו. מכונות התחזוקה הכבדות השמיעו קול־טחינה רועם, מכונות הניקוי הוסיפו לקקפוניה צליל גבוה וצורם, וככל שהצטרפו אליהן מכונות נוספות, הלך הרעש וגבר עד אשר הפך לנהמה אדירה שזעזעה את הבניין כולו. אפרו חזר וצעק ולא היה מסוגל אפילו לשמוע את עצמו. הוא כשל קדימה בזעם.

כהן הדת אחז את זרועותיו המורמות כשכפותיהן מופנות כלפי חוץ. בין כפות ידיו חלף ניצוץ כחול – ונשאר ביניהן. מטרות ניצוצות וגיצים ניתזו מבין שורות מכונות התחזוקה הכבדות וברקי־אור מסנוורים החלו להישלח באי סדר ממכונה למכונה.

הקול הרועם הלך וגבר עד שאחז אפרו את ראשו בידיו, סתם את אזניו וניסה לפנות לאחור ולהימלט. אך היה כבר מאוחר מדי – הוא נמצא בקרב המכונות והניצוצות המעופפים יצרו סביבו מחסום אדיר. למשך רגע אחד רחשו הניצוצות סביבו בלא לגעת בו – ואז אפף אותו ברק אדיר. רגע ארוך המשיך לעמוד משותק, ואז נפל אל תוך האפלה.

“רק אחד?” שאל הקפטן בחוסר אמון.

סגנו הניד בראשו לחיוב.

“זו היתה סירת הצלה לארבעים איש!”

“הפכנו את התחנה מלמעלה למטה. ואני אומר לך, יש רק אחד והוא נדבק בשגעון הכוכבים.”

“אבל הוא היה פה רק חודשיים.”

“כנראה שחודשיים זה זמן מספיק,” אמר הסגן ביובש.

“טוב אז תביא אותו לכאן. בזבזנו מספיק זמן.”

הסגן הסתובב לאחור, סימן באצבעו, ושני אנשי צוות הביאו את גורטון אפרו.

“אוי ואבוי,” קרא הקפטן.

“הוא בוודאי המציא את התלבושת הזו בעצמו,” אמר הסגן, “באחד מחדרי המנוחה יש אוסף של ציורים דתיים. הוא העתיק משם את תלבושת הכומר.”

אפרו ניצב לפני הקפטן בחוסר הבעה. בגדי הכמורה שלבש היו קמוטים וקרועים. תחת בית שחיו נשא את התיק של אגודת סיינט ברוק.

“הוא נתקל כל הזמן בגלימה שלו ונופל,” אמר הסגן. “אבל לא נראה לי שהוא בכלל מרגיש בזה. אתה יודע מה הוא נועל על רגליו? לא תאמין, סנדלי מתכת! אני אומר לך, הוא פשוט קיבל את שגעון הכוכבים בצורה האנושה ביותר.”

לפתע צעד אפרו במהירות קדימה וכרע ברך לרגלי הקפטן.

“האם באת להדריך אותי, הוד מעלתך?”

“מספיק עם השטויות,” ירה הקפטן. "מה קרה ל’קרביליוס'?''

“הוא לא זוכר,” אמר סגנו.

“מוטב שיזכור. איך זה שאתה היחיד שעלה על סירת ההצלה?”

אפרו לא השיב.

“איך הגעת לכאן?” התעקש הקפטן.

“נולדתי כאן מחדש,” אמר אפרו. “לזמן שלפני הלידה־מחדש אין כל משמעות.”

“תנסה להגיד את זה לוועדת החקירה – הם יחתכו אותך לחתיכות קטנות. אסון חלל אדיר אירע ומוטב שתתכוננן לשתף פעולה.”

אפרו בהה לעברו. “האוכל לקבל את בירכתך, הוד מעלתו?”

“לא הצלחת להוציא ממנו כלום?” שאל הקפטן את סגנו.

“רק כמה ציטוטים מהתנ”ך. נראה שאין לו שום בעיה לזכור אותם."

“כי דבר אלוהים חי הוא ופועל גבורות וחד מכל חרב פיפיות,” מלמל אפרו.

“אני מבין למה שאתה מתכוון,” אמר הקפטן, “טוב, זו לא הבעיה שלנו. קח אותו לחללית שלנו ודאג שמישהו ישים עליו עין. אנחנו נוסעים ברגע שנשחרר את סירת ההצלה.”

איש הצוות משך את אפרו על רגליו ודחף אותו לעבר היציאה. אפרו לא התנגד, אך נופף בתנ"ך שלו במחאה.

“מוטב שנדוות זאת לוועדת הבטיחות הבין־כוכבית,” אמר הסגן. “נראה שהרעיון הזה להכניס ספרי תנ”ך לכל חדר שינה בתחנות לשעת חרום, לא היה רעיון כל כך טוב, ככלות הכל."

“אין ספק,” אמר הקפטן. “ובזמן שאתה מטפל בזה, תדאג גם לשלוח דיווח לאגודת סיינט ברוק. תודיע להם שאחד המצטרפים החדשים לעדתם גנב להם תנ”ך אחד."

כהן הדת לא יצא ממחבואו עד אשר היתה חללית החילוץ זיק בוהה ברקיע זרוע הכוכבים. הוא עמד והביט בה עד שנעלמה.

הם היו מטרדים, שכן זכרונו של המטוהר החדש באשר לעברו רצוף החטא – נמחק, אך כך הוא המצב תמיד כשיש לידה מחדש.

כהן הדת לא רצה שהוא ילך, שכן המטוהר היה תלמיד נמרץ ולהוט. אך זהו רצון אלוהים, כך אמר לעצמו הכהן בענווה. הצלחת הטיהור מילאה אותו בגאווה רבה כל כך, עד אשר היה קרוב לחטוא בעצמו.

ובינתיים הזניח את חובותיו לקהילה.

הוא פנה תחילה לסככת התחזוקה. הוא חיבר את עצמו לתקע החשמלי ובזמן שמצבריו הפנימיים הלכו והתמלאו, משח את זרועו השמאלית החלודה בשמן סיכה.

ואז, לאחר שהצטלב בענווה, פנה לעבר סככת המכונות, שם חיכו שלושה רובוטי נקיון לתורם כדי להתוודות בפניו.

תיאוריות על מבנה היקום ועל הדרך שבה נוצר אינן תופעה חדשה. הן היו קיימות מאז החל האדם להרהר במופלא ממנו. מהן שהיו מעוגנות בדת זו או אחרת, והיו מקובלות על עמים שונים במשך אלפי שנים, ומהן שנחשבו אפיקורסיות והיו בתחילה נחלתם של בודדים. עובדה אופיינית מסתמנת לגבי הדרך שבה נשתנו תיאוריות אלו במשך הדורות: מתיאוריה לתיאוריה נעשה היקום גם גדול יותר וגם קדום יותר. הקדמונים האמינו שהשמים, על כל צבאם, אינם אלא כיפה – או כמה כיפות זו מעל זו – שבהן משובצים הכוכבים, והמרחקים אל כיפות הרקיע הללו דומים למרחקים על פני כדור־הארץ. הר גבוה מאד, שפסגותיו הן מחוץ להישג רגלו של האדם, נראה כאילו ראשו בשמים, והאלים שוכנים בו. אפילו באמונה היהודית יש רמז לכך, כפי שמוכיח סיפור מתן תורה שההעפלה אל ראש הר גבוה מקרבת את האדם אל השכינה… כיום כבר אין בני־אדם מתיחסים להרים – לא לסיני ואף לא לאולימפוס – כאל סולם לשמים; אך עדין ישנם רבים וגם טובים, המסתכלים ביקום דרך משקפת הפוכה, כביכול, והוא נראה להם קטן ממדים כמעט כמו שנראה לאבותינו. כשהאדם הראשון נחת על הירח נדמה היה להם שבכך אנו מתקרבים אל קצה היקום. פרופסור מסוים מאוניברסיטת בר־אילן, אשר למען כבודו לא אנקוב בשמו, אמר אז בראיון רדיו שמעשה זה הינו חילול־קודש בלתי נסבל – דחיקת רגלי השכינה, כביכול – בדיוק כפי שהיוונים הקדמונים ראו את ההעפלה על האולימפוס או כמו ששבטים פראיים באפריקה התיחסו (כזכור מסרטי טרזן) לטיפוס על הר שהיה בחזקת טאבו כיוון שהאלים שוכנים עליו.

גם גילו של היקום הלך וגדל בהדרגה במושגי בני האדם – לפחות של אלה שאינם צמודים לדוקטרינה דתית זו או אחרת. האמונה היהודית קובעת שגיל היקום הוא 5740 שנה. מי שסבור כי כיום כבר אין איש מקבל קביעה זאת ברצינות, יקרא נא את מה שנאמר בשנת 1976 בעתון לילדים “זרקור” (גליון מס' 9), המופץ על־ידי משרד החינוך בבתי־הספר הדתיים: ''האמונה שה' ברא את העולם לפני 5736 שנים היא מיסודות אמונתנו! אנו נחזיק לעולם באמונה זו… ואפילו יבואו האנשים החכמים ביותר בעולם… ויאמרו שיש להם ההוכחות הטובות ביותר שקיימים דברים שגילם מגיע לחמישים מיליון שנים, נחזיק אנו באמונתנו זו ולא נזוז ממנה כלום!" המספר 50 מיליון הנקוב כאן לקוח אולי ממאמר מדעי ישן נושן. עד למאה זו דיברו המדענים על גיל העולם – לפחות גיל כדור־הארץ – במונחים של מיליוני שנים. אומדני הזמן שלהם התבססו על תהליכים כגון סחף הנהרות והשפעתו על מליחות הימים, קצב ההצטברות של שכבות גיאולוגיות וכדומה. ברור שתהליכים כאלה יכלו לתת רק חסם תחתון – אומדן מינימום – לגיל העולם. איש לא העז לשער אז שהגיל האמיתי מתבטא במיליארדים ולא במיליונים של שנים.

קשה להבין מדוע האמונות הדתיות למיניהן נרתעות מלקבל את מסקנות המדע – הן לגבי גודלו של היקום והן לגבי גילו. הן מעדיפות להאמין בעולם קטן וצעיר; כאילו חוששות הן שיקום כה קדום ועצום עלול להיות מעבר לכושר שליטתו, כביכול, של הבורא. האם יקום מדהים זה, כפי שהוא מתגלה ממחקרי המדע כיום, על תהליכיו הכבירים וההתפתחויות המופלאות החלות בו, אינו מעורר התפעלות – בחינת “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” – הרבה יותר מאותו עולם מצומצם ופשטני, שנולד, לפי ההשקפה הדתית המקובלת, כמוצר מוגמר לפני פחות מששת־אלפים שנה?

שני ספרי מדע פופולארי (לא מדע בדיוני!) שהופיעו לא מכבר¹, מסוגלים לעורר בקורא – החפשי מדעות קדומות בעד או נגד הדת – התפעמות דתית ממש. תמונת היקום המצטיירת מהם היא מרהיבה ומדהימה הרבה יותר מכל סיפור מיתולוגי. שני ספרי־כיס אלה, שהופיעו בהוצאות שונות ומאת מחברים שונים, כאילו משלימים זה את זה בנושא ובתוכן. האחד נקרא ‘שלוש הדקות הראשונות’, והוא מתאר בפרטי פרטים את שלוש הדקות הראשונות – פשוטו כמשמעו – לבריאת היקום! מחברו הוא פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת הארווארד ומדען בכיר במעבדה האסטרופיסיקלית של המכון הסמיתסוני. הספר האחר נקרא “היקום – תחילתו וסופו,” והוא מתאר את כל שלבי ההתפתחות – בעבר, בהווה ובעתיד – כולל התפתחות מערכת השמש והחיים על־פני הארץ וביקום בכלל. מחברו הוא פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומומחה לפיסיקה גרעינית ולאסטרופיסיקה.

בשנים האחרונות חלה התפתחות מכריעה בתורת הקוסמוגוניה – חקר התפתחות היקום. כמה נושאים עקרוניים שהיו שנויים במחלוקת הובהרו – הן הודות לתצפיות חדשות, בעיקר בעזרת רדיו־טלסקופים ארוכי־טווח, הן בזכות השיפור בהבנת הכוחות הפועלים בין החלקיקים היסודיים בטבע, והן הודות לפתרונן של בעיות מתמטיות סבוכות. כתוצאה מכך הפכה תורת הקוסמוגוניה מאוסף של השערות גרידא לעיסוק מדעי רציני ומעמיק. בין היתר הושגה הכרעה בשאלה, איזו משתי התיאוריות הקוסמוגניות שהיו מקובלות היא הנכונה – התיאוריה של ‘המַפָּץ הגדול’ או זו של ‘המצב היציב.’ הראשונה היא שיצאה בויכוח זה כשידה על העליונה, והיא כה מקובלת כיום על הממסד המדעי, עד שניתן לה השם ‘המודל הסטנדארטי.’

לפי תיאוריה זו היתה בריאת העולם לפני כ־15 מיליארד שנה. היקום כולו היה מרוכז בנקודה אחת בדחיסות שלא תשוער, והוא החל בהתפוצצות עצומה, ההולכת ונמשכת עד היום, שבה נזרקו רסיסי היקום לכל עבר. זוהי תופעת התרחבות היקום שאנו עדים לה גם היום, אשר בה לא רק החומר והאנרגיה הולכים ומתפשטים במרחב, אלא גם עצם המרחב הולך ומתרחב ללא הרף! לאמיתו של דבר הדרך היחידה לנסח תיאוריה זו בדיקנות היא במונחים של תורת היחסות, שבה מדובר על עולם תלת־ממדי שהוא מעטפת של עולם ארבע־ממדי – אך למען הבהירות לא ניכנס כאן לענין זה.

איך יכולים המדענים לגבש תיאוריה, שהיא כיום מפורטת להפליא, על דבר שקרה לפני 15 מיליארד שנה? שאלה מוצדקת זו נשאלת לעיתים קרובות בטון ספקני, או אף בביטול, דווקא על־ידי אלה המקבלים ללא הרהור כל קביעה הקשורה באמונתם הדתית. אך לאמיתו של דבר גם המדענים ראו אפשרות זו, עד לתקופה האחרונה, כבלתי־מתקבלת על הדעת, והניחו את חקר בריאת היקום לפילוסופים ותיאולוגים. היום השתנתה הגישה; התיאוריות התבססו והפכו להיות חלק מהמידע המדעי הרציני.

שני דברים מאפשרים למדענים לדעת פרטים כה רבים על עבר כה רחוק: ראשית – אכסטראפולאציה, או, ליתר דיוק, רֶטרופולאציה (היקש אחורנית) מן המצב הנוכחי. בהסתמך על מצב היקום כיום, ועל התהליכים השוררים בו, אפשר לשחזר, צעד־צעד, את המצבים שקדמו למצב זה. כך, למשל, אפשר לדעת היכן היו הגאלאכסיות השונות ומה היה מבנן לפני מיליארד שנה, בהסתמך על מקומן ומבנן כיום, על מהירות התרחקותן זו מזו, ועל תהליכי השינויים החלים בהן.

הדבר השני הוא פשוט יותר, אך גם מפתיע יותר: אנו יכולים לדעת הרבה על העבר, משום שאנו רואים אותו היום! האור, גלי הרדיו, קרני X, ויתר הקרינות המגיעות אלינו מן הגאלאכסיות הרחוקות ביותר, עשו את דרכן במשך מיליארד שנים. אנו רואים היום את הגאלאכסיות הללו כפי שהיו בעבר הרחוק, כאשר היקום היה עדין צעיר.

תופעת התרחבות היקום נחשבת כיום כעובדה מוכחת, אך נדרשו כמעט חמישים שנה עד שעולם המדע היה מוכן לקבלה. כשנתגלה לראשונה ה’היסט לאדום' באור הבא מן הגאלאכסיות הרחוקות, ניסו רבים לטעון שאין הדבר מוכיח בהכרח את התרחקותן. נכון הדבר שהאור הבא מגוף מתרחק נעשה ‘אדום’ יותר – כשם שהרעש המגיע ממטוס מתרחק נעשה ‘באס’ יותר; אך במקרה זה, אמרו ההסבר יכול להיות אחר. יתכן, למשל, שהאור כאילו “מתעייף” בעברו מרחקים וזמנים כה ארוכים, ומשום־כך, ולא בגלל המהירות, הוא מאבד מן האנרגיה שלו והתֶדר שלו קטן. אך הסבר זה, ועוד כמה הסברים, לא עמדו במבחן משום שלא נתמכו בשום תיאוריה מתמטית מבוססת. אין שום דבר בתורת היחסות, למשל, המרמז על האפשרות של ‘הזדקנות’ האור. אי־הרצון לקבל את ההסבר הפשוט – התרחקות הגאלאכסיות – נבע במידה מסוימת ממורך־לב. נדרשה העזה לא מעטה בכדי לקבל את המסקנות הנובעות מהסבר זה: אם הגאלאכסיות מתרחקות זו מזו, הרי שהיה זמן, בעבר הרחוק, שבו היו כולן מרוכזות ביחד! ומה היה לפני כן? הרעיון שהיה רגע, בהיסטוריה של היקום, שאפשר לראותו כרגע ההתחלה, נראה פנטאסטי מדי למדענים רבים. זוהי אחת הסיבות לכך שעד לשנים האחרונות ממש היתה מקובלת גם תיאוריה אחרת, שמדענים רבים דגלו בה: התיאוריה של ‘המצב היציב’.

תיאוריה זו מסכימה כי ההיסט לאדום נובע מהתרחקות הגאלאכסיות, אך לפיה אין פירוש הדבר שבעבר היו מרוכזות בצפיפות גדולה יותר. להיפך: מה שישנו הוא מה שהיה, ומצב היקום בכללותו אינו משתנה. ככל שהגאלאכסיות מתרחקות והרווחים ביניהן גדלים, הולכות ונוצרות ביניהן גאלאכסיות חדשות. צפיפות החומר ביקום אינה משתנה, משום שביחד עם בריחת החומר קיימת גם התופעה של היווצרות חלקיקי חומר, יש מאין, במרחבים שבין הגאלאכסיות!

אפשר לטעון שתיאוריה זו היא פאנטסטית לא פחות מן התיאוריה של המפץ הגדול. אך לא זו הסיבה שסר חינה בשנים האחרונות. כבר מתחילה היה ברור, שיבוא יום בו אפשר יהיה להכריע בין שתי התיאוריות הללו. אם התיאוריה של המפץ הגדול היא הנכונה, כי אז צפיפות הגאלאכסיות בעבר היתה גדולה מצפיפותן כיום. כאמור, אנו רואים היום את הגאלאכסיות הרחוקות כפי שהיו בעבר, והטלסקופים העצומים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים תצפית למרחקים של מיליארדי שנות־אור. מתברר כי ככל שאנו מרחיקים את מבטנו, דהיינו – צופים לעבר קדום יותר, מוצאים אנו את הגאלאכסיות צפופות יותר! היקום אינו שרוי איפוא במצב יציב, אלא הולך ומתרחב, הולך ומתרווח בהדרגה.

התיאוריה של המפץ הגדול כבר איננה בגדר השערה בעלמא. היא מבוססת כיום לא רק על תצפיות, אלא גם על מחקרים בפיסיקה של חלקיקי היסוד. כשאנו הולכים אחורנית בתחום הדקות הראשונות מרגע המפץ – מדקה 3 לדקה 2, וממנה לדקה 1, נעשות הטמפרטורות וצפיפות החומר כה גבוהות, והמרחקים בין חלקיקי היסוד כה קטנים, עד שכל תמונת הרכב היקום חייבת לעבור מהפך בכל פעם שאנו עושים צעד נוסף אל רגע האפס. יתר־על־כן, הצעדים, בשניות או בחלקי שניה, נעשים יותר ויותר קטנים בין מהפך אחד למשנהו, והתיאוריה נעשית מעורפלת יותר ככל שאנו מתקרבים אל רגע האפס. הרגע הקדום ביותר שניתן לעמוד עליו בהרחבה כלשהי הוא מאית השניה לאחר רגע האפס. הטמפרטורה של היקום היתה אז מאה מיליארד מעלות, והוא היה מורכב מפרוטונים (קואנטים של אור), אלקטרונים, פוזיטרונים וחלקיקי נויטרינו. ברמת ידיעותינו כיום אין אנו מסוגלים להגיע, גם לא כהשערה, לתיאור מבנה היקום ברגע האפס עצמו. המצב דומה, מבחינה זו, למאמצים להגיע אל טמפרטורת האפס המוחלט: ככל שמתקרבים אליה קשה יותר להשיג ירידה נוספת בטמפרטורה, וחוקי הפיסיקה קובעים כי לאפס המוחלט ממש לא נוכל להגיע לעולם. יתכן שכך הוא המצב גם לגבי הבנת מבנה היקום ברגע האפס ממש.

כפי שאמרנו, התיאוריה של המפץ הגדול מסבירה את התרחבות היקום בהתפוצצות אדירה, שארעה לפני כ־15 מיליארד שנה. הגאלאכסיות המתרחקות הן רסיסי התפוצצות זו. אך האם תימשך ההתרחקות לנצח, או שתיעצר ביום מן הימים? האם לא קיים שום גורם העשוי לבלום במשך הזמן את בריחת הגאלאכסיות?

התשובה היא כי יתכן שיש גורם כזה, והוא כוח הכבידה – המשיכה ההדדית בין הגאלאכסיות. השאלה היא אם כוח זה מספיק בכדי לעצרן כליל ולהחזירן אחורנית. בניסוח הפוך: האם מהירות הבריחה של הגאלאכסיות גדולה עד כדי כך, שכוח הכבידה לא יוכל לעצרן לעולם?

כוח הכבידה השורר בין הגאלאכסיות ומאט את תנועתן תלוי בסך־כל המאסה ביקום ובצפיפותה הממוצעת. כדי להשיב על השאלה האמורה עומדות בפנינו שתי אפשרויות: או לאמוד את צפיפות המאסה ביקום, או לבדוק מהי מידת ההאטה שחלה במהירותן של הגאלאכסיות במשך מיליארדי השנים האחרונות. שוב יכולים אנו להעזר בעובדה, שהטלסקופים של היום מראים לנו גאלאכסיות המרוחקות מיליארדי שנות אור, ואנו רואים אותן כפי שהיו בעבר הרחוק. יכולים אנו איפוא להשוות את מהירותן של הגאלאכסיות הרחוקות עם זו של הקרובות.

התשובה לשאלה עדיין איננה חד־משמעית וברורה. חישוב צפיפות המאסה ביקום מצביע על כך שכוח הכבידה אינו גדול דיו בכדי לעצור את הגאלאכסיות; מאידך גיסא, חישוב מידת ההאטה מראה שהתרחקות הגאלאכסיות אכן תיעצר בעוד כעשרים מיליארד שנה, והן תחלנה ליפול בחזרה זו אל זו. הסתירה נובעת כנראה מכך שהתצפיות והחישובים עדין אינם מדויקים כל צרכם, ויתכן שהבעייה תיפתר בשנים הקרובות.

ההבדל בין שתי האפשרויות הללו הוא תהומי. אם כוח הכבידה אינו מספיק בכדי לעצור את הגאלאכסיות, פירוש הדבר שליקום היתה התחלה, אך לא יהיה לו סוף מוגדר, אלא רק גסיסה איטית שתימשך לנצח. הכוכבים ילכו ויתקררו, אורם ידעך, האנרגיה שלהם תתפזר בחלל במידה שווה, והיקום כולו יהיה כעין מגרש גרוטאות ענק. בטמפרטורה אחידה הקרובה לאפס המוחלט.

אם יתברר שכוח הכבידה אמנם מספיק לעצירת הגאלאכסיות, תשתנה התמונה לחלוטין. בעוד כעשרים מיליארד שנה תתחלנה הגאלאכסיות ליפול בחזרה, ו־15 מיליארד שנה לאחר מכן תהיינה שוב כולן בנקודה אחת. יתכן ששוב יהיה ‘מפץ גדול’, והיקום יוולד מחדש; וחוזר חלילה. זהו יקום שאין לו התחלה ואין לו סוף, אלא הוא חוזר ומתחדש כאותו עוף החול. תמונת יקום זו נראית במיוחד לאלה, שקשה להם לעכל את ההנחה שהיה פעם רגע של התחלה; שכן, מה היה לפני ההתחלה? יקום כזה מחייב, כאילו, את קיומו של הבורא, ולרבים לא נראה הדבר, שאפשר יהיה להקיש על קיומו של אלוהים מתוך שיקולים קוסמולוגיים.

היקום ה’מתנודד', החוזר ומתחדש בכל כמה עשרות מיליארדים שנים, נראה עדיף גם משום שהוא מעניין יותר. דומה הדבר כאילו בכל מחזור ניתן ליקום “צ’אנס” חדש. יש רגלים להשערה, כי ברגע המפץ הגדול, כמה מן הקונסטאנטות היסודיות בטבע נקבעות באופן אקראי, ואינן נשארות זהות למה שהיו במחזור הקודם. בין היתר, היחס בין מספר הפוטונים ומספר חלקיקי החומר ביקום משתנה ממחזור למחזור. יתכן איפוא שהיקום הבא יהיה שונה לגמרי מן היקום הנוכחי, כשם שהנוכחי שונה מזה שקדם לו.

האם לא מזכיר הדבר אותו קַדר, הצר צורות בחומר, והוא יוצר ומחסל צורה אחר צורה, בחיפוש אחר הצורה המוצלחת ביותר?

תיאורים של עולמות זרים ומוזרים, ושל צורות חיים לא־ארציות, היוו מאז ומתמיד קווים מאפיינים של המד"ב ה’קלאסי'. הסיפור שלפנינו מצטיין בתאורים כאלה, ועל אף ‘בדיונותם’ הם נשמעים אמינים לחלוטין.

יוסף הדס (מהנדס במקצועו, וזכור לנו מ’מישחקים מסוכנים באפס ג’י – חלק ב' – גליון מס' 5 רואה בסיפור זה בסיס אפשרי לספר שבו יהווה הסיפור את אחת האפיזודות. ואולי גם לסרט אנימציה.

* * *

א

עד כאן עלון פרסומת התיירות

איור: א. מנור

ארווין קורד הניח את העלון על השולחן ופסע החוצה מחדרו אל הדשא העמוק והאדום. בשביעות רצון השתרע על השכבנוח החדיש שצבעיו העזים התמזגו היטב בנוף. הוא סובב את הכפתור וכיוון את הזעזועים הרכים של השכבנוח לריטוט עדין ונעים ששחררו עד מהרה ממתיחות הנחיתה וההטרדות במכס. במתחו את רגליו שקעו אלה עד למעלה מקרסוליו לתוך הדשא הצמרי והמוזר. הוא נשא עיניו והתבונן בהנאה בספינתו הפרטית שחלפה באותה עת מעליו במסלול הקפה איטי. היתה זו חללית חדישה ויפיפיה שאת ערכה התקשו רבים לאמוד. היא שימשה אותו היטב בעסקיו הרבים. “כשעוסקים בסחר בין־כוכבי,” היה נוהג לומר, “חייבים בכלי תעבורה מהיר ונוח. התחבורה הציבורית איטית ומסורבלת ומבזבזים זמן רב מדי על סידורי הגישה לנמלי הזניקה והנחיתה”. הוא לא נהג לפרש מדוע היתה חשובה לו מהירותה של החללית, אך הכל קבלו זאת כמובן מאליו.

ארווין קורד התפרסם בתקופה מסוימת בחייו כספק זריז של סחורות נדירות, מחצבים ומוצרים מבוקשים מכוכבים רחוקים, אותם ידע להציע בכל מקום בו הורגש בחסרונם. המפליא מכל היה שאספקתו הגיעה תמיד מוקדם יותר ובכמויות גדולות יותר מכפי שהיה מסוגל לכך כל ספק אחר. אלא שלא היו אלה עיסוקיו היחידים, והילכו עליו אגדות רבות שמעטים ידעו מהי מידת מהימנותן. ידידיו ומעריציו היו רבים אך לא חסרו לו גם שונאים ומקנאים. קשריו המסועפים עם ממשלות ואישים רבי מעלה פתחו בפניו דלתות רבות וטרקלינים בהם התקבל בכבוד ויקר השמור רק ליחידי סגולה. כבוד מיוחד רחשו לו גם בצי הגלקטי בו שירת וביצע מעללים מסמרי שיער לפני שנים רבות.

הוא התבונן שוב, בחיבה, בחללית הארוכה והאצילית שחגה בעצלתיים במסלולה הנמוך. “היא בנויה כהלכה,” הגה, והעלה בדמיונו את כל אותם מצבים קשים מהם יצא וידו על העליונה. מחלפי מהירות הזמן הענקיים שהוצמדו לירכתיה המעודנים והמעוצבים בחן של הספינה היו מגושמים במשהו והפחיתו מיופיה הנדיר; אך מביני דבר טענו שדווקא המחלפים המגודלים הם שהוסיפו לווית־חן ותחושה של עוצמה כבירה לצללית דקת הגיזרה. העובדה שהספינה דמתה יותר לחללית מירוצים מאשר לספינת משאות מקובלת אף היא שרתה היטב את מטרותיו; ועל אף מימדיה הענקיים, בחוגה בגובה ההקפה, יכלו רק מומחים להעריך את הקיבול העצום של גווה הדק של ספינת השעשועים.

קריאות חדווה והתפעלות משכו את תשומת ליבו והוא היפנה פניו אל קבוצת תיירים שהגיעה לחוות הנופש. הם התרגשו מהכל. מהצבעים המוזרים, מן המתקנים המשוכללים ומן השלווה הטמירה של העמק החכלילי. העמק האדמוני שבין הגבעות נראה כאבן פטדה ענקית המשובצת בין הגבעות התכולות והצהובות כטבעת מעשה אמן. הנופשים הסתערו על בני גל־עין שהתגלגלו בעצלתיים בחצר הרחבה, צווחו וצפו בתמיהה וחדווה חסרת מעצורים בגלגלים הצמריים שפרוותיהם סומרות, בכל צבעי הקשת: כחולים, ירוקים, סגולים, צהובים ואדומים. חלקם של היצורים העגולים היה בגוון אחיד וחלקם מנומר ומפוספס בהרכבי גוונים נפלאים. אחד היצורים התגלגל באיטיות לעברו של קורד ונעצר לפניו. היצור נטה על צידו, פרש פלג מגופו העגלגל למעין מניפה והתיישב עליה כשהוא זוקף לעבר קורד את פניו הגדולים. אלא שלא היו אלה פנים במובן המקובל אלא משטח קמור ועגול סביב־סביב, כחצי כדור פחוס העשוי מקשה אחת שלמה. על פני המשטח האחיד והמחוספס מעט כמתכת מרוקעת או כזכוכית מפוצלת לא נמצא כל אבר שהוא, כל קמט או סימן המעיד על קיומו של חוטם, לוע או כל פתח המשמש לתיפקוד מקובל. וכדי להוסיף על ההפתעה, לא יכול היה קורד לדַמוֹת את פניו של היצור אלא לראי נאמן. הוא ראה בהם את בבואתו הוא, בדיוק באותה תנוחה כפי שהיה שרוע בה על השכבנוח – כשפני בבואתו נשואים למעלה ומתבוננים אל החללית שלו עצמו המתרחקת לעבר האופק. וזה היה המוזר שבדבר. אילו היתה זו בבואתו האמיתית, היה צריך לראות את עצמו כשהוא רכון אל היצור ולא מביט למעלה.

הוא נשא עיניו לכיוון החללית אך היא כבר לא היתה שם. היא נעלמה מעבר לאופק לפני דקות רבות. הוא חזר והתבונן ביצור. החללית היתה עדיין שם, על מסך עינו הגדולה, נעה סמוך לאופק, ונעלמה.

“הוא מתאר לפניך את אשר ארע לך ברגעים האחרונים וברצונו שתדע כי שם לב אליך ואל מעשיך,” שמע קול צעיר מאחוריו. נער כבן 14 הגיח לידו כשהוא מלטף בידו יצור קטן וירקרק שהתחכך ברגליו.

“גל־עין מתבטא באמצעות חוש הראיה בלבד,” הוסיף, “הבחנתי שהנך תוהה, אדוני, והייתי חייב להסביר,” אמר בחיוך תמים.

“תודה לך, נערי, על ההסבר,” אמר קורד והתבונן בתשומת־לב ביצור.

“שמי טימי. אדוני חדש פה, לא כן?” ארשת פניו העידה שברצונו להתקרב לאורח. ''תהנה מאוד מהעיניים הנהדרות האלה. אני אוהב אותם כל כך." הוא חבט בחיבה ביצור הקטן שלידו.

“ספר לי עליהם, טימי,” ביקש קורד כשעיניו מהבהבות בסקרנות ובהתלהבות.

“ובכן,” אמר הנער בשמחה, “גלי־עין הם יצורים חביבים ואינטליגנטים מאוד. אני מכיר אותם היטב כי גדלתי עימם כל חיי. אבי הוא בעל חוות הנופש והוא סומך עלי עד שהסכים להפקיד בידי את כל הטיפול בהם,” אמר בגאווה בלתי מוסתרת.

“יש לנו בחווה 18 גלי־עין מתורבתים, 8 בוגרים ועשרה גורים. זה הקטן הינו בן שלושה חדשים בלבד והוא כבר מסוגל לתאר מזיכרונו מראות באורך של חמש דקות ויותר. הבוגרים מסוגלים לזכור ולשחזר ארועים במשך שעה ויותר. הבט בעין הענקית המשתרעת על מחצית גופו. היא מורכבת ממאות אלפים של תאים זעירים המסוגלים לראות, לקלוט וגם להקרין בו־זמנית מראות בשלל צבעים. קבוצות התאים הסמוכים זה לזה מתחלקים ביניהם בשלושת התפקידים כאשר חלק מהם רואה, חלק אחר קולט עבור הזכרון והחלק הנותר מקרין מתוך הזיכרון.”

“כמו טלוויזיה צבעונית,” פלט קורד בהתלהבות.

“יותר מטלוויזיה,” התגאה הנער. “טלוויזיה יכולה רק להקרין ואילו גל־עין גם קולט וזוכר את שהוא רואה וגם מקרינו שוב לפי רצונו. הוא אינו יכול להביע את עצמו בכל דרך אחרת כיוון שאינו שומע ואינו מסוגל להפיק קולות. על כן פיתח את כל התקשורת על ידי האור בלבד. הוא גם מסוגל לשנות את התמונה שהוא מקרין בכל רגע ולתאר מצבים שונים כרצונו.”

“וכיצד הוא מבין אותנו, בני האדם?”

“הוא מסוגל להבין אותנו היטב בתנאי שהוא רואה את הדברים. יש לו תחושה והבנה והוא מסיק מתוך הבעות פנים, תנועות ומצבים. ככל שהוא בוגר יותר ונסיונו רב, הוא מכיר יותר את רצוננו לפי התנהגותנו. מבחינה זו הוא מזכיר כלבים וחיות שעשועים על פני הארץ, אך הוא הרבה יותר נבון מהם. האינטליגנציה שלו דומה לשלנו אם כי היא שונה ממנה בגלל תכונותיו השונות. יש לו נפש ורגש בעזרתם הוא מבין היטב את תחושותינו. בגלל מגבלתם להבין באמצעות מראות בלבד הם מתארים רגשות ומחשבות מופשטות באמצעות סדרות תמונות הקרובות ביותר לרעיון שברצונם למסור. כושר ההמחשה שלהם כה מפותח שלעיתים דרך ההצגה שלהם טובה יותר מהמילים שאנו משתמשים בהן בכבדות.”

“איך יתארו למשל שעומד לרדת גשם?”

“הם יראו מזג אויר מעונן כשהכל עדיין יבש ואחר יחליפו את התמונה למצב של גשם. אם הרמז אינו מספיק יתנו פרט נוסף כמו מראה של שעון שהמתורבתים שבהם כבר מכירים את משמעותו. אם הגשם צפוי בעוד חמש דקות, לדוגמה, ינוע מחוג השעון על קשת המתארת חמש דקות. האנשים המורגלים לגל־עין פיתחו להם הבנה טובה לשפתם החסרה. אני עצמי פיתחתי לי שפת תנועות עם ידידי העגולים והם מבינים מצוין.”

“נפלא,” אמר קורד ושקע בהרהורים. הוא הגה ביתרונות העצומים שהיצורים יכולים להעניק לבני האדם, וחזר והאזין לנער.

“הם מצוינים גם בחשיבה מתימטית. בעיקר לאחר שקלטו את סימני הכתב. בעזרת המסך הטבעי לתצוגה הם מפתחים ומציגים לפניך משוואות ותהליכים מסובכים וכן התמרות מורכבות של צורות גיאומטריות.”

הנער פתח בסדרה של תנועות ועל המסך הופיע ריבוע מדויק. הוא הרים שלוש אצבעות וסימן תנועה אופקית והריבוע הפך למלבן שבסיסו גדול פי שלושה מגובהו. לתנועת קשת הגיב גל־עין במלבן עקום על שפת מעגל.

“הרי זה יותר מאשר מחשב משוכלל – חשיבה עצמית, הצגה חזותית ופעולה מיידית ללא תוכניות וללא לוח מקשים,” קטע קורד את דבריו בהתלהבות גוברת.

"יש לנו סרטי הדרכה המשמשים ללימוד אותיות, מספרים, מילים וכל ידע אחר. גל־עין לומד מהר מאוד. אני נעזר בהם בבית הספר. אם אני לוקח עימי גל־עין מתורבת אין לי צורך בספרים ומחברות. הוא זוכר הכל ומקרין לי את השיעורים שוב ושוב.''

קורד הפסיקו בלהיטות. “האם ניסו להעביר את גל־עין לחיות בכוכבים אחרים? התועלת שבהם עצומה!”

“כן, ניסו, אך תמיד נכשלו. גל־עין אינו מסוגל לחיות במקום אחר. הוא חדל מלהתקיים לאחר מספר שעות,” אמר טימי בצער. “הם זקוקים להרכב המיוחד של המינרלים והמלחים שבמזונם וגם לאטמוספירה המיוחדת של קרימסון. לא ניתן לסגלם להרכב אחר של האויר כפי שאנו מסוגלים בעזרת הגלולות שאנו בולעים מדי יום. הן אינן משפיעות עליהם כלל. אבל מדוע לא תשתעשע מעט עם היצורים החמודים. ראה!” הנער ליטף בחיבה את הפרווה הכחולה של היצור הבוגר. היצור התנדנד קלות בביטוי של הנאה סביב רגלו היחידה שצורתה כבסיס שולחן מורחב בתחתיתו. מסך העין הענק זרח בשפע של צבעים שהתחלפו במהירות לצורות נעימות רבות ומורכבות.

סימפוניה של צבעים נשפכה על פני המסך הטבעי ושינתה ללא הרף את צורותיה וגווניה כיצירת אמנות־תנועה. תחילה הופיע אשד פסים בכל צבעי הקשת אשר התנועע כגלי הים ובקצב הרמוני המשתנה לסרוגין. גלים רכים ואיטיים ואחריהם חפוזים וסוערים, מתפרצים לשיאים חדים וחוזרים לריטוט קל ושקט. רצועות הגוונים צמצמו את רוחבן והתרבו ואחר התרחבו עד מאוד ודחקו את חברותיהן לשיפולי המסך עד שנעלמו. הן התערבבו זו בזו ללא כל סדר ושיטה, אך במיזוגים הרמוניים וצרופים אסתטיים נפלאים. דומה היה שזהו מחול טמיר ופלאי. פסי הצבעים המרהיבים התפתלו והסתבכו זה בזה ויצרו מדי רגע תמונות חדשות ושונות זו מזו בססגוניותן. קבוצת אורחים שחלפה לידם עצרה לצפות בחוויה בקריאות התפעלות נרעשות. גם קורד לא יכול היה להתאפק ונגע בגל־עין בליטוף חיבה. היצור התנודד שוב, ככל הנראה בהתרגשות רבה, והגביר את קצב מחול המסך.

“הוא יצא עוד מעט מגידרו,” אמר הנער. “הוא עושה זאת כביטוי לאהבתו ולשביעות רצונו. זו הדרך בה הם מביעים את חיבתם, והם רגישים מאוד לחיבה. הם נסערים ומתרגשים בשלל צבעים כאשר הם מגלים שהם רצויים.” רצועות הצבע הסתחררו במהירות והתפתלו במעגלים, בשמיניות ובאליפסות שהשתלבו אלה באלה כשגוונים חדשים נוספים ומתחלפים ללא הפוגה. פתילים ארוכים ודקים נשזרו מרצועות הגוונים, נכרכו כעניבות והתייצבו כאלומות, התמוטטו בערבוביה ונרקמו שוב כרקמת אמנות נהדרת. הפתילים נתחדדו לחיצים ארוכים שהתרוצצו על המסך כברקים. אחר התכווצו לנקודות זעירות וריצדו ככוכבים מצובעים, התפזרו לטבעות ולדיסקיות עגולות ונשפכו כמפל מרנין של מטבעות צבעוניות. עד מהרה הצטרפה התמונה לתשבץ נפלא, ריבועים ריבועים התקבצו לפסיפס שהתרחב וגדל לשטיח מכושף המחליף צבעים וצורות ללא הרף. לבסוף נראה שהיצור התעייף מן המאמץ. הצבעים דעכו והתנועה רפתה. מסך העין שקט והפך לרקע אחיד בגוון כחול בהיר ורך.

“זהו צבע המנוחה שלו,” הסביר טימי.

קורד שלף מכיסו לוח מצג שטוח ורשם עליו בעט חשמלית מוזהבת.

“מי אתה? היש לך שם?”

על המסך הופיעה מיד תמונתו של גל־עין עצמו בפרוותו הכחולה ועל רקע נוף הכוכב הבהבו אותיות: אני כחול־מהיר מכוכב קרימסון.

“מדוע מהיר?” רשם קורד בתמהון.

היצור החביב נטה על צידו בכופפו את עמוד רגלו היחידה עד שהחגורה הטבעית שהקיפה את גופו העגול כחישוק ניצבה שטוחה אל פני הדשא האדום. מראהו היה כעת כצמיג שעיר וכחול המנופח קמעה מצדדיו. מעברו האחר של מסך העין הזדקרה רגלו כסרן אופקי של גלגל. החדקים הגמישים שהיו עד כה צמודים לגופו, בהיקפו, בין חגורת הצמיג לבין מסך העין, התארכו מעט וקצותיהם נפרשו כעלי פרח. הם שמשו כידיים זעירות שאיזנו ותמכו את הצמיג הניצב. קצות החדקים נעו ודחקו בקצב כמשוטים או כרגליים קטנות והצמיג החל להתגלגל. תחילה באיטיות ואחר במהירות הולכת וגדלה, כשהחדקים דוחפים ומאיצים זה אחר זה לסרוגין. המראה הזכיר ספינת נהרות עתיקה שהונעה בגלגל משוטים. תוך כדי גלגולו אסף כחול מהיר את רגלו היחידה כשהיא מתקצרת באורכה ומתרחבת עד כמעט לקוטרו של הצמיג כדי להיות טבור עגול בצידו של הגלגל. תשעת החדקים המשיכו לדחוף קדימה והגלגל הסתחרר, צבר מהירות ושעט כסופה על פני שדה הארגמן.

כשהגיע לפאת השדה המרוחקת נטה על צידו, תאר קשת רחבה וחזר בדהרה לעבר החבורה מבלי להאיט אף במעט. מהירותו היתה בלי ספק מרשימה אך עדיין נכונה לצופים הפתעה כיוון שטרם גילה את מלוא יכולתו. בהיותו קרוב כמאתיים מטרים לחבורה, הבחינו בטבורו המתכווץ בקוטרו ומתארך שוב לצורת סרן אופקי לקרקע. השינוי נעשה בבת אחת וכתוצאה ניתר כחול מהיר מייד קדימה, במשנה מהירות. היצור הסתער לעבר החבורה כחץ שלוח עד שכולם נרתעו בבהלה וניסו לסור מדרכו בחיפזון, אלא שלא היה צורך בכך. בהגיעו כדי שלושים מטרים מהם הצטמקה שוב רגלו הגמישה לטבור שטוח. שולי הטבור התרחבו ונמתחו הצידה בקוטרו הגדול של הצמיג לכעין קופסת שימורים עגולה הפתוחה מצידה האחד. מהירותו נבלמה כמעט לגמרי והוא התגלגל לעברם עד כדי כחמישה מטרים מהם. אז נטה מעט על צידו, החל בתפנית, פרש שוב הצידה את רגלו כשהיא נטויה ומזדקרת בשיפוע קל לפני הקרקע.

כחול מהיר פרץ שוב בדהרה כרוח סערה כשהוא מתאר מעגל רחב סביב לחבורה כסביבון ענק המתגלגל על צידו. כשהשלים מספר הקפות פרש את טבורו שוב לצורת פרח, או גביע, האט והשתמש גם בחדקיו לבלימה מוחלטת ועצר לידם כשהוא נוטה על צידו ונשען על כף רגלו הרחבה. הוא הרים את פניו ונצנץ בצבעיו בחן רב.

עד שהספיקה החבורה להחליף דעות ורשמים על ההצגה המרשימה חלפו דקות ארוכות של התרגשות בלתי מסוייגת. לכשנרגעו לבסוף גילה טימי ידענות ופתח בהסבר מדעי על מרוצתו של כחול־מהיר.

"גל־עין משנה את מהירותו בדרך פיסיקלית מחוכמת שפיתח באופן טבעי. גופו המסתובב אוגר אנרגיית־סיבוב. כאשר פלג גופו הגמיש מאוד נפרש בשוליים גדל יותר מומנט האינרציה. מכיוון שהתנע הזויתי של הגלגל אינו משתנה פוחתת המהירות ביחס הפוך לגידול מומנט האינרציה. באוספו את מסת גופו אל המרכז עולה שוב המהירות במידה המפליאה כפי שנוכחתם לראות. הדבר דומה לרקדנית בלט הסבה על חרטום נעלה כשידיה פרושות לצדדים. כשתוריד ידיה יתכנס גופה קרוב למרכז הסיבוב ומהירותה תגבר עד שתסתחרר כסביבון מהיר.

לגל־עין גם מערכת שווי משקל ג’ירוסקופית מופלאה ורגישה ביותר. למרות דהירתו המהירה וסיחרורו הוא חש בכל רגע את מצבו כלפי הקרקע ואינו מאבד מיציבותו כלל. שפת העין מקיפה גם חלק מגופו העגול, כך שהוא מסוגל לראות גם את אשר מלפניו למרות שעיקר עינו פונה לצד אחד. אין לו אברים המאפשרים לו פניה לצדדים ממסלול מרוצתו, אך הטבע דאג גם לכך. סוליית הצמיג עשויה שרירים קשים וגמישים. כאשר יחפוץ לפנות שמאלה או ימינה, ירפה מעט את השרירים באחד הצדדים של הסוליה. אז נוטה מעט היצור המסתובב על צידו והטיה זו גורמת לפעולה נקיפה (פרצסיה) על ה’סביבון' החי, והוא פונה ימינה או שמאלה כרצונו."

ב

ארווין קורד היה מהנדס חלליות מצליח וטייס מעולה בטרם פרש מהשרות בגיל צעיר. הוא אהב את טיסות החלל יותר מכל ופרישתו נבעה בעיקר מן הצורך לעשות את הדברים לפי דרכו הוא. השגרה והמסלולים הקבועים שהטיל עליו השרות בצי דכאו את רוחו ההרפתקנית. לא פעם ננזף קשות על הפרותיהן של תקנות הבטיחות ולרוב בגלל שימוש מסוכן במחלפי שטף הזמן. השינויים במהירות הזמן שעשה לעתים קרובות במידה מופרזת, אומנם קיצרו את משך הטיסה בימים רבים מהמתוכנן אך רק הודות לכשרונותיו וזריזותו לא נסתיימו מסעותיו באסון. הרפתקאותיו שיבשו לא פעם את יומני הזמן של הצי. בטיסותיו על גבולות הזמן הנודע היה הזמן מתקצר עד כדי כך שמחשבי מרכז הבקרה של הצי לא היו מסוגלים למודדו ולרשמו בדייקנות. היומנים הראו לעתים קרובות פרקי זמן ארוכים שנעלמו מן המרחב ורק לאחר חקירות מסובכות וארוכות נתגלה שהן נרשמו לזכות צוות חלליתו של קורד. לא היה רע בכך שהצוות זכה לפרקי זמן מן המרחב החופשי ואשר נוצלו לחופשות ארוכות יותר. הדבר רק עורר את קנאתם של צוותי הספינות האחרות והגדיל את הערצתו של קורד על ידי אנשיו. התקנות גם לא אסרו על איש לזכות בזמן חופשי ממרחב ההפקר, אך הטרדות באיתור הזמן החסר ורישומן גרמו לא מעט כאבי ראש לפקידי מפקדת הצי.

באחת מטיסותיו הארוכות לקצהו המרוחק של המרחב התעקש קורד לבדוק רעיון שנבע מתופעה מוזרה שהתגלתה לו באקראי באחת מטיסותיו הקודמות. הוא הבחין פעם שכאשר מחלפי הזמן מואצים קרוב לגבול העליון של תחום הזמן הנודע, מתרחב תחום הזמן כאשר גורמים לעליית אנרגיית המחלפים על חשבון צמצום מהירותה של החללית. התמרה זו לא נוסתה על ידי איש מעולם, מן החשש שבקרבת הגבול מתקצר שטף הזמן עד כדי כך שהמחשבים אינם מסוגלים למדוד ולחשב בדייקנות את השיעורים הזעירים.

ההתמרה פעלה כהלכה ומחלפי הזמן שאבו אנרגיה מספקת מן המהירות שפחתה. החללית הגיעה עד גבול הזמן הישן והחלה לחלוף על פניו, כשקורד מתמרן בעדינות מרובה. למעשה הם לא חצו את קו הגבול כי כזה כלל לא נמצא שם – הוא התרחק ונידחה במידה בלתי ידועה. קורר המשיך והתרחק מבלי לדעת כיצד ומתי ייתקל בגבול החדש. לא היה כל צורך להמשיך ולהסתכן, כיוון שכבר נוכח לדעת שהגבול הנודע ניתן להזזה ולשינוי ואת המחקר בעניין זה היה עליו לתת בידי מומחים. אך יצרו ההרפתקני לא נתן לו מנוח והמשיך להתקדם לעבר הנעלם. זעזוע קשה שחלף בספינה עצרו מלהמשיך. מבט חטוף בלוח הבקרה גילה שנתקל בשדה סחף אינסופי. הוא הבין שהזעזוע נוצר בעת שחלף על פני הגבול החדש. כוחו של הסחף עלה בהתמדה גם באותו חלקיק שניה שנדרש לו להפוך את כיוון שאיבת האנרגיה למחלפים. מחלפי הזמן הואצו לאחור אך לא היה ביכולתם של כל מאגרי האנרגיה להתגבר על כוח הסחף החדש. הם הספיקו בדיוק כדי לשמור על הספינה מלהיסחף הלאה. קורד נוכח שאיבד את השליטה על החללית. האיזון בכוחות היה עדין להפליא. הוא יכול היה למנוע את הסחיפה אל האינסוף תוך שימוש בכל מאגרי האנרגיה אך לא היה בכוחו לתמרן ולחזור אל תוך התחום. מסלול החללית התייצב על קו הגבול, שעליו נגזר עליהם לנוע לעד, שכן מצידו האחד התקצרו מימדי הזמן לאפס ואילו מעברו השני התפרש מימד הזמן שוב לעבר האינסוף. תוך זמן קצר, ידע, תאזל האנרגיה ואז לא יוכל עוד לאזן את הסחף. אילו היה מאגר האנרגיה שלו בלתי נדלה, היה יכול אמנם לנוע לעד על קו הגבול, אך לא היתה בכך כל נחמה. מה טעם לנוע לנצח במקום בו הזמן הפך לאפס? הוא גם לא ידע מתי תאזל האנרגיה ויתחיל להיסחף. גם לא היתה לשאלה מתי כל משמעות. מימד הזמן היה חסר מידה.

כשהגיע למסקנה שאין לו מה להפסיד עלה במוחו רעיון נועז, הגם שלא ידע את תוצאותיו. הוא החליט להפקיר את המחלפים ולצבור על חשבונם תגובה נגדית ומהירות שתחזירם אל תחום הזמן הנודע.

ניתוק מחלפי מהירות הזמן עלה בחייהם של שלושה מתנדבים. מחלפי הזמן לא תוכננו שיהיה אפשר להשליכם במהלך הטיסה. לא היה מנוס מלשלוח אנשים שיזחלו בתוך כן התמיכה של כל מחלף כדי להניח שם מטען נפץ, לאטום את פתח הכן ולמנוע פירצה לחלל. המתנדבים שנחשפו לקרינה העזה של המחלפים ידעו שלא יחזרו אל הספינה כדי לא לנגֵע בזיהום המסוכן את יתר אנשי הצוות.

כשנעלמו המחלפים באינסוף, קיבלו בהקלה את החבטה ששילחה את ספינתם למסלול היקפי רחב בתוך תחום הזמן הנודע. הם המשיכו להתקיים, אלא שספק אם היתה לקיום זה תכלית כלשהי. מרוחקים מכל נתיבי הצי נעו כעת בקירבה יתרה לגבול המסוכן ממנו נחלצו. לא היה בכוחה של הספינה להתרחק מן הגבול ללא המחלפים ובודאי שלא לחזור לנתיבים הסואנים במסלולי פיתול הזמן. לא היה להם כל מושג היכן חדרו לחלל כאשר נזרקו ממסלול הקפה על גבול הזמן. כל אשר נותר לצוות לעשות היה רק לנווט בזהירות באיזור הספר ולהימנע מלהיתקל במפרצים ששיסעו את גבול הזמן וחדרו לתוכו. חודשים רבים חלפו כשהחללית מנסרת בחלל הריק ללא תקווה. במנועי האטום לא השתמשו להנעת המסע כדי לא לדלדלם. הם שמרו את האנרגיה להיגוי וכדי להחזיק את רמת הקיום של הצוות בלבד.

המזל האיר להם פנים כאשר חלפה בדרכם חללית מחקר בודדה. ימים רבים נגררו רתומים אליה עד שזו סיימה את משימתה. כשחזרו לבסוף לנוע לכיוון בסיס הצי ארכה דרכם פי שלוש מהרגיל. לא היה בכוחה של חללית המחקר לשאת את ספינת הצי הענקית במהירות השיוט הרגילה. עלובים, כשספינתם רצוצה ופגועה, נכנסו למסלול הנחיתה של הבסיס. החללית עוררה פרצי צחוק בצורתה המוזרה ללא מחלפי הזמן.

קורד קורקע למשך שנה וכשחזר לטוס נמנעו ממנו סמכויותיו הרבות כמפקד חללית־צי בכירה. ההקלה בדינו נעשתה כיוון שהיתה להרפתקתו נקודת זכות חשובה. הוא הוכיח שניתן לחצות את גבול הזמן הנודע ושיש לצייד את הספינות במחלפים כפולים ונתיקים. בעוד מפקירים מערכת מחלפים אחת תאפשר המערכת האחרת להבטיח את הדרך חזרה. אלא שפריצת הגבול הנודע עדיין עוררה שאלות רבות. אפשר לחזור מן הגבול עצמו ואף מעט מעבר ממנו אך מה מעבר לגבול ממש – איש לא ידע. חקירה בסוגיה מסוג זה היתה מוטלת בלי ספק על קורד במסגרת תפקידו בשרות הצי, אך המשימה לא נמסרה לו. מפקדת הצי נקעה נפשה מהרפתקאותיו. המשימות שהוטלו עליו מעתה היו ברובן שגרתיות ולאחר מספר חודשי שעמום פרש מהשרות.

בקסמו האישי הרב הצליח קורד לשכנע איש עסקים לבנות חללית חדישה ובעלת תכונות משופרות מחלליות התובלה המקובלות. הוא ניצח על כל שלבי התכנון. נסיונו הרב ורעיונותיו יוצאי הדופן הביאו לתוצאה מרשימה. הספינה היתה מסוגלת להעביר מטענים גדולים פי שניים מהמקובל ובמהירות של ספינות הצי המשוכללות. טווח פיתול הזמן היה גם הוא גדול משל ספינות מסחריות ונתן בידיו את הכושר להגיע לכוכבים מרוחקים ביותר. השניים יסדו חברת תובלה שהעבירה מטענים יקרי מציאות לכל מקום שנדרש, במהירות, בכמות ובזמן שלא היו להם כל מתחרים. העסקים פרחו והשניים צברו ממון רב. אלא שטבעו ההרפתקני של קורד שוב לא נתן לו מנוח. הוא מכר לשותפו את חלקו בעסקי התובלה והשקיע מרבית הונו לתכנון ובניה של חללית חדשה. זו עלתה על קודמתה הן בקיבולה והן בביצועיה. עיצובה נעשה בידי מיטב המומחים והיא הרהיבה את עיני הכל במראה המירוצים שלה ועוצמתה הכבירה. קורד לא התפתה להשתמש בספינתו לעסקים יותר מן הדרוש לממן את מסעותיו המרתקים. הוא הירבה לארח בה את ידידיו ולבלות בנעימים בין כוכבים מוזרים ורחוקים.

לכוכב קרימסון הגיע לחופשה קצרה בהמלצת ידיד נלהב.

ג

את שעות הערב הקדיש קורד ללימוד יסודי של חיי תושבי קרימסון ותולדותיהם. כחול־מהיר סיפק לו את כל הידיעות שביקש. היצור התגלה כפיקח, בעל זיכרון מופלא ומלא יֶדַע. בהתרווחו בנוחיות על השכבנוח התבונן בעניין במסך עינו הצבעוני של כחול־מהיר, שגולל לפניו את תולדות הכוכב מזמן התגלותו, לפני כ־30 שנה.

המתיישבים הראשונים מבני אנוש שהגיעו לקרימסון סבלו מקשיי התאקלמות. רבים מתו ממחלות מוזרות שהיו אופייניות לכוכב זה בלבד ואשר פשרן לא היה ידוע.

האטמוספירה של קרימסון היתה נוחה למדי. היה באויר חמצן בכמות הדרושה לנשימה תקינה. גזים נוספים שהיו באויר לא גרמו להפרעות, כיוון שהיו קלושים וגרמו רק אי נוחות קלה. החלוצים האמינו שההסתגלות לאטמוספירה היא רק עניין של זמן קצר. ואומנם, לאחר שהייה של כשלושה ימים הרגישו כולם שנשימתם תקינה לחלוטין והרגשת אי הנוחות והכבדות נעלמו. גם ללחץ האויר הגבוה הסתגלו במהירות והתהלכו על הכוכב ללא חליפות מגן. רק לאחר שבועות מספר הופיעו סימני המחלה המוזרה. גופם החל לתפוח ועורם קיבל גוון כחלחל. תוך מספר ימים נוספים צבה הגוף והתנפח כדי כפליים מגודלו הטבעי וגוון העור הפך לכחול אפל. ניתוח שלאחר המוות גילה סימנים דומים לחנק כשהסיבה העיקרית היתה התרחבות עצומה של הלב וכלי הדם. מכיוון שהצמחיה בכוכב היתה עשירה במינרלים שנספגו בהם במידה מרובה, האמינו שהגורם למחלה נמצא במזון. הפירות שנמצאו בשפע דמו בטעמם לפירות טרופיים; עסיסיים ומתוקים מאוד, אלא שנילוותה לטעמם גם מליחות ומרירות מועטה אשר לדעת רבים שיפרה את הטעם המתוק מדי של הפרי. כשגדל מספר הקורבנות חזרו אל המזון שהביאו מן הארץ, אלא שתפיחת הגוף לא פסקה. המסקנה היתה שהאויר הוא שאינו טוב לנשימה. התברר שהגזים הקלושים הם שמשפיעים על התרחבות כלי הדם. למשך חמש שנים ננטש הכוכב עד שנתגלה הגזיליון. בליעת גלולה אחת ביום גרמה לפירוקם של הגזים המסוכנים שבאויר ופליטתם עם הזיעה. משלחות נוספות חזרו לבקר בכוכב ולתקופת מה נראה היה שבעיית הקיום נפתרה. אלא שהנשימה לא היתה הבעייה היחידה.

ההשערות הראשונות בדבר המזון הבלתי מתאים אומתו לאחר שנתגלו שוב מקרי התנפחות. השפעת הרכב המזון השונה היתה איטית והיא נתנה תוצאותיה רק לאחר מספר חודשים. שוב נתרוקן הכוכב מיושביו עד שנוצרה גלולה חדשה ומשופרת. מזה כחמש־עשרה שנים הוא מאוכלס במספר הולך וגדל של אנשי הארץ. הבעיה היחידה היא התלות בגלולה היומית שאספקתה העיקרית באה מכוכב דלתה־וי המשופע בחומרים הדרושים להכנתה. לפני כשנתיים חל שיבוש בייצור הגלולה ובמשך מספר הימים של מחסור בגלולות החיים תבע שוב קרימסון את קורבנותיו. רבים מהנפגעים ששרדו בחיים נותרו נכים אומללים לכל חייהם. גופו של אדם שהחל לתפוח לא יחזור לעולם לממדיו הרגילים אף אם יחזור ויטול מן הגלולה. על המסך ראה קורד דמויות אומללים אלו שגופם עבה ועגלגל ובעל גוון כחלחל.

בעוד קורד עוקב בתשומת לב אחר הקרנתו של כחול־מהיר, קרב אליו טימי בלווית אביו, ג’יימס דורין. נראה שהנער חש באישיותו המיוחדת של קורד וביקש את חברתו, כפי שחשו אנשים רבים אחרים שהעריצו את קורד. יחסו של קורד היה הדדי וגם הוא הגה חיבה אל הנער הנבון והמפותח. בין השלושה התפתחה שיחה ערה על צורתם המיוחדת של בני קרימסון. דורין האב, שנהנה מן השיחה עם קורד, לא אחר מלהביע את דעתו שצורתם של בני הכוכב הינה טיבעית לא פחות מזו של יצורים בכוכבים אחרים.

"בוודאי שמת לב שעל פני הארץ נגזרו כל בעלי החיים מצורת יסוד בראשיתית אחידה. צורה זו נשמרה בכל היצורים על אף התמורות שחלו בהם במשך מיליוני שנים. לכולם גוף שאליו מחובר באמצעות צואר, הראש המכיל תמיד זוג עיניים, חוטם אחד, זוג אוזניים ולוע. מלבד אצל חרקים וזוחלים מסויימים, תהיינה תמיד ארבע גפיים ושארית כלשהי של זנב. למרות שאותו יצור בראשיתי עבר תהליכי שינוי צורה רבים ושונים, נשמרה תמיד החלוקה הכמותית של אברים עיקריים. לא תמצא בעל חיים שיש לו רק אוזן אחת, או שלוש עיניים וכדומה, מלבד במקרים ספורים יוצאי דופן. הסברה היא שכל אותם יוצאי דופן, חרקים וזוחלים, אינם אלא נגזרים מיצור בראשיתי שונה.

“גם לקרימסון היה יצור בסיסי אחד אשר התפתח לצורות חיים שונות. גל־עין הוא דגם של חי יבשתי שכל מערכותיו נתונות בתוככי גופו העגלגל ככדור פחוס. אין לו ראש ולא צואר. עינו היחידה משתרעת על פני כמחצית שטח גופו, בצידו הפחוס, ויש לה תכונות קליטה ושידור מראות וכן ראיה סטריאוסקופית. תנועתו על פני האדמה נעשית באמצעות החגורה דמוית הצמיג השרירי המקיפה את גופו. באזור שבין החגורה לבין עינו המופלאה קבועים תשעה איברים המזכירים את חידקו של הפיל. אלה משמשים גם כגפיים לתנועה וגם כלועות וכלי נשימה. החדקים הם חלולים ומחוברים למערכות הגוף השונות. ארבעה משמשים לנשימה ולטיהור גזים, שניים לקליטת מזון והשלושה הנותרים להפרשות. חדק נוסף, עבה ומגודל, משמש בסיס לתנוחה הדומה לישיבה וגם לאיזון גופו ושינוי מהירות תנועתו. החדקים הגמישים מסתיימים בכעין עלי כותרת שריריים מאוד המסוגלים להתארך ולהתקצר וכך גם להפתח כפרח או להיסגר כניצן מחודד. קצהו של הניצן הסגור מתקשה בשעת סכנה כקרן חדה המזדקרת כחנית ומשמשת כנשק מסוכן. המעניין שתהליך האבולוציה של קרימסון דומה במידה רבה לזה שעל פני הארץ, לאחר שנקבעו בשניהם צורות החיים הבסיסיות. כשם שבארץ הפכו הגפיים לכנפיים אצל העופות ולסנפירים אצל הדגים, כך בקרימסון הסתגלו החדקים למצבי תעופה ושחייה מיוחדים אם כי שונים מהמוכר לנו על פני הארץ.”

עם שחר, כאשר צבעם הסגול של שמי הלילה התחלף בזוהר הוורוד של הזריחה, יצאה קבוצת נופשים לסיור כשג’ימס דורין משמש להם כמדריך ומלווה. רובם היו רדומים לאחר שבילו את מרבית הלילה בצפיה ברקיע המוזר. הלילה בקרימסון אף פעם אינו אפל לחלוטין. אחת משתי השמשות שלו מאירה תמיד באופן חלקי את צידו האפל, ומכיוון שהיא מרוחקת למדי שוררת לרוב אפלולית סגולה ורכה המציינת את הלילה. קשה להירדם כאשר נתקלים לראשונה בלילה המיוחד של קרימסון.

האורחים התרווחו בנוחיות במסוע השקוף המאפשר שדה ראייה נרחב לכל העברים. מסועי התיור תוכננו בקפידה לתרום להנאתם של הנופשים ובשעה שיצא המסוע בריחוף מהיר אל רחבי הערבה לא נשמע רחש המנועים אלא בלחישה רכה. ההתרגשות וקריאות ההתלהבות לא פסקו כל הדרך, כל אימת שנתחלפו הצבעים והגוונים של האדמה, הסלעים, הצמחים ובעלי החיים שניקרו להם בדרכם.

הנופים הקסומים בהרכבי צבע מכל גווני הקשת נראו יותר ויותר מוזרים ומכושפים ככל שהעמיקו לעבר ההרים. כשהגיעו לקניון עמוק שקירותיו הסגולים הזדקפו מעל תהום רחבה, שילב דורין את הנעת הניתור והמסוע נתלה באויר, מעל הקניון, כחרגול ענק. מתחת נראה אשד מים ענק ונפלא שמימיו האדומים ניתזו בשצף אל קרקעית סלע זהובה ויצרו בריכה עגולה שקוטרה כמאה מטרים. בתוך הבריכה הבחינו ביצורים מוארכים שדמותם לא היתה ברורה מפאת גובהם הרב מעל המים. רודין, אשר חזה את בקשתם, הנמיך אט־אט את המסוע שבו נהג. כשהתקרבו הבחינו שחיות המים היו מעין דגים דמויי טורפדו שאורכם כמטר עד שניים. הדגים השתעשעו במשחק הדומה לתופסת כשהם מתרוצצים בבריכה לא בשחיה כפי שעושים זאת הדגים על כדור הארץ, אלא בזניקות מהירות בזו אחר זו. לשעשוע של יצורי המים היו כנראה כללים ידועים, שכן בכל פעם שהיה אחד מהם נתפס על ידי רודפו היה הנתפס מתייצב אנכית בתוך המים ומנתר באויר באמצעות סילון מים שפרץ מזנבו והעלהו לגובה של כמה מטרים. כפי הנראה נועד הניתור לתת זמן בידי חבריו לפתוח בזניקות מהירות ולהתרחק ממנו כיוון שהנרדף הפך עתה לרודף. כאשר היה הרודף מתקרב לאחד מחבריו היה הלה מזנק לפתע באויר בכיוון בלתי צפוי, בכוונה להטעות את רודפו ולהתחמק מפניו.

עוד הם מתבוננים בשעשועי המים, הסב רודין את תשומת לבם של הצופים לגוף אדום שנראה צונח במהירות מאחד הכוכים במרומי הצוק שמעליהם. לגוף המוזר היתה צורה כשל פצצת חומר נפץ עתיקה מהסוג שהיה מושלך ממטוסי דלק נוזלי בתקופת מלחמות העולם על פני כדור הארץ. ראשו של הגוף היה מעוגל בקצהו ובו היתה קבועה עין רחבה בדומה לזו של גל־עין. בקצהו האחורי של הגוף הסגלגל והמוארך השתרבב זנב סנפירים אשר שיווה לו את מראה הפצצה העתיקה. היה זה ללא ספק יצור חי אשר צנח למטה במהירות שלהערכת הצופים היתה רבה ממהירות צניחה חופשית. לא היה הסבר מניח את הדעת לצניחתו המהירה אלא אם היתה ליצור הנעה עצמית כלשהי. היצור עט בקו ישר לעבר המים והצופים ציפו לראותו צולל למעמקים בחבטה אדירה. אך לא כך היה. בקרבת המים נפרש בבת אחת זנב הסנפירים למטריה רחבה שבלמה את נפילתו. על פניה של המטריה הפרושה יכלו להבחין בפסים ססגוניים מצבעים שונים. מתוך סיבובם של הצבעים יכלו לראות שהיצור הסתחרר בנפילתו סביב עצמו כסביבון ענק ותנועה זו היא אשר העניקה לו את הדחף שהניע אותו במהירות למטה, מהר יותר מנפילה חופשית.

בהטייה מעודנת למצב כמעט אופקי המשיך היצור במסלולו לעבר אחד מיצורי המים. בחלקיק שניה היה הדג המוזר לכוד במעין זרועות שהשתרבבו מגופו של הצנחן, שלא היה אלא עוף דורס ענק. טרפו היה חסר אונים בשעה שפרפר ונישא באיטיות אך בהתמדה כלפי מעלה, מסתחרר בזרועותיו של הסביבון המעופף. המסוק החי התרומם עד לגובה הצוק, שם נעלם בתנועה אלכסונית לתוך אחד הכוכים ששימש לו קן מבטחים.

“תנועתם של יצורי המים והעופות בכוכב קרימסון שונה. לחלוטין,” הסביר ג’יימס. "יצורי המים דומים ליצורי היבשה מלבד שגופם התארך לצורה זרמית. העין הסטראוסקופית נשארה במקומה ופונה קדימה לכוון שחייתו. כזכור, עינו של גל־עין פונה הצידה מכיוון גילגולו ודבר זה מצביע שגם על פני כוכב זה התפתחו יצורי היבשה מיצורי המים. הראיה הצדה אינה טבעית ורק לאחר הסתגלות עינו של גל־עין והתפתחותה כך שיוכל לראות קדימה דרך שולי העין המסתובבים, ניתן היה לצפות שתהיה לו אפשרות קיום. לתשעת החרקים של יצור המים צורה של סנפירים רחבים ואילו החדק הראשי משמש כאבר תנועה עיקרי. כנפות החדק חופפות וסוגרות זו על זו כשהן יוצרות חרוט מוארך שפתחו הרחב פונה לאחור. כיווץ מהיר של החרוט גורם לדחיית המים שבתוכו בסילון חזק ומהיר והדג המוזר ניתר קדימה בדומה לטיל. כשהכנפות נפרדות ונפתחות שוב חודרים המים וממלאים את החרוט מסביב מבלי להפריע לתנועתו של הדג. כיווץ נוסף והחרוט נאטם מסביב ומתיז סילון נוסף וחוזר חלילה.

“המעניינים ביותר הם העופות. צורת מעופם דומה לזו של ההליקופטר העתיק. חדק הבסיס נפרש לכנפיים רחבות ודקות כעין מניפה עגולה מרהיבה בססגוניותה ובשלל צבעיה. חמש הכנפות נוטות בשיפוע קל ויוצרות את זווית ההתקפה של להבי המניפה. לצורך מעופו חייב העוף להסתובב במהירות כדי ליצור את כוח העילוי. תשעת החדקים התפתחו לסנפירים אנכיים, שטוחים וגמישים. בשעת המראתו מנתר העוף לאוויר בדחיפה חזקה של זנבו, עליו הוא ניצב. מיד עם הינתקו מן האדמה מתנפנפים הסנפירים בתנועה היקפית מהירה וגורמים לו לסיבוב מהיר על ציר עצמו. מניפת המדחף שבזנב נפרשת ובסיבובה יוצרת את העילוי הדרוש. לאחר שהתרומם מסוגל העוף להתהפך על גבו כדי שעינו תפנה לעבר הקרקע ותחפש טרף. לאחר שהתהפך די לו להפוך את זווית כנפות המדחף כדי להמשיך ולהינשא באוויר. אם לא יהפוך את כיוון זווית המדחף הוא יגביר את מהירות צניחתו למטה כפי שראינו שעשה בזמן שעט על טרפו. כדי להפחית מהתנגדות האוויר ולהגדיל את מהירות צניחתו עוד יותר מכנס העוף גם את זנבו.”

הדרך נמשכה מן הקניון על פני קרקע סלעית כחולה שיצרה מישור רחב שהסתיים לרגלי רכס הרים מבותר ומצולק. חורשת עצים ננסיים וצהובים שהגיעה עד לקירות הסלע הארגמני התאימה לחניית מנוחה ולסעודה.

בעוד המלווים עורכים את המזון התפזרה הקבוצה לעברים כדי לסקור ולבחון מקרוב את הצמחים המיוחדים שמילאו את השטח. קבוצה קטנה בחרה להתרחק לעבר חגווי הסלע משם ביצבצו פרחי ענק לבנים שלא ראו כמותם. קורד והנער טימי בחרו לשבת בצילו של עץ צהוב כשכחול־מהיר שהתלווה אליהם משעשעם במראות שהפיק ממסך עינו. קורד שהגה בראשו תכנית נפלאה, התעניין לדעת עוד על חייהם של בני גל־עין. כחול־מהיר הקרין ברצון כל שידע בבהירות ובפרטי פרטים. צורת הִתְרַבּוּתם של בני קרימסון היתה מיוחדת ומסקרנת. יצורי קרימסון אינם נבדלים לזכרים ונקבות ומינם אחיד; אלא שההפרייה נעשית בכל זאת בשניים. לצורך כך הם נצמדים זה לזה בפי פתח חדק הבסיס על ידי פעולת שאיבה הנוצרת בחלל החדקים. במצב זה הם נשארים ללא תנועה במשך כשעתיים. היניקה בחללי החזקים גורמת לנוזלים הורמונליים לפעפע מהדפנות הפנימיות, להתערב אלה באלה עד שהנוזלים יוצרים את גרעין העובר: שני עוברים למעשה – אחד לכל יצור. לאחר שהופרו שני היצורים הם ניתקים איש מרעהו ובשניהם מתחיל ההריון הנמשך כארבעה חודשים. בתקופת ההריון נשארים בני הזוג באופן זמני זה בקרבת זה לצורך הגנה הדדית וציד משותף. העובר גדל בחלל החדק הראשי עד ללידתו. בתחילה אין התינוק מסוגל לדאוג לעצמו והוא נזקק להורהו בכל. את רוב זמנו הוא מבלה בחלל החדק ממנו הוא יורד ויוצא רק לקבלת מזונו. מיד לאחר גמר הזנתו או בשעת סכנה הוא חוזר ונדחק חזרה לחלל החדק הנשאר רחב לאחר הלידה, שם הוא מוגן היטב מכל צד. בהדרגה לומר התינוק למצוא את מזונו ולנוע על פני הקרקע, וככל שמתארכים הימים הוא נזקק פחות ופחות לחסותו ולהגנתו של חלל החדק החמים. כאשר עומד הצעיר ברשות עצמו הוא נפרד מהורהו ומחפש את קרבת בני גילו. זהו גם הרגע בו מנתקים ההורים את יחסי ההגנה ושיתוף הפעולה כזוג.

היצורים נוהגים להתקבץ לקבוצות של כשלושים פריטים, כולם מגיל דומה וכך הם נדים וצדים על פני הערבות. חלקן של הקבוצות צעירות מאוד וחלקן קשישות. הקבוצות אינן מתערבות זו בזו ואינן מסייעות אחת לשניה. קבוצה קשישה עלולה להכחד בשלמותה תוך מספר ימים או אפילו שעות אם נתקלה בטורפים חזקים וצעירים. זוהי הדרך בה בחר הטבע לאזן את האוכלוסיה.

למרות שפעולת ההפריה ההדדית אינה אלא פעולה טכנית בלבד, כיוון שכל צד מכיל את נוזלי ההתרבות להן הוא זקוק, וישנם מקרים בודדים שהיצור מפרה את עצמו כשאינו מוצא לו בן־זוג, יש להפרייה הזוגית חשיבות בשיבוח הגזע ושמירתו. כל אחד מהעוברים זוכה לתכונות תורשתיות וגֶנִים משני הוריו כך שלכל דור חדש יש תכונות מעורבות מדורות קודמים.

תוחלת החיים של גל־עין היא כשלושים שנה בלבד (שנת קרימסון שווה לכחמשה עשר חודשים בארץ). הם לא יצרו תרבות מפותחת למרות האינטליגנציה הגבוהה שלהם. הם פשוט לא נזקקו לכך, הואיל ותנאי האקלים נוחים רוב ימות השנה, ולכן אינם זקוקים לבתים לצורך מחסה. גם לטכנולוגיה לא נזקקו למרות שהחומרים והמתכות על פני הכוכב נמצאים בשפע רב. עיקר חייהם הוא ציד וחוויות אמנות שהם יוצרים בקבוצותיהם באמצעות עינים הרב־גונית. יש טוענים שהתרבות לא התפתחה בגלל התבדלות היצורים לקבוצות שאינן מנהלות מגע ביניהן ואינן יוצרות מסורת העוברת מדור לדור.

זעקה שנשמעה מעבר קירות הסלע הפסיקה את ההתבוננות בכחול־מהיר. אנשי הקבוצה שיצאה לחזות מקרוב בפרחים הלבנים חדרו ונכנסו לתוך גיא קטן שפתחו פנה לעבר החורשה. קורד ראה יצור חדש, מנומר בצבעי אדום־זהוב־שחור כשהוא מתקדם באיטיות ברחבה הקטנה שנוצרה בפתח הגיא בו נמצאו האנשים. לאנשים לא היה כל מוצא שכן מצידו הרחוק היה הגיא חסום בקירות זקופים ואילו הפתח והרחבה שלפני הגיא היו צרים מכדי לעקוף את היצור הבלתי מוכר. ואכן היה היצור מבהיל ומפחיד. צורתו דמתה מעט לגל־עין אלא שגופו היה קטן יותר. לעומת זאת היה חדק הבסיס שלו גדול ועבה וממנו התפלגו פלגי בשר עבים כקורות. היצור התקדם כשהוא מניף בזה אחר זה את פלגי בסיסו שהתפתלו כשורשיו של עץ ענק, שִילְחם קדימה ונאחז בקרקע כדי לגרור אחריהם את גופו ושורשיו האחרים.

“זהו השורשן! הוא מסוכן,” פלט טימי.

ואמנם, לעומת חדקי הגוף הקטנים אצל גל־עין, היו חדקיו של השורשן מגודלים ועבים מאוד והזדקרו קדימה באיום כשכפותיהם סגורות כחוד החנית. התקדמותו היתה איטית אך לאנשים שבגיא לא היה כל מוצא והם היו אחוזי בהלה. ג’יימס נופף בידו לפני מסך עינו של כחול־מהיר שישב וגבו אל המתרחש. הוא לא יכול היה לראות את השורשן וללא חוש שמיעה גם לא הסבו הזעקות את תשומת ליבו. היו להם סימנים מוסכמים בשפת התנועות. כחול־מהיר נטה על צידו, הסתובב וראה את המתרחש. חדקיו דחפו בקרקע הקשה והוא זינק לעבר הגיא. בשעטו במהירות קדימה לא התגלגל ישירות לעבר השורשן כפי שאולי ניתן היה לצפות. תחילה סטה בקשת רחבה ימינה בשדה הפתוח וצבר מהירות. אחר היטה את גופו לשמאל והסתער לעבר השורשן באיגוף גדול מימינו. רק לאחר שחלף מרחק ניכר מעבר לגוש השורשים החל בהקפה רחבה שנסתיימה במעגל שלם. השורשן הופרד מן האנשים שבגיא והיה סגור במעגל דמיוני שתאר כחול־מהיר במרוצתו על פני הקרקע הסלעית. המעגל הלך וקטן, הלך והצטמצם כשמהירותו אינה פוחתת. להיפך, בגלל שקוטר המעגל הלך והצטמק נעשו ההקפות יותר מהירות עד שנדמה היה שכחול־מהיר נמצא בכל רגע בכל מקום על פני המעגל. הוא הפך להיות קו עגול וסגור אחד כחומה החוסמת את דרכו של השורשן מכל העברים. הוא דמה למטבע מתגלגלת על הרצפה במהירות כשהיא נוטה מעט על צידה וחגה במעגלים הולכים וצרים.

לכשהצטמק קוטר המעגל לכדי כשלושה מטרים פשט כחול־מהיר לפתע את חדק בסיסו כאילו היה זה סרן מוצק שעליו סובב הגלגל. הוא זינק במשנה מהירות והחדק העבה והנוקשה כקורה פגע וחבט ומיעך בשורשן מכל עבריו סביב־סביב. החדק הסב במהירות לא רק חבט ופגע בשורשן אלא גם מרט את עורו ומשך את גופו כלפי מטה כשם שגלילי הפלדה במכונת דפוס מותחים את רצועת הנייר.

תוך מספר שניות היה גופו של השורשן שחוק ומרוט כשקרעי עור ובשר מדלדלים ממנו. השורשן ניסה להתנגד בהניפו את חדקיו החדים שכוּוְנו לפגוע באויבו. הוא נעץ אותם שוב ושוב בחידקו ובגופו של כחול־מהיר אלא שמאומה לא היה יכול להינעץ בגוף הסובב במהירות כה רבה. חדקיו של השורשן ניתזו לאחור בחוזקה או שהחליקו על פני גופו של כחול־מהיר מבלי לגרום לו כל נזק. השורשן איבד את שיווי משקלו והתמוטט אך גם אז לא הונח לו.

מעגל המלכודת הצטמק עוד והסרן התפתל כקרס סביב השורשן אשר כעת היטלטל והסתחרר לכל העברים כשהוא מהווה גוש ממועך בליבו של המעגל. שורשיו הענקיים התרוממו וחבטו באוויר ללא הבחנה ויותר מאשר הועילו גרמו לשורשן לאבד לחלוטין את שארית כוחו. המאבק והעייפות נתנו לבסוף אותותיהם גם בכחול־מהיר. סיבוביו פחתו וחדקיו המהירים לא עמד להם עוד הכוח להמשיך ולהאיץ את מרוץ הגלגל. הסיבובים פחתו לתנועה איטית וכחול־מהיר הירפה מאחיזתו, פרש את חידקו למניפה והגיע לעצירה שלמה. הוא היפנה את עינו הגדולה והתבונן בגוש חסר הצורה שעדיין פרפר על הארץ. הוא הניף שניים מחדקיו הסגורים כחוד חנית ונעצם במכת מוות בגופו של השורשן. כשאויבו מתבוסס בדמו על הקרקע קרע מבשרו נתחים זעירים אשר נשאבו מיד לתוך חדקי המזון. הניצולים קרבו אל כחול מהיר ברגשות מעורבים של תודה ואימה.

שיטת הציד המקורית שהצילה את נפשם הותירה אותם מלאי זוועה ופלצות. היצור החביב והמשעשע שהכירו עד כה נתגלה בדמות אכזרית וחדשה לחלוטין בשעה שרכן על טרפו ושאב ממנו קרעי בשר זבי דם סמיך ועכור שמראהו כעין שוקולד.

טימי התקרב ליצור שחזר להיות פראי כחבריו החופשיים. ליטוף מרגיע ואיתות נעים באצבעותיו לפני מסך עינו השיבו לכחול־מהיר את שלוותו והחזירוהו לתרבות. באי רצון עזב את טרפו וחזר בגילגול איטי לעבר המטיילים שליד המסוע.

כשחזרו בערב לחוות הנופש לא היה צורך לספר לאלה שלא הצטרפו לסיור את מעלליו וגבורתו. הם יכלו לחזות במו עיניהם בריקוד מעגל הצייד על מסך עינו של כחול־מהיר. מחול המוות האלים לא הותיר גם את המציג בשלוות נפש. הוא חש שוב בסערת הקרב וגופו ריטט בתזזית ככל שהריקוד נסער ומעגל המוות נסגר על טרפו.

ד

כשהזניק קורד את ספינתו אל החלל נמצא בכיסו חופן של גלולות הגזיליון. המחלפים הענקיים נשאוהו בקשת רחבה לעבר קבוצת כוכבי דלתה־וי. לאחר שהשיג בכסף רב כמות הגונה של חומרי גלם המשיך במסע ישיר לעבר הרקול־8. ידידו ד"ר ג’רלנד ספיין כבר המתין לו במעבדתו.

“לא חסכת באנרגיה כדי ליצור עמי קשר. מדלתה־וי לכאן. זהו מרחק לא מבוטל עבור מערכות קשר אפילו כשלך,” ניפנה אליו ספיין בהביטו בקורד בהערצה.

“יש לי משימה מיוחדת עבורך ורציתי להבטיח שתהיה פנוי כאשר אגיע.”

קורד הסביר באריכות את פעולת גלולת הגזיליון ככל אשר ידע והבהיר את חפצו.

“אם תצליח להפיק גלולה שפעולתה הפוכה ותקנה לגל־עין כושר קיום באטמוספירה ובתנאים שלנו, נרכוש לנו גזע נדיר ומיוחד אשר יהיה לא רק ידיד לאדם אלא גם יביא תועלת ושעשועים לאין שיעור. הנה לך חומר גלם למחקריך,” אמר בהצביעו על הארגזים שהובאו והונחו בפתח הבית.

לא חלפו ימים רבים וספינתו של קורד הופיעה שוב בשמי קרימסון. ד"ר ספיין נוכח לדעת שסגולותיו של גל־עין, כפי שתוארו בפניו על ידי ידידו קורד, לא היה בהן מן ההגזמה. גלולות הגאזין החדשות שהכין היו שמורות עמו לבדיקת השפעתן על יצורי גל־עין. והנסיון עלה יפה. לא שקורד לא בטח בידידו ספיין. הלה לא הכזיבו מעולם. אלא שתוצאות הניסוי לא היו אלא בגדר הימור עם הטבע. היצורים שבלעו את הגלולות שוכנו בחללית למספר רב של ימים באטמוספירה הארצית וככל שארכו הימים ולא חל שינוי בהתנהגותם חשו האנשים בבטחון גובר. הגיע הרגע שקורד, אשר נקשר לכחול־מהיר, החל לשכנע את טימי לוותר על היצור הנבון כדי שיעבור סדרת ניסויי התאמה כאיש צוות בספינה. טימי התקשה להיפרד מידידו אך ויתר לבסוף בתנאי שגם הוא ילווה למסע הראשון של כחול־מהיר.

ואכן, כחול־מהיר הסתגל היטב לחיים בספינה. הוא למד במהירות ומקץ זמן לא רב הכיר את מרביתן של מערכות הבקרה. קורד ניסהו בהתמודדות עם המחשבים והופתע לא מעט מיכולתו. רק במהירות לא יכול היה להתחרות עם קרביה האלקטרוניים של המכונה, ערכו עלה כשלמד להקיש בעדינות על המנענעים בעזרת חדקיו. מוחו של כחול־מהיר העלה קושיות שאיש לא נתן דעתו אליהן לפניו ושילובן במהירותו של המוח האלקטרוני העלה את כושרה של החללית בדרכים רבות. לא שגל־עין עלה על האדם באינטליגנציה אלא שמוחו היה מותאם לראיה ולהרכבה של צורות מסובכות. בעיקר היה כוחו רב בניווט במסלולים שחסכו בזמן ואנרגיה וקיצרו את המסע בימים רבים. כחול־מהיר היה לאחד מאנשי הצוות כשהוא עושה את מלאכתם של שלושה אנשי בקרה בעת ובעונה אחת. זמנם של האנשים שהתפנה נתמלא בשעשועי עין למכביר.

כנוסע צעיר לא היווה טימי כל מטרד לאנשי הצוות למעֵט שאלותיו הסקרניות שתבעו לדעת הכל. לא חלף זמן רב ואף הוא היה לאחד מהצוות שסייע במלאכות הקלות. הידידות בין קורד לבין הנער העמיקה והלכה כשכחול־מהיר יוצר את חולית הקשר האמיץ שביניהם.

החללית העמיסה מטען לִיתְיוּם יקר שנועד לאספקה ללקוח ושתמורתו היתה דרושה למימון צרכי הספינה עצמה ולחידוש מאגרי האנרגיה שלה שהחלו להידלדל. העבודה ארכה מספר ימים על כוכב מכרות מרוחק כשהצוות הפנוי מהעבודה נהנה גם מחופשה קצרה. זמן קצר לאחר הזניקה כבו לפתע האורות בחדר הבקרה ותוך דקות ספורות יצאה החללית משליטתם של אנשיה. כשחזרו האורות נוכח קורד לדעת שהמערכות אינן מגיבות לדרישותיו והן נעולות על טיסה בכיוון בלתי ידוע. ממערכת הקשר בקע קול עמוק ותקיף שהביע את רצונו בקור רוח.

“הספינה בשליטתנו. הישארו במקומותיכם עד שתקבלו הוראות נוספות.”

“מי אתם ומה רצונכם?” קרא קורד בזעם אין אונים המשתלט עליו. הוא ניחש בחרדה שהזרים חדרו והסתתרו בספינתו בשעה שהיו עסוקים בהטענת הליתיום.

“תדע בבוא העת. בינתיים הישארו במקומותיכם,” חזר הקול בקשיחות.

ההסבר היחידי שיכול היה קורד להעלות בדעתו היה שאחד מאנשיו התרועע בזמן חופשתו עם זרים ובהיותו שתוי התרברב ופטפט בגלותו את מהותו של המטען היקר שהעמיסו בחללית. מטען מסוג זה היה רב בערכו עד כדי למשוך הרפתקנים לסכן נפשם עבורו. בלי לבדוק ידע קורד שפתחי חדר הבקרה נעולים על אנשי המשמרת שבתוכו. כשנפתחה הדלת לאחר שעה קלה ניצבו בה שני אנשים חמושים, שניכר על אחד מהם שהינו המנהיג.

התקפות פירטים בחלל היו נדירות אך בהחלט קיימות. הדבר היה נוגד את טבעו של האדם אילולא נמצאו קבוצות אנשים מרי־נפש שהפרו כל חוק. אלה התקבצו סביב מנהיג נועז שמומחיותו בהנעת חלל ושהתמצא בתפעול מערכות הניווט. לרוב היה מנהיג כזה טייס חלל לשעבר אשר סרח והודח מתפקידו – תכונה אנושית אף היא. התקפותיהם נערכו על ספינות שהובילו מטענים יקרים ועוררו ציפיות לרווחים מהירים וקלים. ספינות השודדים היו מצוידות בציוד ציתות משוכלל ממנו שאבו ידיעות על תנועת חלליות ותוכן מטעניהם. שיחק מזלם עם ספינתו של קורד כאשר איש הצוות של ספינת השעשועים פיטפט וגילה את סוג המטען שהובילה הספינה התמימה למראה. קורד המנוסה נקט בכל אמצעי הזהירות ולולא המקרה ביש המזל לא יכול היה איש לדעת על תכולתה של ספינת המירוץ האצילית. לאחר פירוק מטעני הספינות, מעטים היו הניצולים ששרדו מהן, הואיל ונוסעיהן היו בדרך כלל נידונים לחיסול. המצב הפעם היה שונה מעט. לרווחתם של אנשי הצוות ולחדוותו של מנהיג הכנופיה היתה ספינתו של קורד, מלבד מטענה, אוצר בלום בפני עצמה. דקות מעטות לאחר שנלכדה כבר ידע השודד והכיר בסגולותיה המיוחדות וטרם החליט אם יזדקק לאנשיה כדי להפעילה. הוא שיער שבעליה וטייסה של הספינה אינו טייס תובלה רגיל ובדעתו היה להפיק ממנו ידיעות ואוצרות נוספים.

“מה זה?” שאל בהצביעו על היצור מכוכב קרימסון שכמוהו טרם ראה מימיו. בחדר הבקרה נמצאו בשעת כיבושו, קורד, טימי, כחול־מהיר ושלושה אנשי צוות. טימי קפץ ממקומו למשמע השאלה וקרא בעלבון:

“הוא שלי ואל תשאל מה זה. שאל מי זה.”

“יהא כך, נער. מי זה?”

קורד נגע בידו של טימי כדי להרגיעו וענה במקומו.

“זהו מין יצור שעשועים. הוא חברותי ונענה ליחס של חיבה. אין צורך לפגוע בו כי אינו מזיק לחלוטין.”

“ומה ביכולתו לעשות? הראה לי את שעשועיו!”

קורד, אשר כבר למד והכיר את שפת התנועות, הרגיע את גל־עין ועוררו בחיבה להצגת המראות. הפולש התבונן בו בתחילה כבדרך אגב ואחר בעניין גדל והולך. קורד קיווה שכחול־מהיר יטה את תשומת לבם של השניים החמושים ויוכל להסתער עליהם כשיסיחו דעתם ממנו. אך אלה היו זהירים ולמודי נסיון. גל־עין ניצב ביניהם כך שאפילו מבלי להסב מבטם ממנו יכלו להשגיח בבטחון על השבויים.

“מעניין מאוד,” אמר מנהיג השודדים בתאוות בצע. “לחיות כאלה יש ערך רב אם מציעים אותן למכירה. עוד נבדוק עניין זה. כעת צאו כולכם מהחדר, לאט ובזהירות.”

תחת משמר ואיום נשק הם הובלו לאורך המסדרון ונכלאו באולם המועדון הרחב יחד עם יתר אנשי הצוות. נאסר עליהם לשוחח איש עם רעהו ולאחר שעה ארוכה של שתיקה גברו המועקה והחששות לגורלם. קורד וטימי אשר גם הם לא יכלו לשוחח ביניהם מצאו עד מהרה תחבולה. הם ישבו זה ליד זה מול כחול־מהיר כשגבו פונה לעבר השומרים. בתנועות מאומנות שלחו זה לזה סימנים אשר כחול־מהיר הציג על מסך עינו והעביר בין קורד לטימי לסרוגין. הוא עצמו הבין היטב את המצב בו היו נתונים והוסיף רעיונות משלו בנסיונותיהם למצוא תחבולת היחלצות. קורד נקרא לחקירה אל מנהיג הכנופיה שלא נתנה לשודד כל ידיעות נוספות על החללית. הוא ניסה להרוויח זמן בתשובות מעורפלות, אך ידע שעליו לפעול בהקדם בניסיון היחלצות בטרם יושלכו כולם אל החלל. כשנואש ממנו השודד הוחזר לאולם הכלא ובמקומו הובאו לפניו כחול־מהיר וטימי. היו לכחול־מהיר סיכויים טובים משלהם להצילם ועל כן היה עליו לרכוש את אמונם של הפולשים בתמימותה של חיית שעשועים. טימי הראה למנהיג את שפת התנועות ולאחר זמן קצר כשנוכח לדעת שהוא שולט היטב ביצור אשר שיתף פעולה שילח את הנער חזרה לאולם הכלא. בחדר הבקרה נותרו רק המנהיג ושניים מאנשיו שהשתעשעו מדי פעם עם היצור החביב.

כחול־מהיר שקל אפשרויות פעולה וחישב את סיכוייו בזהירות. הכל היה נתון כעת בידיו. הוא יכול היה לתקוף את המנהיג בהפתעה ולהורגו בחדקיו החדים ששמר על רפיונם כל העת כדי שיראו כבלתי מסוכנים. יתכן ויצליח להפתיע ולחסל עוד שודד או שניים בחדר בהסתמך על כך שלא הכירו את תכונות הלחימה שלו ולא נזהרו מפניו. לכן שמר כל העת על תדמיתו החביבה של חיית שעשועים בלתי מזיקה. חיסולו של המנהיג, חשב, יתכן ויערער את בטחונם של יתר אנשיו ויותירם ללא רוח לחימה אך הוא לא בטח בכך. גם לא ראה כל דרך כיצד יוכל להשתלט על יתר השודדים החמושים שנמצאו בכל רחבי הספינה. והיתה בעיה לחלץ את השבויים באולם המועדון מבלי לסכן שייפגעו מנשקם של שומריהם. לבסוף החליט להשתלט על חדר הבקרה למרות שהיו לו קשיים בהפעלת הציוד שהותאם ליצורי אנוש. גם לא היתה לו עדיין מושג כיצד יוציא ממקומם את הפולשים ששמרו על תאי הכוח של הספינה והיה ביכולתם להוציא את מערכותיה מכלל פעולה בכל רגע שייחפצו.

כחול־מהיר ניצב לפני המנהיג והמתין לשעת כושר אשר באה כאשר אחד מעוזריו ניגש אליו עם נתוני הטיסה לצורך התייעצות. המסך הצבעוני פרץ וקילח לפתע, כאילו בשמחה לקראתם, בשטף של חזיונות מרהיבים, והשניים לא עצרו עצמם מלהתבונן ולהתפעל בהנאה גלויה. השודד השלישי שבחדר התקרב אף הוא להתבונן במראות ואז פעל כחול־מהיר במבצע חלק ומהיר ועקוב מדם. חדקיו הגמישים הזדקרו והתארכו כהרף עין. קצותיהם נתקשו והתחדדו כקרני קרנף וננעצו בגופותיהם של השלושה בבת אחת, שוב ושוב, כשמספר חדקים פועלים יחד ונוגחים את הפולשים למוות. לא היה כל מאבק כמעט. תוך מספר שניות נותרו גופותיהם מוטלות ללא רוח חיים כשפצעים רחבים ומכוערים קרועים בהם, פצעים פעורים ומרוטשים וזבי דם.המקום נראה כבית מטבחיים. הוא משך את גופתו של המנהיג ממושב הפיקוד של קורד וטיפס במקומו עד שמצא לעצמו תנוחה מעוררת גיחוך. הכורסא המשופעת במנופי הבקרה לא נועדה ליצורים שאינם מבני אנוש והיצור המגואל בדם עמל קשות עד שהצליח לתמרן במושב הפיקוד ולהסיט את מנופי הבקרה ולחצני התקשורת. מכשירי הקשר הציגו בפניו את הקושי הרב ביותר בגלל הלחצנים הזעירים שנועדו לאצבעות אדם ואילו לחדקיו המסורבלים היו למשימה כמעט בלתי אפשרית. מסך עינו הבהב לבסוף בגווני סיפוק כאשר החלה מערכת הקשר לפעול.

באולם בו רוכזו השבויים ביחד ניצבו שני שומרים ליד הפתח, חמושים במלוא נשקם כשמרחק בטחון מפריד ביניהם לבין הכלואים. הם היו עצבניים מעט אך פקחו עיניהם והשגיחו בכל תנועה באולם. בחזית האולם היה קבוע מסך תצוגה גדול ששימש למופעי בידור במועדון וגם כמצג לתקשורת־רואי ממנו הוקרנו הודעות לצוותים. אקרנים כאלה היו מפוזרים בחלקיה השונים של החללית כשהם קשורים למרכז הבקרה. האקרן במועדון שהיה עד כה כבוי הואר לפתע וכל הנוכחים יכלו לראות בו את הנעשה בחדר הבקרה. ההפתעה היתה שלמה והשומרים בהו בתמונה במבוכה וחרדה. על מושב הפיקוד ראו גבר מגודל במדי סיור המשמר הגלקטי, כשהבעת סמכות נוקשה נסוכה על פניו. קבוצת שוטרים במדי המשמר מילאה את החדר כשנשקם שלוף ומכסה את מנהיג השודדים ושני עוזריו. חיש קל ניראו אלה כשהם מפורקים מנישקם ומובלים החוצה מחדר הבקרה תחת השגחתם של שני אנשי המשמר. צהלת השמחה של השבויים נקטעה בקשקוש המתכתי בנשקם של השומרים שהיו אחוזי בהלה ונואשים. קורד עצמו הופתע לא פחות מהופעתו המפתיעה של המשמר הגלקטי בראשותו של מפקדם הקשוח והמוכר היטב. למרביתם של הנוסעים הקבועים בחלל, כל שכן למפירי חוק.

בחדר הבקרה הופעלו המצלמות הסוקרות את המסדרונות ועל האקרן הופיעה כעת קבוצת אנשי משמר חמושים כשהם סוקרים בקפדנות כל תא שבדרכם. הם צעדו בנוקשות והתקרבו לאולם המועדון. תהיה אשר תהיה סיבת הופעתם והדרך אשר הצליחו לחדור לחללית הכבושה, קורד החליט לפעול מיד ופנה אל שומריו בביטחון.

“שמעו! אין לכם כל סיכוי נגד משמר החלל שיכנס לכאן בכל רגע. הניחו את הנשק ומנעו גם שפיכות דמים חסרת תועלת. הצילו את עצמכם.” השומרים זקפו נשקם בפחד ובהיסוס. הם ידעו שלא יהיה להם סיכוי בעוד רגע כאשר יכנס המשמר, אך גם לא היה להם הרבה להפסיד. לרגע השתעשעו ברעיון לקחת בני ערובה ולהימלט עימם לספינתם. הם זרקו מבט מהסס נוסף מבעד לצוהר הספינה שם נראתה חלליתם שלהם הנעה במסלול מקביל. כאילו בתשובה למחשבותיהם התחלפה התצוגה על האקרן שלפניהם. המצלמות סקרו כעת את ספינת משמר הסיור בחוץ כשתותחי האנרגיה שלה נעולים על ספינת השודדים. ללא אומר מסרו את נשקם בידיו של קורד ואנשיו.

נותרו עוד שניים מאנשי הכנופיה שאת מקומם המדויק בחללית לא ידעו. קורד שיער שהם הופקדו לשמור על חדרי הכוח והמנועים וביכולתם היה לנתק שוב את אספקת האנרגיה אילו ידעו שהספינה יצאה משליטתם של הפולשים. קורד ואנשיו יצאו בנשק דרוך לעבר תאי האנרגיה. הפליא אותו שלא פגשו בדרכם את אנשי המשמר שהיו עתידים לפני רגע לפרוץ למועדון בו היו כלואים.

כשחלפו על פני אקרן תקשורת נוסף במסדרון ראה הסבר שהניח את דעתו. הוא נוכח בסיפוק שמשמר החלל פעל ביעילות. הם הקדימו את קורד ואנשיו וצעדו כעת לעבר תאי הכוח. קורד שיער שכאשר נוכחו אנשי המשמר שבחדר הבקרה בעזרת מצלמות הרואי שבמועדון שהנצורים השתחררו משוביהם, שינו את הוראותיהם למשמר שבמסדרון ושילחוהו לחדר הכוח שבו ראו במצלמותיהם את אחרוני הפולשים. קורד בטח בעליונות משמר החלל ונשאר לעקוב אחר הפעולה מעל האקרן. אנשי המשמר סגרו על חדר הכוח וחסמו את המעבר. ליד האקרן תהו האנשים כיצד יצליחו להוציא את שני השודדים מן החדר. האקרן היבהב ואז ראו את השניים יוצאים מהפתח כשידיהם ריקות. הם התבוננו סביבם בפחד ובבהכנעה ממתינים לאנשי המשמר שיאסרום. קורד תמה מדוע משתהים אנשי המשמר בפעולתם. תמהונו גבר כאשר לא הבחין בהם כלל למרות שרגע לפני כן חסמו את פתח חדר הכוח. מבוכתם של שני הפושעים לא היתה פחותה משל קורד ואנשיו.

לאחר שיצאו ללא נשקם לא הבינו מה צורך ראו אנשי המשמר להסתתר מפניהם. “אל תירו!” צעקו בפחד, ''השלכנו את הנשק ואנו נכנעים," עיניהם המשיכו לחפש את אנשי המשמר שעדיין היו נסתרים מעיניהם.

קורד פרץ בדהרה לאורך המסדרון כשאנשיו המופתעים שועטים אחריו. רק לאחר שהשניים היו אסורים וכבולים היטב הירשה לעצמו לפרוץ בצחוק אדיר.

“ההצגה היתה כה מושלמת,” הסביר, “שגם אני הולכתי שולל. הייתי צריך להבין מיד שמשמר החלל לא היה אלא תעלול אופטי מוצלח של כחול־מהיר. כמעט שאחרנו את המועד כאשר בטחנו שהמשמר יאסור את השניים בפתח חדר הכוח. המשמר לא היה קיים כלל. גם כחול־מהיר הבין ברגע האחרון שהגזים בהקרנת תמונה נאמנה מדי למציאות שאינה קיימת. ההקרנה האחרונה היתה דרושה כדי שהשניים ישוכנעו שהמשמר נמצא בפתחם אך היא הטעתה גם אותנו. כחול־מהיר רמז לנו על המצב כאשר הקרין תמונה אמיתית של מצלמות הרואי, בה נראו שני הפושעים נבוכים מהעלמם של אנשי המשמר…”

“וכל ההקרנה המזוייפת,” התפרץ לדבריו טימי, “נובעת מגורל עיוור. לפני מספר ימים צפינו יחד בסרט על אנשי המשמר מתוך ספריית ההקלטות… והוא שמר את הדמויות בזכרונו…”

במקורות היהדות, מכל התקופות, ישנם מאות איזכורים לתופעות של ‘מסע־הנפש’, הישארות הנפש וחיים שלאחר המוות. לא נוכל – פשוט מקוצר היריעה – להזכיר אפילו אחדים מהם. המעוניין בכך מופנה, למשל, אל ספרו של חיים דוד הלוי, הרב הראשי לת“א, שהקדיש חלק ניכר מספרו “עשה לך רב” (חלק שני, ת“א תשל”ח, ע' יז–צד) לדיון מרתק בנושא הִשארוּת הנפש, תוך שהוא מעמת דברי חוקרים מודרניים כד”ר ריימונד מודי וד“ר אליזבת קבלר־רוס עם מקורות יהודיים – והדמיון מפתיע ומאלף! אך ממש אינני יכול שלא להביא ציטוט אחד, שיצביע על רוחב מחשבתו של הרב, נוכח לגלוגו הפרימיטיבי של אסימוב (גליון 2) בעניין גן־עדן וגהינום. אומר הלוי: “…לא, אין גן־עדן וגהינום דומים במאומה לתפיסה שלנו. כך כתב הרמב”ם – – –: ‘אדם שקורץ מחומר אינו יכול בשום פנים לתפוס במוח בשר־ודם עינוגי גן־עדן ועינויי גהינום.’ כל התיאורים מתואמים לתפיסה של החומר. אך צדקה מאוד ד”ר קבלר־רוס (שאגב היא אתיאיסטית) באומרה: “הגהינום יכול להיות רפלקס של האשמה עצמית – מעבר לחיינו הגשמיים – על דברים שצריכים היו להיעשות ולא נעשו, על הכישלון לאהוב, להבין וללמוד. בערך כך מתוארים עונשי גהינום בספרות הפילוסופית הדתית. האשמה עצמית זאת היא מסכת ייסורים קשים, שמצאו ביטוי סמלי בלהבות האש של גהינום.”

נשוב אל ‘מסע הנפש’. מתוך מאות רבות של עדויות, המצויות בידיהם של חוקרי הפאראפסיכולוגיה, מצטיירת התמונה הבאה –

האדם מורכב משני גופים. הגוף ה’כבד‘, גוף הבשר, או גוף החומר; והגוף ה’קל’, המכונה גם הגוף האסטראלי, או גוף האֶתֶר. בזמן מסע־הנפש מתרחק גוף האתר מן הגוף הפיזי, אך הוא נשאר קשור אליו במה שמכונה ‘חבל־הכסף’ (Silver Cord).

אצל העמים הפרימיטיביים מסע הנפש אינו בגדר תופעה בלתי רגילה. האיש שעמד על כך בספרו הוא החוקר האיטלקי ארנסטו בוצאנו בספרו: ‘תופעות על־טבעיות אצל העמים הפרימיטיביים’ (1948). נביא משם רק מקרה אחד¹:

“לפנינו דו”ח של מיסיונר, אשר הורשה ליטול חלק בהכנותיו של ראש שבט כושי ל’מסע נפש' לילי, שבאמצעותו עתיד הוא להגיע אל כינוס של ראשי שבטים שונים. מקום הפגישה נמצא במרחק של ארבע ימי נסיעה (הדרך הלוך ושוב אורכת איפוא למעלה משבוע ימים!) המיסיונר גמר אומר בלבו לבחון את ראש השבט. הוא ביקש ממנו למסור, ב’דרכו' לפגישה, הודעה לבן כפר אחר, המרוחק שלושה ימי נסיעה, ולבקשו להביא עמו מיד כדורי רובה, שאותם שכח אצלו המיסיונר. עוד בטרם החלו ההכנות לפולחן הלילי הבטיח ראש השבט למיסיונר למלא אחר מבוקשו.

משך כל הלילה ישב המיסיונר ליד ראש השבט ששקע בשינה עמוקה. לאחר שהקיץ סיפר ראש השבט, כי השתתף בכינוס וגם מסר את ההודעה לבן הכפר. ואמנם, מקץ שלושה ימים בדיוק, הגיע הכושי ובאמתחתו אשפת הכדורים המבוקשת. המיסיונר שאלו לפשר בואו, והלה סיפר, כי לפני שלושה ימים (כלומר בשעה שראש השבט שקע בטראנס) נמסרה לו הודעה לבוא מייד עם הכדורים אל המיסיונר. הוא אמנם לא ראה את ראש השבט שמסר לו את ההודעה, אך זיהה את קולו, כשזה האחרון נקש על דלת בקתתו ודיבר אליו מבחוץ."

בספרו הנ"ל מצטט ברנט את החוקר וולגשי, בספרו ‘הנפש היא הכל’, מהפנט הונגרי, שזקף לזכותו הישגים נכבדים בשטח זה. האיש נהג לשלוח את אחד המדיומים שלו לארצות רחוקות, עד שפעם שְלָחוֹ למרחק רב כל כך, עד כי ‘החוט הדק’ נקרע, והמדיום לא יכול היה להתעורר, כיוון שמת בעת הניסוי…

בסוף שנת 1970 הופיע בצ’כוסלובקיה ספר מסמר־שיער. מחברו משה בלומנפלד, היה בנעוריו ציוני ועלה לארץ כחלוץ, אך בשנות השלושים חזר לצ’כוסלובקיה, ארץ מוצאו, שם מילא תפקידים מרכזיים במפלגה הקומוניסטית. בראשית 1951, בימי הטיהורים הסטליניסטיים, ימי ‘משפט סלאנסקי’ המפורסם, נאסר כ“בוגד יהודי־ציוני־בורגני־אימפיאליסטי,” ‘הודה’ ונדון ל־25 שנות מאסר, שמהן ריצה כעשר שנים בכלא רוזין הידוע לשמצה. עם ה’הפשרה' שוחרר וזכה בריהַבִּילִטַצְיָה. לאחר מלחמת ששת הימים עלה שוב ארצה והצטרף לקיבוץ כפר מסריק, שבזמנו נמנה עם מקימיו. סמוך למועד הופעת ספרו בדפוס מת בקיבוץ מהתקף לב. הקורא בספרו של בלומנפלד על העינויים הנוראים, הפיסיים והפסיכולוגיים, שעבר בכלא הסטליניסטי, מתפלא איך בכלל הצליח להישאר בחיים, ואיך לא יצא מדעתו.

ספרו של בלומנפלד תורגם לעברית ע"י אלי שדמי, ויצא לאור (1971) ב’ספרית הפועלים' בעריכתו של דוד הנגבי. לקראת הכנת רשימה זו שוחחתי טלפונית עם הנגבי, מוותיקי עורכי הספרים בארץ. “אני זוכר שהיו לי בעיות גדולות בעריכת ספר זה,” נזכר האיש. למקרא התיאור שלהלן, ניתן יהיה להבין אילו בעיות ‘אידיאולוגיות’ היו ודאי למטריאליסט־רציונאלי כהנגבי בעריכת החומר ה’מיסטי' של בלומנפלד. אך לשבחו של העורך ייאמר, שעמד במשימה בכבוד, ואפילו הכתיר את הספר בשם הדו־משמעי ‘דו־קיום מאחורי הסורג’:

"…זה תקף אותי באורח בלתי צפוי ובלי כל הכנה רצונית. ישבתי על דרגשי, משעין גבי על הקיר ורגליי מתוחות לחלוטין, כאדם אשר גם בגהינום זה מחפש מעט נוחיות. ואז חשתי לפתע משהו מופלא, שעבר מבהונות רגליי דרך כל עצמותיי. זה היה תהליך איטי של מין פרידה מהגשמי, השתחררות מיישותי הפיסית, רחיפה בספירות של עונג בל יתואר, של קלילות, של הרפייה ואושר. מצב מושלם. היום הייתי צריך לכנותו כ’נטול כוח המשיכה', כי בפירוש לא הרגשתי כובד, לא גופני ולא רוחני. נמצאתי אי־שם במרחקי היקום, בודד ומבודד. פלא קוסמי, בן־חורין, חופשי כאותו בלון, הנישא בזרמים בלתי ידועים. התמלאתי שמחה, צהלה ותמיהה אינסופית על מה שמתארע לי. וזה אמנם גם התפוצץ כאותו בלון, וזה היה הלם ארצי ביותר, כאשר שאגותיו של הסוהר החזירוני לתוך המציאות שלי.

אבל אז כבר טעמתי מאותו פרי מתוק, ומאוד התחשק לי לברוח שוב לתוך אותה ממלכה לא מציאותית, שזה עתה נגלתה לפני. מיד כשנזדמנה לי אפשרות מינימאלית התחלתי להתרכז, כדי להחזיר לי בכוח רצוני את אותו המצב. הדבר עלה בידי רק חלקית, לרוב בשעות המנוחה של יום ראשון, וגם זה רק בתנאי שנמצא סוהר הגון, שלא השתולל מיד כשגילה עיניים עצומות.

בתקופה זו של חוסר שינה כבשוני גם מצבים אחרים, לא פחות מתמיהים, מענגים ונכספים. בדמיוני נישאתי במהירות חלומית הלאה־הלאה, לנופים רחוקים ובלתי מוכרים. לעולם של פלאים רבגוניים ופלסטיים עד כדי מישוש ביד. היו אלו הזיות חלומיות שארכו רק דקות ספורות. אך מה לא קרה ברגע כזה: חייתי אלפי חיים והתגלגלתי בריבוי צורות. הועתקתי לנופים פנטסטיים ביותר, אשר יחד עם זאת היו משׂורטטים חד וחזק, וכל פרט בתוכם היו לו ממדים וצבעים טבעיים, והחיים שבתוכם זרמו־חלפו, כאילו צולמו בסרט, ששלימותו ובהירותו הפלסטית טרם נודד כדוגמתן בעולם…

חזיונות אלה לא נבעו מנסיונות חיי אשר חייתי אותם. הייתי נוכח בעת ובעונה אחת בכל מקום בתבל. פה מיששתי צמחי סבך דמיוניים בג’ונגל ושם פיותיהם של אֵילי הצפון שבטייגה. הייתי בהווה ובעת ובעונה אחת גם בעבר הרחוק. הייתי ‘הומו־סאפיינס’ וגם אדם ניאנדרטאלי. כל זה הסתער עלי כאילו נמצא בשכבות תודעתי או תת־הכרתי. מלאי של מידע, שהשתחרר פתאום לשאתני ולסחררני בקצב של טירוף…."

כל צופיו של סרט המדע הבדיוני ‘2001 אודיסיאה בחלל’ זוכרים ודאי את ‘נפילתו’ של הגיבור בתוך מימד הזמן, לאורכן של התקופות ההיסטוריות השונו. דבריו האחרונים של בלומנפלד מוכיחים שוב, כי החיים עצמם הם פנטסטיים יותר מכל מה שמסוגלים להעלות בדמיונם תסריטאי ובמאי מוכשרים. (יושם לב, כי בעדות הנ"ל רק החלק הראשון עוסק ב’מסע הנפש' – והחלק השני הם דמיונות, שהמחבר מייחסם לתת־הכרתו, ואשר לא היו כרוכים במסע הנפש).

נעבור לדוגמה אחרת. ד“ר חיים ברנט הוא רופא ירושלמי, ‘ייקה’ קפדן ורציונאלי, העומד בראש החברה הישראלית לפאראפסיכולוגיה, שעם חבריה נִמנים מדענים ואנשי־רוח ישראליים חשובים. באחד מסיוריו באירופה נפגש ברנט בהולנד עם פרופ' וו.ר.צ. טנהאף מאוניברסיטת אוּטרֶכְט, מחשובי חוקרי הפ”פ בדורנו. המארח סיפר לאורחו, בין היתר, כי אצל רואי־נסתר ומדיומים אחדים (כגון ההולנדי קרוּאַזֶה ואחרים) נתגלתה העובדה המעניינת, כי על תמונה שנחזתה על־ידם באורח פאראנורמלי חלים כללי הפרספקטיבה. עניין זה של פרספקטיבה – כאילו משקיף רואה הנסתר על הנוף מזווית מסוימת – מתקשר עם ניסוי מעניין, שנערך למען ברנט בפרייבורג שבגרמניה ע"י מדיום בשם אורלופ.

הניסוי נערך בנוכחותו של פרופ' האנס בנדר, אף הוא מגדולי חוקרי הפ“”פ העומד בראש ‘המכון לתחומי השוליים של הפסיכולוגיה והפסיכוהיגיינה’ (שם שרק ‘ייקים’ יכולים להמציא, כדי לא לומר פ"פ…) של אוניברסיטת פרייבורג.

במהלך השיחה אמר אורלופ לאורח מישראל, כי הוא יכול, על נקלה, “להגיע למקומות שונים, שהם זרים לו לחלוטין.”

“אם כן, היכן אני מתגורר?”

המדיום טייל שעה קלה בגן ואח"כ התיישב מול גליון נייר, כשעל פניו הבעה של ריכוז עילאי, ואז החל משרטט במהירות רבה, “משל ביקש לתפוס הכל בן־רגע.” ברנט גם מוסיף, כי נמנע מלחשוב על מקום מגוריו, כדי לא לתת למדיום שום אפשרות לדלות את המידע במוחו.

השרטוט שצייר המדיום (ראה בעמוד זה, בהשוואה למפת ירושלים ע"פ מהנדס העיר) גילה אי־דיוקים אחדים, אף על פי שרוב הפרטים צוירו בדייקנות מפליאה. המדיום אף רשם על השרטוט פרטים כגון ‘שיפוע קל של הרחוב’, וכיו"ב. לעומת זאת סבר ברנט, כי הציון ‘גשר דרכים’ ויאדוקט הינו טעות גסה. אך כאשר סיפר ברנט את הסיפור בהרצאה בירושלים, והראה למאזיניו את השרטוט, העיר לו אחד השומעים, כי ייתכן מאוד שהמדיום השקיף על העיר במלוכסן, מלמעלה, וראה את בניין העמודים שברחוב יפו, ויש להניח כי בניין מוארך ונמוך זה, הנשען על טור של עמודים, נראה לאורלופ כמעין ויאדוקט.

למעלה: שרטוט שנעשה בידי א. אורלופ. למטה: קטע ממפת ירושלים (לפי מפת מהנדס העיר)

לאחר שקיבל את השרטוט עדיין גילה ברנט ספקנות, הראוייה לאיש מדע, ואמר למדיום כי קרוב לודאי ש’חלב' את המידע ממוחו באורח טלפטי. האיש דחה את ה’האשמה' בתקיפות. הוא הצהיר, כי תוך כדי טיולו בגן הוא ‘היה שם’ והשקיף על המקום ממעוף הציפור. הוא הוסיף, כי בחר בשיטת ‘מסע־הנפש’, שאליו הוא נוהג לצאת לעתים קרובות, וכי הוא עושה כך גם במקרים שהשואל עצמו מעולם לא היה במקומות אלה, וממילא הוא מחוסן מפני כל ‘חליבה’.

וברנט מסיים: “ברצוני להוסיף, כי עלה בידי מר אורלופ לחזק את דעתו בהודיעו כי ראה בדרך לירושלים בבירור מלמעלה שני סכרים. אם נמתח קו־אוויר בין מרכז אירופה לבין ירושלים ניווכח לדעת, כי בקרבתו של קו זה אמנם נמצאים שני סכרים: האחד ליד בית־זית והשני ליד עמק איילון. בשעת מסירת העדות (יוני 64') היו שני הסכרים ריקים ממים. יצויין כי סכרים אלה אינם רשומים על גבי המפות הרגילות של מדינת ישראל.”

מתופעת ‘מסע הנפש’ נעבור לתופעת ה’דיבוק', שכמעט מיותר להסביר את מהותה, כיוון שרוב הקוראים ראה ודאי את הצגת היוקרה של תיאטרון ‘הבימה’ באחד מגלגוליה, ומי שהחמיץ – לבטח ראה את הסרט ‘מגרש השדים’. אנו נביא כאן את סיפור ‘הפליאה של וואטסיקה’ (‘Watseka Wonder’) שכבר הפך לסיפור קלאסי, ותואר בהרחבה על־יד אחד מחלוצי מחקר הפ"פ, פ.מייארס, בספרו Human Pesonality.

רנסי ונום היתה בשנת 1878 נערה כבת 14. עיר מגוריה – וואטסיקה, אינדיאנפוליס. באותה עיר מתה 13 שנים קודם לכן, בשנת 1865, נערה בשם מארי רוף. היא הלכה לעולמה בגיל 18 כשנה לאחר שנולדה רנסי. למותר לומר, שהנערות כלל לא הכירו זו את זו.

רנסי היתה נערה אמריקנית רגילה, בריאה ושפוייה. אך לפתע חל בה שינוי דרמאטי: היא היתה נכנסת לטראנס, וטוענת שהיא במחיצתם של מלאכי מרום. בלילות היתה שומעת קולות קוראים לה בשמה. הנערה נעשתה בלתי נסבלת ובעטה בכל מי שהתקרב אליה. עלה הרעיון, שיש להכניסה לבית משוגעים.

יום אחד בא אביה, מר ונום, אל משרדו של מר רוף והודיע לו: רנסי, בתי, טוענת שרוחה של מארי רוף נכנסה לתוכה. מעתה אינה רנסי אלא מארי, ורצונה לחזור “הביתה,” אל בית משפחת רוף. מיום שנעשתה מארי נהפכה לנערה אחרת: מנומסת מאוד, עדינה וביישנית – אך לא פסקה להתחנן, כי יחזירוה לבית רוף.

הגברת רוף ובתה הנשואה, מינֶרווה, אחותה של מארי, גמרו אומר לבקר בבית ונום ולראות את הנערה. מרי הרגישה בהן עוד כשהיו בדרך, “הנה באות אלי אמא ואחותי נֶרוִוי.” וכשהשתיים הגיעו לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.

ביום 11 בפברואר 1878 שלחה משפחת ונום את /מארי' חולת הגעגועים לבית משפחת רוף. ‘מארי’ קיבלה את הוריה ואחיה באהבה רבה ולא היה קץ לאושרה. היא גם הודיעה: המלאכים נותנים לי רשות להיות אתכם עד יום מסוים בחודש מאי.

רנסי ישבה בבית משפחת רוף עד 21 במאי – שלושה חודשים ועשרה ימים. היא היתה מאושרת, וכל אדם או חפץ אותו הכירה מארי בחייה הכירה גם היא יפה. היא הכירה את כל קרובי המשפחה ושכניה, ואף ידעה שמותיהם של אלה שהיו בתקופת חייה. היא זכרה והזכירה לבני הבית מאות אירועים מימי חייה לשעבר. בכל אותם שלושה חודשים לא זיהתה כלל את הוריה האמיתיים; כאשר הגיעו מר ונום ואשתו – היה צורך להציגם בפניה כהָצֶג זרים! את אחת מידידות המשפחה קיבלה ‘מארי’ בקריאה: “מה טובים פנייך, גברת לורד, לא השתנית כלל!” אשה זו, אלמנה שנישאה מחדש, נקראה עתה גב' וגונר, אך ‘מארי’ לא הכירה את שמה החדש. אשה בשם פארקר, שכנה של משפחת רוף מלפני 18 שנה, ביקרה בבית ו’מארי' הכירה הכירה אותה מייד: “זוכרת את? נרווי ואני הינו מבקרות בביתך והיינו מזמרות אתך ביחד.” גברת פארקר המופתעת אישרה את העובדה וכן האחות.

מארי־ראנסי הכירה מיד חפצים של מארי המתה שנשארו בבית הוריה, ולא היה פרט מחייה של מארי הקודמת שלא זכרה מארי־של־עכשיו. פעם שאל מר רוף את ‘בתו’: “הזוכרת את משהו מזמן צאתנו לטקסס?” (הדבר היה בשנת 1875). “כן, אבא, עברנו את הנהר; היום שם אינדיאנים רבים; היו אתנו גם בנותיה של הגברת רידר.”

לא היה שום ספק: רנסי היא מארי.

ב־21 במאי הודיעה ‘מארי’ לפתע, שהיא “חוזרת אל המלאכים”. זמנה תם. יותר מכך לא היתה לה רשות להישאר.

מארי רוף חזרה למלאכים – ורנסי ונום שבה לבית הוריה. מאותו יום שוב לא זיהתה את בני משפחת רוף, והיה צורך להציגם בפניה. הדברים חזרו למסלולם הרגיל. רנסי היתה רנסי ולא נותר בה דבר ממארי רוף. היא גדלה, נישאה לאיש וילדה ילדים. כך נסתיים 'הפלא של וואטסיקה".

בספרים שעל שולחני כרגע מצויים עוד סיפורים רבים על ‘דיבוקים’, אך המצע קצר ולכן נעבור לתופעה הבאה – רוח־רפאים – שהיא, מבחינה היסטורית, מן התופעות ה’קלאסיות.'. כל אחד קרא פה ושם על רוחות־הרפאים המשוטטות בטירות עתיקות, מנזרים קודרים וחוות נטושות. כמה רוזנים אנגלים מרוּששים אף הפכו זאת לפרנסה, ופתחו את טירותיהם בפני הציבור הרחב, המשלם בעין יפה תמורת הסיכוי הקלוש לראות רוח־רפאים במו־עיניו. אך בעיני מי שעבר את החוויה – הדברים אינם מצחיקים ואפילו לא משעשעים:

“סוף השבוע השביעי היה בלתי נסבל במידה כזאת, עד כי נאלצתי לבקש את מארחי להעמיד לרשותי חדר אחר. פניתי אליו לאחר שאירע המקרה הבא: היה ליל־ירח יפה. הרוח לא נשבה. בחדר נשמעו רחשים, נקישות וחריקות; מבחוץ הגיעו אלי דפיקות על הכתלים. לפתע חשתי כי משהו נמצא בקרבתי. פקחתי את עיני תוך מאמץ. ראיתי על ידי ראשה של אשה זקנה מונח על הכר, עינה הימנית קרועה לרווחה ותוקעת בי מבטה. מחצית פניה –זו השמאלית – חסרה לה עד לעינה השמאלי. הכל בא במפתיע ובאורח בלתי צפוי כל כך, עד כי זינקתי ממיטתי, הדלקתי נרות, שלאורם ביליתי ישוב בכורסה את שארית הלילה. למחרת עברתי לגור בחדר הסמוך, בו ערבה לי שנתי ולא הופרעה עוד כהוא זה, כך שיכולתי שוב לבלות בנעימים את סופי השבוע”.

קרל גוסטב יונג

דו"ח זה לא נמסר מפי זעיר־בורגני קל אמונה או מפי בת־איכרים חסרת השכלה. זוהי עדותו של ק' ג' יונג, שכבר הזכרנוהו – פסיכולוג וחוקר בעל שיעור קומה. חזקה על אדם כמותו שלא היה טועה בין האלוצינציה לבין מראה של ממש. העדות כלולה בספרה הגרמני של הפאראפסיכולוגית פאני מוזר, ‘Spuk’ המכיל עדויות רבות על הופעת רוחות רפאים.

ושוב – מתוך העדויות הרבות שיש כרגע לפנינו נביא עוד אחת בלבד, והיא נרשמה על ידי תלמידתו עוזרתו ועורכת כתביו של יונג, ד"ר אניאלה יפה (בספרה ‘Geistercheinungen und Vorzeicher’ 1956, עמ' 164);

"זיכרון מימי הילדות – הורי התגוררו הרחק מן הכרך הסואן, בבית בודד, ללא שכנים בקרבתם. ביתנו היה גדול ומרווח, בעל שתי קומות – שמונה חדרים בסך הכל. כיוון שהיינו משפחה ענפה (מנינו 20 נפשות) נהגו להעבירנו מחדר לחדר, בהתאם לצרכי השעה. כך קרה, שאחי הגדול ואני אוכסנו באחד החדרים שטרם נוצל למטרה כלשהי. הוקצתה לנו מיטה כפולה, ומאחר שאחי לא הצטיין באומץ־לב, ביקש תמיד לישון על יד הכותל. המקרה שאני נזכר בו אירע בליל ירח בהיר. אור הלבנה מילא את חלל החדר – ואז קרה הבלתי ייאמן. מאחורי הווילון שתלה על החלון והגיע עד לרצפה, ניצבה דמותו של אדם גבוה, שדבר מה היה חסר ממנה. הדמות התקדמה לאיטה לעבר המיטה, עקפה את השולחן שעמד באמצע החדר והתקרבה עד למראשותי. אימתי גברה שבעתיים, משהבחנתי כי הדמות היא נטולת ראש, שאותו נשאה מתחת לזרועה השמאלית. יכולנו להבחין בעיניים שבהו בנו, ובתווי הפנים, שאותם לא נשכח לעולם.

הייתי אז בערך בן שש. הדמות נסוגה לאיטה עד שנעלמה מאחורי הווילון. זינקנו מן המיטה, עלינו במרוצה במדרגות לחדרה של אמנו, מזועזעים ונפחדים, לבלי יכולת להוציא הגה מפינו. לבסוף שבו אלינו המלים, תוך כדי התייפחויות ובכי. אני, הצעיר יותר, הורשיתי לישון אותו לילה במיטתה של אמי ואילו אחי – במיטתו של אבי. איש מאיתנו לא הוכרח עוד לשוב אל חדר האימים.

כ־14 שנה לאחר מאורע זה דיפדף אבי בתעודות מצהיבות ובאלבומים ישנים. אנו, הילדים, עמדנו לידו והסתכלנו על התמונות. לפתע נצטעק אחי, כולו אחוז ריגשה. הוא הצביע על אחד התצלומים ואף אני נבהלתי. שנינו זיהינו את תווי פניה של אותה דמות לילית.

אחר כך סיפר לנו אבינו, לאחר הירהורים ממושכים, על האיש שהופיע בחדרנו. הוא מעל בסכומים גדולים, וכיוון שלא ידע לצאת מן הסבך – תלה עצמו באותו חדר."

יונג היה האיש שכתב את ההקדמה לספרה הנ"ל של פאני מוזר, והוא מצטט שם את הפילוסוף הגדול קאנט, שחיווה פעם את דעתו על בעיית ‘הרוחות והשדים’ (שאסימוב מלגלג עליה במאמרו). על מה שמכונה באנגלית Spook (ובגרמנית: Spuk), שהם “תופעות פיסיקליות, ל־טבעיות, הקשורות ברוחות, בנקישות וברעשים, שאין להם הסבר פיסיקלי.” (ברנט, רשימת מונחים בסוף ספרו, אומר קאנט:

“איני מהין להכחיש מכל וכל את אמיתותם של מיני סיפורים על רוחות רפאים. חרף זאת אני מטיל ספק בכל אחד ואחד מהם בנפרד, אך כשהם יחדיו, באגודה אחת, איני יכול שלא לתת בהם אמון מסוים.”

עמנואל קאנט

ושוב – כפי שכבר הבאנו במאמר הראשון בשמו של ברגסון: העדויות הן איכותיות ולא כמותיות. לכן – בעקבות קאנט – מותר להטיל ספק בחלק מהן, ואולי אף ברובן, שמקורו בלתי מהימן. כלומר, אם הליצן של החבר’ה יספר לך שראה רוח־רפאים בדיזינגוף פינת פרישמן – מותר לך לפקפק בדבריו. אך אם העדויות באות מאנשים כיונג, תומאס מאן, אוגוסט סטרינדברג, סיר ארתור (‘שרלוק הולמס’) קונן־דויל, שהיה רופא במקצועו – אין שום סיבה לפקפק ביושרם או בצלילות דעתם, אלא אם כן חולה אתה במחלה, שהייתי קורא לה ‘הפארנויה של הספקנים’, המניחה כי מיטב אנשי הרוח והמצפון בכל הזמנים ובכל התרבויות שיתפו ביניהם פעולה במין קשר על־זמני סבוך וענקי, שמטרתו לרמות או לעשות לצחוק את הספקן־הרציונאליסט, שרק הוא, כמובן, יודע את האמת…

בסקר שנערך לאחרונה בצרפת התברר שהסופר הפופולרי ביותר בקרב המבקרים וחובבי המד“ב המושבעים בצרפת הינו דווקא פיליפ ק. דיק שספריו עדיין לא זכו לראות אור בעברית. ובכל זאת מסתבר שאין בכך כדי לעשותו ל’ריווחי' ביותר מבין סופרי המד”ב. ספריו המתורגמים לצרפתית נמכרים ‘רק’ בכ־60,000 עותקים (!), בעוד שהסופרים הקלאסיים כגון וואן ווגט, אסימוב, קלארק, ריי ברדבורי, מגיעים לעתים לכדי מכירה של למעלה מ־ 200,000 עותקים. בהיקף מכירות צנוע יותר (שכל מוציא לאור של ספר בארץ מייחל לשכמותו…) של כ־ 40,000 עותקים לספר, מסתפק הרלן אליסון. עורכי הסקר מציינים כי ספרות המד“ב הצרפתית המקורית נמכרת בכמויות קטנות בהרבה, וזאת על אף הפופולריות הרבה בה היא זוכה. סופרי המד”ב הצרפתי הפופולריים ביותר הם בני הזוג נטלי ושארל הננברג שיצירותיהם תורגמו לשפות אחרות וזכו להצלחה בלתי מבוטלת גם מחוץ לגבולות צרפת, ואשר אותם נקווה לארח בעתיד הלא רחוק מעל דפי ‘פנטסיה 2000’.

*

ניסוי חדש ומעניין נערך עתה בארה“ב ותוצאותיו עשויים להשפיע ולשנות כליל את פניה של ספרות המד”ב. לאחרונה פורסם במקביל בארה“ב ובאנגליה ספר מד”ב חדש פרי עטם של ג’ים בארנס והארי האריסון. הספר הקרוי ‘סיפורו של כוכב’, מתאר את קורותיה של חבורה בראשותו של מפקד ואיש חלל אקסצנטרי אשר מחליט לפתח את תחביבו – הפעלת קטרים עתיקים –על פניו של כוכב שומם וקפוא בשם סבינוס. מובן שבאיחור קל מגלים בני החבורה כי הכוכב אינו כה שומם וקפוא כפי שנדמה היה. יתרה מזאת – הכוכב שורץ חיים ומפלצות שונות ומשונות.

*

החידוש המעניין בספר אנו בעלילתו הבאנאלית למדי אלא בעצם היות סיפור העלילה מלווה בשפע של ציורים צבעוניים ומרהיבי עין שאינם מותירים מקום לדמיונו של הקורא. והשאלה הנשאלת היא האם אנו עדים להופעת הסנונית הראשונה המסמנת תחילתו של עידן חדש בצורתם החיצונית של ספרי המד"ב או שמא לפנינו רק אופנה חולפת?

*

יותר מחצי שנה אחרי שפרסמנו כתבה על הסרט ‘פלישת חוטפי האדם’ גליון מס' 2, הגיע הסרט סוף־סוף אל בדי הקולנוע שלנו – וירד מהם בבושת־פנים אחרי שבועיים (שבוע בקולנוע תל־אביב ושבוע נוסף ב’דרייב־אין'). וחבל. אמנם הסרט רחוק מאוד מלהיחשב יצירת מופת קולנועית אבל הוא בהחלט ראוי לצפיה, ביחוד למי שאוהב מד"ב מתובל באֵימה. המאמצים שהושקעו באפקטים החזותיים מסמרי השיער בסצינות המתארות את התפתחותן של גופות־האדם מתוך הנבגים הפולשים הינם ראויים להערכה. עם זאת, כל מי שזוכר את הגירסה המקורית משנת 1956, התאכזב ונוכח לדעת שאין די בשלל צבעים ובכוכבים זוהרים כדי להתעלות על יצירתו של הבימאי דון סיגל, שהצליח אז, באיפוק, עם שחקנים אלמוניים ובצבעי שחור־לבן, להרשים יותר ולהדהים יותר. אגב, צופים חדי־עין החנו בוודאי בדון סיגל עצמו המופיע בסרטו החדש בתפקיד קצר כנהג מונית ‘מוחלף’, וכן בשחקן קווין מק־קרתי (שהופיע בתפקיד הראשי בגירסה הישנה), בתור הולך־הרגל המטורף המנסה להזהיר את העולם מפני השואה המתקרבת.

*

כל מי שיצא מאוכזב מצפיה בסרטו האחרון והספק־מד"ב של הסוכן האגדי 007, יוכל אולי למצוא נחמה אם יאמץ לעצמו את השקפתו של דירק מדינגס, שהיה ממונה על האפקטים המיוחדים בהם חזינו בסרט זה, ובתור שכזה, אפשר לומר כי היה בעל התפקיד המרכזי בסרט. אומר מדינגס: “אנשים רבים שואלים לא פעם מהי עלילת סרט זה או אחד מסרטי ג’יימס בונד, ולמשמע הדברים לא נותר לך אלא לגחך. צריך להיות ברור לכל כי לא הולכים לסרט ג’יימס בונד כדי לצפות בהתרחשות, בסיפור. הרי זוהי אותה עלילה מטורפת בכל אחד מן הסרטים ואין בה כדי להשיב על שאלת מהות החיים. לסרט בונד הולכים רק כדי למלא את הראש והעינים במראות־קסם”.

*

אחד הגיבורים הקלאסיים ובני האלמוות אותם העמידה ספרות המד“ב הוא, בלי ספק, לזארוס לונג, גיבורו של רוברט היינליין שקוראי העברית שבינינו עדיין לא זכו להכירו. היינליין, אשר בסדרת ספרים פרי עטו יצר את מה שמכונה סדרת ‘ספרי ההיסטוריה של העתיד,’ בחר להשתמש בכל אחד מספריו אלה באותה דמות, דמותו של לזארוס לונג. זהו איש שחי במשך אלפי שנים, למעשה – אדם בן־אלמוות, אשר ביקר בכל העולמות האפשריים וסייר בכל רחבי היקום. לדמותו של לזארוס לונג התוודע לראשונה קהל חובבי המד”ב בשנת 1941, עם הופעת ספרו של היינליין ‘ילדי מתושלח’. שלושים שנה מאוחר יותר שבה והופיעה דמותו של לזארוס לונג והופיעה בספר ‘זמן מספיק לאהבה’. האהדה העצומה שרוחשים חובבי המד"ב לדמות אגדית זו הביאה לידי כך שאימרות השפר שלו קובצו על ידי היינליין בספר הנושא את השם‘מיומניו של לזארוס לונג’ והנמכר עתה בהצלחה מרובה ברחבי ארצות־הברית. ומה אומר לנו, בין השאר לזארוס לונג?

“על יצורי אנוש לדעת להחליף חיתולים, לתכנן פלישה, לשחוט חזיר, לנווט ספינה, להקים בנין, לחבר סונטה, לערוך מאזָנים, לבנות קיר, לאחות עצם שבורה, לסעוד את הגוססים, לבצע הוראות, לשתף פעולה, לפעול לבד, לפתור משוואות, לנתח בעיה חדשה, לפזר דשנים, לתכנת מחשב, לבשל ארוחה ערבה לחיך, להלחם בצורה היעילה ביותר, למות באומץ לב, ההתמחות נועדה לחרקים.”

“כל מי שאינו מסוגל להתמודד עם מתמטיקה, אינו לגמרי אנושי. לכל היותר יש לראותו כתת־אנוש־הראוי־לרחמינו שלמד לנעול נעליים, להתקלח ולשמור על דירה מסודרת.”

“לעיתים נדירות (אם בכלל) מצליחים בני אנוש להעלות בחלומם את דמותו של אֵל עליון מהם. במרבית המקרים נחונו האֵלים במידות ובמוסר של ילד מפונק.”

*

על פי משאל מכון גאלופ שנערך לאחרונה בארה“ב מסתבר שתשעה אחוזים מהאוכלוסיה הבוגרת שם היו עדים, לדבריהם, לתופעת עב”מ. פירושו של דבר – 13 מיליון מקרים של ראיית עב“מ! מרבית המידע מרוכז ומעובד במכון לחקר העב”מ אשר באוונסטון במדינת אילינוי, שבראשו עומד האסטרונום אלן היינק (ראה תמונה), מי שהיה שנים רבות יועץ מיוחד לחיל האויר האמריקני.

אין פלא שבמצב עניינים שכזה, טען סופר המד“ב ריי ברדבורי כי “מזה שנים זקוקים אנו לפרסום מחקר חדש ומקיף בנושא עב”מים.” ואם כך הדבר בארה“ב, קל וחומר בישראל, שבה לא ראה אור מעולם חומר רציני בנושא מרתק זה. ובכן, מצב זה יבוא על תיקונו בקרוב – עם צאתו לאור אצלנו של הספר 'דו”ח עב“מ' מאת רלף וג’ודי בלום, אשר פרסומו עורר סערה בארה”ב. הספר כולל מידע רב ומעמיק ביותר על הנושא, כולל עדויותיהם של אנשים מהימנים כמו טייסים, טכנאי מכ"מ, אסטרונאוטים וקציני משטרה – ועם זאת כתוב בסגנון קולח המבטיח קריאה בנשימה עצורה.

*

גילית מקור אנרגיה חדש ומהפכני? המצאת מתקן לביטול כוח־המשיכה? פיתחת תיאוריה חדישה על טיסה במהירות הגדולה מזו של האור? סוף סוף לא תיאלץ עוד לשמור את עבודותיך על גליונות מצהיבים במעמקי המגרה או בכספת הסודית שבמעבדה אשר במרתפך. לאחרונה החל לראות אור כתב־עת מדעי חדש שנועד ממש לך! שמו ‘ספקולציות במדע ובטכנולוגיה’, ועורכו הראשי הינו ד"ר ו.מ. הוניג מהמכון הטכנולוגי של מערב־אוסטרליה השוכן בעיר פֶּרת אשר ביבשת הרחוקה.

אבל אם מצפים אתם שסוף סוף נוכל לקרוא מעל דפי כתב־העת את דעותיהם של מדענים מכובדים אודות צלחות מעופפות או טלפתיה למשל, הרי שהשמחה מוקדמת קמעה, בפנייתו של העורך לציבור אנשי המדע כלולה הסתייגות חד־משמעית: “לא תהיה כלל התייחסות למאמרים בנושאי עצמים מעופפים בלתי מזוהים, או תפישה על־חושית….”

בגליון הקודם פרסמנו את הסיפור ‘דבולוציה’ מאת אדמונד המילטון, אחד מסופרי המד"ב הפופולריים של שנות השלושים. את הסיפור שלפנינו כתב אסימוב בהשפעת סיפורו של המילטון, בשנת 1941 (חמש שנים לאחר שקרא את ‘דבולוציה’ ובהיותו בשנות העשרים המוקדמות של חייו). הסיפור לא פורסם אז, ולמעשה אבד עד שחזר ונמצא אחרי שנים רבות על ידי אחד ממעריציו של אסימוב שנבר בין הניירות השונים במחסני הספרייה של אוניברסיטת בוסטון…

* * *

"הבנתי מהמאמר, " אמרתי בין שתי לגימות בירה, “שמכונת־הזמן החדשה בסטאנפורד נשלחה יומיים קדימה בזמן כשעכבר לבן בתוכה. לא היו כל תופעות לוואי שליליות.”

ג’ק טרנט הנהן קדורנית ואמר, “מה שהיה צריך לעשות באחד מאותם דברים הוא לחזור לאחור כמה מיליוני שנים ולגלות מה קרה לדינוזאורים.”

מזה דקות אחדות עקבתי במבטי אחרי הורנבי, שישב בשולחן הסמוך, וכעת נשא הברנש את עיניו ופגש את מבטי. הוא היה לבדו, והיה לו בקבוק – רבעו ריק – לעצמו. ייתכן שבשל כך נטה לדבר.

מכל מקום, הוא גיחך ופנה אל ג’ק, “מאוחר מדי, אחא. עשיתי זאת בעצמי לפני עשר שנים וגיליתי. החכמים יודעי־הכל אומרים שהיו אלה שינויים אקלימיים. אך לא זה מה שהיה.” הוא הרים את כוסו כשותה לחיינו, ורוקן אותה אל קרבו.

היבטנו איש בפני רעהו. איש מאיתנו לא הכיר את הורנבי אלא מראייה בלבד, אך עינו הימנית של ג’ק קרצה וראשו נע קמעה. גיחכתי, ואז עברנו לשולחן השני והזמנו שתי מנות בירה נוספות.

ג’ק הסתכל בהורנבי ביראת־כבוד. “אתה המצאת מכונת־זמן, לא כן?”

“לפני שנים,” הורנבי חייך בנועם ומילא את כוסו שוב. “טובה יותר מאלה שהרכיבו אותם חובבים מסטאנפורד. אבל השמדתי אותה. איבדתי את העניין בדבר.”

“ספר לנו על זה. אתה אומר שלא האקלים הוא שחיסל את לטאות הענק?”

“ומדוע היה עליו לחסל אותם?” מבטים מהירים נורו מזוויות עיניו. “האקלים לא הציק להם במשך מיליוני שנים. מדוע היתה תקופת יובש פתאומית צריכה למחוק אותם כליל וסופית מעל פני האדמה, בעוד שבעלי־חיים אחרים המשיכו לחיות בנוחות?” הוא ניסה לפכור את אצבעותיו בתנועת בוז, אך לא הצליח, וסיים במלמול, “אין בזה הגיון!”

“אז מה חיסל אותם באמת?”

הורנבי היסס לרגע, ונדנד את בקבוקו. ואז אמר, “בדיוק מה שחיסל את התְאוֹ, חיים אינטליגנטיים!”

ארשת פניו של הורנבי הפכה פראית בן־רגע. הוא היה על סף ערפול־חושים, כך נדמה לי. “ראיתי אותם, אני אומר לכם,” אמר בפראות. "הם היו זוחלים וכלל לא ענקיים. גובהם היה כמטר וחצי והם היו כפולי רגליים. מדוע לא? לאותם דינוזאורים היו מיליוני שנים כדי להתפתח. הם זחלו, טיפסו, עפו ושחו. הם היו מכל הצורות, הגדלים והמינים. מדוע שאחד מהם לא יפתֵחַ מוח – ויקטול את כל השאר.

אמרתי, “אין כל סיבה, אלא שמעולם לא נתגלה מאובּן בעל גולגולת העשויה לשאת חומר אפור בגודל העולה על זה של חתלתול.” ג’ק דחק בי במרפקו – הוא רצה שהורנבי ימשיך לפטפט – אך אני שונא קשקושי הבל.

הורנבי רק זיכה אות במבט של בוז, “אתה לא מוצא הרבה מאובנים של חיות בעלות בינה. ככלל, אין הן נוהגות ליפול אל תוך ביצות, כידוע לך. מלבד זאת, מסתבר שאכן היו להם ראשים כראשי־סיכה, אז מה? בכמה ממוחך שלך אתה משתמש? אפילו לא בחמישית, במקרה הטוב, וכל היתר הינו בזבוז, או אלוהים יודע מה. לאותם זוחלים היו מוחות חתלתול – אך הם ניצלו אותם עד תום.” ואז המשיך בכעס, “ואל תשאל אותי מדוע איננו מוצאים שום עקבות של עריהם או מכונותיהם. אינני חושב שהם בנו בכלל דברים כאלה. האינטליגנציה שלהם היתה שונה לחלוטין משלנו. הם ניסו לספר לי על טיבם של חייהם, אך לא הייתי מסוגל להבין אלא זאת שהשעשוע העיקרי שלהם היה הציד של ‘המשחק הגדול’.”

“כיצד ניסו לספר לך?” שאל ג’ק, “טלפאתיה?”

“כך נדמה לי. היו להם מוחות, אני אומר לכם. רק הסתכלתי בהם והם הביטו בי, ואז ידעתי. ידעתי המון דברים. לא שמעתי ולא חשתי דבר; פשוט ידעתי. אינני יכול להסביר, באמת נָסו זאת פעם.” מבטו ריחף והתמקד על כוסו. “הלוואי ויכולתי להשאר שם יותר. יכולתי ללמוד עוד.” הוא משך בכתפיו.

“מדוע לא נשארת?” שאלתי.

“זה לא היה בטוח,” אמר. “יכולתי לחוש בכך. הייתי חריג ושונה עבורם, זיכרו זאת, וסיקרנתי אותם. לא גופי עניין אותם, כמובן; זה לא מה שהטריד אותם. היה זה המוח שלי”. הוא שלח לעברנו חיוך עקום. “הוא נראה להם גדול כל כך, אתם מבינים. הם תמהו לשם מה אני משתמש בכל המוח הזה. הם עמדו לנתח אותי כדי לגלות זאת, ולכן לא נשארתי.”

“כיצד נמלטת?”

“הדבר לא היה עולה בידי לולא הבחינו בטריסרטופס בדיוק באותו רגע. הם עזבו הכל ודלקו אחריו עם אותם מוטות מתכת קטנים בידיהם. אלה היו כלי נשקם, אתם מבינים. הנה התשובה. אותם זוחלים קטנים בעלי־מוח הרגו את כל הלטאיים האחרים בכל ההתלהבות כפי שהציידים נהנים ממשחק ציד־האריות הגדול. הם ביכרו לחסל טיראנוזואורוס מלאכול. מדוע לא? אותן מפלצות ענק היוו בוודאי פרסים נהדרים. כך גם כל היתר, החל בפטרודקטיל וכלה באיכטוזאורוס” (הוא התקשה בהיגוי השמות הללו, אך הבַנו את כוונתנו), “אף אחד מהם לא יכול לעמוד בפני המפלצות הננסיות שקטלו אותם למען שעשוע או תהילה. והם עשו זאת בקצב מהיר. הרי אנחנו הרגנו מאות מיליוני ראשי תְאוֹ במשך שלושים שנה, לא?”

הוא ניסה שוב לפכור את אצבעותיו, ואז הוסיף במרירות, “שינויי־אקלים, לעזאזל! אך מי היה מאמין בסיבה האמיתית?”

הוא השתתק וג’ק דחק בו, “אבל תגיד חבר, מה השמיד את אותם זוחלים קטנים? מדוע אין הם מצויים עדיין כאן, מנהלים את העניינים?”

הורנבי נשא את עיניו, ונעץ מבט נוקב בג’ק. “מעולם לא חזרתי לשם כדי לברר זאת, אך אני יודע מה קרה. ההנאה היחדה בחייהם היתה משחק הציד הגדול. סיפרתי לכם שגיליתי זאת כאשר התבוננתי בעיניהם. אז כאשר אזלו הברוטוזאורים והדיפלודוציוסים, הם פנו אל העיקר – הם עצמם! והם המשיכו באותה מלאכה טובה כמקודם.” ובפראות הוסיף, “מדוע לא? האין בני האדם עושים בדיוק אותו הדבר?”

בהתחשב בעובדה, שאני מתאמץ כל־כך לבסס את תדמיתי כאדם המעריך ומוקיר את עצמו, אני רגיש לעתים עד כדי גיחוך לעובדה שמדי פעם טועים אנשים שאינם מכירים אותי ומחליפים את התדמית בי.

פעם רואיינתי על ידי עיתונאי שהיה חביב מאוד, אך ברור היה שאינו יודע כמעט דבר אודותי. לכן הסתקרנתי לשאול אותו מדוע החליט לראיין אותי.

הוא הסביר ללא היסוס. “הבוס שלי ביקשני לראיין אותך”, אמר. ואז הוסיף בחיוך, “יש לו רגשות דו־ערכיים חזקים בנוגע אליך.”

אמרתי, “כוונתך שהוא אוהב את כתיבתי אבל סבור שאני שחצן ויהיר.”

“כן,” אמר, כשהוא מופתע בברור. “איך ידעת?”

“ניחוש בר־מזל,” עניתי באנחה.

אתם מבינים, אין זו יהירות; זוהי הערכה עצמית מופרזת במקצת, וכל מי שמכיר אותי אינו מתקשה לראות את ההבדל.

כמובן, הייתי יכול לחסוך לעצמי את הצרות אילו בחרתי לי תדמית שונה, של צניעות מעושה, ולמדתי כיצד לחפור ברגלי באדמה ולהעלות סומק בלחיי לשמע כל מילת שבח קטנטנה.

אך לא, תודה. אני כותב כמעט על כל דבר ולכל גיל, ואילו התחלתי להתנהג בענווה מקסימה הייתי עלול להטיל ספק ביכולתי לעשות זאת, וזה היה הרסני.

על כן אמשיך לצעוד בנתיב שבחרתי לי ולסבול את הרגשות הדו־ערכיים כלפי, כדי שיהיה בי הבטחון העצמי לכתוב את מאמרי המגוונים ב’פנטסיה 2000' – והפעם על האבולוציה.

אני חושד, שאילו ניתן היה שלא להכליל את האדם בעניין זה, לא היתה מעולם כל בעייה לקבל בהסכמה את תורת האבולוציה הביולוגית.

כל אחד יכול לרואת, למשל, שבעלי־חיים מסויימים דומים מאד לבעלי־חיים אחרים. מי יכול להכחיש שכלב וזאב דומים זה לזה מבחינות רבות וחשובות; או נמר וברדלס, או סרטן־ים וסרטן־הנחלים? לפני עשרים ושתיים מאות שנים קיבץ הפילוסוף היווני אריסטו מיני חי שונים יחדיו ובנה את ‘סולם החיים’, שבו סידר את כל סוגי החיים החל מהצמחים הפשוטים ביותר, עד לבעלי החיים המורכבים ביותר, כשהאדם (באופן בלתי נמנע) – בפסגה.

היום יכולים אנו, כחכמים לאחר מעשה, לומר שהיה זה מחוייב המציאות שהאנשים יבינו שמין אחד של בעלי חיים התפתח למין אחר; שהמורכבים יותר התפתחו מהמורכבים פחות; ושבקיצור אין זה רק ‘סולם־חיים’ אלא מערכת שבה צורות־החיים מטפסות במעלה אותו סולם.

אך לא! אריסטו ולא כל אלה שבאו אחריו במשך אלפיים שנה, החליפו את סולם־החיים כדגם סטטי, באחר – דינמי והתפתחותי.

מיני החי השונים, כך סברו, היו קבועים ותמידיים. אמנם ידעו שיש משפחות והירארכיות של מיני בעלי חיים שונים, אך חשבו שכך נוצרו החיים מבראשית. הדמיון בין המינים השונים היה קיים מבראשית, כך האמינו, ושם מין לא השתנה עם הזמן.

הרגשתי היא שהעמידה על אותם קביעות של המינים נבעה, בחלקה לפחות, מהתחושה הלא נוחה שאם יורשה קיומן של תמורות, יאבד האדם את ייחודו ויהפוך ל’סתם חיה נוספת'.

לכשהשתלטתה הנצרות על העולם המערבי, הפכו ההשקפות על קביעות המינים קשוחות־שבעתיים. פרק א' בספר בראשית לא רק מתאר בברור את בריאת המינים השונים כנפרדים מלכתחילה ובצורתם הנוכחית, אלא מתאר גם כיצד נברא האדם בנפרד מכל היתר. “ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…”(בראשית, א' 26)

אף יצור חי אחר לא נברא בצלם אלוהים, ודבר זה הציב מחסום בל־יעבור בין האדם לבין כל יתר בעלי החיים. כל השקפה שהובילה לאמונה שהמחסומים בין מיני החי השונים אינם בלתי־עבירים, נטתה לערער את יסודותיו של אותו מחסום רב־חשיבות, שהגן על האדם.

היה נחמד, אילו כל צורות־החיים על פני כדור הארץ היו שונות לאין־שעור מהאדם, כך שאותו מחסום בלתי־עביר ייראה בברור ובאופן מוחשי. לרוע המזל, הכיר העולם הים־תיכוני, אפילו בימי קדם, בעלי חיים מסויימים הקרויים בפינו כיום ‘קופים’.

הקופים השונים שעימם באו במגע אנשי הזמן העתיק היו בעלי פרצופים אשר, במקרים מסויימים, נראו כפניהם של אנשים קטנים ומצומקים. היו להם ידיים שהזכירו בבירור ידי־אנוש, והם אחזו חפצים באצבעותיהם בדומה לאדם, ועשו זאת בסקרנות וערנות. אבל היו להם זנבות, ועובדה זו הצילה קצת את המצב. בן־אנוש הינו חסר־זנב כה מוצהר, ורוב החיות הינן בעלות־זנב כל כך מוצהרות, עד שעובדה זו לבדה נראתה כסמל לאותו מחסום בלתי־עביר שחצץ בין האדם לקוף.

אמנם, קיימים בעלי חיים אחדים מחוסרי זנב, או בעלי זנבות קצרים מאד, כמו צפרדעים, חזירוני גויניאה, או דובים – אבל אלה, אפילו בלי זנבות, אינם מאיימים על מעמדו של האדם ובכל זאת –

בתנ“ך מופיעה התייחסות לקופים, התייחסות אשר בשבילה השתמשו מתרגמי התנ”ך במילה מיוחדת, בפרק הדן בעסקי המסחר של שלמה המלך, נאמר (מלכים א' פרק י', פסוק 22): “…אחת לשלוש שנים תבוא אֳני תרשישי נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים.”

תרשיש מזוהית תדיר בתור טַרטֶֶסוס, עיר על חוף ספרד ממערב למיצד גיברלטר; מרכז מסחרי פורח מימי שלמה, אשר הוחרב בידי לוחמי קרתגו בשנת 480 לפני הספירה. בצפון מערב אפריקה, סמוך לטרטסוס, היה מצוי אז (וגם היום) מין של קוף ממשפחת קופי־המקק. קוף זה זכה לשם מיוחד בשפות אירופיות (באנגלית: Ape, בניגוד ל־Monkey), ובתקופה מאוחרת יותר, כאשר נעשתה צפון־מערב אפריקה לחלק מ’ארץ הברברים' עבור בני אירופה, כונה קוף זה בשם הקוף הברברי.

זהו קוף חסר־זנב, ולכן דומה יותר לאדם מקופים אחרים, אריסטו, ב’סולם החיים' שלו, מיקם אותו בפסגת קבוצת־הקופים, ממש מתחת לאדם. גָלן, הרופא הרומאי מסוף המאה השניה לספירה, ניתח גופות של קופים אלה והראה שהדמיון לאדם איננו חיצוני בלבד, כי אם גם פנימי.

דמיונו של ה’קוף הברברי' לאדם נראה לקדמונים משעשע ומטריד כאחד. המשורר הרומאי אֶניוס מצוטט כמי שאמר, “הקוף, הנקלֶה שבחיות־הפרא, כמה הוא דומה לנו!” האמנם זהו ‘הנקלה שבחיות־הפרא’? מבחינה אובייקטיבית, ודאי שלא. דמיונו לאדם, ועל כן איומו על ייחודו הרם של האדם, הוא אשר עשה אותו לנִקלֶה.

בימי הביניים, כאשר הפכו ייחודו של האדם ועליונותו לדוגמה מטופחת, היה קיומו של הקוף מטריד עוד יותר. על כן נקשרו הקופים עם השטן. השטן היה, אחרי הכל, מלאך מושפל ומעוות, וכשם שהאדם נברא בצלם אלוהים, כך נברא הקוף בצלם השטן.

אך ההסברים לא הועילו בהסרת אי־הנוחות. המחזאי האנגלי, וויליאם קונגריב, כתב בשנת 1695: “מעולם לא יכולתי לתת מבט ארוך בקוף, בלא להרהר הרהורים מייסרים.” לא קשה לנחש שאותם הרהורים מייסרים היו על כך, שניתן לתאר את האדם בתור קוף גדול ומעט יותר נבון.

העת החדשה החמירה את המצב, בכך שהפגישה את האירופאי הגאה בצלם־האל שבו, עם בעלי חיים שלא היו ידועים עד כה, ואשר דמו לו עוד יותר מ’הקוף הברברי.'

בשנת 1641 התפרסם תיאורה של חיה שהובאה מאפריקה והוחזקה בהולנד בביבר החיות של הנסיך מאורנז'. על פי התיאורים נראה היה שהיתה זו שימפנזה. היו גם דיווחים על חיה גדולה דמויית־אדם שנמצאה בבורנאו, חיה הקרוייה בפינו כיום – אוֹרַנגאוּטָן.

גם השימפנזה וגם האורנגאוטן נתגלו כמחוסרי־זנב. בשנים מאוחרות יותר, כאשר התברר שהם דומים יותר לאדם ופחות למיני קופים אחרים, זכו לכינוי ‘קופים אנתרופואידים’ (‘דמויי־אדם’).

בשנת 1758 עשה חוקר הטבע השבדי קארלוס ליניאוס את הנסיון השיטתי הראשון לסווג את כל המינים. הוא האמין בדבקות בקביעות המינים, ולא הוטרד בשל העובדה שמיני בעלי־חיים מסויימים הזכירו מאוד את האדם – הוא סבר שפשוט כך נבראו מבראשית.

על כן לא היסס לגבב בערמה אחת את מיני הקופים השונים, יחד עם האדם עצמו, וכינה את כל הקבוצה בשם ‘פרימאטים’, מהמילה הלאטינית ‘ראשון’, שכן האדם נכלל בקבוצה. עד היום אנו משתמשים במונח זה¹.

את הקופים מיקם ליניאוס בתת־קבוצה של הפרימאטים וכינה אותה ‘סימיה’, שפרושה בלאטינית –’קוף'. עבור יצורי־אנוש המציא ליניאוס תת־קבוצה בשם ‘הומו’ שפרושו בלאטינית ‘אדם’. ליניאוס השתמש בשני שמות לכל מין (מה שמכונה ‘כניון דו־שמי’, כשהשם הראשון הוא שם המשפחה, כגון: שחורי יעקב או שחורי שמעון.) כך זכו בני האדם לכינוי ‘הומו ספיינס’ (‘אדם נכון’) אבל ליניאוס צרף חבר נוסף באותה קבוצה. בהכירו את תיאורי האורנגאוטן של בורנאו, הוא העניק לו את השם ‘הומו טרוגלודיטֶס’ (‘אדם שוכן־מערות.’)

השם אורנגאוטן בא מהמילה המלאית שפרושה ‘איש היער’. המָלָאים, בהכירם את הקוף מקרוב, היו דייקנים יותר בתאורם, שכן האורנגאוטן הינו שוכן־יער ולא שוכן־מערות, אך בשום אופן אין לייחס לו קרבה כה רבה לאדם עד כדי הצדקת הקידומת ‘הומו’.

חוקר הטבע הצרפתי ג’ורג דה־בופון היה הראשון שתאר, במחצית המאה ה־18, את קופי הגיבון, המייצגים את הסוג השלישי של הקופים האנתרופואידים. הגיבונים למיניהם הינם קופי־האדם הקטנים ביותר, ודמיונם לאדם קטן ביותר. בגלל סיבה זו נהוג לעתים לסוגם בנפרד מכל שאר האנתרופואידים, המכונים בשם ‘הקופים הגדולים’.

ככל שסיווג המינים נעשה מפורט יותר, גדל והתחזק אצל חוקרי הטבע לשבור את המחסומים שביניהם. מיני חיים מסויימים היו קרובים כל־כך למינים אחרים, עד כי לא היה ברור אם ניתן להפריד ביניהם בכלל בקו גבול כלשהו. מלבד זאת, יותר ויותר חיות גילו סימנים לכך שהן ‘נתפסו’ באמצע תהליך התמורה.

כך, למשל, הבחין בופון ברגלי הסוס מבנה של עצמות מנוונות שהצביע על כך שפעם היו לסוס שלוש פרסות מפוצלות בכל רגל.

בופון טען שאם עצמות ופרסות יכולות להתנוון – יכול הדבר לקרות גם למינים שלמים. ייתכן שהאל ברא רק מינים מסויימים, וכל אחד מהם התנוון עד דרגה מסויימת ויצר מינים נוספים. אם יכלו הסוסים לאבד חלק מפרסותיהם, מדוע לא להניח שחלקם התנוונו והלכו עד שהפכו לחמורים?

מכיוון שבופון צריך היה להעלות השערות שיסבירו מהו החידוש הגדול שבתאוריה של תולדות הטבע שהאדם במרכזו, הוא העלה סברה שהקופים אינם אלא בני אדם מנוונים.

בופון היה הראשון שהציע את רעיון השתנות המינים. היתה זו השערה שעקפה את הסכנה הגרועה מכל – ההנחה שמא האדם־שנברא־בצלם־האל היה פעם משהו אחר – אך היא אמרה שהאדם היה יכול להפוך למשהו אחר. אפילו זה היה יותר מדי, שכן משנתאפשרה דליפת הגבולות לכיוון אחד, קשה היה לאטמם בכיוון ההפוך. הופעל לחץ כבד על בופון לחזור בו מגרסתו – ואכן כך עשה.

אולם הרעיון של הִשְתנות המינים לא גווע. לרופא בריטי בשם אראסמוס דארווין היה מנהג לכתוב שירים ארוכים, שבהם הציג את רעיונותיו המדעיים המעניינים. בספרו האחרון ‘זוֹאוֹנוֹמיה’, שראה אור ב־1796, הוא פיתח את רעיונו של בופון וקבע, שבעלי החיים עברו תמורות כתוצאה מהשפעתם הישירה של תנאי הסביבה עליהם.

אחריו המשיך הלאה חוקר הטבע הצרפתי ז’אן בפטיסט דה־לֶמַארק אשר פרסם בשנת 1809 את ‘הפילוסופיה הזואולוגית’, והיה המדען הראשון הראוי לשמו, אשר ניסחת את תיאוריית האבולוציה; תאור כולל של המנגנון שבאמצעותו יכולה האנטילופה, למשל, להשתנות אט־אט דור אחר דו עד שהפכה לג’יראפה. (הן דארווין והן לאמרק נוּדוּ על ידי הממסד המדעי והלא־מדעי של אותם ימים).

לֶמַארק שגה בגרסתו אודות מנגנון ההתפתחות, אך ספרו הפיץ את רעיון האבולוציה בקרב העולם המדעי והאיץ באחרים לחפש אחר מנגנון מעשי יותר.

האיש שהפיח רוח חדשה בעניין היה חוקר הטבע האנגלי, צ’ארלס רוברט דארווין (נכדו של אראסמוס דארווין), אשר בילה כמעט עשרים שנה באיסוף נתונים ובליטוש טיעוניו. הוא עשה זאת, בראש ובראשונה, מפני שהיה אדם קפדם מטבעו. שנית, הוא ידע מה עלה בגורלם של כל אלה שקידמו את התיאוריה ההתפתחותית, ורצה לפרוק את נשקו של האוייב על ידי חישול טענותיו.

כשפרסם בשנת 1859, את ספרו ‘על מקור המינים באמצעות ברירה טבעית’ נזהר מלדון במסגרתו באדם עצמו. זה לא עזר, כמובן. הוא היה אדם הגון ועדין־נפש, קדוש כמעט, לא פחות מכל כמרי הממלכה, אבל גם אילו היה מכה את אימו עד מוות, לא היה זוכה לגינויים והתקפות מרושעות יותר.

אבל הרְאָיות לטובת האבולוציה המשיכו להצטבר. בשנת 1847 הובא סוף סוף קוף־האדם הגדול ביותר, הגורילה, לאורה של השמש האירופאית, וזו היתה ההוכחה הדרמטית מכולן. בגודלו, לפחות, הוא נראה כמעט אנושי, או אפילו על־אנושי.

בנוסף לכך נתגלו ב־1856 שרידים מאובנים של יצור חי שהיה מפותח יותר מכל האנתרופואידים החיים, ועם זאת יותר פרימיטיבי מכל יצור־אנוש. היה זה ‘האדם הנִיאַנְדַרְטאלי.’ לא זו בלבד שההוכחה לאבולוציה הלכה והתבססה, אלא גם ההוכחה לאבולוציה האנושית.

בשנת 1863 פרסם הגיאולוג הסקוטי, צ’ארלס ליאל, את ספרו ‘קדמוניות האדם’, שבו הסתמך על כלי עבודה עתיקים מאבן כדי לטעון שהאנושות היתה וותיקה בהרבה מ־6000 השנים שהקצה לה (וליקום) התנ"ך. הוא גם תמך בלהט בהשקפתו של דארווין על ההתפתחות.

ובשנת 1871 החיל סוף סוף דארווין את תורתו עם על האדם בספרו ‘מוצא האדם’.

שוללי האבולוציה מצויים עימנו עד עצם היום הזה, כמובן, קנאים ותקיפים בדעתם. אני מקבל מהם יותר מכתבים מאשר בכל נושא אחר, כך שאני מכיר הטב את נימוקיהם.

הם מתמקדים בנקודה אחת, ובנקודה אחת בלבד – מוצא האדם. מעולם לא קיבלתי מכתב שטען בלהט שהבונה אינו מקורב לעכבר, או שהלוויתן לא התפתח מיונק־יבשתי. לעתים נדמה לי שהם אפילו אינם מבינם שהאבולוציה תופשת לגבי המינים כולם. הם מתעקשים רק על כך שהאדם לא, לא, לא התפתח מקופים, ואינו מקורב להם כלל.

אחדים מהדוגלים באבולוציה מנסים לשלול זאת באמרם שדארווין מעולם לא טען שמוצא האדם הוא מהקוף, ושאף בעל חיים רב־יונק החי כיום איננו אבי אבותיו של האדם. אך זה פלפול ותו לא. ההשקפה ההתפתחותית היא שלאדם ולקופים היה אב קדמון משותף, שאינו חי כיום אבל נראה כמו קוף בימים בהם חי. אם נרחיק לכת לאחור, ניווכח שלאבותיו הקדמונים השנים של האדם היה מראה קופי ברור – לפחות בעיני מי שאינו זואולוג.

כדוגל באבולוציה אני מבכר לציין, שהאדם אכן התפתח מהקוף כדי להדגיש ביתר שאת את אמונתי בכך, שהאבולוציה הנה עובדה קיימת.

ועלינו לדבוק בקופים גם בדרך אחרת. הדוגלים באבולוציה עשויים לדבר על ההומינידים הקדומים, על ה’הומו אֶרֶקטוס' (‘האדם הזקוף’), על האוסטרואלופיטקים וכן הלאה. אנו יכולים להשתמש בזה כעדות להתפתחות האדם והתפתחותו של סוג האורגניזם ממנו בא.

אין בכל אלה, חוששני, כדי להרשיע את שוללי־האבולוציה, ואף אין זה מטריד אותם כלל.

נראה שהשקפתם היא, שאם כנופיית כופרים הקוראים לעצמם ‘מדענים’ מוצאים איזה שן כאן, עצם־ירך שם, וחתיכת גולגולת במקום אחר, ומשבצים אותם יחדיו לאיזה אדם־קוף – אין זה אומר דבר.

על פי הדואר שאני מקבל, והספרים שראיתי, נדמה לי שלהטם של שוללי־האבולוציה מצטמצם אך ורק לאדם ולקוף, ולא יותר.

קיימות שתי דרכים, לדעתי, בהן יכול שולל־אבולוציה לטפל בנושא האדם והקוף. הוא יכול לדבוק בתנ"ך, להצהיר שכתבי הקודש נכתבו בהשראה אלוהית, שנאמר בהם שהאדם נברא מעפר האדמה על ידי האל ובצלמו לפני כששת־אלפים שנה, וזהו זה. אם זוהי עמדתו, הרי שהשקפותיו אינן ניתנות כלל לוויכוח, ואין כל טעם לנסות ולדון בהן. אני מוכן לדון על מזג האוויר עם אדם כזה, אך לא על אבולוציה.

דרך שניה הפתוחה בפני שולל־אבולוציה היא להעלות איזו הצדקה רציונאלת לעמדתו; הצדקה אשר אינה מבוססת על סמכות, אלא ניתנת לבחינה באמצעות תצפית או ניסוי, ולהנמקה הגיונית. הוא יכול לטעון, למשל שההבדלים בין האדם לבעלי חיים אחרים הינם כה יסודיים עד שאין להעלות על הדעת שניתן לגשר עליהם, וששום חיה איננה יכולה להתפתח ולהפוך לאדם אך ורק כתוצאה מפעולתם של חוקי הטבע – ושנחוצה לשם כך התערבות על־טבעית.

דוגמה לפער בלתי ניתן לגישור שכזה היא הטענה שלאדם יש נשמה שאיננה קיימת בבעלי חיים, ושנשמה איננה יכולה להתפתח בשום תהליך אבולוציוני. לרוע המזל, אין כל דרך למדוד או לגלות את קיומה של נשמה, אלא על ידי התייחסות לסוג כלשהו של סמכות מיסטית. לכן עניין זה חורג מהמסגרת של תצפית או ניסוי.

במישור פחות נשגב, יכול שולל־אבולוציה לטעון שלאדם יש חוש הבחנה בין טוב לרע; שהוא נתברך בהערכה של צדק; שהוא, בקיצור, אורגאניזם מוסרי – בעוד החיות אינן כאלה, ולא יכולות להיות כאלה.

עניין זה, לדעתי, משאיר מקום לוויכוח. ישנן חיות הנוהגות כאילו הן אוהבות את וולדותיהן, ואשר לעתים מקריבות את חייהן למענם. יש חיות המשתפות פעולה ומגינות זו על זו בעת סכנה. להתנהגות כזו יש ערך קיומי, וזהו בדיוק הדבר שדוגלי האבולוציה היו מצפים שיתפתח צעד אחר צעד, עד הרמה המצוייה אצל האדם.

אם תטענו שהתנהגות, 'אנושית’־לכאורה, שכזאת אצל חיות הינה מֶכאנִית טהורה, ונעשית ללא הבנה, אזי אנו חוזרים לוויכוח על הכרזות סתמיות, שכן איננו יודעים מה מתרחש בתוך מוחה של חיה, ולאמיתו של דבר אין זה בטוח בכלל שהתנהגותנו שלנו איננה מכאנית בדיוק כמו זו של החיות –אלא בדרגה אחת יותר מורכבת ורבת־פנים.

היו זמנים בהם היו העניינים קלים יותר מאשר היום, כאשר האנטומיה ההשוואתית היתה בחיתוליה, וכשאפשר היה להניח שקיים איזה הבדל פיסיולוגי כביר בין האדם לכל יתר בעלי החיים. במאה ה־17 סבר הפילוסוף הצרפתי רֶנֶה דקארט, שבלוטת האצטרובל היא מקום משכנה של הנשמה, בקבלו את הדעה שרווחה בזמנו שהבלוטה קיימת רק אצל האדם ולא אצל שום בעל חיים אחר.

אבל אין זה כך. בלוטת האצטרובל נמצאת אצל כל בעלי החוליות, והיא מפותחת מאד אצל זוחל פרימיטיבי מסוים הקרוי טואטרה. למעשה אין אף אבר גוף אחד שהינו בלעדי לאדם בלבד, ואיננו מופיע בכל מין אחר.

הבה נהיה יסודיים יותר ונתייחס לביוכימיה של האורגאניזמים. כאן ההבדלים בולטים הרבה פחות מאשר במבנה הפיסי של הגוף ואבריו. אכן, כה רב הדמיון בפעילות הביוכימית של כל האורגניזמים (לא רק אם אנו משווים אנשים לקופים, כי אם גם אם אנו משווים אנשים לחיידקים), עד שאילולא הדעות הקדומות והרגשת העליונות, היתה עובדת האבולוציה נחשבת למובנת מאליה.

עלינו להתעמק באמת ולחקור את המבנה הכימי העדין של מולקולת החלבון הרב־צדדית עד אין־קץ, כדי לגלות דבר מה ייחודי לכל מין. בצורה זו, על סמך ההבדלים הדקיקים באותו מבנה כימי, אפשר לקבל אומדן גס על הזמן שחלף מאז ששני אורגניזמים שונים הסתעפו מאותו אב־קדמון משותף.

בחקר מבנה החלבון אין אנו מוצאים פערים גדולים; שום הבדל בין מין אחד לכל השאר איננו כה אדיר עד כדי להצביע על אב־קדמון משותף לפני זמן כה רב, עד שבכל תולדות כדור הארץ לא היה מספיק זמן להסתעפות שכזו. אילו היה קיים פער כה גדול בין מין אחד לכל היתר, יכלה להתבסס המסקנה שאותו מין נוצר מגרעין שונה של חיים קדמוניים, שונה מזה האחראי לכל היתר. עדיין היה אותו מין מהווה תוצאה של התפתחות ממינים פשוטים יותר, אבל הוא לא היה מקורב לכל צורת חיים ארציות אחרת. אבל אני חוזר ואומר שלא נמצא פער כזה, ואף לא צפוי שיימצא. כל החיים הארציים קשורים באופן הדדי.

בוודאי שאין האדם נבדל מכל יתר צורות החיים בפער ביוכימי גדול כלשהו. באופן ביוכימי הוא שייך לקבוצת רבי־היונקים ואינו נבדל במיוחד מכל מין אחר. על פי בדיקת מבנה החלבון, השימפנזה קרובה יותר לאדם מאשר לגורילה או לאורנגאוטן.

הנה כי כן, בעיקר מפני השימפנזה צריכים להגן עלינו שוללי האבולוציה. לבטח אם ניתן ‘מבט ארוך בקוף’, כלשונו של קונגרייב (והכוונה לשימפנזה במקרה זה), נאלץ להודות שאין בינינו הבדל משמעותי אלא במוח. מוח האדם גדול פי ארבע מזה של השימפנזה!

קל להניח שאפילו הבדל ניכר זה בגודל אינו אלא הבדל בדרגה, ואפשר להסבירו בנקל על ידי ההתפתחות האבולוציונית – בייחוד לאור העובדה שלמאובנים דמויי האדם שנתגלו היו מוחות בגודלי ביניים בין זה של השימפנזה לזה של האדם המודרני.

אבל שולל־אבולוציה עלול לדחות את המאובנים כבלתי ראויים לדיון, ולעמוד על כך שמה שחשוב זה לא גודל המוח אלא איכות הבינה שבו. אפשר לטעון שהאינטליגנציה האנושית עוברת את זו של השימפנזה במידה רבה כל כך שכל הרהור אודות קרבה בין שני המינים אינו בא בחשבון.

למשל, השימפנזה איננה מסוגלת לדבר. כל המאמצים הסבלניים, המתוחכמים והממושכים ללמד שימפנזות צעירות לדבר – נכשלו תמיד. ובהעדר כושר הדיבור נשארת השימפנזה בגדר חיה ותו לאו; אמנם נבונה, אך עדיין חיה. בעזרת כושר הדיבור מעפיל האדם לגבהים של אפלטון, בטהובן ואיינשטיין.

אבל שמא מבלבלים אנו בין תקשורת לדיבור? מקובל שהדיבור הוא צורת התקשורת היעילה והמעודנת ביותר שהומצאה אי־פעם. (המכשור המודרני שלנו, החל מספרים ועד מקלטי טלוויזיה מחליף דיבור בצורות אחרות, אך זהו עדיין דיבור.) – אבל האם הדיבור הוא הכל?

דיבור אנושי מותנה ביכולת האנושית לשלוט על תנועות מהירות ועדינות של גרון, פה, לשון ושפתיים, וכל אלה נתונים ככל הנראה בשליטתו של חלק מוח הקרוי ‘הפיתול של ברוקה’. אם ‘הפיתול של ברוקה’ נפגע על ידי גידול או על ידי מכה, סובל האדם מאפאסיה – אבדן כושר הדיבור – ואינו יכול לדבר ואף לא להבין דיבור. אך עם זאת שומר האדם עדיין על בינתו ומסוגל להתבטא באמצעות תנועות, למשל.

האזור במוח השימפנזה המקביל ל ‘פיתול של ברוקה’ איננו גדול ומורכב עד כדי לאפשר דיבור ברמה אנושית, אך מה בנוגע לתנועות? בטבע משתמשות השימפנזות בתנועות כדי ליצור קשר זו עם זו.

בשנת 1966 בחרו ביאטריס ואלן גרדנר מאוניברסיטת נבדה בשימפנזה נקבה בת שנה וחצי, שכונתה בשם וושו, והחליטו לנסות וללמד אותה את שפת החרשים־אילמים. התוצאות הדהימו אותם ואת העולם.

וושו למדה ברצון עשרות תנועות, והשתמשה בהן כראוי כדי לבטא משאלות ואף מושגים מופשטים. היא המציאה ופיתחה תנועות חדשות וגם בהן השתמשה כהלכה. היא ניסתה ללמד גם שימפנזות אחרות את השפה, ונהנתה בברור מהתקשורת.

שימפנזות אחרות עברו אימון דומה. אחדות מהן למדו לסדר עצמים ממוגנטים על פני לוח, בצורות שונות. בעשותן כן, הוכיחו יכולת להתחשב בדקדוק ובפיסוק, ולא הלכו שולל אפילו כשמוריהן יצרו משפטי שטות בכוונה תחילה.

זה אינו עניין של רפלקסים מותנים. כל העדויות מצביעות על כך, שהשימפנזות יודעות מהן הן עושות, באותו מובן שיצורי אנוש מבינים מהם הם עושים כשהם הולכים.

למען האמת, שפת השימפנזות פשוטה מאוד בהשוואה לזו של האדם. האדם הינו עדיין נבון יותר במידה עצומה, אבל מעלליה של וושו הופכים אפילו את יכולתנו לדבֵּר לשונה בדרגה בלבד, ולא במהותה, מזו של השימפנזה.

תנו ‘מבט ארוך בקוף.’ אין כל טיעונים תקפים, מלבד אלה המתבססים על סמכות מיסטית, העשויים להפריך את הקרבה המשפחתית בין השימפנזות לאדם, או את ההתפתחות האבולוציונית של ‘האדם הנבון’ מ’הלא־אדם הלא־נבון'…

הרלן אליסון ‘ציפור המוות’, גליון מס' 6 הינו אחד מנציגיו הבולטים ביותר של הזרם האוונגרדי במד"ב, שהלך וגאה בסוף שנות ה־60'. העיתון “ניו־יורקר” הכתיר בשעתו את אליסון בתואר ‘ראש נביאי הגל־החדש’.

רוברט שאקלי (‘אלמוות בע"מ’) כותב בסגנון אבסורדי, סוריאליסטי ורווי הומור שחור. לדבריו הוא אינו כותב עוד על דבר כלשהו שאיננו משעשע אותו – ומה שמשעשע אותו הוא עולם בלתי־סביר לחלוטין שבו דבר אינו פועל באופן צפוי ועל פי חוקי השכל הישר. ולמה אפשר לצפות כשהשניים כותבים יחדיו?…

* * *

מאחוריו השתרעו האזורים האפורים שמעבר לשערי הרקולס, ממעל לו – השמיים, ותחתיו – האיחס. “איחס דפוּק! איחס דפוּק!” צעק פארטי לעבר אור אחר הצהריים הדועך והולך. הקריאה נשמעה מבולבלת קמעה, בוקעת מבעד לבדל סיגר התקוע בפיו, ומלוּוה בלהט שהיה שמור עמו בדרך כלל לקללות שכאלה, שכן היה זה סוף המשמרת ופארטי חש סחוט. מאז הפעם הראשונה בה צעק צעקה זו כבר חלפו שלש שנים. אז חתם על חוזה העבודה שלו כאספן בשדות האיחס. הוא צעק זאת לראשונה כאשר ראה את הפלנקטון. הפלנקטון שעבר מוטאציה, אפור כנזלת, מכתים קטע זה של האוקיינוס האטלנטי, כצרעת על גופו הצונן והכחול של הים.

“איחס דפוק,” מלמל. עתה הפך העניין למעין טקס.

הצעקה ארחה לו לחברה בבדידות הזו. רק הוא, בודד: ג’ו פארטי וקולו הדועך. והאיחס האפור־לבן המבחיל.

בזווית עיניו קלט את הבזק התנועה האפור שהשתקף במשקפי החריץ האסקימוסיים שלו. הוא ניווט את הדוגית סביב־סביב במומחיות. האיחס חזר וצף עתה. זרוע אפורה־לבנה הזדקרה מעל לפני האוקיינוס; היא נראתה כחדקו של פיל. תוך כדי התקרבות זהירה לעברה, מוכנית, אמד פארטי בעיניו את המרחק: במרחק של מטר וחצי ממנה, כשידו הימנית מתוחה, שלח את הרשת – הרשת המוזרה המותקנת על מוט, שדמתה במידת־מה לרשת שבה השתמשו האינדיאנים של פטצקוארו לציד פרפרים – ובתנועה מעוגלת רחבה אסף אותו ברשת.

האיחס התפתל ופירפר, היכה ברשת, ניסה לנשוך בפיו חסר השיניים את מוט האלומיניום. פארטי העריך את משקלו בשני קילוגרם ומחצה. הוא משך אותו אל הסיפון והשליכו אל המיכל. היה זה משקל כבד יחסית לגוף כה קטן.

המיכל נפתח אוטומטית, לחץ־אויר שאב פנימה את האיחס והמיכסה סגר עליו בטפיחה. האיחס נגע בו בקצה כפפתו. פארטי החליט שיהיה זה מיותר לחטא את המקום מיידית. הוא מחה בפיזור דעת את ידו בשיערו הבהיר, צרוב השמש, שנפל על עיניו גלים־גלים, ואחר כך שב להניע את הדוגית. הוא נמצא בערך במרחק שלושה קילומטרים ממגדל טקסס.

הוא נמצא במרחק שבעים קילומטר מחוף האוקיינוס.

הוא נמצא מול חוף מפרץ הטרס.

הוא נמצא בקו רוחב 35°, קו אורך 75°, מערב.

הוא נמצא במרכז שדות האיחס.

הוא היה סחוט. סוף המשמרת.

איחס דפוּק.

הוא החל לפלס את דרכו חזרה.

הים היה שטוח. שום רוח לא נשבה והשמש יקדה נוראות כפי שלא יקדה בימים שלפני מלחמת העולם השלישית. בהירה יותר משהיתה אי־פעם. היה זה מזג אויר כמעט מושלם לקציר, תמורת שכר של חמש מאות ושלושים דולר למשמרת.

משמאלו ראה שכבה בת חמישה מטר רבועי של איחס, מתוחה על פני הים כיריעת מלמלה עדינה, כמעט בלתי נראית על רקע המים. הוא שינה מסלול לעברה ואסף אותה. האיחס כמעט ולא התנגד. היה מתוח בשִכבה דקה מדי. הוא המשיך לעבר מגדל טקסס, תוך שהוא ממשיך לאסוף כל איחס שנקרה בדרכו. רק לעיתים רחוקות קרה שנתקל באותה צורה בשנית. נתח האיחס הגדול ביותר שאסף היה מחופש לגזע ברוש. (איחס מטומטם, מי ראה גזע ברוש מסתובב במרחק על חמישים קילומטר מהחוף?) הקטן ביותר לבש את דמותו של כלב־ים צעיר. אפור כגוויה וחסר עינים. פארטי אסף כל נתח במהירות וללא היסוס; הוא ניחון בכשרון מיוחד לזהות את האיחס בכל אחת מצורותיו, ושלט בטכניקת־קציר מושלמת, אשר היתה הרבה יותר מעודנת ואלגנטית מזו בה השתמשו הקוצרים שאומנו על ידי החברה. הוא היה רקדן בעל חוש־קצב טבעי, צייר שלא השתתף באף שיעור ציור משך כל חייו, איש בעל אינסטינקטים. היה זה הדחף שהוביל אותו לכאן, לשדות האיחס, לאחר שסיים בהצטיינות יתרה את לימודיו במולטיבֶרסיטה, במקום להובילו לתעשיה או לאחד ממכוני המחקר הצפופים. כל אשר למד, כל ההשכלה שרכש, איזו תועלת נשאה זו עימה בעולם צפוף, חנוק וסתום, מאוכלס בעשרים ושבעה מיליארד אנשים מיותרים, הנדחקים כולם לקבל את המישרות המשפילות ביותר? בהשכלה יכול היה לזכות כל אחד; מעטים זכו לקבל את התואר; מיעוטם קיבלו את מדלית הזהב, ורק מתי מעט – כמו ג’ו פארטי – זכו לצאת את המולטיבֶרסיטה עם תואר דוקטור, מדלית זהב והצטיינות יתרה. וכל זה לא היה שווה את האינסטינקט הטבעי בו נתברך בקציר איחס.

במהירות קצירה כשלו, יכול היה להרוויח יותר ממהנדס פרוייקט.

אחרי משמרת בת שתים־עשרה שעות, כאן על פני הים המבהיק, אפילו זוהרו של סיפור מעין זה הועם מחמת התשישות. כל שרצה היה ליפול על מיטתו שבחדר השינה שלו, ולישון, לישון, לישון. הוא השליך את זנב הסיגר הלח שלו אל המים.

המבנה האדיר הזדקר מולו. נהגו לקרוא לו “מגדל טקסס”, על אף שלא היה כל דמיון בינו לבין מגדלי הקידוח הימי בארה"ב שלפני מלחמת העולם השלישית. הוא נראה יותר כצוק אלמוגים ארכיטקטוני, או כשלדו של לוויתן אלומיניום מוזר.

הגדרתו של מגדל טקסס היוותה בעיה רצינית. הוא יכול היה לנוע, ולכן היה בעצם ספינה. מעל פני המים בלטה מערכת מורכבת של צינורות: צינורות היזוּן לתוכם השליכו הקוצרים את האיחס שליקטו (כפי שאמנם עשה עתה פארטי, כשהוא מחבר את חרטומו הגלילי של המיכל אל פיתחו של צינור ההיזון, חש כיצד רועד הצינור בידיו עם הפעלת השאיבה הפנאומטית שמצצה את האיחסים מתוך קרביה של הדוגית), צינורות אחרים אליהם ניתן היה לחבר את הדוגיות, וצינורות נוספים שתמכו במבנה הראדאר שלמעלה.

היה שם גם זוג צינורות גליליים שפתחיהם פעורים כפתחו של תותח ענק. שערי הכניסה. מתחת לקו המים, כקרחון, התפשט מגדל טקסס והתרחב בעזרת חלקים נתיקים שניתן היה לחברם ולפרקם בעת הצורך. במגדל זה היו כמה עשות מהקומות התחתונות מקופלות בשל חוסר פעילות. היה זה מבנה חסר צורה, בלתי מושך, כבד תנועה, יציב אף בסופות ההוריקן הכבדות ביותר. בתור אניה היה ללא ספק בעל העיצוב הגרוע ביותר בהיסטוריה הימית, אך בתור בית חרושת – היה זה פלא צף.

פארטי טיפס ויצא ממערכת העגינה, כשהוא נושא עימו את הרשת שלו ונכנס לשער הכניסה הקרוב אליו. הוא עבר בתאי החיטוי והועבר אל תוך מגדל טקסס עצמו. ברדתו במדרגות האלומיניום הלולייניות, שמע קולות בוקעים מתחתיו. היו אלה מרסייה – שעמד להתחיל במשמרת, ופגי פלין – שהיתה חולה במשך שלושת הימים האחרונים. שני הקוצרים התווכחו ביניהם.

“הם מוכרים את זה לאחר עיבוד בחמישים ושישה דולאר הטונה,” אמרה פגי, קולה מתרומם והולך. נראה היה שהוויכוח כבר נמשך זמן מה. הדיון נסב על ההטבות לקוצרים.

“לפני או אחרי שהוא מפורק?” תבע מרסייה.

“אתה ידע טוב מאד שהכוונה לטונה בשלב שלאחר־הפירוק,” ירתה פגי לעברו, “פירושו של דבר, שכל טון שאנחנו אוספים כאן עובר במיכלים ויוצא בצד השני במשקל של ארבעים או ארבעים ואחד טון, אחרי הקרנה. אנחנו מקבלים בונוס לפי המשקל במגדל, ולא לאחר־פרוק.”

פארטי היה עד לוויכוחים כאלה אלפי פעמים במשך שלוש שנות שרותו בשדות האיחס. כשמלאו מיכלי האיחס של המגדל, נשלח האיחס לפרוק והקרנה. תחת השפעת הטכניקות המסווגות הרבות שפיתחו החברות השונות, התרבה האיחס, מולקולה מול מולקולה, התפרק, גדל, התרחב, התנפח והגיע לבסוף למשקל הגדול פי ארבעים ויותר ממשקלו המקורי. אחר כך היו ‘הורגים’ אותו ומספקים אותו כחומר המזון המלאכותי הבסיסי של אוכלוסיה שחיה כבר זמן רב על דיאטה נטולת סטייקים, ביצים, גזר וקפה. מלחמת העולם השלישית היוותה טרגדיה איומה בהשמידה כמויות ענק מכל דבר פרט לבני אדם.

האיחס נטחן, עובד, טוהר, הוחדרה לתוכו תוספת ויטמינים, נצבע, נדחס ונארז בקופסאות שנשאו מגוון שמות מסחריים – סאבור, ויטהגרם, פרפרת, מזונית – ושווק לעשרים ושבעה מיליארד פיות פעורים לרווחה. רק להוסיף כמות מים פי שלושה מהמשקל – ולהגיש.

הקוצרים החזיקו, הלכה למעשה, את בני האדם בחיים. ובכל זאת, אף במשכורת של חמש מאות ושלושים דולאר למשמרת חשו חלק מהקוצרים ששכרם אינו מספק.

פארטי ירד במורד המדרגות הנותרות ושני הקוצרים השקועים בויכוח הביטו מעלה לעברו. “היי, ג’ו,” אמר מרסייה. פגי חייכה.

“משמרת קשה?” שאלה פגי.

“קשה מאד, אני כולי סחוט.”

היא זקפה מעט את גופה. “לגמרי?”

פארטי שיפשף את עיניו בידיו. הוא חש כאילו גרגרים קטנים נמצאים תחת עפעפיו. הפעם חדר לתוכם יותר אבק מהרגיל. “חשבתי שיש לך מחזור, לא?”

“אה, זה נגמר,” גיחכה, פורשת ידיה לרווחה, כילדה השמחה להעלמות מחלה כלשהי.

“כן, זה יהיה נחמד,” קיבל פארטי את הצעתה, “בתנאי שתוסיפי לזה עיסוי טוב.”

“אני אשבור לך את חוט השדרה.”

מרסייה גיחך ופנה לעבר גרם המדרגות הלולייני. “להתראות אחר כך,” זרק מעבר לכתפו.

פארטי ופגי פלין פנו, דרך מדוריו השונים של המגדל, לעבר חדר השינה שלו. מחמת חייהם המסוגרים, הבדידות שארכה לעתים יותר משישה חודשים בכל פעם, פיתחו להם הקוצרים יחסים חברתיים המיוחדים להם. נשים שהיו בעלות רגישות גבוהה מדי לענייני מין לא החזיקו מעמד במגדל טקסס זמן רב. לעתים רחוקות היו הקוצרים זוכים לחופשת חוף וכתוצאה מכך היו כל צרכיהם מסופקים על ידי החברה: סרטים, מאכלים משובחים, תחביבים, פעילות ספורטיבית, ספריה מעודכנת ומקיפה וקוצרות. הדבר התחיל בכך שכמה מהקוצרות הסכימו לקבל ‘טובות הנאה’ מן הגברים תמורת קיום יחסי מין, דבר שהיה בעל השפעה קטלנית על מוראל הקוצרים. עתה הפך הדבר לרשמי – הנשים השלימו את משכורותיהן הבסיסיות ואת הטבותיהן, במתן שרותי מין מחוץ למשמרת ובתמורה מלאה. לא היה זה דבר בלתי מקובל לגבי קוצרת מיומנת ויפת־תואר להגיע לחוף אחרי שהייה בת שמונה או תשעה חודשים במגדל טקסס, כשבחשבון הבנק שלה חמישים אלף דולאר.

בחדר השינה התפשטו השניים.

“אלהים,” העירה פגי, “מה קרה לשיער שלך?”

עברו כבר כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שבילו יחדיו. “אני חושב שאני הולך ומתקרח,” משך פארטי בכתפיו. הוא ניגב את עצמו במטלית לחה לשימוש חד־פעמי והשליכה אל מגרסת האשפה.

“בכל הגוף?” שאלה פגי בחוסר אמון.

“היי, פג,” אמר פארטי בעייפות. “גמרתי עכשיו משמרת של שתים־עשרה שעות, אני סחוט לגמרי ואני רוצה לישון קצת. אז הגידי לי – את רוצה או לא?”

היא חייכה לעברו, “אתה מתוק, ג’ו.”

“אני דבש ממש,” השיב לה ושקע במיטה הנוחה. היא באה עליו והם הזדווגו.

אחר כך הלך לישון.

חמישים שנה לפני כן, פרצה סוף־סוף מלחמת העולם השלישית. קודם לכן עברו על העולם שלושים שנות השלב השני של המלחמה הקרה. השלב הראשון הסתיים בשנות התשעים, כאשר לא היה ספק שהמלחמה אכן תפרוץ.

השלב השני היה שלב הגנה מפני מוות המוני. אז הוקמו בבטן האדמה הערים התת־קרקעיות, ‘ערי השימורים’, כפי שכונו בפי מתכנני הערים. בפרסומים פומביים היו השמות שניתנו להן הרבה יותר זוהרים. בהודעות לעיתונות כונו ערים אלה בשמות מפוצצים כמו ג’ייט סיטי, שער הזהב, יהלום, שחר, דממה, עלווה. בתווך, בהרים, קבעו המתכננים את מערכת ההגנה־נגד־טילים של כל יבשת צפון־אמריקה, בעומק של שלושה קילומטרים מתחת לפני הקרקע.

התרבות החלה כבר זמן רב לפני השלב הראשון של המלחמה הקרה. מלתוס צדק: בהשפעת הפחדים התרבו האנשים בשיעור חסר תקדים. בערי שימורים כמו הונג־קונג התחתית, לבירינט (תחת בוסטון) ואחרות, הותירו החיים הדחוסים מעט מאד תענוגות לאנשים. ולכן לא נותר אלא לפרות ולרבות. הם הכפילו את מספרם, וחזרו והכפילו. בטור גיאומטרי מלא הלכו ערי השימורים והתמלאו. הערים שלחו מנהרות, תעלות וזרועות לכל עבר, וכדור־הארץ נמלא בתושביה הצפופים, הרעבים והמתרבים של ארץ־הפחדים. מעל פני האדמה נותרו, מכורח הנסיבות, רק אנשי צבא ועילית המדענים.

ואז פרצה המלחמה.

אטומית, בקטריולוגית, עם לייזר וקרינה.

המצב היה גרוע למדי ביבשת צפון־אמריקה: לוס־אנג’לס נהרסה. כמה שרשרות ערים בצפון נמחו מעל פני האדמה. אוק־רידג' עלתה בלהבה אחת זוהרת. לואיסוִיל הפכה כולה עיי חרבות. דטרויט נעלמה. במקום נותרו מישורים חלקים ומבהיקים, בדומה לפני מראה.

ניו־יורק ושיקגו זכו להגנה טובה יותר. הן איבדו את הפרברים, אך לא את ערי השימורים שלהן. מרכזי הכרכים נפגעו אך עדיין נותרו כשֵרים לפעולה.

גרוע בהרבה היה המצב ביבשות האחרות.

אך במהלך שני השלבים של המלחמה הקרה הספיקו מדענים לפתח תרכיבים, נוגדנים, תרופות, אמצעים. אנשים ניצלו במאות וברבבות.

אבל… אי אפשר להזריק זריקה לקלח תירס. אי אפשר היה לחסן כל חתול וכלב וצבוע ואיילה ולמה ודב. אי אפשר היה להציל את הדגים. דעתה של האקולוגיה נטרפה עליה. כמה מיני חיות נותרו בחיים, אחרים נמחו כליל מעל פני האדמה. שביתות הרעב ומהומות המזון החלו.

והסתיימו במהירות. אנשים שגופם חלש מרעב אינם יכולים להילחם. הגיע העידן הקאניבָּלי. ואז החליטו סוף־סוף הממשלות, שאֵימה אחזה בהן למראה הדברים שעוללו לעצמן ולזולתן, להתאחד. ארגון האומות המאוחדות קם לתחיה והסמיך את החברות בעולם כולו לפתור את בעיית המזון המלאכותי. אבל היה זה תהליך איטי.

מה שכמעט ולא נלקח בחשבון היתה העובדה שהרוחות המערביות, הגוררות עימן את הקרינה ואת שאריות הטרוף הבקטריולוגי, נשבו מעל פני צפון אמריקה, צברו עימן מטעני רעל נוספים מעל לואיסוויל, ניו־יורק ודטרויט, וגררו את כל משאן המזוהם והקטלני אל מעבר לחוף המזרחי, ומעבר לאוקיינוס האטלנטי, על מנת לפזרו מעל אסיה. אולם בטרם נסתיים מסע זה התחברה הנשורת עם קרני השמש והגשם, ויחדיו יצרו מוטאציות מוזרות באזור עשיר־פלנקטון זה של האוקיינוס.

עשר שנים לאחר תום מלחמת העולם השלישית הפך הפלנקטון להיות דבר־מה אחר. הדייגים כינוהו בשם “איחס”. אזור זה – שכונה “ביצות היהלום” – הפך לקלחת הבריאה. האיחס הלך והתפשט. הוא הסתגל. הוא עבר מטאמורפוזות. פאניקה השתררה. דגי־מעמקים שטו במים רדודים; ארבעה מיני כריש חדשים נתגלו; דיונון בעל מאה זרועות, התרבה במשך שנים אחדות, ולפתע נעלם ללא כל סיבה.

רק האיחס לא נעלם.

ניסויים נערכו, ובאורח פלא הפך הדבר מפניו חששו והיה מסכנה וודאית ובלתי נמנעת לחיים שבמעמקי הים לנס עבור כוכב הלכת כולו. הוא הציל את העולם. כאשר “הרגו” אותו, הפך האיחס למזון מלאכותי. הוא הכיל מגוון פרוטאינים, ויטמינים, חומצות אמיניות וקרבוהידרטים. לאחר ייבוש ואריזה היה האיחס מזין וחסכוני. בתוספת מים, ניתן היה לבשלו, לצלותו, לטגנו, להרתיחו, לאפותו, או להשתמש בו כמילוי ותוספת למזונות אחרים. היה זה הדבר הקרוב ביותר למזון מושלם שנתגלה אי־פעם. טעמו השתנה במגוון אין סופי, בהתאם לתהליך הסודי שעל פיו הוכן. הוא היה רב־טעמי וחסר טעם אופייני.

בהיותו חי היה האיחס צמחי־למחצה. הוא היווה בדרך כלל מרבץ פרוטופלסמטי בלתי יציב, וקרוב לוודאי גם בלתי־אינטליגנטי, על אף נטייתו הברורה לפשוט וללבוש צורות מצורות שונות. הוא לבש דמויות רבות של עצים, צמחים וחיות. היה זה כאילו חפץ האיחס להפוך לדבר־מה. במעבדות המחקר קיוו המדענים שהאיחס לעולם לא יגלה מה חפץ להיות.

כש“הרגו” אותו, הפך לארוחה טעימה.

כל אחת מהחברות הקימה מפעלי קציר – מגדלי טקסס – ואימנה קוצרים. הם קיבלו את המשכורות הגבוהות ביותר בעולם עבור עבודת כפיים. הדבר לא נבע מהצורך במשמרות ארוכות או העבודה המייגעת. אל התשלום הגבוה התייחסו באופן רשמי כ“פיצוי עבור סיכונים מקצועיים”.

ג’ו פארטי רקד את הריקוד האקדמאי במלואו והחליט שהמנגינה אינה עליזה דיה עבורו. הוא עבר הסבה מקצועית והפך לקוצר. מעולם לא הבין בדיוק מדוע יוחסו כל אותם תשלומים גבוהים שהופקדו בחשבונו ל“סיכונים מקצועיים”. עתה עמד לגלות זאת.

היה זה שיר שהסתיים בצרחה איומה. אחר כך התעורר. שנת הלילה שלו לא הביאה בכנפיה מנוחה כלשהי. אחת עשרה שעות על גבו, אחת עשרה שעות של עבודה שחורה, ולבסוף המיפלט, מעבר אבסורדי לעירנות סחוטה. רקע ארוך שכב ללא ניע, חסר יכולת להניע אבר.

ואז, כאשר התרומם על רגליו, מצא שהוא מתקשה לשמור על שווי משקלו. השינה לא הועילה לו כלל וכלל.

השינה שפשפה את עורו כנייר זכוכית.

השינה קרעה את עור גולגלתו.

השינה מילאה את עפעפיו בחול.

הו, אלוהים, הירהר, הכאב ממלא את קצות עצביו. הוא כשל לעבר חדר האמבטיה והיכה בעורפו בעזרת זרם קצר וחד של מים. אחר כך פנה לעבר המראה ואוטומטית שלח את ידו לעבר מכשיר הגילוח שלו. אז הביט בעצמו במראה וידו קפאה.

השינה שיפשפה את עורו בנייר זכוכית, שייפה את ציפורניו באבקת יהלומים, קרעה את עור גולגלתו, מילאה את עפעפיו בחול.

היתה זו דרך משעשעת ביותר להגדרת המצב לאשורו אך הדברים הללו כמעט ואירעו ככתבם וכלשונם, בזמן שישן. הוא לטש עיניו במראה ונסוג, המום מהמראה שנתגלה לעיניו. אם זה מה שדפיקה עם פלין הארורה הזאת עושה לבן־אדם, אז אני עומד להתחיל להתנזר.

הוא היה קרח לחלוטין.

השיער הבהיר שנהג לסלק מעיניו במשך המשמרת הקודמת נעלם. ראשו היה חלק וחיוור, ככדור־הבדולח של מגדת־עתידות. לא היו לו ריסים. לא היו לו גבות, חזהו היה חלק כשל אשה, צפורני אצבעותיו היו שקופות ממש כאילו קולפה מהן השכבה העליונה.

הוא חזר והביט במראה. הוא ראה את עצמו פחות או יותר. למעשה, לא השתנה בהרבה. אך השינוי בלט לעין.

שיערו.

יבלות שונות, נמשים, צלקות, פצעים, שערות־המגן שבנחיריו, פיקות ברכיו, מרפקיו ועקבי רגליו היו וורודים לחלוטין.

ג’ו פארטי נוכח לדעת, שידו שלוחה עדיין לעבר סכין הגילוח. הוא הורידה. הוא חזר ולטש עיניים בעצמו, בבבואתו, במשך רגעים ארוכים. היתה לו תחושה נוראה שהוא יודע מה אירע לו. אני שקוע עמוק בצרות, הרהר. הוא מיהר לחפש את הרופא של מגדל טקסס. הלה לא נמצא במרפאה. הוא מצא אותו במעבדה הפרמקולוגית.

הרופא שלח בו מבט אחד ויחיד והובילו לעבר המרפאה, שם אישר את חשדותיו של פארטי.

הרופא היה אדם שקט ומסודר בשם בול. גבוה מאד, כחוש מאד והתברך במנה אדירה של הומור־שחור מקצועי. בדרך כלל נטה לשקוע במצבי רוח עגומים, אך המבט ששלח בפארטי הקרֵחַ עודד את רוחו ביותר.

פארטי חש מושפל, מורד לדרגה בלתי־אנושית. הוא הלך למרפאה בעקבותיו של בול כבן אדם – ועתה חש כאילו הפך למידגם, לתרבית חולה שיש להביט בה מבעד למיקרוסקופ.

“אהה, כן,” אמר הרופא, “מעניין מאד. התואיל לסובב את ראשך, בבקשה? טוב… טוב… יפה, עכשיו תעפעף בבקשה”. פארטי עשה כל שהתבקש. בול רשם ביומנו הערות, הפעיל מצלמות, והימהם לעצמו בעליזות תוך עריכת מגש מלא במכשירים מבהיקים.

“נדבקת בזה, כמובן,” אמר בול, כאילו לאחר מחשבה שניה.

“נדבקתי במה?” תבע פארטי, מקווה לשמוע תשובה אחרת.

“מחלת אשטון, זיהום האיחס – אם זה נשמע לך טוב יותר. אנחנו קוראים לזה מחלת אשטון, על שם הראשון שלקה בה.” אחר כך גיחך לעצמו. “אני מקווה שלא חשבת שזו דלקת העור?”

לפארטי נדמה היה כאילו שמע מוסיקה מוזרה, אורגן, צ’מבלו.

בול המשיך. “המקרה שלך הוא בלתי־טיפוסי, בדיוק כמו כל האחרים; ולכן הוא למעשה טיפוסי. יש לזה גם שם לטיני מכוער למדי, אבל אנחנו נסתפק ב’מחלת אשטון'.”

“דחוף את זה לתחת,” אמר פארטי ברוגז, “אתה בטוח במאת האחוזים?”

“מדוע לדעתך קיבלת תשלום בעד סיכונים מקצועיים? למה אתה חושב הם צריכים אותי כאן? אני לא רופא כללי, אני רופא מומחה. כמובן שאני בטוח במאת האחוזים. אתה רק המקרה השישי. אני בטוח שהעתונות המקצועית תתעניין בזה מאד. אפילו העתונות המדעית הפופולרית תשמח לפרסם מאמר על הנושא, אם יוצג בצורה הולמת.”

“מה תוכל לעשות עבורי?” ירה פארטי.

“אני יכול להציע לך כוסית בורבון מצויין, מלפני המלחמה,” אמר ד"ר בול. “זו לא תרופה שנועדה לטפל במחלה שלך, אבל זה אף פעם לא מזיק.”

“תפסיק לבלבל את המוח. אני בכלל לא חושב שזה מצחיק. אין איזו תרופה נגד זה? אתה הרי מומחה!”

נראה היה שבול נוכח לדעת לראשונה שההומור השחור שלו לא התקבל בהתלהבות בלתי מסוייגת. “מר פארטי, מדע הרפואה אינו מכיר בשום דבר כבלתי־אפשרי, אפילו לא בהפיכתו של תהליך המוות הביולוגי. אבל זו רק תיאוריה. יש הרבה דברים שנוכל לעשות. נוכל לאשפז אותך, למלא אותך בתרופות, לשפשף לך את העור, למרוח אותך במשחות. פרט לכך שזה יגרום לך אי־נוחות מירבית, למיטב ידיעתנו הנוכחית, מחלת אשטון הינה בלתי־הפיכה ואפילו, אה, קטלנית.”

לשמע המילה האחרונה בלע פארטי את רוקו.

בול דווקא חייך ואמר: “אתה יכול להירגע ולהנות מזה.”

פארטי צעד לעברו צעד אחד כשהוא זועם כולו. “אתה בן־זונה מלוכלך!”

“סלח לי על קלות־דעתי,” אמר הרופא בחופזה. “אני יודע שיש לי חוש הומור מטופש. אני לא שמח לאידך… באמת שלא… אני פשוט משועמם עד מוות על המגדל הזה… אני שמח שיש לי סוף־סוף איזו עבודה רצינית. אבל אני רואה שאינך יודע הרבה על מחלת אשטון… ייתכן שהמחלה לא תהיה כל כך בלתי נוחה לחיות עימה.”

“נדמה לי שאמרת שהיא קטלנית?”

“אכן כך אמרתי. אבל הרי כל דבר הוא למעשה קטלני. גם הבריאות קטלנית. גם החיים עצמם. השאלה היא אחרי כמה זמן ובאיזו צורה.”

פארטי נחת בכבדות בכורסה השבדית שיכלה להפוך בעת הצורך לכיסא גניקולוגים בעזרת לחיצה על כפתור מתאים.

“יש לי הרושם שאתה עומד לתת לי הרצאה,” אמר, גופו כבד מעייפות פתאומית.

“סלח לי, אני באמת משתעמם פה כל כך.”

“המשך, המשך, המשך לעזאזל,” נופף פארטי את ידו בלאות.

“ובכן, התשובה מעורפלת למדי, אך לא בלתי־מבטיחה,” אמר בול, פותח את הרצאתו בהתלהבות. "אמרתי לך, אם אינני טועה, כי הדבר המאפיין ביותר מחלה זו הוא העדר האיפיונים. בוא ונדון בחולים שקדמו לך.

“החולה הראשון נפטר תוך שבוע מיום הדבקותו במחלה, קרוב לוודאי שמחמת סיבוך דלקתי שנגרם לו.”

פארטי נראה כאילו אחז בו הקבס. “נהדר,” אמר.

"אה! אבל החולה השני, "זימר בול בעליזות, “החולה השני היה אשטון, שעל שמו נקראת המחלה. הוא הפך להיות פטפטן, כמעט קשקשן כרוני. יום אחד, בנוכחות קהל צופים גדול, הוא התרומם באויר לגובה שלושה מטר. הוא צף באוויר, ללא אמצעי תמיכה נראים לעין, והירצה לקהל שומעיו בשפה מוזרה שהמציא בעצמו. ואז נעלם מן העין, כאילו לא היה, ומאז לא שמעו ממנו עוד. מכאן בא השם ‘מחלת אשטון’. החולה השלישי…”

“מה קרה לאשטון?” שאל פארטי, גוון ראשוני של היסטֶריה מבצבץ מקולו.

בול פרש את ידיו לרווחה, ללא מילים.

פארטי הסיט את מבטו.

“החולה השלישי גילה כי הוא מסוגל לחיות מתחת לפני המים אך לא באטמוספרה. הוא בילה שנתיים מאושרות בצוקי האלמוגים שליד חוף מארתון, קליפורניה.”

“ומה קרה לו?” חקר פארטי.

“להקת דולפינים טרפה אותו. זה היה המקרה המדווח הראשון אודות התקפת דולפינים על בן אדם. לעתים קרובות תמהנו, מה היה הדבר שאמר להם ושהצליח להרגיזם עד כדי כך.”

“והאחרים?”

החולה הרביעי חי כיום באזור נידח בצפון. הוא מפעיל חווה לגידול פטריות. הוא הפך עשיר למדי. מלבד אבדן שיער ועור אין למחלה שום השפעה ניכרת לעין עליו. מבחינה זו, המקרה שלך דומה לשלו, אך ייתכן וזה רק צירוף מקרים. הוא מטפל בפטריות בדרך מיוחדת במינה."

“זה דווקא נשמע בסדר,” זרח פארטי.

“ייתכן. לעומת זאת היה החולה החמישי ביש מזל. התנוונות מוזרה מאוד של אברים פנימיים מסויימים, מלווה בגידול מהיר מאד של אותם איברים מחוץ לגופו. הוא לבש דמות מאד סוריאליסטית. ליבו תלוי לו מתחת לבית השחי השמאלי, מעיו קשורות לו סביב מותניו, כל מיני דברים שכאלה. אחר כך החל לפתח לו שלד חיצוני קשה, משושים, קשקשים, נוצות – נראה היה כאילו התקשה גופו להחליט באיזה כיוון היה רוצה להתפתח. לבסוף בחר להפוך לשילשול – שילשול מסוג מאד מוּזר, כזה החי ללא חמצן. לאחרונה הוא נראה חופר לו מחילה לא רחוק ממישורי החול של פוינט ג’ודית. הסונאר עקב אחריו במשך חודשים מספר כל הדרך עד מרכז פנסילווניה.”

פארטי הצטמרר “ואז מה?”

ושוב פרש בול את ידיו לצדדים, ללא תשובה. “לא יודעים. ייתכן שהוא רובץ לו עכשיו במחילה כלשהי, שקט רגוע ודוגר על הביצים שיצמיחו מין חדש ובלתי משוער. ייתכן שהמשיך להתפתח… אולי הפך להיות סלע דומם, קשוח…”

פארטי פכר את ידיו הקרחות ורעד כילד קטן. “אלהים,” מילמל, “איזה עתיד מזהיר, משהו שבאמת כדאי לייחל לו.”

“הצורה הספֶציפית של המחלה שלך עשויה להיות נעימה,” אמר בול. פארטי הביט בו בשינאה גלויה. “אתה ממזר חלקלק, אתה! אתה יושב לך כאן במגדל וצוחק עד כאב בטן כשהאיחס אוכל מבפנים איזה בחור שמעולם לא פגשת בו קודם. לעזאזל! איך אתה מבדר את עצמך?? צולה ג’וקים ונהנה לשמוע אותם צורחים?”

“אל תאשים אותי, מר פארטי,” אמר הרופא בקול מדוד. “אתה בחרת לך את העבודה הזאת. לא אני. הודיעו לך אודות הסיכונים.”

“הם אמרו שכמעט ולא קרה שמישהו נדבק במחלת האיחס. זה היה באותיות קטנות בחוזה,” התפרץ פארטי.

“אבל הודיעו לך על הסיכונים,” לחץ בול. “ואתה קיבלת, בהתאם לכך, תוספת סיכון. במשך שלוש השנים שבמהלכן זרם הכסף לחשבון הבנק שלך, אף לא פעם אחת ויחידה לא התלוננת. אין צורך שתתחיל עכשיו לילל. זה לא במקום. ככלות הכל, אתה מרוויח בערך פי שניים ממני. בסכום כזה וודאי תצליח לקנות הרבה פאות נוכריות.”

“כן, קיבלתי את הבונוסים,” נחר פארטי, "ועכשיו אני באמת זכאי להם! החברה – "

“החברה,” אמר בול בהדגשה, “אינה נוטלת על עצמה אחריות כלשהי. באמת היית צריך לקרוא את האותיות הקטנות בחוזה. אבל אתה אמנם זכאי לבונוסים שקיבלת. למעשה שילמו לך כדי שתחשוף את עצמך למחלת אשטון. אתה הימרת בכספי החברה, על כך שלא תדבק במחלה. אתה המרת, ולרוע המזל נראה שהפסדת.”

“אין לי כל עניין באהדה מצדך,” אמר פארטי. “כל מה שאני רוצה ממך זה ייעוץ מקצועי שעבורו משלמים לך – ומשלמים יותר מדי לפי הערכתי. אני רוצה לדעת מה עלי לעשות ולמה אני צריך לצַפות.”

בול משך בכתפיו. "צַפה לבלתי־צפוי, כמובן. אתה רק השישי ברשימה, אתה יודע. עד היום לא אובחנה שום תבנית ברורה להתפתחות המחלה. המחלה בלתי יציבה, כמו נושא המחלה.. האיחס. התבנית היחידה – ספק אם אפשר בכלל לקרוא לזה תבנית – "

“הפסק לכרכר סביבי, לעזאזל! שפוך כל מה שיש לך להגיד!”

בול הידק את שפתיו. הוא כבר לחץ את פארטי עד הגבול המקסימלי. “התבנית, אם כן, נראית לי כך: מתחולל שינוי קיצוני ביחסי קרבן המחלה עם העולם החיצוני שסביבו. השינויים עשויים להיות חיים, כמו הצמחת אברי גוף חיצוניים, או דוממים, כמו השינוי שחל באותו חולה שהחל לרחף.”

“מה הקשר למקרה הרביעי, אותו אחד שעדיין חי באורך נורמלי?”

“הוא לא בדיוק נורמלי,” אמר הרופא בקימוט מצח. “יחסיו עם הפטריות מהווים מעין יחסי אהבה סוטה; והיא הדדית, הייתי אומר. כמה מהחוקרים חושדים שהוא עצמו הפך למעין פטריה אינטליגנטית.”

פארטי נשך את ציפורן אגודלו. ואז, בעיניים פעורות לרווחה אמר: “ואין כל תרופה? שום דבר?”

נראה היה שבול מביט בפארטי בדחייה בלתי מוסתרת.

“יללות לא יועילו לך. ייתכן שדבר לא יועיל. אני מבין שהחולה החמישי ניסה להילחם בהשפעות המחלה עד כמה שיכול, באמצעות כוח רצון או ריכוז… משהו מפוקפק מהסוג הזה.”

“וזה הועיל?”

“למשך זמן־מה אולי. איש אינו יכול להיות בטוח בכך. על כל פנים, באופן זמני בלבד, המחלה ניצחה אותו בסופו של דבר.”

“אבל זה אפשרי?”

בול נחר. “כן, מר פארטי, זה אפשרי.” הוא הניד בראשו, כאילו בחוסר אמון לדרך בה קיבל פארטי את המצב. “זכור שאף אחד ממקרים אלה לא דמה למישנהו. אינני יודע לאילו חגיגות אתה צריך לצפות עכשיו, אך אין ספק שכל אחת מהן תהיה בלתי רגילה.”

פארטי הזדקף על רגליו. “אני אלחם בזה. לא אכנע כמו האחרים.”

פניו של בוּל הביעו שאט נפש מוחלט. “אני מסופק, פארטי. אמנם לא פגשתי מעולם אף אחד מן החולים האחרים, אבל לפי הדברים שקראתי עליהם, הם היו אנשים הרבה יותר חזקים ממך.”

“מדוע? רק בגלל שאני כל כך מזועזע?”

“לא, בגלל שאתה בכיין.”

“אתה הבן־זונה האכזרי ביותר שהכרתי אי פעם!”

“אינני יכול להעמיד פנים שאני אבֵל על כך שלקית במחלת אשטון. אתה המרת – והפסדת. אז הפסק לילל.”

“כבר אמרת את זה לפעם אחת, ד”ר בול."

“ואני אומר זאת שנית!”

“וזה כל מה שיש לך להגיד?”

“זה כל מה שיש לי להגיד, בוודאי,” אמר בול, “אבל אני גם בטוח שזה לא כל מה שיהיה לך.”

“אבל אתה בטוח שזה כל מה שיש לך לומר לי?”

בול הניד ראשו, פניו עוטות עדיין את חיוך־הרפאים שלו. פניו עטו עדיין אותו חיוך גם כאשר פסע פארטי שני צעדים קדימה וחבט באגרופו בכל כוחו בקיבתו של הרופא, מעט מתחת ללב. עיניו של בול כמעט ויצאו מחוריהן, ופניו הלכו והחווירו בהדרגה עד אשר תאמו את צבעו של חלוק המעבדה שלו. פארטי ייצב אותו באמצעות אגרוף אדיר בתחתית סנטרו ואחר כך הלם מהלומה קצרה ומוחצת באפו

בול כשל לאחור, נתקל בתיבת־המכשירים מזכוכית שניצבה מאחוריו, וריסק אותה ברעם אדיר. הוא נפל ארצה בעודו בהכרה מלאה, אך סובל, ככל הנראה כאבים איומים. הוא לטש עיניו בפארטי, שעה שהקוצר נפנה לעבר הדלת.

פארטי סבב לרגע לאחור, וחייך בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר.

“אתה באמת לא נראה כל כך טוב, דוקטור.”

ואז יצא.

בהתאם לחוק, היה עליו לעזוב את מגדל טקסס תוך שעה אחת. הוא קיבל צ’ק על הסכום המגיע לו בעד המשמרות שעבד בסיבוב הנוכחי. הוא קיבל גם פיצויי פיטורין שמנים. כולם ידעו שמחלת אשטון איננה מדבקת, ובכל זאת כאשר חלף על פני פגי פלין בדרכו ליציאה, חייכה אליו בעצבות וברכה אותו לשלום אך סירבה לנשק לו נשיקת פרידה. היא נראתה נבוכה. “זונה,” מלמל פארטי בלחש, אך הדבר הגיע לאזניה.

ספינה של החברה נשלחה לאסוף אותו. ספינה לחמישה־עשר נוסעים, עם שתי דיילות, חדר בילוי, אולם קולנוע ומיני־ביליארד. לפני שהועלה לסיפון, אמר לו המפקח על הפרוייקט, ממקומו ליד פתח היציאה:

“אתה לא חולה טיפוס, ואינך יכול להדביק אף אחד. זה פשוט בלתי נעים ובלתי צפוי, זה מה שמספרים לי. רשמית, לא חלה עליך שום הגבלה. אתה רשאי ללכת לאן שתרצה. אבל מעשית, אתה יכול לשער שנוכחותך בערים החיצוניות לא תהיה רצויה ביותר… כל הפעילות היא מתחת לפני הקרקע.”

פארטי הניד בראשו בדממה. הוא כבר התגבר על תגובת הזעזוע הראשונית. עתה היה נחוש בהחלטתו להילחם במחלה בכל כח רצונו.

“אז ככה זה?” שאל את המפקח.

המפקח הניד בראשו לחיוב והושיט את ידו ללחיצה.

פארטי היסס לרגע ואחר כך לחץ אותה.

כאשר צעד פארטי על הגשר לעבר הסיפון, צעק המפקח לעברו, “היי, פארטי!” ג’ו סבב לאחור.

“תודה שהכנסת לממזר הזה, בול. מזה שש שנים אני מת לעשות לו את זה בעצמי,” גיחך.

פארטי החזיר חיוך זעיר, נבוך ואמיץ, נפרד לשלום ממה ומי שהיה עד עתה ועלה על הסיפון, כשפניו לעבר העולם האמיתי.

הוא קיבל כרטיס חופשי למחוז חפצו. הוא בחר בפיראטס המזרחית. אם ניטל עליו לפתוח לעצמו דף חדש בחיים בעזרת הכסף שחסך בשלוש שנות עבודתו בשדות האיחס, הוא יעשה זאת, לפחות, לאחר חופשה יוצאת מגדר הרגיל. עברו כבר תשעה חודשים מאז קרה לו משהו מלהיב – שהרי ברור שאי אפשר לכנות את מה שעשה עם פגי בעלת החזה השטוח, משהו מלהיב – ועכשיו להתבדר קמעה, לפני שמתחילים להסתדר.

אחת הדיילות, לבושת חולצה בעלת מחשוף נדיב וחצאית קצרה, נעצרה ליד מושבו וחייכה אליו. “תרצה לשתות משהו?”

קשה לומר שהמוח של פארטי עסק דווקא במשקאות, באותו רגע. היא היתה חתיכה בעלת שדיים זקופים, רגליים ארוכות ושיער בהיר. אך הוא ידע שסופר לה על מחלתו וכי התגובה שלה תהיה בדיוק כמו זו של פגי פלין.

הוא חייך אליה ובמוחו חלפו תמונות של מה שהיה עושה איתה, אילו רק הסכימה. היא אחזה בידו והובילה אותו לירכתי המטוס, לעבר אחת המקלחות. היא הכניסה אותו פנימה, נעלה את הדלת והסירה את בגדיה. פארטי היה כה נדהם, עד אשר נאלץ להניח לה להפשיט אותו. חדר האמבטיה היה קטן וצפוף, אך הדיילת היתה יעילה מאד וגילתה גמישות מפליאה.

כאשר סיימו, היו פניה סמוקות, צווארה מנוקד בסימני נשיכות ועיניה לוהטות. היא מילמלה משהו על כך שלא יכלה לעמוד בפניו, אספה את בגדיה מבלי לטרוח ללבוש אותם, ובמבוכה עצומה, יצאה מחדר המקלחת והותירה אותו ניצב שם כשמכנסיו מופשלות סביב נעליו.

פארטי הביט במראה. שוב, נדמה היה לו שלא עשה כלום במשך כל החיום, פרט לשליחת מבטים לעבר דמותו שנשקפה מן המראה. דמותו שלו – פארטי הקירֵחַ. הוא חש לפתע תחושה נעימה כי תהיה אשר תהיה הצורה בה ישתלט עליו האיחס, הוא ללא ספק יהפוך אותו לאדם שנשים אינן מסוגלות לעמוד בפני קיסמו. באותה פתאומיות הוא חש שאיננו מסוגל להרהר אודות האיחס במושגים שליליים מדי.

הוא חלם חלומות עליזים על המצפה לו אם האיחס, יגדיל אותו, למשל, לממדים אדירים, או יגביר את המשיכה שחשות כלפיו נשים, או אם –

ואז תפס את עצמו.

אה־אה. לא, תודה. זה בדיוק מה שקרה לחמשת האחרים. האיחס השתלט עליהם. הוא עשה בהם כרצונו. לא, הוא ילחם בו, הוא ילחם כנגד השתלטות זו עליו בכל רמ"ח אבריו, החל בכף רגלו וכלה בראשו הקירח.

הוא התלבש.

אכן, לא. יותר לא יעסוק במין כמו שעשה זה עתה. והתחוור לו, כי יהיה אשר יהיה הדבר שהאיחס חולל לגלי־המשיכה של אישיותו, הוא ללא ספק גם הגדיל את כושרו ליהנות מכך. זו היתה הדפיקה הטובה ביותר שידע מימיו.

הוא ילך להשתעשע קצת בפיראטס המזרחית, ואז יקנה לו מגרש באחת הערים החיצוניות, ימצא את האשה הנכונה, יתיישב, וימצא לו משרה טובה באחת החברות. הוא חזר למושבו במטוס. דיילת אחרת הסתובבה בשטח. היא לא אמרה מאום, אולם הדיילת שנטלה אותו אל חדר המקלחת לא נראתה עוד עד סוף הטיסה. מחליפתה הביטה בג’ו כאילו רוצה היתה לנעוץ בו את שיניה הקטנות.

פיראטס המזרחית, נֶבָדָה, שכנה שבעים וחמישה קילומטר דרומית לעיר הרפאים הרדיו־אקטיבית שנודעה בעבר כלאס־ווגאס. היא נמצאה בעומק של חמישה קילומטרים מתחת לפני האדמה. גם הזהירים ביותר סיווגו אותה כאחד מפלאי העולם. להיטותה לחיי חטא היתה כפייתית, והגיעה כמעט עד לדרגת דחף פוריטני להנאה. הסיסמה בפיראטס המזרחית היתה: התענוג הוא החובה המקודשת שהוטלה עלינו על ידי העולם.

בפיראטס המזרחית הושבו לתחיה פולחני הפוריות העתיקים, ברצינות מוחלטת. פארטי נוכח בכך כאשר יצא מן המעלית בתת־קומה השבע־עשרה. בצומת שדרות הגנדרן ורחוב אבקת־הזהב היה משגל קבוצתי בעיצומו: כחמישים זכרים, חברי כנופית ‘הדפקנים של איסטר’, ועשר בחורות נחמדות חתמו בדם את חברותם במועדון ‘הסווינגרס של סיבאל’.

הוא עקף בזהירות את הערמה המתפתלת, זה נראה דווקא חביב מאד, אך הוא לא התכוון לשתף פעולה עם האיחס שביקש להשתלט על גופו.

הוא סימן למונית לעצור והביט בנוף שסביבו. ב’מקדש הזרים' שרתו ככוהנות בנותיהם הבתולות של ראשי העיר; טקסי חילול־הקודש נערכו באורח פומבי בכיכר השמש; הנצרות והיהדות דורגו בתחתית הסולם, שכן הם לא הסבו שום הנאה.

המינהג העתיק שהיה מקובל פעם בנבדה – ההימורים – נשמר עדיין בחלקו, אך שופר והורחב. כאשר אמרו בפיראטס המזרחית, “אתה יכול להמר על חייך,” היתה לכך משמעות רצינית ביותר.

רבים מהאירועים בפיראטס המזרחית היו בלתי־חוקיים, מיעוטם בלתי־מתקבלים על הדעת. והנותרים – פשוט מופרעים.

פארטי התאהב במקום ממבט ראשון.

הוא בחר להשתכן במלון ‘סביב העולם’, לא הרחק מ’היכל הסטיות‘, אל מול משטחיו רחבי הידיים של ‘גן־העינויים’. בחדרו התפשט פארטי, התקלח, החליף בגדים וניסה לחשוב במה יחל את פעילותו. ארוחה ב’בית המטבחיים’, כמובן. ואחר־כך אולי מתיחת שרירים קלה באפלוליתו הצוננת של ‘מרחץ הבוץ’. אחר כך –

לפתע נעשה מודע לכך שאיננו לבד. מישהו או משהו שהה במחיצתו. הוא הביט סביבו. שום דבר לא נראה חריג, אך הוא יכול היה להישבע שהוא הניח את מקטורנו על גבי הכיסא, ועתה נמצא המקטורן מונח על המיטה, לידו.

לאחר רגע של היסוס, שלח את ידו לעבר המקטורן.

המקטורן התרחק ממנו. “נסה לתפוס אותי!” אמר בקול דק, מתחנחן. פארטי שלח את ידו שנית, אך המקטורן חמק ממנו בתנועה אלגנטית.

פארטי לטש עיניים לעברו. חוטים? מַגנֶטים? מתיחה של הנהלת המלון? אינסטינקטיבית ידע שלא יוכל למצוא שום הסבר רציונלי לכך שהמקטורן זז ומדבר. הוא הידק את שיניו וקרב למקטורן.

המקטורן התרחק, צוחק צחוק עליז, מעופף כעטלף. פארטי איגף אותו בפינת יחידת־העיסוי שבקצה החדר והצליח לתפוס שרוול אחד. אני חייב לקחת את הדבר הארור הזה למטה ולבקש מהם שישרפו אותו, הרהר בטרוף.

המקטורן נח לרגע ללא ניע, ואחר התקפל ודגדג את כף ידו. פארטי ציחקק בניגוד לרצונו ואחר חבט את המקטורן על רצפת החדר ומיהר החוצה.

ברידתו במעלית אל הרחוב, תפש כי זה היה סימן המחלה האמיתי. האיחס שינה את היחסים בינו לבין פריט לבוש. חפץ דומם, הפעם. האיחס הפך להיות יותר ויותר נועז. מה יהיה הדבר הבא שיעולל לו?

הוא היה במקום שנקרא ‘המקום הרך’. היה זה ביתן הימורים אדיר שמוקד המשיכה שבו היה מתקן חדש שנקרא ‘דחופתו’. המשחק התנהל כך: המהמר היה מתיישב מול דלפק ארוך כשבכותל שממולו קבוע חור עגול מרופד בפוליאתילן, ודוחף פנימה איבר אנטומי מסויים. זה היה, כמובן, משחק לגברים בלבד.

המהמר היה מניח את הכסף על לוח הימורים מהבהב שעל גבי הדלפק. האורות שבלוח־ההימורים התחלפו על פי תכנית המחשב, ובהתאם לסיבוכי סיכויי הזכיה, קרו מצידו השני של הדלפק כל מיני דברים מוזרים למי שישב שם. כמה מהדברים היו דווקא מאד נחמדים. אחרים – נחמדים פחות.

במרחק עשרה מושבים מימינו, שמע פארטי מישהו צורח צריחה גבוהה ומהדהדת, כשל אישה. סדרן בחלוק לבן הגיע עם אלונקה ניידת ונטל משם את המהמר. האיש משמאלו של פארטי ישב זקוף, צמוד לדלפק, ונאנח אנחות תענוג. בלוח ההימורים שלו היבהב האור הירוק.

אישה גבוהה ואלגנטית, בעלת שיער שחור כעורב, התישבה מימינו של פארטי. “מותק, אסור לך לבזבז כאן משהו נחמד כמוך. למה שלא נרד למטה לחדר שלי ונרביץ איזה…”

פארטי נתקף בהלה. הוא ידע שהאיחס חזר לסורו. הוא נסוג במהירות מן הדלפק. בדיוק ברגע שאור אדום נדלק בלוח ההימורים שלפניו; וצליל ברור של חיכוך סכיני גילוח נשמע מן החור שלפניו. הוא ראה כיצד דמי־ההימורים נבלעים בתוך הלוח והוא נפנה הצידה. בלא להביט אל האשה, ביודעו שהיא לבטח היצור המושך ביותר שראה בימי חייו. הוא לבטח לא היה זקוק לצרה הזאת, בנוסף לבעיות האחרות שלו. הוא נמלט מן ‘המקום הרך’. האיחס, ומחלת אשטון, קשרו נגדו קשר להרוס את הבילויים שתיכנן. אבל בשום פנים ואופן, חזור, בשום פנים ואופן, לא התכוון להניח להם להשתלט עליו. מאחורי גבו ישבה האשה והתייפחה.

הוא נחפז, אך לא ידע לאן מועדות פניו. הפחד שאפף אותו כאילוּ היה לאישיות עצמאית, ממשית. הדבר שמפניו נמלט נמצא בתוך־תוכו, מבעבע וגדל בקרבו, נמלט יחד עימו, ייתכן שאף משיג אותו. אך הטקס הריקני של הימלטות הרגיע אותו והצליל את מחשבתו.

הוא התיישב על ספסל בשדרה, מתחת לפנס רחוב סגול, מעוצב בצורה מושחתת. שלטי הניאון הבהבו וקרצו. שקט שרר כאן, למעט המוסיקה שנישאה בחלל האויר. הוא נמצא ב’כיכר ההנגאובר' הידועה לשימצה. הוא לא שמע מאום, למעט המוסיקה ואנחותיהם הכבושות של התיירים הגוססים מאחורי השיחים.

מה יכול היה לעשות. הוא יכול להתנגד, הוא יכול לחסום את השפעותיה של מחלת אשטון בכח ההתחזות…

עיתון ישן התנפנף לעברו מעברו השני של הרחוב ונכרך סביב רגלו. פארטי ניסה לבעוט אותו הצידה. העיתון דבק לרגלו והוא שמע אותו לוחש, “בבקשה, בבקשה, אל תדחה אותי מפניך.”

“לך ממני!” צרח פארטי. לפתע אחזה בו הבעתה, הוא שמע את איוושת העיתון שניסה לשחרר את שרוכי נעליו.

“אני רוצה לנשק לכפות רגליך,” התחנן העיתון. “האם זה נורא כל־כך? מה רע יש בכך? האם אני מכוער?”

“עזוב אותי!” צעק פארטי, מושך בדפי העיתון, ששינו את דמותם ולבשו צורת זוג שפתיים ענקיות, לבנות.

אדם חלף על פניו בשדרה, נעצר, לטש עיניו ואמר," ג’ים! זה הדבר המוזר ביותר שראיתי! אתה עובד כקוסם או שזה רק תחביב?"

“מציצן שכמותך!” רחש העיתון בקול זועם, ובקול איוושה התגלגל הלאה במורה הרחוב.

“איך אתה שולט על זה?” שאל האיש. “יש לך מנגנון פיקוח בכיס, או משהו?”

פארטי הניד ראשו לשלילה, באטימות. הוא חש עצמו לפתע יגע מאוד. הוא אמר, “אתה באמת ראית אותו מנשק לי ברגל?”

“זה בדיוק מה שרציתי אני לשאול אותך,” אמר האיש.

“קיוויתי שאולי אני רק סובל מהזיות,” אמר פארטי. הוא קם מהספסל והסתלק משם בהילוך בלתי יציב. הפעם לא נחפז.

לא היתה לו שום סיבה למהר לקדם את פני הסימפטום הבא של מחלת אשטון.

באפלולית הבאר לגם שש כוסיות והיה הכרח לגרור אותו ל’פינת ההתפכחות' הציבורית. הוא קילל את אלה שהשיבו אותו להכרתו. בהיותו שיכור לא היה עליו לפחות, להתחרות על שפיות דעתו כנגד העולם הסובב אותו.

באולם ‘הטאג’ מהאל' הוא שיחק בנערות, ובמכוון כיוון ברשלנות את הפגיונות והחיצים שהשליך לעבר הזנזונות שהסתובבו במהירות על גבי הגלגל הענק, הוא קטף את אזנה של בלונדית אחת, שתל אחד בין רגליה של בְרוּנֶטִית, והחטיא לחלוטין את כל השאר. זה עלה לו שבע מאות דולר. הוא צעק שרימו אותו והוכה.

ברחוב לאורולד התקרב אליו מחליף ראשים והציע לו לרכוש לעצמו את התענוגות הפלאיים הכרוכים בניתוח החלפת־ראשים בלתי חוקי, שיבוצע על ידי רופא. “נקי ומאד הגון.” הוא צעק לשוטר והעכברוש הקטן דישדש בבהלה ונעלם בתוך ההמון.

נהג מונית הציע לו לנסות את ‘עמק הדמעות’ ועל אף שזה נשמע גרוע הוא הסכים לכך. כאשר נכנס למקום – שנמצא בקומה השמונים ואחת, באזור מרופט שריחות רעים נישאו בחללו, ורחובותיו מוארים באור עמום – זיהה מיד את תיפקודו של המקום. היה זה מקום מיפגש לנקרופילים. ריחם של גופות טריות קידם את פניו כמהלומת אגרוף. הוא לא נשאר שם יותר משעה.

והיו שם בתי זונות וברים הלוצינוגנים, ומאורות תענוגות, ואין ספור ידיים נוגעות בו, נוגעות בו.

לבסוף, זמן רב אחר כך חזר ומצא עצמו בפארק, במקום בו התנפל עליו העיתון. הוא לא ידע כיצד הגיע לשם, כשעל חזהו חרוטה דמותה הערומה של זקנה ננסית בת שבעים. הוא טייל בפארק, אך גילה שבחר מסלול מאד לא רצוי. עצי השרך נהמו לעבר וליטפו את כתפיו. אזוב ספרדי שר לו פנדנגו, ערבה מאוהבת הזילה עליו דמעות. הוא פתח בריצה, בנסיון נואש להתחמק מהצעותיהם המגונות של עצי הדובדבן, מאיוושת עלי הברושים, מרחש האורנים.

באמצעותו פעלה מחלתו על הסביבה. הוא הדביק בה את העולם דרכו חלף! לא – בני־אדם לא היו רגישים לה. לא, זה היה גרוע שבעתיים: הוא היה חולה טיפוס, עד כמה שהדבר נגע לעולם הצומח והדומם שסביבו. כמו אלוהים שאינו מסוגל לטפל ביצורים שברא בניגוד לרצונו, הוא נלחם בפאניקה וניסה להימלט מתאוותיו של העולם שקם לפתע לתחיה.

הוא חלף על פני כנופית מעירים שהציעו לו לשבור לו את העצמות תמורת תשלום מסויים. דחה את ההצעה, וכשל הלאה.

הוא הגיע לשדרות דה־סאד, ואפילו בכך היה כדי לרומם את מצב רוחו.

הוא יכול היה לשמוע כיצד אבני המרצפת הקטנות מתלחשות אודותיו: “היי, הוא חמוד!”

“אה, שכחי מזה. הוא לא יסתכל עליך.”

“כלבה שכמוך!”

“אני אומרת לך שהוא לא יסתכל עליך.”

"ועוד איך יסתכל. היי ג’ו – "

“מה אמרתי לך? הוא אפילו לא הסתכל עליך!”

"אבל הוא מוכרח! ג’ו, ג’ו, זאת אני, כאן – "

פארטי סב על עקביו בחימה וצעק," עד כמה שזה נוגע לי אבן אחת דומה בדיוק לשניה. משראית אחת מהן, ראית את כולן!"

וזה באמת סתם להן את הפה! אבל מה זה היה?

גבוה מעל ראשו, החל להבהב במרץ רב שלט נאון שהתנוסס מעל מועדון ‘סקס סיטי’. האותיות התעוותו ולבשו צורה חדשה! אני שלט נאון ואני מעריץ את ג’ו פארטי!

קהל רב החל להתאסף על מנת לחזות בתופעה. “מה זה, לעזאזל, ג’ו פארטי?” שאלה אישה אחת.

“קורבן לאהבה נכזבת,” אמר לה פארטי. “בטאי את השם הזה ברכות, כי אחרת הגוויה הבאה שתראי עלולה להיות הגוויה שלך.”

“אתה מטורף,” אמרה האישה.

“חוששני שלא,” אמר פארטי בנימוס, ברוגז־מה. “נכון ששאיפתי להפוך למטורף, אך אינני מעיז לקוות שזה אכן יקרה לי.”

היא לטשה בו עיניה, כאשר פתח את הדלת ונכנס לסקס־סיטי. אך היא לא האמינה למראה עיניה, כאשר ידית הדלת העניקה לו טפיחה ידידותית על ישבנו.

“העניין הזה פועל ככה,” אמר סוכן המכירות. “ההגשמה איננה בעיה. הבעיה האמיתית זו התשוקה, תופס? כשמגשימים שאיפה התשוקה מתה, וצריך להחליף אותה בחדשה. הרבה אנשים חושבים שהיו להם תשוקות מוזרות. אבל הם לא יכולים להגשימן, כי הם חיים כמו סבונים. אבל אנחנו כאן, ב’מרכז להשתלת דחפים', יכולים לנטוע בך שאיפה לכל דבר שתחפוץ בו.”

הוא תפס בשרוולו של פארטי בעזרת ‘חוטף־תיירים’, מעין מלחצי גומי הממוקמים בקצהו של מוט טלסקופי. הדבר שימש להם לצורך לכידת תיירים שחלפו ב’פסאג' השרותים השונים', ומשיכתם קרוב יותר אל בית העסק הספציפי.

“תודה, אני אחשוב על זה” אמר פארטי, מנסה בלא הצלחה רבה לנער את ‘חוטף־התיירים’ מעל שרוולו.

"חכה, בן אדם, שמע! יש לנו הנחה רצינית עכשיו, רק במשך השעה הקרובה. תאר לעצמך, אנחנו יכולים לטעת בך פדופיליה, שהיא תשוקה מאד אצילית. עוד לא ניצלו אותה מספיק. או אולי בֶסטיאליוּת… או אולי את שניהם במחיר הנחה מיוחד – "

פארטי הצליח לחלץ את שרוולו מצפרני ‘חוטף־התיירים’ ונחפז במורד הפסאג' בלא להביט לאחור. הוא ידע שאסור לקבל השתלת תשוקות מכל מיני פיראטים כאלה. אחד מחבריו התפתה לעשות זאת בהיותו בחופשה ממגדל טקסס, והסתבך עם תשוקה לחצץ. הוא מת אחרי שלוש שעות של תענוג שמימי.

הפסאג' המה מעוברי אורח, קולות הצחוק והצווחות של מחפשי הבידור ריחפו מעלה לעבר הכיפה המרכזית המוארת במגוון אורות משתנה בקביעות, סילוני ‘העשב’ פלטו ללא הפסק את זרמי עשן המריחואנה הכחולים והנעימים. הוא היה זקוק לשקט; הוא היה זקוק לבדידות.

הוא החליק לתוך ‘ביקתת הרוחות’. משגל עם רוחות־רפאים היה אסור על פי חוקי מספר מדינות. אך רוב הרופאים הסכימו שאין בכך משום סכנה אם לא שוכחים אחר כך להשאיר את השאריות האֶקטוֹפְלַסְמָטיוֹת בתמיסת אלכוהול 30%. מובן שעבור נשים היה העניין הרבה יותר מסוכן. (הוא ראה מעבר לפסאג', את ‘תחנת המרגוע של דושה ובידה’, והתפעל מן היסודיות הרבה המאפיינת לבטח את ‘המכון לשיפור העסקים בפיראטס המזרחית’; הם דאגו לטפל בכל מצב אפשרי).

הוא נשען לאחור באפלה, ושמע את תחילתה של קינה צווחנית, מרטיטה…

ואז נפתחה דלת ה’ביקתה'. סדרנית במדים שאלה, “מר פארטי?”

פארטי הניד בראשו לחיוב, “מה הבעיה?”

“אני מצטערת להפריע לך אדוני. שיחת טלפון עבורך.”

היא הושיטה לו מכשיר טלפון, ליטפה את ירכו וסגרה מאחוריה את הדלת. פארטי אחז בטלפון, וזה זימזם. הוא קירב את האפרכסת לאוזנו. “הלו?”

“היי, מה נשמע?”

“מי זה?”

“זה הטלפון שלך, טמבל. וכי מי חשבת שזה?”

“אני לא יכול לסבול את זה! הפסק לדבר!”

“הדיבור זה לא מה שמקשה עלי,” אמר הטלפון. “מה שקשה לי זה למצוא דבר־מה להגיד.”

“נו, אז מה אתה רוצה להגיד לי?”

“לא הרבה. רציתי רק להודיע לך שבמקום כלשהו, בצורה כלשהי, הציפור חיה.”

“ציפור? איזו ציפור? על מה לעזאזל אתה מדבר?”

לא היתה תשובה. הטלפון נותק.

הוא הניח את הטלפון על הארץ, חזר ושקע לאחור וייחל בכל ליבו למעט שקט ושלווה. הטלפון שב וצילצל, כמעט מייד אחר כך. הוא לא הרים את השפופרת והטלפון חדל לצלצל והחל לזמזם. הוא חזר והרים את השפופרת.

“הלו?”

“היי,” אמר קול משיי.

“ומי זה?”

“זה הטלפון שלך, ג’ו מותק. אני טלפנתי כבר קודם לכן. חשבתי שהקול הזה ימצא כן בעיניך יותר מן הקול הקודם.”

“למה לא תעזבו אותי לנפשי?” פארטי התייפח כמעט.

“איך אני יכולה, ג’ו?” שאל הטלפון. “אני אוהבת אותך! הו, ג’ו, ג’ו, כל כך ניסיתי למצוא חן בעיניך. אבל אתה כל כך עצבני, מותק, אני פשוט לא מבינה. הייתי באמת עץ נחמד שם בשדרה, ואתה אפילו לא הסתכלת אלי! הפכתי לעיתון ואתה אפילו לא קראת מה שכתבתי שם עליך. יצור שכמוך.”

“את המחלה שלי,” אמר פארטי בקול רועד. “עזבי אותי!”

“אני? מחלה?” שאל הטלפון, צליל קל של עלבון בקולו המשיי. “הו, ג’ו יקירי, איך אתה יכול להגיד עלי דבר כזה? איך אתה יכול להעמיד פנים אדישות לאחר כל מה שעבר עלינו יחד?”

“אין לי מושג על מה את מדברת,” אמר פארטי.

“הו, הו, ועוד איך שאתה יודע! אתה באת אלי כל יום, ג’ו, שם, בים החמים. הייתי אז קצת צעירה וטפשונת. לא הבנתי. ניסיתי להתחבא מפניך, אבל אתה שלפת אותי מן המים. אתה החזקת בי קרוב אליך; היית סבלני ואדיב, ולאט לאט התבגרתי. לפעמים ניסיתי להחלץ מרשת זו שלך, כדי לנשק את אצבעות ידיך…”

“די!” פארטי חש שחושיו מתערערים, שזה טרוף, שהכל מתהפך, שהביקתה והעולם כולו הסתובבו סביבו כבסחרחורת. "את טועה לחלוטין – "

“לא!” אמר הטלפון ברוגז. “אתה קראת לי בשמות חיבה, קראת לי ‘איחס דפוק’!. אני חייבת להודות, ניסיתי גברים אחרים לפניך, ג’ו. אבל מצד שני, גם אתה בילית עם נשים אחרות לפני שנפגשנו, אז אסור לנו להטיח את עברנו האחד בפני השניה. אבל גם עם חמשת האחרים שניסיתי, אף פעם לא הצלחתי להיות מה שבאמת רציתי. האם אתה מסוגל להבין עד כמה זה תיסכל אותי? המסוּגל אתה? כל חיי השתרעו לפני ולא ידעתי מה לעשות בהם. הצורה שמישהו לובש, קובעת את הקריירה שלו, אתה יודע, ואני הייתי נבוכה כל־כך עד שפגשתי בך… סלח לי אם אני מקשקשת, יקירי, אבל זו הפעם הראשונה שהזדמן לנו לשוחח שיחה של ממש.”

מבעד לטרוף המזדעק שבכל העניין, הצליח פארטי לתפוש ולהבין. הם לא העריכו את האיחס כראוי. היה זה אורגניזם צעיר, אילם אך בעל בינה, שהתשוקה היוקדת שבו עיצבה, כמו אצל כל יצור חי אחר, את דמותו. ללבוש צורה. זה הלך והתפתח – לקראת מה?

“ג’ו, מה דעתך? למה היית רוצה שאהפוך?”

“את יכולה אולי להפוך לנערה?” שאל פארטי בחשש.

“אני חוששת שלא,” ענה הטלפון. “ניסיתי את זה פעמים מספר, ניסיתי גם להיות לכלב או לסוס. אבל אני חוששת שלא עשיתי עבודה טובה. ובכל אופן, לא הרגשתי בנוח. אני מתכוונת, זו לא הייתי אני. אבל בקש צורה אחרת!”

“לא!” נהם פארטי. לרגע התפתה להיכנע. הטרוף היה מדבק.

“אני יכולה להפוך למרבד תחת רגליך, או אם זה לא נועז מדי לדעתך יכולתי להפוך לתחתונים שלגופך.”

“לעזאזל עם זה! אני לא אוהב אותך!” צרח פארטי בכל כוחו. “את רק איחס מכוער ואפור! אני שונא אותך! את מחלה… למה את לא אוהבת משהו שדומה לך?”

“אין שום דבר דומה לי חוץ ממני,” התייפח הטלפון. “וחוץ מזה, אני אוהבת אותך.”

“אני לא שם עליך זין!”

“אתה אכזר!”

“את מסריחה, את מכוערת, אני לא אוהב אותך, אף פעם לא אהבתי אותך!”

“אל תגיד את זה, ג’ו,” הזהיר הטלפון.

“אני אומר את זה! אני אף פעם לא אהבתי אותך, רק השתמשתי בך! אני לא רוצה באהבה שלך, היא גורמת לי להקיא! מבינה?”

הוא המתין לתשובה, אך לפתע בקעה מן הטלפון רק דממה מאיימת, מעיקה. אחר כך שמע את צליל החיוג. הטלפון נותק.

עכשיו שב פארטי למלון שלו. הוא יושב בחדרו המקושט אשר תוכנן במיוחד להוות תחליף מכני לאהבה. אין ספק שניתן לאהוב אותו, אך אין הוא חש באהבה כלשהי. הדבר נהיר לכיסא, למיטה, למנורה ממעל. אפילו השידה, שהיא בדרך כלל חסרת חוש אבחנה, מבחינה בכך שפארטי נעדר כל אהבה שהיא.

הדבר הרבה יותר מאשר סתם עצוב; זה מעצבן. זה יותר מסתם מעצבן; זה מטריף. האהבה היא תפקיד. אי־היות נאהב מהווה דבר שאין לסבול אותו. האם נכון הדבר? כן, זה נכון. פארטי אינו אוהב את אהובתו חסרת האהבה. ג’ו פארטי הינו בן אדם. הוא הגבר השישי שדחה את אהבתה האהובה של אהובתו האוהבת. בן אדם שאינו מסוגל לאהוב; הניתן להתווכח עם אמת זו? האם ניתן לצפות שהתשוקה המתוסכלת תמשיך עוד לדחות את פסק הדין הסופי?

פארטי זוקף את ראשו ורואה את המראה שעל הקיר ממולו. הוא זוכר שהיתה זאת מראה שהובילה את עליסה לארץ המראה, ואת אורפיאוס אל הגהינום; שקוקטו כינה את המראות בשם ‘השער לגהינום’.

הוא שואל את עצמו – מהי מראה? הוא משיב לעצמו שמראה הינה עין המחכה שיביטו דרכה.

הוא מביט לתוך המראה ומוצא עצמו מביט אל מחוץ למראה.

לג’ו פארטי יש חמש עיניים חדשות. שתיים תלויות על קירות חדר השינה, אחת על התקרה, אחת בחדר הכניסה, אחת בחדר האמבטיה. הוא מביט באמצעות עיניו החדשות ורואה דברים חדשים. הנה שם הספה, יצור חביב ונוגה שכמותה. באפלולית ניתן לראות גם את המנורה הגבוהה, צווארה הנטוי מביע חימה יוקדת. והנה כאן דלת הארון, זקופה ונוקשה, אילמת מזעם.

האהבה מהווה תמיד סיכון, אך שינאה היא איום קטלני. ג’ו פארטי מביט החוצה מן המראות, ואומר לעצמו: אני רואה אדם יושב על כיסא, והכיסא נושך ברגלו.

גם לאחר שיגורי חלליות ‘וויקינג’ אל המאדים ושפע הנתונים החדשים שנאספו אודות שכננו האדמדם, עדיין רב הנסתר על הגלוי באשר לכוכב הלכת ש’תעלותיו' הלהיבו את דמיונם של דורות חובבי מד"ב ואסטרונומים כאחד. גם כיום יש המסרבים להשלים עם העובדה הוודאית (כמעט) שהמאדים נעדר חיים כלשהם.

על מידת מהימנותם של הנתונים הנקלטים מחלליות מחקר ניתן ללמוד אולי מהדו"ח הבא, הלקוח מספרו של האסטרונום ג’יי פסאצ’וף ‘אסטרונומיה בת זמננו’, ושבו ניסה לתהות על קנקנו של כדור הארץ כפי שהוא נראה בעיני מדעני המאדים, המשגרים אלינו את חלליות המחקר שלהם ומקווים לגלות סימני חיים על פני כדור הארץ.

* * *

מזה מאות שנים היכרנו את כוכב הלכת ארץ כעצם מעניין בשמים שלנו; לעתים הוא מופיע ככוכב־השחר, ולעתים ככוכב בין־הערביים. מאחר שזהו כוכב לכת פנימי יחסית אלינו, אנו רואים אותו תמיד תוך כדי שקיעה או זריחה, ולעולם איננו יכולים לצפות בו הישר מעל ראשינו על רקע שמיים כהים ודרך מינימום של מעטה אטמוספירה.

הבעיה העיקרית בתצפית על כוכב הלכת ארץ אינה האטמוספירה שלנו, אלא שלו. לעתים מזומנות מכוסים חלקים ניכרים מהארץ בעננים לבנים המונעים מאיתנו מלראות את פניו.

כאשר מזדמן לנו להציץ מבעד לעננים, רואים אנו שהארץ מכוסה ברובו בחומר כחלחל־ירקרק מוזר למראה. חלק קטן יותר מפניו מכוסה בחומר בהיר יותר, ואותו חומר בהיר משנה במקצת את הגוון שלו בהתאם לעונות השנה. כל אימת שהאביב פוקד את אחד משני חצאי הכדור של הארץ, מקבל החומר הבהיר גוון ירקרק.

באוויר הארץ יש כמות דלה בהרבה של דו־תחמוצת־הפחמן, המעניקה לנו חיים, לעומת האטמוספירה שלנו. אבל החמצן, שהינו גאז קטלני עבורנו, מצוי באטמוספירה של ארץ, הן בתור ₂O והן בתור ₃O. לארץ יש שתי כיפות קוטביות, אחת בצפון והשניה בדרום, וגודלן משתנה לפי העונות. ייתכן שאלה הם מצבורים אדירים של דו־תחמוצת־הפחמן בצורה של קרח ₂CO קפוא, בדיוק כמו הקטבים שלנו. אחדים ממדעני המאדים, שהינם במיעוט, סבורים שאותם מצבורים מורכבים בחלקם מחמצן דו־מימני קפוא (H₂O), המכונה בפינו ‘קרח רטוב’, והם מתכננים לבצע בדיקות ספקטראליות משופרות כדי לאמת סברה זו. לטענתם, מצביעות המדידות האינפרה־אדומות של טמפרטורת הארץ על כך שכוכב הלכת הינו חם מדי בשביל קרח דו־תחמוצת־הפחמן הרגיל.

הארץ מלווה בירח המכונה ‘לבנה’. הלבנה איננה קטנה בהרבה מכוכב החמה (מרקורי), ומתחרה בגודלה בירחים הגדולים של צדק ושבתאי. דבר זה הינו בלתי רגיל, כי הארץ הינו כוכב לכת דמוי־מאדים ואינו דומה לפלנטות הענק, וידוע שלכוכבי לכת יש בדרך כלל ירחים שגודלם רק כאלפית מגודל הפלנטה. הלבנה, לעומת זאת, הינה בעלת קוטר של כרבע מזה של הארץ, ומסתה מגעת ל־ 1/81 מזו של הארץ. אותן תמורות עונתיות שגילינו על פני הארץ לא נתגלו על פני הלבנה.

במשך השנים האחרונות שיגרנו סדרת חלליות לעבר הארץ. החלליות ‘טֶרָה 1’ ו־’טֶרָה 2' לא הצליחו לעבור את המרחק הארוך עד הארץ אבל ‘טֶרָה 3’ התקרבה עד למרחק של 8 מיליארד סנטימַחים (זיכרו שֶמַח אחד הינו אורך מחושה השמאלי של המלכה סקריפ, אשר מלכה משנת 15363 עד 16437), והצליחה לצלם סדרה של תצלומי תקריב. התצלומים הראו שכוכב הלכת מכוסה ברובו בכתמים כהים (‘ימים’), המתאימים לאזורים הכחלחלים־ירקרקים המוכרים. בדירות של החזרי ראדאר מצביעות על כן שייתכן והם מכוסים בחמצן דו־מימני (H₂O). קיימים אזורים הרריים ורק מעט מאוד מכתשים. הפסגות הגבוהות ביותר שעל פני ארץ נמוכות מהרי הגעש שלנו, והקניון הגדול ביותר, הנמצא בחבל ארץ מורם המתחיל מעט צפונה מקו המשווה ונמשך הרחק אל חצי הכדור הדרומי, דומה בגודלו לקניון הגדול שלנו. מאחר שהארץ הינו כוכב לכת הגדול מזה שלנו, הרי שקניונים והרים אלה הינם קטנים משלנו בהשוואה לגודלו של כוכב הלכת.

‘טֶרָה 4’ נכנסה למסלול היקפי סביב הארץ וצילמה סדרת תצלומים במשך 10 תקופות פובון (פובון אחד, כמובן, הוא משך הזמן שבו מקיף הירח שלנו, פובוס, את המאדים, והוא מתאים בערך ל־ 1/100 של יֶרַח ארצי). נבחרו ארבעה אזורים חלקים יחסית בתור יעדי נחיתה עיקריים.

אשתקד ניסתה ‘טֶרָה 5’ לבצע נחיתה על פני הארץ, והצליחה להאיט את מהירותה שעה שחלפה דרך האטמוספירה העבה של הארץ. אך הקשר עימה נותק מספר שניות אחר הנחיתה; ייתכן שכוסתה באותו חומר המצוי באזורים הירקרקים, יהיה חומר זה אשר יהיה. אלה ממדענינו האומרים שאותו חומר הינו חמצן דו־מימני טוענים שאותה היעלמות מיסתורית של החללית תומכת בגרסתם.

עד כה טרם עלה בידינו לקבוע אם קיימים חיי־בינה על פני כוכב הלכת. למען האמת, נראה שקיומם של חיים שם מותנה באימות ההנחה שגם על פני הארץ, כמו על המאדים, מספקים משבי האבק התכופים את ההגנה מפני קרינת השמש, בהנחה שהארצנים, כמונו, אינם יכולים לשאת חשיפה לקרני השמש. אנו מחפשים סימנים לפעילות טכנולוגית ארצנית. אחדים ממומחי האינטליגנציה שלנו סבורים שהם גילו רצועה עקלתונית ארוכה החוצה את אחד מחלקי הארץ, וכן סימנים לתבניות דמויות לוח שחמט בקנה מידה גדול, העשויות להצביע על קיומה של חקלאות. אך אותם גילויים הינם שוליים, ויש לחזור ולבדוק אותם ביסודיות.

דת המדע והדת היהודית

ציטוט מחוברת מס' 8: (מתוך המאמר ‘תרבות הרובוטים – סימן שאלה’)

“אין לי ספק שהפרשנות המתאימה לסיפור מעשיו של קיו־טי 1 היא זו הרואה ברובוט את סמל השתלטותן של דוגמות דתיות או אחרות – על חייהם של בני־אדם. כשאנשים מאמצים לעצמם תאוריה כלשהי הם מסוגלים לישב אותה – כך או אחרת – עם כל תופעה העולה על הדעת כראיה נגד התאוריה. הם מוסיפים הנחות מיוחדות, מסתייגים במפורש מחוקים כלליים, בונים מגדלים שלמים של תרוצים עקביים להפליא. תופעה זו מוכרת לנו מתולדות התאולוגיה היהודית שביקשה לישב כל עובדה עם פסוקי התורה ושאר כתבי הקודש…”

האם היו מעשיו של קיו־טי 1 דוגמה ל’טעות' כזו? לא! הטעות של קיו־טי1 היא שטעה בזיהוי יוצרו האמיתי. שכן כולנו מסכימים עם העובדה שהאדם בנה ויצר את קיו־טי 1.

אם כן, יש להסיק מכאן, שהאמונה בבורא או יוצר לעולם היא נכונה אלא שיש לזהות את האמונה הנכונה…" (סוף ציטוט).

ראייתו הצרה והקצרה של הכותב הפילה אותו בבור שהוא חפר. השורות המודגשות לעיל מתאימות להפליא להבעת ביקורת על ה’מדענות' (להבדיל ממדע טהור). אנשים מסרבים להניח הנחה אחת ויחידה –שלעולם יש בורא, ובמקום זה הם בונים מגדלים ענקיים, כשהם עוקפים הנחות מיוחדות, ומסתייגים במפורש מחוקים כלליים. לדוגמה: מניחים שהעולם נוצר כתוצאה מתאונה ראשונה, שיצרה מולקולה ראשונה. ידוע לכולנו, כי הסיכויים להיווצרות מולקולה ראשונית זו הם 1:10²⁵², ולא עוד, אלא שהסיכויים לעלות על הדרך להיווצרות תא־חי פשוט ביותר הם פי כמה וכמה נמוכים יותר. מבחינה הסתברותית אין מספרים אלו מאפשרים היווצרות מולקולה או תא־חי, ואם כן מדוע ממשיכים להאמין בדרך זו, למרות שהיא נוגדת את תורת־ההסתברות, שהיא הנחה מיוחדת או חוק כללי.

מדוע לא הניח הרובוט שהוא בעצם נוצר במקרה, כתוצאה מתאונה של התחברות גלגלי־שיניים, חוטי־חשמל, טרנזיסטורים, ‘ג’וקים’, חומר לצילום מעגלים מודפסים, ברגים, אומים וכו' וכו'.

אני שואל את הכותב, מדוע לא?! התשובה פשוטה מאוד: מפני שלא עלתה על דעתו של הכותב אפשרות אבסורדית שכזו, שאין לה מקום אפילו במדע בדיוני (או דמיוני). ואם כך, מדוע הוא מאמין, שהוא עצמו – יצור מורכב פי כמה – נוצר במקרה כתוצאה מתאונה ראשונית.

ציטוט: “…תופעה זו מוכרת לנו מתולדות התאולוגיה היהודית שביקשה ליישֵב כל עובדה עם פסוקי התורה…” (סוף ציטוט).

האם באמת עובדות בקשה היהדות ליישב? האם ההנחה לצורה זו של בריאת העולם היא עובדה? האם קביעת גיל על פי בדיקות רדיואקטיביות היא עובדה? האם התיאוריות של צ’ארלס דארווין היו עובדות? לא! הן היו הנחות, דעות ואמונות בלבד.

מה שמפריע לאתאיסטים כמו כותב המאמר, זוהי האפשרות שלעולם יש מנהיג, שיכול לשנות את חוקי־הטבע ויכול לגעת בכל אחד ואחד מאיתנו. זה מפריע לו מאחר והאמונה שלו, קרי – ה’מדע', עומדת בסתירה עם האמונה בבורא העולם. לכן הוא מוכן לאמץ לעצמו מגדל של תירוצים, כדוגמת צ’ארלס דארווין ואחרים, כדי לסתור אמונה זו.

בואו נביט בהיסטוריה: בכל תקופה היה דבר ש’תפס' את האנשים: אלים, אלילים, יְפי־הגוף, כּח, ספורט וכו‘, ועכשיו יש ‘מדענות’ (להבדיל ממדע). לכל אורכם של אמונות אלו היתה קיימת היהדות, בעלייתם ובנפילתם, והיא תהיה קיימת גם כשתיפול ה’מדענות’, ואז יהיה מקום למדע, השואף להיות טהור ואמיתי, הבונה תאוריות רק כדי לבחון אותן.

עדיין איני מנוי על ‘פנטסיה’ (אך אני מחזיק בכמה חוברות). מה שמונע בעדי הוא פרסום דעות קיצוניות כאלו, או כפי שהוגדר בחוברת מס' 8, דעות של בעלי דמיון חולני, אשר ללא ספק פוגעות בי ובשמו של המדע הטהור.

הייתי מציע לכותב המאמר רשימה של ספרים אמיתיים ואנשים אמיתיים, שיכולים לתקן את המעוות אצלו, אך אני משוכנע שהוא מפחד לשמוע דברי אמת.

הרוניאן דן, י-ם.

עתיד המד"ב

האם אתם יודעים מה שמה של החוברת שאתם מוציאים לאור? אני מניח שכן. אך האם אתם ערים ויודעים באמת את שמה?

שמה הוא פנטסיה.

פנטסיה הוא סעיף מן המדע הבדיוני, שלדעתי נבדל ממנו באלף הבדלות.

ז’ול וורן הגה את רעיון הטיסה לירח, ה.ג'. וולס את מכונת הזמן, ב־1920 הגו את המושג ‘רובוט’, ואזרחי ארה“ב המתוסכלים והמתוסבכים המציאו את הצלחות המעופפות ושאר יצורי החוץ. ומאז… זהו. אין התפתחות. כל השאר זה מריחות ובירבורים סביב רעיונות אלה. סיפורים משוגעים על מסע בחלל וכל השאר. כמו כן על כל תופעה בפיסיקה המודרנית כתבו עשרות סיפורי מד”ב (חורים שחורים וכו'). אבל אז בא הגל החדש של המד“ב, הלא הוא הפנטסיה, כשאליו מצטרפים ציורי מד”ב חדשים ומצויינים. ומה אתם עשיתם? – הבאתם את ‘זמן לא רב לפני הקץ’? ‘5271009’? או את ‘ציפור המוות’?

אם אתם סבורים שזה מספיק, אז הירחון שלכם מנוהל ע“י שמרנים (יחסית) שאינם פתוחים לרעיונות חדשים. כל אחד יכול לכתוב מד”ב המבוסס על אחד הנושאים הקבועים הנ“ל, אך רק אנשים בעלי השראה, תבונה, דמיון פרוע (ואולי מופרע) ומוח מעוות מסוגלים לדמיין יצירה גדולה כמו ‘חרב השאול’ או ‘ציפור המות’. מי שנשאר צמוד לדפוסים השמרניים לא יבין את היצירות הללו. לכן אני פונה אליכם בבקשה חשובה: עליכם לחנך את הקורא הישראלי לקרוא ולהבין את יצירות הפנטסיה, שהן עתיד המד”ב.

רון שריאר, קרית ביאליק.

אנו משתדלים להביא מגוון רחב ככל האפשר של זרמי המד"ב השונים – הן מפנטסיות ‘הגל החדש’, הן מהקלאסיקה של שנות השלושים שאינה מוכרת לחלק ניכר של קהל הקוראים, והן ממה ש’באמצע'. על כן יש המאשימים אותנו בשמרנות יתר, ואחרים – בסובלנות יתר לכל רעיון ‘מופרע’. כל עוד ההאשמות באות משני הכיוונים – אנו שבעי רצון.

הקביעה ש’כל אחד יכול לכתוב על נושאים מדעיים', ושאי אפשר לחדש בהם דבר, נראית לנו פזיזה במקצת. כדאי לגלות פתיחות לכל הכיוונים – גם זה המדעי, ולחדש אם אפשר גם אפשר (ראה אפילו את יצירותיו האחרונות של ‘שמרן’ כמו קלארק). אגב, לא נופתע כלל אם יצוץ במהרה ‘גל חדש’ נוסף, שיחזור בעצם אל המד"ב הקלאסי – אך ברוח ההתפתחויות המדעיות המפתיעות הצפויות לנו (כנראה) בשנים הבאות.

רחשי־לב אמיתיים

דבר ראשון ברצוני להגיב על מכתבו של שטיינבוק עוזיאל (גליון מס' 8), בו תקף את הסיפור ‘ציפור המוות’ של הרלן אליסון.

אני נדהם שבכלל פרסמתם מכתב מסוג זה. לדעתי ‘ציפור המוות’ הוא אחד הסיפורים היפים, אם לא היפה ביותר, שפרסמתם עד כה. הסיפור מצטיין בסגנון כתיבה פנטסטי ולא שגרתי, ומבטא זווית ראיה שהיא לדעתי רלוונטית ומפוכחת מאוד, המראה צד מסויים של האנושות והבריאה על פני הכדור שאנו חיים עליו. ברצוני לציין שאני מכיר כמה אנשים שקוראים את ‘פנטסיה 2000’ ומאוד נהנו מסיפור זה ודומים לו.

אני מבין לרחשי לבו הדתיים של עוזיאל, אולם ‘פנטסיה 2000’ איננו עיתון דתי, ולדעתי לא זה המקום להעלות טיעונים מסוג זה. זהו עיתון מדע־בדיוני, ועליו לבחון את הסיפורים לפי רמתם הספרותית. הסיפור ‘ציפור המוות’ מתעלה, לדעתי, לרמה גבוהה ביותר.

ספרות מד"ב, וכל ספרות בכלל, מטרתה לגלות את רחשי ליבם של אנשים החיים פה, ויש קשר הדוק ורלוונטי לצורת ביטוי זו עם הבנת החיים על האדמה הזאת, והקשרים בין בני־אנוש. זוהי בעצם המטרה, ואל לנו לשכוח למה בכלל יושבים אנשים וכותבים ספרות.

המטרה, לדעתי, איננה פעלולים טכניים ומדעיים. אלה יכולים להיות אמצעי עזר טוב, אך בהחלט אינם המטרה.

באותה חוברת תקף יואל ברין את הסיפור ‘צער בעלי חיים’ מאת עמיחי ברנדס, שהוא סיפור נחמד מאוד הכתוב בצורה כמעט סאטירית ומבריקה. מגוחך לתקוף את הסיפור רק מפני שאיננו תואם טכנית את ההשלכות של הידע וההגיון המדעי. יואל ברין פשוט פיספס כנראה את הפילפל של הסיפור.

סיפורים טכניים מדעיים הם יפים מאוד ויכולים לשרת את המטרה האמיתית של הכתיבה, ואני מקווה שתמשיכו לתת מקום גם לאלה. ואולם, אני מקווה ומבקש שלא תקפחו את הסיפורים שיש להם אופי של ‘פנטסיה דמיונית’.

ומספר מלים על ‘הפחד הוא עסק משתלם’ מאת ת. סטרג’ן (גליון מס' 8): זהו סיפור מקסים, וללא ספק שווה בערכו לסיפורים מהסוג של ‘ציפור המוות’, שהינם ביטוי לרחשי לב אמיתיים של אנשים העוסקים בראיית מבנה האנושות, או ליתר דיוק המבנה האישי והאנושי של מהות האדם והפרט על הכדור הזה.

אהרן בר־דוד, חיפה

מר דור־שב היקר,

אני מקווה שסערת הרגשות העזה שעורר בך מאמרי חלפה ושמצב בריאותך חזר לתיקנו. אתה מבין, מר דור־שב היקר, המאמר עסק ברעיונות, ולפי מידת התיחסותך אליהם, אני מבין שאותה הערה שכל כך הכעיסה אותך, לגבי איבוד חלק מהקוראים, לא מילאה את התפקיד שייעדתי לה, דהיינו להקל עליך את נטישת המאמר. ייתכן שהרמז היה עדין מדי, ואתך הסליחה. קיימת, כמובן, גם האפשרות שחוש ההומור שלי הוא מתחת לרמה בה אתה מורגל ואם כך הוא אני מתנצל שוב – לכולנו המגבלות הטבעיות שלנו.

אני מסכים אתך לחלוטין שאתה לא צריך אותי, ואני מקווה שלא תשכח זאת בפעם הבאה שתראה את שמי בדפוס.

כל טוב לך, ושמור על בריאותך.

אלכס המל, רחובות