מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר
גליון זה של ‘פנטסיה 2000’ התברך באוסף ‘שֵמות’, שכל מגזין מד“ב המכבד את עצמו היה גאה בו – ואפילו רק בחלק ממנו. בריאן אולדיס, איזאק אסימוב, הרלן אליסון ורוברט שאקלי הם מהגדולים שבסופרי המד”ב כיום – ובכל הזמנים.
לגבי אחד מן הסופרים, לפחות, חלוקות הדעות. המדובר הוא בהרלן אליסון, שסיפורו ‘ציפור המוות’ הופיע בגליון מס' 6.
חליפת המכתבים שבגליון זה ובגליון הקודם (במסגרת ‘מכתבי קוראים’) מלמדת, שמחנה קוראיו של אליסון מתחלק לשנים (אחרי קריאת סיפור אחד!): האחד – מעריץ את כתיבתו ואת רעיונותיו; השני – בוחל בכתיבתו בגלל רעיונותיו. אנחנו, אנשי המערכת, איננו משתייכים לאֵי־מי מן המחנות, אך אנו מושפעים הן מן המידע הספרותי המגיע לידנו והן מן הסיפורים אותם אנו קוראים. הרלן אליסון נחשב כיום לאחד מכותבים הספורים הקצרים הטובים בעולם, ולאו דווקא בשטח המד“ב. רבים משווים – ובצדק – את כתיבתו לזוּ של סוֹל בֶּלו. מרבית סיפוריו, שחלקם התפרסמו ב’פאנטסי אנד סיינס פיקשן' (שהוא מגזין ה’אֵם' שלנו), זכו בפרסי המד”ב הגבוהים ביותר – ההוּגוֹ והנֶבּוּלָה. כזה היה הסיפור ‘ציפור המוות’ וכזהו ‘ג’פטי בן חמש’ – סיפור פרי־עטו שיופיע בגליוננו החגיגי, השנים־עשר במספר.
סיפוריו של אליסון משתייכים בעיקר לזרם הפנטסיה של המד"ב, וכך גם הסיפור ‘אני רואה אדם יושב על כיסא והכיסא נושך ברגלו…’ אשר לצורך כתיבתו סייע בידיו ‘ענק’ אחר – רוברט שאקלי.
הרחבנו את הדיבור על הרלן אליסון בשל הויכוח שהתעורר בעקבות ‘ציפור המוות’, וכדי להבהיר שסיפורים מתפרסמים ב’פנטסיה 2000' בשל איכותם הספרותית והאינטלקטואלית, ולא בשל דיעותיו.
לצד סיפורם של אליסון ושאקלי, אשר אינו הספור המרכזי בגליון, נוכל למצוא את ‘שלוש דרכים’, סיפורו רחב־היריעה של בריאן אולדיס, הסופר ש’כָּבַש' את קוראי המגזין בסיפורו ‘אויבי המשטר’ (גליונות 3 – 5). כמו כן, תוכלו למצוא בגליון זה את האֵפוֹס ‘גל־עַיִן’, המספר את סיפורו של הכוכב קרימסון. זהו סיפורו של יוסף הדס, מהנדס, שאחד מסיפוריו (‘משחקים מסוכנים באֶפֶס ג’י’) כבר פורסם ב’פנטסיה 2000'. ‘גל־עין’ הוא הסיפור הישראלי הארוך ביותר שפורסם עד כֹּה.
מאז צאת גליוננו הראשון, לפני כשנה, התייקרו כל גורמי הייצור במאה אחוז ויותר (כך גם מדד יוקר המחיה), בעוד ‘פנטסיה 2000’ התייקר בשלושים אחוז בלבד. לכן, אנו נאלצים להעלות את מחיר המגזין ל־45 ל"י, וזאת – מהגליון הבא.
שלכם
סיפורים
שלוש דרכים – בריאן אולדיס
נימוס – פרדריק בראון
בצלמו ובדמותו – לויד ביגל
גל־עין – יוסף הדס
המשחק הגדול – איזאק אסימוב
אני רואה אדם יושב על כסא והכסא נושך ברגלו – הרלן אליסון ורוברט שאקלי
מדורים
עתידעת: עידן התקשורת – אהרן האופטמן
היקום: ראשיתו ואחריתו – נחמן גבעולי
מעל ומעבר (חלק ב') – עמיחי ישראלי
מבזקים קוסמיים
אסימוב על: מבט ארוך בקוף – איזאק אסימוב
דו"ח מכון המאדים למדע: כוכב־הלכת ‘ארץ’ – ג’יי פסאצ’וף
מכתבי קוראים
בגליון הבא
הספור ‘בן איש ואשה’ נחשב, ובצדק, לאחד מספורי המד“ב החשובים ביותר. כל אנתולוגיה המכבדת את עצמה והעוסקת ב’קלאסיקה' של המד”ב מכלילה ספור זה בין דפיה. את הספור, פרי עטו של ריצ’ארד מתיסון תוכלי לקרוא בגליון מס' 11.
‘הדובה בעלת הקשר בזנבה’, סיפור רחב־יריעה פרי עטה של אלן דה־פורד יופיע גם הוא. הסיפור עוסק במשלחת מחקר שגילתה גזע אינטליגנטי, החי אי־שם בצביר־הכוכבים של ה’דובה הגדולה', והנמצא בסכנת כלייה.
אחד המאמרים בחוברת הקרובה יעסוק בתפישה העל־חושית שנתגלתה בצמחים רבים, והמעלה את השאלה, האם לצמחים אישיוּת והאם אינם יצורים חיים.
וזה עוד לא הכל…
בתרגום דב לרר
בריאן אולדיס הבריטי נחשב, ובצדק, לאבי הגל־החדש במד“ב הבריטי ולאחד הסופרים הבולטים ביותר בשטח המד”ב. כמו ספריו האחרים שתורגמו לעברית, גם ספור זה משתייך לזרם החברתי של המד“ב. בעצם, הכתיבה המד”ב־חברתית היא התמחותו של בריאן אולדיס – אם כי לא כל יצירותיו הן כאלה.
בגליונות 3 – 5 התפרסם הסיפור ‘אויבי המשטר’ פרי עטו – הסיפור יצא לאור כרומן וזכה להצלחה רבה.
* * *
כאשר מת דג גדול, גופתו מונחת במי־האפסיים ובטנו מופנית כלפי מעלה, קופצים דגי־הרקק על המציאה. בדחילו ורחימו, נעלמים ומופיעים לסרוגין, הם מתקרבים לגוויה הענקית. הם אוכלים. יותר ויותר מהם מגיעים למקום הארוע, והמים מתחילים לשרוץ בדגים קטנים וזללניים.
יכולת לקרוא לבטיקוסמוס בכל שם, רק לא בית. כעת נחה לה הספינה העצומה במסלול היקפי מרוחק סביב כדור־הארץ, במקום בו לא השפיע כוח־משיכתה העצום על זרמי הגאות והשפל על פני הכוכב. סיירות משטרה קטנות, מעבורות, ספינות אספקה וכוחות צבא התקרבו לספינת־המחקר עצומת־המימדים קרוב ככל שהעזו. הספינות המבהיקות נסחפו לעבר הספינה, ונבלעו בצילה. רק הבטיקוסקוס נראתה לעין.
אולם למרות ניפחה, היתה גם היא בת חלוף.
ספון 112, מדור א'. הצלמים ומנתחי־הספקטרום החלו מתעוררים משנתם הכבדה בעזרת מערכות ההחייאה. הם סבלו בעת סידרת התרגילים המְאוֹשֶשֶת, ולגמו את ארוחתם הנוזלית־למחצה. מערכת העיכול החלה פועלת שוב, אחרי שנות־ארץ רבות לראשונה מזה זמן רב החלו שוב לחוש כבני אנוש.
וויליאמס, פְּרֶמצַ’ארד ודייל אפילו החלו לצחוק. קולות הצחוק פרצו חלודים, לא מאומנים, אך ניכרה בהם נימת העליזות.
“אוך, חובבי שינה שכמותכם. נהנים לשכב במיטותיכם, אה?” קרא וויליאמס.
פרמצ’ארד השיב ללא היסוס, “גם אילו צדקת, הרי הייתי מעדיף מיטה נאה וחמה על פני תיבת־קרח. למרות השינה העמוקה, אני מרגיש צורך לנום את תנומת־הצהריים שלי”. ודייל הוסיף, “מייד עם הגיעֵנו לאדמה, אפנה למיטה החמה הקרובה ביותר. בחברת אשה – אחת לפחות – כדי להפשיר את קפאוני.”
הם דילגו במקום, מגחכים למראה תנועותיהם המגושמות.
לוקאס וויליאמס היה אדם קטן־קומה שגילו לא ניכר עליו. זקנו השחור וההדור דהה במרוצת שנות־האור בהן היה קפוא. בשעת מנוחה היו פניו לובשות ארשת עצבות. אך הוא טיפח את הבעת השמחה לכדי אמנות ממש כדי לכסות על כך. כעת חיבק את ידידו, א.ו. פרמצ’ארד, ואמר בחביבות, “בקרוב תחזור לזוהמת כפרך, אַצָ’רִיה; אולי עדיף כך.”
אַצָ’רִיה וִינוֹבָה פרמצ’ארד היה הודי בעל אף סולד וגאה. את החיים לקח ברצינות – כמעט כמו את מקצועו, הצילום. “ואתה לוקאס – חזרה לדירתך הצפופה בבון – גם אני חושב שעדיף כך. האם אתה חושב לצאת עוד למסע בין־גלקטי כלשהו?”
ג’ימי דייל היה גדל מימדים ובעל כתפיים רחבות, הוא נולד בסן־דיאגו ובילה את ילדותו על־פני האוקיינוס. היה משהו מיוחד בהתנהגותו. ברצינות, ענה לפרמצ’ארד, “אני אצא שוב, אם דוּג סְקולוקוב יבקש ממני. הוא מפקד טוב. ואתה, לוקאס?”
“אני לא יודע. מכל מקום, מדוע המעבורות אינן לוקחות אותנו לכדור־הארץ?”
“הרי שמעת את ההודעה. יש שביתה בין מפעילי המחשבים בנמל התעופה. יש דברים שלעולם אינם משתנים, אולי הזמן יעשה את…”
אך משהו בכל זאת השתנה. הם נקראו לישיבה באחד האולמות, וכאשר כל מאתיים הנשים והגברים תושבי סיפון 112, מדור א', ישבו במקומותיהם, נדלק המסך הגדול על הקיר, ואישה נאת־מראה מכדור הארץ פנתה אליהם, ללא כל הקדמה.
“ברוכים הבאים הביתה, נוסעי הבטיקוסמוס. בשובכם תמצאו שמהרבה בחינות לא השתנה כוכב מולדתכם, שכן כוכבים אינם ממהרים להשתנות. בכל זאת, יהיה זה מועיל להאיר בפניכם כמה היבטים, לגבי דברים שבכל זאת השתנו. אתם וספינתכם נמצאים בתחום השיפוט של קורפורטיה. להערכתנו עלולים להיווצר קשיים בעת הסתגלותכם אלינו ולמוסדותינו, ואנו מתכוונים לעשות כל שנוכל כדי לעזור לכם בתקופת המעבר. כאשר תגיעו ארצה, תישלחו איש איש למקומו, לפי עקרונות הדמוגרפיה הנכונה.”
תנועה קלה, אותה יכולת לתרגם כאי־נוחות, חלפה בקרב המאזינים. פרמצ’ארד הרים גבתו לעבר וויליאמס בשאלה. האשה שעל המסך המשיכה להיראות נעימת סבר, אך החלטית. היא התבוננה בכולם.
"ראשית, תשמחו לשמוע, שתקופת הקרח הגדולה כבר כמעט מאחורינו. הטמפרטורה הממוצעת בחצי הכדור הצפונה גבוהה בשתי מעלות מזו שהיתה בעת יציאתכם. יבשת צפון־אמריקה ומרבית אסיה נקיות מקרחונים, עד לקו הרוחב 40º לערך. ספינות משא שוב יכולות לשוט סביב דרום־אמריקה, וגם דרך תעלת לה־מנש. חלק ניכר ממרכזי האוכלוסין מתכננים להחליף את מחסותיהם התת־קרקעיים בבניינים על פני האדמה.
העולם השלישי – אשר הושפע הרבה פחות מאתנו מתקופת הקרח – מְדַווחַ על תחילת הגירה אל האזורים הלא־משווניים שבתחומו."
מילותיה הפכו להיות מעין רקע. על המסך הופיעו הבזקים שהדגימו את דבריה. תצלומי לווין הראו את ‘נסיגת’ הקרחונים מפקינג ומהריסות ניו־יורק. גושי קרח ענקיים החלו מתרחקים מהחוף האירי. במחילות התת־קרקעיות צמחו פיגומי מתכת וחברו האחד עם משנהו בקול חבטה – תחילת בניית המבנים לגובה. לאור שקיעה דלוחה, נראו שחורי־עור ולבנים עולים על רכבת שפניה מועדות צפונה. "הפרעות מזג האוויר לֻווּ לא אחת במהומות. אלה דוכאו, לעתים במחיר אבדן חיי־אדם. הגבלה מסוימת של חופש הפרט היתה הכרחית למען האינטרס הציבורי. בעת שתחזרו למדינותיכם – יסופקו לכם הוראות מפורטות, ואנו מציעים שתפעלו על פיהם מוקדם ככל האפשר. כפי שתגלו, הכרח היה להטיל עונש מוות בגין עבירות מסוימות. כל ההגבלות יוסרו ברגע שמצב החרום יעבור.
“עקב תנאי האקלים הקשים ששררו על פני הארץ מאז עזיבת הבטיקוסמוס, השתנתה המפה הפוליטית. פרצו שתי מלחמות אטומיות, בהן היו המדינות המפותחות הקרבן העיקרי.”
כעת עמדו המאזינים על רגליהם; זעקות כאב פרצו למראה התמונות שעל המסך. פרעות, התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין כלי רכב משורינים. תותחים יורקים אש אל רחובות תת־קרקעיים מוצפי אדם. טנקים רומסים גויות. רקטות ננעצות כרומחים בקרום הירח – מתפוצצות כבועות. ראשים מותזים מעל הצואר, נערפים בידי מכונה בעלת להבים גדולים ואופקיים. כמויות אדירות של טילים מכהים את השמיים – מראות אימים אלה לֻוו בקולה השלֵו של הדוברת.
התפוצצויות גרעיניות אדירות, מטפסות לשמים ברעם אדיר ומתגלגל, מתאחדות עם ענני השמיים, והופכות תוך כדי כך ערים מיושבות לעיי־חרבות. אנשי־מתכת צועדים, פולשים לתוך מנהרות הערים התת־קרקעיות. גוויות מונחות בשורה, ממתינות לבדיקה שלאחר המוות. גִידֵם זועק זעקה ללא מלים. אנשים בעלי איברים תותבים מתאמנים לקראת שיקום. ים פרצופים, עומדים בתור כלשהו או שוכבים במיטות בתי־חולים, מנסים לחייך לעבר המצלמה.
“יתכן שתמצאו שמדינתכם הקודמת נעלמה מן המפה, או אולי אורגנה מחדש. בהתאם לאינטרס הציבור קיימים כיום רק חמישה אזורים דמוגרפיים, קְרי מדינות. שמותיהן: קורְפורַטְיה, סוֹקְדֵמַריָה, קוֹמוּנִיָה, נֵייטְרָליָה, והעולם השלישי. חלוקה זו הינה בעיקרה אידיאולוגית. יכול להיות שזה נשמע לכם מביך, אולם ברגע בו תנחתו על פני כדור הארץ, ייפגשו אתכם נציגי המרכז הדמוגרפי וינסו להפנותכם אל מקום מוצאכם, אם הוא עדיין קיים, ולצאצאי משפחותיכם, אם שרדו. אל דאגה, נעשה כל מאמץ כדי שתצליחו להסתגל מחדש. ובינתיים, ברוך שובכם לכדור־הארץ! ברוך שובכם לקורפורטיה!”
כעבור ארבעים ושמונה שעות הסתיימה השביתה. השמועות סיפרו, שהשובתים הוצאו להורג בידי כיתות־יורים.
בעת שהתקרבו לכדור־הארץ, לחוצים בין שאר אנשי הצות שהצטופפו בתוך המעבורת, אמר פרמצ’ארד, “כולם שמחים שיצאו למסע. והחלק הטוב ביותר שבענין הוא שהזדקנו בעשר שנים בלבד – בעוד על פני כדור־הארץ חלפו מאה ועשרים שנה…”
“וזוהי כל תורת־היחסות על רגל אחת,” הוסיף ג’ימי דייל. “אני בטוח שנינך ישמח מאד לראותך, לוקאס, למרות שדעותיך ‘המיושנות’ בדבר חופש הפרט ספגו ‘נוק־אאוט’.” וויליאמס חִייך. “אתם ההינדים, עם כל האלילים העתיקים שלכם, לזמן ולהתפתחות אין כל משמעות בעיניכם.”
“אמור לי וויליאמס, ממזר גזעני שכמותך, למה אתה ‘יורד’ על הדת ההינדית כל כך, רק בגלל שהיא ריאקציונרית ומיושנת?”
“אני עוד אראה לך, אצ’ריה, רק נצא מעסק־הביש הזה. לידיעתך, למרות שאני נחשב אוסטרלי, הרי סבתי מצד אימי היתה מבֶּנְגַל, כך שיש לי ענין משפחתי בכל השטויות האלה שלכם בהודו.”
“כבר לא הודו – העולם השלישי. לא אוסטרליה – אלא חבל של נייטרליה. כדאי שתתחיל להתרגל לכך.”
הם נחתו. מולם השתרעו מספר מבנים אפורים, נמוכים. ניצוץ מרוחק הבהיק – קרחון. המעבורת התגלגלה לעבר פתח ההנגר. חשיכה. ואז נדלקו אורות, החלו להישמע קולות ברמקול, וחבורת פקידים לובשי אפור החלה עושה דרכה לעבר כלי־הטיס.
פרמצ’ארד נתקף באגורפוביה כאשר עזב את מבנה המוסך. המרחב החיצוני השפיע עליו בצורה קיצונית; כבר הספיק לשכוח כיצד התנהלו הדברים בחוץ, וכמה לא בטוחות היו אמות־המידה. מזמן שכח, שעל פני כדור הארץ אין רצפה אחידה – כזו קיימת בחללית, ולכך הלך בצעד לא בטוח. אפילו כְּחוֹל השמים הפחידוֹ, כאילו מעולם לא ראה אוקיינוס זה של כחול.
אפילו בִּפְנים לא השתפרו פני הדברים בהרבה. הוא שכח שבחדרים היו חלונות, שאנשים צעקו ונעו הלוך ושוב ללא מטרה, ולמסדרונות היו פינות וזוויות. שכח כיצד לטפס במדרגות. אפילו הדלתות שונות היו מאלה שבבטיקוסמוס. אנשים צעקו. שיטת רישום הכתובות שונתה ללא הכר. כאשר ניסה לשבת בכורסה ולהרגע, נוכח שגם הכורסות השתנו.
יומיים בילה בבדיקות, חקירות ומילוי טפסים. כאילו כדי להוסיף על מבוכתו, הסתבר שלא ידע אפילו באיזה איזור גיאוגרפי נמצא. מובן, שהיה בקורפורטיה סיטי, אך זה לא עזר לו הרבה. גם את המידע המועט על מקום הימצאו למד מן הדגל שראה, סימפוניה עצובה של לבן ואפור, ודג אדום מזנק במרכז. הוא לא ידע מהם גבולותיה של קורפורטיה, יכול להיות שהיה בגרינלנד – אולם באותה מידה יכול היה האזור להיות לוס־אנג’לס של פעם. הוא פגש רק נשים, דהויות, לבושות במין מלבוש אפור חסר צורה.
ביומו השלישי שוכן במלון רועש וצעקני, הסירינג, עשר קומות מתחת לפני האדמה. שם למד שאין זה תענוג גדול להיות הודי בקורפורטיה. בינה לבין העולם השלישי שרר מצב מלחמה. לא מצב מלחמה בפועל, אולם היתה מנה גדושה של עוינות ביחסים בין שתי המדינות. מיקומו של אחד הגבולות לא היה ברור, וחילוקי־הדעות בנושא גרמו להתחדדות היחסים. מכל מקום, הודו, מולדתו, שרדה במקום כלשהו; ואותה, כמו את כל העולם השלישי, נהגו לכנות אֲנַרכנִיָה. כפי שיכול היה פרמצ’ארד להבין, שרר שם תוהו־ובוהו; הרס וטרור היו מעשה של יום ביומו. קורפורטיה שאפה לכבוש את אנרכניה, כדי להבטיח עצמה מפני אימת קומוּנִיָה, הכוח המרכזי האחר.
“העצה הטובה ביותר שנוכל לתת לך, פרמצ’ארד, היא שתקבל על עצמך את אזרחות קורפורטיה, דרגה שלישית ועם אישור גזע. שכח מכדור־הארץ המשונה אותו היכרת.” קשה היה להבין את השפה בה נאמרו המלים.
פרמצ’ארד דבק בנשקו הדמיוני, מנופף בחוזה השרות שלו מול פניה של פקידה ממשלתית, או מול עינו הבוחנת של מחשב. הוסבר לו, שחוזהו הינו בן מאה ועשרים שנה, נעשה במדינה שאינה קיימת, והינו חסר תוקף. הוא ניסה להילחם, להסביר שהביטוח מכסה מקרים כגון אלה, משוכנע שחברי הצוות האחרים משתמשים באותם טעונים בדיוק במשרדים ממשלתיים מצחינים אחרים.
בערבו של היום השלישי הוחלט שמגיע לו סכום כסף מסוים, לאור שרותו הממושך – לא האוצר לו ציפה – וזאת עקב הירידה הקיצונית בערך הכסף (כך, לפחות, הוסבר לו).
הוא לקח את הכסף, מביט באי־נוחות בדיוקן האשה שניבט אליו מדיסקות הפלסטיק. הנשיאה וּאֵילְג’ר.
השלטונות גם החליטו שהוא יכול, למרות המצב, לנסוע לאנרכניה, אם יהיה טיפש עד כדי לרצות בזאת. ברגע שיגיע לשם, כך נאמר, תוסר אחריות הממשלה עליו. הוא חתם על כל מה שנתבקש, עזב את מלון סירינג, וטיפס על כלי־רכב משונה, כזה המופעל בכוח הפרשות־אדם מעובדות.
“או, קַנְצָ’ארָפָּרָה!” מלמל פרמצ’ארד לעצמו. הוא ניסה להימנע מלחשוב מה עוללו הקידמה והזמן לכפר מולדתו, קנצ’ארפרה, המצוי אי־שם באזורים הפראיים של… – מה היה שם המדינה? – אה, כן, אנרכניה.
לוקאס וויליאמס גילה, לחרדתו, שנתקף באחת הצורות הפחות נעימות של אֲגורָפוביה. מייד עם עזבו את ההנגר בו חנתה המעבורת, מעד ונפל לקרקע, ובקושי יכול לאלץ עצמו לקום. אחרי עשר שנים סובייקטיביות בבטיקוסמוס כבר שכח את המרחבים העצומים, את הקרקע המתרוממת ומשתפלת, את שנויי הטמפרטורה, את הרוחות הנושבות. הוא שכח את האיום שבעצים, את הסלידה שבשיחים, את המוזרות שבמבנים שנועדו לספק אויר למחילות התת־קרקעיות. כְּחוֹל השמים הבהיק בעיניו בברק מבשר רע. רועד בכל גופו, רץ לכוון המבנה הקרוב ביותר. גם בחדרים לא מצא מנוחה לנפשו; החלונות שניבטו אל הרקיע והדלתות המוזרות גרמו לו לאי־שקט פנימי. גם הוא שכח כיצד מטפסים במדרגות; שנא את המסדרונות המתעקלים, את ההמולה שבחדרים הציבוריים, את האנשים הגרוטסקיים שצעדו בגולמנות, צעקו וטיילו הלוך ושוב ללא מטרה. מזמן שכח את ההתקהלויות ההמוניות.
זָרים, אותם ראה, הפחידוהו. שפתם היתה משונה. גם מבטם היה משונה. הוא תעב את דיוקנה של הנשיאה וּאֵילגֵ’ר שתלה כמעט בכל מקום. כשניסה לשקוע ולנוח בכורסה, נוכח שגם זו היתה מוזרה.
השלטונות שיכנו את וויליאמס במלון עלוב ששמו ‘הנוגדן’, שם קיבל, לחרדתו, חדר בקומה השניה מעל פני הקרקע. הוא לא יכול להירדם. הוא שתה, אך האלכוהול לא שיפר את הרגשתו המזופתת. יומיים בילה בבדיקות, שאלות ומילא ערב רב של טפסים.
כאילו כדי להוסיף על חרדתו, גילה שאינו יודע בעצם היכן הוא נמצא. כן, הוא היה בקורפורטיה־סיטי, בירת קורפורטיה, שדיגלה מראה דג אדום על רקע אפור־לבן; אולם הוא לא ידע היכן, לעזאזל, שכנה קורפורטיה זו. המקום נראה כמו, איסלנד, אך יכול היה להיות באותה מידה ברלין או טורנטו.
בקשותיו לשוב למלבורן, אוסטרליה, הושבו ביום השלישי. נמסר לו שמלבורן הינה עיר במדינת נֵיְיטְרָלִיָה, והיחסים בינה לבין קורפורטיה גבלו בעוינות. הוא יוחזר לשם בקרון מעצר, כך נמסר. היה עליו לארוז בתוך שלושים דקות.
כעבור עשרים ואחת דקות היה מוכן.
לפקידה שבאה לקחתו, אמר, “העניינים בכי־רע, לא?”
“מה אתה, מטיח ביקורת ציני? לפני זמן מה, היית זוכה לעונש מוות, אז כדאי שתסתום ת’פה!” השיבה בכעס. באופן שיטתי החלה מחפשת בחפציו, מחרימה את חפצי־הערך שמצאה.
גם ג’ימי דייל נתקף באגורפוביה. מכונית משוריינת נשאה אותו למלון ‘אַרֶנָה’ והשאירה אותו שם. הוא שכב במיטתו, חושב אודות חגיגת השתיה שתכנן עם חבריו על הבטיקוסמוס. את בוקר המחרת בילה במילוי טפסים ואחר הצהריים חזר למיטתו והתבונן בהולו־וויזיה. היו רק שני ערוצי שידור, ובשניהם נראתה הנשיאה ואילג’ר במשך מרבית הזמן. בעת ששודרו החדשות התעורר והביט בראיון בו השתתף דוג סקולוקוב, מפקדו, ואשר נערך בידי גברת משכילה, לבושה בבגד דמוי שק.
“אמור לי, האם נהנית לשוב ארצה, קומנדר?”
“לבטח יארך זמן מה עד שאסתגל שוב – התחוללו שינויים גדולים – אבל כן, אנו שמחים לחזור. עשר שנים הן זמן רב.”
“אֶפּ, התכוונת מאה ועשרים שנה. משפחותיכם נפוצו, אחרי שעברו זמנים קשים ביותר. אינך חושב או מרגיש כשריד מיושן ומיותר בהווה זה שלנו?”
הקומנדר חייך באומץ נוכח השאלה הפרובוקטיבית.
“איננו מיותרים. תמיד היה לאנושות צורך באנשים אמיצים. חזרנו ממשימה מוצלחת, מביאים עימנו כמות עצומה של ידע חיוני. גילינו את סודם של הקואזארים וכוכבי הנייטרונים. ידע, לעולם הינו חשוב. אפילו את מעריכה זאת.”
“מעריכה, שמעריכה. תרבותכם המתה, וכן הידע שנצבר בה, אין להם חשיבות עבורנו. בהווה שלנו בקורפורטיה אין כל משמעות לתרבות העתיקה; היא כולה מיושנת, אבן שאין לה הופכין, לצערי,” נימת הלגלוג בה נאמרה המילה האחרונה לא היתה מוסתרת כלל.
“האם עלי להבין ש…”
“אֶפּ, צורך דיבורך גם היא מיושנת, קומנדר. תודה, ואני חושבת שנכונו צרות רציניות לכם, גיבורי התקופה שגוועה מכבר. לילה!”
מעבר. דיוקן הנשיאה בפרופיל, נשקף מן המסך.
דייל כיבה את המכשיר. הוא נשכב במיטתו, הרגשה רעה בבני־מעיו.
תחושת כְּלָיה חלפה לאורך גֵווֹ. הוא חש תשוקה עזה לאישה. לפתע התחוור לו, שבעצם ראה רק נשים מאז עזב את המעבורת. כל בעלי התפקידים הרשמיים היו נשים, כך גם בדלפק הקבלה של מלון ‘ארנה’ – כולן לבושות מדים אפורים, אשר טישטשו את מינן עד שבקושי יכולתָ לזהותן כנשים. לא אלה הנשים להן נזקק עתה דייל.
הוא יצא, לוחם באגורפוביה. הרחובות היו ריקים, והשעה – כמעט חשיכה. מכוניות בודדות נסעו ברחוב, ללא הקפדה על מסלול מסוים, ובאיטיות רבה. דייל הקפיד לצעוד על גבי המדרכה, צמוד לצללי המבנים, חש כפליט.
אחרי צעידה של כרבע שעה מצא בַּאר. דמות אפלולית עמדה מאחורי הדלפק, מנקה כוסות מטונפות.
דייל הזמין בירה. “אפשר להשיג איזו אישה בסביבה, בַּארְמֶן?” שאל דייל.
“איזו בקשה משונה. מה, את לסבית?”
הוא התבונן בעיון, וכעת נוכח שהבארמן היה בעצם אישה.
“סליחה, לא הייתי מרוכז.”
“את מקורפורטיה? איזו מין אישה משונה את?”
“לא, לא, אני לא אישה. אני גבר. הביטי, הנה כרטיס הזהוי שלי – ג’ימי דייל. מה קרה לכל הגברים כאן?”
המוזגת צחקה. “מי בכלל צריך גברים?”
הדמות שהיתה שרועה על הדלפק התרוממה והתגלתה כדמותה של אישה עצומת־מימדים בעלת זרועות אדירות וחזות כללית של כלב בולדוג.
“אתה איזה שריד היסטורי מספינת־החלל העתיקה, חביבי?”
“כן, בטח, אבל איפה כל הגברים, זה כל מה ששאלתי.”
הוא התרומם, ליתר בטחון, בוחן אותה בזהירות.
“ממזרים מחרחרי מלחמה! חיסלנו את האבות והמאהבים, חביבי!” תוך כדי דיבור שלפה האשה־בולדוג אַלָה עצומה מאי־שם. דייל היכה בחזקה על ידה, והיא, כאילו בתגובה, בעטה בו בחזקה מתחת לפיקת־הברך.
הכאב היה עצום. בקושי הצליח דייל להתגבר עליו, ולנצל את ההזדמנות שנקרתה לו – מכה חזקה באזור הקיבה והחדרת שתי אצבעות לעבר הכליות.
האשה השמיעה קול שריקה ממש כמו קומקום רותח והתקפלה בכאב, ודייל ניצל את ההזדמנות ונמלט מן הבאר. אומה של נשים מושחתות – האם כל זה אפשרי? תחושותיו נעו בין אשמה לבין רגש ברור של אימה.
העיקר להגיע הביתה (גם כן בית, חשב בלגלוג). אולם, לפני שהספיק להגיע למלונו, עצרה אותו המשטרה. אישה קשוחה למראה ובעלת שפם דחקה אותו לקיר והביטה בכרטיס הזהוי שלו.
“יליד סן־דיאגו, מה?”
“את יכולה לקרוא בעצמך.”
“אני מזהירה אותך, ממזר. שריד האיחוד הדו־מיני העתיק.”
“הו, אלהים.”
“עלה למכונית. עלינו לברר פרטים נוספים אודותיך.”
“לא עשיתי כל דבר רע, גבירתי. מה עשיתי?”
היא נראתה מאיימת. חברותיה לסיור התקדמו לעברו.
“לניידת, חביבי, אל תעשה צרות. נולדת בסן־דיאגו, שהינה כעת חלק מקומוניה. אנחנו עוצרים אותך בעוון ריגול.”
אָלַקוּתָה היתה עיר גדולה על גדות הגַנְגֶס. רחובותיה המוּ אדם, ובנייניה היו גדושים. מכל חלון ניבטו פרצופים, וכביסה תלתה מתחתם. אנשים ישבו תחתם ואפילו ישנו בכל מקום – על מדרכות, על גגות, תחנות אוטובוסים, על כלי רכב איטיים. הנהר שגונו דלוח־צהבהב היה מכוסה בסירות, דוברות ולכלוך. חום וטינופת נחו כמסך כבד ומהביל על העיר שרק הרעש הקדחתני הצליח לחדור בעדו.
פרמצ’ארד מצא עצמו מול קצין אדיב שניסה לסייע בידו, וגם האנגלית אותה דיבר היתה מובנת לו. הראיון נערך בחדר בעל תקרה גבוהה שהיה פעם חדר קבלה במלון.
“בקשתי היחידה היא רק לשוב לכפרי ולהישאר שם עד שאתאקלם ואתחיל להבין מה קורה פה.” הוא נשם קצובות, מנסה לשמור על קור־רוחו.
“כן, מר פרמצ’ארד, סביר בהחלט, אבל עליך להבין שבאופן טבעי מאורעות מן העבר אינם פופולאריים במיוחד… – לא, לא בלתי־חוקיים – אבל עלינו להפנות מבטנו לעתיד. רק כך נוכל להגן על האזרח הקטן.”
“קורפורטיה היתה מקום מחריד לחיות בו.” אדיב היה דיו כדי שלא לומר אותם דברים לגבי ארצו שלו. אפילו החדר בו ישבו גרם לו תחושת מחנק. מכל עבריו ישבו מבקשים נוספים, ומולם – מעבר לשולחנות עמוסי ניירת, צבא־פקידים. אחד המבקשים הביא עמו בסל שתי תרנגולות, אולי כדי לשחד בעזרתן את הפקיד. “האם מאמין העולם באידיאולוגיה כלשהי, דוגמת הסוציאליזם של פעם? הייתי רוצה ללמוד דברים כגון אלה.”
“אתה מבין, מר פרמצ’ארד, זהו תהליך, תהליך הוגן וטבעי. אתה מוכרח לאמץ תפישה זאת.” הפקיד פרש זרועותיו בתנועה של חוסר־אונים.
פרמצ’ארד היה אדיש מכדי לשאול באיזה תהליך מדובר. בטעות פרש זאת הפקיד כספק, ולכן הוסיף, “באותה מידה יכולתי לשאול אותך מהי מטרתו של היקום. זוהי שאלה טפשית.” הפקיד ספק ראשו, מראה בעליל את צערו על הטפשות הרבה.
“לא, כלל וכלל לא. זוהי שאלה מהותית. ברגע שנפסיק לשאול את עצמנו שאלות מסוג זה, יגוועו חיינו הרוחניים.” ללא משים חבט בכף ידו על השולחן. השולחן רעד והאנשים מסביבו הביטו בו. “הרשה לי להוסיף; נסעתי לחקור את היקום – כן, את היקום בכבודו ובעצמו.” פרמצ’ארד הזדעזע בחשבו עד כמה מרוחק וערטילאי הוא היקום לחדר זה והיושבים בו. “אני יכול לספר לך מהי מטרתו – התרחבות, גדילה. התרחבות היא מטרתו, ממש כפי שהתרחבות רוחנית היא המטרה הקיומית של רוח האדם. האם תוכל להבין זאת?”
הפקיד ישב, מביט בו בלי להשיב ואפילו בלי להראות כמנסה לחפש תשובה. פקיד שישב ליד שולחן סמוך קם ממקומו וניגש לאחד הארונות הענקיים שליד הקיר.
פרמצ’ארד ראה, בעת שהלה הוציא חבילת טפסים, שמרבית הארון היתה מלאה בשרידי ה’שלל' של יום האתמול – פירות, ירקות, טורבנים, בדים, מלבושים, סנדלים מסאטֶן לבן, שמיכות צמר, מלכודות זבובים, כולם מונחים יחד בערימה במין תערובת מוזרה (ומצחינה).
“בקשר לעניין קַנְצָ’ארָפרָה,” פלט הפקיד לבסוף, מתעלם מדברי פרמצ’ארד. “כפרך מרוחק מכאן רק חמש מאות קילומטר. כדאי שתלך ברגל עד אליו, שכן התחבורה באזורים אלה היא עניין מאד לא בטוח ולא סדיר. מצד שני, יכול להיות שתצליח לשכור בעיר חמור או משהו דומה. כך תוכל להגיע בנוחיות רבה יותר. שלום לך.”
זו היתה רכבת מסוג כלשהו. לעתים ‘פָּרְשָׂה’ מגלשים והחליקה על פני השלג, לפעמים ירדה מן הפסים – ונעה על גבי זחלילים.
רק לעתים רחוקות עצרה בתחנה כלשהי, וכאשר נעצרה עשתה זאת במסילות צדדיות נסתרות, או בשטח הפתוח, רחוק מכל ישוב. הנהגים נמנעו ככל האפשר מלהיכנס למרכז אוכלוסין – היתה זו רכבת־אסירים, והיא היתה מסריחה – ושתי התכונות השלימו זו את זו.
וויליאמס שהה באחד הקרונות, יחד עם עוד עשרים גברים בעלי מראה מאיים. הם לבשו בלויי סחבות מזוהמים וגנבו את כל חפציו. הוא שנא אותם – וירא מפניהם, בשכבו בפינת הקרון, הציר המרכזי מכאיב לגבו. שררה חשכה מוחלטת, שחור וקור, פרט לשעות בהן ערכו השומרים ביקורת בתא.
כעבור מספר ימים החל וויליאמס מתרגל לחבריו החדשים. הוא הבין, כפי שהבינו אחרים לאורך כל ההסטוריה, שאת המוחות המבריקים והחופשיים ביותר במדינה דיקטטורית ניתן למצוא בכלא. הוא הקשיב לדבריהם, חדל לבכות ובמהרה הצטרף לויכוחים בעצמו. הוא למד.
וגם הם שאפו ללמוד ממנו. עבורם היה וויליאמס יצור משונה. בן דורו של אֲבי־סבם ואולי יותר, אשר גִילוֹ הפיזי כגילם, יצור מוזר ומופלא, והם האזינו בשקיקה לספוריו על כדור־הארץ של פעם ועל טיסתה של הבטיקוסמוס. הם קראו לו ‘פֶּלֶא’.
היה מספיק זמן על הרכבת, מספיק כדי לעבור על כל ההיסטוריה. בשלב מסוים הועלו על גבי ספינה, וקולות האוקיינוס הגיעו אליהם. במשך חודש שהו על פני הים, ואחר כך – שוב ביבשה. לפי השמועה שטו מארצות־הברית של פעם לעבר מה שהיה מכונה ‘אירופה’, ומשם, מנמל ‘ספרדי’ לשעבר המשיכו במסעם לעבר היבשת, שבה נולד וויליאמס – ‘אוסטרליה’. אנשים מתו בעת המסע. גבורים ונבלים, בממוצע שניים בשבוע.
למרות הכל היו עליזים. הם היו בדרכם אל מחוץ לקורפורטיה. אחרי המלחמה הגרעינית האחרונה, תפשו נשות קורפורטיה את השלטון, והרגו את מרבית הגברים. מעולם קודם לכן לא שלטו נשים במדינה מודרנית, ואת השיטה למדו בדרך הקשה. במשך מאות שנים יהיה עדיף לגברים להישאר מחוץ לתחומי קורפורטיה.
“אולם למרות הכל, נשים הינן חלק מהמין האנושי,” אמר וויליאמס, חושב על אהובתו שמלפני למעלה ממאה שנה. “אידיאולוגיה,” פלט אחד מחבריו החדשים. “זוהי מגיפה. העולם גווע בגללה.”
בעזרת מסמר ניסו לשרטט על גבי הקיר את מפת העולם החדש. תנועת הקרחונים העצומה יצרה תצורות מוזרות שהיתוַספו ליבשות הקיימות. מצד שני, כדי לאזן את שינויי המסה שנוצרו, התרוממו חלקי יבשת נוספים אל מעל לפני הים – כך קרה מזרחית לאוסטרליה. התרוממה כברת אדמה עצומה – זִילָנְדִיָה – שטח המתקרב לזה של אוסטרליה. ההתרוממות כאילו דחקה את ניו־זילנד דרומה, כמעט עד איי־אֶליס. באדמה בתולית זו, חזרה על עצמה הדרמה של יישוב ופיתוח, כמו ביבשת אוסטרליה בזמנו. אגדות נִרְקמו סביב אזורים אלה והמתרחש בהם.
לאזורים אלה חלמו רבים מן האסירים להגיע.
לבסוף הגיע הרגע. הרכבת עצרה לזמן ארוך מהרגיל, גם רעש המנוע פסק. שומרי קורפורטיה, נשים כולן, נעלמו. סוף סוף הגיעו לגבול.
נייטרליה נטלה את השליטה ברכבת. בתחילה תאורה, ומייד אחריה מרק חם, לחם ומים חמים לרחצה. הרכבת הוסעה לעיר־שדה, שם הועברו החולים מן הרכבת – מי להחלמה ולפתיחת דף חדש, ומי לסיום חייו. מקלחות ובגדים נקיים סופקו לנותרים. האסירים הגיבו בהתרגשות, מי בכריעה ומי בבכי. המסע נמשך.
בשעת בן־ערביים הגיעו לניו־סידני. שם החלו התהליכים האינסופיים של מילוי טפסים, שאלות ותשובות. העניין היה, שגם המשרד המוזנח ביותר נראה כמותרות בעיני האסירים. הם בכו וצחקו חליפות.
יום אחד, אחר הצהריים, היה ‘פלא’ וויליאמס חפשי סוף סוף למצוא לו מקום לינה, בתנאי שיתייצב מדי בוקר בשעה תשע ב’משרד הזרים'. בטרמפ הגיע לאגם, ושם שכר סוס. על גבי הסוס רכב אל החוף. מרבד חול נפרש מולו; מרבד של חול ים ושמיים. החודשים בהם טולטל ברכבת האסירים חיסלו את שרידי האגרופוביה מקרבו; כל שרצה היה מרחב – מרחב על פני כדור הארץ. הוא ישב זקוף על גבי האוכף, והסוס התקדם בקלילות.
הם דהרו לאורך החוף. הרחק מעבר למים, ליד האופק, נראתה רצועת חוף. זו היתה היבשת החדשה, זילנדיה, שגודלה כמעט כשל אוסטרליה כולה. נאמר לו שמתיישבים לבנים כבר גרו שם, מגדלים ירקות ופירות, רועים עדרי בקר, כבשים וגמלים. הוא הגביר את קצב דהרתו. הגלים התנפצו אל החוף.
הוא התפשט תוך כדי דהרה, צועק בהתרגשות ותוחב את מלבושיו לנרתיקי האוכף. בצעקה, הדהיר את הסוסה לתוך הגלים, וכשלא יכלה להתקדם הלאה, זינק מעליה הישר לתוך המים.
מי האוקיינוס נסגרו מעל לראשו. בחבטה התרומם, משתנק. היה קר להחריד. מבוהל, החל חובט בזרועותיו על פני המים. לבסוף, ריחה הסינטטי של הבטיקוסמוס וגם זוהמת המאסר התנדפו מנחיריו.
כשהתעייף שחה לחוף, שם המתינה לו הסוסה, צונפת רגליה.
קומנדר דוג סקולוקוב אמר לשלוש חוקרותיו, “איימתן עלי בענויים ומוות. לא נותר לכן אלא לבצע את זממכן. דאגתי היחידה אינה לעצמי, אלא לאנשי הצוות שתחת פיקודי ולידע הרב שהבאנו עמנו.”
“כבר הסברנו לך,” פתחה החוקרת הראשית, בְּרֵיידי שמה, “שהידע שהבאתם עמכם הינו חסר ערך, או במקרה הטוב ביותר – לא רלוונטי. באשר לאנשיך הם יועסקו במה שיירָאֶה ראוי. איננו פראיות.”
בריידי למדה לדבר בגירסא העתיקה של האנגלית, אותה יכול סקולוקוב להבין בקלות. גישתה המתורבתת גרמה לך לנסות לפנות אל מצפונה.
“אם כך, התנהגו כמתורבתות. במערב, המדע ורווחת הפרט כובדו במשך מאות שנים – וזה היה סוד גדולתו. אני דורש דיווח מלא על כל אנשי הבטיקוסמוס.”
“אינך יכול לדרוש. כה הרבה תצטרכו אתה ועמיתיך ללמוד בטרם שתמצאו מקומכם בחברה כמו שלנו. ‘הזמנים השתנו’. האם כך נהגו לומר בימי־הביניים שלכם? כדי לשמור על אותם דברים נערצים עליהם דיברת, עלינו להיות ערניות. הגברים השתגעו. הם לא היו מוכנים לותר על המלחמות. האם לא המלחמות היו הדבר הנוסף שהוסיף להאדרת המערב? אנו איננו מעונינות בכך. אנו חיות כיום על סף שואה, כאשר מזג האויר והאויבים מאיימים להשמידנו – והאויבים, אלה הם הגברים. אנו מוכנות לאפשר לכם מעבר לכל ארץ־גברים־עוינת שתנקבו בשמה, כאות לְוַתְּרָנותנו.”
“זאת ארצי. או כך, לפחות, היה המצב לפנים.”
בריידי התרוממה על רגליה והציתה קיסם לבן שהיה תקוע בזוית פיה. “היא היתה, אך כעת איננה עוד. אבל לעולם לא תשלים עם העובדה, האין זאת?”
הוא נענע בראשו, וחש בחשש המתגנב ללבו. תמיד העירו אותו משנתו והביאו אותו לכאן בשעות הפחות נוחות. ככל שידע, נחבש במאסר עמוק מתחת לפני הקרקע, ובאשמה המגוחכת של אידיאולוגיה עוינת.
“עליכן להיות ערניות, כך אמרת. ובכן, דעי לך שהידיעות המדעיות אותן הבאנו עמנו, יעזרו לכן להיות חזקות ובטוחות.”
בריידי השתעלה ופלטה עשן מפיה. “או, כן, אנו מכירות גישה זו כלפי המדע. המדע לעולם אינו נייטראלי, תמיד היה נשק הרסני בידי הגברים. סוקולוקוב, מסתבר שעלינו ללמד אותך ואת אנשי צוותך – אלה שנשארו בקורפורטיה – לחשוב כמו נשים. שומרת, קחי אותו מכאן!”
בצד הדרך היה הדשא מכוסה בשפעת פרחים. דבורים חרוצות איבקו את תפרחות הפרחים, מוצצות את לשדם, מופרעות מדי פעם בידי צִרְעָה מזדמנת.
הדרך טפסה במעלה הגבעות, קילומטר אחר קילומטר. הג’ונגל הגיע כמעט עד שפת הדרך. העצים עמדו חסרי תנועה ומיובשים, ממתינים לגשמי המונסון. פרמצ’ארד התקדם בצעדים מדודים, הזיעה ניגרת ממצחו ומכתימה את חולצתו. בתיק התלוי על כתפו נשא את כל רכושו עלי אדמות. מלפנים שמע קול שקשוק של רכבת, ואכן, כעבור כרבע שעה הגיע למסילה צרה, שחצתה את הדרך לרחבה. הפסים הבהיקו וההבילו בחום הכבד. בשארית כוחותיו טיפס אל ראש הגבעה הקרובה, נשען אל גזע עבה, וניסה להשיב את נשימתו. לפניו, בתוך גיא רדוד, נח הכפר קַנְצָ’ארפרה. קבוצת הבקתות כאילו צמחה מתוך הסוף; מבנים גבוהים ושבירים למראה. ליד הבקתות, באגם הכפר, צווחו ילדים בעונג בעת שרחצו את תואי־המים שלהם. הכל נשאר ממש כפי שהיה זכור לו.
איש זקן התקרב לעברו. ראשו היה מגולח והוא נעזר במקל בעת הליכתו. פרמצ’ארד ברכו בנימוס.
“האם זהו הכפר קנצ’ארפרה? אני בקושי יכול להאמין בכך. נולדתי כאן… ונעדרתי זמן רב, רב מדי.”
“החיים כאן, בקנצ’ארפרה, קשים – ממש כמו בכל מקום אחר. לפי הבעת פניך אני מבין שאתה בצרה רצינית, אישי הצעיר.”
“לא, כלל וכלל לא, קשישי. לא צרה אלא יֶדַע. הידע גורם לך להיות בודד.”
נפלה שתיקה ממושכת אשר נשברה רק כאשר פתח הזקן, “כאן, אף אחד אינו בודד. האלים קרובים אלינו ומבינים אותנו. למרות שהם מתאכזרים אלינו לעתים, הרי שהם אלה השומרים עלינו ועל אחוותנו. בוא נלך למר שנְטאראם, בעל־הקרקעות, שכן אני חש בתוכי, שכאן תהיה לך השַלְוָה.”
שַלְוָה! חשב פרמצ’ארד בלבו. השאיפה הכפייתית של ההינדימה לשלוה! כמה העריץ אותה, וכמה שאף להגיע אליה. ובכל זאת, היתה השאיפה מבוססת על רעיון מוטעה. כשהוא מכיל בתוכו 330 מיליון אלים, לא היה בהינדואיזם מקום לעובדות היבשות, אלה הקובעות בודאות שמקור האנושות היה בעצם ‘המפץ הגדול’. נניח שהיה מספר לזקן, שכל החיים האורגניים אינם אלא תוצאה משנית של התפוצצות של גוש החומר הראשוני, אשר יצר את היקום, ושהוא הזקן, מחפש לו שלוה ממש בליבה של ההתפוצצות הנמשכת עד היום הזה. מה היה אומר על כך?
הוא עצם את עיניו והקשיב לרחשי הסביבה – זמזום הדבורים, צעקות הילדים בבריכה. העובדות היבשות נראו כה מרוחקות עד שבקושי ניתן היה להאמין בהן. געגועים עזים לידידיו דייל וויליאמס תְקָפוהו; הם היו מבינים אותו. אולם, אם יחליט להישאר כאן, בכפר, אסור לו לספר מאום, ועל הידע להישאר טמון עמוק במוחו.
לכן, כל שאמר לזקן במבוכה, היה, “אני שמח ללמוד, שכאן אמצא שלוה לעצמי, אך כיצד אתה קובע זאת בודאות כה רבה?”
הזקן הניד בראשו, כובש מבטו בקרקע.
“משום שאני איש זקן ומכיר את כל אלה שנולדו כאן. אותך לא ראיתי מעולם קודם. לכן, אם אתה נאלץ להצהיר שנולדת כאן, כנראה שיש פה משהו שאתה זקוק לו. ואם אתה זקוק לו – תקבלו.”
פרמצ’ארד הגביה מבטו אל השמיים הבהירים, ומשם הוליכו מטה, לעבר הכפר. כולם על פני כדור הארץ היו עִוְרים, ואפילו לא ידעו זאת. ובכל זאת למרות עוורונם פיתחו מספר אנשים מעין חזון, אם לא ראיה ממש.
המיטה היתה שרויה באי־סדר והסדין היה מקומט ומוכתם. היא ניצבה בתוך בונגלו עלוב, באחד מפרברי העיר. בעל המקום, אחד גורסבי שמו, נמצא במעצר במקום כלשהו. מזה ארבעים ושמונה שעות שוויליאמס לא יצא מתוך המיטה, לא הוא ולא שותפתו למיטה, מירינדה מורסבי. לבסוף קם, הביט אחורה לעבר המיטה ויצא מן החדר – ומחייה של מירינדה. בפסעו במורד הרחוב חש כמי שנולד מחדש. בנציגות זילנדיה קיבלה את פניו באדיבות פקידה אפרורית וממושקפת. “עליך רק למלא טופס זה, מר וויליאמס, ותוכל לקבל אשרת כניסה למשך חמש שנים. ממשלת נייטרליה תסיע אותך בספינה ממשלתית, ואפילו תיתן לך מענק של 150 ‘ירוקים’. כעת, כשמתחילה ההתאוששות, הוכרזה זילנדיה כמושבה, ואנו מעוניינים מאד בפיתוחה המהיר.”
“דברים החלו להשתפר, אה?”
“כן, מאד,” החזירה הגברת הממושקפת.
באנחה נפנה וויליאמס למילוי הטופס. מדי פעם התייעץ בפקידה בקשר לפרט זה או אחר. מילוי הטופס ארך שעה ועשרים דקות, ובסיומו קיבלה הפקידה את הטופס ושלשלה אותו לתוך חריץ.
כעבור עשר דקות נכנס למשרד אדם גבוה, לבוש חולצת חאקי. הוא קרא לוויליאמס להיכנס עמו לאחד המשרדים הצדדיים.
“בקשתך לאשרת כניסה לזילנדיה נדחתה. אני מתפלא מדוע בכלל טרחת למלאה.”
“למה אתה מתכוון? מה לא בסדר?” שאל וויליאמס בתוקפנות, יושב דרוך בכסאו.
“אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון,” השיב הפקיד בהתרסה.
“אני לא יודע, אחרת לא הייתי שואל.”
האיש הגדול הצביע על סעיף 4 א' בטופס שוויליאמס מילא. “כתבת, שסבתך מצד אמך היא בנגלית, נכון או לא נכון?”
“נכון, כמובן, מדוע שאשקר? הגברת הזקנה מתה לפני כמאה וחמישים שנה… סיבת הסרוב אינה גילי, הלא כן?” האיש הגדול הסמיק, נבוך כולו. “האם אתה באמת כה שוטה, אחא? בעורקיך זורם דם צבעוני, זו הסיבה לאי־קבלת האשרה. קיימת מדיניות של הפרדה גזעית, ורק לבנים יכולים לגור בזילנדיה. צא החוצה, ממזר!”
מיד עם צאתו מבנין הנציגות, פנה וויליאמס אל כמה מידידיו מרכבת־המאסר. הם הקשיבו באהדה, מעוים פניהם בזעם מדי פעם.
“האם חשבת שכל ענין הדעות הקדומות והאפלייה הגזעית גָוַע – רק בגלל שהיית כמה שנים במרחקים, פלא? דעות קדומות מכל סוג תתקיימנה תמיד, והן הסיבה, שאנחנו, אלה שסבלו יחד בקורפורטיה, נשארנו יחד. ברוך הבא למועדון. כמובן, נצליח להעבירך לזילנדיה. תוך חמש שנים תוכל להתעשר, אם לא תהרוג את עצמך קודם לכן.”
וויליאמס פכר את ידיו, “כל זמן שהותי בחלל רציתי לשוב הביתה. עכשיו, כשחזרתי, אני רואה שהכל השתנה. ושום דבר אינו דומה למה שזכרתי. זה לא הבית אליו התגעגעתי.”
“אתה חייב להמשיך, חבר.”
הם הציעו לו משקה. “מה אופיו של המקום החדש?” שאל בעת שאחז בכוס.
“כל מה שניתן לצפות ממקום מסוג זה. גלמי, לא מעוצב, זה עתה ‘עלה’ מן הים, מתקרב בגדלו לזה של אוסטרליה או ארה”ב של פעם – שלושה מיליון ק“מ רבועי. אזור פראי – ממש כמו אותן מדינות בראשית דרכן. תיזקק במיוחד לשני דברים, אם תחליט להשאר שם.”
“כמובן, אישה ורובה, מה אם לא זה?”
ספינת־האוויר ‘רקיע’ טסה בכיוון צפון־מזרח, פניה מועדות ליישוב קַפְּרִיקוֹרְן. היא חלפה מעל מפלי ‘שלושת המלכים’ הנפלאים, שמוצאם באגם ‘שלושת המלכים’, אשר הכיל את שרידי המים ש’נכלאו' במרכז היבשת בעת שהתרוממה מעל לפני הים. הספינה חלפה מעל היבשת שהיתה עד לפני זמן מה חלק מקרקעית האוקיינוס, ולבסוף הגיעה ליעדה.
היתה שעת שקיעה. אחת מתופעות הלוואי של הפעילות הוולקאנית בזילנדיה היו השקיעות הנפלאות, בעלות הגוון המוזר. בשום מקום אחר על פני תבל לא נראו שקיעות דומות. קרני ארגמן, זהב ותפוז צבעו את השמיים בשלל צבעים בעת שהספינה חגה לקראת הנחיתה. כלי הטיס הענק החריד מרבצם אלפי עופות פלמינגו, שנמצאו ליד שפת המים. אלה התרוממו במשק כנפיים ועפו משם והלאה בעת שהספינה צנחה מטה ללא קול, נוחתת בשדה־תעופה ליד האגם.
שלושה אנשים ירדו מתוך כלי הטיס. שניים מהם לבשו את לבושם המסורתי של סוחרי זילנדיה, גלימה מוכספת מחומר פלסטי, עטורה בכפתורים גדולים ונוצות. הנוסע השלישי היה גבוה, רזה וצדעיו מאפירים; לבושו נראה כמדים צבאיים, ועל ירכו חגר אקדח בתוך נרתיק עור מבריק. “איפה אמצא את וויליאמס?” שאל את האחרים. “לאיזה כיוון עלי לפנות?”
אחד הסוחרים תפס סל נצרים שנזרק אליו מתוך הספינה ואמר, “הוא יהיה בכפר. כל אחד יוכל לומר לנו. אך קודם עלינו לעבור ביקורת.”
בדברו הצביע לעבר זוג שומרים שהתקרבו לעברם. אחד השומרים נשאר מאחור, מחפה על חברו בעזרת אקדח־הלייזר, בעוד השני התקדם לעברם ושאל, “מי אתם ומה אתם רוצים כאן? יש לכם אישור לנחות עם המטוס בשטחנו?”
“איפה אתה חי?” התפרץ הסוחר. “שמי מק’פי וזהו עוזרי, פלנגן, ואנו באים לבקר אצל ‘פלא’ כל ארבעה חודשים או משהו כזה. מה אתם מתרגשים כל כך? מלחמה מתנהלת?”
השומר הפך בדברי הסוחר לפני שהשיב, ואז ענה, בטון הרבה יותר שקט, “הבנת נכון. מתנהלת מלחמה – וזו אינה בדיחה. זוהי אדמת ‘פלא’ וזוהי אדמת הרברט, שם – מעבר לאגם. שניהם אויבים שלנו – ואַנו, שלהם. בכל אופן, מק’פי, אם אינך מאנשי הרברט, אקח אותך אל ‘פלא’.”
קפריקורן היה ישוב דהוי ואפרורי. המבנים והמשרדים שבו היו בעצם מבנים טרומיים שיוצרו בדרום־מזרח זילנדיה, והובאו למקום מוכנים. על כל הגגות, ללא יוצא מן הכלל, הורכבו מערכות לניצול אנרגית שמש, וחלקן נצצו באור השקיעה. הדברים היחידים שהוסיפו קצת צבע לאפרוריות המקום היו עצי האקליפטוס הצעירים שניטעו לא מכבר ליד היישוב. מעבר לעצים היתמרה עננת עשן שחור, תוצאת הפעילות הוולקאנית הבלתי פוסקת.
בעת שפסעו בתוך היישוב ראו מספר כלי־רכב קרקעיים הנעים לאיטם. מרבית אוכלוסי המקום שנראו היו גברים, חלקם רכובים על סוסים, וארבעה מהם אפילו מוליכים עדר אווזים שנראו צעירים וקטנים.
השומר הורה לחבורה להיכנס למבנה נמוך, שהתיימר להיות מלון, והבטיח להודיע ל’פלא' על בואם.
“בואו ניכנס פנימה ונשתה משהו,” הציע מק’פי לשני עמיתיו.
“המקום כולו נראה עלוב למדי,” ציין האיש במדים בעת שפסעו פנימה.
“כבר ראיתי מקומות גרועים בהרבה באזור,” השיב לו פלנגן בעת שהזמינו שלושה קנקני בירה.
“כן, אבל לקרוא לסכסוך קרקעות מעבר לאגם ‘מלחמה’…”
“זאת המדיניות. נועדה להגביר את הכבוד העצמי.”
קנקני הבירה שהגיעו היו עצומים בגדלם; פלנגן ומק’פי הצליחו לחסל שני קנקנים לפני שהאיש במדים הצליח לגמור את הראשון. לפני שהספיקו להזמין סיבוב נוסף הופיע שליח והודיע ש’פלא' ממתין להם.
‘פלא’ וויליאמס המתין להם בחדר גדול מעל לסניף הבנק. הוא קם מכסאו וברכם לשלום.
הוא כבר שהה באזור מזה עשר שנים. צבעו החיוור, תולדת שהותו הממושכת בחלל, נעלם מכבר ופינה מקומו לשזפון בריא. שערו הפך דליל יותר, וכמו אצל אורחו במדים, צדעיו האפירו. הוא רָזָה וזקנו צמח והפך ארוך וסבוך. כבר לא נהג לחייך כמקודם, וכעת קבע מבט יציב וקפדני באורחיו.
מק’פי התקדם לעברו, לוחץ את ידו ומניח את האמתחת על שולחן.
“כאן הדואר שלך מהיבשת, מר ‘פלא’, ו’רקיע', הנמצאת בשדה הנחיתה, עמוסה בציוד אותו הזמנת.”
“הבאת אתך את הזרעים שביקשתי, מק’פי?” קולו היה קצוב ושתלטני.
“עד האחרון שבהם. לקחתי אותם מ‘מכון בריסביין למחקר חקלאי’ בעצמי.”
‘פלא’ נד בראשו, מסיים בכך את הנושא. מבטו נפל על האיש במדים, “ומי אתה? אתה אינך סוחר. אינך איש שלטונות, אה? אני הוא השלטון כאן! זאת עירי, קפריקורן.”
“כך הבנתי, וויליאמס, וכמוה גם כל השטח שסביבה.”
“כאן, שמי הוא ‘פלא’. לא וויליאמס. אני זילנדי. שאלתי אותך מי אתה.”
האיש במדים חייך. “אחרי למעלה מעשור שנים, מדוע שתכיר אותי? הייתי הקברניט שלך בבטיקוסמוס, וויליאמס. שמי דוג סקולוקוב. האדונים האלה סייעו בידי להגיע לכאן מסידני.”
‘פלא’ צעד קדימה ועמד מול האיש בוחן אותו וארשת מבוכה על פניו. לבסוף פתח את פיו ואמר, “קומנדר סקולוקוב, לא ייאמן. כבר הספקתי לשכוח את הבטיקוסמוס מזמן. ברוך הבא לנחלתי.” הוא לא הושיט את ידו, והמשיך להתבונן באיש בתשומת־לב, כאילו מצפה לתנועה עוינת מצדו.
“אני שמח שהצלחתי למצוא אותך.” אמר סקולקוב. “נראה שהצלחת להסתדר בשנים שחלפו טוב יותר ממני. אוכל להזמין אותך לאיזשהו מקום ולקנות לך משקה כדי לחגוג?”
בחדר היה חלון אחד בלבד, דרכו ניתן היה לראות את שמי־הערב ההולכים וכהים. וויליאמס פסע לעבר חלון זה ובהגיעו פנה לעבר אורחיו.
“מק’פי, פלנגן, היו נא אורחי ללילה זה. לכו למלון, השתכנו שם והשתכרו על חשבוני. כרגע, אני רוצה לשוחח שיחה בארבע עינים עם קומנדר סקולוקוב.”
בעת דברו ניצב ללא תנועה. מק’פי ופלנגן החליפו ביניהם מבטים – ועזבו, מאוכזבים בעליל מהפגישה הקצרה. הדלת נסגרה מאחוריהם ושני האנשים ניצבו נכחה.
“אם כן, עדיין קומנדר סקולוקוב, למרות השנים שחלפו…”
“אמרתי רק, ששמי דוג סקולוקוב. לא הזכרתי את התואר קומנדר כלל.”
“המממ.” ‘פלא’ שפשף את אפו וניגש לעבר מזנון שניצב בקצה החדר. “קבעתי פגישה עם גברת הממתינה לי, קומנדר, ונותר לי רק מעט זמן לבלות אתך, אבל אולי בכל זאת נשתה משהו לפני שניפרד.”
כוסות ובקבוק הופיעו בידו. הם התיישבו האחד מול רעהו. “לפני שנים מעטות בלבד נמצא המקום הזה שלושה ק”מ מתחת לפני הים. אנו יושבים על מה שהיה קרקעית האוקיינוס במשך מיליוני שנים. כאשר נשטוף את המלחים מן האדמה, נוכל להצמיח כאן את הגידולים הנפלאים ביותר של מוצרי מזון ונוי, אותם לא ראתה האנושות מאז גן־העדן. האין זה נפלא יותר מכל החלל כולו, מכל אותן שנות־אור שנסענו?"
סקולוקוב נד בראשו, מחייך. “לא עבורי! חלק ניכר ממני כלל לא שב מהחלל, והוא נמצא אי־שם, יוצר קשר עם קוּאַזָרִים.”
וויליאמס משך בכתפו, שתה ולא אמר מילה. נפלה דממה. סקולוקוב פתח, שובר את הדממה, “אוקיי, הדברים הסתדרו אצלך יפה, כך אני רואה. שוחררתי לא מזמן מהכלא בקורפורטיה. הנשים כיום כבר אינן כה עוינות. עם חלוף השנים נרגעו, כפי שתמיד צפיתי בעצם. אני אפילו מעריץ אותן. הגעתי להסכם עימן – הן החלו מגלות עניין מחודש בטכנולוגיה וכיום, כאשר קומוניה החלה בחקר החלל, שוב התעורר בהן העניין…”
‘פלא’ שיסע את דברי סקולוקוב בתנועה חדה. “חסוך ממני את כל החדשות הללו. כבר מזמן נטשתי את כל העניין, וזה גם לא מענין אותי עוד. מצידי יכולות המעצמות לאכול האחת את רעותה, רק לכך הן ראויות. העתיד נמצא בדיוק פה, במקום בו אני נמצא. מדינות חדשות נולדות כאן ברגע זה. עוצמה… עוצמה אדירה, בדיוק כאן… אני מתכנן איחוד עם הרברט – בתו היא הגברת הממתינה לי, עלמה נחמדה מאד – אנו נילחם נגד בני פיג’י הנמצאים בגבולנו הצפוני. כאן מתרחשים הדברים הגדולים, לא בחלל. הייתי בחלל, כפי שאתה יודע – בבית סוהר מעופף.”
סקולוקוב עפעף בעיניו, אך אמר בקור־רוח, “אמות חדשות, מחשבות זימה ישנות. איך תתייחס ההסטוריה להתנחלות פיאודלית זו שלך ושל הרברט? החלל הוא כור ההיתוך של הפילוסופיות ותבניות המחשבה החדשות. ממשלת קורפורטיה בונה ספינה חדשה, בטיקוסמוס II, אשר תגיע רחוק יותר ותטוס מהר יותר מאשר ספינתנו הישנה, ואני אפקד עליה.”
ברוקנו את כוסו, פלט ‘פלא’, “בהצלחה”. הוא נראה כועס, לא רגיל שחולקים על דעתו.
נפלה דממה.
תוך השמעת קול כחכוח, רוקן סקולוקוב את כוסו והתרומם על רגליו… “אני הולך.”
‘פלא’ קפץ ממקומו, סמוק פנים. “בשביל זה באת? מדוע בזבזת את זמנך? משקה בחינם? לא יכולת לחסוך משנינו את הטירחה?”
סקולוקוב הביט בעיניו. “באתי לשאול אותך שאלה, אבל אתה כבר ענית עליה.”
“שאל עכשיו.”
“דרשתי וקיבלתי רשות מממשלתי לצרף למסע מספר אנשים מנוסים. נהיה שם הפעם קרוב לשלוש מאות שנות־ארץ. רציתי אותך, כצלם ראשי. צילומיך הנפלאים שיכנעו את נשות קורפורטיה שאתה חיוני למסע החדש.”
‘פלא’ ספק כפיים. “אלוהים אדירים, אתה מטורף, קומנדר. לעזוב את מה שבניתי, את מה שנלחמתי עבורו?”
“כבר אמרתי לך, ענית על שאלתי קודם.”
כאשר היה שוב לבדו, החל ‘פלא’ פוסע בחדר הלוך ושוב, נוהם לעצמו. כעבור זמן נעצר במרכז החדר, מביט בעיניים בוהות. הוא הביט בידיו ונוכח שהן רועדות. “שלוש מאות שנה…” אמר בקול רם.
בזוית עינו הבחין בשקית שהביא מק’פי. באופן אוטומאטי נטל אותה ופתחה, שופך את מעטפות הדואר על השולחן. בעברו עליהן ראה, שאחת המעטפות נשאה חותמת של מדינת אנרכניה.
הוא התיישב בכבדות על השולחן ופתח את המעטפה. מתוכה שלף דף נייר בודד והחל לקרוא.
לוקאס היקר.
אחרי ארבע שנות הפסקה, אני מנסה שוב לאתר אותך. יכול להיות ששכחת את ידידך ההודי אצ’אריה, אך אני עדיין זוכר אותך ומתגעגע לחברתך.
החיים על פני כדור הארץ איומים והם ימשיכו להיות כאלה כל עוד לא תגבר מודעות האדם לעצמו ולטבעו. אני חי בכפר מולדתי, קצ’רפרה, כאילו מעולם לא עזבתיו, ובכל אופן משפיעות השנים שהייתי בחלל על אופיי.
נכדו של נכדי, סַאנִיל, ומשפחתו מטפלים בי. אני זקוק למעט מאד. אני צריך רק פינה בביתם, שם אני יושב במשך כל היום, עושה מדיטאציה או משוחח עם בני הכפר השואלים לעצתי. בצורה זו אני מצליח לעכל את נסיון החיים שלי, תקופת חיים שרק מעטים יכולים להתגאות בחיים דומים לאלה באורכם. אני מציע את חכמתי לאחרים. אתה רואה, לא נשארתי שקט.
קומנדר סקולוקוב בא לבקרני. הוא הצליח לאתר אותי דרך הצינורות הביורוקרטיים. לא אצא עמו לחלל שוב. עבורי, פעם אחת זה מספיק.
אבל אילו יכולתי לראותך היה זה תענוג גדול. בכל עת אני חש, שאתה עדיין חי. אני יודע שצברת רכוש רב. כאן אין לי כלום, אך גם איני זקוק לכלום. האנשים עובדים קשה, אך הכפר מנותק מהעולם החיצון, גם כשמדובר באספקת חשמל. אנו זקוקים רק לנפט, אותו אנו קונים במחיר תבואתנו – כאשר יש מספיק. אנו שותים מים צלולים בלבד.
בוא הנה ואני אדאג לך. אנו נצליח להפוך את דרך המחשבה המיושנת לתור זהב של חכמה. יותר מדי דברים מקשים על החיים, אך כאן בפינתי החיים טהורים.
חברך
פרמצ’ארד אצ’ריה וינובה
‘פלא’ קרע את המכתב לגזרים והכניסם חזרה למעטפה. את המעטפה הכניס לכיסו. הוא קם על רגליו. מחייך בהקלה, טפח על המעטפה שבכיסו.
מייד אחר כך ירד למטה כדי לפגוש את בתו של הרברט. היא היתה בחורה טובה, שתדע לגדל ילדים עבור אומה חדשה.
“דאנקן ניגש את התקשורבית, והמסך התעורר לחיים עד שנגעו אצבעותיו בקלידים. המכשיר הפך לנס אשר עלה על חלומותיו של כל משורר, על עוצמתו של קוסם, פתח לפניו את כל הימים וכל היבשות. מבעד לחלון זה יצוץ ויעלה כל שלמד האדם אי־פעם על היקום, על האמנות ועל כל שריד שנותר לפליטה מממלכתו של הזמן. את כל הספריות וכל המוזאונים שהתקיימו אי־פעם ניתן היה לתעֵל למסך זה, ומיליונים כמותו היו פזורים על פני הארץ. אפילו הפחות רגיש בבני־אדם לא יכול היה שלא לעמוד משתאה ונפעם לנוכח המחשבה, כי יכול אדם לתפעל תקשורבית במשך אלפי שנים – ואף לא להעלות על קצה־המזלג את כל מאגרי הזכרון, שנאצרו בשלושה עותקים במערות מרוחקות זו מזו ונשמרו משל היו יקרים הרבה מזהב. אירוניה רבה היתה בעובדה, כי שנים מאותם מאגרים קבורים שימשו פעם כמרכזי־פיקוח של טילים גרעיניים…”
(מתוך ‘קיסרות האדמה’ מאת ארתור ס. קלארק)
* * *
אלקטרונים במקום נייר
בשנת 1945 הציע קצין מכ"מ צעיר בחיל־האוויר המלכותי של בריטניה, בשם ארתור ס. קלארק, מעל דפי כתב־העת הטכני ‘עולם האלחוט’, הצעה נועזת: להקים מערכת של ‘ממסרים חוץ־ארציים’ שיחוגו במסלול היקפי בחלל ויאפשרו העברת תשדורות רדיו בין כל שתי נקודות על פני כדור־הארץ.
כעשרים שנה מאוחר יותר שוגר לחלל לווין התקשורת הראשון, ומאז שיגר הארגון הבינלאומי ללוויני תקשורת (אִינטֶלסַאט) ארבע סדרות של לווינים, כדי לספק את הדרישות ההולכות וגדלות. כיום מרחפים בחלל ופועלים באורח סדיר 20 לווינים – וצילומי טלוויזיה של ארועים עולמיים כגון מבצע ‘אפולו’, המשחקים האולימפיים וכו', נקלטים בו־זמנית בבתיהם של מיליוני אנשים ברחבי תבל.
שום תחום טכנולוגי לא השפיע באורח קיצוני יותר על חיי היום־יום של האדם, מאשר התקשורת האלקטרונית. וככל הנראה ההשפעות המכריעות עוד יותר עדיין לפנינו.
האלקטרונים החלו לתפוס את מקומו של הנייר כאמצעי תקשורת החל משנות החמישים של המאה הקודמת, עם המצאתו של הטלגרף. כעשרים שנה מאוחר יותר ירש את מקומו הטלפון, ובעקבותיו הביאה המאה העשרים את הרדיו והטלוויזיה. תוך מאה שנה עברה רוב רובה של העברת הידע והמידע לשיטות אלקטרוניות, ועתה אין אנו רחוקים כלל מה’תקשורבית' של ארתור ס. קלארק. למעשה, אבותיו מצויים עימנו כבר היום.
במספר מאמרים שפורסמו לאחרונה בארה"ב סוקרים המדענים ג’וסף פ. מרטינו (איש אוניברסיטת דיטון, ועורך החיזוי הטכנולוגי של בטאון ‘אגודת העתיד העולמית’) וליין ג’נינגס (מנהל המחקר של האגודה) את התפתחות התקשורת ועתידה הצפוי לקראת המאה ה־21. נעקוב אחר עיקרי ממצאיהם.
סיבים אופטיים
תקשורת הטלפון הוותיקה עתידה לשנות את פניה באופן מהותי עם המעבר מחוטי החשמל הקונבנציונליים אל הסיבים האופטיים – אחת מאמצאות־הלוואי של הלייזר. הסיב האופטי בנוי מליבה של זכוכית שקופה ומעטה של זכוכית שונה, מחזירת אור, ‘המתעלת’ את קרני האור לאורך הסיב על כל פיתוליו ופינותיו. מלבד מחיר הסיבים, שהינו זול בהרבה מזה של חוטי הנחושת, טמון יתרונם בקיבולת הקווים העצומה שלהם. סיב בודד שעוביו כחמישית מעובי שערת־אדם יכול למלא את תפקידם של 10,000 חוטי טלפון רגילים, או לשמש ככבל טלוויזיה המעביר בו־זמנית 8000 ערוצים שונים! הסיבים נמצאים כבר בשימוש בערים אחדות בארה"ב, וישתלטו כליל על רשתות טלפון וטלוויזיה – בתוך כעשר שנים. הודות למחירם הזול, אחזקתם הנוחה וקיבולם המדהים, יביאו הסיבים האופטיים שידורי טלוויזיה ונתוני מחשב לכל בית, באופן קל יותר מכפי שנעשה הדבר ברשתות הטלפון של היום.
רשתות טלוויזיה־כבלים הולכות ומתפשטות ברחבי ארה“ב והן משרתות כיום כבר כ־14 מיליון בתי־אב, הנהנים משידורים הרצויים להם ושאינם מוכתבים ע”י חברות הפרסום. חלק מהמערכות מצויידות באמצעי תקשורת דו־צדדית – בין מנוי הרשת לבין תחנת השידור. בעתיד הלא רחוק תתאפשר תקשורת כזאת גם בין כל שני מנויים, ובטווח יותר רחוק, ובסיועם של הלווינים – תקשורת חזותית בין כל שתי נקודות שעל פני עולמנו. הנה הולך ומתממש לנגד עינינו רעיון ‘הטלפון החזותי’ שאינו מש מסיפורי המד"ב החל משנות העשרים ועד היום.
בעתיד הלא רחוק נוכל, ככל הנראה, לקלוט באמצעות מקלטי הטלוויזיה הביתיים באופן ישיר את השידורים המועברים ע"י לוויני התקשורת בלא תיווכן של תחנות ממסר קרקעיות, כדוגמת זו שבעמק האֵלָה אצלנו. (מקלט הטלוויזיה עצמו עתיד, אגב, לשנות את צורתו עם החלפתן של שפופרות המסך המגושמות בלוחות שטוחים שניתן יהיה אפילו לתלותם על קיר.)
ישיבות מחשב
התרחבותו של השימוש בלוויני תקשורת ושכלולו עתיד להוסיף שרותים מסוג חדש לחלוטין לחיינו: הטֶלֶה־רפואה, דהיינו תקשורת בין חולים או נפגעי־תאונות באזורים נידחים לבין מרכזים רפואיים, תִפעל באורח שגרתי בתוך עשרים שנה מהיום. אמבולנסים יהיו קשורים ישירות אל מחשבי מרכזים רפואיים שיפקחו על הטיפול. משדרים זעירים שניתן יהיה לענוד אותם כשעון־יד יוכלו לשדר אותות חרום אל תחנות משטרה או עזרה ראשונה, מאנשים שיימצאו במצוקה. גם פעולתם של בתי המשפט תשתכלל – עדויותיהם של עדים ממקומות מרוחקים ישודרו מבתי דין מקומיים אל המרכזים. בעולם העסקים והכלכלה נהיה עדים להתרחבות השימוש ב’ישיבות־מחשב' – קשר ישיר בין מספר משתתפים ממקומות שונים ומרוחקים, באמצעות מחשב, וכמובן עם גישה ישירה למאגרי נתונים ומידע שיעמדו לרשות משתתפי הישיבות, ויוצגו על פי רצונם על גבי מרקעי המקלטים שבמשדרים – או בביתם, לכשיתפשט השימוש גם לאנשים פרטיים. בנוסף על השימוש במחשבים ביתיים לפיקוח על משק הבית ולמטרות חינוך ובידור (‘משחקי טלוויזיה’), תאפשר התקשורת האלקטרונית בעתיד לכל אדם גישה ישירה למרכזי ידע ומידע שיפתחו בפניו עולם חדש וישנו כליל את מושגינו אודות לימודים, עבודה ובידור. קל לתאר תלמידים הקולטים ישירות על מרקעי המכשירים בבתיהם חומר קריאה או לימוד, המשודר מספריות ציבוריות שברבות מהן מחליפים כבר היום מסופי מחשב את הקטלוגים הישנים ותקליטים ומיקרופילמים את הספרים.
חדשות כבקשתך
הווידיאוטייפ, ההולך וחודר לאחרונה לשוק הישראלי, בא לעולם בשנת 1975, אך עוד לפני שהפך לנחלת הכלל (‘רק’ מיליון מכשירים בבתי אמריקאנים בשנת 1978), כבר בא לו יורש – הווידיאודיסְק, שבו תכנית הטלוויזיה מוקלטת על גבי תקליט מיוחד. אמנם שלא כמו בווידיאוטייפ אי אפשר להקליט במכשיר זה באמצעים ביתיים ישירות ממקלט הטלוויזיה, אבל פשטותו, הקלות בה ניתן ‘להקפיא’ בו כל תמונה על המרקע, נוחיות השמוש בו לאחסון חומר מודפס ואף הוראות מחשב, וכן מחירו הזול בייצור המוני, יהפכו אותו במהרה למכשיר נפוץ ביותר.
לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לדמיין בעיני רוחנו את גלגולה העתידני של ‘אנציקלופדיה בריטניקה’ (או שמא תהא זו ‘אנציקלופדיה גלקטיקה’ או לפחות ‘גלובאליקה’?), בדמותה של קובץ תקליטי ווידיאודיסק ובהם מידע מוקלט בצורת סרטוני טלוויזיה קצרים על כל ערך וערך, בלוויית מיני־מחשב המאתר את הערך הרצוי. אם אכן ניתן יהיה לייצר תקליטי ווידיאודיסק באופן המוני במחיר השווה לכל נפש – למשל באמצעות הדפסת אופסֶט על גבי דיסקת מתכת – וגם המכשיר עצמו יהיה זול, עשויים תקליטי־ווידיאו אלה לתפוס אפילו את מקומם של עיתונים וכתבי־עת.
תחליף אחר לתקופונים, ירחונים מקצועיים ואף ספרים, עשוי להיות מתקן הדפסה אלקטרוני ממוחשב שיימצא בבית או במשרד וידפיס חומר על פי רצון המזמין מתוך ספרים ותקופונים חדשים המאוחסנים במחשב. ייתכן ותוכל להזמין כך לביתך מתוך העתון רק את חדשות הספורט המעניינות אותך מבלי להיות מוצף בדפי מוספי הכלכלה והפרסום למיניהם – או להיפך.
תקשורת מוחית
כל הדברים שמנינו קיימים בצורה זו או אחרת כבר היום, או שהינם בהישג יד של הטכנולוגיה הקיימת, בלא צורך בהמצאות מהפכניות כלשהן. אך אין להוציא מכלל אפשרות פריצות־דרך בתחומים שעד כה היו שמורים לעלילות המד"ב בלבד. כך, למשל, מתנהל כיום במקומות רבים בעולם מחקר רציני בנושאי הטלפטיה – תפישה על־חושית, פסיכוקינזיס ותופעות פאראפסיכולוגיות אחרות, שלא כאן המקום לפרטן. תוצאות המחקרים עדיין שנויות במחלוקת חריפה, אך אם יוכתרו לבסוף בהצלחה, השפעתן על חיינו עשוייה להיות מהפכנית ממש. כך, למשל, מעיז החוקר ליין ג’נינגס להתנבא: “אם כל אדם יוכל ללמוד כיצד ליצור קשר באמצעות מחשבה, עלול להיעלם הצורך בשפה מדוברת. אם רק יחידי סגולה מסויימים מתברכים בכשרון זה, הם עשויים לשמש כממסרים חיים ולמלא תפקיד הדומה לזה של מפעיל הטלגרף של ימים עברו…”
ואם דנים אנו בתקשורת, כיצד נוכל להצטמצם אך ורק לתקשורת בין יצורי־אנוש? לאחר מחקרים רבים מחזיקים מדענים לא מעטים בדעה שביום מן הימים נוכל להחליף דעות לפחות עם הנבונים יותר מבין בעלי החיים המאכלסים את עולמנו. הכוונה בעיקר ליונקים ימיים כמו הדולפין ומיני לוויתנים שונים, שדרגת ההתפתחות של מוחותיהם אינה נופלת, ככל הנראה, מזו שלנו. קשה לנחש איזה עולם מושגים חדש ייפתח בפנינו אם נצליח ליצור עימם קשר. מוכרים לכם גם בוודאי הניסויים שנעשו ללמד קופים את שפת הסימנים של החרשים־אלמים, ניסויים שהוכתרו בהצלחות מרשימות למדי. כך, למשל, רכשה לעצמה הגורילה ‘קוקו’ אוצר מלים של כ־400 סימנים, ומנהלת שיחות ערות עם מורתה פרנסין פטרסון מאוניברסיטת סטאנפורד.
ולבסוף, פריצת דרך נוספת עשוייה להיות תקשורת־מוחית ישירה, והפעם הכוונה אינה לטלפאתיה אלא לקשר מלאכותי בין מוח־אדם למחשב, או מה שקרוי בפי המדענים ‘סימביוזת אדם־מכונה’. מכיוון שפעולת המוח נעשית באמצעות תהליכים כימיים הנגרמים מזרמים חשמליים, ניתן להעלות על הדעת קשר ישיר בין המוח למכשיר אלקטרוני. ייתכן ואחת התוצאות תהיה ‘לימוד מיידי’, דהיינו הזנת המוח במידע ללא הצורך בשינון. אפשרות אחרת – ‘הקלטת מוח’: אגירת הידע של אדם אחד או יותר בתוך זכרון של מחשב – ואפשרות העברתו משם למוחות אחרים. קישור ישיר בין מוח־אנוש לחיישנים אלקטרוניים הנעזרים במחשב עשוי לאפשר לאדם ‘לראות’ כל אורך גל מתוך הספקטרום האלקטרוני, וליצור מעין אחדות בינו לבין הציוד המכאני. הנה לפנינו חוליית הקשר בין אדם לרובוט שתוצאתה – מי יודע, אולי יצור כלאיים?
בתרגום אהרון האופטמן
כשאמר מישהו “פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה” התכוון בוודאי לגיאוגרפיה בתחומי כדור הארץ בלבד. פרדריק בראון, הלץ הוותיק שהתחבב על רבים, רבים מקוראינו, מרחיב את התחום אל גרמי שמיים אחרים…
* * *
ראנס הנדריקס, מומחה לפסיכולוגיה של יצורים מהחלל החיצון, חבר המשלחת השלישית אל וונוס, פסע בכבדות בחולותיה הלוהטים של וונוס בכדי למצוא בן וונוס, ולנסות בפעם החמישית, ליצור עימו קשרי ידידות. משימה קשה, כפי שהסתבר בארבעת הנסיונות הכושלים הקודמים.
אין להבין מכך שקשה היה לאתר את הוונוסיאנים – אלא שהם פשוט לא התייחסו כלל אל חברי המשלחת, ולא היתה להם שום נטיה – ולו הקלה ביותר – להיות ידידותיים. היה זה יותר ממוזר – חוסר רצון זה שלהם להתחבר עם בני האדם. שכן הם דיברו בשפתנו; כושר טלפתי מסוים איפשר להם להבין את הנאמר להם בכל שפה שהיא – ואף לענות בה, אם בכלל.
אחד מהם בא מולו, נושא את על כתפו.
“ברכות, בן וונוס,” אמר הנדריקס בעליזות.
“להתראות, בן הארץ,” אמר הוונוסיאני כשהוא חולף על פניו בלא לעצור.
הנדריקס, תוך שהוא חש הרגשה טפשית ונרגשת כאחד, רץ יחד עימו בנסיון להתאים את מהירותו לצעדיו הארוכים של הוונוסיאני. “הי,” אמר לו, “למה אתם לא רוצים לדבר איתנו?”
“אני מדבר איתך,” אמר הוונוסיאני, “זאת על אף שאני בכלל לא נהנה מזה. עוף מפה בבקשה.”
הוא עצר, והחל לחפור בחיפוש אחר ביצי קורלווילים, בלא להקדיש כל תשומת לב לשכנו.
הנדריקס הביט בו בתיסכול. תמיד אותו דבר, ולא משנה עם איזה וונוסיאני ניסו להקים קשר. כל הגישות שבספרי הפסיכולוגיה של יצורים מן החלל החיצון – ניכשלו. והחול להט תחת רגליו, ובאויר נישא ריח דק־מן־הדק של פורמלדהיד שהכאיב לריאותיו. הוא ויתר ואיבד את השליטה על עצמו.
“אתה, לך דפוק את עצמך!” צעק. דבר שהינו בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית, כמובן, כאשר מדובר בבן הארץ.
אך הוונוסיאנים הינם בי־סקסואלים. הוונוסיאני סבב על עקביו ובעליצות גלויה, לראשונה מאז נחתו על פני כוכב זה ברך אותו בן הארץ בברכה היחידה שלגבי הוונוסיאנים הינה פחות מעלבון נוראי.
הוא החזיר את המחמאה בחיוך כחול ורחב, השליך את האת ארצה והתישב לשוחח. היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה, והבנה עמוקה בין הארץ לוונוס.
בתרגום דב לרר
לויד ביגל ג’וניור הינו סופר מד“ב מוכר למדי בארצות הברית ובאירופה – אלא שכמצופה לא זכה עדיין להכרה על־ידי חובבי המד”ב בארץ. לויד ביגל עוסק בד“כ בכתיבת מד”ב הרפתקני, היינו – אֶפּוסֵי גבורה חלליים למיניהם, סכסוכים וחיכוכים אינטרגלקטיים וכדומה. סיפור זה אותו אנו מביאים הפעם אינו מייצג את יצירותיו של המחבר ומצטיין בתמציתיות ובאיפוק.
* * *
גלגל החמה המצומק היה תלוי מעל האופק הנמוך כעַיִן שטנית לוהטת, אך האור שהאיר את קווי הבניינים שבשטח נבע מקרינתם החודרת של מיליוני כוכבים צפופים.
גורטון אפרו יצא החוצה מביקתת התיקשורת והביט סביבו בסקרנות. הוא שרת בקו החלל למעלה מעשרים שנה, ומעולם לא זכה לראות תחנת חלל לשעת חרום ולמען האמת גם לא רצה בכך. משום מה קיבל את הרושם שתחנות אלה היו מלאכותיות לחלוטין, אך זו היתה בנויה על פניו השטוחות של גוש סלע ענק. עריסת נחיתה נשלחה מבעד לכיפה השקופה, פורשת רשת עכבישית רחבה דיה לקלוט גם את חללית קווי־הכוכבים הגדולה ביותר. המתקן נתמך בקפיצי ענק השקועים היטב בבטון. בכבידה החלשה ששררה שם לא היתה שום סכנת התמוטטות, אך היה מקום לחשוש. כי זעזוע שייגרם בשל נחיתה בלתי מיומנת עלול להשליך את התחנה לחלל.
העוגנים היו מכוסים בסככות תחזוקה ואיחסון. מאחוריהם ניצבו תאי הלינה המעוגלים. המדריך לשעת חרום הבטיח אפשרות לאחסן שם אלף איש, או אף אלפיים – אם לא איכפת יהיה לפליטים להצטופף מעט. אפרו הביט בבניינים בספקנות ונהם: “שקרנים שכמותם.” הוא לא פירט מדוע חרה לו שקר זה, שהרי בין כה וכה היה שם לעת עתה רק איש אחד – הוא.
יומן התחנה כלל עשרה רישומים קודמים שנעשו כולם במשך מאה ושבע השנים האחרונות בידי צוותים שבאו לתחזק או לספק מזון לתחנה. התחנה לא השתנתה ברבות השנים. היא נשארה בודדה, ולמעט נחיתות בודדות אלו – חסרת שימוש ובלתי נחוצה. כל ההוצאות העצומות והתיכנון הקפדני שהושקעו בהקמת התחנה כוונו לקראת מטרה אחת: שסירת הצלה תוכל להינעל על קרן החילוץ של התחנה ולבסוף תפלוט אליה נוסע אחד: גורטון אפרו.
סירת ההצלה רבצה בקצה עריסת הנחיתה כטפיל קטן הדבק לחרק אדיר ממדים. הנוסע הבודד משך בצווארונו המהודק ושיקע עצמו באכזבתו. הוא ידע מה יוכל למצוא כאן – המדריך לשעת חירום שבסירת ההצלה תיאר הכל בפרטי פרטים – אך במשך ימים ארוכים של בדידות סטרילית, החל לראות מקום זה לא רק כתחנה שיש לנחות בה בדרך אל ההצלה, אלא כיעד בפני עצמו. מקלט, הממתין לו כדי לקדמו בברכה, בחמימות ובהכנסת אורחים.
אלא שבתחנה היתה שוב בדידות, בקנה מידה גדול הרבה יותר.
נחיתתה של הסירה הוציאה את תחנת החלל מתנומת החורף הקפואה שלה. האור שסביב סככת התיקשורת היה חמים בהרבה מכפי שהיה כאשר נכנס אליה, ורובוט־נקיון דישדש פה ושם, מחפש בסבלנות אין קץ אחר זיהומים כלשהם שעלולים היו להסתנן פנימה. אפרו צעד באיטיות לעבר בית הלינה הקרוב אליו, מביט עדיין בסקרנות סביבו. תנועה משמאלו משכה את תשומת ליבו. זה היה רק רובוט־ניקיון נוסף, אך הוא הביט בו רגע ארוך וכשסובב את ראשו…
ההלם הקפיא אותו באמצע הצעד שעמד לצעוד. ליד הכניסה לבית הליגה עמד אדם. בטרם הצליח מוחו ההמום של אפרו להבין בדיוק מה רואות עיניו, השליכה הדמות המוזרה את עצמה קדימה כשהיא עטויה במערבולת מוזרה של בלויי סחבות. אפרו נסוג לאחור, ידיו הרועדות מורמות על מנת להגן על עצמו, אך האיש כרע על ברכיו לפני אפרו ואמר, כשעיניו מופנות לצדדים וקולו נמוך, “האוכל לקבל את ברכת הוד מעלתו?”
“ברכתי?” התפרץ אפרו. כנראה שתלבושתו הטעתה את הטיפוס הזה וגרמה לו משום מה לחשוב שהוא כומר!
הוא צעד צעד נוסף לאחור, לוטש את עיניו כלפי מטה אל האדם, ולפתע קלט כי התלבושת המוזרה שלו היתה אמורה להיות מעין תלבושת של כהן דת. האיש נראה כקריקטורה שטנית, כדמותו המעוותת של כומר כפי שהיא נראית בעיני רוחו של אתאיסט מושלם.
אפרו הכיר את הטיפוס הזה. האיש היה לבטח נביא־חובב, כהן דת מכה עצמו, נווד מעצם מהותו, קבצן ערמומי שמצא בדמות הדתית הזאת אמצעי בטוח להגדיל את הכנסתו היומית.
אך הרישום האחרון ביומנה של תחנה מרוחקת זו נעשה לפני ארבע עשרה שנה! “מה, לעזאזל, אתה עושה פה?” תבע אפרו.
רכון עדיין על ברכיו, המתין האיש בסבלנות. “אני לא ‘הוד מעלתך’,” אמר אפרו. “הייתי מוצב על החללית ‘קרביליוס’. היא התפוצצה תשעה עשר יום לאחר היציאה מדונארש ולמיטב ידיעתי, אני הניצול היחיד. אני יכול להרים עימך כוסית, לקלל אותך בכמה קללות ממדרגה ראשונה, אבל אין לי ברכות בשבילך. אינני מכיר אף ברכה.”
כהן הדת זקף את עיניו לאיטו. פניו היו זקנות, קמוטות וצרובות. עיניו, שאישוניהם היו פקוחים לרווחה בשל אור הכוכבים העמום, ננעצו בו בחוסר הבעה. ידו השמאלית היתה כפופה בצורה מוזרה.
הוא אמר בחוסר וודאות, “הַבּאת להדריכני, הוד מעלתך?”
“באתי בגלל שסירת ההצלה שלי טסה על קרן החילוץ של התחנה. במלים אחרות – הגעתי לכאן במקרה. אילו נתקלתי בקרן חילוץ של תחנה אחרת הייתי נוסע לשם.”
“אין כאן שום מקריות,” אמר כהן־הדת. ידו הימנית סימנה באויר צלב גדול. “רצון האלוהים הוא שהביאך לכאן.”
אפרו אמר במרירות: “אם כך אלוהים היה צריך להרוג יותר מארבע מאות איש כדי להביא אותי לכאן. אני מניח שזה באמת מחיר פעוט עבור הישג נשגב כל כך. הפגשתו של גנב שיכור עם איזה מופרע שמתיימר להיות כומר. מספיק עם השטויות האלה וקום על הרגליים.”
הכומר הזדקף באיוושת בגדים בלויים. אפרו שאל, "היש כאן עוד מישהו?''
“הקהילה שלי,” אמר כהן הדת בגאווה.
''קהילה? כאן?"
עוד רובוט נקיון חלף בדישדוש על פניהם וכהן הדת שלח את ידו אליו ועצר אותו בתנועה מלטפת. אחר כך שחרר אותו.
“הנה אחד מבני עדתי,” אמר.
"מכונות?''
כהן הדת הביט ישירות בעיניו של אפרו. פשוט מופרע הירהר אפרו, רק אחד כזה מסוגל להיראות כאילו השכינה שורה עליו באמת ובתמים. מופרע – או קדוש.
“האם לא אמר המשיח ‘אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים’? ואלה” – תנועת ידו הרחבה חבקה בתוכה את רובוט הנקיון והתכונות הדוממות שניצבו ליד ביקתות התחזוקה. “אלה, הוד מעלתו, הם עניי הרוח”. הוא חזר וכרע על ברכיו. “האוכל לקבל את ברכתך, הוד מעלתך?”
האקסטזה המתחננת הטהורה שבקולו של האיש, ההכנעה העמוקה שבעיניו, הרגיזו את אפרו ונגעו לליבו כאחת. הוא ידע כי לעולם יראה זאת כמעשה פחדנות, אך בכל זאת העניק לאיש את ברכתו.
הוא הניף את ידו בתנועה מעורפלת ושלף מזכרונות הילדות הנשכחים שלו מספר שזכר. “בשם הכל־יכול, מי יתן וישרה עליך החסד וכל חטאותיך יסלחו.”
הוא עקף את כהן הדת וצעד במהירות לעבר חדר הלינה. הוא לא הביט לאחור עד אשר הגיע לשם. כהן הדת נע באיטיות לכיוון ההפוך, מחזיק לפניו עדיין את ידו הכפופה. שלושה רובוטי נקיון דישדשו בעקבותיו בשורה עורפית.
“הקהילה שלו,” אמר אפרו בגועל.
הוא בחר לו את חדר הלינה הקרוב ביותר לכניסה, והדבר הראשון שבדק היתה הדלת שלו – והוא ווידא שהיא נעולה היטב.
חדרי הלינה היוו יחידה בפני עצמה, לרבות יחידת־אויר עצמאית, האמורה להגן על המתאכסנים במקרה של נזק לכיפה. הדבר הראשון שאפרו חשק בו היתה אמבטיה, והוא רבץ להנאתו במשך שעה במים החמים, מסיר מעליו את שאריות המסע הארוך שעבר, בזמן שרובוט־עיסוי טיפל בו במומחיות. רובוט־שרותים לקח ממנו את מדיו המהוהים והחזיר לו אותם מגוהצים וללא רבב. מכונה אחרת סיפקה לו שלוש מערכות ביגוד חדשות. אחת מהן לבש ואת שתי האחרות נשא יחד עם המדים לחדר השינה שלו, כשרובוט־נקיון מדשדש בעקבותיו ככלבלב. מיטתו הנוחה הוצעה מחדש על ידי רובוט אחר. עלה בדעתו כי הקהילה של כהן הדת לא היתה קטנה כלל ועיקר.
תוך כדי חיטוטיו במגירות ניתקל בספר.
"‘כי דבר אלהים חי הוא, ופועל גבורות, וחד מכל חרב־פיפיות’
תנ“ך זה ניתרם לטובת שלוותך הרוחנית על ידי אגודת סיינט ברוק.”
אפרו ערך חיפוש קדחתני בחדרים האחרים שלצידי חדרו ובשניים שמולו. בכולם מצא ספרי תנ“ך. קרוב לוודאי שספר תנ”ך אחד נימצא בכל חדר שינה בתחנה, אם כי למעשה תנ“ך אחד היה די והותר. אילו החליט אדם בודד שנתקע בתחנה משך שנים מספר להתעניין דווקא בתנ”ך, היה יכול להפוך בסופו של דבר לתיאולוג לא רע.
“בשביל מה צריך תנ”ך," תמה אפרו, “אם לכל מערכת חדרי לינה יש ספריה עשירה משלה?”
השאלה האמיתית היתה מדוע בחר אותו כהן־דת להישאר בתחנה שנים על גבי שנים. כל אשר היה עליו לעשות הוא לשבור חותם אחד, למשוך בידית והתחנה היתה משדרת קריאת אזעקה עד אשר היתה מגיעה חללית החילוץ – תוך ימים, שבועות או חודשים. אף אחד לא היה ממהר להגיע, שכן, באורח פארדוקסלי, קריאת אזעקה מתחנת חלל לשעת חרום לא ציינה דווקא מקרה חרום. נוסעיה של חללית־תיור שלמה יכלו להתאכסן כאן למשך יותר משנה בלא לחשוש מסכנה כלשהי, פרט לשעמום. במוקדם או במאוחר, בדרך כלל במוקדם תגיע חללית החילוץ.
אפרו מצא שהחותם על ידית האזעקה היה שלם. כנראה הגיע לכאן האיש עם בוא ספינת הביקורת האחרונה, כלומר – לפני ארבע עשרה שנה, ובמשך כל אותו זמן לא ביצע אותה פעולה פשוטה שיכלה להביא לחילוצו. הדבר היה כה בלתי הגיוני עד כי אפרו פנה בחוסר נוחות אל סככת התקשורת, על מנת לבדוק את המצב. אך אות האזעקה המרצד נשמע גם נשמע, וקישט ברציפות את צפצופיה הקבועים של קרן־החילוץ.
“הבחור פשוט מטורף,” אמר אפרו לעצמו. “ואין פלא, לו הייתי פה זמן כה רב, אולי הייתי גם אני מתחיל לשאת דרשות בפני הרובוטים.”
באחד מחדרי המנוחה מצא רמז נוסף. חדר זה היה מקושט בציורים דתיים, אשר אחדים מהם הראו כוהני דת במהלך טקסים דתיים – אין ספק שזה היה מקור ההשראה לתלבושתו של כהן הדת. מטורף מסכן ובודד שכמותו.
הוא חיטט בין הספרים שבספריה, קרץ לעצמו למראה מדף ספרי התיאולוגיה, בחן את חדרי המוסיקה, קרא את התוכניה שהציעה לו מבחר של יותר ממאה סרטים שונים. בכל מקום נמצאו רובוטים. האגף הזה הכיל מקומות איכסון לחמישים איש וכל הרובוטים והשרותים שלו התרכזו עתה אוטומטית באפרו. על כל צעד ושעל נתקל ברובוט.
הוא פנה לעבר חדר האוכל, זימן רובוט־שרות בלחיצת כפתור ובלחיצות כפתור נוספות הזמין אצלו את ארוחתו. הרובוט התגלגל לדרכו. לחיצה על כפתור נוסף הביאה אל צידו רובוט־משקאות ואפרו בחן, מסוחרר את לוח הפיקוד שלו שהציע כאלף צרופים שונים של קוקטיילים. הוא הזמין כוסית וויסקי גדולה, בלי קרח, והרובוט הגיש לו אותה בגביע פלסטיק. לא רחוק משם ריחף לו רובוט ניקיון. כמו חיית בית, הרהר אפרו, ממתין לי שאזרוק משהו ארצה.
רובוט־השרות הביא לו את הארוחה. אחרי המנות המרוכזות שניזון מהם על גבי הסירה, היה טעמה נהדר, אך המנות המרוכזות הללו גרמו לקיבתו להצטמק. הוא אכל ככל יכולתו ואת כל שנותר שפך ארצה על מנת לספק לרובוט הנקיון משהו לענות בו; אחר כך הזמין משקה נוסף.
כאשר נכנס כהן הדת לחדר האוכל זמן מה אחר כך, חש עצמו אפרו בטוב:
אמבטיה, עיסוי, ביגוד נקי, ארוחה מעולה ועכשיו כבר חיבק את כוסית המשקה החמישית שלו.
הוא העניק לכהן־הדת ניפנוף יד ידידותי וקרא: “בוא הצטרף אלי, שתה משהו.”
כהן הדת הביך אותו בכך ששקע על הארץ לידו. “הדרך אותי, הוד מעלתך”, ביקש.
“אני לא בתפקיד,” אמר אפרו, לא בגסות – שכן הוא חש מעט רחמים כלפי האדם הזה. "בתור התחלה – מעולם לא הייתי ‘הוד מעלתך’. הייתי מוצב על ה’קרביליוס' וביום שלפני התפוצצותה הורשעתי בעוון אי־ציות לפקודות, השתכרות בתפקיד, התחצפות לנוסעים, גניבה ממחסן המשקאות של החללית ויריקה לתוך מערכת האיוורור. שמו אותי במאסר־בית בחדר המגורים שלי. גנבתי עוד בקבוק של הברנדי הגונארדיאני המשובח ביותר – עם גליון הרשעות כזה, בקבוק אחד פחות, בקבוק אחד יותר. הרבה זה לא יכול היה לשנות – ואחרי שגמרתי אותו טיפסתי לתוך סירת הצלה בתיקווה שאוכל לישון שם בשקט עד שזה יעבור לי, ומבלי שיפריעו לי באמצע עם כתבי אישום חדשים.
כשהתעוררתי מצאתי את סירת החילוץ מרחפת לה בחלל, מוקפת בשברים והריסות שכללו בין היתר מספר רב של גופות חרוכות בדרגות שונות של התפרקות. והנה אני כאן. אולי הניצול היחיד; ואני אומר לך שלא הייתי מסוגל לנהל שום טקס דתי, גם אילו היכרתי אחד כזה. אלא שאני לא מכיר."
כהן הדת הביט בו בחוסר הבעה.
“מאיפה אתה?” התעקש אפרו.
“נולדתי כאן מחדש. לזמן שלפני הלידה־מחדש אין שום משמעות.”
“כנראה ברחת לכאן מהחללית שלך,” אמר אפרו. “אותה חללית־פיקוח האחרונה. אני מוכן לנחש שהיית גם נוסע סמוי ונמלטת מפני שלטונות החוק, והמקום הזה לא נראה לך גרוע יותר מכל מקום אחר בתור מקלט. במשך הזמן נדבקת בשיגעון הכוכבים. קרא לזה ‘לידה־מחדש’ אם זה מה שאתה רוצה.”
הוא זרק את כוסית הפלסטיק שלו לעבר רובוט הנקיון, אך לא פגע. הרובוט הזדרז בעקבות הכוסית ואסף אותה מהריצפה. אפרו לחץ על כפתור נוסף ברובוט המשקאות. “לחיים!” אמר. ה’קהילה' שלך מטפלת בי לא רע."
“הם נושאים על גבם את משאם של אחרים וכך ממלאים הם את מצוות אלוהינו.”
אפרו גיחך בשובבות. “אלו הן סתם מכונות מסריחות, ואתה יודע זאת.”
"כולנו יחדיו פועלים בשרותו של האלוהים.''
“כולנו? אנחנו אנשים ואלה מכונות.”
“כולם יסודם בעפר ואל עפר ישובו.”
“שוטה,” אמר אפרו בהסכמה. הוא ראה את עצמך כאדם רציונלי ואם הטיפוס הזה רצה להעלות את המכונות לדרגת מלאכים לא היה איכפת לו. “האדם התפתח מעפר ואפר והוא ממשיך עדיין להתפתח. גם המכונות התפתחו והן נעשות אנושיות יותר ויותר. רובוטים מיושנים אלה נראים עדיין כמו מכונות, אך לאחדים מהם יש צורות אנושיות עד להחליא – דבר שהופך אותם, לדעתי, לחשודים מבחינה מוסרית. אין שום טעם להתווכח על בעיות תיאולוגיות עם דרשן, בין אם הוא התמנה מטעם עצמו, ובין אם לאו. אבל בכל זאת נראה לי שכל מה שאמרת על המכונות אפשר להגיד גם על חיות, והרי החיות אף הן יצירי אלוהים – או כך לפחות סיפרו כשהייתי די צעיר בשביל להקשיב לשטויות כאלה. והן עשויות בשר ודם. המכונות עשויות ממתכת ופלסטיק וחשמל. אולי אלוהים יצר את האדם ואת החיות – אבל אתה חייב להודות שהאדם הוא שיצר את המכונות. אם יש במכונות האלה משהו אנושי, אז יש להן את זה רק מיד שניה.”
“האדם יוצר רק את אשר מצווה עליו אלוהים ליצור,” אמר הכהן. “מתכת, פלסטיק ובשר ודם – חד המה, שכן שניהם אינם יכולים לרשת את מלכות השמים. ביום הדין יהיו כולם שווים בפני אלוהים – מכונות ובני אדם. ואז יחזור העפר לעפר ממנו בא והנפש תחזור אל האלוהים אשר העניקה.”
אפרו משך בכתפיו ורוקן את הכוסית שלו. “נו, אז מה?” “הנפש חוזרת אל האלוהים אשר העניקה.” כהן הדת ייצב את מבטו על פניו של אפרו. “הנפש הינה מתנת אלוהים לאדם. אם הוא, ברוב חוכמתו, ירצה בכך, האם לא יוכל להעניק אותה מתנה גם למכונות?”
“אני מתאר לעצמי שכן,” הודה אפרו, מתנהג עדיין באורח רציונלי.
“אני מתפלל שאמנם יעשה זאת,” אמר כהן ־הדת בפשטות. “ולו רק כדי שאלה שהם עניי הרוח יוכלו להלל ולשבח אותו. אם יכול אלוהים לברך את האדם החוטא, הוד מעלתו, האם לא יוכל לברך את אלה, שמעולם לא טימא אותם החטא.”
אפרו מילמל משהו.
“לא הבנתי, הוד מעלתך.”
“אמרתי,” נהם אפרו, "שאם לא הייתי שיכור, בכלל לא הייתי נכנס לויכוח הזה איתך. אתה רוצה למלא את גן־העדן – היכן שזה לא יהיה – במכונות? בבקשה, בכלל לא איכפת לי. אני עצמי אחד מעניי הרוח, וגם כן חוטא, ואם גן העדן אמנם קיים, לבטח לא אראה אותו. כל מה שאני מבקש ממך, זה שתפסיק לקרוא לי “הוד מעלתך'.”
כהן הדת הזדקף על רגליו. גובהו היה פחות מן הממוצע, אך הוא התנשא כמגדל מעל אפרו הישוב. “אתה – חוטא?”
אפרו השליך כוסית ריקה הצידה ולחץ הזמנה לכוסית נוספת. “במידה מסויימת. אינך זוכר שרק עכשיו גמרתי לספר לך שאני גנב שיכור?”
"אנחנו חייבים לכנס תפילה מיוחדת למענך. התבוא גם אתה?''
“תפילה? אתה והמכונות שלך?”
“הקהילה שלי ואני.”
אפרו כמעט ונחנק בצחוקו. “מומחים רבים כבר התפללו למעני, בלי שום השפעה ניכרת לעין, אבל אם ברצונך להתאמן בזה – בבקשה.”
“התבוא לתפילה?”
“לא,” אמר אפרו, מנסה עדיין להיות הגיוני אך יחד עם זאת מבקש להבהיר שלכל דבר יש גבול. “אבל אל תתן לזה להפריע לך. אם לתפילות שלך יש השפעה כלשהי הן תפעלנה עלי גם אם לא אהיה שם בעצמי.”
כהן הדת צעד צעד אחד לאחור. ידו הימנית הצביעה לעבר התיקרה, ידו השמאלית העקומה התעקלה מעל ראשו כאילו הגן על עצמו מפני זעמה הצפוי של השכינה שעלה בו. “אתה אינך מאמין באלוהים?”
“לא, אינני מאמין. ואם יצור כזה בכלל קיים, אין לי כל שימוש בשבילו. ל־’קרביליוס' היתה רשימת נוסעים בת שלוש מאות שבעים ושניים שמות ועוד ארבעים וארבעה אנשי צוות. היה לה גם מטען בלתי חוקי. ניטרָטים, אני חושב. הצוות קיבל מענקים שמנים מאד כדי להביט הצידה בזמן שהמטען הועמס על החללית. אנחנו קיבלנו את הכסף ולקחנו את הסיכון. הנוסעים לקחו את הסיכון בלי לדעת זאת. עכשיו כולם מתים. חוץ ממני, ובעלי החללית מקבלים בעליזות את דמי הביטוח על סמך שטרות־מטען מזוייפים. הממזרים הקמצנים האלה. אם הייתי חוזר ומגיש על זה תלונה, היו מעמידים אותי לדין על כך שלא התרעתי לפני הנסיעה על מצב בטיחותי רופף העלול לסכן את חיי הנוסעים. ואם אתה יכול לשבץ לתוך כל זה את אלוהים שלך – תודיע לי.”
הוא הגביה את הכוסית שבידו בלעג לעבר גבו המתרחק של כהן הדת.
הוא לגם עוד ארבע כוסיות, זרק את הכוסיות לארבע רוחות השמיים, הביט ברובוטים הרודפים אחריהן, ולבסוף כשל לעבר המיטה. הוא לא היה שתוי מכדי לזכור לנעול את דלת חדרו, אך באמצע הלילה קם פעמיים על מנת לוודא שהיא נעולה.
ביום השלישי לשהותו שם, השתכנע אפרו שהמכונות עוקבות אחריו. בלכתו במסדרון היה רובוט־הנקיון מרחרח בעקבותיו עד שהיה מפנה אליו את מבטו; אז היה הרובוט מסתלק במהירות, כאילו הוא הולך לדווח למישהו. הוא נעל רובוט נקיון בתוך אחד הארונות ושיחרר אותך רק לאחר שהצטברה כמות זוהמה מספקת בכדי להעסיקו. את הרובוטים האחרים השליך אל מחוץ לאגף, האחד אחרי השני מיד לאחר שהצליח לסגור אותם בפינה כלשהי. הם לא יכלו לצאת מן האגף ללא עזרה וכדי לוודא שכהן הדת לא יסייע בידם, ניפץ את המנעול. כהן הדת לא יכול היה להיכנס פנימה או לצאת החוצה, אבל לזה ידאג כבר כשירצה לצאת. הוא קילל את תהפוכות הגורל שזימנו לו באורח פלא בן לוויה לתחנה נידחת זו ושללו ממנו, בו בזמן, את האפשרות להיבנות מכך. אם הטיפוס הזה לא היה מתמכר לדת, יכולים היו אפרו והוא לארגן משחקי פוקר מרתוניים יוצאים מהכלל. נוכחותו המרוחקת רק הגבירה את תחושת הבידוד של אפרו. אפרו ראה אותו לעתים, מרחוק, ופעם אחת מצא אותו מביט פנימה – מנסה לומר משהו, חשב אפרו, אך לא התקרב אליו דיו על מנת לשמוע את דבריו. היו לו כבר מספיק דרשות. אפרו אכל ושתה; צפה בסרטים; ניסה להתעניין בספרים. רוב הזמן שתה. ייתכן שקבוצת החילוץ תגיע מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה. מוטב היה שלא יהרהר בכך, והדרך המוצלחת ביותר להימנע ממחשבות היתה השתכרות מתמדת. הוא שתה, ישן, הטביע את ערפול החושים שלו במשקאות נוספים. הזמן חלף, אבל האם חלפו שעות או ימים – זאת לא ידע ואף לא אכפת היה לו.
לפתע התעורר משינה שתויה והזדקף במיטתו. הוא שמע רעש – אנחת הרוח, או משהו דומה. אך על פני עולם מת זה לא נשבה רוח כלשהי. הוא פנה לעבר דלת חדר השינה שכתמיד נפתחה אל דממה אדירה.
דממה ובדידות. הוא משך על עצמו את בגדיו בידיים רועדות וכשל לעבר חדר האוכל. הוא התיישב ובסופו של דבר הצליחו ידיו הרועדות לגשש אחר כפתור וללחוץ עליו. לא היתה שום תגובה. הוא לחץ פעם שניה ושלישית, ולבסוף שלח מבט נדהם לעבר הקיר שלאורכו עמדו תמיד הרובוטים השונים בשורה מסודרת, כאשר לא היה בהם שימוש. הקיר היה ריק.
בנחרת זעם פנה לעבר דלת הכניסה לאגף. הדלת היתה פתוחה.
השטח שבין האגף שלו לבין בקתות התחזוקה והאיכסון היה דחוס במכונות – רובוטי־משקאות ושרותים ניצבו בשורות ארוכות כבובות בחלון ראוה, מכונות עיסוי, מכונות שירות, רובוטי נקיון, מכונות אדירות לטיפול במנועים אטומיים, מכונות ביגוד, מכונות אדירות, מכונות זעירות, כולן ניצבו כשפניהן מופנות לעבר דוכן מאולתר עשוי קופסאות ריקות, עליו ניצב כהן הדת כשידו הימנית נושאת אל־על.
אפרו צעק: “החזר אותם לכאן, לעזאזל! אני רוצה לשתות!” כהן הדת המשיך לעמוד, חסר תנועה. לפתע חזר אפרו ושמע את הרעש שהעיר אותו. כהן הדת השמיע קול הימהום. הצליל נרעד ברכות, כקול רעשה המרוחק של מכונה, והשורות הארוכות של המכונות ענו לו. מכונות התחזוקה הכבדות השמיעו קול־טחינה רועם, מכונות הניקוי הוסיפו לקקפוניה צליל גבוה וצורם, וככל שהצטרפו אליהן מכונות נוספות, הלך הרעש וגבר עד אשר הפך לנהמה אדירה שזעזעה את הבניין כולו. אפרו חזר וצעק ולא היה מסוגל אפילו לשמוע את עצמו. הוא כשל קדימה בזעם.
כהן הדת אחז את זרועותיו המורמות כשכפותיהן מופנות כלפי חוץ. בין כפות ידיו חלף ניצוץ כחול – ונשאר ביניהן. מטרות ניצוצות וגיצים ניתזו מבין שורות מכונות התחזוקה הכבדות וברקי־אור מסנוורים החלו להישלח באי סדר ממכונה למכונה.
הקול הרועם הלך וגבר עד שאחז אפרו את ראשו בידיו, סתם את אזניו וניסה לפנות לאחור ולהימלט. אך היה כבר מאוחר מדי – הוא נמצא בקרב המכונות והניצוצות המעופפים יצרו סביבו מחסום אדיר. למשך רגע אחד רחשו הניצוצות סביבו בלא לגעת בו – ואז אפף אותו ברק אדיר. רגע ארוך המשיך לעמוד משותק, ואז נפל אל תוך האפלה.
“רק אחד?” שאל הקפטן בחוסר אמון.
סגנו הניד בראשו לחיוב.
“זו היתה סירת הצלה לארבעים איש!”
“הפכנו את התחנה מלמעלה למטה. ואני אומר לך, יש רק אחד והוא נדבק בשגעון הכוכבים.”
“אבל הוא היה פה רק חודשיים.”
“כנראה שחודשיים זה זמן מספיק,” אמר הסגן ביובש.
“טוב אז תביא אותו לכאן. בזבזנו מספיק זמן.”
הסגן הסתובב לאחור, סימן באצבעו, ושני אנשי צוות הביאו את גורטון אפרו.
“אוי ואבוי,” קרא הקפטן.
“הוא בוודאי המציא את התלבושת הזו בעצמו,” אמר הסגן, “באחד מחדרי המנוחה יש אוסף של ציורים דתיים. הוא העתיק משם את תלבושת הכומר.”
אפרו ניצב לפני הקפטן בחוסר הבעה. בגדי הכמורה שלבש היו קמוטים וקרועים. תחת בית שחיו נשא את התיק של אגודת סיינט ברוק.
“הוא נתקל כל הזמן בגלימה שלו ונופל,” אמר הסגן. “אבל לא נראה לי שהוא בכלל מרגיש בזה. אתה יודע מה הוא נועל על רגליו? לא תאמין, סנדלי מתכת! אני אומר לך, הוא פשוט קיבל את שגעון הכוכבים בצורה האנושה ביותר.”
לפתע צעד אפרו במהירות קדימה וכרע ברך לרגלי הקפטן.
“האם באת להדריך אותי, הוד מעלתך?”
“מספיק עם השטויות,” ירה הקפטן. "מה קרה ל’קרביליוס'?''
“הוא לא זוכר,” אמר סגנו.
“מוטב שיזכור. איך זה שאתה היחיד שעלה על סירת ההצלה?”
אפרו לא השיב.
“איך הגעת לכאן?” התעקש הקפטן.
“נולדתי כאן מחדש,” אמר אפרו. “לזמן שלפני הלידה־מחדש אין כל משמעות.”
“תנסה להגיד את זה לוועדת החקירה – הם יחתכו אותך לחתיכות קטנות. אסון חלל אדיר אירע ומוטב שתתכוננן לשתף פעולה.”
אפרו בהה לעברו. “האוכל לקבל את בירכתך, הוד מעלתו?”
“לא הצלחת להוציא ממנו כלום?” שאל הקפטן את סגנו.
“רק כמה ציטוטים מהתנ”ך. נראה שאין לו שום בעיה לזכור אותם."
“כי דבר אלוהים חי הוא ופועל גבורות וחד מכל חרב פיפיות,” מלמל אפרו.
“אני מבין למה שאתה מתכוון,” אמר הקפטן, “טוב, זו לא הבעיה שלנו. קח אותו לחללית שלנו ודאג שמישהו ישים עליו עין. אנחנו נוסעים ברגע שנשחרר את סירת ההצלה.”
איש הצוות משך את אפרו על רגליו ודחף אותו לעבר היציאה. אפרו לא התנגד, אך נופף בתנ"ך שלו במחאה.
“מוטב שנדוות זאת לוועדת הבטיחות הבין־כוכבית,” אמר הסגן. “נראה שהרעיון הזה להכניס ספרי תנ”ך לכל חדר שינה בתחנות לשעת חרום, לא היה רעיון כל כך טוב, ככלות הכל."
“אין ספק,” אמר הקפטן. “ובזמן שאתה מטפל בזה, תדאג גם לשלוח דיווח לאגודת סיינט ברוק. תודיע להם שאחד המצטרפים החדשים לעדתם גנב להם תנ”ך אחד."
כהן הדת לא יצא ממחבואו עד אשר היתה חללית החילוץ זיק בוהה ברקיע זרוע הכוכבים. הוא עמד והביט בה עד שנעלמה.
הם היו מטרדים, שכן זכרונו של המטוהר החדש באשר לעברו רצוף החטא – נמחק, אך כך הוא המצב תמיד כשיש לידה מחדש.
כהן הדת לא רצה שהוא ילך, שכן המטוהר היה תלמיד נמרץ ולהוט. אך זהו רצון אלוהים, כך אמר לעצמו הכהן בענווה. הצלחת הטיהור מילאה אותו בגאווה רבה כל כך, עד אשר היה קרוב לחטוא בעצמו.
ובינתיים הזניח את חובותיו לקהילה.
הוא פנה תחילה לסככת התחזוקה. הוא חיבר את עצמו לתקע החשמלי ובזמן שמצבריו הפנימיים הלכו והתמלאו, משח את זרועו השמאלית החלודה בשמן סיכה.
ואז, לאחר שהצטלב בענווה, פנה לעבר סככת המכונות, שם חיכו שלושה רובוטי נקיון לתורם כדי להתוודות בפניו.
תיאוריות על מבנה היקום ועל הדרך שבה נוצר אינן תופעה חדשה. הן היו קיימות מאז החל האדם להרהר במופלא ממנו. מהן שהיו מעוגנות בדת זו או אחרת, והיו מקובלות על עמים שונים במשך אלפי שנים, ומהן שנחשבו אפיקורסיות והיו בתחילה נחלתם של בודדים. עובדה אופיינית מסתמנת לגבי הדרך שבה נשתנו תיאוריות אלו במשך הדורות: מתיאוריה לתיאוריה נעשה היקום גם גדול יותר וגם קדום יותר. הקדמונים האמינו שהשמים, על כל צבאם, אינם אלא כיפה – או כמה כיפות זו מעל זו – שבהן משובצים הכוכבים, והמרחקים אל כיפות הרקיע הללו דומים למרחקים על פני כדור־הארץ. הר גבוה מאד, שפסגותיו הן מחוץ להישג רגלו של האדם, נראה כאילו ראשו בשמים, והאלים שוכנים בו. אפילו באמונה היהודית יש רמז לכך, כפי שמוכיח סיפור מתן תורה שההעפלה אל ראש הר גבוה מקרבת את האדם אל השכינה… כיום כבר אין בני־אדם מתיחסים להרים – לא לסיני ואף לא לאולימפוס – כאל סולם לשמים; אך עדין ישנם רבים וגם טובים, המסתכלים ביקום דרך משקפת הפוכה, כביכול, והוא נראה להם קטן ממדים כמעט כמו שנראה לאבותינו. כשהאדם הראשון נחת על הירח נדמה היה להם שבכך אנו מתקרבים אל קצה היקום. פרופסור מסוים מאוניברסיטת בר־אילן, אשר למען כבודו לא אנקוב בשמו, אמר אז בראיון רדיו שמעשה זה הינו חילול־קודש בלתי נסבל – דחיקת רגלי השכינה, כביכול – בדיוק כפי שהיוונים הקדמונים ראו את ההעפלה על האולימפוס או כמו ששבטים פראיים באפריקה התיחסו (כזכור מסרטי טרזן) לטיפוס על הר שהיה בחזקת טאבו כיוון שהאלים שוכנים עליו.
גם גילו של היקום הלך וגדל בהדרגה במושגי בני האדם – לפחות של אלה שאינם צמודים לדוקטרינה דתית זו או אחרת. האמונה היהודית קובעת שגיל היקום הוא 5740 שנה. מי שסבור כי כיום כבר אין איש מקבל קביעה זאת ברצינות, יקרא נא את מה שנאמר בשנת 1976 בעתון לילדים “זרקור” (גליון מס' 9), המופץ על־ידי משרד החינוך בבתי־הספר הדתיים: ''האמונה שה' ברא את העולם לפני 5736 שנים היא מיסודות אמונתנו! אנו נחזיק לעולם באמונה זו… ואפילו יבואו האנשים החכמים ביותר בעולם… ויאמרו שיש להם ההוכחות הטובות ביותר שקיימים דברים שגילם מגיע לחמישים מיליון שנים, נחזיק אנו באמונתנו זו ולא נזוז ממנה כלום!" המספר 50 מיליון הנקוב כאן לקוח אולי ממאמר מדעי ישן נושן. עד למאה זו דיברו המדענים על גיל העולם – לפחות גיל כדור־הארץ – במונחים של מיליוני שנים. אומדני הזמן שלהם התבססו על תהליכים כגון סחף הנהרות והשפעתו על מליחות הימים, קצב ההצטברות של שכבות גיאולוגיות וכדומה. ברור שתהליכים כאלה יכלו לתת רק חסם תחתון – אומדן מינימום – לגיל העולם. איש לא העז לשער אז שהגיל האמיתי מתבטא במיליארדים ולא במיליונים של שנים.
קשה להבין מדוע האמונות הדתיות למיניהן נרתעות מלקבל את מסקנות המדע – הן לגבי גודלו של היקום והן לגבי גילו. הן מעדיפות להאמין בעולם קטן וצעיר; כאילו חוששות הן שיקום כה קדום ועצום עלול להיות מעבר לכושר שליטתו, כביכול, של הבורא. האם יקום מדהים זה, כפי שהוא מתגלה ממחקרי המדע כיום, על תהליכיו הכבירים וההתפתחויות המופלאות החלות בו, אינו מעורר התפעלות – בחינת “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע” – הרבה יותר מאותו עולם מצומצם ופשטני, שנולד, לפי ההשקפה הדתית המקובלת, כמוצר מוגמר לפני פחות מששת־אלפים שנה?
שני ספרי מדע פופולארי (לא מדע בדיוני!) שהופיעו לא מכבר1, מסוגלים לעורר בקורא – החפשי מדעות קדומות בעד או נגד הדת – התפעמות דתית ממש. תמונת היקום המצטיירת מהם היא מרהיבה ומדהימה הרבה יותר מכל סיפור מיתולוגי. שני ספרי־כיס אלה, שהופיעו בהוצאות שונות ומאת מחברים שונים, כאילו משלימים זה את זה בנושא ובתוכן. האחד נקרא ‘שלוש הדקות הראשונות’, והוא מתאר בפרטי פרטים את שלוש הדקות הראשונות – פשוטו כמשמעו – לבריאת היקום! מחברו הוא פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת הארווארד ומדען בכיר במעבדה האסטרופיסיקלית של המכון הסמיתסוני. הספר האחר נקרא “היקום – תחילתו וסופו,” והוא מתאר את כל שלבי ההתפתחות – בעבר, בהווה ובעתיד – כולל התפתחות מערכת השמש והחיים על־פני הארץ וביקום בכלל. מחברו הוא פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומומחה לפיסיקה גרעינית ולאסטרופיסיקה.
בשנים האחרונות חלה התפתחות מכריעה בתורת הקוסמוגוניה – חקר התפתחות היקום. כמה נושאים עקרוניים שהיו שנויים במחלוקת הובהרו – הן הודות לתצפיות חדשות, בעיקר בעזרת רדיו־טלסקופים ארוכי־טווח, הן בזכות השיפור בהבנת הכוחות הפועלים בין החלקיקים היסודיים בטבע, והן הודות לפתרונן של בעיות מתמטיות סבוכות. כתוצאה מכך הפכה תורת הקוסמוגוניה מאוסף של השערות גרידא לעיסוק מדעי רציני ומעמיק. בין היתר הושגה הכרעה בשאלה, איזו משתי התיאוריות הקוסמוגניות שהיו מקובלות היא הנכונה – התיאוריה של ‘המַפָּץ הגדול’ או זו של ‘המצב היציב.’ הראשונה היא שיצאה בויכוח זה כשידה על העליונה, והיא כה מקובלת כיום על הממסד המדעי, עד שניתן לה השם ‘המודל הסטנדארטי.’
לפי תיאוריה זו היתה בריאת העולם לפני כ־15 מיליארד שנה. היקום כולו היה מרוכז בנקודה אחת בדחיסות שלא תשוער, והוא החל בהתפוצצות עצומה, ההולכת ונמשכת עד היום, שבה נזרקו רסיסי היקום לכל עבר. זוהי תופעת התרחבות היקום שאנו עדים לה גם היום, אשר בה לא רק החומר והאנרגיה הולכים ומתפשטים במרחב, אלא גם עצם המרחב הולך ומתרחב ללא הרף! לאמיתו של דבר הדרך היחידה לנסח תיאוריה זו בדיקנות היא במונחים של תורת היחסות, שבה מדובר על עולם תלת־ממדי שהוא מעטפת של עולם ארבע־ממדי – אך למען הבהירות לא ניכנס כאן לענין זה.
איך יכולים המדענים לגבש תיאוריה, שהיא כיום מפורטת להפליא, על דבר שקרה לפני 15 מיליארד שנה? שאלה מוצדקת זו נשאלת לעיתים קרובות בטון ספקני, או אף בביטול, דווקא על־ידי אלה המקבלים ללא הרהור כל קביעה הקשורה באמונתם הדתית. אך לאמיתו של דבר גם המדענים ראו אפשרות זו, עד לתקופה האחרונה, כבלתי־מתקבלת על הדעת, והניחו את חקר בריאת היקום לפילוסופים ותיאולוגים. היום השתנתה הגישה; התיאוריות התבססו והפכו להיות חלק מהמידע המדעי הרציני.
שני דברים מאפשרים למדענים לדעת פרטים כה רבים על עבר כה רחוק: ראשית – אכסטראפולאציה, או, ליתר דיוק, רֶטרופולאציה (היקש אחורנית) מן המצב הנוכחי. בהסתמך על מצב היקום כיום, ועל התהליכים השוררים בו, אפשר לשחזר, צעד־צעד, את המצבים שקדמו למצב זה. כך, למשל, אפשר לדעת היכן היו הגאלאכסיות השונות ומה היה מבנן לפני מיליארד שנה, בהסתמך על מקומן ומבנן כיום, על מהירות התרחקותן זו מזו, ועל תהליכי השינויים החלים בהן.
הדבר השני הוא פשוט יותר, אך גם מפתיע יותר: אנו יכולים לדעת הרבה על העבר, משום שאנו רואים אותו היום! האור, גלי הרדיו, קרני X, ויתר הקרינות המגיעות אלינו מן הגאלאכסיות הרחוקות ביותר, עשו את דרכן במשך מיליארד שנים. אנו רואים היום את הגאלאכסיות הללו כפי שהיו בעבר הרחוק, כאשר היקום היה עדין צעיר.
תופעת התרחבות היקום נחשבת כיום כעובדה מוכחת, אך נדרשו כמעט חמישים שנה עד שעולם המדע היה מוכן לקבלה. כשנתגלה לראשונה ה’היסט לאדום' באור הבא מן הגאלאכסיות הרחוקות, ניסו רבים לטעון שאין הדבר מוכיח בהכרח את התרחקותן. נכון הדבר שהאור הבא מגוף מתרחק נעשה ‘אדום’ יותר – כשם שהרעש המגיע ממטוס מתרחק נעשה ‘באס’ יותר; אך במקרה זה, אמרו ההסבר יכול להיות אחר. יתכן, למשל, שהאור כאילו “מתעייף” בעברו מרחקים וזמנים כה ארוכים, ומשום־כך, ולא בגלל המהירות, הוא מאבד מן האנרגיה שלו והתֶדר שלו קטן. אך הסבר זה, ועוד כמה הסברים, לא עמדו במבחן משום שלא נתמכו בשום תיאוריה מתמטית מבוססת. אין שום דבר בתורת היחסות, למשל, המרמז על האפשרות של ‘הזדקנות’ האור. אי־הרצון לקבל את ההסבר הפשוט – התרחקות הגאלאכסיות – נבע במידה מסוימת ממורך־לב. נדרשה העזה לא מעטה בכדי לקבל את המסקנות הנובעות מהסבר זה: אם הגאלאכסיות מתרחקות זו מזו, הרי שהיה זמן, בעבר הרחוק, שבו היו כולן מרוכזות ביחד! ומה היה לפני כן? הרעיון שהיה רגע, בהיסטוריה של היקום, שאפשר לראותו כרגע ההתחלה, נראה פנטאסטי מדי למדענים רבים. זוהי אחת הסיבות לכך שעד לשנים האחרונות ממש היתה מקובלת גם תיאוריה אחרת, שמדענים רבים דגלו בה: התיאוריה של ‘המצב היציב’.
תיאוריה זו מסכימה כי ההיסט לאדום נובע מהתרחקות הגאלאכסיות, אך לפיה אין פירוש הדבר שבעבר היו מרוכזות בצפיפות גדולה יותר. להיפך: מה שישנו הוא מה שהיה, ומצב היקום בכללותו אינו משתנה. ככל שהגאלאכסיות מתרחקות והרווחים ביניהן גדלים, הולכות ונוצרות ביניהן גאלאכסיות חדשות. צפיפות החומר ביקום אינה משתנה, משום שביחד עם בריחת החומר קיימת גם התופעה של היווצרות חלקיקי חומר, יש מאין, במרחבים שבין הגאלאכסיות!
אפשר לטעון שתיאוריה זו היא פאנטסטית לא פחות מן התיאוריה של המפץ הגדול. אך לא זו הסיבה שסר חינה בשנים האחרונות. כבר מתחילה היה ברור, שיבוא יום בו אפשר יהיה להכריע בין שתי התיאוריות הללו. אם התיאוריה של המפץ הגדול היא הנכונה, כי אז צפיפות הגאלאכסיות בעבר היתה גדולה מצפיפותן כיום. כאמור, אנו רואים היום את הגאלאכסיות הרחוקות כפי שהיו בעבר, והטלסקופים העצומים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים תצפית למרחקים של מיליארדי שנות־אור. מתברר כי ככל שאנו מרחיקים את מבטנו, דהיינו – צופים לעבר קדום יותר, מוצאים אנו את הגאלאכסיות צפופות יותר! היקום אינו שרוי איפוא במצב יציב, אלא הולך ומתרחב, הולך ומתרווח בהדרגה.
התיאוריה של המפץ הגדול כבר איננה בגדר השערה בעלמא. היא מבוססת כיום לא רק על תצפיות, אלא גם על מחקרים בפיסיקה של חלקיקי היסוד. כשאנו הולכים אחורנית בתחום הדקות הראשונות מרגע המפץ – מדקה 3 לדקה 2, וממנה לדקה 1, נעשות הטמפרטורות וצפיפות החומר כה גבוהות, והמרחקים בין חלקיקי היסוד כה קטנים, עד שכל תמונת הרכב היקום חייבת לעבור מהפך בכל פעם שאנו עושים צעד נוסף אל רגע האפס. יתר־על־כן, הצעדים, בשניות או בחלקי שניה, נעשים יותר ויותר קטנים בין מהפך אחד למשנהו, והתיאוריה נעשית מעורפלת יותר ככל שאנו מתקרבים אל רגע האפס. הרגע הקדום ביותר שניתן לעמוד עליו בהרחבה כלשהי הוא מאית השניה לאחר רגע האפס. הטמפרטורה של היקום היתה אז מאה מיליארד מעלות, והוא היה מורכב מפרוטונים (קואנטים של אור), אלקטרונים, פוזיטרונים וחלקיקי נויטרינו. ברמת ידיעותינו כיום אין אנו מסוגלים להגיע, גם לא כהשערה, לתיאור מבנה היקום ברגע האפס עצמו. המצב דומה, מבחינה זו, למאמצים להגיע אל טמפרטורת האפס המוחלט: ככל שמתקרבים אליה קשה יותר להשיג ירידה נוספת בטמפרטורה, וחוקי הפיסיקה קובעים כי לאפס המוחלט ממש לא נוכל להגיע לעולם. יתכן שכך הוא המצב גם לגבי הבנת מבנה היקום ברגע האפס ממש.
כפי שאמרנו, התיאוריה של המפץ הגדול מסבירה את התרחבות היקום בהתפוצצות אדירה, שארעה לפני כ־15 מיליארד שנה. הגאלאכסיות המתרחקות הן רסיסי התפוצצות זו. אך האם תימשך ההתרחקות לנצח, או שתיעצר ביום מן הימים? האם לא קיים שום גורם העשוי לבלום במשך הזמן את בריחת הגאלאכסיות?
התשובה היא כי יתכן שיש גורם כזה, והוא כוח הכבידה – המשיכה ההדדית בין הגאלאכסיות. השאלה היא אם כוח זה מספיק בכדי לעצרן כליל ולהחזירן אחורנית. בניסוח הפוך: האם מהירות הבריחה של הגאלאכסיות גדולה עד כדי כך, שכוח הכבידה לא יוכל לעצרן לעולם?
כוח הכבידה השורר בין הגאלאכסיות ומאט את תנועתן תלוי בסך־כל המאסה ביקום ובצפיפותה הממוצעת. כדי להשיב על השאלה האמורה עומדות בפנינו שתי אפשרויות: או לאמוד את צפיפות המאסה ביקום, או לבדוק מהי מידת ההאטה שחלה במהירותן של הגאלאכסיות במשך מיליארדי השנים האחרונות. שוב יכולים אנו להעזר בעובדה, שהטלסקופים של היום מראים לנו גאלאכסיות המרוחקות מיליארדי שנות אור, ואנו רואים אותן כפי שהיו בעבר הרחוק. יכולים אנו איפוא להשוות את מהירותן של הגאלאכסיות הרחוקות עם זו של הקרובות.
התשובה לשאלה עדיין איננה חד־משמעית וברורה. חישוב צפיפות המאסה ביקום מצביע על כך שכוח הכבידה אינו גדול דיו בכדי לעצור את הגאלאכסיות; מאידך גיסא, חישוב מידת ההאטה מראה שהתרחקות הגאלאכסיות אכן תיעצר בעוד כעשרים מיליארד שנה, והן תחלנה ליפול בחזרה זו אל זו. הסתירה נובעת כנראה מכך שהתצפיות והחישובים עדין אינם מדויקים כל צרכם, ויתכן שהבעייה תיפתר בשנים הקרובות.
ההבדל בין שתי האפשרויות הללו הוא תהומי. אם כוח הכבידה אינו מספיק בכדי לעצור את הגאלאכסיות, פירוש הדבר שליקום היתה התחלה, אך לא יהיה לו סוף מוגדר, אלא רק גסיסה איטית שתימשך לנצח. הכוכבים ילכו ויתקררו, אורם ידעך, האנרגיה שלהם תתפזר בחלל במידה שווה, והיקום כולו יהיה כעין מגרש גרוטאות ענק. בטמפרטורה אחידה הקרובה לאפס המוחלט.
אם יתברר שכוח הכבידה אמנם מספיק לעצירת הגאלאכסיות, תשתנה התמונה לחלוטין. בעוד כעשרים מיליארד שנה תתחלנה הגאלאכסיות ליפול בחזרה, ו־15 מיליארד שנה לאחר מכן תהיינה שוב כולן בנקודה אחת. יתכן ששוב יהיה ‘מפץ גדול’, והיקום יוולד מחדש; וחוזר חלילה. זהו יקום שאין לו התחלה ואין לו סוף, אלא הוא חוזר ומתחדש כאותו עוף החול. תמונת יקום זו נראית במיוחד לאלה, שקשה להם לעכל את ההנחה שהיה פעם רגע של התחלה; שכן, מה היה לפני ההתחלה? יקום כזה מחייב, כאילו, את קיומו של הבורא, ולרבים לא נראה הדבר, שאפשר יהיה להקיש על קיומו של אלוהים מתוך שיקולים קוסמולוגיים.
היקום ה’מתנודד', החוזר ומתחדש בכל כמה עשרות מיליארדים שנים, נראה עדיף גם משום שהוא מעניין יותר. דומה הדבר כאילו בכל מחזור ניתן ליקום “צ’אנס” חדש. יש רגלים להשערה, כי ברגע המפץ הגדול, כמה מן הקונסטאנטות היסודיות בטבע נקבעות באופן אקראי, ואינן נשארות זהות למה שהיו במחזור הקודם. בין היתר, היחס בין מספר הפוטונים ומספר חלקיקי החומר ביקום משתנה ממחזור למחזור. יתכן איפוא שהיקום הבא יהיה שונה לגמרי מן היקום הנוכחי, כשם שהנוכחי שונה מזה שקדם לו.
האם לא מזכיר הדבר אותו קַדר, הצר צורות בחומר, והוא יוצר ומחסל צורה אחר צורה, בחיפוש אחר הצורה המוצלחת ביותר?
-
The first Three Minutes, by Steven Weinberg. Fontana/Collins 1978
The Universe, Its Beginning and End, by Lloyd Motz, Abacus, 1977. ↩
תיאורים של עולמות זרים ומוזרים, ושל צורות חיים לא־ארציות, היוו מאז ומתמיד קווים מאפיינים של המד"ב ה’קלאסי'. הסיפור שלפנינו מצטיין בתאורים כאלה, ועל אף ‘בדיונותם’ הם נשמעים אמינים לחלוטין.
יוסף הדס (מהנדס במקצועו, וזכור לנו מ’מישחקים מסוכנים באפס ג’י – חלק ב' – גליון מס' 5 רואה בסיפור זה בסיס אפשרי לספר שבו יהווה הסיפור את אחת האפיזודות. ואולי גם לסרט אנימציה.
* * *
א
קרימסון הוא כוכב תיירות מובהק. הוא מתבלט בעיקר בשלל הצבעים שהתברך בו. נופיו מעניקים את התחושה של עולם אגדות קסום המזכיר את הסרטים המצויירים שיוצרו בעולם הישן לפי הפנטסיות של וולט־דיסני. הצבע השולט הוא אמנם אדום ארגמני, ומכאן שמו של הכוכב,1 אך התייר אינו יכול להתעלם משפע הגוונים הנפלאים שפיזר הטבע ביד נדיבה. לעתים קרובות תראה מרחבים אדומים כדם של ערבה שטוחה המשובצת בכרי מרעה כחולים וצהובים, סלעים בצבע עז של דשא ירוק דווקא, כזה שהנך מורגל לראות בארץ, והמבצבצים באופן מוזר מתוך אדמת בור תכולה. אל תתפלא לראות נחל סגול מפכפך בקסם מיוחד בינות לחלוקי אבנים זהובים ומבריקים בשמש. הם באמת מכילים זהב. כאשר תקח בכפך מעט מן המים האלה תווכח שאינם שונים בהרבה מן המים השקופים הרגילים. צבעם הסגול בא להם מן המינרלים הרבים שבתוכם, מאדמת הקרקעית האדומה, ומגושי סלעים ומרבצים כחולים אשר בערבוביה משתקפים ויוצרים את המים הסגולים הניפלאים האלה. אדמת הכוכב והחיים שבו התפתחו בהרכב ובדרך שונה מזו שעל פני כדור הארץ. אם כי יש דימיון לתנאים שאיפשרו את היווצרות החיים על הארץ, בחר לו הטבע תהליך אחר על כוכב קרימסון.
קרימסון עשיר במתכות ובמינרלים נדירים. העפרות נמצאות כמעט בכל, ולרוב על פני השטח. המינרלים כה שופעים עד שהם ספוגים ומפעפעים גם מתוך הצמחיה העבותה. גזעי עצים כחולים שצמרותיהם מתנופפות כרעמה אדומה לא תראה באף כוכב אחר. כשנתגלה הכוכב לראשונה החליטו מייד להפכו לאתר תיירות. שמו המקורי, א־112 נותר רק במפות ובמסמכים הרשמיים. מבקריו העבירו רשמיהם וחוויותיהם זה לזה וצבע הארגמן שליווה את תיאוריהם הוא שטבע את שמו המקובל והנפוץ של הכוכב.
אך השיא שבתענוגות אינו הנוף הקסום והמרהיב של קרימסון. תושביו הקדמוניים הם היצורים המוזרים, המקסימים והאימתניים ביותר שיכול היה הטבע השרירותי ליצור. גל־עין הוא יצור חביב וחברותי אשר יעניק לך חוויות שלא תשכח ושעות רבות של אושר בלתי נידלה. שב לך בצל הגנים הצבעוניים, והבט במסך עינו המופלאה של גל־עין. בקש כל משאלות לבך והן תופענה לפניך. לפי רצונך תוכל לצפות בשפע תכניות בידור ושעשועים, לחזות בהצגות וסרטים קלים או במחזות היסטוריים כבדים ורציניים. לפי מצב רוחך תבחר במחזות עלילה ופעולה או ביצירות אמנות מופלאות. ואם תרצה גם תתעמק בבעיות מתמטיות סבוכות שיופיעו על המסך הצבעוני. בוא לקרימסון!
עד כאן עלון פרסומת התיירות
ארווין קורד הניח את העלון על השולחן ופסע החוצה מחדרו אל הדשא העמוק והאדום. בשביעות רצון השתרע על השכבנוח החדיש שצבעיו העזים התמזגו היטב בנוף. הוא סובב את הכפתור וכיוון את הזעזועים הרכים של השכבנוח לריטוט עדין ונעים ששחררו עד מהרה ממתיחות הנחיתה וההטרדות במכס. במתחו את רגליו שקעו אלה עד למעלה מקרסוליו לתוך הדשא הצמרי והמוזר. הוא נשא עיניו והתבונן בהנאה בספינתו הפרטית שחלפה באותה עת מעליו במסלול הקפה איטי. היתה זו חללית חדישה ויפיפיה שאת ערכה התקשו רבים לאמוד. היא שימשה אותו היטב בעסקיו הרבים. “כשעוסקים בסחר בין־כוכבי,” היה נוהג לומר, “חייבים בכלי תעבורה מהיר ונוח. התחבורה הציבורית איטית ומסורבלת ומבזבזים זמן רב מדי על סידורי הגישה לנמלי הזניקה והנחיתה”. הוא לא נהג לפרש מדוע היתה חשובה לו מהירותה של החללית, אך הכל קבלו זאת כמובן מאליו.
ארווין קורד התפרסם בתקופה מסוימת בחייו כספק זריז של סחורות נדירות, מחצבים ומוצרים מבוקשים מכוכבים רחוקים, אותם ידע להציע בכל מקום בו הורגש בחסרונם. המפליא מכל היה שאספקתו הגיעה תמיד מוקדם יותר ובכמויות גדולות יותר מכפי שהיה מסוגל לכך כל ספק אחר. אלא שלא היו אלה עיסוקיו היחידים, והילכו עליו אגדות רבות שמעטים ידעו מהי מידת מהימנותן. ידידיו ומעריציו היו רבים אך לא חסרו לו גם שונאים ומקנאים. קשריו המסועפים עם ממשלות ואישים רבי מעלה פתחו בפניו דלתות רבות וטרקלינים בהם התקבל בכבוד ויקר השמור רק ליחידי סגולה. כבוד מיוחד רחשו לו גם בצי הגלקטי בו שירת וביצע מעללים מסמרי שיער לפני שנים רבות.
הוא התבונן שוב, בחיבה, בחללית הארוכה והאצילית שחגה בעצלתיים במסלולה הנמוך. “היא בנויה כהלכה,” הגה, והעלה בדמיונו את כל אותם מצבים קשים מהם יצא וידו על העליונה. מחלפי מהירות הזמן הענקיים שהוצמדו לירכתיה המעודנים והמעוצבים בחן של הספינה היו מגושמים במשהו והפחיתו מיופיה הנדיר; אך מביני דבר טענו שדווקא המחלפים המגודלים הם שהוסיפו לווית־חן ותחושה של עוצמה כבירה לצללית דקת הגיזרה. העובדה שהספינה דמתה יותר לחללית מירוצים מאשר לספינת משאות מקובלת אף היא שרתה היטב את מטרותיו; ועל אף מימדיה הענקיים, בחוגה בגובה ההקפה, יכלו רק מומחים להעריך את הקיבול העצום של גווה הדק של ספינת השעשועים.
קריאות חדווה והתפעלות משכו את תשומת ליבו והוא היפנה פניו אל קבוצת תיירים שהגיעה לחוות הנופש. הם התרגשו מהכל. מהצבעים המוזרים, מן המתקנים המשוכללים ומן השלווה הטמירה של העמק החכלילי. העמק האדמוני שבין הגבעות נראה כאבן פטדה ענקית המשובצת בין הגבעות התכולות והצהובות כטבעת מעשה אמן. הנופשים הסתערו על בני גל־עין שהתגלגלו בעצלתיים בחצר הרחבה, צווחו וצפו בתמיהה וחדווה חסרת מעצורים בגלגלים הצמריים שפרוותיהם סומרות, בכל צבעי הקשת: כחולים, ירוקים, סגולים, צהובים ואדומים. חלקם של היצורים העגולים היה בגוון אחיד וחלקם מנומר ומפוספס בהרכבי גוונים נפלאים. אחד היצורים התגלגל באיטיות לעברו של קורד ונעצר לפניו. היצור נטה על צידו, פרש פלג מגופו העגלגל למעין מניפה והתיישב עליה כשהוא זוקף לעבר קורד את פניו הגדולים. אלא שלא היו אלה פנים במובן המקובל אלא משטח קמור ועגול סביב־סביב, כחצי כדור פחוס העשוי מקשה אחת שלמה. על פני המשטח האחיד והמחוספס מעט כמתכת מרוקעת או כזכוכית מפוצלת לא נמצא כל אבר שהוא, כל קמט או סימן המעיד על קיומו של חוטם, לוע או כל פתח המשמש לתיפקוד מקובל. וכדי להוסיף על ההפתעה, לא יכול היה קורד לדַמוֹת את פניו של היצור אלא לראי נאמן. הוא ראה בהם את בבואתו הוא, בדיוק באותה תנוחה כפי שהיה שרוע בה על השכבנוח – כשפני בבואתו נשואים למעלה ומתבוננים אל החללית שלו עצמו המתרחקת לעבר האופק. וזה היה המוזר שבדבר. אילו היתה זו בבואתו האמיתית, היה צריך לראות את עצמו כשהוא רכון אל היצור ולא מביט למעלה.
הוא נשא עיניו לכיוון החללית אך היא כבר לא היתה שם. היא נעלמה מעבר לאופק לפני דקות רבות. הוא חזר והתבונן ביצור. החללית היתה עדיין שם, על מסך עינו הגדולה, נעה סמוך לאופק, ונעלמה.
“הוא מתאר לפניך את אשר ארע לך ברגעים האחרונים וברצונו שתדע כי שם לב אליך ואל מעשיך,” שמע קול צעיר מאחוריו. נער כבן 14 הגיח לידו כשהוא מלטף בידו יצור קטן וירקרק שהתחכך ברגליו.
“גל־עין מתבטא באמצעות חוש הראיה בלבד,” הוסיף, “הבחנתי שהנך תוהה, אדוני, והייתי חייב להסביר,” אמר בחיוך תמים.
“תודה לך, נערי, על ההסבר,” אמר קורד והתבונן בתשומת־לב ביצור.
“שמי טימי. אדוני חדש פה, לא כן?” ארשת פניו העידה שברצונו להתקרב לאורח. ''תהנה מאוד מהעיניים הנהדרות האלה. אני אוהב אותם כל כך." הוא חבט בחיבה ביצור הקטן שלידו.
“ספר לי עליהם, טימי,” ביקש קורד כשעיניו מהבהבות בסקרנות ובהתלהבות.
“ובכן,” אמר הנער בשמחה, “גלי־עין הם יצורים חביבים ואינטליגנטים מאוד. אני מכיר אותם היטב כי גדלתי עימם כל חיי. אבי הוא בעל חוות הנופש והוא סומך עלי עד שהסכים להפקיד בידי את כל הטיפול בהם,” אמר בגאווה בלתי מוסתרת.
“יש לנו בחווה 18 גלי־עין מתורבתים, 8 בוגרים ועשרה גורים. זה הקטן הינו בן שלושה חדשים בלבד והוא כבר מסוגל לתאר מזיכרונו מראות באורך של חמש דקות ויותר. הבוגרים מסוגלים לזכור ולשחזר ארועים במשך שעה ויותר. הבט בעין הענקית המשתרעת על מחצית גופו. היא מורכבת ממאות אלפים של תאים זעירים המסוגלים לראות, לקלוט וגם להקרין בו־זמנית מראות בשלל צבעים. קבוצות התאים הסמוכים זה לזה מתחלקים ביניהם בשלושת התפקידים כאשר חלק מהם רואה, חלק אחר קולט עבור הזכרון והחלק הנותר מקרין מתוך הזיכרון.”
“כמו טלוויזיה צבעונית,” פלט קורד בהתלהבות.
“יותר מטלוויזיה,” התגאה הנער. “טלוויזיה יכולה רק להקרין ואילו גל־עין גם קולט וזוכר את שהוא רואה וגם מקרינו שוב לפי רצונו. הוא אינו יכול להביע את עצמו בכל דרך אחרת כיוון שאינו שומע ואינו מסוגל להפיק קולות. על כן פיתח את כל התקשורת על ידי האור בלבד. הוא גם מסוגל לשנות את התמונה שהוא מקרין בכל רגע ולתאר מצבים שונים כרצונו.”
“וכיצד הוא מבין אותנו, בני האדם?”
“הוא מסוגל להבין אותנו היטב בתנאי שהוא רואה את הדברים. יש לו תחושה והבנה והוא מסיק מתוך הבעות פנים, תנועות ומצבים. ככל שהוא בוגר יותר ונסיונו רב, הוא מכיר יותר את רצוננו לפי התנהגותנו. מבחינה זו הוא מזכיר כלבים וחיות שעשועים על פני הארץ, אך הוא הרבה יותר נבון מהם. האינטליגנציה שלו דומה לשלנו אם כי היא שונה ממנה בגלל תכונותיו השונות. יש לו נפש ורגש בעזרתם הוא מבין היטב את תחושותינו. בגלל מגבלתם להבין באמצעות מראות בלבד הם מתארים רגשות ומחשבות מופשטות באמצעות סדרות תמונות הקרובות ביותר לרעיון שברצונם למסור. כושר ההמחשה שלהם כה מפותח שלעיתים דרך ההצגה שלהם טובה יותר מהמילים שאנו משתמשים בהן בכבדות.”
“איך יתארו למשל שעומד לרדת גשם?”
“הם יראו מזג אויר מעונן כשהכל עדיין יבש ואחר יחליפו את התמונה למצב של גשם. אם הרמז אינו מספיק יתנו פרט נוסף כמו מראה של שעון שהמתורבתים שבהם כבר מכירים את משמעותו. אם הגשם צפוי בעוד חמש דקות, לדוגמה, ינוע מחוג השעון על קשת המתארת חמש דקות. האנשים המורגלים לגל־עין פיתחו להם הבנה טובה לשפתם החסרה. אני עצמי פיתחתי לי שפת תנועות עם ידידי העגולים והם מבינים מצוין.”
“נפלא,” אמר קורד ושקע בהרהורים. הוא הגה ביתרונות העצומים שהיצורים יכולים להעניק לבני האדם, וחזר והאזין לנער.
“הם מצוינים גם בחשיבה מתימטית. בעיקר לאחר שקלטו את סימני הכתב. בעזרת המסך הטבעי לתצוגה הם מפתחים ומציגים לפניך משוואות ותהליכים מסובכים וכן התמרות מורכבות של צורות גיאומטריות.”
הנער פתח בסדרה של תנועות ועל המסך הופיע ריבוע מדויק. הוא הרים שלוש אצבעות וסימן תנועה אופקית והריבוע הפך למלבן שבסיסו גדול פי שלושה מגובהו. לתנועת קשת הגיב גל־עין במלבן עקום על שפת מעגל.
“הרי זה יותר מאשר מחשב משוכלל – חשיבה עצמית, הצגה חזותית ופעולה מיידית ללא תוכניות וללא לוח מקשים,” קטע קורד את דבריו בהתלהבות גוברת.
"יש לנו סרטי הדרכה המשמשים ללימוד אותיות, מספרים, מילים וכל ידע אחר. גל־עין לומד מהר מאוד. אני נעזר בהם בבית הספר. אם אני לוקח עימי גל־עין מתורבת אין לי צורך בספרים ומחברות. הוא זוכר הכל ומקרין לי את השיעורים שוב ושוב.''
קורד הפסיקו בלהיטות. “האם ניסו להעביר את גל־עין לחיות בכוכבים אחרים? התועלת שבהם עצומה!”
“כן, ניסו, אך תמיד נכשלו. גל־עין אינו מסוגל לחיות במקום אחר. הוא חדל מלהתקיים לאחר מספר שעות,” אמר טימי בצער. “הם זקוקים להרכב המיוחד של המינרלים והמלחים שבמזונם וגם לאטמוספירה המיוחדת של קרימסון. לא ניתן לסגלם להרכב אחר של האויר כפי שאנו מסוגלים בעזרת הגלולות שאנו בולעים מדי יום. הן אינן משפיעות עליהם כלל. אבל מדוע לא תשתעשע מעט עם היצורים החמודים. ראה!” הנער ליטף בחיבה את הפרווה הכחולה של היצור הבוגר. היצור התנדנד קלות בביטוי של הנאה סביב רגלו היחידה שצורתה כבסיס שולחן מורחב בתחתיתו. מסך העין הענק זרח בשפע של צבעים שהתחלפו במהירות לצורות נעימות רבות ומורכבות.
סימפוניה של צבעים נשפכה על פני המסך הטבעי ושינתה ללא הרף את צורותיה וגווניה כיצירת אמנות־תנועה. תחילה הופיע אשד פסים בכל צבעי הקשת אשר התנועע כגלי הים ובקצב הרמוני המשתנה לסרוגין. גלים רכים ואיטיים ואחריהם חפוזים וסוערים, מתפרצים לשיאים חדים וחוזרים לריטוט קל ושקט. רצועות הגוונים צמצמו את רוחבן והתרבו ואחר התרחבו עד מאוד ודחקו את חברותיהן לשיפולי המסך עד שנעלמו. הן התערבבו זו בזו ללא כל סדר ושיטה, אך במיזוגים הרמוניים וצרופים אסתטיים נפלאים. דומה היה שזהו מחול טמיר ופלאי. פסי הצבעים המרהיבים התפתלו והסתבכו זה בזה ויצרו מדי רגע תמונות חדשות ושונות זו מזו בססגוניותן. קבוצת אורחים שחלפה לידם עצרה לצפות בחוויה בקריאות התפעלות נרעשות. גם קורד לא יכול היה להתאפק ונגע בגל־עין בליטוף חיבה. היצור התנודד שוב, ככל הנראה בהתרגשות רבה, והגביר את קצב מחול המסך.
“הוא יצא עוד מעט מגידרו,” אמר הנער. “הוא עושה זאת כביטוי לאהבתו ולשביעות רצונו. זו הדרך בה הם מביעים את חיבתם, והם רגישים מאוד לחיבה. הם נסערים ומתרגשים בשלל צבעים כאשר הם מגלים שהם רצויים.” רצועות הצבע הסתחררו במהירות והתפתלו במעגלים, בשמיניות ובאליפסות שהשתלבו אלה באלה כשגוונים חדשים נוספים ומתחלפים ללא הפוגה. פתילים ארוכים ודקים נשזרו מרצועות הגוונים, נכרכו כעניבות והתייצבו כאלומות, התמוטטו בערבוביה ונרקמו שוב כרקמת אמנות נהדרת. הפתילים נתחדדו לחיצים ארוכים שהתרוצצו על המסך כברקים. אחר התכווצו לנקודות זעירות וריצדו ככוכבים מצובעים, התפזרו לטבעות ולדיסקיות עגולות ונשפכו כמפל מרנין של מטבעות צבעוניות. עד מהרה הצטרפה התמונה לתשבץ נפלא, ריבועים ריבועים התקבצו לפסיפס שהתרחב וגדל לשטיח מכושף המחליף צבעים וצורות ללא הרף. לבסוף נראה שהיצור התעייף מן המאמץ. הצבעים דעכו והתנועה רפתה. מסך העין שקט והפך לרקע אחיד בגוון כחול בהיר ורך.
“זהו צבע המנוחה שלו,” הסביר טימי.
קורד שלף מכיסו לוח מצג שטוח ורשם עליו בעט חשמלית מוזהבת.
“מי אתה? היש לך שם?”
על המסך הופיעה מיד תמונתו של גל־עין עצמו בפרוותו הכחולה ועל רקע נוף הכוכב הבהבו אותיות: אני כחול־מהיר מכוכב קרימסון.
“מדוע מהיר?” רשם קורד בתמהון.
היצור החביב נטה על צידו בכופפו את עמוד רגלו היחידה עד שהחגורה הטבעית שהקיפה את גופו העגול כחישוק ניצבה שטוחה אל פני הדשא האדום. מראהו היה כעת כצמיג שעיר וכחול המנופח קמעה מצדדיו. מעברו האחר של מסך העין הזדקרה רגלו כסרן אופקי של גלגל. החדקים הגמישים שהיו עד כה צמודים לגופו, בהיקפו, בין חגורת הצמיג לבין מסך העין, התארכו מעט וקצותיהם נפרשו כעלי פרח. הם שמשו כידיים זעירות שאיזנו ותמכו את הצמיג הניצב. קצות החדקים נעו ודחקו בקצב כמשוטים או כרגליים קטנות והצמיג החל להתגלגל. תחילה באיטיות ואחר במהירות הולכת וגדלה, כשהחדקים דוחפים ומאיצים זה אחר זה לסרוגין. המראה הזכיר ספינת נהרות עתיקה שהונעה בגלגל משוטים. תוך כדי גלגולו אסף כחול מהיר את רגלו היחידה כשהיא מתקצרת באורכה ומתרחבת עד כמעט לקוטרו של הצמיג כדי להיות טבור עגול בצידו של הגלגל. תשעת החדקים המשיכו לדחוף קדימה והגלגל הסתחרר, צבר מהירות ושעט כסופה על פני שדה הארגמן.
כשהגיע לפאת השדה המרוחקת נטה על צידו, תאר קשת רחבה וחזר בדהרה לעבר החבורה מבלי להאיט אף במעט. מהירותו היתה בלי ספק מרשימה אך עדיין נכונה לצופים הפתעה כיוון שטרם גילה את מלוא יכולתו. בהיותו קרוב כמאתיים מטרים לחבורה, הבחינו בטבורו המתכווץ בקוטרו ומתארך שוב לצורת סרן אופקי לקרקע. השינוי נעשה בבת אחת וכתוצאה ניתר כחול מהיר מייד קדימה, במשנה מהירות. היצור הסתער לעבר החבורה כחץ שלוח עד שכולם נרתעו בבהלה וניסו לסור מדרכו בחיפזון, אלא שלא היה צורך בכך. בהגיעו כדי שלושים מטרים מהם הצטמקה שוב רגלו הגמישה לטבור שטוח. שולי הטבור התרחבו ונמתחו הצידה בקוטרו הגדול של הצמיג לכעין קופסת שימורים עגולה הפתוחה מצידה האחד. מהירותו נבלמה כמעט לגמרי והוא התגלגל לעברם עד כדי כחמישה מטרים מהם. אז נטה מעט על צידו, החל בתפנית, פרש שוב הצידה את רגלו כשהיא נטויה ומזדקרת בשיפוע קל לפני הקרקע.
כחול מהיר פרץ שוב בדהרה כרוח סערה כשהוא מתאר מעגל רחב סביב לחבורה כסביבון ענק המתגלגל על צידו. כשהשלים מספר הקפות פרש את טבורו שוב לצורת פרח, או גביע, האט והשתמש גם בחדקיו לבלימה מוחלטת ועצר לידם כשהוא נוטה על צידו ונשען על כף רגלו הרחבה. הוא הרים את פניו ונצנץ בצבעיו בחן רב.
עד שהספיקה החבורה להחליף דעות ורשמים על ההצגה המרשימה חלפו דקות ארוכות של התרגשות בלתי מסוייגת. לכשנרגעו לבסוף גילה טימי ידענות ופתח בהסבר מדעי על מרוצתו של כחול־מהיר.
"גל־עין משנה את מהירותו בדרך פיסיקלית מחוכמת שפיתח באופן טבעי. גופו המסתובב אוגר אנרגיית־סיבוב. כאשר פלג גופו הגמיש מאוד נפרש בשוליים גדל יותר מומנט האינרציה. מכיוון שהתנע הזויתי של הגלגל אינו משתנה פוחתת המהירות ביחס הפוך לגידול מומנט האינרציה. באוספו את מסת גופו אל המרכז עולה שוב המהירות במידה המפליאה כפי שנוכחתם לראות. הדבר דומה לרקדנית בלט הסבה על חרטום נעלה כשידיה פרושות לצדדים. כשתוריד ידיה יתכנס גופה קרוב למרכז הסיבוב ומהירותה תגבר עד שתסתחרר כסביבון מהיר.
לגל־עין גם מערכת שווי משקל ג’ירוסקופית מופלאה ורגישה ביותר. למרות דהירתו המהירה וסיחרורו הוא חש בכל רגע את מצבו כלפי הקרקע ואינו מאבד מיציבותו כלל. שפת העין מקיפה גם חלק מגופו העגול, כך שהוא מסוגל לראות גם את אשר מלפניו למרות שעיקר עינו פונה לצד אחד. אין לו אברים המאפשרים לו פניה לצדדים ממסלול מרוצתו, אך הטבע דאג גם לכך. סוליית הצמיג עשויה שרירים קשים וגמישים. כאשר יחפוץ לפנות שמאלה או ימינה, ירפה מעט את השרירים באחד הצדדים של הסוליה. אז נוטה מעט היצור המסתובב על צידו והטיה זו גורמת לפעולה נקיפה (פרצסיה) על ה’סביבון' החי, והוא פונה ימינה או שמאלה כרצונו."
ב
ארווין קורד היה מהנדס חלליות מצליח וטייס מעולה בטרם פרש מהשרות בגיל צעיר. הוא אהב את טיסות החלל יותר מכל ופרישתו נבעה בעיקר מן הצורך לעשות את הדברים לפי דרכו הוא. השגרה והמסלולים הקבועים שהטיל עליו השרות בצי דכאו את רוחו ההרפתקנית. לא פעם ננזף קשות על הפרותיהן של תקנות הבטיחות ולרוב בגלל שימוש מסוכן במחלפי שטף הזמן. השינויים במהירות הזמן שעשה לעתים קרובות במידה מופרזת, אומנם קיצרו את משך הטיסה בימים רבים מהמתוכנן אך רק הודות לכשרונותיו וזריזותו לא נסתיימו מסעותיו באסון. הרפתקאותיו שיבשו לא פעם את יומני הזמן של הצי. בטיסותיו על גבולות הזמן הנודע היה הזמן מתקצר עד כדי כך שמחשבי מרכז הבקרה של הצי לא היו מסוגלים למודדו ולרשמו בדייקנות. היומנים הראו לעתים קרובות פרקי זמן ארוכים שנעלמו מן המרחב ורק לאחר חקירות מסובכות וארוכות נתגלה שהן נרשמו לזכות צוות חלליתו של קורד. לא היה רע בכך שהצוות זכה לפרקי זמן מן המרחב החופשי ואשר נוצלו לחופשות ארוכות יותר. הדבר רק עורר את קנאתם של צוותי הספינות האחרות והגדיל את הערצתו של קורד על ידי אנשיו. התקנות גם לא אסרו על איש לזכות בזמן חופשי ממרחב ההפקר, אך הטרדות באיתור הזמן החסר ורישומן גרמו לא מעט כאבי ראש לפקידי מפקדת הצי.
באחת מטיסותיו הארוכות לקצהו המרוחק של המרחב התעקש קורד לבדוק רעיון שנבע מתופעה מוזרה שהתגלתה לו באקראי באחת מטיסותיו הקודמות. הוא הבחין פעם שכאשר מחלפי הזמן מואצים קרוב לגבול העליון של תחום הזמן הנודע, מתרחב תחום הזמן כאשר גורמים לעליית אנרגיית המחלפים על חשבון צמצום מהירותה של החללית. התמרה זו לא נוסתה על ידי איש מעולם, מן החשש שבקרבת הגבול מתקצר שטף הזמן עד כדי כך שהמחשבים אינם מסוגלים למדוד ולחשב בדייקנות את השיעורים הזעירים.
ההתמרה פעלה כהלכה ומחלפי הזמן שאבו אנרגיה מספקת מן המהירות שפחתה. החללית הגיעה עד גבול הזמן הישן והחלה לחלוף על פניו, כשקורד מתמרן בעדינות מרובה. למעשה הם לא חצו את קו הגבול כי כזה כלל לא נמצא שם – הוא התרחק ונידחה במידה בלתי ידועה. קורר המשיך והתרחק מבלי לדעת כיצד ומתי ייתקל בגבול החדש. לא היה כל צורך להמשיך ולהסתכן, כיוון שכבר נוכח לדעת שהגבול הנודע ניתן להזזה ולשינוי ואת המחקר בעניין זה היה עליו לתת בידי מומחים. אך יצרו ההרפתקני לא נתן לו מנוח והמשיך להתקדם לעבר הנעלם. זעזוע קשה שחלף בספינה עצרו מלהמשיך. מבט חטוף בלוח הבקרה גילה שנתקל בשדה סחף אינסופי. הוא הבין שהזעזוע נוצר בעת שחלף על פני הגבול החדש. כוחו של הסחף עלה בהתמדה גם באותו חלקיק שניה שנדרש לו להפוך את כיוון שאיבת האנרגיה למחלפים. מחלפי הזמן הואצו לאחור אך לא היה ביכולתם של כל מאגרי האנרגיה להתגבר על כוח הסחף החדש. הם הספיקו בדיוק כדי לשמור על הספינה מלהיסחף הלאה. קורד נוכח שאיבד את השליטה על החללית. האיזון בכוחות היה עדין להפליא. הוא יכול היה למנוע את הסחיפה אל האינסוף תוך שימוש בכל מאגרי האנרגיה אך לא היה בכוחו לתמרן ולחזור אל תוך התחום. מסלול החללית התייצב על קו הגבול, שעליו נגזר עליהם לנוע לעד, שכן מצידו האחד התקצרו מימדי הזמן לאפס ואילו מעברו השני התפרש מימד הזמן שוב לעבר האינסוף. תוך זמן קצר, ידע, תאזל האנרגיה ואז לא יוכל עוד לאזן את הסחף. אילו היה מאגר האנרגיה שלו בלתי נדלה, היה יכול אמנם לנוע לעד על קו הגבול, אך לא היתה בכך כל נחמה. מה טעם לנוע לנצח במקום בו הזמן הפך לאפס? הוא גם לא ידע מתי תאזל האנרגיה ויתחיל להיסחף. גם לא היתה לשאלה מתי כל משמעות. מימד הזמן היה חסר מידה.
כשהגיע למסקנה שאין לו מה להפסיד עלה במוחו רעיון נועז, הגם שלא ידע את תוצאותיו. הוא החליט להפקיר את המחלפים ולצבור על חשבונם תגובה נגדית ומהירות שתחזירם אל תחום הזמן הנודע.
ניתוק מחלפי מהירות הזמן עלה בחייהם של שלושה מתנדבים. מחלפי הזמן לא תוכננו שיהיה אפשר להשליכם במהלך הטיסה. לא היה מנוס מלשלוח אנשים שיזחלו בתוך כן התמיכה של כל מחלף כדי להניח שם מטען נפץ, לאטום את פתח הכן ולמנוע פירצה לחלל. המתנדבים שנחשפו לקרינה העזה של המחלפים ידעו שלא יחזרו אל הספינה כדי לא לנגֵע בזיהום המסוכן את יתר אנשי הצוות.
כשנעלמו המחלפים באינסוף, קיבלו בהקלה את החבטה ששילחה את ספינתם למסלול היקפי רחב בתוך תחום הזמן הנודע. הם המשיכו להתקיים, אלא שספק אם היתה לקיום זה תכלית כלשהי. מרוחקים מכל נתיבי הצי נעו כעת בקירבה יתרה לגבול המסוכן ממנו נחלצו. לא היה בכוחה של הספינה להתרחק מן הגבול ללא המחלפים ובודאי שלא לחזור לנתיבים הסואנים במסלולי פיתול הזמן. לא היה להם כל מושג היכן חדרו לחלל כאשר נזרקו ממסלול הקפה על גבול הזמן. כל אשר נותר לצוות לעשות היה רק לנווט בזהירות באיזור הספר ולהימנע מלהיתקל במפרצים ששיסעו את גבול הזמן וחדרו לתוכו. חודשים רבים חלפו כשהחללית מנסרת בחלל הריק ללא תקווה. במנועי האטום לא השתמשו להנעת המסע כדי לא לדלדלם. הם שמרו את האנרגיה להיגוי וכדי להחזיק את רמת הקיום של הצוות בלבד.
המזל האיר להם פנים כאשר חלפה בדרכם חללית מחקר בודדה. ימים רבים נגררו רתומים אליה עד שזו סיימה את משימתה. כשחזרו לבסוף לנוע לכיוון בסיס הצי ארכה דרכם פי שלוש מהרגיל. לא היה בכוחה של חללית המחקר לשאת את ספינת הצי הענקית במהירות השיוט הרגילה. עלובים, כשספינתם רצוצה ופגועה, נכנסו למסלול הנחיתה של הבסיס. החללית עוררה פרצי צחוק בצורתה המוזרה ללא מחלפי הזמן.
קורד קורקע למשך שנה וכשחזר לטוס נמנעו ממנו סמכויותיו הרבות כמפקד חללית־צי בכירה. ההקלה בדינו נעשתה כיוון שהיתה להרפתקתו נקודת זכות חשובה. הוא הוכיח שניתן לחצות את גבול הזמן הנודע ושיש לצייד את הספינות במחלפים כפולים ונתיקים. בעוד מפקירים מערכת מחלפים אחת תאפשר המערכת האחרת להבטיח את הדרך חזרה. אלא שפריצת הגבול הנודע עדיין עוררה שאלות רבות. אפשר לחזור מן הגבול עצמו ואף מעט מעבר ממנו אך מה מעבר לגבול ממש – איש לא ידע. חקירה בסוגיה מסוג זה היתה מוטלת בלי ספק על קורד במסגרת תפקידו בשרות הצי, אך המשימה לא נמסרה לו. מפקדת הצי נקעה נפשה מהרפתקאותיו. המשימות שהוטלו עליו מעתה היו ברובן שגרתיות ולאחר מספר חודשי שעמום פרש מהשרות.
בקסמו האישי הרב הצליח קורד לשכנע איש עסקים לבנות חללית חדישה ובעלת תכונות משופרות מחלליות התובלה המקובלות. הוא ניצח על כל שלבי התכנון. נסיונו הרב ורעיונותיו יוצאי הדופן הביאו לתוצאה מרשימה. הספינה היתה מסוגלת להעביר מטענים גדולים פי שניים מהמקובל ובמהירות של ספינות הצי המשוכללות. טווח פיתול הזמן היה גם הוא גדול משל ספינות מסחריות ונתן בידיו את הכושר להגיע לכוכבים מרוחקים ביותר. השניים יסדו חברת תובלה שהעבירה מטענים יקרי מציאות לכל מקום שנדרש, במהירות, בכמות ובזמן שלא היו להם כל מתחרים. העסקים פרחו והשניים צברו ממון רב. אלא שטבעו ההרפתקני של קורד שוב לא נתן לו מנוח. הוא מכר לשותפו את חלקו בעסקי התובלה והשקיע מרבית הונו לתכנון ובניה של חללית חדשה. זו עלתה על קודמתה הן בקיבולה והן בביצועיה. עיצובה נעשה בידי מיטב המומחים והיא הרהיבה את עיני הכל במראה המירוצים שלה ועוצמתה הכבירה. קורד לא התפתה להשתמש בספינתו לעסקים יותר מן הדרוש לממן את מסעותיו המרתקים. הוא הירבה לארח בה את ידידיו ולבלות בנעימים בין כוכבים מוזרים ורחוקים.
לכוכב קרימסון הגיע לחופשה קצרה בהמלצת ידיד נלהב.
ג
את שעות הערב הקדיש קורד ללימוד יסודי של חיי תושבי קרימסון ותולדותיהם. כחול־מהיר סיפק לו את כל הידיעות שביקש. היצור התגלה כפיקח, בעל זיכרון מופלא ומלא יֶדַע. בהתרווחו בנוחיות על השכבנוח התבונן בעניין במסך עינו הצבעוני של כחול־מהיר, שגולל לפניו את תולדות הכוכב מזמן התגלותו, לפני כ־30 שנה.
המתיישבים הראשונים מבני אנוש שהגיעו לקרימסון סבלו מקשיי התאקלמות. רבים מתו ממחלות מוזרות שהיו אופייניות לכוכב זה בלבד ואשר פשרן לא היה ידוע.
האטמוספירה של קרימסון היתה נוחה למדי. היה באויר חמצן בכמות הדרושה לנשימה תקינה. גזים נוספים שהיו באויר לא גרמו להפרעות, כיוון שהיו קלושים וגרמו רק אי נוחות קלה. החלוצים האמינו שההסתגלות לאטמוספירה היא רק עניין של זמן קצר. ואומנם, לאחר שהייה של כשלושה ימים הרגישו כולם שנשימתם תקינה לחלוטין והרגשת אי הנוחות והכבדות נעלמו. גם ללחץ האויר הגבוה הסתגלו במהירות והתהלכו על הכוכב ללא חליפות מגן. רק לאחר שבועות מספר הופיעו סימני המחלה המוזרה. גופם החל לתפוח ועורם קיבל גוון כחלחל. תוך מספר ימים נוספים צבה הגוף והתנפח כדי כפליים מגודלו הטבעי וגוון העור הפך לכחול אפל. ניתוח שלאחר המוות גילה סימנים דומים לחנק כשהסיבה העיקרית היתה התרחבות עצומה של הלב וכלי הדם. מכיוון שהצמחיה בכוכב היתה עשירה במינרלים שנספגו בהם במידה מרובה, האמינו שהגורם למחלה נמצא במזון. הפירות שנמצאו בשפע דמו בטעמם לפירות טרופיים; עסיסיים ומתוקים מאוד, אלא שנילוותה לטעמם גם מליחות ומרירות מועטה אשר לדעת רבים שיפרה את הטעם המתוק מדי של הפרי. כשגדל מספר הקורבנות חזרו אל המזון שהביאו מן הארץ, אלא שתפיחת הגוף לא פסקה. המסקנה היתה שהאויר הוא שאינו טוב לנשימה. התברר שהגזים הקלושים הם שמשפיעים על התרחבות כלי הדם. למשך חמש שנים ננטש הכוכב עד שנתגלה הגזיליון. בליעת גלולה אחת ביום גרמה לפירוקם של הגזים המסוכנים שבאויר ופליטתם עם הזיעה. משלחות נוספות חזרו לבקר בכוכב ולתקופת מה נראה היה שבעיית הקיום נפתרה. אלא שהנשימה לא היתה הבעייה היחידה.
ההשערות הראשונות בדבר המזון הבלתי מתאים אומתו לאחר שנתגלו שוב מקרי התנפחות. השפעת הרכב המזון השונה היתה איטית והיא נתנה תוצאותיה רק לאחר מספר חודשים. שוב נתרוקן הכוכב מיושביו עד שנוצרה גלולה חדשה ומשופרת. מזה כחמש־עשרה שנים הוא מאוכלס במספר הולך וגדל של אנשי הארץ. הבעיה היחידה היא התלות בגלולה היומית שאספקתה העיקרית באה מכוכב דלתה־וי המשופע בחומרים הדרושים להכנתה. לפני כשנתיים חל שיבוש בייצור הגלולה ובמשך מספר הימים של מחסור בגלולות החיים תבע שוב קרימסון את קורבנותיו. רבים מהנפגעים ששרדו בחיים נותרו נכים אומללים לכל חייהם. גופו של אדם שהחל לתפוח לא יחזור לעולם לממדיו הרגילים אף אם יחזור ויטול מן הגלולה. על המסך ראה קורד דמויות אומללים אלו שגופם עבה ועגלגל ובעל גוון כחלחל.
בעוד קורד עוקב בתשומת לב אחר הקרנתו של כחול־מהיר, קרב אליו טימי בלווית אביו, ג’יימס דורין. נראה שהנער חש באישיותו המיוחדת של קורד וביקש את חברתו, כפי שחשו אנשים רבים אחרים שהעריצו את קורד. יחסו של קורד היה הדדי וגם הוא הגה חיבה אל הנער הנבון והמפותח. בין השלושה התפתחה שיחה ערה על צורתם המיוחדת של בני קרימסון. דורין האב, שנהנה מן השיחה עם קורד, לא אחר מלהביע את דעתו שצורתם של בני הכוכב הינה טיבעית לא פחות מזו של יצורים בכוכבים אחרים.
"בוודאי שמת לב שעל פני הארץ נגזרו כל בעלי החיים מצורת יסוד בראשיתית אחידה. צורה זו נשמרה בכל היצורים על אף התמורות שחלו בהם במשך מיליוני שנים. לכולם גוף שאליו מחובר באמצעות צואר, הראש המכיל תמיד זוג עיניים, חוטם אחד, זוג אוזניים ולוע. מלבד אצל חרקים וזוחלים מסויימים, תהיינה תמיד ארבע גפיים ושארית כלשהי של זנב. למרות שאותו יצור בראשיתי עבר תהליכי שינוי צורה רבים ושונים, נשמרה תמיד החלוקה הכמותית של אברים עיקריים. לא תמצא בעל חיים שיש לו רק אוזן אחת, או שלוש עיניים וכדומה, מלבד במקרים ספורים יוצאי דופן. הסברה היא שכל אותם יוצאי דופן, חרקים וזוחלים, אינם אלא נגזרים מיצור בראשיתי שונה.
“גם לקרימסון היה יצור בסיסי אחד אשר התפתח לצורות חיים שונות. גל־עין הוא דגם של חי יבשתי שכל מערכותיו נתונות בתוככי גופו העגלגל ככדור פחוס. אין לו ראש ולא צואר. עינו היחידה משתרעת על פני כמחצית שטח גופו, בצידו הפחוס, ויש לה תכונות קליטה ושידור מראות וכן ראיה סטריאוסקופית. תנועתו על פני האדמה נעשית באמצעות החגורה דמוית הצמיג השרירי המקיפה את גופו. באזור שבין החגורה לבין עינו המופלאה קבועים תשעה איברים המזכירים את חידקו של הפיל. אלה משמשים גם כגפיים לתנועה וגם כלועות וכלי נשימה. החדקים הם חלולים ומחוברים למערכות הגוף השונות. ארבעה משמשים לנשימה ולטיהור גזים, שניים לקליטת מזון והשלושה הנותרים להפרשות. חדק נוסף, עבה ומגודל, משמש בסיס לתנוחה הדומה לישיבה וגם לאיזון גופו ושינוי מהירות תנועתו. החדקים הגמישים מסתיימים בכעין עלי כותרת שריריים מאוד המסוגלים להתארך ולהתקצר וכך גם להפתח כפרח או להיסגר כניצן מחודד. קצהו של הניצן הסגור מתקשה בשעת סכנה כקרן חדה המזדקרת כחנית ומשמשת כנשק מסוכן. המעניין שתהליך האבולוציה של קרימסון דומה במידה רבה לזה שעל פני הארץ, לאחר שנקבעו בשניהם צורות החיים הבסיסיות. כשם שבארץ הפכו הגפיים לכנפיים אצל העופות ולסנפירים אצל הדגים, כך בקרימסון הסתגלו החדקים למצבי תעופה ושחייה מיוחדים אם כי שונים מהמוכר לנו על פני הארץ.”
עם שחר, כאשר צבעם הסגול של שמי הלילה התחלף בזוהר הוורוד של הזריחה, יצאה קבוצת נופשים לסיור כשג’ימס דורין משמש להם כמדריך ומלווה. רובם היו רדומים לאחר שבילו את מרבית הלילה בצפיה ברקיע המוזר. הלילה בקרימסון אף פעם אינו אפל לחלוטין. אחת משתי השמשות שלו מאירה תמיד באופן חלקי את צידו האפל, ומכיוון שהיא מרוחקת למדי שוררת לרוב אפלולית סגולה ורכה המציינת את הלילה. קשה להירדם כאשר נתקלים לראשונה בלילה המיוחד של קרימסון.
האורחים התרווחו בנוחיות במסוע השקוף המאפשר שדה ראייה נרחב לכל העברים. מסועי התיור תוכננו בקפידה לתרום להנאתם של הנופשים ובשעה שיצא המסוע בריחוף מהיר אל רחבי הערבה לא נשמע רחש המנועים אלא בלחישה רכה. ההתרגשות וקריאות ההתלהבות לא פסקו כל הדרך, כל אימת שנתחלפו הצבעים והגוונים של האדמה, הסלעים, הצמחים ובעלי החיים שניקרו להם בדרכם.
הנופים הקסומים בהרכבי צבע מכל גווני הקשת נראו יותר ויותר מוזרים ומכושפים ככל שהעמיקו לעבר ההרים. כשהגיעו לקניון עמוק שקירותיו הסגולים הזדקפו מעל תהום רחבה, שילב דורין את הנעת הניתור והמסוע נתלה באויר, מעל הקניון, כחרגול ענק. מתחת נראה אשד מים ענק ונפלא שמימיו האדומים ניתזו בשצף אל קרקעית סלע זהובה ויצרו בריכה עגולה שקוטרה כמאה מטרים. בתוך הבריכה הבחינו ביצורים מוארכים שדמותם לא היתה ברורה מפאת גובהם הרב מעל המים. רודין, אשר חזה את בקשתם, הנמיך אט־אט את המסוע שבו נהג. כשהתקרבו הבחינו שחיות המים היו מעין דגים דמויי טורפדו שאורכם כמטר עד שניים. הדגים השתעשעו במשחק הדומה לתופסת כשהם מתרוצצים בבריכה לא בשחיה כפי שעושים זאת הדגים על כדור הארץ, אלא בזניקות מהירות בזו אחר זו. לשעשוע של יצורי המים היו כנראה כללים ידועים, שכן בכל פעם שהיה אחד מהם נתפס על ידי רודפו היה הנתפס מתייצב אנכית בתוך המים ומנתר באויר באמצעות סילון מים שפרץ מזנבו והעלהו לגובה של כמה מטרים. כפי הנראה נועד הניתור לתת זמן בידי חבריו לפתוח בזניקות מהירות ולהתרחק ממנו כיוון שהנרדף הפך עתה לרודף. כאשר היה הרודף מתקרב לאחד מחבריו היה הלה מזנק לפתע באויר בכיוון בלתי צפוי, בכוונה להטעות את רודפו ולהתחמק מפניו.
עוד הם מתבוננים בשעשועי המים, הסב רודין את תשומת לבם של הצופים לגוף אדום שנראה צונח במהירות מאחד הכוכים במרומי הצוק שמעליהם. לגוף המוזר היתה צורה כשל פצצת חומר נפץ עתיקה מהסוג שהיה מושלך ממטוסי דלק נוזלי בתקופת מלחמות העולם על פני כדור הארץ. ראשו של הגוף היה מעוגל בקצהו ובו היתה קבועה עין רחבה בדומה לזו של גל־עין. בקצהו האחורי של הגוף הסגלגל והמוארך השתרבב זנב סנפירים אשר שיווה לו את מראה הפצצה העתיקה. היה זה ללא ספק יצור חי אשר צנח למטה במהירות שלהערכת הצופים היתה רבה ממהירות צניחה חופשית. לא היה הסבר מניח את הדעת לצניחתו המהירה אלא אם היתה ליצור הנעה עצמית כלשהי. היצור עט בקו ישר לעבר המים והצופים ציפו לראותו צולל למעמקים בחבטה אדירה. אך לא כך היה. בקרבת המים נפרש בבת אחת זנב הסנפירים למטריה רחבה שבלמה את נפילתו. על פניה של המטריה הפרושה יכלו להבחין בפסים ססגוניים מצבעים שונים. מתוך סיבובם של הצבעים יכלו לראות שהיצור הסתחרר בנפילתו סביב עצמו כסביבון ענק ותנועה זו היא אשר העניקה לו את הדחף שהניע אותו במהירות למטה, מהר יותר מנפילה חופשית.
בהטייה מעודנת למצב כמעט אופקי המשיך היצור במסלולו לעבר אחד מיצורי המים. בחלקיק שניה היה הדג המוזר לכוד במעין זרועות שהשתרבבו מגופו של הצנחן, שלא היה אלא עוף דורס ענק. טרפו היה חסר אונים בשעה שפרפר ונישא באיטיות אך בהתמדה כלפי מעלה, מסתחרר בזרועותיו של הסביבון המעופף. המסוק החי התרומם עד לגובה הצוק, שם נעלם בתנועה אלכסונית לתוך אחד הכוכים ששימש לו קן מבטחים.
“תנועתם של יצורי המים והעופות בכוכב קרימסון שונה. לחלוטין,” הסביר ג’יימס. "יצורי המים דומים ליצורי היבשה מלבד שגופם התארך לצורה זרמית. העין הסטראוסקופית נשארה במקומה ופונה קדימה לכוון שחייתו. כזכור, עינו של גל־עין פונה הצידה מכיוון גילגולו ודבר זה מצביע שגם על פני כוכב זה התפתחו יצורי היבשה מיצורי המים. הראיה הצדה אינה טבעית ורק לאחר הסתגלות עינו של גל־עין והתפתחותה כך שיוכל לראות קדימה דרך שולי העין המסתובבים, ניתן היה לצפות שתהיה לו אפשרות קיום. לתשעת החרקים של יצור המים צורה של סנפירים רחבים ואילו החדק הראשי משמש כאבר תנועה עיקרי. כנפות החדק חופפות וסוגרות זו על זו כשהן יוצרות חרוט מוארך שפתחו הרחב פונה לאחור. כיווץ מהיר של החרוט גורם לדחיית המים שבתוכו בסילון חזק ומהיר והדג המוזר ניתר קדימה בדומה לטיל. כשהכנפות נפרדות ונפתחות שוב חודרים המים וממלאים את החרוט מסביב מבלי להפריע לתנועתו של הדג. כיווץ נוסף והחרוט נאטם מסביב ומתיז סילון נוסף וחוזר חלילה.
“המעניינים ביותר הם העופות. צורת מעופם דומה לזו של ההליקופטר העתיק. חדק הבסיס נפרש לכנפיים רחבות ודקות כעין מניפה עגולה מרהיבה בססגוניותה ובשלל צבעיה. חמש הכנפות נוטות בשיפוע קל ויוצרות את זווית ההתקפה של להבי המניפה. לצורך מעופו חייב העוף להסתובב במהירות כדי ליצור את כוח העילוי. תשעת החדקים התפתחו לסנפירים אנכיים, שטוחים וגמישים. בשעת המראתו מנתר העוף לאוויר בדחיפה חזקה של זנבו, עליו הוא ניצב. מיד עם הינתקו מן האדמה מתנפנפים הסנפירים בתנועה היקפית מהירה וגורמים לו לסיבוב מהיר על ציר עצמו. מניפת המדחף שבזנב נפרשת ובסיבובה יוצרת את העילוי הדרוש. לאחר שהתרומם מסוגל העוף להתהפך על גבו כדי שעינו תפנה לעבר הקרקע ותחפש טרף. לאחר שהתהפך די לו להפוך את זווית כנפות המדחף כדי להמשיך ולהינשא באוויר. אם לא יהפוך את כיוון זווית המדחף הוא יגביר את מהירות צניחתו למטה כפי שראינו שעשה בזמן שעט על טרפו. כדי להפחית מהתנגדות האוויר ולהגדיל את מהירות צניחתו עוד יותר מכנס העוף גם את זנבו.”
הדרך נמשכה מן הקניון על פני קרקע סלעית כחולה שיצרה מישור רחב שהסתיים לרגלי רכס הרים מבותר ומצולק. חורשת עצים ננסיים וצהובים שהגיעה עד לקירות הסלע הארגמני התאימה לחניית מנוחה ולסעודה.
בעוד המלווים עורכים את המזון התפזרה הקבוצה לעברים כדי לסקור ולבחון מקרוב את הצמחים המיוחדים שמילאו את השטח. קבוצה קטנה בחרה להתרחק לעבר חגווי הסלע משם ביצבצו פרחי ענק לבנים שלא ראו כמותם. קורד והנער טימי בחרו לשבת בצילו של עץ צהוב כשכחול־מהיר שהתלווה אליהם משעשעם במראות שהפיק ממסך עינו. קורד שהגה בראשו תכנית נפלאה, התעניין לדעת עוד על חייהם של בני גל־עין. כחול־מהיר הקרין ברצון כל שידע בבהירות ובפרטי פרטים. צורת הִתְרַבּוּתם של בני קרימסון היתה מיוחדת ומסקרנת. יצורי קרימסון אינם נבדלים לזכרים ונקבות ומינם אחיד; אלא שההפרייה נעשית בכל זאת בשניים. לצורך כך הם נצמדים זה לזה בפי פתח חדק הבסיס על ידי פעולת שאיבה הנוצרת בחלל החדקים. במצב זה הם נשארים ללא תנועה במשך כשעתיים. היניקה בחללי החזקים גורמת לנוזלים הורמונליים לפעפע מהדפנות הפנימיות, להתערב אלה באלה עד שהנוזלים יוצרים את גרעין העובר: שני עוברים למעשה – אחד לכל יצור. לאחר שהופרו שני היצורים הם ניתקים איש מרעהו ובשניהם מתחיל ההריון הנמשך כארבעה חודשים. בתקופת ההריון נשארים בני הזוג באופן זמני זה בקרבת זה לצורך הגנה הדדית וציד משותף. העובר גדל בחלל החדק הראשי עד ללידתו. בתחילה אין התינוק מסוגל לדאוג לעצמו והוא נזקק להורהו בכל. את רוב זמנו הוא מבלה בחלל החדק ממנו הוא יורד ויוצא רק לקבלת מזונו. מיד לאחר גמר הזנתו או בשעת סכנה הוא חוזר ונדחק חזרה לחלל החדק הנשאר רחב לאחר הלידה, שם הוא מוגן היטב מכל צד. בהדרגה לומר התינוק למצוא את מזונו ולנוע על פני הקרקע, וככל שמתארכים הימים הוא נזקק פחות ופחות לחסותו ולהגנתו של חלל החדק החמים. כאשר עומד הצעיר ברשות עצמו הוא נפרד מהורהו ומחפש את קרבת בני גילו. זהו גם הרגע בו מנתקים ההורים את יחסי ההגנה ושיתוף הפעולה כזוג.
היצורים נוהגים להתקבץ לקבוצות של כשלושים פריטים, כולם מגיל דומה וכך הם נדים וצדים על פני הערבות. חלקן של הקבוצות צעירות מאוד וחלקן קשישות. הקבוצות אינן מתערבות זו בזו ואינן מסייעות אחת לשניה. קבוצה קשישה עלולה להכחד בשלמותה תוך מספר ימים או אפילו שעות אם נתקלה בטורפים חזקים וצעירים. זוהי הדרך בה בחר הטבע לאזן את האוכלוסיה.
למרות שפעולת ההפריה ההדדית אינה אלא פעולה טכנית בלבד, כיוון שכל צד מכיל את נוזלי ההתרבות להן הוא זקוק, וישנם מקרים בודדים שהיצור מפרה את עצמו כשאינו מוצא לו בן־זוג, יש להפרייה הזוגית חשיבות בשיבוח הגזע ושמירתו. כל אחד מהעוברים זוכה לתכונות תורשתיות וגֶנִים משני הוריו כך שלכל דור חדש יש תכונות מעורבות מדורות קודמים.
תוחלת החיים של גל־עין היא כשלושים שנה בלבד (שנת קרימסון שווה לכחמשה עשר חודשים בארץ). הם לא יצרו תרבות מפותחת למרות האינטליגנציה הגבוהה שלהם. הם פשוט לא נזקקו לכך, הואיל ותנאי האקלים נוחים רוב ימות השנה, ולכן אינם זקוקים לבתים לצורך מחסה. גם לטכנולוגיה לא נזקקו למרות שהחומרים והמתכות על פני הכוכב נמצאים בשפע רב. עיקר חייהם הוא ציד וחוויות אמנות שהם יוצרים בקבוצותיהם באמצעות עינים הרב־גונית. יש טוענים שהתרבות לא התפתחה בגלל התבדלות היצורים לקבוצות שאינן מנהלות מגע ביניהן ואינן יוצרות מסורת העוברת מדור לדור.
זעקה שנשמעה מעבר קירות הסלע הפסיקה את ההתבוננות בכחול־מהיר. אנשי הקבוצה שיצאה לחזות מקרוב בפרחים הלבנים חדרו ונכנסו לתוך גיא קטן שפתחו פנה לעבר החורשה. קורד ראה יצור חדש, מנומר בצבעי אדום־זהוב־שחור כשהוא מתקדם באיטיות ברחבה הקטנה שנוצרה בפתח הגיא בו נמצאו האנשים. לאנשים לא היה כל מוצא שכן מצידו הרחוק היה הגיא חסום בקירות זקופים ואילו הפתח והרחבה שלפני הגיא היו צרים מכדי לעקוף את היצור הבלתי מוכר. ואכן היה היצור מבהיל ומפחיד. צורתו דמתה מעט לגל־עין אלא שגופו היה קטן יותר. לעומת זאת היה חדק הבסיס שלו גדול ועבה וממנו התפלגו פלגי בשר עבים כקורות. היצור התקדם כשהוא מניף בזה אחר זה את פלגי בסיסו שהתפתלו כשורשיו של עץ ענק, שִילְחם קדימה ונאחז בקרקע כדי לגרור אחריהם את גופו ושורשיו האחרים.
“זהו השורשן! הוא מסוכן,” פלט טימי.
ואמנם, לעומת חדקי הגוף הקטנים אצל גל־עין, היו חדקיו של השורשן מגודלים ועבים מאוד והזדקרו קדימה באיום כשכפותיהם סגורות כחוד החנית. התקדמותו היתה איטית אך לאנשים שבגיא לא היה כל מוצא והם היו אחוזי בהלה. ג’יימס נופף בידו לפני מסך עינו של כחול־מהיר שישב וגבו אל המתרחש. הוא לא יכול היה לראות את השורשן וללא חוש שמיעה גם לא הסבו הזעקות את תשומת ליבו. היו להם סימנים מוסכמים בשפת התנועות. כחול־מהיר נטה על צידו, הסתובב וראה את המתרחש. חדקיו דחפו בקרקע הקשה והוא זינק לעבר הגיא. בשעטו במהירות קדימה לא התגלגל ישירות לעבר השורשן כפי שאולי ניתן היה לצפות. תחילה סטה בקשת רחבה ימינה בשדה הפתוח וצבר מהירות. אחר היטה את גופו לשמאל והסתער לעבר השורשן באיגוף גדול מימינו. רק לאחר שחלף מרחק ניכר מעבר לגוש השורשים החל בהקפה רחבה שנסתיימה במעגל שלם. השורשן הופרד מן האנשים שבגיא והיה סגור במעגל דמיוני שתאר כחול־מהיר במרוצתו על פני הקרקע הסלעית. המעגל הלך וקטן, הלך והצטמצם כשמהירותו אינה פוחתת. להיפך, בגלל שקוטר המעגל הלך והצטמק נעשו ההקפות יותר מהירות עד שנדמה היה שכחול־מהיר נמצא בכל רגע בכל מקום על פני המעגל. הוא הפך להיות קו עגול וסגור אחד כחומה החוסמת את דרכו של השורשן מכל העברים. הוא דמה למטבע מתגלגלת על הרצפה במהירות כשהיא נוטה מעט על צידה וחגה במעגלים הולכים וצרים.
לכשהצטמק קוטר המעגל לכדי כשלושה מטרים פשט כחול־מהיר לפתע את חדק בסיסו כאילו היה זה סרן מוצק שעליו סובב הגלגל. הוא זינק במשנה מהירות והחדק העבה והנוקשה כקורה פגע וחבט ומיעך בשורשן מכל עבריו סביב־סביב. החדק הסב במהירות לא רק חבט ופגע בשורשן אלא גם מרט את עורו ומשך את גופו כלפי מטה כשם שגלילי הפלדה במכונת דפוס מותחים את רצועת הנייר.
תוך מספר שניות היה גופו של השורשן שחוק ומרוט כשקרעי עור ובשר מדלדלים ממנו. השורשן ניסה להתנגד בהניפו את חדקיו החדים שכוּוְנו לפגוע באויבו. הוא נעץ אותם שוב ושוב בחידקו ובגופו של כחול־מהיר אלא שמאומה לא היה יכול להינעץ בגוף הסובב במהירות כה רבה. חדקיו של השורשן ניתזו לאחור בחוזקה או שהחליקו על פני גופו של כחול־מהיר מבלי לגרום לו כל נזק. השורשן איבד את שיווי משקלו והתמוטט אך גם אז לא הונח לו.
מעגל המלכודת הצטמק עוד והסרן התפתל כקרס סביב השורשן אשר כעת היטלטל והסתחרר לכל העברים כשהוא מהווה גוש ממועך בליבו של המעגל. שורשיו הענקיים התרוממו וחבטו באוויר ללא הבחנה ויותר מאשר הועילו גרמו לשורשן לאבד לחלוטין את שארית כוחו. המאבק והעייפות נתנו לבסוף אותותיהם גם בכחול־מהיר. סיבוביו פחתו וחדקיו המהירים לא עמד להם עוד הכוח להמשיך ולהאיץ את מרוץ הגלגל. הסיבובים פחתו לתנועה איטית וכחול־מהיר הירפה מאחיזתו, פרש את חידקו למניפה והגיע לעצירה שלמה. הוא היפנה את עינו הגדולה והתבונן בגוש חסר הצורה שעדיין פרפר על הארץ. הוא הניף שניים מחדקיו הסגורים כחוד חנית ונעצם במכת מוות בגופו של השורשן. כשאויבו מתבוסס בדמו על הקרקע קרע מבשרו נתחים זעירים אשר נשאבו מיד לתוך חדקי המזון. הניצולים קרבו אל כחול מהיר ברגשות מעורבים של תודה ואימה.
שיטת הציד המקורית שהצילה את נפשם הותירה אותם מלאי זוועה ופלצות. היצור החביב והמשעשע שהכירו עד כה נתגלה בדמות אכזרית וחדשה לחלוטין בשעה שרכן על טרפו ושאב ממנו קרעי בשר זבי דם סמיך ועכור שמראהו כעין שוקולד.
טימי התקרב ליצור שחזר להיות פראי כחבריו החופשיים. ליטוף מרגיע ואיתות נעים באצבעותיו לפני מסך עינו השיבו לכחול־מהיר את שלוותו והחזירוהו לתרבות. באי רצון עזב את טרפו וחזר בגילגול איטי לעבר המטיילים שליד המסוע.
כשחזרו בערב לחוות הנופש לא היה צורך לספר לאלה שלא הצטרפו לסיור את מעלליו וגבורתו. הם יכלו לחזות במו עיניהם בריקוד מעגל הצייד על מסך עינו של כחול־מהיר. מחול המוות האלים לא הותיר גם את המציג בשלוות נפש. הוא חש שוב בסערת הקרב וגופו ריטט בתזזית ככל שהריקוד נסער ומעגל המוות נסגר על טרפו.
ד
כשהזניק קורד את ספינתו אל החלל נמצא בכיסו חופן של גלולות הגזיליון. המחלפים הענקיים נשאוהו בקשת רחבה לעבר קבוצת כוכבי דלתה־וי. לאחר שהשיג בכסף רב כמות הגונה של חומרי גלם המשיך במסע ישיר לעבר הרקול־8. ידידו ד"ר ג’רלנד ספיין כבר המתין לו במעבדתו.
“לא חסכת באנרגיה כדי ליצור עמי קשר. מדלתה־וי לכאן. זהו מרחק לא מבוטל עבור מערכות קשר אפילו כשלך,” ניפנה אליו ספיין בהביטו בקורד בהערצה.
“יש לי משימה מיוחדת עבורך ורציתי להבטיח שתהיה פנוי כאשר אגיע.”
קורד הסביר באריכות את פעולת גלולת הגזיליון ככל אשר ידע והבהיר את חפצו.
“אם תצליח להפיק גלולה שפעולתה הפוכה ותקנה לגל־עין כושר קיום באטמוספירה ובתנאים שלנו, נרכוש לנו גזע נדיר ומיוחד אשר יהיה לא רק ידיד לאדם אלא גם יביא תועלת ושעשועים לאין שיעור. הנה לך חומר גלם למחקריך,” אמר בהצביעו על הארגזים שהובאו והונחו בפתח הבית.
לא חלפו ימים רבים וספינתו של קורד הופיעה שוב בשמי קרימסון. ד"ר ספיין נוכח לדעת שסגולותיו של גל־עין, כפי שתוארו בפניו על ידי ידידו קורד, לא היה בהן מן ההגזמה. גלולות הגאזין החדשות שהכין היו שמורות עמו לבדיקת השפעתן על יצורי גל־עין. והנסיון עלה יפה. לא שקורד לא בטח בידידו ספיין. הלה לא הכזיבו מעולם. אלא שתוצאות הניסוי לא היו אלא בגדר הימור עם הטבע. היצורים שבלעו את הגלולות שוכנו בחללית למספר רב של ימים באטמוספירה הארצית וככל שארכו הימים ולא חל שינוי בהתנהגותם חשו האנשים בבטחון גובר. הגיע הרגע שקורד, אשר נקשר לכחול־מהיר, החל לשכנע את טימי לוותר על היצור הנבון כדי שיעבור סדרת ניסויי התאמה כאיש צוות בספינה. טימי התקשה להיפרד מידידו אך ויתר לבסוף בתנאי שגם הוא ילווה למסע הראשון של כחול־מהיר.
ואכן, כחול־מהיר הסתגל היטב לחיים בספינה. הוא למד במהירות ומקץ זמן לא רב הכיר את מרביתן של מערכות הבקרה. קורד ניסהו בהתמודדות עם המחשבים והופתע לא מעט מיכולתו. רק במהירות לא יכול היה להתחרות עם קרביה האלקטרוניים של המכונה, ערכו עלה כשלמד להקיש בעדינות על המנענעים בעזרת חדקיו. מוחו של כחול־מהיר העלה קושיות שאיש לא נתן דעתו אליהן לפניו ושילובן במהירותו של המוח האלקטרוני העלה את כושרה של החללית בדרכים רבות. לא שגל־עין עלה על האדם באינטליגנציה אלא שמוחו היה מותאם לראיה ולהרכבה של צורות מסובכות. בעיקר היה כוחו רב בניווט במסלולים שחסכו בזמן ואנרגיה וקיצרו את המסע בימים רבים. כחול־מהיר היה לאחד מאנשי הצוות כשהוא עושה את מלאכתם של שלושה אנשי בקרה בעת ובעונה אחת. זמנם של האנשים שהתפנה נתמלא בשעשועי עין למכביר.
כנוסע צעיר לא היווה טימי כל מטרד לאנשי הצוות למעֵט שאלותיו הסקרניות שתבעו לדעת הכל. לא חלף זמן רב ואף הוא היה לאחד מהצוות שסייע במלאכות הקלות. הידידות בין קורד לבין הנער העמיקה והלכה כשכחול־מהיר יוצר את חולית הקשר האמיץ שביניהם.
החללית העמיסה מטען לִיתְיוּם יקר שנועד לאספקה ללקוח ושתמורתו היתה דרושה למימון צרכי הספינה עצמה ולחידוש מאגרי האנרגיה שלה שהחלו להידלדל. העבודה ארכה מספר ימים על כוכב מכרות מרוחק כשהצוות הפנוי מהעבודה נהנה גם מחופשה קצרה. זמן קצר לאחר הזניקה כבו לפתע האורות בחדר הבקרה ותוך דקות ספורות יצאה החללית משליטתם של אנשיה. כשחזרו האורות נוכח קורד לדעת שהמערכות אינן מגיבות לדרישותיו והן נעולות על טיסה בכיוון בלתי ידוע. ממערכת הקשר בקע קול עמוק ותקיף שהביע את רצונו בקור רוח.
“הספינה בשליטתנו. הישארו במקומותיכם עד שתקבלו הוראות נוספות.”
“מי אתם ומה רצונכם?” קרא קורד בזעם אין אונים המשתלט עליו. הוא ניחש בחרדה שהזרים חדרו והסתתרו בספינתו בשעה שהיו עסוקים בהטענת הליתיום.
“תדע בבוא העת. בינתיים הישארו במקומותיכם,” חזר הקול בקשיחות.
ההסבר היחידי שיכול היה קורד להעלות בדעתו היה שאחד מאנשיו התרועע בזמן חופשתו עם זרים ובהיותו שתוי התרברב ופטפט בגלותו את מהותו של המטען היקר שהעמיסו בחללית. מטען מסוג זה היה רב בערכו עד כדי למשוך הרפתקנים לסכן נפשם עבורו. בלי לבדוק ידע קורד שפתחי חדר הבקרה נעולים על אנשי המשמרת שבתוכו. כשנפתחה הדלת לאחר שעה קלה ניצבו בה שני אנשים חמושים, שניכר על אחד מהם שהינו המנהיג.
התקפות פירטים בחלל היו נדירות אך בהחלט קיימות. הדבר היה נוגד את טבעו של האדם אילולא נמצאו קבוצות אנשים מרי־נפש שהפרו כל חוק. אלה התקבצו סביב מנהיג נועז שמומחיותו בהנעת חלל ושהתמצא בתפעול מערכות הניווט. לרוב היה מנהיג כזה טייס חלל לשעבר אשר סרח והודח מתפקידו – תכונה אנושית אף היא. התקפותיהם נערכו על ספינות שהובילו מטענים יקרים ועוררו ציפיות לרווחים מהירים וקלים. ספינות השודדים היו מצוידות בציוד ציתות משוכלל ממנו שאבו ידיעות על תנועת חלליות ותוכן מטעניהם. שיחק מזלם עם ספינתו של קורד כאשר איש הצוות של ספינת השעשועים פיטפט וגילה את סוג המטען שהובילה הספינה התמימה למראה. קורד המנוסה נקט בכל אמצעי הזהירות ולולא המקרה ביש המזל לא יכול היה איש לדעת על תכולתה של ספינת המירוץ האצילית. לאחר פירוק מטעני הספינות, מעטים היו הניצולים ששרדו מהן, הואיל ונוסעיהן היו בדרך כלל נידונים לחיסול. המצב הפעם היה שונה מעט. לרווחתם של אנשי הצוות ולחדוותו של מנהיג הכנופיה היתה ספינתו של קורד, מלבד מטענה, אוצר בלום בפני עצמה. דקות מעטות לאחר שנלכדה כבר ידע השודד והכיר בסגולותיה המיוחדות וטרם החליט אם יזדקק לאנשיה כדי להפעילה. הוא שיער שבעליה וטייסה של הספינה אינו טייס תובלה רגיל ובדעתו היה להפיק ממנו ידיעות ואוצרות נוספים.
“מה זה?” שאל בהצביעו על היצור מכוכב קרימסון שכמוהו טרם ראה מימיו. בחדר הבקרה נמצאו בשעת כיבושו, קורד, טימי, כחול־מהיר ושלושה אנשי צוות. טימי קפץ ממקומו למשמע השאלה וקרא בעלבון:
“הוא שלי ואל תשאל מה זה. שאל מי זה.”
“יהא כך, נער. מי זה?”
קורד נגע בידו של טימי כדי להרגיעו וענה במקומו.
“זהו מין יצור שעשועים. הוא חברותי ונענה ליחס של חיבה. אין צורך לפגוע בו כי אינו מזיק לחלוטין.”
“ומה ביכולתו לעשות? הראה לי את שעשועיו!”
קורד, אשר כבר למד והכיר את שפת התנועות, הרגיע את גל־עין ועוררו בחיבה להצגת המראות. הפולש התבונן בו בתחילה כבדרך אגב ואחר בעניין גדל והולך. קורד קיווה שכחול־מהיר יטה את תשומת לבם של השניים החמושים ויוכל להסתער עליהם כשיסיחו דעתם ממנו. אך אלה היו זהירים ולמודי נסיון. גל־עין ניצב ביניהם כך שאפילו מבלי להסב מבטם ממנו יכלו להשגיח בבטחון על השבויים.
“מעניין מאוד,” אמר מנהיג השודדים בתאוות בצע. “לחיות כאלה יש ערך רב אם מציעים אותן למכירה. עוד נבדוק עניין זה. כעת צאו כולכם מהחדר, לאט ובזהירות.”
תחת משמר ואיום נשק הם הובלו לאורך המסדרון ונכלאו באולם המועדון הרחב יחד עם יתר אנשי הצוות. נאסר עליהם לשוחח איש עם רעהו ולאחר שעה ארוכה של שתיקה גברו המועקה והחששות לגורלם. קורד וטימי אשר גם הם לא יכלו לשוחח ביניהם מצאו עד מהרה תחבולה. הם ישבו זה ליד זה מול כחול־מהיר כשגבו פונה לעבר השומרים. בתנועות מאומנות שלחו זה לזה סימנים אשר כחול־מהיר הציג על מסך עינו והעביר בין קורד לטימי לסרוגין. הוא עצמו הבין היטב את המצב בו היו נתונים והוסיף רעיונות משלו בנסיונותיהם למצוא תחבולת היחלצות. קורד נקרא לחקירה אל מנהיג הכנופיה שלא נתנה לשודד כל ידיעות נוספות על החללית. הוא ניסה להרוויח זמן בתשובות מעורפלות, אך ידע שעליו לפעול בהקדם בניסיון היחלצות בטרם יושלכו כולם אל החלל. כשנואש ממנו השודד הוחזר לאולם הכלא ובמקומו הובאו לפניו כחול־מהיר וטימי. היו לכחול־מהיר סיכויים טובים משלהם להצילם ועל כן היה עליו לרכוש את אמונם של הפולשים בתמימותה של חיית שעשועים. טימי הראה למנהיג את שפת התנועות ולאחר זמן קצר כשנוכח לדעת שהוא שולט היטב ביצור אשר שיתף פעולה שילח את הנער חזרה לאולם הכלא. בחדר הבקרה נותרו רק המנהיג ושניים מאנשיו שהשתעשעו מדי פעם עם היצור החביב.
כחול־מהיר שקל אפשרויות פעולה וחישב את סיכוייו בזהירות. הכל היה נתון כעת בידיו. הוא יכול היה לתקוף את המנהיג בהפתעה ולהורגו בחדקיו החדים ששמר על רפיונם כל העת כדי שיראו כבלתי מסוכנים. יתכן ויצליח להפתיע ולחסל עוד שודד או שניים בחדר בהסתמך על כך שלא הכירו את תכונות הלחימה שלו ולא נזהרו מפניו. לכן שמר כל העת על תדמיתו החביבה של חיית שעשועים בלתי מזיקה. חיסולו של המנהיג, חשב, יתכן ויערער את בטחונם של יתר אנשיו ויותירם ללא רוח לחימה אך הוא לא בטח בכך. גם לא ראה כל דרך כיצד יוכל להשתלט על יתר השודדים החמושים שנמצאו בכל רחבי הספינה. והיתה בעיה לחלץ את השבויים באולם המועדון מבלי לסכן שייפגעו מנשקם של שומריהם. לבסוף החליט להשתלט על חדר הבקרה למרות שהיו לו קשיים בהפעלת הציוד שהותאם ליצורי אנוש. גם לא היתה לו עדיין מושג כיצד יוציא ממקומם את הפולשים ששמרו על תאי הכוח של הספינה והיה ביכולתם להוציא את מערכותיה מכלל פעולה בכל רגע שייחפצו.
כחול־מהיר ניצב לפני המנהיג והמתין לשעת כושר אשר באה כאשר אחד מעוזריו ניגש אליו עם נתוני הטיסה לצורך התייעצות. המסך הצבעוני פרץ וקילח לפתע, כאילו בשמחה לקראתם, בשטף של חזיונות מרהיבים, והשניים לא עצרו עצמם מלהתבונן ולהתפעל בהנאה גלויה. השודד השלישי שבחדר התקרב אף הוא להתבונן במראות ואז פעל כחול־מהיר במבצע חלק ומהיר ועקוב מדם. חדקיו הגמישים הזדקרו והתארכו כהרף עין. קצותיהם נתקשו והתחדדו כקרני קרנף וננעצו בגופותיהם של השלושה בבת אחת, שוב ושוב, כשמספר חדקים פועלים יחד ונוגחים את הפולשים למוות. לא היה כל מאבק כמעט. תוך מספר שניות נותרו גופותיהם מוטלות ללא רוח חיים כשפצעים רחבים ומכוערים קרועים בהם, פצעים פעורים ומרוטשים וזבי דם.המקום נראה כבית מטבחיים. הוא משך את גופתו של המנהיג ממושב הפיקוד של קורד וטיפס במקומו עד שמצא לעצמו תנוחה מעוררת גיחוך. הכורסא המשופעת במנופי הבקרה לא נועדה ליצורים שאינם מבני אנוש והיצור המגואל בדם עמל קשות עד שהצליח לתמרן במושב הפיקוד ולהסיט את מנופי הבקרה ולחצני התקשורת. מכשירי הקשר הציגו בפניו את הקושי הרב ביותר בגלל הלחצנים הזעירים שנועדו לאצבעות אדם ואילו לחדקיו המסורבלים היו למשימה כמעט בלתי אפשרית. מסך עינו הבהב לבסוף בגווני סיפוק כאשר החלה מערכת הקשר לפעול.
באולם בו רוכזו השבויים ביחד ניצבו שני שומרים ליד הפתח, חמושים במלוא נשקם כשמרחק בטחון מפריד ביניהם לבין הכלואים. הם היו עצבניים מעט אך פקחו עיניהם והשגיחו בכל תנועה באולם. בחזית האולם היה קבוע מסך תצוגה גדול ששימש למופעי בידור במועדון וגם כמצג לתקשורת־רואי ממנו הוקרנו הודעות לצוותים. אקרנים כאלה היו מפוזרים בחלקיה השונים של החללית כשהם קשורים למרכז הבקרה. האקרן במועדון שהיה עד כה כבוי הואר לפתע וכל הנוכחים יכלו לראות בו את הנעשה בחדר הבקרה. ההפתעה היתה שלמה והשומרים בהו בתמונה במבוכה וחרדה. על מושב הפיקוד ראו גבר מגודל במדי סיור המשמר הגלקטי, כשהבעת סמכות נוקשה נסוכה על פניו. קבוצת שוטרים במדי המשמר מילאה את החדר כשנשקם שלוף ומכסה את מנהיג השודדים ושני עוזריו. חיש קל ניראו אלה כשהם מפורקים מנישקם ומובלים החוצה מחדר הבקרה תחת השגחתם של שני אנשי המשמר. צהלת השמחה של השבויים נקטעה בקשקוש המתכתי בנשקם של השומרים שהיו אחוזי בהלה ונואשים. קורד עצמו הופתע לא פחות מהופעתו המפתיעה של המשמר הגלקטי בראשותו של מפקדם הקשוח והמוכר היטב. למרביתם של הנוסעים הקבועים בחלל, כל שכן למפירי חוק.
בחדר הבקרה הופעלו המצלמות הסוקרות את המסדרונות ועל האקרן הופיעה כעת קבוצת אנשי משמר חמושים כשהם סוקרים בקפדנות כל תא שבדרכם. הם צעדו בנוקשות והתקרבו לאולם המועדון. תהיה אשר תהיה סיבת הופעתם והדרך אשר הצליחו לחדור לחללית הכבושה, קורד החליט לפעול מיד ופנה אל שומריו בביטחון.
“שמעו! אין לכם כל סיכוי נגד משמר החלל שיכנס לכאן בכל רגע. הניחו את הנשק ומנעו גם שפיכות דמים חסרת תועלת. הצילו את עצמכם.” השומרים זקפו נשקם בפחד ובהיסוס. הם ידעו שלא יהיה להם סיכוי בעוד רגע כאשר יכנס המשמר, אך גם לא היה להם הרבה להפסיד. לרגע השתעשעו ברעיון לקחת בני ערובה ולהימלט עימם לספינתם. הם זרקו מבט מהסס נוסף מבעד לצוהר הספינה שם נראתה חלליתם שלהם הנעה במסלול מקביל. כאילו בתשובה למחשבותיהם התחלפה התצוגה על האקרן שלפניהם. המצלמות סקרו כעת את ספינת משמר הסיור בחוץ כשתותחי האנרגיה שלה נעולים על ספינת השודדים. ללא אומר מסרו את נשקם בידיו של קורד ואנשיו.
נותרו עוד שניים מאנשי הכנופיה שאת מקומם המדויק בחללית לא ידעו. קורד שיער שהם הופקדו לשמור על חדרי הכוח והמנועים וביכולתם היה לנתק שוב את אספקת האנרגיה אילו ידעו שהספינה יצאה משליטתם של הפולשים. קורד ואנשיו יצאו בנשק דרוך לעבר תאי האנרגיה. הפליא אותו שלא פגשו בדרכם את אנשי המשמר שהיו עתידים לפני רגע לפרוץ למועדון בו היו כלואים.
כשחלפו על פני אקרן תקשורת נוסף במסדרון ראה הסבר שהניח את דעתו. הוא נוכח בסיפוק שמשמר החלל פעל ביעילות. הם הקדימו את קורד ואנשיו וצעדו כעת לעבר תאי הכוח. קורד שיער שכאשר נוכחו אנשי המשמר שבחדר הבקרה בעזרת מצלמות הרואי שבמועדון שהנצורים השתחררו משוביהם, שינו את הוראותיהם למשמר שבמסדרון ושילחוהו לחדר הכוח שבו ראו במצלמותיהם את אחרוני הפולשים. קורד בטח בעליונות משמר החלל ונשאר לעקוב אחר הפעולה מעל האקרן. אנשי המשמר סגרו על חדר הכוח וחסמו את המעבר. ליד האקרן תהו האנשים כיצד יצליחו להוציא את שני השודדים מן החדר. האקרן היבהב ואז ראו את השניים יוצאים מהפתח כשידיהם ריקות. הם התבוננו סביבם בפחד ובבהכנעה ממתינים לאנשי המשמר שיאסרום. קורד תמה מדוע משתהים אנשי המשמר בפעולתם. תמהונו גבר כאשר לא הבחין בהם כלל למרות שרגע לפני כן חסמו את פתח חדר הכוח. מבוכתם של שני הפושעים לא היתה פחותה משל קורד ואנשיו.
לאחר שיצאו ללא נשקם לא הבינו מה צורך ראו אנשי המשמר להסתתר מפניהם. “אל תירו!” צעקו בפחד, ''השלכנו את הנשק ואנו נכנעים," עיניהם המשיכו לחפש את אנשי המשמר שעדיין היו נסתרים מעיניהם.
קורד פרץ בדהרה לאורך המסדרון כשאנשיו המופתעים שועטים אחריו. רק לאחר שהשניים היו אסורים וכבולים היטב הירשה לעצמו לפרוץ בצחוק אדיר.
“ההצגה היתה כה מושלמת,” הסביר, “שגם אני הולכתי שולל. הייתי צריך להבין מיד שמשמר החלל לא היה אלא תעלול אופטי מוצלח של כחול־מהיר. כמעט שאחרנו את המועד כאשר בטחנו שהמשמר יאסור את השניים בפתח חדר הכוח. המשמר לא היה קיים כלל. גם כחול־מהיר הבין ברגע האחרון שהגזים בהקרנת תמונה נאמנה מדי למציאות שאינה קיימת. ההקרנה האחרונה היתה דרושה כדי שהשניים ישוכנעו שהמשמר נמצא בפתחם אך היא הטעתה גם אותנו. כחול־מהיר רמז לנו על המצב כאשר הקרין תמונה אמיתית של מצלמות הרואי, בה נראו שני הפושעים נבוכים מהעלמם של אנשי המשמר…”
“וכל ההקרנה המזוייפת,” התפרץ לדבריו טימי, “נובעת מגורל עיוור. לפני מספר ימים צפינו יחד בסרט על אנשי המשמר מתוך ספריית ההקלטות… והוא שמר את הדמויות בזכרונו…”
-
באנגלית CRIMSON = ארגמן ↩
- נועה הורן
- יוסי לבנון
- פנינה סטריקובסקי
- רוני מנור
- אירית חיל