לויד ביגל ג’וניור הינו סופר מד“ב מוכר למדי בארצות הברית ובאירופה – אלא שכמצופה לא זכה עדיין להכרה על־ידי חובבי המד”ב בארץ. לויד ביגל עוסק בד“כ בכתיבת מד”ב הרפתקני, היינו – אֶפּוסֵי גבורה חלליים למיניהם, סכסוכים וחיכוכים אינטרגלקטיים וכדומה. סיפור זה אותו אנו מביאים הפעם אינו מייצג את יצירותיו של המחבר ומצטיין בתמציתיות ובאיפוק.
* * *
גלגל החמה המצומק היה תלוי מעל האופק הנמוך כעַיִן שטנית לוהטת, אך האור שהאיר את קווי הבניינים שבשטח נבע מקרינתם החודרת של מיליוני כוכבים צפופים.
גורטון אפרו יצא החוצה מביקתת התיקשורת והביט סביבו בסקרנות. הוא שרת בקו החלל למעלה מעשרים שנה, ומעולם לא זכה לראות תחנת חלל לשעת חרום ולמען האמת גם לא רצה בכך. משום מה קיבל את הרושם שתחנות אלה היו מלאכותיות לחלוטין, אך זו היתה בנויה על פניו השטוחות של גוש סלע ענק. עריסת נחיתה נשלחה מבעד לכיפה השקופה, פורשת רשת עכבישית רחבה דיה לקלוט גם את חללית קווי־הכוכבים הגדולה ביותר. המתקן נתמך בקפיצי ענק השקועים היטב בבטון. בכבידה החלשה ששררה שם לא היתה שום סכנת התמוטטות, אך היה מקום לחשוש. כי זעזוע שייגרם בשל נחיתה בלתי מיומנת עלול להשליך את התחנה לחלל.
העוגנים היו מכוסים בסככות תחזוקה ואיחסון. מאחוריהם ניצבו תאי הלינה המעוגלים. המדריך לשעת חרום הבטיח אפשרות לאחסן שם אלף איש, או אף אלפיים – אם לא איכפת יהיה לפליטים להצטופף מעט. אפרו הביט בבניינים בספקנות ונהם: “שקרנים שכמותם.” הוא לא פירט מדוע חרה לו שקר זה, שהרי בין כה וכה היה שם לעת עתה רק איש אחד – הוא.
יומן התחנה כלל עשרה רישומים קודמים שנעשו כולם במשך מאה ושבע השנים האחרונות בידי צוותים שבאו לתחזק או לספק מזון לתחנה. התחנה לא השתנתה ברבות השנים. היא נשארה בודדה, ולמעט נחיתות בודדות אלו – חסרת שימוש ובלתי נחוצה. כל ההוצאות העצומות והתיכנון הקפדני שהושקעו בהקמת התחנה כוונו לקראת מטרה אחת: שסירת הצלה תוכל להינעל על קרן החילוץ של התחנה ולבסוף תפלוט אליה נוסע אחד: גורטון אפרו.
סירת ההצלה רבצה בקצה עריסת הנחיתה כטפיל קטן הדבק לחרק אדיר ממדים. הנוסע הבודד משך בצווארונו המהודק ושיקע עצמו באכזבתו. הוא ידע מה יוכל למצוא כאן – המדריך לשעת חירום שבסירת ההצלה תיאר הכל בפרטי פרטים – אך במשך ימים ארוכים של בדידות סטרילית, החל לראות מקום זה לא רק כתחנה שיש לנחות בה בדרך אל ההצלה, אלא כיעד בפני עצמו. מקלט, הממתין לו כדי לקדמו בברכה, בחמימות ובהכנסת אורחים.
אלא שבתחנה היתה שוב בדידות, בקנה מידה גדול הרבה יותר.
נחיתתה של הסירה הוציאה את תחנת החלל מתנומת החורף הקפואה שלה. האור שסביב סככת התיקשורת היה חמים בהרבה מכפי שהיה כאשר נכנס אליה, ורובוט־נקיון דישדש פה ושם, מחפש בסבלנות אין קץ אחר זיהומים כלשהם שעלולים היו להסתנן פנימה. אפרו צעד באיטיות לעבר בית הלינה הקרוב אליו, מביט עדיין בסקרנות סביבו. תנועה משמאלו משכה את תשומת ליבו. זה היה רק רובוט־ניקיון נוסף, אך הוא הביט בו רגע ארוך וכשסובב את ראשו…
ההלם הקפיא אותו באמצע הצעד שעמד לצעוד. ליד הכניסה לבית הליגה עמד אדם. בטרם הצליח מוחו ההמום של אפרו להבין בדיוק מה רואות עיניו, השליכה הדמות המוזרה את עצמה קדימה כשהיא עטויה במערבולת מוזרה של בלויי סחבות. אפרו נסוג לאחור, ידיו הרועדות מורמות על מנת להגן על עצמו, אך האיש כרע על ברכיו לפני אפרו ואמר, כשעיניו מופנות לצדדים וקולו נמוך, “האוכל לקבל את ברכת הוד מעלתו?”
“ברכתי?” התפרץ אפרו. כנראה שתלבושתו הטעתה את הטיפוס הזה וגרמה לו משום מה לחשוב שהוא כומר!
הוא צעד צעד נוסף לאחור, לוטש את עיניו כלפי מטה אל האדם, ולפתע קלט כי התלבושת המוזרה שלו היתה אמורה להיות מעין תלבושת של כהן דת. האיש נראה כקריקטורה שטנית, כדמותו המעוותת של כומר כפי שהיא נראית בעיני רוחו של אתאיסט מושלם.
אפרו הכיר את הטיפוס הזה. האיש היה לבטח נביא־חובב, כהן דת מכה עצמו, נווד מעצם מהותו, קבצן ערמומי שמצא בדמות הדתית הזאת אמצעי בטוח להגדיל את הכנסתו היומית.
אך הרישום האחרון ביומנה של תחנה מרוחקת זו נעשה לפני ארבע עשרה שנה! “מה, לעזאזל, אתה עושה פה?” תבע אפרו.
רכון עדיין על ברכיו, המתין האיש בסבלנות. “אני לא ‘הוד מעלתך’,” אמר אפרו. “הייתי מוצב על החללית ‘קרביליוס’. היא התפוצצה תשעה עשר יום לאחר היציאה מדונארש ולמיטב ידיעתי, אני הניצול היחיד. אני יכול להרים עימך כוסית, לקלל אותך בכמה קללות ממדרגה ראשונה, אבל אין לי ברכות בשבילך. אינני מכיר אף ברכה.”
כהן הדת זקף את עיניו לאיטו. פניו היו זקנות, קמוטות וצרובות. עיניו, שאישוניהם היו פקוחים לרווחה בשל אור הכוכבים העמום, ננעצו בו בחוסר הבעה. ידו השמאלית היתה כפופה בצורה מוזרה.
הוא אמר בחוסר וודאות, “הַבּאת להדריכני, הוד מעלתך?”
“באתי בגלל שסירת ההצלה שלי טסה על קרן החילוץ של התחנה. במלים אחרות – הגעתי לכאן במקרה. אילו נתקלתי בקרן חילוץ של תחנה אחרת הייתי נוסע לשם.”
“אין כאן שום מקריות,” אמר כהן־הדת. ידו הימנית סימנה באויר צלב גדול. “רצון האלוהים הוא שהביאך לכאן.”
אפרו אמר במרירות: “אם כך אלוהים היה צריך להרוג יותר מארבע מאות איש כדי להביא אותי לכאן. אני מניח שזה באמת מחיר פעוט עבור הישג נשגב כל כך. הפגשתו של גנב שיכור עם איזה מופרע שמתיימר להיות כומר. מספיק עם השטויות האלה וקום על הרגליים.”
הכומר הזדקף באיוושת בגדים בלויים. אפרו שאל, "היש כאן עוד מישהו?''
“הקהילה שלי,” אמר כהן הדת בגאווה.
''קהילה? כאן?"
עוד רובוט נקיון חלף בדישדוש על פניהם וכהן הדת שלח את ידו אליו ועצר אותו בתנועה מלטפת. אחר כך שחרר אותו.
“הנה אחד מבני עדתי,” אמר.
"מכונות?''
כהן הדת הביט ישירות בעיניו של אפרו. פשוט מופרע הירהר אפרו, רק אחד כזה מסוגל להיראות כאילו השכינה שורה עליו באמת ובתמים. מופרע – או קדוש.
“האם לא אמר המשיח ‘אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים’? ואלה” – תנועת ידו הרחבה חבקה בתוכה את רובוט הנקיון והתכונות הדוממות שניצבו ליד ביקתות התחזוקה. “אלה, הוד מעלתו, הם עניי הרוח”. הוא חזר וכרע על ברכיו. “האוכל לקבל את ברכתך, הוד מעלתך?”
האקסטזה המתחננת הטהורה שבקולו של האיש, ההכנעה העמוקה שבעיניו, הרגיזו את אפרו ונגעו לליבו כאחת. הוא ידע כי לעולם יראה זאת כמעשה פחדנות, אך בכל זאת העניק לאיש את ברכתו.
הוא הניף את ידו בתנועה מעורפלת ושלף מזכרונות הילדות הנשכחים שלו מספר שזכר. “בשם הכל־יכול, מי יתן וישרה עליך החסד וכל חטאותיך יסלחו.”
הוא עקף את כהן הדת וצעד במהירות לעבר חדר הלינה. הוא לא הביט לאחור עד אשר הגיע לשם. כהן הדת נע באיטיות לכיוון ההפוך, מחזיק לפניו עדיין את ידו הכפופה. שלושה רובוטי נקיון דישדשו בעקבותיו בשורה עורפית.
“הקהילה שלו,” אמר אפרו בגועל.
הוא בחר לו את חדר הלינה הקרוב ביותר לכניסה, והדבר הראשון שבדק היתה הדלת שלו – והוא ווידא שהיא נעולה היטב.
חדרי הלינה היוו יחידה בפני עצמה, לרבות יחידת־אויר עצמאית, האמורה להגן על המתאכסנים במקרה של נזק לכיפה. הדבר הראשון שאפרו חשק בו היתה אמבטיה, והוא רבץ להנאתו במשך שעה במים החמים, מסיר מעליו את שאריות המסע הארוך שעבר, בזמן שרובוט־עיסוי טיפל בו במומחיות. רובוט־שרותים לקח ממנו את מדיו המהוהים והחזיר לו אותם מגוהצים וללא רבב. מכונה אחרת סיפקה לו שלוש מערכות ביגוד חדשות. אחת מהן לבש ואת שתי האחרות נשא יחד עם המדים לחדר השינה שלו, כשרובוט־נקיון מדשדש בעקבותיו ככלבלב. מיטתו הנוחה הוצעה מחדש על ידי רובוט אחר. עלה בדעתו כי הקהילה של כהן הדת לא היתה קטנה כלל ועיקר.
תוך כדי חיטוטיו במגירות ניתקל בספר.
"‘כי דבר אלהים חי הוא, ופועל גבורות, וחד מכל חרב־פיפיות’
תנ“ך זה ניתרם לטובת שלוותך הרוחנית על ידי אגודת סיינט ברוק.”
אפרו ערך חיפוש קדחתני בחדרים האחרים שלצידי חדרו ובשניים שמולו. בכולם מצא ספרי תנ“ך. קרוב לוודאי שספר תנ”ך אחד נימצא בכל חדר שינה בתחנה, אם כי למעשה תנ“ך אחד היה די והותר. אילו החליט אדם בודד שנתקע בתחנה משך שנים מספר להתעניין דווקא בתנ”ך, היה יכול להפוך בסופו של דבר לתיאולוג לא רע.
“בשביל מה צריך תנ”ך," תמה אפרו, “אם לכל מערכת חדרי לינה יש ספריה עשירה משלה?”
השאלה האמיתית היתה מדוע בחר אותו כהן־דת להישאר בתחנה שנים על גבי שנים. כל אשר היה עליו לעשות הוא לשבור חותם אחד, למשוך בידית והתחנה היתה משדרת קריאת אזעקה עד אשר היתה מגיעה חללית החילוץ – תוך ימים, שבועות או חודשים. אף אחד לא היה ממהר להגיע, שכן, באורח פארדוקסלי, קריאת אזעקה מתחנת חלל לשעת חרום לא ציינה דווקא מקרה חרום. נוסעיה של חללית־תיור שלמה יכלו להתאכסן כאן למשך יותר משנה בלא לחשוש מסכנה כלשהי, פרט לשעמום. במוקדם או במאוחר, בדרך כלל במוקדם תגיע חללית החילוץ.
אפרו מצא שהחותם על ידית האזעקה היה שלם. כנראה הגיע לכאן האיש עם בוא ספינת הביקורת האחרונה, כלומר – לפני ארבע עשרה שנה, ובמשך כל אותו זמן לא ביצע אותה פעולה פשוטה שיכלה להביא לחילוצו. הדבר היה כה בלתי הגיוני עד כי אפרו פנה בחוסר נוחות אל סככת התקשורת, על מנת לבדוק את המצב. אך אות האזעקה המרצד נשמע גם נשמע, וקישט ברציפות את צפצופיה הקבועים של קרן־החילוץ.
“הבחור פשוט מטורף,” אמר אפרו לעצמו. “ואין פלא, לו הייתי פה זמן כה רב, אולי הייתי גם אני מתחיל לשאת דרשות בפני הרובוטים.”
באחד מחדרי המנוחה מצא רמז נוסף. חדר זה היה מקושט בציורים דתיים, אשר אחדים מהם הראו כוהני דת במהלך טקסים דתיים – אין ספק שזה היה מקור ההשראה לתלבושתו של כהן הדת. מטורף מסכן ובודד שכמותו.
הוא חיטט בין הספרים שבספריה, קרץ לעצמו למראה מדף ספרי התיאולוגיה, בחן את חדרי המוסיקה, קרא את התוכניה שהציעה לו מבחר של יותר ממאה סרטים שונים. בכל מקום נמצאו רובוטים. האגף הזה הכיל מקומות איכסון לחמישים איש וכל הרובוטים והשרותים שלו התרכזו עתה אוטומטית באפרו. על כל צעד ושעל נתקל ברובוט.
הוא פנה לעבר חדר האוכל, זימן רובוט־שרות בלחיצת כפתור ובלחיצות כפתור נוספות הזמין אצלו את ארוחתו. הרובוט התגלגל לדרכו. לחיצה על כפתור נוסף הביאה אל צידו רובוט־משקאות ואפרו בחן, מסוחרר את לוח הפיקוד שלו שהציע כאלף צרופים שונים של קוקטיילים. הוא הזמין כוסית וויסקי גדולה, בלי קרח, והרובוט הגיש לו אותה בגביע פלסטיק. לא רחוק משם ריחף לו רובוט ניקיון. כמו חיית בית, הרהר אפרו, ממתין לי שאזרוק משהו ארצה.
רובוט־השרות הביא לו את הארוחה. אחרי המנות המרוכזות שניזון מהם על גבי הסירה, היה טעמה נהדר, אך המנות המרוכזות הללו גרמו לקיבתו להצטמק. הוא אכל ככל יכולתו ואת כל שנותר שפך ארצה על מנת לספק לרובוט הנקיון משהו לענות בו; אחר כך הזמין משקה נוסף.
כאשר נכנס כהן הדת לחדר האוכל זמן מה אחר כך, חש עצמו אפרו בטוב:
אמבטיה, עיסוי, ביגוד נקי, ארוחה מעולה ועכשיו כבר חיבק את כוסית המשקה החמישית שלו.
הוא העניק לכהן־הדת ניפנוף יד ידידותי וקרא: “בוא הצטרף אלי, שתה משהו.”
כהן הדת הביך אותו בכך ששקע על הארץ לידו. “הדרך אותי, הוד מעלתך”, ביקש.
“אני לא בתפקיד,” אמר אפרו, לא בגסות – שכן הוא חש מעט רחמים כלפי האדם הזה. "בתור התחלה – מעולם לא הייתי ‘הוד מעלתך’. הייתי מוצב על ה’קרביליוס' וביום שלפני התפוצצותה הורשעתי בעוון אי־ציות לפקודות, השתכרות בתפקיד, התחצפות לנוסעים, גניבה ממחסן המשקאות של החללית ויריקה לתוך מערכת האיוורור. שמו אותי במאסר־בית בחדר המגורים שלי. גנבתי עוד בקבוק של הברנדי הגונארדיאני המשובח ביותר – עם גליון הרשעות כזה, בקבוק אחד פחות, בקבוק אחד יותר. הרבה זה לא יכול היה לשנות – ואחרי שגמרתי אותו טיפסתי לתוך סירת הצלה בתיקווה שאוכל לישון שם בשקט עד שזה יעבור לי, ומבלי שיפריעו לי באמצע עם כתבי אישום חדשים.
כשהתעוררתי מצאתי את סירת החילוץ מרחפת לה בחלל, מוקפת בשברים והריסות שכללו בין היתר מספר רב של גופות חרוכות בדרגות שונות של התפרקות. והנה אני כאן. אולי הניצול היחיד; ואני אומר לך שלא הייתי מסוגל לנהל שום טקס דתי, גם אילו היכרתי אחד כזה. אלא שאני לא מכיר."
כהן הדת הביט בו בחוסר הבעה.
“מאיפה אתה?” התעקש אפרו.
“נולדתי כאן מחדש. לזמן שלפני הלידה־מחדש אין שום משמעות.”
“כנראה ברחת לכאן מהחללית שלך,” אמר אפרו. “אותה חללית־פיקוח האחרונה. אני מוכן לנחש שהיית גם נוסע סמוי ונמלטת מפני שלטונות החוק, והמקום הזה לא נראה לך גרוע יותר מכל מקום אחר בתור מקלט. במשך הזמן נדבקת בשיגעון הכוכבים. קרא לזה ‘לידה־מחדש’ אם זה מה שאתה רוצה.”
הוא זרק את כוסית הפלסטיק שלו לעבר רובוט הנקיון, אך לא פגע. הרובוט הזדרז בעקבות הכוסית ואסף אותה מהריצפה. אפרו לחץ על כפתור נוסף ברובוט המשקאות. “לחיים!” אמר. ה’קהילה' שלך מטפלת בי לא רע."
“הם נושאים על גבם את משאם של אחרים וכך ממלאים הם את מצוות אלוהינו.”
אפרו גיחך בשובבות. “אלו הן סתם מכונות מסריחות, ואתה יודע זאת.”
"כולנו יחדיו פועלים בשרותו של האלוהים.''
“כולנו? אנחנו אנשים ואלה מכונות.”
“כולם יסודם בעפר ואל עפר ישובו.”
“שוטה,” אמר אפרו בהסכמה. הוא ראה את עצמך כאדם רציונלי ואם הטיפוס הזה רצה להעלות את המכונות לדרגת מלאכים לא היה איכפת לו. “האדם התפתח מעפר ואפר והוא ממשיך עדיין להתפתח. גם המכונות התפתחו והן נעשות אנושיות יותר ויותר. רובוטים מיושנים אלה נראים עדיין כמו מכונות, אך לאחדים מהם יש צורות אנושיות עד להחליא – דבר שהופך אותם, לדעתי, לחשודים מבחינה מוסרית. אין שום טעם להתווכח על בעיות תיאולוגיות עם דרשן, בין אם הוא התמנה מטעם עצמו, ובין אם לאו. אבל בכל זאת נראה לי שכל מה שאמרת על המכונות אפשר להגיד גם על חיות, והרי החיות אף הן יצירי אלוהים – או כך לפחות סיפרו כשהייתי די צעיר בשביל להקשיב לשטויות כאלה. והן עשויות בשר ודם. המכונות עשויות ממתכת ופלסטיק וחשמל. אולי אלוהים יצר את האדם ואת החיות – אבל אתה חייב להודות שהאדם הוא שיצר את המכונות. אם יש במכונות האלה משהו אנושי, אז יש להן את זה רק מיד שניה.”
“האדם יוצר רק את אשר מצווה עליו אלוהים ליצור,” אמר הכהן. “מתכת, פלסטיק ובשר ודם – חד המה, שכן שניהם אינם יכולים לרשת את מלכות השמים. ביום הדין יהיו כולם שווים בפני אלוהים – מכונות ובני אדם. ואז יחזור העפר לעפר ממנו בא והנפש תחזור אל האלוהים אשר העניקה.”
אפרו משך בכתפיו ורוקן את הכוסית שלו. “נו, אז מה?” “הנפש חוזרת אל האלוהים אשר העניקה.” כהן הדת ייצב את מבטו על פניו של אפרו. “הנפש הינה מתנת אלוהים לאדם. אם הוא, ברוב חוכמתו, ירצה בכך, האם לא יוכל להעניק אותה מתנה גם למכונות?”
“אני מתאר לעצמי שכן,” הודה אפרו, מתנהג עדיין באורח רציונלי.
“אני מתפלל שאמנם יעשה זאת,” אמר כהן ־הדת בפשטות. “ולו רק כדי שאלה שהם עניי הרוח יוכלו להלל ולשבח אותו. אם יכול אלוהים לברך את האדם החוטא, הוד מעלתו, האם לא יוכל לברך את אלה, שמעולם לא טימא אותם החטא.”
אפרו מילמל משהו.
“לא הבנתי, הוד מעלתך.”
“אמרתי,” נהם אפרו, "שאם לא הייתי שיכור, בכלל לא הייתי נכנס לויכוח הזה איתך. אתה רוצה למלא את גן־העדן – היכן שזה לא יהיה – במכונות? בבקשה, בכלל לא איכפת לי. אני עצמי אחד מעניי הרוח, וגם כן חוטא, ואם גן העדן אמנם קיים, לבטח לא אראה אותו. כל מה שאני מבקש ממך, זה שתפסיק לקרוא לי “הוד מעלתך'.”
כהן הדת הזדקף על רגליו. גובהו היה פחות מן הממוצע, אך הוא התנשא כמגדל מעל אפרו הישוב. “אתה – חוטא?”
אפרו השליך כוסית ריקה הצידה ולחץ הזמנה לכוסית נוספת. “במידה מסויימת. אינך זוכר שרק עכשיו גמרתי לספר לך שאני גנב שיכור?”
"אנחנו חייבים לכנס תפילה מיוחדת למענך. התבוא גם אתה?''
“תפילה? אתה והמכונות שלך?”
“הקהילה שלי ואני.”
אפרו כמעט ונחנק בצחוקו. “מומחים רבים כבר התפללו למעני, בלי שום השפעה ניכרת לעין, אבל אם ברצונך להתאמן בזה – בבקשה.”
“התבוא לתפילה?”
“לא,” אמר אפרו, מנסה עדיין להיות הגיוני אך יחד עם זאת מבקש להבהיר שלכל דבר יש גבול. “אבל אל תתן לזה להפריע לך. אם לתפילות שלך יש השפעה כלשהי הן תפעלנה עלי גם אם לא אהיה שם בעצמי.”
כהן הדת צעד צעד אחד לאחור. ידו הימנית הצביעה לעבר התיקרה, ידו השמאלית העקומה התעקלה מעל ראשו כאילו הגן על עצמו מפני זעמה הצפוי של השכינה שעלה בו. “אתה אינך מאמין באלוהים?”
“לא, אינני מאמין. ואם יצור כזה בכלל קיים, אין לי כל שימוש בשבילו. ל־’קרביליוס' היתה רשימת נוסעים בת שלוש מאות שבעים ושניים שמות ועוד ארבעים וארבעה אנשי צוות. היה לה גם מטען בלתי חוקי. ניטרָטים, אני חושב. הצוות קיבל מענקים שמנים מאד כדי להביט הצידה בזמן שהמטען הועמס על החללית. אנחנו קיבלנו את הכסף ולקחנו את הסיכון. הנוסעים לקחו את הסיכון בלי לדעת זאת. עכשיו כולם מתים. חוץ ממני, ובעלי החללית מקבלים בעליזות את דמי הביטוח על סמך שטרות־מטען מזוייפים. הממזרים הקמצנים האלה. אם הייתי חוזר ומגיש על זה תלונה, היו מעמידים אותי לדין על כך שלא התרעתי לפני הנסיעה על מצב בטיחותי רופף העלול לסכן את חיי הנוסעים. ואם אתה יכול לשבץ לתוך כל זה את אלוהים שלך – תודיע לי.”
הוא הגביה את הכוסית שבידו בלעג לעבר גבו המתרחק של כהן הדת.
הוא לגם עוד ארבע כוסיות, זרק את הכוסיות לארבע רוחות השמיים, הביט ברובוטים הרודפים אחריהן, ולבסוף כשל לעבר המיטה. הוא לא היה שתוי מכדי לזכור לנעול את דלת חדרו, אך באמצע הלילה קם פעמיים על מנת לוודא שהיא נעולה.
ביום השלישי לשהותו שם, השתכנע אפרו שהמכונות עוקבות אחריו. בלכתו במסדרון היה רובוט־הנקיון מרחרח בעקבותיו עד שהיה מפנה אליו את מבטו; אז היה הרובוט מסתלק במהירות, כאילו הוא הולך לדווח למישהו. הוא נעל רובוט נקיון בתוך אחד הארונות ושיחרר אותך רק לאחר שהצטברה כמות זוהמה מספקת בכדי להעסיקו. את הרובוטים האחרים השליך אל מחוץ לאגף, האחד אחרי השני מיד לאחר שהצליח לסגור אותם בפינה כלשהי. הם לא יכלו לצאת מן האגף ללא עזרה וכדי לוודא שכהן הדת לא יסייע בידם, ניפץ את המנעול. כהן הדת לא יכול היה להיכנס פנימה או לצאת החוצה, אבל לזה ידאג כבר כשירצה לצאת. הוא קילל את תהפוכות הגורל שזימנו לו באורח פלא בן לוויה לתחנה נידחת זו ושללו ממנו, בו בזמן, את האפשרות להיבנות מכך. אם הטיפוס הזה לא היה מתמכר לדת, יכולים היו אפרו והוא לארגן משחקי פוקר מרתוניים יוצאים מהכלל. נוכחותו המרוחקת רק הגבירה את תחושת הבידוד של אפרו. אפרו ראה אותו לעתים, מרחוק, ופעם אחת מצא אותו מביט פנימה – מנסה לומר משהו, חשב אפרו, אך לא התקרב אליו דיו על מנת לשמוע את דבריו. היו לו כבר מספיק דרשות. אפרו אכל ושתה; צפה בסרטים; ניסה להתעניין בספרים. רוב הזמן שתה. ייתכן שקבוצת החילוץ תגיע מחר, או בעוד חודש, או בעוד שנה. מוטב היה שלא יהרהר בכך, והדרך המוצלחת ביותר להימנע ממחשבות היתה השתכרות מתמדת. הוא שתה, ישן, הטביע את ערפול החושים שלו במשקאות נוספים. הזמן חלף, אבל האם חלפו שעות או ימים – זאת לא ידע ואף לא אכפת היה לו.
לפתע התעורר משינה שתויה והזדקף במיטתו. הוא שמע רעש – אנחת הרוח, או משהו דומה. אך על פני עולם מת זה לא נשבה רוח כלשהי. הוא פנה לעבר דלת חדר השינה שכתמיד נפתחה אל דממה אדירה.
דממה ובדידות. הוא משך על עצמו את בגדיו בידיים רועדות וכשל לעבר חדר האוכל. הוא התיישב ובסופו של דבר הצליחו ידיו הרועדות לגשש אחר כפתור וללחוץ עליו. לא היתה שום תגובה. הוא לחץ פעם שניה ושלישית, ולבסוף שלח מבט נדהם לעבר הקיר שלאורכו עמדו תמיד הרובוטים השונים בשורה מסודרת, כאשר לא היה בהם שימוש. הקיר היה ריק.
בנחרת זעם פנה לעבר דלת הכניסה לאגף. הדלת היתה פתוחה.
השטח שבין האגף שלו לבין בקתות התחזוקה והאיכסון היה דחוס במכונות – רובוטי־משקאות ושרותים ניצבו בשורות ארוכות כבובות בחלון ראוה, מכונות עיסוי, מכונות שירות, רובוטי נקיון, מכונות אדירות לטיפול במנועים אטומיים, מכונות ביגוד, מכונות אדירות, מכונות זעירות, כולן ניצבו כשפניהן מופנות לעבר דוכן מאולתר עשוי קופסאות ריקות, עליו ניצב כהן הדת כשידו הימנית נושאת אל־על.
אפרו צעק: “החזר אותם לכאן, לעזאזל! אני רוצה לשתות!” כהן הדת המשיך לעמוד, חסר תנועה. לפתע חזר אפרו ושמע את הרעש שהעיר אותו. כהן הדת השמיע קול הימהום. הצליל נרעד ברכות, כקול רעשה המרוחק של מכונה, והשורות הארוכות של המכונות ענו לו. מכונות התחזוקה הכבדות השמיעו קול־טחינה רועם, מכונות הניקוי הוסיפו לקקפוניה צליל גבוה וצורם, וככל שהצטרפו אליהן מכונות נוספות, הלך הרעש וגבר עד אשר הפך לנהמה אדירה שזעזעה את הבניין כולו. אפרו חזר וצעק ולא היה מסוגל אפילו לשמוע את עצמו. הוא כשל קדימה בזעם.
כהן הדת אחז את זרועותיו המורמות כשכפותיהן מופנות כלפי חוץ. בין כפות ידיו חלף ניצוץ כחול – ונשאר ביניהן. מטרות ניצוצות וגיצים ניתזו מבין שורות מכונות התחזוקה הכבדות וברקי־אור מסנוורים החלו להישלח באי סדר ממכונה למכונה.
הקול הרועם הלך וגבר עד שאחז אפרו את ראשו בידיו, סתם את אזניו וניסה לפנות לאחור ולהימלט. אך היה כבר מאוחר מדי – הוא נמצא בקרב המכונות והניצוצות המעופפים יצרו סביבו מחסום אדיר. למשך רגע אחד רחשו הניצוצות סביבו בלא לגעת בו – ואז אפף אותו ברק אדיר. רגע ארוך המשיך לעמוד משותק, ואז נפל אל תוך האפלה.
“רק אחד?” שאל הקפטן בחוסר אמון.
סגנו הניד בראשו לחיוב.
“זו היתה סירת הצלה לארבעים איש!”
“הפכנו את התחנה מלמעלה למטה. ואני אומר לך, יש רק אחד והוא נדבק בשגעון הכוכבים.”
“אבל הוא היה פה רק חודשיים.”
“כנראה שחודשיים זה זמן מספיק,” אמר הסגן ביובש.
“טוב אז תביא אותו לכאן. בזבזנו מספיק זמן.”
הסגן הסתובב לאחור, סימן באצבעו, ושני אנשי צוות הביאו את גורטון אפרו.
“אוי ואבוי,” קרא הקפטן.
“הוא בוודאי המציא את התלבושת הזו בעצמו,” אמר הסגן, “באחד מחדרי המנוחה יש אוסף של ציורים דתיים. הוא העתיק משם את תלבושת הכומר.”
אפרו ניצב לפני הקפטן בחוסר הבעה. בגדי הכמורה שלבש היו קמוטים וקרועים. תחת בית שחיו נשא את התיק של אגודת סיינט ברוק.
“הוא נתקל כל הזמן בגלימה שלו ונופל,” אמר הסגן. “אבל לא נראה לי שהוא בכלל מרגיש בזה. אתה יודע מה הוא נועל על רגליו? לא תאמין, סנדלי מתכת! אני אומר לך, הוא פשוט קיבל את שגעון הכוכבים בצורה האנושה ביותר.”
לפתע צעד אפרו במהירות קדימה וכרע ברך לרגלי הקפטן.
“האם באת להדריך אותי, הוד מעלתך?”
“מספיק עם השטויות,” ירה הקפטן. "מה קרה ל’קרביליוס'?''
“הוא לא זוכר,” אמר סגנו.
“מוטב שיזכור. איך זה שאתה היחיד שעלה על סירת ההצלה?”
אפרו לא השיב.
“איך הגעת לכאן?” התעקש הקפטן.
“נולדתי כאן מחדש,” אמר אפרו. “לזמן שלפני הלידה־מחדש אין כל משמעות.”
“תנסה להגיד את זה לוועדת החקירה – הם יחתכו אותך לחתיכות קטנות. אסון חלל אדיר אירע ומוטב שתתכוננן לשתף פעולה.”
אפרו בהה לעברו. “האוכל לקבל את בירכתך, הוד מעלתו?”
“לא הצלחת להוציא ממנו כלום?” שאל הקפטן את סגנו.
“רק כמה ציטוטים מהתנ”ך. נראה שאין לו שום בעיה לזכור אותם."
“כי דבר אלוהים חי הוא ופועל גבורות וחד מכל חרב פיפיות,” מלמל אפרו.
“אני מבין למה שאתה מתכוון,” אמר הקפטן, “טוב, זו לא הבעיה שלנו. קח אותו לחללית שלנו ודאג שמישהו ישים עליו עין. אנחנו נוסעים ברגע שנשחרר את סירת ההצלה.”
איש הצוות משך את אפרו על רגליו ודחף אותו לעבר היציאה. אפרו לא התנגד, אך נופף בתנ"ך שלו במחאה.
“מוטב שנדוות זאת לוועדת הבטיחות הבין־כוכבית,” אמר הסגן. “נראה שהרעיון הזה להכניס ספרי תנ”ך לכל חדר שינה בתחנות לשעת חרום, לא היה רעיון כל כך טוב, ככלות הכל."
“אין ספק,” אמר הקפטן. “ובזמן שאתה מטפל בזה, תדאג גם לשלוח דיווח לאגודת סיינט ברוק. תודיע להם שאחד המצטרפים החדשים לעדתם גנב להם תנ”ך אחד."
כהן הדת לא יצא ממחבואו עד אשר היתה חללית החילוץ זיק בוהה ברקיע זרוע הכוכבים. הוא עמד והביט בה עד שנעלמה.
הם היו מטרדים, שכן זכרונו של המטוהר החדש באשר לעברו רצוף החטא – נמחק, אך כך הוא המצב תמיד כשיש לידה מחדש.
כהן הדת לא רצה שהוא ילך, שכן המטוהר היה תלמיד נמרץ ולהוט. אך זהו רצון אלוהים, כך אמר לעצמו הכהן בענווה. הצלחת הטיהור מילאה אותו בגאווה רבה כל כך, עד אשר היה קרוב לחטוא בעצמו.
ובינתיים הזניח את חובותיו לקהילה.
הוא פנה תחילה לסככת התחזוקה. הוא חיבר את עצמו לתקע החשמלי ובזמן שמצבריו הפנימיים הלכו והתמלאו, משח את זרועו השמאלית החלודה בשמן סיכה.
ואז, לאחר שהצטלב בענווה, פנה לעבר סככת המכונות, שם חיכו שלושה רובוטי נקיון לתורם כדי להתוודות בפניו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.