במקורות היהדות, מכל התקופות, ישנם מאות איזכורים לתופעות של ‘מסע־הנפש’, הישארות הנפש וחיים שלאחר המוות. לא נוכל – פשוט מקוצר היריעה – להזכיר אפילו אחדים מהם. המעוניין בכך מופנה, למשל, אל ספרו של חיים דוד הלוי, הרב הראשי לת“א, שהקדיש חלק ניכר מספרו “עשה לך רב” (חלק שני, ת“א תשל”ח, ע' יז–צד) לדיון מרתק בנושא הִשארוּת הנפש, תוך שהוא מעמת דברי חוקרים מודרניים כד”ר ריימונד מודי וד“ר אליזבת קבלר־רוס עם מקורות יהודיים – והדמיון מפתיע ומאלף! אך ממש אינני יכול שלא להביא ציטוט אחד, שיצביע על רוחב מחשבתו של הרב, נוכח לגלוגו הפרימיטיבי של אסימוב (גליון 2) בעניין גן־עדן וגהינום. אומר הלוי: “…לא, אין גן־עדן וגהינום דומים במאומה לתפיסה שלנו. כך כתב הרמב”ם – – –: ‘אדם שקורץ מחומר אינו יכול בשום פנים לתפוס במוח בשר־ודם עינוגי גן־עדן ועינויי גהינום.’ כל התיאורים מתואמים לתפיסה של החומר. אך צדקה מאוד ד”ר קבלר־רוס (שאגב היא אתיאיסטית) באומרה: “הגהינום יכול להיות רפלקס של האשמה עצמית – מעבר לחיינו הגשמיים – על דברים שצריכים היו להיעשות ולא נעשו, על הכישלון לאהוב, להבין וללמוד. בערך כך מתוארים עונשי גהינום בספרות הפילוסופית הדתית. האשמה עצמית זאת היא מסכת ייסורים קשים, שמצאו ביטוי סמלי בלהבות האש של גהינום.”
נשוב אל ‘מסע הנפש’. מתוך מאות רבות של עדויות, המצויות בידיהם של חוקרי הפאראפסיכולוגיה, מצטיירת התמונה הבאה –
האדם מורכב משני גופים. הגוף ה’כבד‘, גוף הבשר, או גוף החומר; והגוף ה’קל’, המכונה גם הגוף האסטראלי, או גוף האֶתֶר. בזמן מסע־הנפש מתרחק גוף האתר מן הגוף הפיזי, אך הוא נשאר קשור אליו במה שמכונה ‘חבל־הכסף’ (Silver Cord).
אצל העמים הפרימיטיביים מסע הנפש אינו בגדר תופעה בלתי רגילה. האיש שעמד על כך בספרו הוא החוקר האיטלקי ארנסטו בוצאנו בספרו: ‘תופעות על־טבעיות אצל העמים הפרימיטיביים’ (1948). נביא משם רק מקרה אחד1:
“לפנינו דו”ח של מיסיונר, אשר הורשה ליטול חלק בהכנותיו של ראש שבט כושי ל’מסע נפש' לילי, שבאמצעותו עתיד הוא להגיע אל כינוס של ראשי שבטים שונים. מקום הפגישה נמצא במרחק של ארבע ימי נסיעה (הדרך הלוך ושוב אורכת איפוא למעלה משבוע ימים!) המיסיונר גמר אומר בלבו לבחון את ראש השבט. הוא ביקש ממנו למסור, ב’דרכו' לפגישה, הודעה לבן כפר אחר, המרוחק שלושה ימי נסיעה, ולבקשו להביא עמו מיד כדורי רובה, שאותם שכח אצלו המיסיונר. עוד בטרם החלו ההכנות לפולחן הלילי הבטיח ראש השבט למיסיונר למלא אחר מבוקשו.
משך כל הלילה ישב המיסיונר ליד ראש השבט ששקע בשינה עמוקה. לאחר שהקיץ סיפר ראש השבט, כי השתתף בכינוס וגם מסר את ההודעה לבן הכפר. ואמנם, מקץ שלושה ימים בדיוק, הגיע הכושי ובאמתחתו אשפת הכדורים המבוקשת. המיסיונר שאלו לפשר בואו, והלה סיפר, כי לפני שלושה ימים (כלומר בשעה שראש השבט שקע בטראנס) נמסרה לו הודעה לבוא מייד עם הכדורים אל המיסיונר. הוא אמנם לא ראה את ראש השבט שמסר לו את ההודעה, אך זיהה את קולו, כשזה האחרון נקש על דלת בקתתו ודיבר אליו מבחוץ."
בספרו הנ"ל מצטט ברנט את החוקר וולגשי, בספרו ‘הנפש היא הכל’, מהפנט הונגרי, שזקף לזכותו הישגים נכבדים בשטח זה. האיש נהג לשלוח את אחד המדיומים שלו לארצות רחוקות, עד שפעם שְלָחוֹ למרחק רב כל כך, עד כי ‘החוט הדק’ נקרע, והמדיום לא יכול היה להתעורר, כיוון שמת בעת הניסוי…
בסוף שנת 1970 הופיע בצ’כוסלובקיה ספר מסמר־שיער. מחברו משה בלומנפלד, היה בנעוריו ציוני ועלה לארץ כחלוץ, אך בשנות השלושים חזר לצ’כוסלובקיה, ארץ מוצאו, שם מילא תפקידים מרכזיים במפלגה הקומוניסטית. בראשית 1951, בימי הטיהורים הסטליניסטיים, ימי ‘משפט סלאנסקי’ המפורסם, נאסר כ“בוגד יהודי־ציוני־בורגני־אימפיאליסטי,” ‘הודה’ ונדון ל־25 שנות מאסר, שמהן ריצה כעשר שנים בכלא רוזין הידוע לשמצה. עם ה’הפשרה' שוחרר וזכה בריהַבִּילִטַצְיָה. לאחר מלחמת ששת הימים עלה שוב ארצה והצטרף לקיבוץ כפר מסריק, שבזמנו נמנה עם מקימיו. סמוך למועד הופעת ספרו בדפוס מת בקיבוץ מהתקף לב. הקורא בספרו של בלומנפלד על העינויים הנוראים, הפיסיים והפסיכולוגיים, שעבר בכלא הסטליניסטי, מתפלא איך בכלל הצליח להישאר בחיים, ואיך לא יצא מדעתו.
ספרו של בלומנפלד תורגם לעברית ע"י אלי שדמי, ויצא לאור (1971) ב’ספרית הפועלים' בעריכתו של דוד הנגבי. לקראת הכנת רשימה זו שוחחתי טלפונית עם הנגבי, מוותיקי עורכי הספרים בארץ. “אני זוכר שהיו לי בעיות גדולות בעריכת ספר זה,” נזכר האיש. למקרא התיאור שלהלן, ניתן יהיה להבין אילו בעיות ‘אידיאולוגיות’ היו ודאי למטריאליסט־רציונאלי כהנגבי בעריכת החומר ה’מיסטי' של בלומנפלד. אך לשבחו של העורך ייאמר, שעמד במשימה בכבוד, ואפילו הכתיר את הספר בשם הדו־משמעי ‘דו־קיום מאחורי הסורג’:
"…זה תקף אותי באורח בלתי צפוי ובלי כל הכנה רצונית. ישבתי על דרגשי, משעין גבי על הקיר ורגליי מתוחות לחלוטין, כאדם אשר גם בגהינום זה מחפש מעט נוחיות. ואז חשתי לפתע משהו מופלא, שעבר מבהונות רגליי דרך כל עצמותיי. זה היה תהליך איטי של מין פרידה מהגשמי, השתחררות מיישותי הפיסית, רחיפה בספירות של עונג בל יתואר, של קלילות, של הרפייה ואושר. מצב מושלם. היום הייתי צריך לכנותו כ’נטול כוח המשיכה', כי בפירוש לא הרגשתי כובד, לא גופני ולא רוחני. נמצאתי אי־שם במרחקי היקום, בודד ומבודד. פלא קוסמי, בן־חורין, חופשי כאותו בלון, הנישא בזרמים בלתי ידועים. התמלאתי שמחה, צהלה ותמיהה אינסופית על מה שמתארע לי. וזה אמנם גם התפוצץ כאותו בלון, וזה היה הלם ארצי ביותר, כאשר שאגותיו של הסוהר החזירוני לתוך המציאות שלי.
אבל אז כבר טעמתי מאותו פרי מתוק, ומאוד התחשק לי לברוח שוב לתוך אותה ממלכה לא מציאותית, שזה עתה נגלתה לפני. מיד כשנזדמנה לי אפשרות מינימאלית התחלתי להתרכז, כדי להחזיר לי בכוח רצוני את אותו המצב. הדבר עלה בידי רק חלקית, לרוב בשעות המנוחה של יום ראשון, וגם זה רק בתנאי שנמצא סוהר הגון, שלא השתולל מיד כשגילה עיניים עצומות.
בתקופה זו של חוסר שינה כבשוני גם מצבים אחרים, לא פחות מתמיהים, מענגים ונכספים. בדמיוני נישאתי במהירות חלומית הלאה־הלאה, לנופים רחוקים ובלתי מוכרים. לעולם של פלאים רבגוניים ופלסטיים עד כדי מישוש ביד. היו אלו הזיות חלומיות שארכו רק דקות ספורות. אך מה לא קרה ברגע כזה: חייתי אלפי חיים והתגלגלתי בריבוי צורות. הועתקתי לנופים פנטסטיים ביותר, אשר יחד עם זאת היו משׂורטטים חד וחזק, וכל פרט בתוכם היו לו ממדים וצבעים טבעיים, והחיים שבתוכם זרמו־חלפו, כאילו צולמו בסרט, ששלימותו ובהירותו הפלסטית טרם נודד כדוגמתן בעולם…
חזיונות אלה לא נבעו מנסיונות חיי אשר חייתי אותם. הייתי נוכח בעת ובעונה אחת בכל מקום בתבל. פה מיששתי צמחי סבך דמיוניים בג’ונגל ושם פיותיהם של אֵילי הצפון שבטייגה. הייתי בהווה ובעת ובעונה אחת גם בעבר הרחוק. הייתי ‘הומו־סאפיינס’ וגם אדם ניאנדרטאלי. כל זה הסתער עלי כאילו נמצא בשכבות תודעתי או תת־הכרתי. מלאי של מידע, שהשתחרר פתאום לשאתני ולסחררני בקצב של טירוף…."
כל צופיו של סרט המדע הבדיוני ‘2001 אודיסיאה בחלל’ זוכרים ודאי את ‘נפילתו’ של הגיבור בתוך מימד הזמן, לאורכן של התקופות ההיסטוריות השונו. דבריו האחרונים של בלומנפלד מוכיחים שוב, כי החיים עצמם הם פנטסטיים יותר מכל מה שמסוגלים להעלות בדמיונם תסריטאי ובמאי מוכשרים. (יושם לב, כי בעדות הנ"ל רק החלק הראשון עוסק ב’מסע הנפש' – והחלק השני הם דמיונות, שהמחבר מייחסם לתת־הכרתו, ואשר לא היו כרוכים במסע הנפש).
נעבור לדוגמה אחרת. ד“ר חיים ברנט הוא רופא ירושלמי, ‘ייקה’ קפדן ורציונאלי, העומד בראש החברה הישראלית לפאראפסיכולוגיה, שעם חבריה נִמנים מדענים ואנשי־רוח ישראליים חשובים. באחד מסיוריו באירופה נפגש ברנט בהולנד עם פרופ' וו.ר.צ. טנהאף מאוניברסיטת אוּטרֶכְט, מחשובי חוקרי הפ”פ בדורנו. המארח סיפר לאורחו, בין היתר, כי אצל רואי־נסתר ומדיומים אחדים (כגון ההולנדי קרוּאַזֶה ואחרים) נתגלתה העובדה המעניינת, כי על תמונה שנחזתה על־ידם באורח פאראנורמלי חלים כללי הפרספקטיבה. עניין זה של פרספקטיבה – כאילו משקיף רואה הנסתר על הנוף מזווית מסוימת – מתקשר עם ניסוי מעניין, שנערך למען ברנט בפרייבורג שבגרמניה ע"י מדיום בשם אורלופ.
הניסוי נערך בנוכחותו של פרופ' האנס בנדר, אף הוא מגדולי חוקרי הפ“”פ העומד בראש ‘המכון לתחומי השוליים של הפסיכולוגיה והפסיכוהיגיינה’ (שם שרק ‘ייקים’ יכולים להמציא, כדי לא לומר פ"פ…) של אוניברסיטת פרייבורג.
במהלך השיחה אמר אורלופ לאורח מישראל, כי הוא יכול, על נקלה, “להגיע למקומות שונים, שהם זרים לו לחלוטין.”
“אם כן, היכן אני מתגורר?”
המדיום טייל שעה קלה בגן ואח"כ התיישב מול גליון נייר, כשעל פניו הבעה של ריכוז עילאי, ואז החל משרטט במהירות רבה, “משל ביקש לתפוס הכל בן־רגע.” ברנט גם מוסיף, כי נמנע מלחשוב על מקום מגוריו, כדי לא לתת למדיום שום אפשרות לדלות את המידע במוחו.
השרטוט שצייר המדיום (ראה בעמוד זה, בהשוואה למפת ירושלים ע"פ מהנדס העיר) גילה אי־דיוקים אחדים, אף על פי שרוב הפרטים צוירו בדייקנות מפליאה. המדיום אף רשם על השרטוט פרטים כגון ‘שיפוע קל של הרחוב’, וכיו"ב. לעומת זאת סבר ברנט, כי הציון ‘גשר דרכים’ ויאדוקט הינו טעות גסה. אך כאשר סיפר ברנט את הסיפור בהרצאה בירושלים, והראה למאזיניו את השרטוט, העיר לו אחד השומעים, כי ייתכן מאוד שהמדיום השקיף על העיר במלוכסן, מלמעלה, וראה את בניין העמודים שברחוב יפו, ויש להניח כי בניין מוארך ונמוך זה, הנשען על טור של עמודים, נראה לאורלופ כמעין ויאדוקט.
לאחר שקיבל את השרטוט עדיין גילה ברנט ספקנות, הראוייה לאיש מדע, ואמר למדיום כי קרוב לודאי ש’חלב' את המידע ממוחו באורח טלפטי. האיש דחה את ה’האשמה' בתקיפות. הוא הצהיר, כי תוך כדי טיולו בגן הוא ‘היה שם’ והשקיף על המקום ממעוף הציפור. הוא הוסיף, כי בחר בשיטת ‘מסע־הנפש’, שאליו הוא נוהג לצאת לעתים קרובות, וכי הוא עושה כך גם במקרים שהשואל עצמו מעולם לא היה במקומות אלה, וממילא הוא מחוסן מפני כל ‘חליבה’.
וברנט מסיים: “ברצוני להוסיף, כי עלה בידי מר אורלופ לחזק את דעתו בהודיעו כי ראה בדרך לירושלים בבירור מלמעלה שני סכרים. אם נמתח קו־אוויר בין מרכז אירופה לבין ירושלים ניווכח לדעת, כי בקרבתו של קו זה אמנם נמצאים שני סכרים: האחד ליד בית־זית והשני ליד עמק איילון. בשעת מסירת העדות (יוני 64') היו שני הסכרים ריקים ממים. יצויין כי סכרים אלה אינם רשומים על גבי המפות הרגילות של מדינת ישראל.”
מתופעת ‘מסע הנפש’ נעבור לתופעת ה’דיבוק', שכמעט מיותר להסביר את מהותה, כיוון שרוב הקוראים ראה ודאי את הצגת היוקרה של תיאטרון ‘הבימה’ באחד מגלגוליה, ומי שהחמיץ – לבטח ראה את הסרט ‘מגרש השדים’. אנו נביא כאן את סיפור ‘הפליאה של וואטסיקה’ (‘Watseka Wonder’) שכבר הפך לסיפור קלאסי, ותואר בהרחבה על־יד אחד מחלוצי מחקר הפ"פ, פ.מייארס, בספרו Human Pesonality.
רנסי ונום היתה בשנת 1878 נערה כבת 14. עיר מגוריה – וואטסיקה, אינדיאנפוליס. באותה עיר מתה 13 שנים קודם לכן, בשנת 1865, נערה בשם מארי רוף. היא הלכה לעולמה בגיל 18 כשנה לאחר שנולדה רנסי. למותר לומר, שהנערות כלל לא הכירו זו את זו.
רנסי היתה נערה אמריקנית רגילה, בריאה ושפוייה. אך לפתע חל בה שינוי דרמאטי: היא היתה נכנסת לטראנס, וטוענת שהיא במחיצתם של מלאכי מרום. בלילות היתה שומעת קולות קוראים לה בשמה. הנערה נעשתה בלתי נסבלת ובעטה בכל מי שהתקרב אליה. עלה הרעיון, שיש להכניסה לבית משוגעים.
יום אחד בא אביה, מר ונום, אל משרדו של מר רוף והודיע לו: רנסי, בתי, טוענת שרוחה של מארי רוף נכנסה לתוכה. מעתה אינה רנסי אלא מארי, ורצונה לחזור “הביתה,” אל בית משפחת רוף. מיום שנעשתה מארי נהפכה לנערה אחרת: מנומסת מאוד, עדינה וביישנית – אך לא פסקה להתחנן, כי יחזירוה לבית רוף.
הגברת רוף ובתה הנשואה, מינֶרווה, אחותה של מארי, גמרו אומר לבקר בבית ונום ולראות את הנערה. מרי הרגישה בהן עוד כשהיו בדרך, “הנה באות אלי אמא ואחותי נֶרוִוי.” וכשהשתיים הגיעו לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.
ביום 11 בפברואר 1878 שלחה משפחת ונום את /מארי' חולת הגעגועים לבית משפחת רוף. ‘מארי’ קיבלה את הוריה ואחיה באהבה רבה ולא היה קץ לאושרה. היא גם הודיעה: המלאכים נותנים לי רשות להיות אתכם עד יום מסוים בחודש מאי.
רנסי ישבה בבית משפחת רוף עד 21 במאי – שלושה חודשים ועשרה ימים. היא היתה מאושרת, וכל אדם או חפץ אותו הכירה מארי בחייה הכירה גם היא יפה. היא הכירה את כל קרובי המשפחה ושכניה, ואף ידעה שמותיהם של אלה שהיו בתקופת חייה. היא זכרה והזכירה לבני הבית מאות אירועים מימי חייה לשעבר. בכל אותם שלושה חודשים לא זיהתה כלל את הוריה האמיתיים; כאשר הגיעו מר ונום ואשתו – היה צורך להציגם בפניה כהָצֶג זרים! את אחת מידידות המשפחה קיבלה ‘מארי’ בקריאה: “מה טובים פנייך, גברת לורד, לא השתנית כלל!” אשה זו, אלמנה שנישאה מחדש, נקראה עתה גב' וגונר, אך ‘מארי’ לא הכירה את שמה החדש. אשה בשם פארקר, שכנה של משפחת רוף מלפני 18 שנה, ביקרה בבית ו’מארי' הכירה הכירה אותה מייד: “זוכרת את? נרווי ואני הינו מבקרות בביתך והיינו מזמרות אתך ביחד.” גברת פארקר המופתעת אישרה את העובדה וכן האחות.
מארי־ראנסי הכירה מיד חפצים של מארי המתה שנשארו בבית הוריה, ולא היה פרט מחייה של מארי הקודמת שלא זכרה מארי־של־עכשיו. פעם שאל מר רוף את ‘בתו’: “הזוכרת את משהו מזמן צאתנו לטקסס?” (הדבר היה בשנת 1875). “כן, אבא, עברנו את הנהר; היום שם אינדיאנים רבים; היו אתנו גם בנותיה של הגברת רידר.”
לא היה שום ספק: רנסי היא מארי.
ב־21 במאי הודיעה ‘מארי’ לפתע, שהיא “חוזרת אל המלאכים”. זמנה תם. יותר מכך לא היתה לה רשות להישאר.
מארי רוף חזרה למלאכים – ורנסי ונום שבה לבית הוריה. מאותו יום שוב לא זיהתה את בני משפחת רוף, והיה צורך להציגם בפניה. הדברים חזרו למסלולם הרגיל. רנסי היתה רנסי ולא נותר בה דבר ממארי רוף. היא גדלה, נישאה לאיש וילדה ילדים. כך נסתיים 'הפלא של וואטסיקה".
בספרים שעל שולחני כרגע מצויים עוד סיפורים רבים על ‘דיבוקים’, אך המצע קצר ולכן נעבור לתופעה הבאה – רוח־רפאים – שהיא, מבחינה היסטורית, מן התופעות ה’קלאסיות.'. כל אחד קרא פה ושם על רוחות־הרפאים המשוטטות בטירות עתיקות, מנזרים קודרים וחוות נטושות. כמה רוזנים אנגלים מרוּששים אף הפכו זאת לפרנסה, ופתחו את טירותיהם בפני הציבור הרחב, המשלם בעין יפה תמורת הסיכוי הקלוש לראות רוח־רפאים במו־עיניו. אך בעיני מי שעבר את החוויה – הדברים אינם מצחיקים ואפילו לא משעשעים:
“סוף השבוע השביעי היה בלתי נסבל במידה כזאת, עד כי נאלצתי לבקש את מארחי להעמיד לרשותי חדר אחר. פניתי אליו לאחר שאירע המקרה הבא: היה ליל־ירח יפה. הרוח לא נשבה. בחדר נשמעו רחשים, נקישות וחריקות; מבחוץ הגיעו אלי דפיקות על הכתלים. לפתע חשתי כי משהו נמצא בקרבתי. פקחתי את עיני תוך מאמץ. ראיתי על ידי ראשה של אשה זקנה מונח על הכר, עינה הימנית קרועה לרווחה ותוקעת בי מבטה. מחצית פניה –זו השמאלית – חסרה לה עד לעינה השמאלי. הכל בא במפתיע ובאורח בלתי צפוי כל כך, עד כי זינקתי ממיטתי, הדלקתי נרות, שלאורם ביליתי ישוב בכורסה את שארית הלילה. למחרת עברתי לגור בחדר הסמוך, בו ערבה לי שנתי ולא הופרעה עוד כהוא זה, כך שיכולתי שוב לבלות בנעימים את סופי השבוע”.
דו"ח זה לא נמסר מפי זעיר־בורגני קל אמונה או מפי בת־איכרים חסרת השכלה. זוהי עדותו של ק' ג' יונג, שכבר הזכרנוהו – פסיכולוג וחוקר בעל שיעור קומה. חזקה על אדם כמותו שלא היה טועה בין האלוצינציה לבין מראה של ממש. העדות כלולה בספרה הגרמני של הפאראפסיכולוגית פאני מוזר, ‘Spuk’ המכיל עדויות רבות על הופעת רוחות רפאים.
ושוב – מתוך העדויות הרבות שיש כרגע לפנינו נביא עוד אחת בלבד, והיא נרשמה על ידי תלמידתו עוזרתו ועורכת כתביו של יונג, ד"ר אניאלה יפה (בספרה ‘Geistercheinungen und Vorzeicher’ 1956, עמ' 164);
"זיכרון מימי הילדות – הורי התגוררו הרחק מן הכרך הסואן, בבית בודד, ללא שכנים בקרבתם. ביתנו היה גדול ומרווח, בעל שתי קומות – שמונה חדרים בסך הכל. כיוון שהיינו משפחה ענפה (מנינו 20 נפשות) נהגו להעבירנו מחדר לחדר, בהתאם לצרכי השעה. כך קרה, שאחי הגדול ואני אוכסנו באחד החדרים שטרם נוצל למטרה כלשהי. הוקצתה לנו מיטה כפולה, ומאחר שאחי לא הצטיין באומץ־לב, ביקש תמיד לישון על יד הכותל. המקרה שאני נזכר בו אירע בליל ירח בהיר. אור הלבנה מילא את חלל החדר – ואז קרה הבלתי ייאמן. מאחורי הווילון שתלה על החלון והגיע עד לרצפה, ניצבה דמותו של אדם גבוה, שדבר מה היה חסר ממנה. הדמות התקדמה לאיטה לעבר המיטה, עקפה את השולחן שעמד באמצע החדר והתקרבה עד למראשותי. אימתי גברה שבעתיים, משהבחנתי כי הדמות היא נטולת ראש, שאותו נשאה מתחת לזרועה השמאלית. יכולנו להבחין בעיניים שבהו בנו, ובתווי הפנים, שאותם לא נשכח לעולם.
הייתי אז בערך בן שש. הדמות נסוגה לאיטה עד שנעלמה מאחורי הווילון. זינקנו מן המיטה, עלינו במרוצה במדרגות לחדרה של אמנו, מזועזעים ונפחדים, לבלי יכולת להוציא הגה מפינו. לבסוף שבו אלינו המלים, תוך כדי התייפחויות ובכי. אני, הצעיר יותר, הורשיתי לישון אותו לילה במיטתה של אמי ואילו אחי – במיטתו של אבי. איש מאיתנו לא הוכרח עוד לשוב אל חדר האימים.
כ־14 שנה לאחר מאורע זה דיפדף אבי בתעודות מצהיבות ובאלבומים ישנים. אנו, הילדים, עמדנו לידו והסתכלנו על התמונות. לפתע נצטעק אחי, כולו אחוז ריגשה. הוא הצביע על אחד התצלומים ואף אני נבהלתי. שנינו זיהינו את תווי פניה של אותה דמות לילית.
אחר כך סיפר לנו אבינו, לאחר הירהורים ממושכים, על האיש שהופיע בחדרנו. הוא מעל בסכומים גדולים, וכיוון שלא ידע לצאת מן הסבך – תלה עצמו באותו חדר."
יונג היה האיש שכתב את ההקדמה לספרה הנ"ל של פאני מוזר, והוא מצטט שם את הפילוסוף הגדול קאנט, שחיווה פעם את דעתו על בעיית ‘הרוחות והשדים’ (שאסימוב מלגלג עליה במאמרו). על מה שמכונה באנגלית Spook (ובגרמנית: Spuk), שהם “תופעות פיסיקליות, ל־טבעיות, הקשורות ברוחות, בנקישות וברעשים, שאין להם הסבר פיסיקלי.” (ברנט, רשימת מונחים בסוף ספרו, אומר קאנט:
“איני מהין להכחיש מכל וכל את אמיתותם של מיני סיפורים על רוחות רפאים. חרף זאת אני מטיל ספק בכל אחד ואחד מהם בנפרד, אך כשהם יחדיו, באגודה אחת, איני יכול שלא לתת בהם אמון מסוים.”
ושוב – כפי שכבר הבאנו במאמר הראשון בשמו של ברגסון: העדויות הן איכותיות ולא כמותיות. לכן – בעקבות קאנט – מותר להטיל ספק בחלק מהן, ואולי אף ברובן, שמקורו בלתי מהימן. כלומר, אם הליצן של החבר’ה יספר לך שראה רוח־רפאים בדיזינגוף פינת פרישמן – מותר לך לפקפק בדבריו. אך אם העדויות באות מאנשים כיונג, תומאס מאן, אוגוסט סטרינדברג, סיר ארתור (‘שרלוק הולמס’) קונן־דויל, שהיה רופא במקצועו – אין שום סיבה לפקפק ביושרם או בצלילות דעתם, אלא אם כן חולה אתה במחלה, שהייתי קורא לה ‘הפארנויה של הספקנים’, המניחה כי מיטב אנשי הרוח והמצפון בכל הזמנים ובכל התרבויות שיתפו ביניהם פעולה במין קשר על־זמני סבוך וענקי, שמטרתו לרמות או לעשות לצחוק את הספקן־הרציונאליסט, שרק הוא, כמובן, יודע את האמת…
- 1 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.