והיה האיש גבוה משכמו ומעלה מכל שלשים המנגנים חברי הלהקה. גבוה ורזה כשחיף, ומתוך פניו הגרומים בלט אף נשרי גדול וחיור. כל קו אחר בפניו לא התבלט ולא השאיר כל רשם.
לא ידעתי מתי ואיך הגיע לידי רזון זה, אך משהו כפי הנראה מיוחד במינו הביאו לכך. ולאו דוקא מחלה, לא חולה היה, להיפך: כל אבר בגופו הארוך היה בריא ושופע חיים. כל שריר ועצב משלו היו בריאים. הוא היה מנגן ומנצח, מתנועע וחג, פורש את ידיו ואוספן שוב, והכל ללא התאמצות מיוחדת. מוצק היה, ויחד עם זאת קל כנוצה.
הוא היה מנצח. חבורת הנוגנים שלו מנתה כשלשים איש. הנוגנים היו מן המפורסמים, שכן – ללא הכשרה וכשרון אי אפשר היה להמנות על חברי התזמורת שלו. גם הוא היה מפורסם, רבים היו הבאים לשמוע לנגינתו, רבים מבעלי בתי השעשועים היו מזמינים אותו אליהם. ובכל זאת לא נתן לו פרסומו: לא לחם לשובע, ולא בגדים הגונים לגופו הגיבח. ואם איני טועה: הרי היה שרוי מרבית הימים בטענות הכרח, ללא אפשרות להשיג אמצעים, די מספיק לפרנסתו.
הוא לא היה שייך לסוג האידיאליסטים המטורפים. להיפך: הוא שאף לעושר, ו"הכסף" היה אחד מן הדברים אשר אליהם שאף במשך כל ימי חייו. הוא רצה להתעשר, כדי שיוכל אף הוא לההנות מן החיים היפים. אך לא הצליח הדבר בידו, והרי נשאר עני כעכבר של כנסיה עד ליום זה.
קו מיוחד היה טבוע בו. והקו הזה לא נתן לו את האפשרות להגיע למטרתו, ואל פסגת האשר אשר אליה שאף ונכסף מאז היותו צעיר. הוא היה אחד המוסיקאים הגדולים והכשרוניים ביותר. הוא ידע להסביר כל יצירה, למסרה לקהל ולהקליטה ממש לתוך אזנו של השומע, עד שאפשר היה להבין אף את היצירות הקשות ביותר בקלות מפליאה: כאב או צער, רגז או כעס, תחינה או בקשה, הוכחה או תוכחה, הכל נמסר לקהל השומעים בדיקנות גדולה ומפליאה. רק בניצוחו הוא הבינותי והכרתי את נשמתן של היצירות הגדולות. רק הוא חיבב את המוסיקה הקלאסית עלי כמו על אחרים שלא התחנכו על ברכי המוסיקה הזאת.
ולמרות שהיה מוסיקאי גדול עוד באירופה, בכל זאת לא זכה לנצח על מקהלת נוגנים גדולה וחגיגית. הוא היה אחד מן האנשים הטובים ביותר – ולא זכה שמי שהוא יהנה מטובו, או שלפחות הוא עצמו יהנה מזאת. הוא היה אחד מן היוצרים הגדולים של המוסיקה העממית העסיסית, ולא זכה שיצירתו תתפרסם ברבים. היה בו משהו שלא נתן כל אפשרות בידו – כדי להתאים את שאיפותיו לחיים. ונשאר בלתי שלם, ללא סיפוק וללא תקוה לעתיד.
הכרתיו באחד מבתי הקפה, בשנה השלישית למלחמה הקטלנית. בהכנסי לשם הבחנתי תיכף בגבו הצר ובערפו המגוייד שמשני צדדיו בלטו והזדקרו שני גידים עבים כחבלים. לבוש היה בחליפת בגדים לבנה שלא הצטיינה בנקיונה המיוחד, לרגליו נעל נעליים לבנים, ואף הם סדוקים ומשומשים למדי. ידיו היו פשוטות קדימה והתנועעו לקצב הנגינה, וגבו אף הוא התפתל, התעקם ונע חליפות. הפליאני במיוחד גופו הארוך ורזונו המיוחד, ודומה היה עלי כעץ שדוף, מוכת רוחות וסער שנס ליחו.
לאחר שסימו לנגן את הקטע, הוא נגש אל השלחן שאליו ישבתי בחברת ידידים מספר, פשט את מעילו ונשאר לבוש כתונת ספוגה זיעה שהפיצה מסביבה טעם מריר ומלוח, פנה אלינו כשחיוך חיור משחק על שפתו האחת הדקה, ואמר: טוב!… היום לא אנגן יותר. והיה באימרה קצרה זו מן ההתפרקות והיאוש כאחד. מן הרצון לשכב ולנוח, ולא לקום יותר לעולם. משהו פגע בנו עם אימרתו הקצרה הזאת: כל אחד מאתנו הרגיש את עצמו אשם כלפי האיש המנצח, המנצל את עצמו ואת כשרונו הברוך כדי להנות אותנו – ההדיוטות היושבים שרועים בכסאות קש מרופדים בגנה המפוארה. כל אחד מאתנו היה מוכן לעשות מה כדי למרק את החטא כלפיו. אף כי קשה היה להגדיר במדויק: מה הוא חטאינו זה.
נפגשנו לעיתים מזומנות. וככל פגישה היינו יושבים איש מול רעהו ושותקים. הדבור היה קשה עליו מאד. רבים ומרים היו הזכרונות שהוא שמר עליהם. רבות היו האכזבות בחייו, אף לאשה משלו לא זכה.
באחד מבקוריו אצלי הביא עמו צרור תוים, מקופלים וארוזים בניר שעוה. את הצרור החזיק בזהירות כאילו היה זה זכוכית דקה, ולאחר רגעי שתיקה אחדים, הושיט את ידו והגיש את הצרור לי.
פתחתיו, ומצאתי בו תוים לכנור וצ’לו של יצירה חדשה משלו שהשלמה בימים האחרונים. ולשאלתי הסביר: זוהי היצירה הטובה ביותר והאחרונה. יותר לא אכתוב מוסיקה, ואת היצירה הזאת בל ישמע איש כל עוד אני חי ביניכם.
נסיתי להשפיע עליו ולבקשו שישנה את דעתו. הסברתי לו: שהוא עודנו צעיר לימים, וחבל שיצירה זו לא תתפרסם ברבים, אך לא עלה בידי הדבר. הוא לא הסכים.
נבואה נזרקה מפיו, או שבאמת ידע מה על קצו הקרוב. עובדה היא: שלא הוציא את שנתו. הוא מת ממחלה שעשרות אלפים אחדים, חלשים ממנו בגופם, מבריאים בקלות.
קיימתי את בקשתו, ותיכף לאחר שלשים, נוגנה יצירתו האחרונה בחוג צר של מוסיקאים וחובבים. יצירה טובה מזו לא שמעתי מעודי. נעימות מעין אלו מסוגל ליצור רק אדם אשר נגזרה עליו כליה ואין לו יותר כל עסק עם החיים וטרדותיהם. היה בה ביצירתו האחרונה הלזו: מן ההתפשטות, מן האלם אשר לאסון, ומן המרגוע אשר למוות. הטרדות והמרירות אשר לחיים חסרו בה לחלוטין. אף היופי של החיים נעלם ממנה: היער לא רעש, המיים בפלג לא שטפו, התינוק לא בכה ולא צחק, האדם המבוגר לא הביע בה – לא את שמחתו ולא את צערו, הסוסים לא צהלו, החיות לא שאגו, הצפרים לא הניעו כנף ולא שרו את שיריהן, פרפרים לא השתובבו עם קרבת האור, עטלפים לא הפחידו איש, והליל לא ספר לנו את סודותיו. זו היתה יצירה שהתאימה רק לשם: מעבר לסף, למקום שאין עמו לא כלום חוץ ממנוחה מחלטת שלמה לכל העייפים שהחיים הוגיעים.
גם אחרי מותו הרגשנו וראינו את ידו המתרוממת ומנצחת. ולאו כל אדם זוכה לכך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות