זו אשר עליה אני בא לספר לכם בזה עדיין לא עברה את גיל השמונה עשרה. עיזא פזיזא אליבא דכל הדעות. ובכל זאת היו מתבלטים בה קוים מיוחדים אשר ענינו אותי עד מאד.
כבדה היתה. אופי מעין זה הוא בלתי שכיח. אופי בעל סתירות בולטות ומוחשיות ביותר. ונוכחותה היתה משרה עלי כמעט תמיד מצב רוח נעכר ומיוחד במינו. ואף אם מוכרח הייתי לבלות בקרבתה לפרקים מסוימים – הרי עם כל פגישה חדשה הייתי שואף שפגישתנו הבאה לא תבוא.
ועברה תקופה ארוכה למדי עד שנודע לי: מה פשר המועקה שהיתה תוקפת אותי ולוחצת את חזי בנוכחותה. והיו ימים שבהם האשמתי את עצמי בחוסר גמישות. באי סבלנות ובחפוש חטאים דמיוניים. אך לבסוף נוכחתי: שלא בי האשמה כי אם בה ורק בה.
מיד עם עברה את סף חדרי היתה משפילה את עיניה, ואת ברכת השלום – שיצאה כאילו מתוך אפה שמעה הרצפה אשר לרגליה ולא אני. לי נשאר רק לשער שהיא ברכתני כדי שאוכל להשיב לברכתה. אחר כך ישבה על הכסא הראשון שבא לידה ושתקה, ורק לאחר תקופת מה היתה פותחת את פיה הקפוץ כדי להשיב לשאלותי. ודבריה יצאו כמתוך גרון סתום, או מפיו של אדם שרק לפני רגעים ספורים עקרו את כל שיניו.
התאמצתי לקשור עמה שיחה שוטפת. הייתי מספר לה משהו מבדח, אך הכל ללא הועיל. עיניה נשארו תקועות ברצפה ובגרונה היה משהו מחלחל, לראשונה חשבתי: ואולי באמת חולה היא? אולי נעכר רוחה במקרה? אך כשהדבר הלך ונשנה, הלך וחזר, הרי העמדתי בפני חידה שאת פתרונה לא מצאתי עד היום. ועוד: מדי בואה אלי – תמיד היתה זקוקה למשהו. ואת הכל לקחה. כל מה שניתן לה נתקבל ברצון. ובשעת קבלה – נפקחו עיניה לרוחה ומהן התבלטו ברקים, ברקי שמחה – לאו דוקא. בעיניה היה משהו מברק עינו של הנחש הנושך. ואני פחדתי מהן, ונזהרתי שלא לראותן בשעה שהושטתי משהו אליה. וכל מתן שהכינותי עבורה – כדי לשמחה, היה נהפך עבורי למקור של ענויים וכאב הלב. והיו ימים אשר בהם החלטתי לנעול בפניה את דלתי ולא לראותה יותר. אך לא יכולתי עשות זאת. החובה אלצתני להושיט לה יד לעזרה, למרות העובדא שלא תמיד היתה זקוקה לעזרתי.
היא היתה בת לאב ואם חיים ובריאים אך הם לא התענינו בה. הם היו יותר מדי עסוקים בם עצמם. הם אהבו זה את זו עד כלות הנפש. כל רגע פנוי ואף לא פנוי היה תפוס בדאגה של ממש או של דמיון לשלום עצמם. ואת בתם שכחו. ולולא אנשים טובים שדאגו לילדה – מי יודע מה היה באחריתה. בהיותה קטנה מסרוה לבית ילדים בכפר מרוחק ועזבוה לנפשה ולגורלה. שם בלתה עד מלאת לה שש עשרה שנה, וכשחזרה משם לביתה – הרי כזרים היו לה ההורים, אף היא לא ידעה עליהם מאומה. המקרה הביאני לכך שהייתי נאלץ לדאוג לה, ומאז נקשרה בי. ומשהיתה זקוקה למשהו, היתה פונה אלי ולא להוריה, כאילו היתה החובה לדאוג לה מוטלת רק עלי. ומשנעניתי לה – הרי נהפכתי לה לעבד. היא בשתיקתה – ידעה להשפיע עלי יותר מאשר אחרות בפטפוטיהן. לא היה דבר אשר מנעתי ממנה, את הכל קבלה ובכל זאת לא שבעה רצון לא בי ולא במעשי. היה במבטה מן הבקורת הקבועה מראש בקורת על הכל וכל. ואת מבטה זה לא יכולתי נשוא.
פעם אחת לא התאפקתי, ושאלתיה: וכי מה רע ראית בי, שפניך תמיד זועמות!
היא הסתכלה כי באחד מאותם המבטים שחדרו אל תוך נשמתי, והפליטה בנהימה: אני שונאת אותך!
שונאת?
כן! אני שונאה אותך – משום שאני מוכרחה לאהוב אותך…
וכי למה את מוכרחה לאהבני דוקא, במה שונה אני מאחרים?
כך! ענתה כמשטמטת.
לא הרפיתי ממנה ושאלתיה שוב: מה סבה לכל זה?
משום שאני אוהבת ומוכרחה לאהבך…
לא הבינותי: היא שונאה אותי משום שהיא מוכרחה לאהבני, ואוהבת אותי משום שהכרח הוא לה הדבר. התאמצתי לפענח את החידה שלפני ולא עלה הדבר בידי. היא שתקה בעקשנות ולא השיבה יותר לשאלותי.
מי יודע מה צפון בנפשה של אשה צעירה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.