לו היה הכח בידי, כי אז הייתי מזמין אותך לבי-דינא רבא ודורש את חיובך בדין.

וכי ישאלוני – מה פשעך? לא אתקשה כלל וכלל להשיב. ועניתי: את הוא הפשע. עצם הויתך הוא חטא שאין לו כל כפרה. חייך היו ומהוים סכנה ואסון לכל אלה שנפגשו בדרכך. ישותך היא הרת גורל ופורענות אף גם לעצמך. ובכל מקום אשר כף רגלך תדרוך שם, ולו אף לרגע קט אחד – והיה שם גם האסון. ושם תשאירי אחריך את הסבל ואת הכאב.

ואם תנסי להצטדק, הרי גם אז לא יקשה עלי כלל להוכיח את אשר אמרתי. דיי אם אביא בפני הדיינים את כל אלה שפגיעתך היתה רעה בהם. וראו גם המה את פצעי הלב. ילוקו מקצת מהדם החם הניגר מהפצעים הפתוחים. וטעמו גם הם לפחות טפה אחת מכוס התרעלה שממנה השקית את קרבנותיך, וידעו את אשר לפניהם.

את פצעי האחרים אראה להם למען הוכח. אך את פצעי אני, לא ולא! פצעי אינם שייכים לסוג זה המוצגים לראוה לעין-כל. יקרים הם, יקרי המציאות ממש. שלי הם ורק שלי. אתם אסגר בחדר לפנים חדר, שם אוריד מהם את התחבשות המכסות אותם, אסתכל בהם, אשתעתע מעט קט להנאתי ואעיר זכרונות מן העבר. ורבים הם הזכרונות. כמספר הפצעים – מספר הזכרונות. ולכל פצע תקופה מיוחדת לו, לי ולך, רק לשלשתנו אנו. לשום ילוד אשה אחר אין חלק לא בזכרונות ולא בפצעים הטריים. ושלשתינו יודעים לשמור סוד, שלשתינו מעמידים פנים כאילו שכחנו את העבר, ומחייכים בהנאה לתרמית גדולה זו שביצירתה אנו עוסקים.

והרי לכאורה צריך היה לצעוק, לקרוא תגר, לעורר קנה ונהי על אשר היה ועל אשר נשאר. מן הדין היה להתמרמר, לחרף ולגדף לקרוא לצדק כי יופיע ויעשה את המוטל עליו. אך לא כן עמנו: שקטים אנו, תמימים כילדים, רחמנים כאמהות, ובישנים ככלות צנועות.

ואם הלב יתפלץ – מה ערך לו עתה? אם יכהו הרגשות – מה שווי להם? אם תחלוף האהבה – מה אסון בכך? ואם החיים אבדו – מה פצוי ינתן עבורם? ובכלל מה טעם לכעס, ומה תועלת במרירות שהצטברה בלב, התובעת נקם ושילם?

אל תפריעיני! סוף סוף רוצה גם אנכי להגיד משהו. אין אני בא לספר את הדברים הכמוסים מן העין לאדם מן החוץ. לא חביבתי! אל תחשדיני בזאת. את סודך את ואת סודי אני – לא אגלה. לא אספר בשום פנים ואופן. ושתים הן הסיבות לכך. האחת: מרגיש אנכי שברגע שהדברים יוצאו מהפה ולחוץ – אז יתרוקן הלב ולא ישאר בו אף זכר למאורעות הידועים. והשניה: מפחד אנכי שיצחקו לי. פשוט כפשוטו – יצחקו לטפשותי זו הרבה ולאמונת התום אשר לי. ובזאת גם כזאת לא ארצה.

רוצני להזכיר לך עתה שמץ מה מאותם הפרטים הזכורים לי יפה מאד. וגם לזאת שתי סיבות. האחת: שמא ארויח מה, אולי תמצאי אז להכרחי לשלם לי קמעא על חשבון האבדה הגדולה שבאה לי בגללך. והשניה: ברצוני לגרום לך, כן! גם לך סבל וכאב. ברצוני לראותך מתכווצת, קטנה, חלשה ובוכה. והאם תוכלי לתאר לעצמך אף בדמיון הכי נועז, מה טוב יהיה לי בה בשעה שהכאב יגע בבשרך, ופניך היפים יתכווצו מכאב וחוסר אונים כאחד.

ואל תדמי שבכאבך לא יכאב גם לי. הרי זה דבר המובן מאליו שלמראה סבלך אף אזיל דמעות, וממש כמוך את ארגיש באכול הכאב הממאיר את לבך. ובכל זאת אני רוצה בזאת. אחרי ככלות הכל הריני שואף לכך בכל נימי נפשי הרוטטים.

אל תקומי ממקומך. משום מה יש לי הרושם שאת מתכוננת לעזבני עתה וללכת לך לדרכך. לא! אל תעשי כזאת, עליך לשמוע את דברי עד הסוף, עליך לראות במו עיניך את פרצופי המבטא יפה את כל הגועל והבוז אשר אני רוחש לך ברגע זה שאני יושב לפניך. יותר מדי זמן חכיתי לרגע מקווה וגדול זה. במשך תקופה ארוכה מדי בקשתי וחזרתי ובקשתי ראיון אתך – עם זו אשר רק לפני פרק זמן קצר מאד בקשה את קרבתי והיתה כרוכה אחרי ככלב מוכה-גורל. עליך איפוא לשמוע עד הסוף, להרגיש ולהבין, להבחין ולקלוט את כל אשר אומר ואשר אוכל להזכיר לך. או אז וידעת: מה מאד מתקו חיי בתקופת שרותי אותך. והרגשת: בחושך המפותח את המתהוה בלבי הדואב. והבחנת: לאן מועדות פני כלפי הגורל העיור של העתיד השחור משחור.

ואולי תדמי עתה שפסקה כליל האהבה בלבי אליך? לא ולא! אהבה זו שיקדה בלבי כיקוד האש – אינה ניתנת לכבוי. לא עצים הבערת בלבי, לא עצים אף לא פחם. ההבינות? רגשות בערו שם. חויות נשרפו לאפר, מאוויים אשר לא קבלו אף פעם את ספוקם יצרו את המוקד התמידי הבוער כנר תמידי בתוך תוכה של הנשמה – והרי נשמתי היא זאת, לא את כי אם אני מרגיש בצרבת הנוראה ההולכת ומתפשטת ואוכלת את הלב ואת הנפש, כסרטן זה השולח את שרשיו ומתפשט בגוף האדם ואין ממנו מנוס. אני הוא הסובל. אנכי הוא הזוחל על ארבע כשרץ, מכיון שאין בי הכח יותר להתהלך כבן אדם. לא אדם אנכי עתה! לא! יצור אימים ובלהות אני, יליד זועה ופלצות המרגיש את עצמו כזר בין אחיו ואחיותיו.

והלא אהבתיך גם עתה! אהבתיך עד לידי כאב שבתחושה, עד לידי התבטלות שלמה וכללית. נקשרתי באזיקים, נקשרתי אליך במוסרות. והרי עד היום אני רואה בך חזות הכל וסוף סוף הלא כך היו בעבר והינם גם עתה כלולים כל הכסופים, הערגה והתקוה. ובידך את היה מקודם לכן ויש גם עתה האפשרות להחיותני, לפחת בי רוח חדשה של נחמה, ושקט נפשי.

ולמה לא תרצי בזאת גם את? וכי מה ממך יהלוך אם תבראי את הבריאה הזאת? בידך האפשרות להדמות אל האלהים. ועוד לגדול ממנו: האלהים יצר את האדם, הפקירו לגורלו ומסר בידו את הבחירה החפשית בין המותר לאסור, בין טוב ורע, בין השלילה לחיוב. ואת – בידך גם הכח לשלוט ביצר האדם, לעשותו חומר הניתן ללישה בידים להפכו למכונה נעה, מדברת, עושה, יוצרת ופועלת אך ורק בהתאם לרצונך את החזק והתקיף, ואת הלא תקיפה מאלהים: הוא מוחל וסולח אף לאלה חחוטאים לו, ואת מסוגלת להעניש אף את אלה אשר לא חטאו לך מימיהם.

שוב את ממהרת ללכת? והלא כמעט שלא דברתי את דברי לך. וביני נא סוף סוף שאין לגזול ממני אף רגש הנקמה שלשמו באתי עד הלום. ואמנם נקמה היא זו, נקמתי אני בך: את משתדלת לשכוח את אשר עבר ויחד עם הכל גם אותי, ואני – ברצוני להזכיר לך את העבר המצוין במעשים טובים ורצויים מצדך.

וכי למה תבכי? מה לדמעות ולך?… דמעות – מטבען קדושות ומשמשות בטוי לכאב של החלש אשר נענש על חנם. הדמעות הן סמל הזוך שבנשמה ונוזלות רק עם התרגשות: התרגשות של צער או של שמחה. אך למה את בוכה? מה מצער אותך, או מה שמחה זו עושה לך עתה ברגע שחור זה שאני יושב כאן לפניך, מה לך ולדמעות? אין את סובלת ואין את שמחה, אינך מסוגלה לכך. ונפשך מזה זמן רב מדי נשרפה לאפר ונהפכה לדומן.

ברגע זה עצמו – עת דברי אליך, תפסתי את ההבעה הטבעית שעל פניך, זוהי הבעת הפנים הטבעית ביותר למאז הכרתיך. והיודעת את מה אמרו לי פניך? אינני חושש לדבר גלויות: בפניך הסתמן משהו מהבעתו של הפתן בעת הקיפו את קרבנו בטבעות המות אשר לגופו. פניו נשארים שקטים וכמעט קפואים – בו בזמן עצמו שגופו לופת את קרבנו ומהדקו בין טבעותיו עד ליציאת הנשמה, פניו נשארים שקטים וללא התרגשות מכיון שאיננו אץ לגמור את המלאכה, הקרבן לא ימלט. שלו הוא. וכמוהו – גם את כך. בטוחה את במעשיך, שלמה עם עצמך וקרה כפגר.

עתים אני חושב: אלי שבשמים! וכי למה בראת את זו. לאיזו מטרה בחרת באוצרך דוקא בנשמה זו והורדת אותה על האדמה? האדם נברא בצלמך ובדמותך – כך קבלתי מפי המסורה – וכי גם דמותך אתה היא כה שפלה, רעה, קטנונית, הורסת חיים ומוצצת דם כמו של זו היושבת כאן לפני היום? הנכון הוא, הדבר הזה?

ולמה פתאום את מחייכת עתה? מה הביא אותך לכך? הגידי לי איפוא – מה ראית על כך שחיכת פתאום בחיוך כה מתוק ועסיסי? האם ברצונך לעורר בי את האמונה האבודה? ואולי רצונך שוב לקסום לי, כשם שקסמת לי בעבר הקרוב?

הסבי לרגע קט את פניך ממני. הסבי אותם מרצונך הטוב, אל תביטי בי. ברצוני לזכור ולו לרגע קט אחד את פניה של זו אשר הכרתי לראשונה – שם בככר הדשא הירוק. מתאוה אני לשכוח עתה לזמן מה את כל מה אשר עבר עלי באשמתך, כדי שאוכל לאור הזכרונות היפים להצדיקך במעט. ולא! אהרגך… במו ידי אלה –. אחנקך עד מות.

אינך מפחדת? זאת ידעתי! ואולי את מתאווה עתה למות. יתכן מאד שאין בידך הכוח לנתק את פתיל חייך את במו ידיך, והרי את רוצה שגם מלאכה זו כמו גם השאר יעשה בידי אחרים. אך לא! עוד די כח כי כדי שלא לעבור על הגבול המסומן, חיי! פחדי מפני החיים שנמאסו עליך. טוב מאד אם תראי ממש במו עיניך את המות רגע אחר רגע, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, וידעת לפחות שמשהו פעלת בהוייתך זו המטושטשת וחסרת הצורה. ונוכחת לפחות – מהו תפקידך שלשמו נשלחת אלינו ממרומים על ידי האלהים הגומל והמטיב.

והלא רק תמול היה אחרת. רק תמול חיית בעיני כסמל לטוב וליפה הקיים בעולמינו זה הקט. וכי למה נשתנה בין יום הכל מקצה ועד קצה?

סברא היא שבגרתי. לא בשנים חלילה אלא בהרגשה, בהערכת החויות הקיימות. וישנם רגעים בחיי האדם ההופכים את היש לאין. את החיוב לשלילה ואת היפה למכוער. רגע כזה שבו נפקחות העינים לראות נכוחה מציין את הבגרות ואת האפשרות לציין בדיוק את ההגדרה הנכונה לרגשות. ההגיון מתחיל לפעול ולקלוט את הרשמים כמו שהם ללא כחל ושרק וללא כל אותן מראות הדמיון הבאות לעתים בתור תחליף להגיון הבריא.

אך עם כל הבגרות המושלמת הזו, עם כל הפקחות אשר לעינים הרואות, אין הלב רוצה בכל זאת להסכים לעובדות הקיימות. והולך ומתגבר הרצון לחזור אל החלום, אל הדמיון וההזיה ואל חיי התפארה אשר לאתמול. כי למעשה: מה הביאה אתה ההתפכחות? לא כלום, רק מפח נפש ודאבון לב ותו לא מידי. אין בשום אופן להמירה באותה הרגשת אושר דקה אשר להזיה שבדמיון, ואין רצונינו מזדהה אף פעם עם אותם המאויים הטמירים המסתתרים אי-שם בתת ההכרה שלנו, ושרק הודות להם אנו חיים, קיימים, מקוים, פועלים, חוזים ושואפים.

והרי גם עתה ברגע של משבר גדול זה – אין אני בכל זאת שלם עם עצמי, וקשה להגיד אם באמת ובתמים רציתי לשכוח את העבר שלכל הדעות היה יפה, בהיר, שקוף, ויחד עם זאת מעורפל במקצת כדי שאי אפשר יהיה לראות את הסוף, הסוף המר אשר לאדם ולמעשים.

וזוכרני עתה: היה זה בעליה על ההר. לא גבוה היה ההר בו עלינו, אך תלול היה ביותר. אני החזקתי בידך ומשכתיך אחרי. החזקתי בך בחזקה, במסירות, בהתאמצות כל הכוחות. אני עצמי תקעתי את עקבי נעלי המוסמרות יפה בקרקע החומר אשר להר, ומתחת לרגלי נתדרדרו ונפלו למטה לתוך התהום רגבים קטנים וגדולים. רגלי מעדו מדי צעד בצעד, אנכי נפלתי על ברכי, התחלקתי והייתי בכל רע, אך יחד עם זאת לא עזבה אותי ואף לרגע קט אחד ההכרה הברורה שעלי לשמור עליך מנפילה, ושאני ורק אני אחראי לחייך. כמה עוז וגאון היה בזאת בשבילי, כמה מן ההתמכרות לרגש היפה היה צפון ברעיון הנשגב של שמירה על נפשו של אדם קרוב לי והמסור לפקוחי. הרגשתי באותה שעה שעלי להתאמץ, להתגבר על מכשולים. לעשות מאמצים נואשים כדי לשמור עליך. ושמח הייתי למלוי תפקידי זה. אף כי סכנה רבה היתה כרוכה בו. שמח להזדמנות לעזור, לתמוך, ולשמור על חיי האדם שנמסרו לידי. וכאן פעל עוד משהו עלי: האדם הזה היית את ולא אחרת. את בצלמו ובדמותך, ועם כל צעד קדימה, עם כל אחיזה קלה נתעליתי בעיני עצמי, והרגשתי כאילו גם נשמתי צפה ומתעלה אל על, אל המרחבים הכחוּלים אשר מעל לראשי. הרגשות נזדככו, ולכל ההויה היה משהו מן הגון הכחל-בהיר, המסתורי והיפה. וכשהגענו לבקיע אשר בהר וצריך היה לקפוץ משפה אל שפה, התקרבתי אליך, חבקתיך בידי וקשרתי חבל מסביב למתניך. ונדמה היה לי באותה השעה כאילו בזאת קשרתי אותך לעולמים אלי ואל החיים. את היטבת לקפוץ ממני ועזרת גם לי להחלץ ממות, ואזי נוסף לרגש הנאצל גם רגש התודה אשר לטובע אל מצילו משחת. והיה בשני הרגשות הללו מן השלמות, מן המוחשי ביותר, ומן היסוד הקיים והאיתן אשר לשני אנשים קרובים.

אני הייתי עסוק באותה שעת עליה – בבנין. בבנין חיים מלאים רגש, טעם ועדינות. ואת, במה עסקת את? ודאי בסתירה. בהריסת אותו היסוד אשר עליו בניתי את כל הבנין הדמיוני, היפה והנהדר.

וכך תמיד. ללא שנוי, ללא תמורות. והכל הלך לטמיון. ירד לשחת. פשט את צורתו החיובית והיפה ולבש את צורת המפלצת הנוראה בעלת הצפרנים הדורסות והקורעות חלקים מגוף חי ושותת דם.

הוא אשר אמרתי: עצם הויתך הוא חטא שאין לו כפרה. הופעתך בעולם בין החיים היא משגה שאין לו תקנה, וקיומך הוא פשע.

והאם את אינך מודה בזאת? התוכלי להכחיש את האמת שדרכך היא להרע ומנהגך הוא להרעיל את חיי האדם?

אני מאמין באמונת תום: שיגיע היום – בו תכירי לדעת את כל האמת אשר בדברי אלה האמורים לך עתה. ואז ודאי תשתדלי לכפר במשהו על כל פעולתך הפושעת. חוששני רק שלא יספיק הכוח בידך, כדי לטרוף את נפשך בכפך.

והיה… כי יגיעו ימים אלה, בואי אלי ובקשיני לעזור לך בגאולת נשמתך הפושעת. ואולי אז אעתר לך ואקל עליך במשהו, את המעבר מחיים אלה אשר מות בהם, למות – אשר חיים בו…

אולי…