לא עלה בידי, וזה למרות המאמצים הגדולים ביותר אשר השקעתי בזאת.

והתדעי: פעמים חושבני שהיה זה סיוט איום, אשר הכרח הוא לשכחו, פעמים גם נדמה לי שכל זה הוא פרי הדמיון החולני אשר לי. אך אחרי הכל נשאר משהו המוכיח את ההיפך הגמור, המראה את המציאות הקיימת, ואת גדל החויה אשר היתה ואיננה.

זכורני עתה: ליל קיץ בהיר היה אז. אף פרט קטן לא הבדילו מלילות אלף דומים לו. ישבתי אז במרפסת ביתי אשר מול הים הכחל-ירק, עיני שקעה בפס האור הבהיר אשר הירח השובב התוה בתוך שחור המים אשר לים. וטוב היה לי, טוב לאין שיעור. מאומה לא בקשתי, לא היה צרך בשום דבר מיוחד. היה זה אחד מאותם הרגעים המאושרים, בהם מרגיש האדם את עצמו חפשי ממאויים, רחוק מדרישות ומשוחד מעצמו. ופתאום… יד רכה וחמימה נחה על כתפי. הכרתיה. זו היתה ידך הענוגה שלא פעם רעדתי למגעה.

לקחתי בידי ונשקתיה. לא היתה זו כונה מיוחדת מצדי. מתוך הרגל עשיתי את התנועה הזאת. נשיקה קטנה אחת תמה ואף צנועה. לא עלה על דעתי שתוצאותיה של נשיקה קטנה זו תהיינה כה גדולות, כי למעשה הלא מאומה לא רציתי. ואז חבקת אותי ונשקתיני על מצחי. וגם נשיקתך את צנועה היתה, תמימה בתכלית התם אשר ידעתי בך מלפנים. ומה איפוא קרה לאחר כך? אולי תוכלו להבהיר את החדה הגדולה אשר אני מתלבט בה ללא פתרון והבהרה.

ידעתי: אין האדם בן-חורין להשתמט שלא לקבל את מנת האשר היעודה לו. ידעתי גם זאת: שאין האדם יכול להתקיים בתוך אוירה של יובש נפשי, אך בטוח אני, שלא אני רציתי בזאת. בשבילי דיה היתה הנשיקה התמימה והלטיפה הקטנה. לא שאפתי להתעורר. ניחא היה לי בתרדמה הקלה אשר נסך עלי הדמיון. ויפה היה דמיון זה. יפה עד למאד. היה זה ציור שאין דומה לו. סיפוק הכל. כי, הלא לא יכלתי לקוות שבתקף המסבות או הזמנים אוכל לקבל את כל מה שיצר הדמיון הער והפעיל.

חלפו ימים רבים מאז פגישתנו האחרונה. פגישה זו היתה הרת תוצאות לימים הבאים, והיא היא שהולידה בי לראשונה את הרעיון הטבעי: שהאדם משיג על ידי דמיון את הנעלה והיקר לו. ושנוח לו למעשה בזאת. כי, המושג מציאות – מקורו הוא בחולין, בפשטות, בגסות הרוח, ביצר העקשנות, ובאבדן כל היפה והנשגב בחיים.

היו ימים אשר בהם חלמתי על מימוש הדמיון הזה, נדמה היה לי: שלמגע יד נוצר גם המגע הנפשי היפה והנאצל, דמיתי – שנשיקת פה מספרת גם על הטמיר שבלב. תארתי לי – שהעין המפליטה ניצוצות אש מחממת גם את הנשמה המיותמת והערטילאית. אך נראה לי ששגיתי – בכל ההנחות האלה. נוכחתי: שמחוץ לאי נוחיות, לחולין שבגעל, לאי שקט מדומה, להתרגשות מזויפת ולהתעוררות החיה הנסתרת בנו על כל גלוייה הנאלחים – אין להמנע מבוא.

ובעת קומי, בשביל להכנס אתך יחד לחדרי שהיה שרוי באפלה גמורה – הייתי שרוי במצב נפשי מיוחד במינו. התנהגתי ברישול, באטיות, ללא התלהבות וללא התפרצות של תנועות הגוף. ההרגשת בזאת?

זכורני גם: שידי נמשכה מאליה אל כפתור החשמל, היתה זו תנועה מקובלת ביותר אשר אני עושה אותה במשך שנים. אך דומני, שאז היתה זו תנועה מכוונת מראש להתגוננות ולשמירה על העבר ועל היפי הנאצל שבדמיון וברגש.

ואז, לחשת באזני: אין צרך. וכי למה לא להעלות את האור? ברגע הראשון לא הייתי מסוגל לתפוס את הכוונה בדבריך אלה, ומשתפסתיה – הצטערתי מעמק לבי על כך. לא הגיבותי על זאת – כי מה ערך היה לרצוני בכלל, כי בזמן שאת היית בחברתי.

ישבנו, צמודים ודבקים יחד. עד עתה לא אוכל בשום פנים לזכור: מה לחישה לחשת באזני ברגעים ההם. לעתים מאמין אני, שגם אז ברגעים ההם, רגעי הטרוף הגדול – לא הייתי מסוגל להבין את הכונה שבלחישת האזן הלזו. ולעתים נדמה לי שלחישה זו דומה היתה ללחישת הנחש, עת בא להסית את חוה לאכל מעץ הדעת. ובשום אפן לא אוכל גם עתה להשתחרר מהרשם, שלא כל מעשיך ופעולתך היו כנים וישרים כלפי אני. כי, למה בכלל היה לך צורך בקרבנות מצדי? המעט נהנית מהחיים, המעט אשר וענג לקטת ואספת בתקופות שונות? הלא לא חסרת אוהבים, שחכו תמיד למוצא פיך. ושכל חייהם היוו שלשלת של הערצה לך – האשה הרעבה והזוללת. ולמה איפוא דבקת אז בי? מה לאמתו של דבר מצאת בי. ומה רצית למצות ממני? לא אאמינה בשום אופן לאור העובדות שלאחר כך בתומתך ובכנותך הישרה.

ואני? כעגל מובל לשחיטה. לא יכלתי להתנגד. לא עלה גם על דעתי שיש להתנגד לך. ידעת להסעיר את הדם עד לאבוד החושים וההכרה, ידעת ליצור את האוירה הרצויה לכך. ידעת להביא אותי לידי מדרגה של התכחשות לכל אותן הדעות והמושגים שנוצרו תוך כדי יסורין, סיגופים וסבל.

ועד לשעה זו לא האמנתי כלל וכלל שהטבע מחייב את השכחה הגמורה והמוחלטת. אין האדם נתפס על חוסר ידיעה או השגה, ואין הדמיון מתאר את הבלתי רצוי. מסוגל האדם לתאר בדמיונו את הנאצל והיפה, את ההוד והקדושה אשר בתנועה או בתנופה, אך אין הוא מסוגל לצרף לכך גם את הכעור שבתוכן ואת החולין שבמעשה.

נשקתיך. וכל נשיקה בנתה עולמות והחריבה אותן תוך כדי עפעוף העין. נשקתיך ברתת, בשכרון ובשכחת כל העבר וההוה גם יחד. וכגודל התענוג שבנשיקה – כן גדול היה הרטט שבלב לקראת הבאות, כן גדול וכביר חיה הרצון לכבשך, לרמסך, להשפילך עד דכא, לשבור את גאונך ועוזך. כי, לא נעים ביותר להרגיש בכל גדלו של השני – המסוגל בכל רגע ורגע להתפרץ בצחוק מצלצל בתור תשובה להתמסרות אלמת – ולפולחן הגוף שנקדש באהבה הנקנית מתוך יסורים וסיגופים.

הראש הסתחרר. נתערפלה המחשבה. אבד ההגיון. מסביב חלל ריק. תחום. התקימה רק נקודה אחת בודדת בלב החלל הגדול. והוא: המקום שעליו שכבת את. כל הישות הצטמצמה בשטח זעיר זה. כל התפיסה רוכזה אך ורק בחזך הלבן – החשוף, באומצת בשר זו, אשר ידים לא מעטות לשו וטפלו בה לא מעט. נדף ממך ריח חריף של זיעת קיץ לוהט. והריח הזה גרה עוד יותר את החושים שהתעוררו אחרי כהות ממושכת ותרדמת עד.

לבושה היית בשמלה הכחולה אשר אהבתי. היא הלמה עד למאד את גופך הגדול ואת חזך המלא. אך יותר מכל משכה את תשומת הלב שורת הכפתורים הבהירים הצפופה, שנחרזה כאילו לכל אורך גופך, באפלה נוצצו הכפתורים וכאילו הפיצו סביבם מין אור לבן-סגלגל שגרה ותבע.

נסיתי עוד הפעם להתגבר על הגרוי החזק, דומה הייתי לאדם טובע הנאחז בקש. קמתי כדי לסגור את הדלת שהועפה מדי פעם בפעם על-ידי הרוח והקישה עצובות כמקוננת. קמתי ממקומי – אך לא חזרתי. נשארתי לעמוד ליד המשקוף רחוק מרחק מה ממך. לא אדע גם עתה – מה בעצם רציתי להציל? הלא גם ברגע הלז הייתי אבוד! וזאת ידעתי במלוא ההכרה שבי, ובכל זאת – תפוס היה המוח ביצירת אפשרות של נסיגה. למרות העובדא שנסיגה זו היתה בלתי אפשרית בהחלט.

ואת? על מה בעצם חשבת אז ברגעי הנצח ההם? מי היה הציר שעליו הסתובבה מחשבתך? בכחות מי היית מסופקת, בשלך או אולי בשלי?

בכוחך את ודאי שלא פקפקת. בטוחה היית למדי בשעבודי המלא והשלם, ונוטה אני להאמין שהמחשבה נסבה בעיקר על ההבחנה. את עצמך לא היית בטוחה, אם יספיק לך הכוח והאומץ להביא את המשחק עד לסוף, להתמסר לי, ולאבד על ידי זאת את האמון בישרך הנפשי. כי לעצם, מה צורך וטעם היה בזאת?

וכך נמשכה המלחמה הקטנה דקות מספר. את ישבת על הספה כשפי שמלתך פרום, ואני ליד משקוף הדלת מכונס בתוך עצמי וכמעט ללא מחשבה. ומענין: בעמידתי זו היה משהו מהפחד הסתמי והבלתי ברור מפני הבאות. משהו מההרגשה של יצור חלש העלול להטרף, והמתכונן להגנה, למרות ידעי שמאמציו להצלה פחותים המה.

ולפתע, הציפני גל חום שזרם ממך והציף את הגוף עד לתאי המוח. כנראה שלפני זאת עצמתי לרגע את העינים. כי פתאום ראיתיך ערומה. לא הבחנתי בפשטך את השמלה, מהמרחק הקטן שהבדיל בינינו הסתמנה באופן מיוחד וברור דמותך הגדולה והמוצקה – כדמות ענק אגדי, עם ידים מושטות ופרושות – כמוכנות לחבק.

ברכי כשלו. לא ידעתי את נפשי. הייתי כאבוד. זנקתי לעברך, ונלחצתי בין זרועותיך החזקות כבמלחצים. ועת נגררתי אחריך אל המטה – הייתי כמעט ללא הכרה. ברגע הלז יכול היה העולם להחרב, ולו אף ידעתי שבא קצי לא הייתי מושך את ידי ממך. היה זה הצמאון הגדול, הרעב הכביר לאשה זאבה מסוגך את. היו אלה, – כסופים כבירים ממין זה – שהמות הוא משחק להם. זה היה שיר תהלה לאלהי הנקמה וההרס, הלל והודיה למקרה העיור שהביאני לכך, שבח לרבון היצרים – שידע למזוג לתוך הכוס את כל עוצם הכוח המושך והמשכר, הגלום בנוף החושני.

נשקתיך. אך לא נשיקות היו אלה. יותר נכון אם אגיד: אכלתיך. שפתי ולשוני נגעו בכל טפח אשר בבשרך המתוק. ידי זחלו כנחשים והתפתלו סביב גופך הלוהט. לפרקים נתקעו שיני בבשר הרך ונהדקו בכח. את נאבקת מתוך כאב כחיה פצועה. אך לא כאב שביסורין היה זה – זה היה דומה לאותו הכאב שאנו מקבלים אותו כחסד מאת האלהים.

שכבתי לידך על הספה הרכה. אך נדמה היה לי – שאני מרחף באויר. כה גדולה היתה ההזיה שבמעשה. כה גדול היה החלום שבמציאות הקימת. הכל היה גדול לעין שיעור. כביר ללא השגה. עצום ללא תפיסה. ומתוק כפרי הילולים. ממין המתיקות הכובשת, השורפת השוטפת את הכל.

ואת? שכבת ללא תנועה. רק מפרק לפרק שלחת את ידך ולטפת על ראשי וגבי לטיפה מעודדת, מושכת, מבטיחה מקיימת. ופתאום תפסת את ראשי הקודח בשתי ידיך האמיצות, העברת אותו אל פיך, וחתמת נשיקה על שפתי. אך לא נשיקה היתה זאת. קשה לי עד עתה להגדיר את האופי המיוחד שבה, הגרוי החזק והתקיף. דומני – שרגש של תיעוב תוקפני תמיד, למראה ריר פיו של אדם שני, ויהא זה אף של אדם קרוב. וכאן הייתי כנראה המום ביותר. ובהרגישי את לשונך בפי, ובטעמי את רירך הייתי כמתעתע. כרעל בא הריר בעצמותי, לא ידעתי עד אז: מה משכר מגע-ממש זה את האדם.

ואז כבר אבדה ההכרה לחלוטין. כולי קודח, אש בוערת. נתעוררו החושים הנרדמים. התעוררה החיה שבי. נשלם הרצון לבוא במגע בשרים קרוב אתך. בטל ההגיון, בטלו כל הסייגים והנדרים. נסתם חזון, התפרצו מאויים טמירים שבלב. פרץ המעצור. כמשוגע הייתי.

ואת לא כהית בי. להיפך, דומני שעוד עזרת לי. גם את כנראה התמסרת לתענוג הגדול והמשכר. לפחות כך נדמה היה לי ברגעים המשכרים ההם. אך פתאום… בטאת מתוך פיך הקפוץ: הרף! רד! ובתוקף הוספת: לא צריך, לא רוצה, רד!

שמעתי בקולך ואספתי את ידי. ירדתי מהמטה והתישבתי לידה על הרצפה. משתדל לחזור למציאות הקיימת. מתאמץ לנער מעלי את חבלי השברון המתוק. אך פתאום הבחינה אזני שוב לחישת שפתים, כעין גניחה עמומה, ותיכף לאחר זאת, בקול יותר רם: שמואל… הה! שמואל…

השם הזר הזה העיר אותי לחלוטין. רגש של עלבון עמוק אפף את כל ישותי האלמת. לא ידעתי מיהו שמואל זה ומה הוא לך. אך בטוח הייתי כי לו היה הוא עצמו במעמד זה – הייתי מוכן להרגו, לחנקו, להשמידו ללא כל מוסר כליות והרגשת חטא. הייתי מוכן לרדת לחייו ללא הבחנה.

לא ידעתי עד הרגע הלז, שכה שפלה את, לא תארתי שאשה יכלה להגיע למדרגה של זנות מתוך נצחנות גרידא. לא האמנתי שכה גדולה שחיתותך המוסרית. נדהמתי ממש! והלא עד אז האמנתי לעתים גם ברגש היפה והנאצל באשח המתמסרת. ולמה איפוא שברת את כל האמונה הזאת אשר בלבי הרגש? מה תועלת בזאת? ומה יצא לך מכל זה?

לא גרשתיך. גם אני לא ברחתי. לא היה לאן לברוח. לא היה גם כל צורך לגרשך. את פסקת פשוט להתקיים. מקום חלק וריק ראיתי במקום שכבך. גם מסביב לך היה החלל ריק. ולחנם תעה מבטי וחפש, תר, שאף למצוא נקודת אחיזה, לפחות חלק קטן מאותה האחיזה שאבדתי בשעה קצרה זו. אך לא מצאתי. שוא היו החיפושים.

התפלאיתי אחר כך כשנשארת שוכבת על הספה. לא תפסתי פשוט את הסבה אשר השאירה אותך, שוכבת ערומה בחדרי. בכלל קשה היה להתרכז בכדי לדעת, לקבל תשובה פשוטה מאד לשאלה המטרידה: מי את? איך ובאיזה אופן נקלעת לתוך חדר רוקים זה.

נשארת שוכבת עד הבוקר. גם אני נשארתי יושב ליד המטה על הרצפה הקרה. ואם זכרוני אינו מטעני, הרי הזמנת אותי פעמים מספר במשך הלילה לשכב על המטה לצדך. חששת שמא אתקרר. גם עתה אני צוחק עדיין לאותה נעימה מודאגת אשר בה בטאת את חששך לבריאותי.

ובבוקר – התלבשת בשקט ובשלוה. התרחצת, ובעמדך כבר ליד הדלת מחכה לפתיחותה הצרבת פתאום את שפתיך אל מצחי ונשקתיני… לא היה מאומה בנשיקה זו. לא מאותה הצניעות של אתמול בערב בראשיתו, ולא מהחום הלוהט שלאחר כך. נשיקת סריס היתה זו. היא לא אמרה לי מאומה.

נשארתי בחדר. שעות מספר ישבתי ללא תנועה וללא מחשבות במוח העיף. אחר יצאתי, סירתי ברגל את כל פנות העיר ללא מטרה ותכלית מסוימת. ובלב תסס ללא הרף גם העלבון הצורב המכלה והמשמיד.

עברו חדשים אחדים. לא ראיתיך, השתדלתי לא לחשוב אודותיך, התאמצתי לשכחך. לא עלה אף על דעתי לחבוש לך הצדקה כל שהיא למעשיך הלז, עלבון מסוג זה אין סולחים יותר מדי צורב הוא. יותר מדי משרש הוא בלב, וגדול לאין שיעור הוא החותם אשר מעשים מסוג זה מטביעים בתוך נשמתנו הלוהטת.

ועתה עם ביטוי רצונך לבוא אלי, עלי לאמור לך: לא האמנתי כלל וכלל באפשרות מעין זאת בזמן מן הזמנים. ובבוא הזדמנות זו לידי הייתי מוכרח להתאמץ בכדי שלא להעליבך. רציתי להשאר נאמן לעצמי ולרגש היושר הנפשי אשר בי. השתדלתי להיות אדיב, ופעמים מספר שקלתי בנפשי: אולי בכל זאת – את היא האשה היעודה לי, ואשר יכלה לתת לי את מנת האושר המועטת שאין האדם בן חורין לסרב מלקבלה, אך לא עלה בידי למרות המאמצים אשר השקעתי בכך. אין חזרה!

לא ארצה ברעתך. אך עלי להודות בגלוי: אין אני רוצה גם בטובתך. סבלך אינו נוגע לי.

מקוה אני לשכחך לחלוטין במרוצת הימים. גם את – שכחיני. טוב יהיה הדבר! זהו מהלך טבעי של חיי אדם אשר לא ידע לקבל ברגע הנכון את אשר הוצע לו – ואשר לא ידע גם לתת משהו.

הלמדת לפחות משהו מהעבר?