ברכבת היה רוחי סוער. איזה נטל משא הכביד עלי ולא נתן לי מנוחה כל הלילה. אבל עם קרן אור ראשונה ראיתי מחלון הרכבת יערות ועליהם נח עוד טל הבוקר, וכל צמחי הירק משני צדי הפסים. ראיתי אכרים בהשכמה, כפופים כבר על עבודתם בשדה, וכפרים טובעים בים של ירק, עם בתי החמר הקטנטנים המזהירים בלבנותם, והרגשתי מעי שִׁקוי לרוחי הנסער. פתאום הרגשתי כמיהה גדולה לכפר, לאכרות, לאדמה שלי, למולדת עצמית.

לילה ויום ועוד לילה כבר עברו עלי בדרך מלאה טלטולים, ובעוד שעות מספר נגיע לאודסה. עושה אני את אזני כאפרכסת לשמוע מפי הקונדוקטר את שמות התחנות, ומביט במורה הדרך"¹ שלי באי סבלנות. עוד שלוש תחנות, שתים ואחת, והנה כבר נשקפת מרחוק אודסה עיר החוף – האחרונה מהארץ ששוררים בה חוקי מאי, והפרעות ביהודים מותרות לפי החוק.²

בתחנה באודסה חִכה לי חברי מנוער, הנמצא בזמן האחרון באודסה, בכליון עינים לדעת את הסִבה שגָלתני מעיר מולדתי. כל ימי בגרותינו חלמנו יחד על דבש הארץ הברוכה, אך בהקיץ אף פעם לא הרשה ללבו לגלות לפימו [לפיו], ולא עלה על דעתו שקם החלום המשותף אשר חלמנו יחד, ולא העז לחשוב שאני עולה לארץ הבחירה, ארץ חלומותינו. כשפלטו שפתי, עם הנשיקה הראשונה, המלה “ארץ ישראל”, נגע בו הבִּטוי כמו זרם חשמל, ונהימה פראית התמלטה מפיו: “מה? איך? אתה צוחק ממני? היתכן?”. האמת, חברי לגָלוּת קִנא בי לא מעט. והנה לוקח אותי בחביבות רבה ומובילני ישר אליו, אל חדרו, לנהוג בי חובת הכנסת אורחים כיאות לחבר נעורים שהתעלה לגדולה.

אודסה עשתה עלי רושם יפה בסִדור רחובותיה, בירק המרובה בקרבה, ועצי הצל שבצדי המדרכות המשיבים נפש עיפה מחום השולט בדרום. שקט מזרחי מורגש בעיר גדולה זו, בנגוד לשורר בורשה הסואנת.

בנוחי מן הדרך שעה קלה, לִווני חברי לבית מר משה ליב לילנבלום, למסור לידו מכתב רשמי מד“ר יסינובסיק ומשפ”ר בורשה – שהוא יציג אותי לפני הד"ר פינסקר³ בתור אחד מהששה הנשלחים לארץ ישראל. ואגב, להִוָדע אצל לילנבלום על כל יתר חברי, שכמוני ודאי קבלו פקודות להתאסף באודסה לשם נסיעה יחד באניה. כמה פחד ורחב לבי: הריני הולך להתיצב לפני אדם גדול, מר משה ליב לילנבלום, האיש אשר כל כך הערצתיו בקראי את ספריו ואת מאמריו![⁴] איזה יראת הרוממות בפני גדלו והכנעה עצמית הרגשתי בכל אברי.

חברי הולך בצדי, ומחפש על פי המען את מקום מגורו של מל"ל, ובינתים אני מתאר לי את תואר פניו בדמיוני: מראה פילוסוף, קצר רואי, גלוח למשעי, חבוש זוג משקפים על חטמו, איש הטובע בגל של ספרים, עסוק תמיד במחשבות ואינו נענה כל כך מהר לדורשיו…

בפנותינו כה וכה לחפש את מספרי הבתים, והנה בא איש לקראתינו: בעל קומה ממוצעת, חבוש צילנדר גבוה, פנים טובים, מעוטר זקן צהוב ארוך ומסורק יפה, מלבוש בגד שחור, נקי, חצי ארוך. מיד מלמל רעי על אזני: “הנה מר משה ליב לפנינו”! התקרבנו אליו והשתחוונו באדיבות, כשחברי פונה אליו: “סליחה מר לילנבלום, יש לי הכבוד להציג לפניך את הצעיר שנבחר מעיר בריסק”. עוד מלתו על דל שפתיו ומר מל"ל חױבק את ידנו באבהות אמיתית ובחמימות רבה, וימשֹך אותנו אל ביתו.⁴

במסרי את נְיָרותי לידו הרגשתי איזה הבעה של צער על פניו, ובגמרו לקרוא גִלה לנו שבימים האחרונים נתקבלה ידיעה מהמורשה הוילנאי כי נירותיו של הנבחר דהתם אינה בסדר, ונסיעתו נתבטלה. כעת צריך לבחור מחדש באחד, ונסיעתנו תתעכב. בזו הרגע נצנצה בלבי מחשבה מוזרה קצת, אך לא יכולתי להתאפק ומיד העזתי והבעתי אותה לפני מר לילנבלום: הצעתי פשוט את חברי בתור מועמד…

מר לילנבלום פקח לרְוָחה את עיניו, שהציצו מבין גבותיו השעירות והמגודלות, וימדוד את חברי מכף רגל עד הראש. ואני ממשיך לספר, בקצרה אך בהתלהבות, את תולדות חייו ומקצת שבחו בפניו.⁵ והוא, חברי, עומד ומשתאה האם בחלום או בהקיץ הוא שומע את דברי? ומר לילנבלום שם לבו לדברי היוצאים מן הלב, וענה: “אפשר! אציע הדבר לפני הד”ר פינסקר. למחר בשעה הקבועה תבואו הנה ויחדיו נלך אליו".

חברי, שהיה לפנים חבר אקטיבי באוגדתינו “פרחי ציון”, מצא כי אמנם יש לו גם כן הזכות להבחר, ובכל זאת זקוק לסיעתא דשמיא שתעמוד על צדו. בבואנו יחדיו הביתה הוא סִפר לאביו את ההצעה המופלאה שבאה לפתע פתאום, ואביו קפץ משמחה, הרהר בדבר, וכרגע שלח טלגרמה לקייב לאחד מקרוביו העשירים שיבוא מהר לאודסה – הלז עסקן צבורי ידוע, ועם זאת חובב ציון מפורסם ואחד מגלגלי התנועה. האב קִוָה שהקרוב הזה, בהשפעתו הגדולה, יכל לפעול עבור בנו בענין חשוב זה שיגמרו בחיוב.

למחרת הלכנו שלשתינו אל הד“ר פינסקר. קבלת פניו היתה חביבה, שקטה. עם כל גדֻלתו הוא היה אדם נוח ועניו ושפל רוח.⁶ הרגשתי את עצמי אצלו כאִלו מדבר עם אדם קרוב לי מזמן. גם מפיו שמעתי הבעת צער על שנסיעתנו לא תוכל לצאת אל הפועל בזמן הקבוע. מר לילנבלום הציג את חברי לפניו וסח לו על ההצעה שלי, לבחור בצעיר זה במקום הקנדידט הוילנאי שנסיעתו נתבטלה. בפני חברי אמר לילנבלום כי מכיר הוא את משפחתו הנכבדה, שהצעיר מצא חן בעיניו מן הרגע הראשון, ושאיפתו היא עליה לארץ ישראל, ומכל פנים הוא מהראוים למלאות את מקום החסר. ברק של שמחה נראה בעיני ד”ר פינסקר, ומתוך קורת רוח אמר: “כן, הדבר צריך עיון. נתיעץ!”.

מכל ששת הצעירים שלנו בא לעת עתה, חוץ ממני, רק איגלי הנבחר מפטרבורג,⁷ עם כל נירותיו בסדר. מהנותרים הגיעו ידיעות שנירותיהם עוד לא גמורים ונשארתי באודסה לחכות להם. בינתים בא הקרוב הקייבי של חברי, התראה עם ד"ר פינסקר, וכיוָן שהשעה היתה מוכשרת לכך קִבל ממנו את ההסכמה המוחלטת.

את ההתרגשות שלנו אין עט סופר מוכשרת להביע, זה למעלה מכל כוח אנושי. כשהודיע הקרוב הבשורה נפל חברי על צוארי, חבק אותי דומם באין מילים בפיו להביע את שמחתו. אביו באותו רגע רקד סביבנו כילד, והקרוב העשיר עמד מן הצד ובלע דמעות מבלי להוציא הגה מפיו. מִהרנו למר לילנבלום לבשרהו על דבר שמחתנו, וגם הוא קִבל את זה בהתרגשות והלך אתנו לד"ר פינסקר ליתר ברור.

הד"ר קבל אותנו בפנים מחייכים ואמר לחברי שיכל לגשת לסדור נירותיו. “וכשהללו יהיו גמורים תסעו שלשתכם יחד בשלום, ושאר השלושה יבואו אחריכם”. “ובדעבד”, אמר, “שמח אני שיצא ככה, לחלק את המשלחת לשנים – למעט בפרסום, לא לשלוח טרנספורט של ששה בבת אחת, שמא יפול איזה חשד בעיני הבולשאי. גם בלאו הכי הממשלה שומרת את צעדינו בחשדנות מרובה ובזמן כזה מוטב פחות פרסום!”. עבדנו בטמפו קדחתני, ובהצלחה כי המלאך הגואל הלך לפנינו, וניָרות חברי ותעודת מסעו התקבלו, ובמשך ימים מועטים.

היום המאושר בא, יום השבת שבו תפליג אניתנו ליפו.

את החפצים שלי ושל חברי מסרנו לעגלת יד להוביל ישר אל הנמל, ואנחנו הלכנו לפי שעה להִפרד מהד“ר פינסקר וממ”ל לילנבלום. אחר הצהרים בחצי ירח אב, החום גדול ומחניק. כשבאנו להד“ר לא נתן לנו שומר הסף שלו, יהודי רחב כתפים, להכנס: “לא עת בקורים כעת!”, “אבל נסה נא למסור להד”ר כי שני צעירים מבקשים לראותו!”, אמרנו לשומר. כרגע יצא הד“ר אלינו, אך לא חפץ להפרד מאתנו בביתו, ואמר בלחש: “עוד יש זמן, עוד נתראה”. זה היה מעין מדרש פליאה בשבילנו, וכעין פחד טמיר הרגשנו בקרבו. אך מה לעשות? צעדנו הלאה אל מורנו ורבינו מל”ל. מצאנו אותו יושב כחֹם היום בחדר שלו וגמרא גדולה מש"ס וילנא לפניו, וכל כך מעוניין בה עד שלא הרגיש בכניסתנו. העיף פתאום עין וקרא: “באתם להפרד. טוב, ידידים”. ונתן לנו את ברכת הפרידה במילים חמות, באהדה ובשמחה רבה.

בגמרנו את בִּקורי הפרידה הזדרזנו והלכנו אל הנמל. בדרך אל הנמל, במדרון הידוע, ראינו כי הד“ר הולך ברגל אל הנמל לפנינו. אז הבינותי על מה רמז בתשובתו, “עוד נתראה”. על החוף כבר מצאנו את חברנו השלשי. הכרטיסים כבר בידינו, ומתכוננים לעלות על האניה. אנחנו שִׁכּורי שמחה, וחפצינו למצוא איזה זיק של שמחה גם על פני מְלַוֵנו הד”ר, אך הוא מתהלך לו לאִטו, נפגש אתנו כאלו לאחר יד, מחליף אי אלה מלים והולך לו הצדה, ופניו מפיקים יותר פחד משמחה. ראינו עליו שעומד על גחלים, והרגעים כאילו נדמים לו כשעות.

שריקה! נִתן אות שהותרה העליה על האניה. התחלחלנו, אבל עם זה שמחנו כי בא סוף להמתנה המכבידה על הנפש. הג’נדרמריה האיומה שפני חיות טורפות פניה התיצבה משני צדי המעבר הצר ודרשה בגסות כי תעודות המסע ימסרו לידיהם. בעיניהם הלוטשות הם מודדים בינתים כל נוסע מכף רגלו עד ראשו. הם לא מצאו כל פסול בנו ועברנו, והפספורטים נשארו בידם.

תפסנו מקום על הדרגשים של המחלקה השלִשית, סדרנו את חפצינו בחפזון ונגשנו אל מעקה האניה. ראינו את הד"ר פינסקר עומד ממולנו, אך כמו זר לנו, לא נע ולא זע, כפסל מחובר למקום אחד. עיניו תקועות לנקודה אחת למולנו, וכאילו אינו רואה ואינו מכיר אותנו. הרגשנו איזה כאב ועלבון, אך הבלגנו באמרנו אל נפשנו אולי המצב הפוליטי הוא הוא שגורם ליחס זה ברגעים האחרונים של פרידתנו.

אחרי עבור חצי שעה, והג’נדרמריה סדרה את הפספורטים, נכנסו הנוסעים ממחלקה השלשית אל התא. שוב הועמדו ג’נדרמים מזוינים, ומסדרים את הנוסעים שורות שורות כמו בבתי הסוהר. ראש הג’נדרמריה, פקידיו ומזכיריו יושבים אל השֻׁלחן, ומקריאים כל אחד בשמו לפי הרישום בפספורטים, ושוב הסתכלות, וישוב הדעת: הם מתלחשים ביניהם, וכתריסר עינים מסתכלים וחודרים לתוך תוכך עד שדמך נקפא בעורקיך ונדמה לך נמלים נכנסנו מתחת עורך. יובל שנים אתה במצוקה ועומד כגולם. ופתאום יד נגעה בך ומובילה אותך אל הפתח ועוזבת אותך חפשי. עברנו גם עִנוי נפש זה וקבלנו כבר רשיון להשאר באניה.

מצלצלים לסימן שהאניה מתעתדת לזוז, וכבר מסירים את הגשר מן המזח. הג’נדרמריה רצה שוב בכל פִנות האניה ומעמידה כל עובר ושואלת מחדש לשמו, מסתכלים ברשימה שבידיהם, ורצים הלאה כמו כלבי ציד. צעיר אחד ארמני או יווני מורידים מן האוניה, ועוד ידם נטויה. לבסוף התפטרנו ממלאכי חבלה אלה, הג’נדרמריה האודסאית ירדה, והעוגן הורם.

אבן מעמסה מתגלגלת ויורדת מן הלב וכל כך טוב נעשה לך! הנה עוד רגע אתה מעבר הגבול והנך חפשי, חפשי! ותוכל לשאוף רוח ככל בני אדם מבלי שישיגו גבולך באשר את יהודי.

בפעם האחרונה אנו מעיפים עין על חוף אודסה. הד“ר פינסקר לא זז ממקומו אבל מראהו השתנה, פניו אורו, כאילו קרנו, ועיניו מנצנצות. הוציא ממחטה לבנה מכיסו ומנפנף בה לעומתנו, ובכל רמ”ח אבריו שולח לנו ברכות דרך מאליפות. אנִיָתנו כבר התרחקה מהנמל כתחום שבת, ועוד הרגשנו היטב את תנועת ממחטתו המבהיקה בלבנינותה.

עם רושם זה גמרנו את חשבוננו עם רוסיה.