¹

שלושים ושש שעות טעמנו טעם חופש, והרושם היה כאילו גמרנו את חשבונותינו עם רוסיה. הים השחור כבר מאחורינו וחופי טורקיה נשקפים מרחוק. בעוד שעה קלה אתה מרגיש שִׁנוי במהלך האניה, שמחליקה כביכול על מי מנוחות – הגענו אל הבוספורוס השקט, המלטף, המרהיב עינים ביפיו ובעושר הטבע מסביבו. ופתאם אנית מלחמה רוסית עוגנת לפנים. אניתנו מתקרבת אליה במהלך איטי, ומאנית המלחמה עולים אל אניתנו שוב פעם ג’נדרמריה רוסית, ושוב אותה הפרודצדורה בעת מסירת הפספורטים, וכמדומני שאת אחד הנוסעים לקחו הג’נדרמים עמהם, בתור אסיר. זה הטיל עלינו פחד, שעד שלא נרד ביפו אנו נמצאים עוד ברוסיה, זו אם רחמניה המשגיחה בשבע עינים על בניה יוצאיה.

קושטא.² אניתנו תעגן פה עשרים וארבע שעות. החוק הוא שאלה הנוסעים לארץ ישראל, עליהם לקבל מאת הקונסול הרוסי בקושטא העתקה של הפספורט, מעין “תזכָּרה”. עזבנו את האניה ועלינו אל הנמל. שאפנו רוח: אין ג’נדרם, אין שואל לגזעך, לדתך ולמעשיך. עברנו ברחובות העיר כבני חורין ממש, ורק נכנסנו אל הקונסוליה הרוסית שוב הרגשנו את עצמנו על אדמת רוסיה! התלבושת, הסדרים, השפה, הביורוקרטיזם – הכל כמו במוסקבה. וברוך השם, גם מכאן יצאנו בשלום.

השתמשנו בהזדמנות לסַיֵר את עיר הבירה הטורקית, המוזרה לנו בכל. מזרח ומערב בה נפגשו, יופי וטעם, וחלאה לא תחסר. עושר מופלג ועניות מנוולת כאחד. כאלמים התהלכנו, באין לנו שפה, עד שהדענו לרחוב היהודים “נלטה”, הקרובה אל הנמל. את היהודים אמנם לא יכלנו להכיר מפני תלבשתם המוזרה לנו, אך על פי ריח התבשילים שחדר לאפנו וגרה לא מעט את תאבוננו, הכרנו שברחוב היהודים הננו. והנה לפנינו שלט באותיות מרובעות: “מאכל כשר”. בית מלון ממדרגה רביעית, אך מפני שמיום השבת לא טעמנו תבשיל חם, בִקשנו תכף אוכל.

במלון נפגשנו במהגרים יהודים מכל העולם, כולם חבושים “תרבושים” אדומים כבני עות’מן אמיתיים, אך טבע היהודי לא נטשטש ותכף תחבו לנו את ידיהם באחוָה רבה: “שלום עליכם, צעירים! לאן נוסעים יהודים?”. וטרם קבלו מענה, אמרו: “ודאי לארץ ישראל!”, ואפם מתעקם קצת. ואחרי הפסקה קצרה הם ממשיכים: “הלא כולם נוסעים כבר חזרה משם. האם אין אתם מאותם הסטודנטים? אותם, שקוראים להם ‘ביילה’?³ הלא מתגלגלים פה עשרות מהם, באשר אין להם להוצאות הדרך לשוב לרוסיה!”. אנשי שיחתנו מתפלאים שאנו מקבלים את הדברים במנוחה. כשלון הביל"ו לא היה חדש עמנו.⁴

למחרת עזבה אניתנו את נמל קושטא. על האניה התאסף מין ערב רב של אנשים משונים בלשונם, בתלבשתם, במנהגיהם המוזרים, במאכלם, בארחם ורבעם, ועינינו לא שבעו מהסתכל. המראות הלכו והתחלפו: ים השיש, הדרדנלים, איי הארכיפלגוס, איזמיר. משעזבנו את איזמיר נעלמה היבשת כולה, ונכנסנו ללב ים התיכון על מנת לעבור אותו ברוחב. הדרך פה פחות מענינת: שמים ומים, חדגוניות מדכאת. אין חשק אפילו לחשוב, ואתה במצב של נים ולא נים באנייה המתנועעת לאין קץ ולאין תכלית. מחלת הים פועלת על כל הנוסעים ־ בה משתוים בני כל הדתות שויון גמור: עייפות, בחילה וחוסר מחשבה. כעין תרדמה נסוכה על כולם, וחסרי אונים שכבו למעצבה. לדבר אחד התגעגעו כולם: יבשה!…

בחצות הלילה קרא אחד הנוסעים: “יבשה, יבשה!” – הכיר את האור המנצנץ ממגדל האור [המגדלור] שבאלכסנדריה של מצרים. אך התקוה להִפטר במהרה ממחלת הים נכזבה: החוק אינו מרשה להכנס אל הנמל לפני אור הבקר. שעות תמימות טילה לה אניתנו בים הסוער בצִפִּיה לשחר שיחליף את אור הפנס השלוש גווני ממגדל האור.

הבוקר אור. אניתנו נדברה על ידי סימנים עם פקידי החוף, קִבלה רשיון להכנס אל הנמל הגדול והשליכה את עוגנה. רעש והמולה, פריקה וטעינה, בפעם הראשונה בדרכנו נשמע הדיבור הערבי הגרוני. חום נורא שרר ביום ההוא, יום הראשון לירח אלול תרמ"ה [12.8.1885].

נודע לנו שעלֵינו לחכות פה כשמונה ימים לבוא אניה רוסית אחרת לקחת את הנוסעים ליפו. הכסף שקבלנו להוצאות הדרך כמעט אזל, והיִנו מחויבים להתאכסן כל הזמן על האניה. המלחים הרגישו בקבצנותינו והביטו עלינו בעין רעה. משלשה החברים הייתי אנוכי האחד שעוד שנשאר בכיסו סכום כסף קטן, מפני אי שַׁיָכותי לסוג המעשנים, והסכום הזה הציל את שלשתינו. ובכן נקמתי בחברַי, לתת כספים מקופתי הדלה אך ורק לאוכל נפש לבד ולא ללוקסוס כמו עישון, הזר לרוחי. והם נקמו בי עבור זה והוציאו כמה שאפשר יותר לאכילה בכדי להרוג את גופתי עד שנגיע לחוף המקווה, יפו.

שמונה ימים גזו חלפו ללא תועלת. כאסירים ממש צִפינו, מבוקר לערב ומערב לבוקר, ליום צאתנו ממצרים. ביום השמיני בא גואלנו, “לזריב” – אניה עתיקה, שריד מימי קדם, אך בחפץ לבב החלפנו בה את “צַריצה” היפהפיה, שסרבה להובילנו לארץ ישראל.

בצאתנו לים כבר חשך היום, ויותר ממים אפלים וכוכבים מנצנצים לא ראינו כלום. “לזריב” הזקן כנראה תש כוחו והתנועע כל הזמן, וישח ראשו לפני כל גל. כל הלילה סבלנו, ובהשכת הבקר, טרם יכיר איש בין קלא אילן⁵ לתכלת, הכרנו את ליספס הידוע, המרמז לנו בידו המאובנת להכנס לתוך תעלת סואץ.⁶

פורט סעיד הפתיעה אותנו. טבע המקום כשרטון של חול באמצע הים, בלי עלה ירוק, בלי צמח, הכל כה יבש. בניני העיר כעין ביתנים של עיר תערוכה, כמעט כולם בסגנון אחד – ואנדרלמוסיה של אניות, גזעים, תלבשות, שפות וצבעים. בין העולים על האניה היה יהודי אחד בתלבושת צפתית, שמסר בידנו כרטיס של בית מלונו ובִקש שנסור אליו לסעוד, אם רצוננו לרדת מעט העירה. עשינו חשבון הכספים שלנו ומצאנו שעוד נשאר לנו כדי סעודה אחת. כיון שזו היתה התחנה האחרונה בדרכנו, נתפתינו לדברי הצפתי וחגגנו את היום במאכל ומשתה בבית מלונו.

עם פנות היום התחילו ההכנות לצאת אנִיָתנו. על האניה הצטבר חומר אנושי מגוון מאד: טורקים הנשלחים לתפוס את כל המשרות הממשלתיות בפלכים הערביים, כמונופולין, מהגרים צ’רקסים מושְׂלמים, שאחרי מלחמת טוריקה נִתן צַוָארם בעול רוסיה הנוצרית ועזבו בהמוניהם את מולדתם להתישב בעבר הירדן ולרכוש בדמם מולדת חדשה, יְוָנים המחפשים בכל המזרח מקומות לפתוח בתי מרזח, ערביים שמלא צבאם [תם זמן שירותם הצבאי] בגדודים הטורקים, וקִבלו חופש להוביל עורם ועצמותיהם היבשים חזרה לארץ מולדתם. רבים מכולם העולים להשתטח על קבר הנוצרי וכל קדושיו ולטבול במי הירדן, שעושים במקומות הקדושים כמה שעושים ושבים למולדתם לפַטֵם חזירים כקודם. ובתוך כל אלה, זקנים וזקנות תשושי כוח, שגמרו את כל חשבונותיהם עם חוץ לארץ, ונוסעים ארצה ישראל להטמין את עצמותיהם על הר הזיתים ולהִנצל מגלגול מחילות.