ברכבת היה רוחי סוער. איזה נטל משא הכביד עלי ולא נתן לי מנוחה כל הלילה. אבל עם קרן אור ראשונה ראיתי מחלון הרכבת יערות ועליהם נח עוד טל הבוקר, וכל צמחי הירק משני צדי הפסים. ראיתי אכרים בהשכמה, כפופים כבר על עבודתם בשדה, וכפרים טובעים בים של ירק, עם בתי החמר הקטנטנים המזהירים בלבנותם, והרגשתי מעי שִׁקוי לרוחי הנסער. פתאום הרגשתי כמיהה גדולה לכפר, לאכרות, לאדמה שלי, למולדת עצמית.

לילה ויום ועוד לילה כבר עברו עלי בדרך מלאה טלטולים, ובעוד שעות מספר נגיע לאודסה. עושה אני את אזני כאפרכסת לשמוע מפי הקונדוקטר את שמות התחנות, ומביט במורה הדרך"¹ שלי באי סבלנות. עוד שלוש תחנות, שתים ואחת, והנה כבר נשקפת מרחוק אודסה עיר החוף – האחרונה מהארץ ששוררים בה חוקי מאי, והפרעות ביהודים מותרות לפי החוק.²

בתחנה באודסה חִכה לי חברי מנוער, הנמצא בזמן האחרון באודסה, בכליון עינים לדעת את הסִבה שגָלתני מעיר מולדתי. כל ימי בגרותינו חלמנו יחד על דבש הארץ הברוכה, אך בהקיץ אף פעם לא הרשה ללבו לגלות לפימו [לפיו], ולא עלה על דעתו שקם החלום המשותף אשר חלמנו יחד, ולא העז לחשוב שאני עולה לארץ הבחירה, ארץ חלומותינו. כשפלטו שפתי, עם הנשיקה הראשונה, המלה “ארץ ישראל”, נגע בו הבִּטוי כמו זרם חשמל, ונהימה פראית התמלטה מפיו: “מה? איך? אתה צוחק ממני? היתכן?”. האמת, חברי לגָלוּת קִנא בי לא מעט. והנה לוקח אותי בחביבות רבה ומובילני ישר אליו, אל חדרו, לנהוג בי חובת הכנסת אורחים כיאות לחבר נעורים שהתעלה לגדולה.

אודסה עשתה עלי רושם יפה בסִדור רחובותיה, בירק המרובה בקרבה, ועצי הצל שבצדי המדרכות המשיבים נפש עיפה מחום השולט בדרום. שקט מזרחי מורגש בעיר גדולה זו, בנגוד לשורר בורשה הסואנת.

בנוחי מן הדרך שעה קלה, לִווני חברי לבית מר משה ליב לילנבלום, למסור לידו מכתב רשמי מד“ר יסינובסיק ומשפ”ר בורשה – שהוא יציג אותי לפני הד"ר פינסקר³ בתור אחד מהששה הנשלחים לארץ ישראל. ואגב, להִוָדע אצל לילנבלום על כל יתר חברי, שכמוני ודאי קבלו פקודות להתאסף באודסה לשם נסיעה יחד באניה. כמה פחד ורחב לבי: הריני הולך להתיצב לפני אדם גדול, מר משה ליב לילנבלום, האיש אשר כל כך הערצתיו בקראי את ספריו ואת מאמריו![⁴] איזה יראת הרוממות בפני גדלו והכנעה עצמית הרגשתי בכל אברי.

חברי הולך בצדי, ומחפש על פי המען את מקום מגורו של מל"ל, ובינתים אני מתאר לי את תואר פניו בדמיוני: מראה פילוסוף, קצר רואי, גלוח למשעי, חבוש זוג משקפים על חטמו, איש הטובע בגל של ספרים, עסוק תמיד במחשבות ואינו נענה כל כך מהר לדורשיו…

בפנותינו כה וכה לחפש את מספרי הבתים, והנה בא איש לקראתינו: בעל קומה ממוצעת, חבוש צילנדר גבוה, פנים טובים, מעוטר זקן צהוב ארוך ומסורק יפה, מלבוש בגד שחור, נקי, חצי ארוך. מיד מלמל רעי על אזני: “הנה מר משה ליב לפנינו”! התקרבנו אליו והשתחוונו באדיבות, כשחברי פונה אליו: “סליחה מר לילנבלום, יש לי הכבוד להציג לפניך את הצעיר שנבחר מעיר בריסק”. עוד מלתו על דל שפתיו ומר מל"ל חױבק את ידנו באבהות אמיתית ובחמימות רבה, וימשֹך אותנו אל ביתו.⁴

במסרי את נְיָרותי לידו הרגשתי איזה הבעה של צער על פניו, ובגמרו לקרוא גִלה לנו שבימים האחרונים נתקבלה ידיעה מהמורשה הוילנאי כי נירותיו של הנבחר דהתם אינה בסדר, ונסיעתו נתבטלה. כעת צריך לבחור מחדש באחד, ונסיעתנו תתעכב. בזו הרגע נצנצה בלבי מחשבה מוזרה קצת, אך לא יכולתי להתאפק ומיד העזתי והבעתי אותה לפני מר לילנבלום: הצעתי פשוט את חברי בתור מועמד…

מר לילנבלום פקח לרְוָחה את עיניו, שהציצו מבין גבותיו השעירות והמגודלות, וימדוד את חברי מכף רגל עד הראש. ואני ממשיך לספר, בקצרה אך בהתלהבות, את תולדות חייו ומקצת שבחו בפניו.⁵ והוא, חברי, עומד ומשתאה האם בחלום או בהקיץ הוא שומע את דברי? ומר לילנבלום שם לבו לדברי היוצאים מן הלב, וענה: “אפשר! אציע הדבר לפני הד”ר פינסקר. למחר בשעה הקבועה תבואו הנה ויחדיו נלך אליו".

חברי, שהיה לפנים חבר אקטיבי באוגדתינו “פרחי ציון”, מצא כי אמנם יש לו גם כן הזכות להבחר, ובכל זאת זקוק לסיעתא דשמיא שתעמוד על צדו. בבואנו יחדיו הביתה הוא סִפר לאביו את ההצעה המופלאה שבאה לפתע פתאום, ואביו קפץ משמחה, הרהר בדבר, וכרגע שלח טלגרמה לקייב לאחד מקרוביו העשירים שיבוא מהר לאודסה – הלז עסקן צבורי ידוע, ועם זאת חובב ציון מפורסם ואחד מגלגלי התנועה. האב קִוָה שהקרוב הזה, בהשפעתו הגדולה, יכל לפעול עבור בנו בענין חשוב זה שיגמרו בחיוב.

למחרת הלכנו שלשתינו אל הד“ר פינסקר. קבלת פניו היתה חביבה, שקטה. עם כל גדֻלתו הוא היה אדם נוח ועניו ושפל רוח.⁶ הרגשתי את עצמי אצלו כאִלו מדבר עם אדם קרוב לי מזמן. גם מפיו שמעתי הבעת צער על שנסיעתנו לא תוכל לצאת אל הפועל בזמן הקבוע. מר לילנבלום הציג את חברי לפניו וסח לו על ההצעה שלי, לבחור בצעיר זה במקום הקנדידט הוילנאי שנסיעתו נתבטלה. בפני חברי אמר לילנבלום כי מכיר הוא את משפחתו הנכבדה, שהצעיר מצא חן בעיניו מן הרגע הראשון, ושאיפתו היא עליה לארץ ישראל, ומכל פנים הוא מהראוים למלאות את מקום החסר. ברק של שמחה נראה בעיני ד”ר פינסקר, ומתוך קורת רוח אמר: “כן, הדבר צריך עיון. נתיעץ!”.

מכל ששת הצעירים שלנו בא לעת עתה, חוץ ממני, רק איגלי הנבחר מפטרבורג,⁷ עם כל נירותיו בסדר. מהנותרים הגיעו ידיעות שנירותיהם עוד לא גמורים ונשארתי באודסה לחכות להם. בינתים בא הקרוב הקייבי של חברי, התראה עם ד"ר פינסקר, וכיוָן שהשעה היתה מוכשרת לכך קִבל ממנו את ההסכמה המוחלטת.

את ההתרגשות שלנו אין עט סופר מוכשרת להביע, זה למעלה מכל כוח אנושי. כשהודיע הקרוב הבשורה נפל חברי על צוארי, חבק אותי דומם באין מילים בפיו להביע את שמחתו. אביו באותו רגע רקד סביבנו כילד, והקרוב העשיר עמד מן הצד ובלע דמעות מבלי להוציא הגה מפיו. מִהרנו למר לילנבלום לבשרהו על דבר שמחתנו, וגם הוא קִבל את זה בהתרגשות והלך אתנו לד"ר פינסקר ליתר ברור.

הד"ר קבל אותנו בפנים מחייכים ואמר לחברי שיכל לגשת לסדור נירותיו. “וכשהללו יהיו גמורים תסעו שלשתכם יחד בשלום, ושאר השלושה יבואו אחריכם”. “ובדעבד”, אמר, “שמח אני שיצא ככה, לחלק את המשלחת לשנים – למעט בפרסום, לא לשלוח טרנספורט של ששה בבת אחת, שמא יפול איזה חשד בעיני הבולשאי. גם בלאו הכי הממשלה שומרת את צעדינו בחשדנות מרובה ובזמן כזה מוטב פחות פרסום!”. עבדנו בטמפו קדחתני, ובהצלחה כי המלאך הגואל הלך לפנינו, וניָרות חברי ותעודת מסעו התקבלו, ובמשך ימים מועטים.

היום המאושר בא, יום השבת שבו תפליג אניתנו ליפו.

את החפצים שלי ושל חברי מסרנו לעגלת יד להוביל ישר אל הנמל, ואנחנו הלכנו לפי שעה להִפרד מהד“ר פינסקר וממ”ל לילנבלום. אחר הצהרים בחצי ירח אב, החום גדול ומחניק. כשבאנו להד“ר לא נתן לנו שומר הסף שלו, יהודי רחב כתפים, להכנס: “לא עת בקורים כעת!”, “אבל נסה נא למסור להד”ר כי שני צעירים מבקשים לראותו!”, אמרנו לשומר. כרגע יצא הד“ר אלינו, אך לא חפץ להפרד מאתנו בביתו, ואמר בלחש: “עוד יש זמן, עוד נתראה”. זה היה מעין מדרש פליאה בשבילנו, וכעין פחד טמיר הרגשנו בקרבו. אך מה לעשות? צעדנו הלאה אל מורנו ורבינו מל”ל. מצאנו אותו יושב כחֹם היום בחדר שלו וגמרא גדולה מש"ס וילנא לפניו, וכל כך מעוניין בה עד שלא הרגיש בכניסתנו. העיף פתאום עין וקרא: “באתם להפרד. טוב, ידידים”. ונתן לנו את ברכת הפרידה במילים חמות, באהדה ובשמחה רבה.

בגמרנו את בִּקורי הפרידה הזדרזנו והלכנו אל הנמל. בדרך אל הנמל, במדרון הידוע, ראינו כי הד“ר הולך ברגל אל הנמל לפנינו. אז הבינותי על מה רמז בתשובתו, “עוד נתראה”. על החוף כבר מצאנו את חברנו השלשי. הכרטיסים כבר בידינו, ומתכוננים לעלות על האניה. אנחנו שִׁכּורי שמחה, וחפצינו למצוא איזה זיק של שמחה גם על פני מְלַוֵנו הד”ר, אך הוא מתהלך לו לאִטו, נפגש אתנו כאלו לאחר יד, מחליף אי אלה מלים והולך לו הצדה, ופניו מפיקים יותר פחד משמחה. ראינו עליו שעומד על גחלים, והרגעים כאילו נדמים לו כשעות.

שריקה! נִתן אות שהותרה העליה על האניה. התחלחלנו, אבל עם זה שמחנו כי בא סוף להמתנה המכבידה על הנפש. הג’נדרמריה האיומה שפני חיות טורפות פניה התיצבה משני צדי המעבר הצר ודרשה בגסות כי תעודות המסע ימסרו לידיהם. בעיניהם הלוטשות הם מודדים בינתים כל נוסע מכף רגלו עד ראשו. הם לא מצאו כל פסול בנו ועברנו, והפספורטים נשארו בידם.

תפסנו מקום על הדרגשים של המחלקה השלִשית, סדרנו את חפצינו בחפזון ונגשנו אל מעקה האניה. ראינו את הד"ר פינסקר עומד ממולנו, אך כמו זר לנו, לא נע ולא זע, כפסל מחובר למקום אחד. עיניו תקועות לנקודה אחת למולנו, וכאילו אינו רואה ואינו מכיר אותנו. הרגשנו איזה כאב ועלבון, אך הבלגנו באמרנו אל נפשנו אולי המצב הפוליטי הוא הוא שגורם ליחס זה ברגעים האחרונים של פרידתנו.

אחרי עבור חצי שעה, והג’נדרמריה סדרה את הפספורטים, נכנסו הנוסעים ממחלקה השלשית אל התא. שוב הועמדו ג’נדרמים מזוינים, ומסדרים את הנוסעים שורות שורות כמו בבתי הסוהר. ראש הג’נדרמריה, פקידיו ומזכיריו יושבים אל השֻׁלחן, ומקריאים כל אחד בשמו לפי הרישום בפספורטים, ושוב הסתכלות, וישוב הדעת: הם מתלחשים ביניהם, וכתריסר עינים מסתכלים וחודרים לתוך תוכך עד שדמך נקפא בעורקיך ונדמה לך נמלים נכנסנו מתחת עורך. יובל שנים אתה במצוקה ועומד כגולם. ופתאום יד נגעה בך ומובילה אותך אל הפתח ועוזבת אותך חפשי. עברנו גם עִנוי נפש זה וקבלנו כבר רשיון להשאר באניה.

מצלצלים לסימן שהאניה מתעתדת לזוז, וכבר מסירים את הגשר מן המזח. הג’נדרמריה רצה שוב בכל פִנות האניה ומעמידה כל עובר ושואלת מחדש לשמו, מסתכלים ברשימה שבידיהם, ורצים הלאה כמו כלבי ציד. צעיר אחד ארמני או יווני מורידים מן האוניה, ועוד ידם נטויה. לבסוף התפטרנו ממלאכי חבלה אלה, הג’נדרמריה האודסאית ירדה, והעוגן הורם.

אבן מעמסה מתגלגלת ויורדת מן הלב וכל כך טוב נעשה לך! הנה עוד רגע אתה מעבר הגבול והנך חפשי, חפשי! ותוכל לשאוף רוח ככל בני אדם מבלי שישיגו גבולך באשר את יהודי.

בפעם האחרונה אנו מעיפים עין על חוף אודסה. הד“ר פינסקר לא זז ממקומו אבל מראהו השתנה, פניו אורו, כאילו קרנו, ועיניו מנצנצות. הוציא ממחטה לבנה מכיסו ומנפנף בה לעומתנו, ובכל רמ”ח אבריו שולח לנו ברכות דרך מאליפות. אנִיָתנו כבר התרחקה מהנמל כתחום שבת, ועוד הרגשנו היטב את תנועת ממחטתו המבהיקה בלבנינותה.

עם רושם זה גמרנו את חשבוננו עם רוסיה.

¹

שלושים ושש שעות טעמנו טעם חופש, והרושם היה כאילו גמרנו את חשבונותינו עם רוסיה. הים השחור כבר מאחורינו וחופי טורקיה נשקפים מרחוק. בעוד שעה קלה אתה מרגיש שִׁנוי במהלך האניה, שמחליקה כביכול על מי מנוחות – הגענו אל הבוספורוס השקט, המלטף, המרהיב עינים ביפיו ובעושר הטבע מסביבו. ופתאם אנית מלחמה רוסית עוגנת לפנים. אניתנו מתקרבת אליה במהלך איטי, ומאנית המלחמה עולים אל אניתנו שוב פעם ג’נדרמריה רוסית, ושוב אותה הפרודצדורה בעת מסירת הפספורטים, וכמדומני שאת אחד הנוסעים לקחו הג’נדרמים עמהם, בתור אסיר. זה הטיל עלינו פחד, שעד שלא נרד ביפו אנו נמצאים עוד ברוסיה, זו אם רחמניה המשגיחה בשבע עינים על בניה יוצאיה.

קושטא.² אניתנו תעגן פה עשרים וארבע שעות. החוק הוא שאלה הנוסעים לארץ ישראל, עליהם לקבל מאת הקונסול הרוסי בקושטא העתקה של הפספורט, מעין “תזכָּרה”. עזבנו את האניה ועלינו אל הנמל. שאפנו רוח: אין ג’נדרם, אין שואל לגזעך, לדתך ולמעשיך. עברנו ברחובות העיר כבני חורין ממש, ורק נכנסנו אל הקונסוליה הרוסית שוב הרגשנו את עצמנו על אדמת רוסיה! התלבושת, הסדרים, השפה, הביורוקרטיזם – הכל כמו במוסקבה. וברוך השם, גם מכאן יצאנו בשלום.

השתמשנו בהזדמנות לסַיֵר את עיר הבירה הטורקית, המוזרה לנו בכל. מזרח ומערב בה נפגשו, יופי וטעם, וחלאה לא תחסר. עושר מופלג ועניות מנוולת כאחד. כאלמים התהלכנו, באין לנו שפה, עד שהדענו לרחוב היהודים “נלטה”, הקרובה אל הנמל. את היהודים אמנם לא יכלנו להכיר מפני תלבשתם המוזרה לנו, אך על פי ריח התבשילים שחדר לאפנו וגרה לא מעט את תאבוננו, הכרנו שברחוב היהודים הננו. והנה לפנינו שלט באותיות מרובעות: “מאכל כשר”. בית מלון ממדרגה רביעית, אך מפני שמיום השבת לא טעמנו תבשיל חם, בִקשנו תכף אוכל.

במלון נפגשנו במהגרים יהודים מכל העולם, כולם חבושים “תרבושים” אדומים כבני עות’מן אמיתיים, אך טבע היהודי לא נטשטש ותכף תחבו לנו את ידיהם באחוָה רבה: “שלום עליכם, צעירים! לאן נוסעים יהודים?”. וטרם קבלו מענה, אמרו: “ודאי לארץ ישראל!”, ואפם מתעקם קצת. ואחרי הפסקה קצרה הם ממשיכים: “הלא כולם נוסעים כבר חזרה משם. האם אין אתם מאותם הסטודנטים? אותם, שקוראים להם ‘ביילה’?³ הלא מתגלגלים פה עשרות מהם, באשר אין להם להוצאות הדרך לשוב לרוסיה!”. אנשי שיחתנו מתפלאים שאנו מקבלים את הדברים במנוחה. כשלון הביל"ו לא היה חדש עמנו.⁴

למחרת עזבה אניתנו את נמל קושטא. על האניה התאסף מין ערב רב של אנשים משונים בלשונם, בתלבשתם, במנהגיהם המוזרים, במאכלם, בארחם ורבעם, ועינינו לא שבעו מהסתכל. המראות הלכו והתחלפו: ים השיש, הדרדנלים, איי הארכיפלגוס, איזמיר. משעזבנו את איזמיר נעלמה היבשת כולה, ונכנסנו ללב ים התיכון על מנת לעבור אותו ברוחב. הדרך פה פחות מענינת: שמים ומים, חדגוניות מדכאת. אין חשק אפילו לחשוב, ואתה במצב של נים ולא נים באנייה המתנועעת לאין קץ ולאין תכלית. מחלת הים פועלת על כל הנוסעים ־ בה משתוים בני כל הדתות שויון גמור: עייפות, בחילה וחוסר מחשבה. כעין תרדמה נסוכה על כולם, וחסרי אונים שכבו למעצבה. לדבר אחד התגעגעו כולם: יבשה!…

בחצות הלילה קרא אחד הנוסעים: “יבשה, יבשה!” – הכיר את האור המנצנץ ממגדל האור [המגדלור] שבאלכסנדריה של מצרים. אך התקוה להִפטר במהרה ממחלת הים נכזבה: החוק אינו מרשה להכנס אל הנמל לפני אור הבקר. שעות תמימות טילה לה אניתנו בים הסוער בצִפִּיה לשחר שיחליף את אור הפנס השלוש גווני ממגדל האור.

הבוקר אור. אניתנו נדברה על ידי סימנים עם פקידי החוף, קִבלה רשיון להכנס אל הנמל הגדול והשליכה את עוגנה. רעש והמולה, פריקה וטעינה, בפעם הראשונה בדרכנו נשמע הדיבור הערבי הגרוני. חום נורא שרר ביום ההוא, יום הראשון לירח אלול תרמ"ה [12.8.1885].

נודע לנו שעלֵינו לחכות פה כשמונה ימים לבוא אניה רוסית אחרת לקחת את הנוסעים ליפו. הכסף שקבלנו להוצאות הדרך כמעט אזל, והיִנו מחויבים להתאכסן כל הזמן על האניה. המלחים הרגישו בקבצנותינו והביטו עלינו בעין רעה. משלשה החברים הייתי אנוכי האחד שעוד שנשאר בכיסו סכום כסף קטן, מפני אי שַׁיָכותי לסוג המעשנים, והסכום הזה הציל את שלשתינו. ובכן נקמתי בחברַי, לתת כספים מקופתי הדלה אך ורק לאוכל נפש לבד ולא ללוקסוס כמו עישון, הזר לרוחי. והם נקמו בי עבור זה והוציאו כמה שאפשר יותר לאכילה בכדי להרוג את גופתי עד שנגיע לחוף המקווה, יפו.

שמונה ימים גזו חלפו ללא תועלת. כאסירים ממש צִפינו, מבוקר לערב ומערב לבוקר, ליום צאתנו ממצרים. ביום השמיני בא גואלנו, “לזריב” – אניה עתיקה, שריד מימי קדם, אך בחפץ לבב החלפנו בה את “צַריצה” היפהפיה, שסרבה להובילנו לארץ ישראל.

בצאתנו לים כבר חשך היום, ויותר ממים אפלים וכוכבים מנצנצים לא ראינו כלום. “לזריב” הזקן כנראה תש כוחו והתנועע כל הזמן, וישח ראשו לפני כל גל. כל הלילה סבלנו, ובהשכת הבקר, טרם יכיר איש בין קלא אילן⁵ לתכלת, הכרנו את ליספס הידוע, המרמז לנו בידו המאובנת להכנס לתוך תעלת סואץ.⁶

פורט סעיד הפתיעה אותנו. טבע המקום כשרטון של חול באמצע הים, בלי עלה ירוק, בלי צמח, הכל כה יבש. בניני העיר כעין ביתנים של עיר תערוכה, כמעט כולם בסגנון אחד – ואנדרלמוסיה של אניות, גזעים, תלבשות, שפות וצבעים. בין העולים על האניה היה יהודי אחד בתלבושת צפתית, שמסר בידנו כרטיס של בית מלונו ובִקש שנסור אליו לסעוד, אם רצוננו לרדת מעט העירה. עשינו חשבון הכספים שלנו ומצאנו שעוד נשאר לנו כדי סעודה אחת. כיון שזו היתה התחנה האחרונה בדרכנו, נתפתינו לדברי הצפתי וחגגנו את היום במאכל ומשתה בבית מלונו.

עם פנות היום התחילו ההכנות לצאת אנִיָתנו. על האניה הצטבר חומר אנושי מגוון מאד: טורקים הנשלחים לתפוס את כל המשרות הממשלתיות בפלכים הערביים, כמונופולין, מהגרים צ’רקסים מושְׂלמים, שאחרי מלחמת טוריקה נִתן צַוָארם בעול רוסיה הנוצרית ועזבו בהמוניהם את מולדתם להתישב בעבר הירדן ולרכוש בדמם מולדת חדשה, יְוָנים המחפשים בכל המזרח מקומות לפתוח בתי מרזח, ערביים שמלא צבאם [תם זמן שירותם הצבאי] בגדודים הטורקים, וקִבלו חופש להוביל עורם ועצמותיהם היבשים חזרה לארץ מולדתם. רבים מכולם העולים להשתטח על קבר הנוצרי וכל קדושיו ולטבול במי הירדן, שעושים במקומות הקדושים כמה שעושים ושבים למולדתם לפַטֵם חזירים כקודם. ובתוך כל אלה, זקנים וזקנות תשושי כוח, שגמרו את כל חשבונותיהם עם חוץ לארץ, ונוסעים ארצה ישראל להטמין את עצמותיהם על הר הזיתים ולהִנצל מגלגול מחילות.

לאור הירח נפרדנו מליספס. עם הנץ השחר תביאנו אניתנו למחוז חפצנו! מחר תדרוכנה רגלינו על אדמת ארצנו. מחר יִפתר החלום שקנן בלבבי מעצם ילדותי! והלב נעשה צר מהכיל את כל הרגשות.

הלילה היה לי ליל שמורים, כליל החג של יציאת מצרים. שקט ודממה על מכסה האניה, רק אנחות “לזריב” בהאבקו עם הגלים הסוערים בואכה ים יפו. כבר חצות הלילה עבר, ועיני לא נעצמו. בחֹשך הישירו לצד חוף ארצנו: אולי יגונב אלי שביב אש משם, ולוא יהי ממדורת בדווי רועה צאן. אך ערפל כִּסה הכל. עָיַפתי ונפלתי אין אונים על מצעי. נעצתי את שתי עיני בשמי המזרח, לתפוס את קרן האור הראשונה, לראות אדמה ־ אדמת קדשנו! תוחלתי נכזבה. עמוד הענן ההולך לפנינו לא התפזר. הבקר אור וחופי ארצנו הקרובים עוד לוטי סוד, כי טל הבוקר פרוש עליהם כצעיף. תרדמה קלה תקפתני.

התעוררתי לקול רעש ותנועה על מכסה האניה. הכל אצים רצים לסדר את חפציהם – רצים מתוך בחילה, כי תקפה עליהם מחלת הים. האניה כבר האטה את מהלכה, המלחים מתכוננים להשליך את עוגנה, ויפו עוד סמויה מן העין. והים סוער, זועף, כאילו בלב ים אנו עומדים.

האניה טרם השליכה את עוגנה, וכבר סובבוה מכל העברים סירות קטנות לבנות הטסות על פני הגלים, ועליהם מתגנדרים בבגדי צבעונין בני דודנו, מלומדי מלחמת הים. הם מכוונים את הרגע, ובין גל לגל מתקרבים אל האניה, בקפיצה אחת נתפסים באיזה כבל או שרשרת תלויה ומטפסים כקופים על מכסה האניה בעצם הליכתה. רעש, המולה, ההברה הגרונית הערבית המוזרה לך מחרישה את האוזנים, ואתה מדמה כי שודדי ים התנפלו על האניה אשר את עוגנה עוד לא השליכה! והספנים כבר מתנפלים על השלל: סוחבים את חפצי הנוסעים, וזוכים מן ההפקר, יודעים הם שאחרי החפצים יגָררו גם בעליהם לסירותיהם בעל כרחם. כאן זקן וזקנה נועצים את צפרניהם באיזו חבילה וצורחים מר: “הצילו, הצילו!”, אבל הספן עושה את שלו…

פתאום הפתעה: עִם בני ישמעאל אלה טִפס ועלה גם צעיר יהודי: גבה קומה, שערותיו פרועות, עיניו עגולות, גדולות, וכמו שוחקות תמיד, ופיו פעור וצועק ברוסית: “איה ששת הצעירים? ששה, ששה!”. ובארֻבות ידיו האמיצות הוא מפלס לו דרך בתוך הערבוביה. כאשר הגיע עדינו, שאלנוהו בצחוק: “ובשלשה לא תסתפק?”, ומיד נפל עלינו בחיבוקים ונשיקות חמות כאלו אחים הננו מבטן ומלידה, ונחפז להציג את עצמו: ישראל פיינברג המכונה לוליק, והוא מן הביל“ויים.¹ טרם הספקנו להחליף עמו מלה, המשיך בשטף לשונו לספר כי על החוף מחכים לנו רוב בני הביל”ו, הלא זה מין טרנספורט מיוחד במינו וכלם התעניינו לראות! אבל באותו יום כמו להכעיס היה ים סוער מאד ואל האניה לא העיזו לנסות, ורק הוא לא יכול לעצור ברוחו, שם את נפשו בכפו ובא בתור שליח צבור. רגש חם עברנו מתוך הכרה שאחים מחכים לנו, ולא כזרים נדרוך על אדמת אבותינו.

והנה חבר זה, ציר הביל"וים כביכֹל, שבא לפגוש אותנו על סף הארץ, פגשנו בנעל אחד: רגלו האחת נעולה והשניה יחפה. בושנו לשאול את סִבת הדבר, שלא להלבין את פניו, אך הוא הרגיש במבטנו ואמר שנעל אחד שלא היה במה לרכסיהו נפל הימה בקפצו לתפוס את החבל שהגישו לו הספנים, “ואין להצטער על כך הרבה, כי לא היתה שווה ביותר, והנעל הנותרת תוכיח…”.

לוליק פיינברג הציל אותנו מידי מלאכי החבלה, שאמר להם כי הננו נוסעים הלאה, עד חוף חיפה. בעוד רגעים מספר עלה שליח מיוחד מאת חיים בקר, המורשה לענייני הברון בכל הנוגע לחוף ולמכס, שנשלח כדי להוריד אותנו מהאניה. אות ניתן על ידו לאחד הספנים המיוחסים, שנִגש אלינו בקידה, כאדם מן הישוב, שאל בנמוס למספרנו ולמספר חבילותינו, קרא לאנשיו, מסר להם הכל בסדר ופקד להוריד לאיזו סירת משא. אותנו הורידו לתוך סירה אחרת, מיוחדת לנוסעים, מרופדת בבד צבעוני, כיאות לבני חורין.

הירידה מן האניה אל הסירה היתה “במסירת נפש”: ספן לספן מסר נפש אחת בטיסה והשני תפסה במעוף. והנה אנו בסירה, והים כמרקחה. עולים ויורדים, יורדים ועולים, ועומדים על המקום כי חבל מחבר את הסירה אל האניה עד שיסתדרו הספנים. אנו מסתכלים סביבנו, פנינו ליפו, וכמעט שאי אפשר לראותה. הגלים עומדים כחומה נגדנו, והמרחק רב, כשני קילומטר מהחוף.

ששה ספנים תפסו את המשוטים, והשביעי לקח את מקומו על יד ההגה. קשר החבל הותר, ומלחמה כבדה התלקחה בין הספנים ובין גלי הים הזועפים. גל אחרי גל קמים עלינו בשצף קצף לבלענו. הספנים אוזרים חיל, מזרזים איש את רעהו וכולם בנעימה אחת מבטאים ברגש: אללה! אללה! מאמצים את כל כוחותיהם, הזיעה שוטפת מעל מצחם ועוברת פלגים פלגים על פניהם. אֶראֵלים ומְצוקים נלחמים זה בזה.² ואנו התכוצנו, וברטט וחלחלה יושבים אחוזים ודבוקים איש ברעהו בירכתי הסירה, ומוסרים את נשמותינו ביד האיתנים.

סוף סוף נראה שמתקרבים, והחוף מתחיל להתבהר קצת. רואים כבר את הבנינים, שצבע אחד להם ולאדמה. הנה מכירים כבר צללי אדם עומדים ומצפים לסירות שיעברו בשלום בין צוקי הסלעים, העומדים מדורי דורות כצר לפני חוף יפו. “אללה! אללה! אללה!”, צעקו כל שבעת הספנים בבת אחת בהרימם את המשוטים למעלה, כמוסרים את דינם לשמים, וגל כביר כח זרק את סירתנו כחץ מעבר לסלעים, ופני הספנים נהרו, ויחד התפרצו בתפילה ונתנו שבח והודיה לאללה, ולשליחו מוחמד! עוד זמן מה שטה סירתנו בשקט עד המזח שלפני בית המכס, מקום הבדיקה המעולה של הפספורטים. במקום הזה צריך לצאת גזר דינם של הנוסעים היהודים, מי לשבט ומי לחסד, מי שנכנס לארץ בשלום, ומי שיושָׁב חזרה אל האניה בחרפה.

בהגיע סירתנו אל המזח הושיט הפקיד הגבוה את ידו, ודוקא לחסד, לעזור לנו לעלות: “לכו לשלום, חַוָגַ’ת [אדונים]!”. הזדעזענו: האומנם כבר בארץ אבות עומדות רגלינו?