לאור הירח נפרדנו מליספס. עם הנץ השחר תביאנו אניתנו למחוז חפצנו! מחר תדרוכנה רגלינו על אדמת ארצנו. מחר יִפתר החלום שקנן בלבבי מעצם ילדותי! והלב נעשה צר מהכיל את כל הרגשות.

הלילה היה לי ליל שמורים, כליל החג של יציאת מצרים. שקט ודממה על מכסה האניה, רק אנחות “לזריב” בהאבקו עם הגלים הסוערים בואכה ים יפו. כבר חצות הלילה עבר, ועיני לא נעצמו. בחֹשך הישירו לצד חוף ארצנו: אולי יגונב אלי שביב אש משם, ולוא יהי ממדורת בדווי רועה צאן. אך ערפל כִּסה הכל. עָיַפתי ונפלתי אין אונים על מצעי. נעצתי את שתי עיני בשמי המזרח, לתפוס את קרן האור הראשונה, לראות אדמה ־ אדמת קדשנו! תוחלתי נכזבה. עמוד הענן ההולך לפנינו לא התפזר. הבקר אור וחופי ארצנו הקרובים עוד לוטי סוד, כי טל הבוקר פרוש עליהם כצעיף. תרדמה קלה תקפתני.

התעוררתי לקול רעש ותנועה על מכסה האניה. הכל אצים רצים לסדר את חפציהם – רצים מתוך בחילה, כי תקפה עליהם מחלת הים. האניה כבר האטה את מהלכה, המלחים מתכוננים להשליך את עוגנה, ויפו עוד סמויה מן העין. והים סוער, זועף, כאילו בלב ים אנו עומדים.

האניה טרם השליכה את עוגנה, וכבר סובבוה מכל העברים סירות קטנות לבנות הטסות על פני הגלים, ועליהם מתגנדרים בבגדי צבעונין בני דודנו, מלומדי מלחמת הים. הם מכוונים את הרגע, ובין גל לגל מתקרבים אל האניה, בקפיצה אחת נתפסים באיזה כבל או שרשרת תלויה ומטפסים כקופים על מכסה האניה בעצם הליכתה. רעש, המולה, ההברה הגרונית הערבית המוזרה לך מחרישה את האוזנים, ואתה מדמה כי שודדי ים התנפלו על האניה אשר את עוגנה עוד לא השליכה! והספנים כבר מתנפלים על השלל: סוחבים את חפצי הנוסעים, וזוכים מן ההפקר, יודעים הם שאחרי החפצים יגָררו גם בעליהם לסירותיהם בעל כרחם. כאן זקן וזקנה נועצים את צפרניהם באיזו חבילה וצורחים מר: “הצילו, הצילו!”, אבל הספן עושה את שלו…

פתאום הפתעה: עִם בני ישמעאל אלה טִפס ועלה גם צעיר יהודי: גבה קומה, שערותיו פרועות, עיניו עגולות, גדולות, וכמו שוחקות תמיד, ופיו פעור וצועק ברוסית: “איה ששת הצעירים? ששה, ששה!”. ובארֻבות ידיו האמיצות הוא מפלס לו דרך בתוך הערבוביה. כאשר הגיע עדינו, שאלנוהו בצחוק: “ובשלשה לא תסתפק?”, ומיד נפל עלינו בחיבוקים ונשיקות חמות כאלו אחים הננו מבטן ומלידה, ונחפז להציג את עצמו: ישראל פיינברג המכונה לוליק, והוא מן הביל“ויים.¹ טרם הספקנו להחליף עמו מלה, המשיך בשטף לשונו לספר כי על החוף מחכים לנו רוב בני הביל”ו, הלא זה מין טרנספורט מיוחד במינו וכלם התעניינו לראות! אבל באותו יום כמו להכעיס היה ים סוער מאד ואל האניה לא העיזו לנסות, ורק הוא לא יכול לעצור ברוחו, שם את נפשו בכפו ובא בתור שליח צבור. רגש חם עברנו מתוך הכרה שאחים מחכים לנו, ולא כזרים נדרוך על אדמת אבותינו.

והנה חבר זה, ציר הביל"וים כביכֹל, שבא לפגוש אותנו על סף הארץ, פגשנו בנעל אחד: רגלו האחת נעולה והשניה יחפה. בושנו לשאול את סִבת הדבר, שלא להלבין את פניו, אך הוא הרגיש במבטנו ואמר שנעל אחד שלא היה במה לרכסיהו נפל הימה בקפצו לתפוס את החבל שהגישו לו הספנים, “ואין להצטער על כך הרבה, כי לא היתה שווה ביותר, והנעל הנותרת תוכיח…”.

לוליק פיינברג הציל אותנו מידי מלאכי החבלה, שאמר להם כי הננו נוסעים הלאה, עד חוף חיפה. בעוד רגעים מספר עלה שליח מיוחד מאת חיים בקר, המורשה לענייני הברון בכל הנוגע לחוף ולמכס, שנשלח כדי להוריד אותנו מהאניה. אות ניתן על ידו לאחד הספנים המיוחסים, שנִגש אלינו בקידה, כאדם מן הישוב, שאל בנמוס למספרנו ולמספר חבילותינו, קרא לאנשיו, מסר להם הכל בסדר ופקד להוריד לאיזו סירת משא. אותנו הורידו לתוך סירה אחרת, מיוחדת לנוסעים, מרופדת בבד צבעוני, כיאות לבני חורין.

הירידה מן האניה אל הסירה היתה “במסירת נפש”: ספן לספן מסר נפש אחת בטיסה והשני תפסה במעוף. והנה אנו בסירה, והים כמרקחה. עולים ויורדים, יורדים ועולים, ועומדים על המקום כי חבל מחבר את הסירה אל האניה עד שיסתדרו הספנים. אנו מסתכלים סביבנו, פנינו ליפו, וכמעט שאי אפשר לראותה. הגלים עומדים כחומה נגדנו, והמרחק רב, כשני קילומטר מהחוף.

ששה ספנים תפסו את המשוטים, והשביעי לקח את מקומו על יד ההגה. קשר החבל הותר, ומלחמה כבדה התלקחה בין הספנים ובין גלי הים הזועפים. גל אחרי גל קמים עלינו בשצף קצף לבלענו. הספנים אוזרים חיל, מזרזים איש את רעהו וכולם בנעימה אחת מבטאים ברגש: אללה! אללה! מאמצים את כל כוחותיהם, הזיעה שוטפת מעל מצחם ועוברת פלגים פלגים על פניהם. אֶראֵלים ומְצוקים נלחמים זה בזה.² ואנו התכוצנו, וברטט וחלחלה יושבים אחוזים ודבוקים איש ברעהו בירכתי הסירה, ומוסרים את נשמותינו ביד האיתנים.

סוף סוף נראה שמתקרבים, והחוף מתחיל להתבהר קצת. רואים כבר את הבנינים, שצבע אחד להם ולאדמה. הנה מכירים כבר צללי אדם עומדים ומצפים לסירות שיעברו בשלום בין צוקי הסלעים, העומדים מדורי דורות כצר לפני חוף יפו. “אללה! אללה! אללה!”, צעקו כל שבעת הספנים בבת אחת בהרימם את המשוטים למעלה, כמוסרים את דינם לשמים, וגל כביר כח זרק את סירתנו כחץ מעבר לסלעים, ופני הספנים נהרו, ויחד התפרצו בתפילה ונתנו שבח והודיה לאללה, ולשליחו מוחמד! עוד זמן מה שטה סירתנו בשקט עד המזח שלפני בית המכס, מקום הבדיקה המעולה של הפספורטים. במקום הזה צריך לצאת גזר דינם של הנוסעים היהודים, מי לשבט ומי לחסד, מי שנכנס לארץ בשלום, ומי שיושָׁב חזרה אל האניה בחרפה.

בהגיע סירתנו אל המזח הושיט הפקיד הגבוה את ידו, ודוקא לחסד, לעזור לנו לעלות: “לכו לשלום, חַוָגַ’ת [אדונים]!”. הזדעזענו: האומנם כבר בארץ אבות עומדות רגלינו?