יום שלישי.¹ על החוף חִכו לנו רבים מבני ביל"ו, וכפי הפתגם ההמוני שלפי הבגדים… עלי להודות שעשה עלינו רושם הלבוש המגוון: אחד בכובע קש קשה שצבעו דהה ומלמעלה פתוח לרוחה לשמש, השני במעיל גשם, אף כי זה היה באלול, בין הימים היותר חמים בשנה, וכן הלאה. הלב התכַּוץ ממראה ענות, ואנו, בתלבשתנו הפשוטה, בושנו בפניהם ונהי בעינינו כלועגים לרש. לא ידענו שחוץ מזה שהפיננסים היו אשמים בזה – הפיננסים של חברתם היו ירודים למאד – גם אי אפשר היה בזמן ההוא למצא דבר מה ביפו לקנות, אפילו בכסף, כל דבר נחוץ היה להביא מירושלים.

חוץ מהביל"וים באה לקבל את פנינו אשה צעירה יחידה, מלובשה דוקא בטעם. כעבור הרעש הראשון התקרבה אלינו ושאלה לשמי. בראותי אותה נזכרתי כרגע שזוג זקנים בעירי מסרו על ידי איזו חבילה ופריסת שלום לבתם הגרה ביפו. זו היתה אשת שמעון רוקח, ממייסדי הישוב האשכנזי ביפו.²

החבריא הובילה אותנו לבית המלון היחידי בכל העיר יפו, זה בית המלון של חיים בקר הידוע. תחילה היה חיים בקר ממונה מטעם חברת “עזרה” להמציא את העזרה הראשונה לזקנים העולים בחוף יפו, אלה שבאים למות בארץ ישראל. אחרי כן הוטלו על שכמו, מטעם פקידות “הנדיב הידוע”, גם כל מיני שירותים בנוגע לחוף ולממשלה המקומית.³

מלונו של חיים בקר היה בית עתיק יומין שנשאר לפליטה מימי הרעש שהיה כארבעים שנה לפני בואי והחריב כמעט את כל יפו.⁴ הבית היה בעל שתי קומות. בדיוטה התחתונה נמצא בית הבד לשמן שומשמין, והמניע היחידי של המנגנון היה גמל. הריח המיוחד של בית חרושת מעין זה היה ממלא את כל האויר מסביב, וביחוד את הקומה העליונה, שם היה המלון המאסף אל תוכו את כל העולים לארץ. עיקר המלון שִׁמש הגג השטוח, רחב הידים. כאן התאכסנו העילית הזכותִת שסִדרו להם נסיעה באותו יום ירושלימה, ואם הביא להם המקרה ללון שמה, אז על חבילותיהם ישבו, נמנמו. כאן חיכו הזקנים עד שירכיבו אותם על דבשת גמלים או על עגלות משא שרִסקו את עצמותיהם במשך ארבעים עד חמִשים שעות, עד בואם ירושלימה.

חיים בקר הידוע קִבל פקודה למפרע לכלכל אותנו בַּכֹּל על חשבון הנדיב יחיה, ובתור יוצא מן הכלל הקציעו⁵ לנו חדר בפנים הבית. רהיטיו היו שֻׁלחן עץ לבן ארוך ואֵילו כסאות, והמוֹתָר – מחצלות. כרים, מכסות [כסתות, שמיכות] ובכלל כלי מטות – זה היה דבר מיותר לגמרי במלון פרוזדור [מעבר] זה, שהיה בכללו מקלט ארעי לעולי גולה.

ושוב בתור יוצא מן הכלל בִּשלו עבורנו ארוחת צהרים. אחרי שעִנינו את נפשנו בכל הדרך במאכלים יבשים גרידא נעם לנו ריח התבשיל, וביחוד גרה את תאבוננו המרק השמן שהגישו אל השלחן ומִלא את כל החדר אדים ריחניים. המרק המבושל מבשר כבש, הבשר היחידי שאפשר היה אז למצוא ביפו, והרגש המיוחד התוקף את הטירון, רגש הבחילה, הרחיק את חברי תכף מהשלחן. אחרי המרק הגישו גם בשר צלי מאותו הכבש, ונזכרתי בקרבן הפסח שכתוב בו: “ולא תותירו ממנו עד בוקר”, ומצוה שבאה לידי לא אחמיצנה…

סעודה שמנה זו אחרי עשרים יום שהצטידנו בשִיה וכִמה פעל עלי ראשי שנרדמתי קצת… תרדמה כבדה! אחרי הצהרים, כשבאו צעירים אחדים להראות לנו את יפו והסביבה, חסו עלי להעירני משנתי המתוקה והלכו להם עם שני חברי לבד. חברי השתמשו בהזדמנות להרעימני והוציאו מקופתי עד הפרוטה האחרונה, ובעד הכסף שמצאו הצטַידו בטבק.

התעוררתי לאחר שעה קלה ומצאתי את עצמי בודד וגלמוד. יצאתי החוצה, ואף צל של יהודי בל יֵראה ברחוב. [הלכתי] לבדי לסייר את העיר העתיקה, והנה מה שמצאתי בה אז: החלק התלול הקרוב אל החוף, הוא לבדו היה מיושב קצת, והישוב התבטא בזה שבחלק מן החרבות אשר נשארו אחרי הרעש ישבו משפחות ערביות עם בהמותיהם בכפיפה אחת. כיוצא מהכלל היה מספר קטן של בנינים השייכים למוסדות דתיים של נוצרים מאירופה, ואלו בתים הגונים של ספרדים אמידים.

במרחק ידוע מן העיר כבר הונח אז היסוד לפרוָר אירופאי, שנקרא אחרי כן בשם “מושבה גרמנית”.⁶ ממרכז העיר עד פרוָר זה היתה הדרך בחזקת סכנה אפילו בצהרים, כי השטח הזה שִׁמש מקלט לשודדים ומרצחים. בכל זאת אפשר היה להתענג על הסביבה, שהיתה דומה בעיני לגן עדן התחתון: רק יצאתי ממרכז העיר והנה פרדסים סביבי, והתפוחים הירוקים משכו את עיני, ומבלי דעת שמסכן אני בזה את נפשי התרחקתי בין הפרדסים.

בהכנסי לתוך סמטא צרה ואפלה, נפתעתי מגדרות הצבר הענקיים המסתירים את פני השמש. והצבר מסורבל בפרי נחמד למראה, וכמו להכעיס נמצא ברשות הרבים דוקא. ואפן כה וכה ואין איש. מִהרתי ותלשתי בידי פרי צהוב־אדמדם נחמד למראה ותחבתיו בלי שהיות ישר למו פי – ולא עלה על דעתי כלל כי זה הוא פרי “עץ הדעת”, הווה אומר שצריך לדעת איך להשתמש באכילתו, וַי וַי, נכוויתי ברותחין! את הפרי כבר זרקתי הלאה, אך פי ולשוני מלאו דוקרנים נוראים. בהחפזי תפשתי את ממחטתי לנקות בה את פי, והנה גם היא נתמלאה מזיקים בלתי נראים אלה, ובהשיבי ממחטתי לכיס מכנסי, עברו הדוקרנים לתוך בשרי ואין מפלט מהם. נשאתי את בשרי בשִני וארוץ לאכסניה לבקש מזור למכתי.

ליל ראשון בארץ ישראל. בית חיים בקר מלא חיים, כל הנֹער⁷ שנמצא אז ביפו התאסף לבלות אתנו יחד. הקשר עם הגולה היה עוד אמיץ, [אך] העליה נפסקה בעת ההיא ורק ידיעות קלושות הגיעו אליהם, וכולם היו צמאים לשמוע מהנעשה שמה. אגב סִפרו הם לנו מהנעשה בארץ ישראל, דברים שעניֵנו אותנו ביותר. בינתים נמשך לב הנאספים אחרי הזִמרה הנעימה של חברנו איגלי, שהיה אחד הזמרים באופרה הממלכתית בפטרוגרד [עד] שנבחר להצטרף לקבוצת “הששה”. עד שעה מאוחרת בלילה נמשכה מסיבתנו הראשונה ההיא.

סוף סוף הגיעה שעת מנוחה, וללכת בלילה בחוצות יפו זאת אומרת לסכן את הנפש. היאך לעבור את העיר ולבוא עד השכונה ה“אמריקאית”, ששם גרו רוב הצעירים? בעל כרחם נשארו כלם ללון, והנֹער מצא תרופה להסתדר, היינו פרשנו מחצלות באמצע החדר והנחנו כר אחד גדול בתָוֶך, שזה שִׁמש מרכז לכל ראשי הצעירים. רק אחד היה בינינו רבולוציונר [מורד] איסטניסט, דוד יודילביץ,⁸ שלא חפץ בקֹמנה זו, התבדל מן העדה, וישתטח על השֻׁלחן הארוך. יהירותו זו הרעימה את הקהל, ויצא פסק דינו להפכהו עם השלחן יחד ג' פעמים… ככה בילינו ליל הילולא זה, עד שנשמע חול מלא רחמים מסתלסל בסלסולים עגומים מגרונו של חזן המושְׁלמים [המואזין] הקורא למאמינים להזדרז ולבוא לתפילת שחרית.

יום רביעי. למחרת יום בואנו היינו מוזמנים לראש ועד הפועל של חובבי ציון – המוציא אל הפועל בארץ ישראל את כל ענייני חובבי ציון שברוסיה – מר א. מויאל, מטובי העדה הספרדית.⁹ אדון מויאל זה, על פי פקודת הד"ר פינסקר, דאג לקבלת פנינו ותחת פקודתו עמדנו עד שיבואו חברינו הנותרים, אז יסדר נסיעתנו למקום המיועד בשבילנו ונעבור לרשותם של פקידי הברון שיפזרו אותנו בעבודה. מזכירו היה מר אליעזר רוקח, המפורסם בשעתו.¹⁰

ביתו הפרטי של מר מויאל נמצא ברחוב החדש, רחוב שוק הדגים. בחיצוניותו לא נבדל מיתר הבתים בשכונה, אבל בעלותינו על המדרגות הופתענו ממש, איזה הרמון מזרחי מלא קסם. עלינו במדרגות רבודות [מכוסות מרבד] לאולם רחב ידים, מואר בשמשות צבעוניות, רצפתו שיש בוהק ורהיטיו משונים במינם, יופי עם נוחיות בטעם המזרח. באחת מפינותיו ישב לו על רפידה רכה, על יד דלפק קטן נמוך, המזכיר מר אליעזר רוקח, ועסק בעבודתו. כאשר ראה אותנו קם ורץ נגדינו, ופנה אלינו בעברית, וניתנה לנו הזדמנות ראשונה לדבר בלשון הקודש, כנהוג בבית זה. אחרי שלום נמוסי קצר הוביל אותנו הלאה לאולם גדול יותר, כאיזה היכל.

דרגש טורקי רך, מרופד קטיפה יקרה, מקיף את כל כתלי החדר מסביב. בפינה רחוקה, על שטיחים יקרים, בהסבה על גבי כרים מרוקמים, יושב לו מעין “אסמאן פשא”. ראשו חבוש תרבוש אדום כהה וגדיל משי שחור תלוי עליו לבלי ניע, והוא מעשן בכובד ראש משפופרת ארוכה שזורה חוטי כסף ושני, היוצאת מבטן נרגילה. בקִרבָּה נוזל מפעפע, משתקף מכלי הבדולח המוזהב המצויר בפרחי חמד, וגחלת עוממת מכוסה אפר לבן שומרת על אש בגולת המקטרת, הממולאה טומבק ריחני, ועיניו החולמות מביטות ישר לתוך חלל האולם. איש במיטב שנותיו, אך פניו הביעו ליאות וחוָרון.

מר רוקח הוביל אותנו אליו והציג אותנו לפניו. הוא הוציא את השפופרת מבין שפתיו, סבב אותה כחוק על הנרגילה, הושיט את ימינו למצחו וללבו, ובמבט חן מרמז לנו לשבת בקרבתו. ושוב שרר באולם שקט וסוד מזרחי. אחרי רגעים אחדים של דממה פנה אלינו מר מויאל בעברית במבטא הספרדי הטהור, שבקושי רב תפשנו איזה מלים. אבל האיש עצמו עשה עלינו רושם חזק בחִצוניותו ובנִמוסיותו, ומר רוקח עמד לנו לבאר כל דיבור ודיבור. [הוא] מסר לנו שעלינו לבלות איזה ימים ביפו, באשר נתקבלה ידיעה מאודסה ששלושה החברים הנותרים כבר יצאו לדרכם והם יבואו ביום שלִשי הבא, ואז יסדר לנו, לפי ההוראות שבידו, את הנסיעה לזכרון יעקב.

לפני שנפרדנו מעליו הופיע בלאט משרת נושא טס גדול של כסף, ועליו מסודרים חמשה ספלים קטנטנים של חרסינה יקרה וקפה שחור בתוכם. נִגש לכל אחד מאתנו בנימוס כפסל שיש, מבלי הוציא הגה מפיו. מתחילה לא הבינונו מה עניָנו של כישוף זה ואיך עלינו להתנהג, עד שבא מר רוקח והוציא אותנו מן המבוכה.

כדאי להזכיר פה מה היתה יפו אז, ואיזה ישוב נמצא בה. מעין כפר ערבי מצומצם מאד, רובו ככֻלו חרבות. המקום שעכשיו שוק הדגים, למשל, זה כבר היה אז מחוץ לעיר, ומשם והלאה היה כבר סבך של פרדסים גרידא. בכפר יפו זה נמצאו פחות מעשר משפחות של יהודי רוסיה ופולין, ויהודים ספרדים אולי מעט יותר מזה.

חנות מכולת היחידית משל יהודים היתה של מר שלמה גרוסמן, שבה נמצא סחורה בשוֶה פרוטה. חנות זו היתה הקלוב [מועדון] לכל באי יפו מבני המושבות והביל"וים, ואת מי שחפצת לפגוש ביפו מצאתו בלי עמל – היית צריך רק לגשת ללשכת מודיעין זו, שלמה גרוסמן היה המרכז המאחד. המרכז השני לו נהיה במושבה הגרמנית, ששם מצאו אחדים דירות לגור. אך בין מרכז למרכז היה מדבר שממה. מי שחפץ לעבור את המדבר, חכה לשורה של לא פחות ממנין צעירים – אפילו באמצע היום המעבר היה בחזקת סכנה, ואין מה לדבר בלילה.

ביום החמישי לשבוע, יומיִם אחרי רדתינו מהאניה וכבר התחיל השעמום להציק לנו, שמענו שבאה עגלה מראשון לציון. מאורע זה היה מהדברים שעושים רושם ביפו. החלטנו להספח אל האורחה, זאת אומרת ללכת ברגל על יד העגלה – הלא זה מובן מאליו שעגלה לא באה העירה לשם טיול אלא לשם משא.

אחרי הצהרים התאספו כל הנוסעים ההולכים על יד ד’קלוב חנות גרוסמן. מספרנו היה ארבעה עשר גברים וצעירה אחת – פנינה בת א.מ. פרימן,¹¹ שהיא היחידה זכתה לשבת על גבי המשא. הדרך¹² ארכה שעות מספר, מפני שדרך אחרת לא היתה אלא דרך החולות, ומאושר היה בעל הסוסים אם נזדמנו לו מלַוִים מרובים, כי מידי פעם דרשו הסוסים סייעתא דחבריא,¹³ וגם פחד ההתנפלולת היה פוחת ברוב עם.