יום שלישי.¹ על החוף חִכו לנו רבים מבני ביל"ו, וכפי הפתגם ההמוני שלפי הבגדים… עלי להודות שעשה עלינו רושם הלבוש המגוון: אחד בכובע קש קשה שצבעו דהה ומלמעלה פתוח לרוחה לשמש, השני במעיל גשם, אף כי זה היה באלול, בין הימים היותר חמים בשנה, וכן הלאה. הלב התכַּוץ ממראה ענות, ואנו, בתלבשתנו הפשוטה, בושנו בפניהם ונהי בעינינו כלועגים לרש. לא ידענו שחוץ מזה שהפיננסים היו אשמים בזה – הפיננסים של חברתם היו ירודים למאד – גם אי אפשר היה בזמן ההוא למצא דבר מה ביפו לקנות, אפילו בכסף, כל דבר נחוץ היה להביא מירושלים.

חוץ מהביל"וים באה לקבל את פנינו אשה צעירה יחידה, מלובשה דוקא בטעם. כעבור הרעש הראשון התקרבה אלינו ושאלה לשמי. בראותי אותה נזכרתי כרגע שזוג זקנים בעירי מסרו על ידי איזו חבילה ופריסת שלום לבתם הגרה ביפו. זו היתה אשת שמעון רוקח, ממייסדי הישוב האשכנזי ביפו.²

החבריא הובילה אותנו לבית המלון היחידי בכל העיר יפו, זה בית המלון של חיים בקר הידוע. תחילה היה חיים בקר ממונה מטעם חברת “עזרה” להמציא את העזרה הראשונה לזקנים העולים בחוף יפו, אלה שבאים למות בארץ ישראל. אחרי כן הוטלו על שכמו, מטעם פקידות “הנדיב הידוע”, גם כל מיני שירותים בנוגע לחוף ולממשלה המקומית.³

מלונו של חיים בקר היה בית עתיק יומין שנשאר לפליטה מימי הרעש שהיה כארבעים שנה לפני בואי והחריב כמעט את כל יפו.⁴ הבית היה בעל שתי קומות. בדיוטה התחתונה נמצא בית הבד לשמן שומשמין, והמניע היחידי של המנגנון היה גמל. הריח המיוחד של בית חרושת מעין זה היה ממלא את כל האויר מסביב, וביחוד את הקומה העליונה, שם היה המלון המאסף אל תוכו את כל העולים לארץ. עיקר המלון שִׁמש הגג השטוח, רחב הידים. כאן התאכסנו העילית הזכותִת שסִדרו להם נסיעה באותו יום ירושלימה, ואם הביא להם המקרה ללון שמה, אז על חבילותיהם ישבו, נמנמו. כאן חיכו הזקנים עד שירכיבו אותם על דבשת גמלים או על עגלות משא שרִסקו את עצמותיהם במשך ארבעים עד חמִשים שעות, עד בואם ירושלימה.

חיים בקר הידוע קִבל פקודה למפרע לכלכל אותנו בַּכֹּל על חשבון הנדיב יחיה, ובתור יוצא מן הכלל הקציעו⁵ לנו חדר בפנים הבית. רהיטיו היו שֻׁלחן עץ לבן ארוך ואֵילו כסאות, והמוֹתָר – מחצלות. כרים, מכסות [כסתות, שמיכות] ובכלל כלי מטות – זה היה דבר מיותר לגמרי במלון פרוזדור [מעבר] זה, שהיה בכללו מקלט ארעי לעולי גולה.

ושוב בתור יוצא מן הכלל בִּשלו עבורנו ארוחת צהרים. אחרי שעִנינו את נפשנו בכל הדרך במאכלים יבשים גרידא נעם לנו ריח התבשיל, וביחוד גרה את תאבוננו המרק השמן שהגישו אל השלחן ומִלא את כל החדר אדים ריחניים. המרק המבושל מבשר כבש, הבשר היחידי שאפשר היה אז למצוא ביפו, והרגש המיוחד התוקף את הטירון, רגש הבחילה, הרחיק את חברי תכף מהשלחן. אחרי המרק הגישו גם בשר צלי מאותו הכבש, ונזכרתי בקרבן הפסח שכתוב בו: “ולא תותירו ממנו עד בוקר”, ומצוה שבאה לידי לא אחמיצנה…

סעודה שמנה זו אחרי עשרים יום שהצטידנו בשִיה וכִמה פעל עלי ראשי שנרדמתי קצת… תרדמה כבדה! אחרי הצהרים, כשבאו צעירים אחדים להראות לנו את יפו והסביבה, חסו עלי להעירני משנתי המתוקה והלכו להם עם שני חברי לבד. חברי השתמשו בהזדמנות להרעימני והוציאו מקופתי עד הפרוטה האחרונה, ובעד הכסף שמצאו הצטַידו בטבק.

התעוררתי לאחר שעה קלה ומצאתי את עצמי בודד וגלמוד. יצאתי החוצה, ואף צל של יהודי בל יֵראה ברחוב. [הלכתי] לבדי לסייר את העיר העתיקה, והנה מה שמצאתי בה אז: החלק התלול הקרוב אל החוף, הוא לבדו היה מיושב קצת, והישוב התבטא בזה שבחלק מן החרבות אשר נשארו אחרי הרעש ישבו משפחות ערביות עם בהמותיהם בכפיפה אחת. כיוצא מהכלל היה מספר קטן של בנינים השייכים למוסדות דתיים של נוצרים מאירופה, ואלו בתים הגונים של ספרדים אמידים.

במרחק ידוע מן העיר כבר הונח אז היסוד לפרוָר אירופאי, שנקרא אחרי כן בשם “מושבה גרמנית”.⁶ ממרכז העיר עד פרוָר זה היתה הדרך בחזקת סכנה אפילו בצהרים, כי השטח הזה שִׁמש מקלט לשודדים ומרצחים. בכל זאת אפשר היה להתענג על הסביבה, שהיתה דומה בעיני לגן עדן התחתון: רק יצאתי ממרכז העיר והנה פרדסים סביבי, והתפוחים הירוקים משכו את עיני, ומבלי דעת שמסכן אני בזה את נפשי התרחקתי בין הפרדסים.

בהכנסי לתוך סמטא צרה ואפלה, נפתעתי מגדרות הצבר הענקיים המסתירים את פני השמש. והצבר מסורבל בפרי נחמד למראה, וכמו להכעיס נמצא ברשות הרבים דוקא. ואפן כה וכה ואין איש. מִהרתי ותלשתי בידי פרי צהוב־אדמדם נחמד למראה ותחבתיו בלי שהיות ישר למו פי – ולא עלה על דעתי כלל כי זה הוא פרי “עץ הדעת”, הווה אומר שצריך לדעת איך להשתמש באכילתו, וַי וַי, נכוויתי ברותחין! את הפרי כבר זרקתי הלאה, אך פי ולשוני מלאו דוקרנים נוראים. בהחפזי תפשתי את ממחטתי לנקות בה את פי, והנה גם היא נתמלאה מזיקים בלתי נראים אלה, ובהשיבי ממחטתי לכיס מכנסי, עברו הדוקרנים לתוך בשרי ואין מפלט מהם. נשאתי את בשרי בשִני וארוץ לאכסניה לבקש מזור למכתי.

ליל ראשון בארץ ישראל. בית חיים בקר מלא חיים, כל הנֹער⁷ שנמצא אז ביפו התאסף לבלות אתנו יחד. הקשר עם הגולה היה עוד אמיץ, [אך] העליה נפסקה בעת ההיא ורק ידיעות קלושות הגיעו אליהם, וכולם היו צמאים לשמוע מהנעשה שמה. אגב סִפרו הם לנו מהנעשה בארץ ישראל, דברים שעניֵנו אותנו ביותר. בינתים נמשך לב הנאספים אחרי הזִמרה הנעימה של חברנו איגלי, שהיה אחד הזמרים באופרה הממלכתית בפטרוגרד [עד] שנבחר להצטרף לקבוצת “הששה”. עד שעה מאוחרת בלילה נמשכה מסיבתנו הראשונה ההיא.

סוף סוף הגיעה שעת מנוחה, וללכת בלילה בחוצות יפו זאת אומרת לסכן את הנפש. היאך לעבור את העיר ולבוא עד השכונה ה“אמריקאית”, ששם גרו רוב הצעירים? בעל כרחם נשארו כלם ללון, והנֹער מצא תרופה להסתדר, היינו פרשנו מחצלות באמצע החדר והנחנו כר אחד גדול בתָוֶך, שזה שִׁמש מרכז לכל ראשי הצעירים. רק אחד היה בינינו רבולוציונר [מורד] איסטניסט, דוד יודילביץ,⁸ שלא חפץ בקֹמנה זו, התבדל מן העדה, וישתטח על השֻׁלחן הארוך. יהירותו זו הרעימה את הקהל, ויצא פסק דינו להפכהו עם השלחן יחד ג' פעמים… ככה בילינו ליל הילולא זה, עד שנשמע חול מלא רחמים מסתלסל בסלסולים עגומים מגרונו של חזן המושְׁלמים [המואזין] הקורא למאמינים להזדרז ולבוא לתפילת שחרית.

יום רביעי. למחרת יום בואנו היינו מוזמנים לראש ועד הפועל של חובבי ציון – המוציא אל הפועל בארץ ישראל את כל ענייני חובבי ציון שברוסיה – מר א. מויאל, מטובי העדה הספרדית.⁹ אדון מויאל זה, על פי פקודת הד"ר פינסקר, דאג לקבלת פנינו ותחת פקודתו עמדנו עד שיבואו חברינו הנותרים, אז יסדר נסיעתנו למקום המיועד בשבילנו ונעבור לרשותם של פקידי הברון שיפזרו אותנו בעבודה. מזכירו היה מר אליעזר רוקח, המפורסם בשעתו.¹⁰

ביתו הפרטי של מר מויאל נמצא ברחוב החדש, רחוב שוק הדגים. בחיצוניותו לא נבדל מיתר הבתים בשכונה, אבל בעלותינו על המדרגות הופתענו ממש, איזה הרמון מזרחי מלא קסם. עלינו במדרגות רבודות [מכוסות מרבד] לאולם רחב ידים, מואר בשמשות צבעוניות, רצפתו שיש בוהק ורהיטיו משונים במינם, יופי עם נוחיות בטעם המזרח. באחת מפינותיו ישב לו על רפידה רכה, על יד דלפק קטן נמוך, המזכיר מר אליעזר רוקח, ועסק בעבודתו. כאשר ראה אותנו קם ורץ נגדינו, ופנה אלינו בעברית, וניתנה לנו הזדמנות ראשונה לדבר בלשון הקודש, כנהוג בבית זה. אחרי שלום נמוסי קצר הוביל אותנו הלאה לאולם גדול יותר, כאיזה היכל.

דרגש טורקי רך, מרופד קטיפה יקרה, מקיף את כל כתלי החדר מסביב. בפינה רחוקה, על שטיחים יקרים, בהסבה על גבי כרים מרוקמים, יושב לו מעין “אסמאן פשא”. ראשו חבוש תרבוש אדום כהה וגדיל משי שחור תלוי עליו לבלי ניע, והוא מעשן בכובד ראש משפופרת ארוכה שזורה חוטי כסף ושני, היוצאת מבטן נרגילה. בקִרבָּה נוזל מפעפע, משתקף מכלי הבדולח המוזהב המצויר בפרחי חמד, וגחלת עוממת מכוסה אפר לבן שומרת על אש בגולת המקטרת, הממולאה טומבק ריחני, ועיניו החולמות מביטות ישר לתוך חלל האולם. איש במיטב שנותיו, אך פניו הביעו ליאות וחוָרון.

מר רוקח הוביל אותנו אליו והציג אותנו לפניו. הוא הוציא את השפופרת מבין שפתיו, סבב אותה כחוק על הנרגילה, הושיט את ימינו למצחו וללבו, ובמבט חן מרמז לנו לשבת בקרבתו. ושוב שרר באולם שקט וסוד מזרחי. אחרי רגעים אחדים של דממה פנה אלינו מר מויאל בעברית במבטא הספרדי הטהור, שבקושי רב תפשנו איזה מלים. אבל האיש עצמו עשה עלינו רושם חזק בחִצוניותו ובנִמוסיותו, ומר רוקח עמד לנו לבאר כל דיבור ודיבור. [הוא] מסר לנו שעלינו לבלות איזה ימים ביפו, באשר נתקבלה ידיעה מאודסה ששלושה החברים הנותרים כבר יצאו לדרכם והם יבואו ביום שלִשי הבא, ואז יסדר לנו, לפי ההוראות שבידו, את הנסיעה לזכרון יעקב.

לפני שנפרדנו מעליו הופיע בלאט משרת נושא טס גדול של כסף, ועליו מסודרים חמשה ספלים קטנטנים של חרסינה יקרה וקפה שחור בתוכם. נִגש לכל אחד מאתנו בנימוס כפסל שיש, מבלי הוציא הגה מפיו. מתחילה לא הבינונו מה עניָנו של כישוף זה ואיך עלינו להתנהג, עד שבא מר רוקח והוציא אותנו מן המבוכה.

כדאי להזכיר פה מה היתה יפו אז, ואיזה ישוב נמצא בה. מעין כפר ערבי מצומצם מאד, רובו ככֻלו חרבות. המקום שעכשיו שוק הדגים, למשל, זה כבר היה אז מחוץ לעיר, ומשם והלאה היה כבר סבך של פרדסים גרידא. בכפר יפו זה נמצאו פחות מעשר משפחות של יהודי רוסיה ופולין, ויהודים ספרדים אולי מעט יותר מזה.

חנות מכולת היחידית משל יהודים היתה של מר שלמה גרוסמן, שבה נמצא סחורה בשוֶה פרוטה. חנות זו היתה הקלוב [מועדון] לכל באי יפו מבני המושבות והביל"וים, ואת מי שחפצת לפגוש ביפו מצאתו בלי עמל – היית צריך רק לגשת ללשכת מודיעין זו, שלמה גרוסמן היה המרכז המאחד. המרכז השני לו נהיה במושבה הגרמנית, ששם מצאו אחדים דירות לגור. אך בין מרכז למרכז היה מדבר שממה. מי שחפץ לעבור את המדבר, חכה לשורה של לא פחות ממנין צעירים – אפילו באמצע היום המעבר היה בחזקת סכנה, ואין מה לדבר בלילה.

ביום החמישי לשבוע, יומיִם אחרי רדתינו מהאניה וכבר התחיל השעמום להציק לנו, שמענו שבאה עגלה מראשון לציון. מאורע זה היה מהדברים שעושים רושם ביפו. החלטנו להספח אל האורחה, זאת אומרת ללכת ברגל על יד העגלה – הלא זה מובן מאליו שעגלה לא באה העירה לשם טיול אלא לשם משא.

אחרי הצהרים התאספו כל הנוסעים ההולכים על יד ד’קלוב חנות גרוסמן. מספרנו היה ארבעה עשר גברים וצעירה אחת – פנינה בת א.מ. פרימן,¹¹ שהיא היחידה זכתה לשבת על גבי המשא. הדרך¹² ארכה שעות מספר, מפני שדרך אחרת לא היתה אלא דרך החולות, ומאושר היה בעל הסוסים אם נזדמנו לו מלַוִים מרובים, כי מידי פעם דרשו הסוסים סייעתא דחבריא,¹³ וגם פחד ההתנפלולת היה פוחת ברוב עם.

בבקר יום השלישי באו באניה יתר חברינו: גרשון הורוויץ,¹ יצחק אפשטיין² ואברהם הלפרין,³ ושוב מאורע חשוב בארץ ישראל. כניסת אדם חדש היה כזרק דם תוסס, המעורר אנרגיה בישוב הנרדם על ידי השיר המונוטוני של חיי יום יום. בית חיים בקר שוב התמלא חיים, וכל הנוער הנמצא ביפו, וגם אלה שבאו בכַוָנה לכבוד מאורע זה, התאסף יחד אתנו על החוף לפגישה. בלב מלא הִסוסים אנו עומדים על יד המזח, מצפים לראות ולהכיר את החברים הנותרים, שהגורל קשר אותנו אִתם לחיות ולעבוד יחד, ולחלֹק חלק כחלק בשמחות ויגונים.

אנו, כאזרחים גמורים, טיפלנו באִמָאוּת אמיתית בטירונים שלנו, להנחותם בדרך ולהורות להם איך לצאת ולבוא בארץ. הפעולה המשותפת הראשונה היתה בִּקור שני, כל הששה יחד, אצל מר מויאל, אבל הוא היה חולה ולא יכל לקבל את פנינו הפעם, בכלל היה אדם חולני ולא האריך ימים.⁴ נתקבלנו לראיון עם המזכיר מר א' רוקח, ביקור קצר, מעשי. הוא אמר שכבר דואגים לנו ומחר, ביום הרביעי, יהיה הכל מוכן לנסיעה.

חיים בקר בעצמו עסוק וטרוד, אץ רץ כל היום לסדר את נסיעתנו לזכרון יעקב. פוגשים אותו ברחוב, התרבוש האדום נאחז בקצה גבחתו, מצחו המגולה מזיע והוא מדבר לנפשו. על שאלתינו: “ר' חיים, מה אתה מזיע כל כך?” משיב: “מה. לאַו מלתא זוטרתא לסדר נסיעה כזו”. נסיעה בעגלות מיפו לזכרון יעקב בימים ההם – כמו לעבור את מדבר סהרה באוטו כיום.

מבלי לאבד זמן הלכנו באותו יום למקוה ישראל, שזו קרובה אגב, למסור למנהל, מר הירש, את מכתב ההמלצה אליו שהביאו החברים מאת הד"ר פינסקר. הלז בִּקש ממר הירש לעמוד על המשמר ולפקוח עין מן הצד על ארחינו ורבעינו. הדרך מיפו למקוה ישראל היתה מלאה ענין, כולה פרדס אחד, וחברינו החדשים התפלאו על היופי הזה, ויחשבו בלבם שכל הארץ היא כגן אלהים…

בבואנו למקוה ישראל היינו כמו אִלמים ממש: את מי שפגשנו ושאלנו ענו לנו בצרפתית או בערבית, ושתי השפות כאחד היו מוזרות [זרות] לנו. סוף סוף מצאנו את המנהל הירש בחורשת האקליפטוסים והברושים, הראשונה לנטיעה בכל הארץ. הוא דִבר אתנו גרמנת במבטא האֶלזָסי, שגם ממנו התקשינו להבין היטב, והוא את הגרמנית הליטאית שלנו בוודאי הבין עוד פחות.

הפגישה היתה קרה מאד, ואפילו מכתב ההמלצה של הד"ר פינסקר, הכתוב בחמימות רבה, לא המיס את הקרח. אני זוכר היטב שבאותו המקום של פגישתנו, בין העצים, עמד ספסל והיִנו כמובן עָיֵפים קצת מהדרך, הימים היו חמים אז. עד שלא העזנו בעצמנו לשבת לא קבלנו ממנו הזמנה לכך. אף חפצינו הקט שיַראו לנו את המשק, אשר אחד מחברינו, ג. הורוויץ שגמר בית ספר לגננות בוורשא התענין בו ביותר, לא נתן לנו. איש צבאי במלוא המובן היה, וידע רק דיסציפלנה [משמעת]. לשִבחו עלי לספר שבאה עגלה פשוטה רתומה לזוג שוָרים, ובה ישב ונסע, כמדומני ליפו – בעת שהפקיד אוסוויצקי בראשון כבר ידע לנסוע בעגלת קפִצִים קלה דוקא![⁵⁹]

הירש בכל דרכיו התנהג בצבאיות, והנוער הרוסי, שהתפרץ סוף סוף לחֹפש, לא יכל לסבול את דרכיו הישרים מפני רוח הצָריזם שנדף מהם. הביל“ויים קִבלו הבטחות מקרל נטר ז”ל לסדר ישוב על יד מקוה ישראל. מעין מושב עובדים, גם התחילו כבר בהכנות. והנה בִּלַע המוֶת את מחשבותיו הטובות, ותכניותיו ירדו עמו לקבר.⁵ הנהלת מקוה ישראל עברה לידי מר הירש, והוא הכזיב את תקוותיהם של הביל“וים. אז התקוממו נגדו ונגד הדיסציפלינה הצבאית שלו. כפי שהוא כבר נִכוה בבני ביל”ו, לכן כל בני רוסיה נפסלו בעיניו למפרע, וגם אנחנו, ילידי רוסיה, לא היינו בעיניו אלא רבולוציונרים.

כאשר פרצה המלחמה בראשון נגד אוסוויצקי,⁶ היה בידי הירש לשכך את התגרה במחי יד, אך אף כי ידע היטב את האמת, למרוד בדיסצפלינה נחשב אצלו מעין פלילי כזה, שמוטב שכל הישוב יֵחָרב ואך הדיסצפלנה תִשאר.

מאחרי החוה לצד מערב, על גבעה שטוחה מכוסה חול עומדת מצבה למנוח מר קרל נטר. היא מוקפת עצי ברושים ומסביב מושלך הס. בראש מורד עמדנו על יד קברו, ששה צעירים מלאי לשד עלומים, המתכוננים לצאת אל חזית זו שעליה נפל. משום מה הרגשנו שהביקור אצל המנהל המת פעלת עלינו יותר טוב מאשר ביקורנו אצל הירש החי, שיחסו השלילי, כעקיצת יתוש מחולל קדחת, הכניס בנו טפת דם מורעל, שבהמשך הזמן היה ליאוש אכזרי.

באותו יום, כאשר שבנו ליפו קצת נדכאים, הלכנו לבקר את הגן של הברון הרוסי גוסטינוב במושבה הגרמנית־אמריקאית.⁷ שם קִבלנו רושם אחר מאשר בראשון לציון הפרועה מאין עלה ירוק וסימן של צל, ובכל אשר תפנה אתה רואה אך קוצים. פה הכל צומח, רִבוי גוָנים של עצי נוי, פרחים למכביר, אוסף עשיר של צמחים טרופיים, ובכלל שטיח של ירק מסביב. הכל חי, רענן, מלבלב ופורח. צמחיית המזרח והמערב פה נשקו. חברנו הורוויץ כאילו נפל [נחת] פה בתוך הסביבה שלו, התחיל להראות לנו את בקיאותו בתורת הבוטניקה וקרא לנו בשמות כל הצמחים והפרחים, כל עצם בשמו הלטיני. קשה היה לנו להִפרד מגן עדן זה.

בהשוותי מה שראיתי בראשון לציון החשופה באין זכר לחיי צומח, וכאן – כל עושר הצמיחה הזאת, נפל רוחי בקרבי ובמוחי התחיל לנקר רעיון של מרי ואי אמון בכשרון עמנו להתישבות. החילותי לתת מהלכים ליאוש טפל ולפקפוקים: מי יודע, אולי אי אפשר כלל שעמנו יהיה מסוגל להתישבות על הקרקע ככל הגוים, והנסיון הזה יתן רק אכזבה, וסוף סוף יצטרכו המתישבים לשוב לחיי כרכים העלובים. ככה טון מהלך מחשבותי בהתהלכן בין ערוגות הבושם.

אבל בהרגִשי את הֶמיַת לבם של החברים לעולם הצמחים הזה, ובראותי כמה קשה להם להנתק ולהִפָּרד מגן עדן זה, והתענינותם המרובה בבֵאורי חברנו הורוויץ, נצנץ זיק של תקוה בלבי, שעוד עומם גץ בתוך האפר המרובה מהאוטא־די־פע⁸ שבו שרפו את הגוף של היהודי, ולא את נשמתו הכמהה לציון. אולי עוד יבֹא יום והרוח יפיח את האפר, והגץ ישתלהב וילהיב את הכח הנרדם, ועמינו עוד יַראה נפלאות לעיני כל העולם בכשרונו המעשי בעולם החקלאות. לא אלמן ישראל!

באותו ערב קבלנו הזמנה לכוס תה למשפחה צעירה, אינטליגנטית, שאך לפני זמן מה התישבה ביפו. זוהי משפחת מר מרדכי לובמן, המהנדס הראשון, שמתוך חִבה לארצנו התמחה במקצוע, גמר ובא לארץ.⁹ הפשטות, החביבות והחמימות שבקבלת פנים זו, והאינטימיות שהרגשנו בערב זה בקרב המשפחה המעניֶנת, השכיחו ועקרו מלבנו את הרושם הבלתי נעים של מקוה ישראל.

יום הרבִעי הגיע, היום שהוטל עלינו להפרד מיהודה, מי יודע עד מתי, ולנסוע שומרונה, המקום הקבוע להתחלת עבודתינו. חיים בקר, אחרי טורח ועמל רב שכר אצל הגרמנים משרונה שתי עגלות עבורנו.¹⁰ אחת לנוסעים – עגלת קפיצים אמריקאית מכוסה בד לבן, שקראו אחרי כן דילז’נס, והשניה עגלת סולמות למשא בשביל רכושנו המעט שהצטידנו בו בחוץ לארץ. וגם דאג לנו לתורגמן, בחור צעיר יליד צפת, שוליה דסנדלר, שחִפש עבודה וידע לדבר ערבית – העגלונים היו ערבים, ובדרך רחוקה כעין זו מי יודע בכמה הרפתקאות אפשר להִפגש. גם צֵדה לדרך הכינו לנו על משך שתים עשרה שעה, כפי החשבון שהגרמנים עשו, אז נגיע לזכרון.

בשעה שתים אחר הצהרים היו עגלותינו מוסבים [מוקפות] סקרנים וידידים שבאו להפרד מאתנו. הדבר עשה רושם כאלו משלחת יוצאת לתור את הציר הצפוני או לסובב את כדור הארץ. בעל הסוסים הגרמני בעצמו התישב על הדוכן, נתן אות בשוטו הארוך והשיירה זזה.

עם ערב התקרבנו אל המושבה. הפגישה היתה נהדרה: כל בני המושבה יצאו נגדנו [מולנו]. אך זה טעות היה שחשבנו שזה לכבודנו, הם אפילו לא הרגישו בנו, אלא זה היה חוק תמידי, אם עגלה הלכה העירה עמדו על המשמר וחכו לה. ואם אֵחרה לבוא ולפני ערוב השמש לא שבה, אז יצאה כל המושבה לפגוש אותה בלב מלא פחד, שמא כבר היתה איזה התנפלות בדרך, שזה היה מהדברים הרגילים. וכאשר נפגשה האורחה ושלום לה, אז התפרצו בשירים משני הצדדים, וקול ענות גבורה שלח הֵדו על פני כל החולות. שמעו התנים ויקחו גם הם חלק בשמחה ויענו ביללתם המוזרה ויעוררו בלבנו פחד טמיר.

המושבה ראשון לציון נוסדה במקום שמם בקרבות חולות הים, מקום רבצם של בדויִם נודדים פראי מדבר, באין שום הגנה מצד הממשלה הטורקית, שהביטה בכלל בעין רעה וחשדנית על כל ההופעה הזאת של ההתישבות. ולמרות זאת פרזים [בלי חומות] ישבו בה המיסדים הראשונים. “עין הקורא” שמה, ולפני שלש שנים הסבו את שמה ל“ראשון לציון”.¹ במושבה מצאנו אך אי אֵילו בתים בודדים, והם פזורים ומרוחקים זה מזה, בלי גדרות ובלי חצרות, כל האינוונטר נמצא בחוץ. בלי ירק, ואף סִמן של עץ לא נמצא בכל הסביבה המכוסה קמשונים וחרולים.²

הכנסת אורחים ראשונה קיים בנו מכרנו לוליק פיינברג על יד ביתו, המשותף עם משפחת בלקינד, בחוץ לאור הירח. באותו ערב הוזמנו לתה לבית אחיו מר יוסף פיינברג, מיוצאי פטרבורג.³ חברנו איגלי, הנבחר מפטרבורג, היה אחד מהמקהלה שבתיאטרון הקיסרי ושמו היה ידוע לו מכבר. באמת שר יפה.

בית פיינברג עמד במורד הגבעה, רחוק ויחידי [מבודד] מקבוצת הבתים שנמצאו על ראש הגבעה. בית קטן בעל שתי דיוטות [קומות] מיניאטוריות. חיצוניותו לא היתה מלבבת, אך בפנים הבית מורגש היה ריח אירופא ויד בעלת בית חרוצה. החדרים הקטנים מרוהטים יפה עם כל הנוחיות, אף כי הכל עשוי בנוסח הארצי־ישראלי: מארגזי נפט מצופים בבד צבעונין סִדרו ארונות, כונניות, ספות ודרגשים.

התה היה ערוך בטעם אירופה לכל פרטיו ודקדוקיו. אפשר היה ברגע זה לשכוח לגמרי שאתה נמצא במושבה צעירה ובלתי מבוססה עוד בארץ קדם.⁴ נוסף לזה גם השפה הרוסית ששררה בבית הזה בכל תקפה והתלבושת המגוהצה של בעלי הבית, הכל הזכיר לך את העולם הגדול עם הברק המדומה אשר כבר בא הזמן להתרחק ממנו כליל.

אל התה התאספו, כנהוג בימים ההם, כל האינטליגנציה המקומית, והשיחה היתה חמה ושופעת. הורגשו הגעגועים המרובים שתקפו את האנשים האלה לחייהם הקודמים הרועשים, חיי הכרך. לבסוף אמרו לרוות את צמאונם למוזיקה והפילו את תחינתם לפני חברנו איגלי לשיר דבר מה מניגוני האופרה החביבה עליה, והגב' פיינברג⁵ תלַויהו בפסנתר. בשמעי את המלה פסנתר הופתעתי לא מעט, מה! גם זה מכשיר הדרוש לעבודת האדמה, שאלתי את נפשי, ואני כלל לא ידעתי…

ובביתם כבר היה בזמן ההוא פסנתר, ושלובי זרוע זוגות זוגות עלינו על מדרגות העץ, שחרקו ופלטו קולות נגינה תחת רגלינו. והננו בדיוטה העליונה ששם נמצא כלי הזמר, אולם בזעיר אנפין עם כל הקומפורט כביכול, ופסנתר גדול וכבד, המעיק על רצפת הבית שהתכופפה מנטל משאו, ממלא את החלק הגדול של החדר. עד כמה לא התאים החדר המרוהט בטעם אירופא, עם פסנתרו, לכל היקום!

כאשר הציץ חברנו בחדר, עם תקרתו הנמוכה שחופפת על ראשו, והשוה אותו מול אולם האופרה הממלכתית עם האקוסטיקה שלו, ניטל ממנו לגמרי החשק לשיר. אך סוף סוף, בלית ברירה, נכנע להפצרות הנאספים, ובָריטון אדיר וחזק התפרץ מגרונו והרעיש את קירות הבית ויזעזע אותם. וכמו רעם התגלגל באויר החדר הצר וחִפש לו מפלט דרך החלון הפתוח, וצלילי הפסנתר כאילו רודפים אחריו אל הישימון. ושם, בישימון, מתערבבים ומתמזגים בשירת רוכבי דבשת הגמלים בדרך המובילה חברונה, שבגרונם מסתלסל הנִגון החביב שלהם “יַלֵיל, יַלֵיל, יַלֵיל!…” ומכֶּה גלים למרחק אין סופי.

בלילה ההוא נעץ המלאך גבריאל קָנֶה בים יפו והעלה שרטון שעליו הוכרז המקום לבנין האופרה הארצישראלית במהרה בימינו אמן![³⁵]

מאוחר בלילה יצאנו עָיֵפים מבית פיינברג, ושאלה חמורה הועמדה על הפרק לפני ידידינו: איפה למצוא מקום לינה בשביל שלשה אורחים בבת אחת. התקשו בפתרון, אבל סוף־סוף הֻחלט כיצד לסדר אותנו. מזלי הביש גדא גרם כי באותו הבית דוקָא שהקציעו מקום עבורי, היה חולה אחד, שאינו מסוכן כלל אלא שהפחידני בנחרתו האי־טבעית, ובלילה מהשֵׁנה שמעתי קול של אחד מתאבק עם מר המוֶת בחדר הסמוך. קמתי וברחתי מן הבית הזה לאן שישאוני רגלַי. תרתי בחשכה, ומצאתי מדרגות של אבן על יד בית ושם בליתי כל הלילה, ואבן גדולה למראשותי. אבל את חלום יעקב, שסולם ניצב ארצה, לא זכיתי לראות, מפני שפשוט לא יכלתי להרדם כלל. בהקיץ דפדפתי בעברי הקרוב, וחשבתי: “לו ראתה אותי אמי היקרה במצב זה כי אז ודאי התעורר בה שוב מעין הדמעות, והיתה רוטנת על האנשים ששלחוני לארץ גזרה”.

יום ששי. למחרת הזמינו אותנו הבלקינדים לארוחת הצהרים – ארוחת בקר חלה באפן אוטומטי על זה שנותן מקום לינה, וכפי שנשארתי בלי לינה ככה נשארתי בלי אוכל… בית בלקינד היה הבית המשותף של האחים ישראל ושמשון, אחותם פניה ובעלה לוליק פיינברג.⁶ כל מעונם היה בסך הכל חדר אחד ובו היה מגובב כל המשק שלהם: שקים מלאים אינני זוכר במה, חלקי רתמה של הסוסים, מעדרים, מחרשות ועוד ועוד דברים שונים ומשונים, ובאמצע החדר עמד ארגז גדול, שהיה נחבא בין השקים.

פה הזמינו אותנו לאכול, ואני לתומי מחפש שלחן וכסאות אך אין זכר להם. בִּקשונו לשבת על השקים, והגברת פניה הרימה את המכסה מהארגז הגדול, ומשם הוציאה תרנגולת מבושלת ופת לחם כהה. הדפה שוב את המכסה, חלקה עליו חלקים חלקים והגישה לכל אחד ביד אֶשפַר [מנת בשר] הראוי להתכבד. וככה, בעזרת אצבעֹתינו גרידא, אכלנו ושבענו וברכנו שהחינו וקימנו לזמן הזה.

השוויתי בלבי את המרחק בין שני האחים יוסף ולוליק פיינברג. התה אמש בלִוית הפסנתר, הזמרה והרהיטים המעושים אצל האחד, והיום ארוחת צהרים שְׁלֵוה בהסבה על שקי מספוא. השנים הבאות הראו כי רק זו משתי המשפחות שהנהיגה חיים פשוטים היה בכֹחה לעמוד בפני הרבה מכשולים ונחשולים ולהִשאר קשורה אל האדמה.⁷

לא.מ. פרימן, ממיסדי המושבה, הבאתי פריסת שלום מן הגולה, מחותנו. כל ימות השבוע בִּלה ביפו בתור מנהל פננסים אצל סוחר עצים אחד, הרצנשטיין,⁸ ורק לשבתות ביקר את משפחתו ואת ראשון לציון אהובת נפשו. הוא היה אדם נלהב בעל מרץ כביר ובעל אמונה חזקה בתחית העם והארץ.⁹ נפגשתי עמדו בהכנס השבת. הוא הציגני לפני אשתו, שהתרגשה מאד לשמע דברי השלום שהבאתי מהוריה בורשא. השלום נמסר לי שם בדמעות והתקבל כאן בדמעות, ושליח השלום הוזמן אצלם לסעודת הבקר של שבת.

שבת. בית פרימן – חדר אחד גדול, נמוך, בלי רצפה. כל רהיטיו היו שֻלחן גדול מעץ גס וספסלים פשוטים. סביב השולחן ישבה משפחתו: אשתו וסביבה שמונת ילדיהם, שהבכורה ביניהם בת שש עשרה.¹⁰ בקושי נדחקתי גם אני אל השולחן. סעודת השבת היתה דלה כמו החדר עצמו.

בעלת הבית שמעה ממני שזה אך איזה שבועות שראיתי ודִברתי עם אביה והתחילה להתרחץ בדמעות בהשְׁוֹתה את וורשא מול החדר הזה והעוני שבו.¹¹ אך הוא א.מ.פ., אף צל של יאוש לא נִכר עליו. היה שמח ומלא תקוָה ומרץ, והתגאה בצעדי האון שלו בשברו את עברו [בהינתקו מעברו] ובקשרו את עתידו ביסוד המושבה ראשון לציון.

במקום זמירות של שבת, השמיענו בעל הבית מזמרת הארץ: “הבט, רק שלש שנים עברו”,¹² ומראה בידו על כתלי ביתו, וגגו, ועל כד המים הקרירים העומד בפנת החדר, וכזרם מים רבים התפרצו מפיו ספורי העבר הקרוב והרפתקאותיו:¹³

כאשר עלינו בפעם הראשונה על גבעה זו בתור מתישבים, העמדנו את העגלה על המקום היותר מורם וממנה מתחנו בדים לכל הצדדים, וזה היה צורת הבית “הראשון לציון”, ועליו התנוסס דגל מחנה יהודה. מסביב לדגל הועמדו אוהלים אוהלים שנתוספו מזמן לזמן, ובם התישבו משפחות משפחות לדגלם. כי על פי חוק הטורקי השולט בארץ אסור היה לבנות בתים מחוץ לערים, שלא לקפח את הכנסת הממשלה. מים לשתות גם לפי חוק הטורקי מותר, אך מנין לוקחים מים? יגעו אנשינו ומצאו במרחק קילומטר וחצי ממקום החניה, בתוך חולות הים הגובלים עם אדמת הניר, מעֲיָן נכפש, מלא חיידקים מזיקים, הנקרא בשם “עין הקורא”. משם סחבנו מים, מי הרעל שהפילו למשכב את רוב המתישבים שלנו. וכאשר תקפו עלינו הצרות, קנינו בכסף העדה שני גמלים, רתמנו אותם בעגלה והובלנו מים ממקוה ישראל הרחוקה כשעתים נסיעה מאתנו. מים מהכפרים היותר קרובים פחדנו לקחת מפני חשד של “נאדות נפוחים” שפעם כִּבדונו בהם בני דודינו ישמעאל.¹⁴

ובן שאלת המים נפתרה. גם שאלת הבתים נפתרה: הודות לאחינו הספרדים, יודעי הדין הטורקי, נודע לנו כי בתים למעון אדם אסור לבנות, אבל רפתות ואורְות לבהמות מותר. המבקש בעד חברו נענה תחילה, ואחרי עמל רב ובעזרת “דורונות”¹⁵ קִבלנו רשיונות לאי־אלה אֻרְות ובזכות הבהמות נושענו אנו.

אז גם באר חפרנו על ראש הגבעה, ובמרץ רב העמקנו כבר איזה עשרות מטרים, עד שנפל אחד הביל"וים ושבר את רגליו ועל ידי כך התפרסם הדבר. אז באו אנשים טובים והעירו לנו על טעותנו, והחִלונו לחפור מחדש במקום יותר נמוך ואת הקודם סתמנו. גם במקום הנמוך העמקנו כחמִשים מטר – ומצאנו מים! וכעת מוֹטוֹר ומשאבה מעלים לנו את המים הזכים והבריאים, היותר טובים מכל הסביבה.

ובכן ילדי, גג יש לנו ומים לרוָיָה, שישו ושמחו בני מעי, ונברך אלהנו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

אחרי הארֻחה הזמין אותי מר פרימן לראות את אשרו, שכבר זכה לנטע שני דונם כרם ענבים בארץ ישראל – הראשון ליהודה![⁴⁶] בלִוית שלשה פעוטיו: שמואל, יעקב ואלי,¹⁶ ירדנו לקצה המגרש שלו, ובאמת ראיתי לתמהוני הגדול אי אלה גפנים צעירות, מלבלבות זעיר שם, זעיר שם, בתוך הישימון הסוגה בחוחים. ואני שאלתי את נפשי היִתכן שבלי השקאה יגדל עץ נושא פרי במדבר הזה? ולמה זה לא פוגשים בכל הסביבה אצל הערבים, חוץ מהפרדסים המושקים, שום עץ נותן יבול?

מר פרימן הראני בשכנותו עוד אי אלו דונמי גפנים של המיסדים, וגילה לי שבעל מרץ אחד מר שליט נטע גם כרם של עצי זית! בשמעי את המלה “זית” נלהב דמיוני. נזכרתי תיכף ב“שמן זית זך למאור”¹⁷ ובנס של חנוכה המיוסד על “שמן זית”, ו“עלה זית טרף בפיה”,¹⁸ ו“בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך”,¹⁹ ועוד ועוד. אני זוכר שחפצתי לראות בעיני ולמשש פשוט בידים את המטע הראשון של זיתים נטועים בידי יהודים.

מר פרימן הראני מרחוק את מקום הזיתים. זה קל להתוות, מפני שהמושבה בנויה על תל, וממנו רואים היטב את כל האדמות מסביב. מבלי בקש שביל שמתי פני ישר אל המקום הזה, ובחרוף נפש חציתי עד הצואר בקוצים ודרדרים, ירושת החרבן. שִלמתי היטב בעד הצעד הנמהר הזה, ללכת בדרך קצרה וארוכה, מחוסר סבלנות ומאין יכלת להבליג על ההתפעלות, גורלו של הנוער… אף כי חֵלף מרצי הרב, עצים ירוקים לא מצאתי, למרות הטיפול הקשה שהשקיע בעל הזיתים, בהובילו מים בעגלה להשקותם, מה שרק בעל סבלנות של ברזל כמו שליט יכול להוציא אל הפועל.²⁰

בעל הכרם הופיע, הציג את עצמו בידידות רבה, ואני מדדתי אותו בעיני בחפצי להכירו מקרוב. זה היה יהודי בריא, חזק ומלא מרץ. גם שמינית שבערמומיות לא חסרה בו וכרגע הכיר וקרא מעל פני את אכזבתי. הוא הרגיעני והבטיחני שלשנה הבאה כבר יִמָצאו עצים ירוקים נחמדים, מזה שיצמח וישגשג מתוך השורשים. כך דרכם של הזיתים – ארוכה ובטוחה. בדברו לא גרעתי עין מהגזעים היבשים, השחורים כאודים שנחרכו משלהבת שמשה של ארצינו השופעת את חומה ביד רחבה. ומר שליט ברוב עליצותו שר לי בנגון של שיר השירים: “אל תראוני שאני שחרחרת שזפתני השמש”. ואני עניתי לו בפסוק מהבקעה של יחזקאל: “התחינה העצמות היבשות”?

אפשר לשער שרושם השממה מסביב היה קשה עלי, בן ליטא ופולין. גודלתי במקום של יערות עבותים, נחלי מים למכביר, אפרים מגדלי שחת וגשמים בשפע מראשית השנה ועד אחריתה, ונפלתי פתאום בשלהי דקיטא [הקיץ] לארץ ישראל, הכל שרוף ושדוף, החום גדול, עץ לחסות בצילו מפני השרב אין – אפילו קיקיון דיונה אינו בנמצא. ים של קוצים מסביב. במוחי נצנץ קורטוב של מינות: הזו היא הארץ זבת חלב ודבש? וקול עונה מתוך לבי דברי הנביא: “ושָׁמְמָה הארץ מאין יושב, ועלה בה שמיר ושית”.²¹

עצי זית

גם כל אדמות הערבים השכנים מסביב לא נִקוּ מקללה זו: עד דרך יפו־ירושלים כל השדות מכוסים קוץ ודרדר ולא עלתה רגל חורש עליהן. אך מעבר השני של הכביש צפונה, בקרבת הכפר, ששם אדמת אידית, נִראת זעיר שם אדמת שלף, שיורי קש שנשארו אחרי הקוצר וכתמי דורה ושומשמין המוריקים מרחוק.

וזה לא פלא כלל שפגשתי אדמות עזובות כל כך. הגבעה עליה בנו את המושבה, זה המקום היותר גבוה בסביבה. כפי שסִפרו לנו אז, המקום הזה היה מעין “מצפה” של השודדים. בדואים מבני המדבר היו אורבים שם, והביטו למרחקים. אם איזה פלח העיז להתרחק קצת מכפרו לרעות את בקרו, או לחרוש איזה חלקת אדמה מרוחקת, אז התנפלו עליו, לקחו את כל אשר לו ואם את נפשו נתנו לו לשלל, זה כבר היה חסד גדול מצדם, היה פורש כפיו ומרים את עיניו השמימה וגומר בתפילה קצרה: “חַמְד אִיל אַלַלה! יא־רָבּ! [תודה לאל הריבון]”.

בּיום הראשון נסע הפקיד אוסוויצקי²² לעקרון הצעירה בכרכרה קטנה, ושני חברי נלוו אליו. הם סִפרו לי אחר כך איזה צרות היה להם בדרך. דרך לעגלה אַיִן, אך משעול צר לרְכִבה או לגמל. ושם נפגשו עם ערבים שלא חפצו לתת לעגלה לעבור, שמרחיבה את הדרך. וכמעט בעזרת הנשק נפטרו מהם.

למחרת, ביום השני לשבוע, נפרדנו מראשון לציון, שהעניקה לנו בעין יפה ממִדת הכנסת האורחים, ושבנו ליפו. עגלה אין להשיג, ולחפש מורה דרך לא נאה לנו, לאזרחים בני ימים שבעה. יצאנו ברגל בַּשביל המוביל לבית דגן ומחבר את המושבה עם דרך יפו־ירושלים. כעת נהפך לכביש ממשלתי ואז זה היה דרך אי ליגלית [לא רשמית], והעוברים בעגלה היו פוגשים לעתים במכשולים מצד אנשי בית דגון הערבים, שלהם שייכת האדמה.

בהתרחקנו מן המושבה נדמה לנו שהדרך נוטה יותר מדי מזרחה – ויפו הרי משמאל, מערבה. אחרי שקלא וטריא נטינו הצדה בחשבֵנו לקצר את הדרך ולהגיע לדרך המלך הנמצא בקרבת החולות. חצינו ישר את השדה, וכפי שהיינו טירונים בארץ, מדדנו את המרחק לפי המבט שברוסיה. אך פה שקיפות האויר מרמה את העין וככה נפלנו בפח, ובמקום שתארנו לנו שבאיזה רגעים נעבור, הנה התלבטנו והתחבטנו כשעה תמימה בין קוצים מעל לראשנו. כאשר סוף סוף הגענו עד הדרך הראשית נפלנו בלי אונים ממש, זבי דם מהשריטות שקיבלנו מהברקנים והקוצים. ובכביש יפו־ירושלים לא שבענו נחת ביותר, כל הדרך מלאה בורות ומהמורות, שברי חצץ, עליות וירידות, אבק דרכים טחון דק – כל זה ביחד נקרא בשם מצלצל “כביש” אצל הטורקים אדוני הארץ, אשר בעד השם לבד גבו מס דרכים.²³

הסוסים גמאו את האדמה. הנה יפו כבר נשארה מאחרינו, ושרונה, המושבה הגרמנית מלאת החן, מתנוססת נגדינו.¹ פה ירד הגרמני מעל דוכנו, ומסר את המושכות בידי העגלונים הערבים – אשר בפעם הראשונה בחייהם יצאו צפונה מכפר מולדתם ואת הדרך לא ידעו. כי מי זה נוסע בעגלה מפה לזכרון? אך הגרמנים לבדם נסעו לפעמים רחוקות מאד לחיפא.

הגרמני, בשפה ערבית מגורמנת, מסר לעגלונים את סימני הדרך, “והשאר”, הוסיף מבלי הוציא את המקטרת מפיו, “את עוברי הדרכים תשאלו היכן הדרך לסָמָרִין”. והעגלון מלא הִסוסים ופקפוקים המשיך את דרכו על אחריותו.

אחרי רבע שעה הגענו עד הירקון: נהר שוטף, מתפתל בשקט ובצניעות, כאחד הנחלים סביבת עיר מולדתי. עברנו את הירקון על יד טחנות אל אָדָר² וכנראה שפה תיכף טעו העגלונים: במקום ללכת צפונה מהטחנות, הם פנו מערבה ישר בכוון הים, ונכנסנו במדבר של חול, מקום בודד מאין יושב ואף צל של בן אדם בל יראה מסביב.³

הסוסים הורידו את ראשיהם והתנהלו בכבדות. העגלונים היו כאובדי עצות, שעה אחרי שעה עוברת ואנו לא מתקדמים כלל. אז מצאו העגלונים תרופה פשוטה: להוריד את הנוסעים מהעגלה ולחלק את המשא לשתי עגלות – מעגלת המשא להקל ולקשור לעגלת הנוסעים, ואנו נלך ברגל!

באופן כזה התקדמנו קצת, ועלינו על הדרך שהולכות בה שיירות של גמלים. אחרי זמן מה נזדמנה לנו אורחה קטנה שבאה לקראתינו. פנה אליהם העגלון בשאלה: “האם זו היא הדרך לסָמָרִין?” מבלי לעמוד ענה הגַמָלי בשאלה: “לסוּבָרִין?” והמשיך את דרכו הלאה.

עגלונינו התבלבלו לגמרי ופקפוק חדש נולד בקרבם. חשבו שהערבים לבטח יודעים יותר טוב מהגרמני, ובודאי הצדק עם הגמלי הבקי בדרכים, ומעתה והלאה לא ישאלו יותר על סמרין אלא על סוברין.

אחרי טלטול של כמה וכמה שעות במדבר החול הזה, השמש נטתה מערבה ועמדנו להִנפש קצת. והנה התברר לנו פתאום שסל גדול, אשר היה קשור מאחורי העגלה עם כל רכושו של חבר אחד, נקרע החבל, והסל נאבד בדרך ללא דרך במדבר החול. העגלונים, התֻרגמן ואחדים מאתנו שבו על עקבות הגלגלים שהתרשמו עמוק בחול. אחרי מהלך רב בעקבות העגלות שהתחילו להתכסות עם חול מצאנו את הסל מחכה לבעליו. כאשר הביאו העגלונים את הסל עד מקום חניית העגלות אז תרועת השמחה שהתפרצה עָרבָה את השקט הנצחי ששרר במקום הזה.

עד החשכה נסענו, בתקוה אולי נגיע למקום ישוב ונמצא מים להשקות את הסוסים. לא מצאנו שום כפר, והחלטנו לבסוף ללון בשדה על החול הרך. הסוסים קִבלו מספוא, וגם אנו סִדרנו לנו ארוחת ערב, מעין פִּקניק, לאור הקלוש של הכוכבים המזהירים ומתנוצצים בליל הקיץ הבהיר. אחרי הארוחה סִדרנו משמר צבאי. אקדוחים לא חסרו לנו, ושנים שנים על פי התור ישמְרו על בטחון החיים והרכוש ונשקם על אֲזֵנם [תלי, חגורה לנשק]. והסתדרנו, מי על העגלה ומי מתחת, להתענג על מנוחת הלילה.

יום חמישי. קמנו בהאיר היום, ואז ראינו שנמצאים אנו דוקא קרובים לאיזה כפר, על הסְפָר של אדמת פלחה שחורה, וממילא הדרך יותר טובה. השיבונו את כל המשא לעגלת הסולמות, וכאדונים נכבדים רכבנו בעגלת הקפיצים.

נסענו איזה שעות, פה ושם רואים מרחוק כפרים. הסוסים צמאו וגם אנחנו – במים הרבה לא הצטַידנו. באנו לכפר אחד שעמד על יד הדרך. רעש הגלגלים במרוצם הפתיע את אנשי הכפר בחידושו, ומרוב התעניְנות התאספו כלם לראות את הפלא: איך תיבה נסחבת על ידי סוסים על גבי גלגלים! את השם של יצור זה לא מצאו עוד במִלון שלהם. העגלונים הלכו לבקש מים ונענו: “תן בקשיש!” ובכסף מלא השקו את הסוסים, וגם הצטידנו באיזה “אבריקי”⁴ מים לדרך עבורינו.

בינתים שלחנו את התורגמן אל הכפר אולי ימצא לקנות איזה דבר מאכל, אשר אזל כמעט מכלינו כי לאור הכוכבים, אחרי עול הדרך, גבר עלינו התאבון ועשה שמות במזודת המזון. אך הוא שב בידים ריקות, ותשובה מֻחלטת בפיו שמזון לבני אדם לא מוכרים בכסף – אוכל לעוברי דרך זה מנהג של הכנסת אורחים. אבל לזאת לא התרצינו כל זמן שיש לנו עוד איזו פת בסלינו. בינתים התנפלו הילדים על הגלגלים כעל מציאה והוציאו באצבעותיהם את המשחה ולקקו, וקראו את זה בשם “דִבֶס”, זאת אומרת דְבָש.

על השאלה “סמרין” והגרסא השניה “סוברין”, לא קִבלנו תשובה ברורה מתושבי הכפר, מזה מובן שהמקום עוד די רחוק מהם.

כל זמן שהעגלות עמדו התיחסו אלינו בני הכפר כיאה לאורחים. וכאשר רתמו הסוסים והעגלה רק זזה, רצו כל הנערים אחרינו ולוו אותנו במטר של אבנים בעלי משקל, עד שגג עגלתנו נעשה ככברה וחיינו נמצאו פשוט בסכנה. רק הודות לדרך הטובה והקשה רצו הסוסים במהירות גדולה וניצלנו מברכת פרידה זו כיאות לבני דוֹד.

יום חמישי זה, על פי החשבון של הגרמני, צרכים היינו לבוא לזכרון [יעקב] בבֹּקר – וכל היום טולטלנו טלטלת גבר על הרים וגבעות. על פי הטעות של הנוסחא סוברין באנו לבין הרים שעד היום הזה עוד לא עברה שם עגלה, ואת העגלות נשאנו כמעט על כפים. אנו טועים בין רוכסי הרי שומרון מכוסי יער אלונים, חרובים נמוכי קומה ושיחים סבוכים, אין זכר לדרך עגלה, רואים רק שבילים צרים, עקבות עדרים הרועים בין ההרים. ומי שפוגשים נשנית השאלה: “איה הדרך לסוברין?” והנה השמש ככדור אדום טובע בים לעיננו, ומתקרב הליל, ומוצא אין.

לילה. עיפים, שבורים ורצוצים, והרעב מציק עד מות, נפלנו על יד העגלות וככה נשארנו ללון באיזה פִּנה נדחת על רכס הר שמם, בלי שומרים, ובלי רוח חיים בנו. ורוח קלילה ימית לִטפה את פנינו, שעה קלה ותרדמה עזה תקפה אותנו, ולא הרגשנו אנה פנה הליל.

אתא בקר יום ששי, ערב ראש השנה. השמש עלתה ממזרח ובקרניה המזהירות הצליפה על פנינו והעירה אותנו ללכת לקראת השנה החדשה. התמתחנו ולא היה כל חשק לקום. והנה עדר עיזים גולש ומתקרב אלינו. בבוא הרועה בקרבתינו שאלוהו העגלונים על סוברין, והוא הראה לנו בידו איך להמשיך את דרכנו הלאה, והתרחק מהר מאתנו. בשעה שמונה בערך הגענו לסוברין, ופה התגלתה הטעות הגסה מחילוף האותיות. הכפר נמצא בין הרי שומרון פנימה, כמרחק שעתיים מזכרון יעקב.⁵

הגענו אל המעין לעת צאת השואבות. הפגישה היתה לא רעה, מלאה הזיה. נדמה לנו שהן בנות לבן הארמי או פנואל אביהו. פרצופיהן והתנהגותן מצאו חן בעינינו. הן השקו אותנו מים בחפץ לב, ונדו לנו על הטעות המשונה שהטנו מן הדרך לבא לסוברין במקום לסמרין.

כעת אנחנו באמת נמצאים לא רחוק מסמרין, אך דרך לעגלה אין בשום אופן. נשארנו על יד המעין לנוח מעמל הדרך והחִלונו לדון ולהתוכח איך לצאת מן המבוכה. בינתים הופתענו בהכנסת האורחים של אנשי סוברין. הביאו לנו מן הכפר איזה פִיתות, ובלענו אותן עם החצץ שבקרבן בעודן חמות מהתַבון.

ופתאום הופיע מלאך מושיע בדמות בדואי שחור, גבה קומה, גרמיו כמטילי ברזל. פחד תקפתנו להביט בפניו: מלתעות בולטות, שפתיים עבות וורדֻות, שִׁניים לבנות כשלג ועינים אדומות כדם שאש הוצתה בהן. הוא ירד העינה לרוות את צמאונו, ואחרי שתותו לרוָיה השתטח על יד העגלונים שלנו ונכנס עמהם בשיחה.

אחרי משא ומתן ארוך באו לעמק השוֶה. הפלאי קם מרבצו, ובתור מפקֵד צעק: “יאללה, יאללה!”, למהר דרכנו. ותנאי התנה עמנו, לשמור ללכת רק אחרי צעדיו מבלי לנטות ימינה או שמאלה, כי הדרך בחזקת סכנה היא. בדברו הפשיל הבדואי את כותנתו היחידה, ופתח דרך בגופו הערום העשוי לבלי חת וב“נבוט” שבידו, בין קוצים, ברקנים ושיחים הגדלים בין הסלעים. אני אחריו, ושרשרת ארוכה של שיָרָתינו נסחבת אחרינו. על העגלות איש לא ההין לעלות, אף כי בשמרי את העגלה מלהתהפך, לא שמרתי את רגלי והגלגל עבר עליה. בכל זאת נסחבתי עם יסורַי.

אחרי שלש או ארבע שעות הליכה בדרך מלאה חתחתים הגענו סוף סוף, אחר הצהרים ביום הששי, ערב ראש השנה לשנת תרמ"ו [9.8.1985], לזכרון יעקב, התחנה האחרונה למסענו.