עם ערב התקרבנו אל המושבה. הפגישה היתה נהדרה: כל בני המושבה יצאו נגדנו [מולנו]. אך זה טעות היה שחשבנו שזה לכבודנו, הם אפילו לא הרגישו בנו, אלא זה היה חוק תמידי, אם עגלה הלכה העירה עמדו על המשמר וחכו לה. ואם אֵחרה לבוא ולפני ערוב השמש לא שבה, אז יצאה כל המושבה לפגוש אותה בלב מלא פחד, שמא כבר היתה איזה התנפלות בדרך, שזה היה מהדברים הרגילים. וכאשר נפגשה האורחה ושלום לה, אז התפרצו בשירים משני הצדדים, וקול ענות גבורה שלח הֵדו על פני כל החולות. שמעו התנים ויקחו גם הם חלק בשמחה ויענו ביללתם המוזרה ויעוררו בלבנו פחד טמיר.

המושבה ראשון לציון נוסדה במקום שמם בקרבות חולות הים, מקום רבצם של בדויִם נודדים פראי מדבר, באין שום הגנה מצד הממשלה הטורקית, שהביטה בכלל בעין רעה וחשדנית על כל ההופעה הזאת של ההתישבות. ולמרות זאת פרזים [בלי חומות] ישבו בה המיסדים הראשונים. “עין הקורא” שמה, ולפני שלש שנים הסבו את שמה ל“ראשון לציון”.¹ במושבה מצאנו אך אי אֵילו בתים בודדים, והם פזורים ומרוחקים זה מזה, בלי גדרות ובלי חצרות, כל האינוונטר נמצא בחוץ. בלי ירק, ואף סִמן של עץ לא נמצא בכל הסביבה המכוסה קמשונים וחרולים.²

הכנסת אורחים ראשונה קיים בנו מכרנו לוליק פיינברג על יד ביתו, המשותף עם משפחת בלקינד, בחוץ לאור הירח. באותו ערב הוזמנו לתה לבית אחיו מר יוסף פיינברג, מיוצאי פטרבורג.³ חברנו איגלי, הנבחר מפטרבורג, היה אחד מהמקהלה שבתיאטרון הקיסרי ושמו היה ידוע לו מכבר. באמת שר יפה.

בית פיינברג עמד במורד הגבעה, רחוק ויחידי [מבודד] מקבוצת הבתים שנמצאו על ראש הגבעה. בית קטן בעל שתי דיוטות [קומות] מיניאטוריות. חיצוניותו לא היתה מלבבת, אך בפנים הבית מורגש היה ריח אירופא ויד בעלת בית חרוצה. החדרים הקטנים מרוהטים יפה עם כל הנוחיות, אף כי הכל עשוי בנוסח הארצי־ישראלי: מארגזי נפט מצופים בבד צבעונין סִדרו ארונות, כונניות, ספות ודרגשים.

התה היה ערוך בטעם אירופה לכל פרטיו ודקדוקיו. אפשר היה ברגע זה לשכוח לגמרי שאתה נמצא במושבה צעירה ובלתי מבוססה עוד בארץ קדם.⁴ נוסף לזה גם השפה הרוסית ששררה בבית הזה בכל תקפה והתלבושת המגוהצה של בעלי הבית, הכל הזכיר לך את העולם הגדול עם הברק המדומה אשר כבר בא הזמן להתרחק ממנו כליל.

אל התה התאספו, כנהוג בימים ההם, כל האינטליגנציה המקומית, והשיחה היתה חמה ושופעת. הורגשו הגעגועים המרובים שתקפו את האנשים האלה לחייהם הקודמים הרועשים, חיי הכרך. לבסוף אמרו לרוות את צמאונם למוזיקה והפילו את תחינתם לפני חברנו איגלי לשיר דבר מה מניגוני האופרה החביבה עליה, והגב' פיינברג⁵ תלַויהו בפסנתר. בשמעי את המלה פסנתר הופתעתי לא מעט, מה! גם זה מכשיר הדרוש לעבודת האדמה, שאלתי את נפשי, ואני כלל לא ידעתי…

ובביתם כבר היה בזמן ההוא פסנתר, ושלובי זרוע זוגות זוגות עלינו על מדרגות העץ, שחרקו ופלטו קולות נגינה תחת רגלינו. והננו בדיוטה העליונה ששם נמצא כלי הזמר, אולם בזעיר אנפין עם כל הקומפורט כביכול, ופסנתר גדול וכבד, המעיק על רצפת הבית שהתכופפה מנטל משאו, ממלא את החלק הגדול של החדר. עד כמה לא התאים החדר המרוהט בטעם אירופא, עם פסנתרו, לכל היקום!

כאשר הציץ חברנו בחדר, עם תקרתו הנמוכה שחופפת על ראשו, והשוה אותו מול אולם האופרה הממלכתית עם האקוסטיקה שלו, ניטל ממנו לגמרי החשק לשיר. אך סוף סוף, בלית ברירה, נכנע להפצרות הנאספים, ובָריטון אדיר וחזק התפרץ מגרונו והרעיש את קירות הבית ויזעזע אותם. וכמו רעם התגלגל באויר החדר הצר וחִפש לו מפלט דרך החלון הפתוח, וצלילי הפסנתר כאילו רודפים אחריו אל הישימון. ושם, בישימון, מתערבבים ומתמזגים בשירת רוכבי דבשת הגמלים בדרך המובילה חברונה, שבגרונם מסתלסל הנִגון החביב שלהם “יַלֵיל, יַלֵיל, יַלֵיל!…” ומכֶּה גלים למרחק אין סופי.

בלילה ההוא נעץ המלאך גבריאל קָנֶה בים יפו והעלה שרטון שעליו הוכרז המקום לבנין האופרה הארצישראלית במהרה בימינו אמן![³⁵]

מאוחר בלילה יצאנו עָיֵפים מבית פיינברג, ושאלה חמורה הועמדה על הפרק לפני ידידינו: איפה למצוא מקום לינה בשביל שלשה אורחים בבת אחת. התקשו בפתרון, אבל סוף־סוף הֻחלט כיצד לסדר אותנו. מזלי הביש גדא גרם כי באותו הבית דוקָא שהקציעו מקום עבורי, היה חולה אחד, שאינו מסוכן כלל אלא שהפחידני בנחרתו האי־טבעית, ובלילה מהשֵׁנה שמעתי קול של אחד מתאבק עם מר המוֶת בחדר הסמוך. קמתי וברחתי מן הבית הזה לאן שישאוני רגלַי. תרתי בחשכה, ומצאתי מדרגות של אבן על יד בית ושם בליתי כל הלילה, ואבן גדולה למראשותי. אבל את חלום יעקב, שסולם ניצב ארצה, לא זכיתי לראות, מפני שפשוט לא יכלתי להרדם כלל. בהקיץ דפדפתי בעברי הקרוב, וחשבתי: “לו ראתה אותי אמי היקרה במצב זה כי אז ודאי התעורר בה שוב מעין הדמעות, והיתה רוטנת על האנשים ששלחוני לארץ גזרה”.

יום ששי. למחרת הזמינו אותנו הבלקינדים לארוחת הצהרים – ארוחת בקר חלה באפן אוטומטי על זה שנותן מקום לינה, וכפי שנשארתי בלי לינה ככה נשארתי בלי אוכל… בית בלקינד היה הבית המשותף של האחים ישראל ושמשון, אחותם פניה ובעלה לוליק פיינברג.⁶ כל מעונם היה בסך הכל חדר אחד ובו היה מגובב כל המשק שלהם: שקים מלאים אינני זוכר במה, חלקי רתמה של הסוסים, מעדרים, מחרשות ועוד ועוד דברים שונים ומשונים, ובאמצע החדר עמד ארגז גדול, שהיה נחבא בין השקים.

פה הזמינו אותנו לאכול, ואני לתומי מחפש שלחן וכסאות אך אין זכר להם. בִּקשונו לשבת על השקים, והגברת פניה הרימה את המכסה מהארגז הגדול, ומשם הוציאה תרנגולת מבושלת ופת לחם כהה. הדפה שוב את המכסה, חלקה עליו חלקים חלקים והגישה לכל אחד ביד אֶשפַר [מנת בשר] הראוי להתכבד. וככה, בעזרת אצבעֹתינו גרידא, אכלנו ושבענו וברכנו שהחינו וקימנו לזמן הזה.

השוויתי בלבי את המרחק בין שני האחים יוסף ולוליק פיינברג. התה אמש בלִוית הפסנתר, הזמרה והרהיטים המעושים אצל האחד, והיום ארוחת צהרים שְׁלֵוה בהסבה על שקי מספוא. השנים הבאות הראו כי רק זו משתי המשפחות שהנהיגה חיים פשוטים היה בכֹחה לעמוד בפני הרבה מכשולים ונחשולים ולהִשאר קשורה אל האדמה.⁷

לא.מ. פרימן, ממיסדי המושבה, הבאתי פריסת שלום מן הגולה, מחותנו. כל ימות השבוע בִּלה ביפו בתור מנהל פננסים אצל סוחר עצים אחד, הרצנשטיין,⁸ ורק לשבתות ביקר את משפחתו ואת ראשון לציון אהובת נפשו. הוא היה אדם נלהב בעל מרץ כביר ובעל אמונה חזקה בתחית העם והארץ.⁹ נפגשתי עמדו בהכנס השבת. הוא הציגני לפני אשתו, שהתרגשה מאד לשמע דברי השלום שהבאתי מהוריה בורשא. השלום נמסר לי שם בדמעות והתקבל כאן בדמעות, ושליח השלום הוזמן אצלם לסעודת הבקר של שבת.

שבת. בית פרימן – חדר אחד גדול, נמוך, בלי רצפה. כל רהיטיו היו שֻלחן גדול מעץ גס וספסלים פשוטים. סביב השולחן ישבה משפחתו: אשתו וסביבה שמונת ילדיהם, שהבכורה ביניהם בת שש עשרה.¹⁰ בקושי נדחקתי גם אני אל השולחן. סעודת השבת היתה דלה כמו החדר עצמו.

בעלת הבית שמעה ממני שזה אך איזה שבועות שראיתי ודִברתי עם אביה והתחילה להתרחץ בדמעות בהשְׁוֹתה את וורשא מול החדר הזה והעוני שבו.¹¹ אך הוא א.מ.פ., אף צל של יאוש לא נִכר עליו. היה שמח ומלא תקוָה ומרץ, והתגאה בצעדי האון שלו בשברו את עברו [בהינתקו מעברו] ובקשרו את עתידו ביסוד המושבה ראשון לציון.

במקום זמירות של שבת, השמיענו בעל הבית מזמרת הארץ: “הבט, רק שלש שנים עברו”,¹² ומראה בידו על כתלי ביתו, וגגו, ועל כד המים הקרירים העומד בפנת החדר, וכזרם מים רבים התפרצו מפיו ספורי העבר הקרוב והרפתקאותיו:¹³

כאשר עלינו בפעם הראשונה על גבעה זו בתור מתישבים, העמדנו את העגלה על המקום היותר מורם וממנה מתחנו בדים לכל הצדדים, וזה היה צורת הבית “הראשון לציון”, ועליו התנוסס דגל מחנה יהודה. מסביב לדגל הועמדו אוהלים אוהלים שנתוספו מזמן לזמן, ובם התישבו משפחות משפחות לדגלם. כי על פי חוק הטורקי השולט בארץ אסור היה לבנות בתים מחוץ לערים, שלא לקפח את הכנסת הממשלה. מים לשתות גם לפי חוק הטורקי מותר, אך מנין לוקחים מים? יגעו אנשינו ומצאו במרחק קילומטר וחצי ממקום החניה, בתוך חולות הים הגובלים עם אדמת הניר, מעֲיָן נכפש, מלא חיידקים מזיקים, הנקרא בשם “עין הקורא”. משם סחבנו מים, מי הרעל שהפילו למשכב את רוב המתישבים שלנו. וכאשר תקפו עלינו הצרות, קנינו בכסף העדה שני גמלים, רתמנו אותם בעגלה והובלנו מים ממקוה ישראל הרחוקה כשעתים נסיעה מאתנו. מים מהכפרים היותר קרובים פחדנו לקחת מפני חשד של “נאדות נפוחים” שפעם כִּבדונו בהם בני דודינו ישמעאל.¹⁴

ובן שאלת המים נפתרה. גם שאלת הבתים נפתרה: הודות לאחינו הספרדים, יודעי הדין הטורקי, נודע לנו כי בתים למעון אדם אסור לבנות, אבל רפתות ואורְות לבהמות מותר. המבקש בעד חברו נענה תחילה, ואחרי עמל רב ובעזרת “דורונות”¹⁵ קִבלנו רשיונות לאי־אלה אֻרְות ובזכות הבהמות נושענו אנו.

אז גם באר חפרנו על ראש הגבעה, ובמרץ רב העמקנו כבר איזה עשרות מטרים, עד שנפל אחד הביל"וים ושבר את רגליו ועל ידי כך התפרסם הדבר. אז באו אנשים טובים והעירו לנו על טעותנו, והחִלונו לחפור מחדש במקום יותר נמוך ואת הקודם סתמנו. גם במקום הנמוך העמקנו כחמִשים מטר – ומצאנו מים! וכעת מוֹטוֹר ומשאבה מעלים לנו את המים הזכים והבריאים, היותר טובים מכל הסביבה.

ובכן ילדי, גג יש לנו ומים לרוָיָה, שישו ושמחו בני מעי, ונברך אלהנו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

אחרי הארֻחה הזמין אותי מר פרימן לראות את אשרו, שכבר זכה לנטע שני דונם כרם ענבים בארץ ישראל – הראשון ליהודה![⁴⁶] בלִוית שלשה פעוטיו: שמואל, יעקב ואלי,¹⁶ ירדנו לקצה המגרש שלו, ובאמת ראיתי לתמהוני הגדול אי אלה גפנים צעירות, מלבלבות זעיר שם, זעיר שם, בתוך הישימון הסוגה בחוחים. ואני שאלתי את נפשי היִתכן שבלי השקאה יגדל עץ נושא פרי במדבר הזה? ולמה זה לא פוגשים בכל הסביבה אצל הערבים, חוץ מהפרדסים המושקים, שום עץ נותן יבול?

מר פרימן הראני בשכנותו עוד אי אלו דונמי גפנים של המיסדים, וגילה לי שבעל מרץ אחד מר שליט נטע גם כרם של עצי זית! בשמעי את המלה “זית” נלהב דמיוני. נזכרתי תיכף ב“שמן זית זך למאור”¹⁷ ובנס של חנוכה המיוסד על “שמן זית”, ו“עלה זית טרף בפיה”,¹⁸ ו“בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך”,¹⁹ ועוד ועוד. אני זוכר שחפצתי לראות בעיני ולמשש פשוט בידים את המטע הראשון של זיתים נטועים בידי יהודים.

מר פרימן הראני מרחוק את מקום הזיתים. זה קל להתוות, מפני שהמושבה בנויה על תל, וממנו רואים היטב את כל האדמות מסביב. מבלי בקש שביל שמתי פני ישר אל המקום הזה, ובחרוף נפש חציתי עד הצואר בקוצים ודרדרים, ירושת החרבן. שִלמתי היטב בעד הצעד הנמהר הזה, ללכת בדרך קצרה וארוכה, מחוסר סבלנות ומאין יכלת להבליג על ההתפעלות, גורלו של הנוער… אף כי חֵלף מרצי הרב, עצים ירוקים לא מצאתי, למרות הטיפול הקשה שהשקיע בעל הזיתים, בהובילו מים בעגלה להשקותם, מה שרק בעל סבלנות של ברזל כמו שליט יכול להוציא אל הפועל.²⁰

בעל הכרם הופיע, הציג את עצמו בידידות רבה, ואני מדדתי אותו בעיני בחפצי להכירו מקרוב. זה היה יהודי בריא, חזק ומלא מרץ. גם שמינית שבערמומיות לא חסרה בו וכרגע הכיר וקרא מעל פני את אכזבתי. הוא הרגיעני והבטיחני שלשנה הבאה כבר יִמָצאו עצים ירוקים נחמדים, מזה שיצמח וישגשג מתוך השורשים. כך דרכם של הזיתים – ארוכה ובטוחה. בדברו לא גרעתי עין מהגזעים היבשים, השחורים כאודים שנחרכו משלהבת שמשה של ארצינו השופעת את חומה ביד רחבה. ומר שליט ברוב עליצותו שר לי בנגון של שיר השירים: “אל תראוני שאני שחרחרת שזפתני השמש”. ואני עניתי לו בפסוק מהבקעה של יחזקאל: “התחינה העצמות היבשות”?

אפשר לשער שרושם השממה מסביב היה קשה עלי, בן ליטא ופולין. גודלתי במקום של יערות עבותים, נחלי מים למכביר, אפרים מגדלי שחת וגשמים בשפע מראשית השנה ועד אחריתה, ונפלתי פתאום בשלהי דקיטא [הקיץ] לארץ ישראל, הכל שרוף ושדוף, החום גדול, עץ לחסות בצילו מפני השרב אין – אפילו קיקיון דיונה אינו בנמצא. ים של קוצים מסביב. במוחי נצנץ קורטוב של מינות: הזו היא הארץ זבת חלב ודבש? וקול עונה מתוך לבי דברי הנביא: “ושָׁמְמָה הארץ מאין יושב, ועלה בה שמיר ושית”.²¹

עצי זית

גם כל אדמות הערבים השכנים מסביב לא נִקוּ מקללה זו: עד דרך יפו־ירושלים כל השדות מכוסים קוץ ודרדר ולא עלתה רגל חורש עליהן. אך מעבר השני של הכביש צפונה, בקרבת הכפר, ששם אדמת אידית, נִראת זעיר שם אדמת שלף, שיורי קש שנשארו אחרי הקוצר וכתמי דורה ושומשמין המוריקים מרחוק.

וזה לא פלא כלל שפגשתי אדמות עזובות כל כך. הגבעה עליה בנו את המושבה, זה המקום היותר גבוה בסביבה. כפי שסִפרו לנו אז, המקום הזה היה מעין “מצפה” של השודדים. בדואים מבני המדבר היו אורבים שם, והביטו למרחקים. אם איזה פלח העיז להתרחק קצת מכפרו לרעות את בקרו, או לחרוש איזה חלקת אדמה מרוחקת, אז התנפלו עליו, לקחו את כל אשר לו ואם את נפשו נתנו לו לשלל, זה כבר היה חסד גדול מצדם, היה פורש כפיו ומרים את עיניו השמימה וגומר בתפילה קצרה: “חַמְד אִיל אַלַלה! יא־רָבּ! [תודה לאל הריבון]”.

בּיום הראשון נסע הפקיד אוסוויצקי²² לעקרון הצעירה בכרכרה קטנה, ושני חברי נלוו אליו. הם סִפרו לי אחר כך איזה צרות היה להם בדרך. דרך לעגלה אַיִן, אך משעול צר לרְכִבה או לגמל. ושם נפגשו עם ערבים שלא חפצו לתת לעגלה לעבור, שמרחיבה את הדרך. וכמעט בעזרת הנשק נפטרו מהם.

למחרת, ביום השני לשבוע, נפרדנו מראשון לציון, שהעניקה לנו בעין יפה ממִדת הכנסת האורחים, ושבנו ליפו. עגלה אין להשיג, ולחפש מורה דרך לא נאה לנו, לאזרחים בני ימים שבעה. יצאנו ברגל בַּשביל המוביל לבית דגן ומחבר את המושבה עם דרך יפו־ירושלים. כעת נהפך לכביש ממשלתי ואז זה היה דרך אי ליגלית [לא רשמית], והעוברים בעגלה היו פוגשים לעתים במכשולים מצד אנשי בית דגון הערבים, שלהם שייכת האדמה.

בהתרחקנו מן המושבה נדמה לנו שהדרך נוטה יותר מדי מזרחה – ויפו הרי משמאל, מערבה. אחרי שקלא וטריא נטינו הצדה בחשבֵנו לקצר את הדרך ולהגיע לדרך המלך הנמצא בקרבת החולות. חצינו ישר את השדה, וכפי שהיינו טירונים בארץ, מדדנו את המרחק לפי המבט שברוסיה. אך פה שקיפות האויר מרמה את העין וככה נפלנו בפח, ובמקום שתארנו לנו שבאיזה רגעים נעבור, הנה התלבטנו והתחבטנו כשעה תמימה בין קוצים מעל לראשנו. כאשר סוף סוף הגענו עד הדרך הראשית נפלנו בלי אונים ממש, זבי דם מהשריטות שקיבלנו מהברקנים והקוצים. ובכביש יפו־ירושלים לא שבענו נחת ביותר, כל הדרך מלאה בורות ומהמורות, שברי חצץ, עליות וירידות, אבק דרכים טחון דק – כל זה ביחד נקרא בשם מצלצל “כביש” אצל הטורקים אדוני הארץ, אשר בעד השם לבד גבו מס דרכים.²³