הסוסים גמאו את האדמה. הנה יפו כבר נשארה מאחרינו, ושרונה, המושבה הגרמנית מלאת החן, מתנוססת נגדינו.¹ פה ירד הגרמני מעל דוכנו, ומסר את המושכות בידי העגלונים הערבים – אשר בפעם הראשונה בחייהם יצאו צפונה מכפר מולדתם ואת הדרך לא ידעו. כי מי זה נוסע בעגלה מפה לזכרון? אך הגרמנים לבדם נסעו לפעמים רחוקות מאד לחיפא.

הגרמני, בשפה ערבית מגורמנת, מסר לעגלונים את סימני הדרך, “והשאר”, הוסיף מבלי הוציא את המקטרת מפיו, “את עוברי הדרכים תשאלו היכן הדרך לסָמָרִין”. והעגלון מלא הִסוסים ופקפוקים המשיך את דרכו על אחריותו.

אחרי רבע שעה הגענו עד הירקון: נהר שוטף, מתפתל בשקט ובצניעות, כאחד הנחלים סביבת עיר מולדתי. עברנו את הירקון על יד טחנות אל אָדָר² וכנראה שפה תיכף טעו העגלונים: במקום ללכת צפונה מהטחנות, הם פנו מערבה ישר בכוון הים, ונכנסנו במדבר של חול, מקום בודד מאין יושב ואף צל של בן אדם בל יראה מסביב.³

הסוסים הורידו את ראשיהם והתנהלו בכבדות. העגלונים היו כאובדי עצות, שעה אחרי שעה עוברת ואנו לא מתקדמים כלל. אז מצאו העגלונים תרופה פשוטה: להוריד את הנוסעים מהעגלה ולחלק את המשא לשתי עגלות – מעגלת המשא להקל ולקשור לעגלת הנוסעים, ואנו נלך ברגל!

באופן כזה התקדמנו קצת, ועלינו על הדרך שהולכות בה שיירות של גמלים. אחרי זמן מה נזדמנה לנו אורחה קטנה שבאה לקראתינו. פנה אליהם העגלון בשאלה: “האם זו היא הדרך לסָמָרִין?” מבלי לעמוד ענה הגַמָלי בשאלה: “לסוּבָרִין?” והמשיך את דרכו הלאה.

עגלונינו התבלבלו לגמרי ופקפוק חדש נולד בקרבם. חשבו שהערבים לבטח יודעים יותר טוב מהגרמני, ובודאי הצדק עם הגמלי הבקי בדרכים, ומעתה והלאה לא ישאלו יותר על סמרין אלא על סוברין.

אחרי טלטול של כמה וכמה שעות במדבר החול הזה, השמש נטתה מערבה ועמדנו להִנפש קצת. והנה התברר לנו פתאום שסל גדול, אשר היה קשור מאחורי העגלה עם כל רכושו של חבר אחד, נקרע החבל, והסל נאבד בדרך ללא דרך במדבר החול. העגלונים, התֻרגמן ואחדים מאתנו שבו על עקבות הגלגלים שהתרשמו עמוק בחול. אחרי מהלך רב בעקבות העגלות שהתחילו להתכסות עם חול מצאנו את הסל מחכה לבעליו. כאשר הביאו העגלונים את הסל עד מקום חניית העגלות אז תרועת השמחה שהתפרצה עָרבָה את השקט הנצחי ששרר במקום הזה.

עד החשכה נסענו, בתקוה אולי נגיע למקום ישוב ונמצא מים להשקות את הסוסים. לא מצאנו שום כפר, והחלטנו לבסוף ללון בשדה על החול הרך. הסוסים קִבלו מספוא, וגם אנו סִדרנו לנו ארוחת ערב, מעין פִּקניק, לאור הקלוש של הכוכבים המזהירים ומתנוצצים בליל הקיץ הבהיר. אחרי הארוחה סִדרנו משמר צבאי. אקדוחים לא חסרו לנו, ושנים שנים על פי התור ישמְרו על בטחון החיים והרכוש ונשקם על אֲזֵנם [תלי, חגורה לנשק]. והסתדרנו, מי על העגלה ומי מתחת, להתענג על מנוחת הלילה.

יום חמישי. קמנו בהאיר היום, ואז ראינו שנמצאים אנו דוקא קרובים לאיזה כפר, על הסְפָר של אדמת פלחה שחורה, וממילא הדרך יותר טובה. השיבונו את כל המשא לעגלת הסולמות, וכאדונים נכבדים רכבנו בעגלת הקפיצים.

נסענו איזה שעות, פה ושם רואים מרחוק כפרים. הסוסים צמאו וגם אנחנו – במים הרבה לא הצטַידנו. באנו לכפר אחד שעמד על יד הדרך. רעש הגלגלים במרוצם הפתיע את אנשי הכפר בחידושו, ומרוב התעניְנות התאספו כלם לראות את הפלא: איך תיבה נסחבת על ידי סוסים על גבי גלגלים! את השם של יצור זה לא מצאו עוד במִלון שלהם. העגלונים הלכו לבקש מים ונענו: “תן בקשיש!” ובכסף מלא השקו את הסוסים, וגם הצטידנו באיזה “אבריקי”⁴ מים לדרך עבורינו.

בינתים שלחנו את התורגמן אל הכפר אולי ימצא לקנות איזה דבר מאכל, אשר אזל כמעט מכלינו כי לאור הכוכבים, אחרי עול הדרך, גבר עלינו התאבון ועשה שמות במזודת המזון. אך הוא שב בידים ריקות, ותשובה מֻחלטת בפיו שמזון לבני אדם לא מוכרים בכסף – אוכל לעוברי דרך זה מנהג של הכנסת אורחים. אבל לזאת לא התרצינו כל זמן שיש לנו עוד איזו פת בסלינו. בינתים התנפלו הילדים על הגלגלים כעל מציאה והוציאו באצבעותיהם את המשחה ולקקו, וקראו את זה בשם “דִבֶס”, זאת אומרת דְבָש.

על השאלה “סמרין” והגרסא השניה “סוברין”, לא קִבלנו תשובה ברורה מתושבי הכפר, מזה מובן שהמקום עוד די רחוק מהם.

כל זמן שהעגלות עמדו התיחסו אלינו בני הכפר כיאה לאורחים. וכאשר רתמו הסוסים והעגלה רק זזה, רצו כל הנערים אחרינו ולוו אותנו במטר של אבנים בעלי משקל, עד שגג עגלתנו נעשה ככברה וחיינו נמצאו פשוט בסכנה. רק הודות לדרך הטובה והקשה רצו הסוסים במהירות גדולה וניצלנו מברכת פרידה זו כיאות לבני דוֹד.

יום חמישי זה, על פי החשבון של הגרמני, צרכים היינו לבוא לזכרון [יעקב] בבֹּקר – וכל היום טולטלנו טלטלת גבר על הרים וגבעות. על פי הטעות של הנוסחא סוברין באנו לבין הרים שעד היום הזה עוד לא עברה שם עגלה, ואת העגלות נשאנו כמעט על כפים. אנו טועים בין רוכסי הרי שומרון מכוסי יער אלונים, חרובים נמוכי קומה ושיחים סבוכים, אין זכר לדרך עגלה, רואים רק שבילים צרים, עקבות עדרים הרועים בין ההרים. ומי שפוגשים נשנית השאלה: “איה הדרך לסוברין?” והנה השמש ככדור אדום טובע בים לעיננו, ומתקרב הליל, ומוצא אין.

לילה. עיפים, שבורים ורצוצים, והרעב מציק עד מות, נפלנו על יד העגלות וככה נשארנו ללון באיזה פִּנה נדחת על רכס הר שמם, בלי שומרים, ובלי רוח חיים בנו. ורוח קלילה ימית לִטפה את פנינו, שעה קלה ותרדמה עזה תקפה אותנו, ולא הרגשנו אנה פנה הליל.

אתא בקר יום ששי, ערב ראש השנה. השמש עלתה ממזרח ובקרניה המזהירות הצליפה על פנינו והעירה אותנו ללכת לקראת השנה החדשה. התמתחנו ולא היה כל חשק לקום. והנה עדר עיזים גולש ומתקרב אלינו. בבוא הרועה בקרבתינו שאלוהו העגלונים על סוברין, והוא הראה לנו בידו איך להמשיך את דרכנו הלאה, והתרחק מהר מאתנו. בשעה שמונה בערך הגענו לסוברין, ופה התגלתה הטעות הגסה מחילוף האותיות. הכפר נמצא בין הרי שומרון פנימה, כמרחק שעתיים מזכרון יעקב.⁵

הגענו אל המעין לעת צאת השואבות. הפגישה היתה לא רעה, מלאה הזיה. נדמה לנו שהן בנות לבן הארמי או פנואל אביהו. פרצופיהן והתנהגותן מצאו חן בעינינו. הן השקו אותנו מים בחפץ לב, ונדו לנו על הטעות המשונה שהטנו מן הדרך לבא לסוברין במקום לסמרין.

כעת אנחנו באמת נמצאים לא רחוק מסמרין, אך דרך לעגלה אין בשום אופן. נשארנו על יד המעין לנוח מעמל הדרך והחִלונו לדון ולהתוכח איך לצאת מן המבוכה. בינתים הופתענו בהכנסת האורחים של אנשי סוברין. הביאו לנו מן הכפר איזה פִיתות, ובלענו אותן עם החצץ שבקרבן בעודן חמות מהתַבון.

ופתאום הופיע מלאך מושיע בדמות בדואי שחור, גבה קומה, גרמיו כמטילי ברזל. פחד תקפתנו להביט בפניו: מלתעות בולטות, שפתיים עבות וורדֻות, שִׁניים לבנות כשלג ועינים אדומות כדם שאש הוצתה בהן. הוא ירד העינה לרוות את צמאונו, ואחרי שתותו לרוָיה השתטח על יד העגלונים שלנו ונכנס עמהם בשיחה.

אחרי משא ומתן ארוך באו לעמק השוֶה. הפלאי קם מרבצו, ובתור מפקֵד צעק: “יאללה, יאללה!”, למהר דרכנו. ותנאי התנה עמנו, לשמור ללכת רק אחרי צעדיו מבלי לנטות ימינה או שמאלה, כי הדרך בחזקת סכנה היא. בדברו הפשיל הבדואי את כותנתו היחידה, ופתח דרך בגופו הערום העשוי לבלי חת וב“נבוט” שבידו, בין קוצים, ברקנים ושיחים הגדלים בין הסלעים. אני אחריו, ושרשרת ארוכה של שיָרָתינו נסחבת אחרינו. על העגלות איש לא ההין לעלות, אף כי בשמרי את העגלה מלהתהפך, לא שמרתי את רגלי והגלגל עבר עליה. בכל זאת נסחבתי עם יסורַי.

אחרי שלש או ארבע שעות הליכה בדרך מלאה חתחתים הגענו סוף סוף, אחר הצהרים ביום הששי, ערב ראש השנה לשנת תרמ"ו [9.8.1985], לזכרון יעקב, התחנה האחרונה למסענו.