בבקר יום השלישי באו באניה יתר חברינו: גרשון הורוויץ,¹ יצחק אפשטיין² ואברהם הלפרין,³ ושוב מאורע חשוב בארץ ישראל. כניסת אדם חדש היה כזרק דם תוסס, המעורר אנרגיה בישוב הנרדם על ידי השיר המונוטוני של חיי יום יום. בית חיים בקר שוב התמלא חיים, וכל הנוער הנמצא ביפו, וגם אלה שבאו בכַוָנה לכבוד מאורע זה, התאסף יחד אתנו על החוף לפגישה. בלב מלא הִסוסים אנו עומדים על יד המזח, מצפים לראות ולהכיר את החברים הנותרים, שהגורל קשר אותנו אִתם לחיות ולעבוד יחד, ולחלֹק חלק כחלק בשמחות ויגונים.

אנו, כאזרחים גמורים, טיפלנו באִמָאוּת אמיתית בטירונים שלנו, להנחותם בדרך ולהורות להם איך לצאת ולבוא בארץ. הפעולה המשותפת הראשונה היתה בִּקור שני, כל הששה יחד, אצל מר מויאל, אבל הוא היה חולה ולא יכל לקבל את פנינו הפעם, בכלל היה אדם חולני ולא האריך ימים.⁴ נתקבלנו לראיון עם המזכיר מר א' רוקח, ביקור קצר, מעשי. הוא אמר שכבר דואגים לנו ומחר, ביום הרביעי, יהיה הכל מוכן לנסיעה.

חיים בקר בעצמו עסוק וטרוד, אץ רץ כל היום לסדר את נסיעתנו לזכרון יעקב. פוגשים אותו ברחוב, התרבוש האדום נאחז בקצה גבחתו, מצחו המגולה מזיע והוא מדבר לנפשו. על שאלתינו: “ר' חיים, מה אתה מזיע כל כך?” משיב: “מה. לאַו מלתא זוטרתא לסדר נסיעה כזו”. נסיעה בעגלות מיפו לזכרון יעקב בימים ההם – כמו לעבור את מדבר סהרה באוטו כיום.

מבלי לאבד זמן הלכנו באותו יום למקוה ישראל, שזו קרובה אגב, למסור למנהל, מר הירש, את מכתב ההמלצה אליו שהביאו החברים מאת הד"ר פינסקר. הלז בִּקש ממר הירש לעמוד על המשמר ולפקוח עין מן הצד על ארחינו ורבעינו. הדרך מיפו למקוה ישראל היתה מלאה ענין, כולה פרדס אחד, וחברינו החדשים התפלאו על היופי הזה, ויחשבו בלבם שכל הארץ היא כגן אלהים…

בבואנו למקוה ישראל היינו כמו אִלמים ממש: את מי שפגשנו ושאלנו ענו לנו בצרפתית או בערבית, ושתי השפות כאחד היו מוזרות [זרות] לנו. סוף סוף מצאנו את המנהל הירש בחורשת האקליפטוסים והברושים, הראשונה לנטיעה בכל הארץ. הוא דִבר אתנו גרמנת במבטא האֶלזָסי, שגם ממנו התקשינו להבין היטב, והוא את הגרמנית הליטאית שלנו בוודאי הבין עוד פחות.

הפגישה היתה קרה מאד, ואפילו מכתב ההמלצה של הד"ר פינסקר, הכתוב בחמימות רבה, לא המיס את הקרח. אני זוכר היטב שבאותו המקום של פגישתנו, בין העצים, עמד ספסל והיִנו כמובן עָיֵפים קצת מהדרך, הימים היו חמים אז. עד שלא העזנו בעצמנו לשבת לא קבלנו ממנו הזמנה לכך. אף חפצינו הקט שיַראו לנו את המשק, אשר אחד מחברינו, ג. הורוויץ שגמר בית ספר לגננות בוורשא התענין בו ביותר, לא נתן לנו. איש צבאי במלוא המובן היה, וידע רק דיסציפלנה [משמעת]. לשִבחו עלי לספר שבאה עגלה פשוטה רתומה לזוג שוָרים, ובה ישב ונסע, כמדומני ליפו – בעת שהפקיד אוסוויצקי בראשון כבר ידע לנסוע בעגלת קפִצִים קלה דוקא![⁵⁹]

הירש בכל דרכיו התנהג בצבאיות, והנוער הרוסי, שהתפרץ סוף סוף לחֹפש, לא יכל לסבול את דרכיו הישרים מפני רוח הצָריזם שנדף מהם. הביל“ויים קִבלו הבטחות מקרל נטר ז”ל לסדר ישוב על יד מקוה ישראל. מעין מושב עובדים, גם התחילו כבר בהכנות. והנה בִּלַע המוֶת את מחשבותיו הטובות, ותכניותיו ירדו עמו לקבר.⁵ הנהלת מקוה ישראל עברה לידי מר הירש, והוא הכזיב את תקוותיהם של הביל“וים. אז התקוממו נגדו ונגד הדיסציפלינה הצבאית שלו. כפי שהוא כבר נִכוה בבני ביל”ו, לכן כל בני רוסיה נפסלו בעיניו למפרע, וגם אנחנו, ילידי רוסיה, לא היינו בעיניו אלא רבולוציונרים.

כאשר פרצה המלחמה בראשון נגד אוסוויצקי,⁶ היה בידי הירש לשכך את התגרה במחי יד, אך אף כי ידע היטב את האמת, למרוד בדיסצפלינה נחשב אצלו מעין פלילי כזה, שמוטב שכל הישוב יֵחָרב ואך הדיסצפלנה תִשאר.

מאחרי החוה לצד מערב, על גבעה שטוחה מכוסה חול עומדת מצבה למנוח מר קרל נטר. היא מוקפת עצי ברושים ומסביב מושלך הס. בראש מורד עמדנו על יד קברו, ששה צעירים מלאי לשד עלומים, המתכוננים לצאת אל חזית זו שעליה נפל. משום מה הרגשנו שהביקור אצל המנהל המת פעלת עלינו יותר טוב מאשר ביקורנו אצל הירש החי, שיחסו השלילי, כעקיצת יתוש מחולל קדחת, הכניס בנו טפת דם מורעל, שבהמשך הזמן היה ליאוש אכזרי.

באותו יום, כאשר שבנו ליפו קצת נדכאים, הלכנו לבקר את הגן של הברון הרוסי גוסטינוב במושבה הגרמנית־אמריקאית.⁷ שם קִבלנו רושם אחר מאשר בראשון לציון הפרועה מאין עלה ירוק וסימן של צל, ובכל אשר תפנה אתה רואה אך קוצים. פה הכל צומח, רִבוי גוָנים של עצי נוי, פרחים למכביר, אוסף עשיר של צמחים טרופיים, ובכלל שטיח של ירק מסביב. הכל חי, רענן, מלבלב ופורח. צמחיית המזרח והמערב פה נשקו. חברנו הורוויץ כאילו נפל [נחת] פה בתוך הסביבה שלו, התחיל להראות לנו את בקיאותו בתורת הבוטניקה וקרא לנו בשמות כל הצמחים והפרחים, כל עצם בשמו הלטיני. קשה היה לנו להִפרד מגן עדן זה.

בהשוותי מה שראיתי בראשון לציון החשופה באין זכר לחיי צומח, וכאן – כל עושר הצמיחה הזאת, נפל רוחי בקרבי ובמוחי התחיל לנקר רעיון של מרי ואי אמון בכשרון עמנו להתישבות. החילותי לתת מהלכים ליאוש טפל ולפקפוקים: מי יודע, אולי אי אפשר כלל שעמנו יהיה מסוגל להתישבות על הקרקע ככל הגוים, והנסיון הזה יתן רק אכזבה, וסוף סוף יצטרכו המתישבים לשוב לחיי כרכים העלובים. ככה טון מהלך מחשבותי בהתהלכן בין ערוגות הבושם.

אבל בהרגִשי את הֶמיַת לבם של החברים לעולם הצמחים הזה, ובראותי כמה קשה להם להנתק ולהִפָּרד מגן עדן זה, והתענינותם המרובה בבֵאורי חברנו הורוויץ, נצנץ זיק של תקוה בלבי, שעוד עומם גץ בתוך האפר המרובה מהאוטא־די־פע⁸ שבו שרפו את הגוף של היהודי, ולא את נשמתו הכמהה לציון. אולי עוד יבֹא יום והרוח יפיח את האפר, והגץ ישתלהב וילהיב את הכח הנרדם, ועמינו עוד יַראה נפלאות לעיני כל העולם בכשרונו המעשי בעולם החקלאות. לא אלמן ישראל!

באותו ערב קבלנו הזמנה לכוס תה למשפחה צעירה, אינטליגנטית, שאך לפני זמן מה התישבה ביפו. זוהי משפחת מר מרדכי לובמן, המהנדס הראשון, שמתוך חִבה לארצנו התמחה במקצוע, גמר ובא לארץ.⁹ הפשטות, החביבות והחמימות שבקבלת פנים זו, והאינטימיות שהרגשנו בערב זה בקרב המשפחה המעניֶנת, השכיחו ועקרו מלבנו את הרושם הבלתי נעים של מקוה ישראל.

יום הרבִעי הגיע, היום שהוטל עלינו להפרד מיהודה, מי יודע עד מתי, ולנסוע שומרונה, המקום הקבוע להתחלת עבודתינו. חיים בקר, אחרי טורח ועמל רב שכר אצל הגרמנים משרונה שתי עגלות עבורנו.¹⁰ אחת לנוסעים – עגלת קפיצים אמריקאית מכוסה בד לבן, שקראו אחרי כן דילז’נס, והשניה עגלת סולמות למשא בשביל רכושנו המעט שהצטידנו בו בחוץ לארץ. וגם דאג לנו לתורגמן, בחור צעיר יליד צפת, שוליה דסנדלר, שחִפש עבודה וידע לדבר ערבית – העגלונים היו ערבים, ובדרך רחוקה כעין זו מי יודע בכמה הרפתקאות אפשר להִפגש. גם צֵדה לדרך הכינו לנו על משך שתים עשרה שעה, כפי החשבון שהגרמנים עשו, אז נגיע לזכרון.

בשעה שתים אחר הצהרים היו עגלותינו מוסבים [מוקפות] סקרנים וידידים שבאו להפרד מאתנו. הדבר עשה רושם כאלו משלחת יוצאת לתור את הציר הצפוני או לסובב את כדור הארץ. בעל הסוסים הגרמני בעצמו התישב על הדוכן, נתן אות בשוטו הארוך והשיירה זזה.