קנ [אָמַר אֵלִיָּהוּ]: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, מְצָאַנִי אָדָם אֶחָד וְהָיָה בָא אֵלַי כְּבָא עַל חֲבֵרוֹ בִּזְרוֹעַ. אָמַר לִי: אַתֶּם אוֹמְרִים שִׁבְעָה נְבִיאִים עָמְדוּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְעִידִים בָּהֶן שֶׁיֵּרְדוּ לְגֵיהִנּוֹם? אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּךְ.
– מִשִּׁבְעָה דּוֹרוֹת וְאֵילָךְ יְכוֹלִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר: תּוֹרָה לֹא נִתְּנָה לָנוּ, וַעֲדַיִן לֹא הֵעִידוּ בָּנוּ, מִפְּנֵי מָה אָנוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנּוֹם?
אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּךְ שָנוּ חֲכָמִים: גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּר, פּוֹשְׁטִין לוֹ יָד לְהַכְנִיסוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה – מִכָּאן וְאֵילָךְ גֵּרֵי הַדּוֹר מְעִידִים בַּדּוֹר (סא“ר, ז; ויק”ר ב, ט).
אֵלִיָּהוּ – חכם בשם זה.
בִּזְרוֹעַ – בתקיפות, באלימות.
שִׁבְעָה נְבִיאִים – שֵם, איוב וארבעת רעיו, וכן בלעם.
מְעִידִים בָּהֶן – מתרים בגויים להתנהג כראוי, פן ירדו לגיהינום.
מִשִׁבְעָה דּוֹרוֹת וְאֵילָךְ – לאחר דורותיהם של שבעת הנביאים האלה.
עֲדַיִן לֹא הֵעִידוּ בָּנוּ – אין נביא המזהיר אותנו.
פּוֹשְׁטִין – מושיטים.
גֵּרֵי הַדּוֹר – הגרים הם כעת אלה שמתרים באחיהם לשעבר מאומות העולם.
*
קנא אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל לִבְרִיָּה, אֶלָּא לַכֹּל הוּא מְקַבֵּל; הַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּכָל שָׁעָה וְכָל מִי שֶהוּא מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס יִכָּנֵס.
רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה) – כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים" לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “הָאָדָם”, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ נָכְרִי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל.
הָיָה רַ' יִרְמְיָה אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹשֶׂה אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם”, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי ה'” (שמואל ב ז, יט) – “וְזֹאת תוֹרַת הַכּוֹהֲנִים וְהַלְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי ה'”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים” (ישעיה כו, ב) – “וְיָבֹאוּ כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ” (תהלים קיח, כ) – “כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה'” (שם לג, א) – “רַנְּנוּ כּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “רַנְנוּ צַדִּיקִים בַּה'”. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים” (שם קכה, ד) – “לַכּוֹהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרָאֵל” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים” – הָא אֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹשֶׂה אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל (בבא קמא לח ע“א; שמו”ר יט, ד; ספרא אחרי מותּ, ט).
אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וגו’ – אין שום אדם הפסול מלהצטרף אל עם ישראל.
הוּא כְּכוֹהֵן גָּדוֹל – נחשב בעיני הקב"ה כניצב במעמד העליון ביותר.
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
“יַעֲשֶׂה אֹתָם” – ילמד את חוקות הקב"ה ומשפטיו (ויקיים מה שמוטל עליו כבן נח).
*
קנב [אָמַר אֵלִיָּהוּ:] מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ: בֵּין יִשְרָאֵל בֵּין גּוֹי, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד בֵּין שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרֶה עָלָיו (סא"ר, י).
אֵלִיָּהוּ – ראו קטע קנ.
בֵּין… בֵּין – גם… גם.
הַכֹּל לְפִי מַעֲשֶׂה שֶׁעוֹשֶׂה – בהתאם להתנהגותו ולמעשיו הטובים.
*
קנג “כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק” (תהלים קלב, ט) – אֵלּוּ צַדִּיקֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם כּוֹהֲנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן אַנְטוֹנִינוּס וַחֲבֵרָיו (ילק"ש לישעיה, תכט).
כּוֹהֲנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מפיצים את שמו ותורתו בעולם, גם מבלי להצטרף לעם ישראל.
אַנְטוֹנִינוּס – שר רומי (ויש אומרים שהוא הקיסר מרקוס אאורליוס), שמקורות רבים מספרים על קשריו המיוחדים עם רבי יהודה הנשיא ועל יחס הכבוד שרחש ליהדות ולתורה.
*
קנד אִם יאֹמַר לְךָ אָדָם: יֵשׁ חָכְמָה בַּגּוֹיִים – תַּאֲמִין, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם” (עובדיה ח); יֵשׁ תּוֹרָה בַּגּוֹיִים – אַל תַּאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה” (איכה ב, ט) (איכ"ר לפסוק).
חָכְמָה – חוכמה מעשית, מדעים וכדומה.
*
קנה “יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם” (בראשית ט, כז) – יָפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יְהֵא בְּאָהֳלֵי שֵׁם (מגילה ט ע"ב).
יָפִיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת – היוונית, לשונה היפה של תרבות יוון (שהוא מצאצאי יפת [בראשית י, ב]).
בְּאָהֳלֵי שֵׁם – בבתי המדרש של בני ישראל, מצאצאי שם.
*
קנו חֲמִשָּׁה דְבָרִים צִוָּה כְּנַעַן אֶת בָּנָיו: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה, וְאֶהֱבוּ אֶת הַגֵּזֶל, וְאֶהֱבוּ אֶת הַזִּמָּה, וְשִׂנְאוּ אֶת אֲדוֹנֵיכֶם וְאַל תְּדַבְּרוּ אֱמֶת (פסחים קיג ע"ב).
כְּנַעַן – ראשון לעבדים (בראשית ט, כה).
בָּנָיו – העבדים הנוכריים בכל דור.
זִמָּה – זנות.
*
קנז אָמַר רַ' מֵאִיר: אֵין לְךָ בִּכְרַכִּים רַע כִּסְדוֹם – כְּשֶׁאָדָם רַע קוֹרִין אוֹתוֹ “סְדוֹמִי”; אֵין לְךָ בַּעֲמָמִים קָשֶׁה מֵאֱמוֹרִי – כְּשֶׁאָדָם קָשֶׁה קוֹרִין אוֹתוֹ אֱמוֹרִי (בר"ר מא, ז).
כְּרַכִּים – ערים.
קָשֶׁה – אכזרי.
*
קנח חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ יָרְדוּ לְבָבֶל (קידושין מט ע"ב).
גַסּוּת הָרוּחַ – גאווה.
*
קנט עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ רוֹמִיִּים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פָּרְסִיִּים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ מִצְרִים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבִיָּא וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (קידושין מט ע"ב).
קַבִּים – מידות, חלקים.
נָטְלוּ – לקחו.
גַּסּוּת – גאווה.
עֵילָם – ארץ הגובלת במזרח בבל.
עַזּוּת – אומץ לב.
מֵישָׁן – אזור בדרומה של בבל.
*
קס עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל טִפְּשׁוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּיִשְׁמְעֵאלִים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.
עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל בַּרְיוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּיִשְׁמְעֵאלִים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.
עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל נוֹי בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּמָדַי וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.
עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל כְּעִירוּת בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּמִזְרָח וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם.
עֲשָׂרָה חֲלָקִים שֶׁל כּוֹחַ בָּעוֹלָם, תִּשְׁעָה בְּכַשְׂדִּים וְאֶחָד – בְּכָל הָעוֹלָם (אסת"ר א, יז).
חֲלָקִים – מידות.
בַּרְיוּת – בריאות, חוסן.
כְּעִירוּת – אנשים מכוערים.
כַּשְׂדִים – בבלים.
*
קסא כָּתוּב: “וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִּם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר” (זכריה ה, ט–יא) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: זֶה חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל.
– וְגַסּוּת הָרוּחַ לְבָבֶל יָרְדָה? וַהֲרֵי אָמַר מָר: עֲשָׂרָה קַבִּין גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד – כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ!
– הֵן, לְבָבֶל יָרְדָה וְנִשְׁתַּרְבְּבָה לְעֵילָם (סנהדרין כד ע"א).
מִשּׁוּם – בשם.
זֶה חֲנֻפָּה וגו’ – שתי הנשים שבפסוק רומזות לצביעות ולגאווה שירדו אל בבל (ואולי רואה את “האיפה”, שהוא כלי למדידה, כסמל למידות הרעות).
אָמַר מָר – אמר החכם (כאמור בקטע קנט).
נִשְׁתַּרְבְּבָה – התפשטה.
*
קסב רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַב אַסִּי יָשְׁבוּ לִפְנֵי רַ' יוֹחָנָן, וְהָיָה רַ' יוֹחָנן יוֹשֵׁב וּמְנַמְנֵם, אָמַר לוֹ רַ' חִיָּא בַּר אַבּא לְרַ' אַסִּי: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבֶּבָבֶל שְמֵנִים? אָמַר לוֹ: כַּלֵּךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֲךָ שְׁמֵנִים מֵהֶם.
– מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְבָבֶל שְׂמֵחִים?
– מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים.
– מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים?
– לְפִי שֶׁאֵינָם בְּנֵי תּוֹרָה.
– מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִים מְזֹהָמִים?
– מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
נִנְעַר בָּהֶם רַ' יוֹחָנָן, אָמַר לָהֶם: דַּרְדַּקִּים! לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: “אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ” (משלי ז, ד) – אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ.
אָמְרוּ לוֹ: וְיֹאמַר לָנוּ מָר אֵיזֶה מֵהֶם: מִפְּנֵי מָה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים?
– מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו… וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ” (ירמיה מח, יא).
– מִפְּנֵי מָה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים?
– מִפְנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתָהּ קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ” (הושע ב, יג), וְנֶאֱמַר: “חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעַדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח” (ישעיה א, יד).
– מִפְּנֵי מָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצֻיָּנִים?
– לְפִי שֶׁאֵינָם בְּנֵי מְקוֹמָם, שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: בִּמְקוֹמִי – שְׁמִי, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמִי – שִׂמְלָתִי.
– מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִים מְזֹהָמִים?
– יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זָהֳמָתָם; הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי – לֹא פָּסְקָה זָהֳמָתָם.
אָמַר לוֹ רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מָה הֵם? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁהֵם לֹא הָיוּ – מַזָּלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה” (דברים כט, יד) (שבת קמה ע"ב).
שְׁמֵנִים – מפוטמים.
כַּלֵּךְ – לך.
מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים – ורוב ימיהם בעצב, ועל כן הם שמחים במיוחד בחגיהם.
מְצֻיָּנִים – מהודרים בבגדיהם.
אֵינָם בְּנֵי תּוֹרָה – ולכן הם מתגאים בלבושם ולא בידיעותיהם.
מְזֹהָמִים – מאוסים.
נִנְעַר בָּהֶם – התעורר משנתו.
דַּרְדַּקִּים – ילדים.
“אֱמֹר לַחָכְמָה” וגו’ – ודורש את הפסוק כמלמד, כי מותר לומר רק דבר שהוא ברור לגמרי, כפי שברור לאדם שאינו יכול לשאת את אחותו.
יֹאמַר לָנוּ וגו’ – ישיב לנו, אדוני, על מקצת מן השאלות.
מִפְּנֵי שֶׁלֹא גָּלוּ – העופות מבבל, בניגוד לעופות מארץ ישראל (שנאמר עליהם: “מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו” (ירמיה ט, ט]), ועל כן נשארו שמנים וטעימים.
קְלָלָה – שנתקללו המועדים בארץ ישראל.
אֵינָם בְּנֵי מְקוֹמָם – נמצאים מחוץ לארץ ישראל, שהוא מקומם הטבעי.
הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין וגו’ – פתגם עממי שפירושו: במקום מגורי שמי הטוב מכבד אותי, אך במקום אחר, שבו אין מכירים אותי, עושה זאת לבושי המכובד.
פָּסְקָה זָהֳמָתָם – בזכות התורה שקיבלו.
גֵּרִים מָה הֵם? – האם פסקה זוהמתם או לא (שהרי לא עמדו על הר סיני)?
מַזָּלָם הָיָה – מצד רוחם וייעודם היו בהר סיני (ולכן פסקה זוהמתם).
שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – בתיאור הברית שנכרתה בהר סיני נזכרים גם כאלה שלא עמדו שם באותה שעה (הם הגרים).
*
קסג “וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָמְיָה לְדֹב” (דניאל ז, ה) – שָׁנָה רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פָּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים כְּדֹב וּמְסֻרְבָּלִים כְּדֹב וּמְגַדְּלִים שֵׂעָר כְּדֹב וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה כְּדֹב.
רַב אַמִּי, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה פָּרְסִי רוֹכֵב, אָמַר: זֶהוּ דֹּב נוֹדֵד.
אָמַר לוֹ רַבִּי לְלֵוִי: הַרְאֵנִי פָּרְסִיִּים. אָמַר לוֹ: דּוֹמִים לְחֵילוֹתָיו שֶל בֵּית דָּוִד.
– הַרְאֵנִי חַבָּרִים.
– דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה.
– הַרְאֵנִי יִשְׁמְעֵאלִים.
– דּוֹמִים לִשְׂעִירִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא.
– הַרְאֵנִי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל.
– דּוֹמִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (קידושין עב ע"א).
“וַאֲרוּ חֵיוָה” – ותרגום הדברים (מחזון העתיד של דניאל): “והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב”.
מְסֻרְבָּלִים – בעלי בשר.
הַרְאֵנִי – תאר באוזני.
דּוֹמִים לְחֵילוֹתָיו וגו’ – גיבורים.
חַבָּרִים – כוהנים פרסים עובדי אש, שהציקו ליהודים שישבו בבבל.
שְׂעִירִים – שדים.
*
קסד “בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם” (דברים לב, כא) – אֵלוּ אַנְשֵי בַּרְבָּרִיָּא וְאַנְשֵׁי מוֹרְטַנְיָא, שֶׁמְּהַלְּכִין עֲרֻמִּים בַּשּׁוּק, שֶׁאֵין לְךָ מְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִמִּי שֶמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק עָרֹם. רַ' יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ חַבָּרִים.
אָמְרוּ לוֹ לְרַ' יוֹחָנָן: בָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל. כָּפַף וְנָפַל. אָמְרוּ לוֹ: מְקַבְּלִים שֹׁחַד. זָקַף וְיָשָׁב. גָּזְרוּ עַל שְלוֹשָׁה: עַל הַבָּשָׂר, עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהָיוּ מְחַטְּטִים מֵתִים (יבמות סג ע"ב).
בַּרְבָּרִיָּא, מוֹרְטַנְיָא – אזורים בצפון אפריקה (ויש מפרשים “מורטניא” כשמה העתיק של בריטניה).
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
חַבָּרִים – ראו בקטע הקודם.
כָּפַף וְנָפַל – מרוב צער ופחד.
מְקַבְּלִים שֹׁחַד – ולכן אפשר לבטל את גזירותיהם.
גָּזְרוּ – החבּרים.
עַל הַבָּשָׂר – שלא יאכלו ישראל בשר שנשחט כהלכה.
עַל הַמֶּרְחֲצָאוֹת – שלא יטבלו.
מְחַטְּטִים מֵתִים – מוציאים מתים מקבריהם (וזורקים את גופותיהם לחיות טרף).
*
קסה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה חָלַשׁ. נִכְנְסוּ אֶצְלוֹ רַב יְהוּדָה וְרַבָּה לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ, וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ דְּבַר הֲלָכָה. בֵּינָתַיִם בָּא חַבָּר אֶחָד וְנָטַל אֶת הַנֵּר מִלִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹ בְּצִלְּךָ אוֹ בְּצִלּוֹ שֶׁל בֶּן עֵשָׂו.
– כְּלוּם נֹאמַר שֶׁהָרוֹמִיִּים טוֹבִים מִן הַפָּרְסִיִּים, וַהֲרֵי שָׁנָה רַ' חִיָּא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּה וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ” (איוב כח, כג)? – יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת רוֹמִיִּים, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל?
– לֹא קָשֶׁה, כָּאן קֹדֶם שֶׁבָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל, כָּאן לְאַחַר שֶׁבָּאוּ חַבָּרִים לְבָבֶל (גיטין טז ע“ב–יז ע”א).
חָלַשׁ – חלה.
חַבָּר – ראו לעיל, קטע קסג.
נָטַל וגו’ – לקח את הנר שדלק לפני החולה, לרגל חג האש שבו נאסר על הדלקת אש שלא במקדשים.
אוֹ בְּצִלְּךָ וגו’ – אם לא זכינו לשבת בארץ ישראל ולחסות בצלו של ה', עדיף לשבת ברומי (מצאצאי עשיו) ולא בצל שלטון הפרסים בבבל, שהוא קשה יותר.
כְּלוּם – האם.
“אֱלֹהִים הֵבִין” וגו’ – והפסוק נדרש כמדבר על שינוי מקומם של בני ישראל (והגלייתם לבבל) לאור דרכה של מלכות רומי.
לֹא קָשֶׁה וגו’ – אין סתירה בין דברי ר' חיא (שדיבר על התקופה שלפני הגעת החברים לבבל) ובין דברי רבה בר בר חנה (שדיבר על תקופה מאוחרת יותר).
*
קסו אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא: מַלְכֵי מָדַי תְּמִימִים הָיוּ וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמָּסְרוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם (אסת"ר א, יח).
תְּמִימִים – ישרי דרך.
אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם וגו’ – טענתו היחידה של הקב"ה כנגדם היא עבודה זרה שעסקו בה (פרי ירושת הוריהם).
*
קסז אָמַר רַ' עֲקִיבָא: בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים: כְּשֶׁחוֹתְכִים אֶת הַבָּשָׂר אֵין חוֹתְכִים אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, כְּשֶׁנּוֹשְׁקִים אֵין נוֹשְׁקִים אֶלָּא עַל גַּב הַיָּד, וּכְשֶׁיוֹעֲצִים אֵין יוֹעֲצִים אֶלָּא בַּשָּׂדֶה.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפָּרְסִיִּים: הֵם צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָם וּצְנוּעִים בְּבֵית הַכִּסֵּא וּצְנוּעִים בְּדָבָר אַחֵר (ברכות ח ע"ב).
בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים – בזכות שלושה מנהגים ראויים.
מָדִיִּים – תושבי ארץ מדי.
עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן – ולא כשהבשר נתון בתוך היד.
עַל גַּב הַיָּד – ולא על הפנים.
אֶלָּא בַּשָּׂדֶה – כי לגבי הבתים כבר נאמר כי אוזניים לכותל.
דָּבָר אַחֵר – יחסי אישות.
*
קסח אָמַר לוֹ רֹאשׁ הַגּוֹלָה לְרַב שֵׁשֶׁת: אַף עַל פִּי שֶׁחֲכָמִים וּזְקֵנִים אַתֶּם – הַפָּרְסִיִּים בְּצָרְכֵי סְעוּדָה בְּקִיאִים מִכֶּם: בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת – גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וּבִזְמַן שֶׁהֵן שָׁלוֹשׁ – גָּדוֹל מֵסֵב בְּאֶמְצַע, שֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, שְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: וְאִם גָּדוֹל מְבַקֵּשׁ לְהָסִיחַ עִמּוֹ זוֹקֵף וְיוֹשֵׁב וּמֵסִיחַ עִמּוֹ? אָמַר לוֹ: שׁוֹנִים הַפָּרְסִיִּים, שֶׁמַּרְאִים בְּמָחוֹג.
– מַיִם רִאשׁוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אָמַר לוֹ: מִן הַגָּדוֹל.
– יֵשֵׁב גָּדוֹל וְיִשְמֹר יָדָיו עַד שֶׁנּוֹטְלִין כֻּלָּם? אָמַר לוֹ: לְאַלְתַּר מְבִיאִין שֻׁלְחָן לְפָנָיו.
– מַיִם אַחֲרוֹנִים מֵהֵיכָן מַתְחִילִין? אָמַר לוֹ: מִן הַקָּטָן.
– וְגָדוֹל יוֹשֵׁב וְיָדָיו מְזֹהָמוֹת עַד שֶׁנּוֹטְלִין כֻּלָּם? אָמַר לוֹ: אֵין מְסַלְּקִין הַשֻּׁלְחָן מִלְּפָנָיו עַד שֶמְּבִיאִין מַיִם אֶצְלוֹ (ברכות מו ע"ב).
רֹאשׁ הַגּוֹלָה – מנהיג יהודי בבל (שהיה מקורב למלכות ולמנהגיה).
שְׁתֵּי מִטּוֹת – שני סועדים, המסובים בשכיבה כל אחד על ספה נפרדת ולפני כל אחד שולחן משלו.
לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ – ספתו של השני מצויה לצד ראשו של המכובד ממנו.
לְמַטָּה הֵימֶנּוּ – למרגלותיו של הגדול שבחבורה.
וְאִם גָּדוֹל וגו’ – הייתכן שהגדול צריך לזקוף עצמו ברצותו לדבר עם זה שלמראשותיו?
מַרְאִים בְּמָחוֹג – אינם משוחחים בשעת הסעודה אלא מתקשרים זה עם זה בסימני ידיים.
מַיִם רִאשׁוֹנִים – נטילת ידיים בראשית הסעודה.
יִשְׁמֹר יָדָיו – וימתין כשידיו נקיות עד שיסיימו כל הסועדים ליטול ידיהם (ואין זה לכבודו).
לְאַלְתַּר מְבִיאִין וגו’ – לגדול מביאים מיד את מזונו ואין הוא צריך להמתין לאחרים.
מַיִם אַחֲרוֹנִים – נטילת ידיים לפני ברכת המזון שבסוף הסעודה.
מְזֹהָמוֹת – קודם נטילת ידיים במים אחרונים.
אֵין מְסַלְקִין הַשֻּׁלְחָן וגו’ – אין לוקחים את השולחן שלפני הגדול, והוא ממשיך לאכול בשעה שהאחרים נוטלים ידיהם למים אחרונים.
*
קסט אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְלוֹשָׁה דְבָרִים קָדְמָה מַלְכוּת יָוָן לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה: בְּנִימוּסִין, בְּפִנְקָסִין וּבְלָשׁוֹן (בר"ר טז, ד).
מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.
נִימוּסִין – חקיקת חוקים (“נומוס” בלעז).
פִּנְקָסִין – ניהול רישומים וארכיונים.
לָשׁוֹן – אמנות הנאום.
*
קע שָׁנָה רַב יוֹסֵף: “בָּזוּי אַתָּה מְאֹד” (עובדיה ב) – שֶׁאֵין לָהֶם לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן (עבודה זרה י ע"א).
“אַתָּה” – הדברים מכוונים אל עשיו (הוא סמלה של רומי).
שֶׁאֵין לָהֶם – משלהם, אלא רק מה שירשו מן היוונים (וראו בקטע הקודם).
*
קעא “יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר” (תהלים פ, יד) – לָמָּה הוּא מוֹשֵׁל מַלְכוּת רוֹמִי בַּחֲזִיר? אֶלָּא מָה הַחֲזִיר הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶהוּא רוֹבֵץ פּוֹשֵׁט טְלָפָיו – כְּלוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ מַלְכוּת אֱדוֹם הָרְשָׁעָה הַזֹּאת, גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת וְנִרְאֵית כְּאִלּוּ מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה.
מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג הַגַּנָּבִים וְהַמְּנָאֲפִים וְהַמְּכַשְּׁפִים, גָּחַן וְאָמַר לְסַנְקְלִיטָיו: שְׁלָשְׁתָּן עָשִׂיתִי בְּלַיְלָה אֶחָד (בר“ר סה, א; ויק”ר יג, ה; ילק"ש לויקרא, קיב).
מוֹשֵׁל – משווה, מדמה.
פּוֹשֵׁט טְלָפָיו – מושיט לעיני כול את פרסותיו (שיש בהן שסע, כחיות טהורות), אף שאין הוא חיה טהורה משום שאינו מעלה גרה, ואין זו אלא העמדת פנים.
אֱדוֹם – רומי.
מַצַּעַת אֶת הַבִּימָה – מקימה את המקום שעליו נערכים המשפטים בפומבי, כאילו היא מלכות צודקת וישרה.
שִׁלְטוֹן – ממונה מטעם המלכות הרומית.
סַנְקְלִיטָיו – יועציו.
שְׁלָשְׁתָּן – גניבה, ניאוף וכישוף.
*
קעב “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “הִנֵּה טוֹב מְאֹד” – זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם; “וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” – זוֹ מַלְכוּת הָרוֹמִיִּים. וְכִי מַלְכוּת הָרוֹמִיִּים טוֹבָה מְאֹד? אֶלָּא שֶׁהִיא תוֹבַעַת דִּקְיוֹן שֶׁל בְּרִיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָנֹכִי עָשִיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי… אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק” (ישעיה מה, יב–יג) (בר"ר ט, יג)
מַלְכוּת שָׁמַיִם – מלכותו של הקב"ה בעולם.
“וְהִנֵּה” – דורש את הוספת האות וי"ו בראש המילה, כאילו באה להצביע על מלכות טובה נוספת.
תּוֹבַעַת דִּקְיוֹן שֶׁל בְּרִיּוֹת – דורשת מבני האדם משפט וצדק.
אָדָם – דורש בשינוי ניקוד: אדום, ואדום־רומי הובאה לעולם כדי לשמור על סדרי הדין והמשפט.
*
קעג יָשְׁבוּ רַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִׁמְעוֹן וְיָשַׁב אֶצְלָם יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים. פָּתַח רַ' יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֻמָּה זוֹ! תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַ' יוֹסֵי שָׁתַק, נַעֲנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מָה שֶׁתִּקְּנוּ לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָם: תִּקְּנוּ שְׁוָקִים – לְהוֹשִׁיב בֶּהם זוֹנוֹת; מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָם; גְּשָׁרִים – לִטֹּל מֵהֶם מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם וְנִשְמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִלָּה – יִתְעַלֶּה, יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק – יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי, שִׁמְעוֹן שֶׁגִּנָּה – יֵהָרֵג (שבת לג ע"ב).
אֻמָּה זוֹ – רומי.
נַעֲנָה – פתח (ואמר).
מֶכֶס – מס מעבר.
עִלָּה – שיבח (את המלכות).
*
קעד אֵין לְךָ כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שֶׁלּוֹקָה שֶׁאֵין אֱלוֹהֶיהָ לוֹקֶה עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים” (סוכה כט ע"א).
אֵין לְךָ וגו’ – כל אומה הנענשת (משמים), נענש אלוהיה עמה.
*
קעה “וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם” (שמות יד, י) – שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם הָיָה שְמוֹ “מִצְרַיִם”, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל אֻמָּה עַד שֶׁהוּא מַפִּיל שָׂרָהּ תְּחִלָּה.
“עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל” (דניאל ד, כח) – אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן אָבִין: שָׂרוֹ שֶל נְבוּכַדְנֶצַּר “קָל” שְׁמוֹ, וְהִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; אַף שָׂרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה “מִצְרַיִם” שְׁמוֹ, וְהָיָה פּוֹרֵחַ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם לֹא שִׁקַּע תְּחִלָּה אֶלָּא שָׂרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם” (שמות יד, כז) – זֶה שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ “וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף” (תהלים קלו, טו) (שמו"ר כא, ה).
שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם – המלאך הממונה על המצרים.
שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וגו’ – קודם שאומה נופלת, נופל המלאך הממונה עליה.
“עוֹד מִלְּתָא” וגו’ – ותרגום הפסוק: “עוד הדיבור בפי המלך [=נבוכדנצר] וקול מן השמים נפל” (ודורש “קל” כשמו של מלאך).
לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם – אחרי בני ישראל (שנאמר “ומצרים נסע”, בלשון יחיד).
*
קעו כָּל צָרָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְגוֹיִים שֻׁתָּפִים בָּהּ – צָרָה; וְכָל צָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַצְמָם – אֵינָהּ צָרָה (דב"ר ב, כב).
שֻׁתָּפִים בָּהּ – סובלים ממנה יחד (כגון סופות או מגפות).
אֵינָהּ צָרָה – כי הקב"ה ממהר להצילם.
*
קעז “אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק” (תהלים קמ, ט) – אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע תַּאֲוַת לִבּוֹ. מַהוּ “זְמָמוֹ אַל תָּפֵק”? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה לוֹ זְמָם לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, כְּדֵי שֶלֹּא תְהֵא לוֹ נַחַת רוּחַ שְׁלֵמָה. וּמָה זְמָם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו? אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי בַּרְבְּרִיאָה וּבְנֵי גֶּרְמַמְיָא שֶׁאֲדוֹמִיִּים מִתְיָרְאִים מֵהֶם, שֶׁאִלְמָלֵי הֵם, יוֹצְאִין וּמַחֲרִיבִין כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו.
וְאָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים יֵשׁ בְּגֶרְמַמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה דּוּכְסִים יֵשׁ בְּבָבֶל, וּבְכָל יוֹם יוֹצְאִים אֵלּוּ נֶגֶד אֵלּוּ וְנֶהֱרָג אֶחָד מֵהֶם, וּטְרוּדִים לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ אַחֵר (מגילה ו ע“א–ע”ב; בר"ר עה, ט).
“מַאֲוַיֵּי” – רצונות, מה שלבו מתאווה לו.
עֵשָׂו – סמל למלכות רומי.
“זְמָמוֹ אַל תָּפֵק” – מחשבותיו (הרעות) אל תקיים (ודורש להלן “זממו” מלשון זמם, רסן, מחסום לצמצום כוחו).
בַּרְבְּרִיאָה, גֶּרְמַמְיָא – עמים בצפון אפריקה (ברברים) ובגבולה הצפוני של האימפריה הרומית (ויש גורסים: “גרמניא”, ולהלן מכונים “גרממיא של אדום”).
אֲדוֹמִיִּים – בני האימפריה הרומית.
שֶׁאִלְמָלֵי הֵם וגו’ – בלא אויבים אלו היו הרומאים הורסים את העולם כולו.
קוֹשְׁרֵי כְּתָרִים – נסיכים.
טְרוּדִים וגו’ – עסוקים במינוי מלכים (וכך אינם יוצאים להחריב את העולם).
*
קעח “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו” (בראשית לב, יב) – הַצֵּל אֶת בָּנַי לְעָתִיד לָבוֹא מִיַּד בְּנֵי בָּנָיו שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם מִכּוֹחוֹ שֶׁל עֵשָׂו. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵן” (דניאל ז, ח) – זֶה בֶּן נַצֹּר,“וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ” (שם) – זוֹ שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם מַלְכוּתָם: מַקְרִין וְקִירוֹס וְקַרְיָדוּס, “וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלֵּל רַבְרְבָן” (שם) – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנִיָּא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נֶאֱמַר: “וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן” (דניאל ז, כד) – כֻּלָּם בְּיוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל עֵשָׂו הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶלָּא “מִשְׂתַּכֵּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֶן” – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, “וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָה מִן קֳדָמַהּ” – אֵלּוּ שָׁלוֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. “וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא” – זוֹ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁהִיא מַכְנֶסֶת עַיִן רָעָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם: פְּלוֹנִי עָשִׁיר – נַעֲשֶׂנּוּ אַרְכוֹנְטוֹס, פְּלוֹנִי עָשִׁיר – נַעֲשֶׂנּוּ בּוּלְיוֹטוֹס (בר"ר עו, ו).
*
בְּנֵי בָּנָיו – מלכות רומי.
“מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית” וגו’ – ותרגום הדברים (מחזונו של דניאל על ממלכות העתיד): “מסתכל הייתי בקרניים והנה קרן אחרת זעירה עולה ביניהן”.
בֶּן נַצֹּר – מלך תדמור שלחם ברומא.
“וּתְלָת” וגו’ – ותרגום הדברים: “ושלוש מן הקרניים הקדמיות ייעקרו מלפניה.”
נָתְנוּ לָהֶם מַלְכוּתָם – בני רומי מינו אותם כמנהיגיהם.
מַקְרִין וגו’ – שלושה שרי צבא רומיים שנהרגו בידי בן נצר.
“וַאֲלוּ עַיְנִין” וגו’ – ותרגום הדברים: “והנה עיניים כעיני אדם בקרן הזו ופה מדבר גדולות”.
מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.
מַכְתֶּבֶת טִירוֹנִיָּא – מגייסת חיילים.
“וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר” וגו’ – ותרגום הדברים: “ועשר הקרניים, מן המלכות עשרה מלכים יעמדו”.
יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ – צאצאיו.
שָׁלוֹשׁ מַלְכֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת – בבל, פרס ויוון (שקדמו לרומי בשליטתם על עם ישראל).
מַכְנֶסֶת – מכניסה.
אַרְכוֹנְטוֹס, בּוּלְיוֹטוֹס – תפקידי שררה במלכות הרומית, המרוששים את בעליהם.
*
קעט בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם בִּקְשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנַי? (סנהדרין לט ע“ב; שמו”ר כג, ז).
שִׁירָה – שירת השבח היומית שאומרים המלאכים לפני הקב"ה.
מַעֲשֵׂי יָדַי – המצרים (אך יש המפרשים על ישראל).
*
קפ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ נָכְרִי בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן בָּרוֹקָא אוֹמֵר: בְּסַיִף – טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. בְּמַקֵּל – טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. הָיוּ עוֹלִים בְּמַעֲלֶה אוֹ יוֹרְדִים בִּירִידָה, לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְנָכְרִי לְמַעְלָה, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְנָכְרִי לְמַטָּה, וְאַל יָשֹׁחַ לְפָנָיו, שֶׁמָּא יָרֹץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. שְׁאֵלוֹ לְהֵיכָן הוֹלֵךְ – יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: “עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה” (בראשית לג, יד) וְנֶאֱמַר: “וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה” (שם שם, יז).
מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין לִכְזִיב. פָּגְעוּ בָּהֶם לִסְטִים. אָמְרוּ לָהֶם: לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים? אָמְרוּ לָהֶם: לְעַכּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב פֵּרְשׁוּ. אָמְרוּ לָהֶם: תַּלְמִידֵי מִי אַתֶּם? אָמְרוּ לָהֶם: תַּלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶם: אַשְׁרֵי רַ' עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, שֶלֹּא פָּגַע בָּהֶם אָדָם רַע מֵעוֹלָם (עבודה זרה כה ע"ב).
נִזְדַּמֵּן – נפגש (ושניהם הולכים לאותו הכיוון).
טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ – על היהודי ללכת כך שהגוי ילך לימינו (סמוך לידו החזקה של היהודי, לשם הגנה).
בְּסַיִף – כאשר הגוי חגור בחרב התלויה בצד שמאלו.
בְּמַקֵּל – אם הגוי מחזיק מקל ביד ימינו.
יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה – גבוה יותר מן הגוי (כדי להגן על עצמו).
יָשׁחַ – יתכופף.
יָרֹץ – ירוצץ.
יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ – ינקוב כיעד הליכתו מקום מרוחק יותר ממה שהוא בפועל (כדי שהגוי לא ימהר לפגוע בו, ובינתיים יגיעו ליעד).
“שֵׂעִירָה” – מקום מרוחק יותר מהמקום שאליו התכוון יעקב להגיע, שהוא סוכות.
פָּגְעוּ בָּהֶם לִסְטִים – פגשום שודדים.
כְּזִיב – היא אכזיב.
פֵּרְשׁוּ – עזבו את חברת השודדים.
*
קפא רַבִּי וְרַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ. רָאוּ גּוֹי אֶחָד בָּא לִקְרָאתָם. אָמְרוּ: שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים הוּא שׁוֹאֵל לָנוּ: מִי אַתֶּם וּמָה מְלַאכְתְּכֶם וּלְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? מִי אַתֶּם? – יְהוּדִים, מָה מְלַאכְתְּכֶם? – סוֹחֲרִים, וּלְהֵיכָן אַתֶּם הוֹלְכִים? – לִקְנוֹת חִטִּים מִן הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַבְנֶה. עָמַד לוֹ רַבִּי כְּנֶגֶד הַגּוֹי לִרְאוֹת מָה יִשְׁאַל, וְהִמְתִּין לוֹ רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה, אָמַר: אִם יֹאמַר דָּבָר, אֲנִי אֹמַר אַחֵר. אָמַר לוֹ: וּמִנַּיִן לְךָ זוֹ? אָמַר לוֹ: מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ – “וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ, וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב… וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי… לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו…” (בראשית לב, יח–כ) (בר"ר עו, ח).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים וגו’ – הן שלוש השאלות שנהוג לשאול, ועליהן נשיב כך וכך.
אוֹצָרוֹת – מחסני תבואה.
הִמְתִּין – עמד בצד.
אִם יֹאמַר וגו’ – אם ישאל הגוי שאלה נוספת, אשיב לו כך וכך.
אָמַר לוֹ – רבי לר' יוסי.
מִנַּיִן לְךָ זוֹ? – מניין שצריך להתכונן לשאלה נוספת ולהכין את התשובה מראש?
מִיַּעֲקֹב – שהכין את השליחים ששלח אל עשיו לשאלות אפשריות נוספות שיישאלו.
*
קפב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל גּוֹי תְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן גּוֹי אֶצְבָּעוֹ בְּתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בר"ר פ, ז).
לְעוֹלָם אֵין יִשְׂרָאֵל וגו’ – פתגם שמשמעותו: אל תתחיל בקטטה עם הנוכרי (אך הגב על מעשיו).
*
קפג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זָכוּרְנִי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: הַמּוֹדֶה לָהֶם – נוֹפֵל בִּידֵיהֶם; וְהַבּוֹטֵחַ בָּהֶם – שֶׁלּוֹ שֶׁלָּהֶם (בבא בתרא צא ע"ב).
הַמּוֹדֶה לָהֶם – מי שמסכים עם הגויים.
שֶׁלּוֹ שֶׁלָּהֶם – רכושו ייפול לידיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.