משכתי את הפרוכת, והנה שתי גולגלות מתים:

נתמכים בספרים קדושים, שִׁדרה מִספָרים,

גפיים מִספָרים, שני תומכַי שמעבר לים,

שני הרמאים הצדיקים שהביאו אותי

לעולם – אבא’לה ואמא’לה.

שמונה שנים היו מעבר לים, בצד הזה,

חול נושק לגל, תכלת מרוקעת על גמלים,

ואני הייתי שם, באפלה, על מיטה צרה,

הבקרים התחילו בחושך, חלב־יום

נשפך אל חלב־יום.

מערכת משוכללת של רכבות

מסיעה את כולם, מאסות נוראות,

מתחת לאדמה והחוצה מן האדמה.

בטן האדמה אינה ניכרת מחוץ־האדמה,

קירות וכתובות ענקיות:

גבינה שתרזֶה אותך, חופשה

שתביא לך תכלת. ורק במעמקים,

על גליונות מודבקים, יש שמים.

אך בתוכי, מסורבים, לא רצויים,

מקרקשים קרשי ארון הקודש.

ישָנִים, גועליים כמו הקב"ה,

כמו התַּנאִים עם הדבלים הצמוקות

והגשמים הצמוקים,

צרחניים, דוחים, עם התרנגול

שחובה לסחרר אותו,

שעינו הטיפשה שקופה בצבע הקרש.

כשנחתתי, ניצולה, ועל שכם פלמ"חאי

הובאתי על החוף, ונבללתי בהמון

היהודים אשר פה, אשר שמם ישראלים,

וקומתם באמת כקומת גליָת,

הנחתי את תיבת הקרשים על קרקע המכורה.

תיבה פשוטה זו, מעץ מצובע בלכה,

שקופה כעין התרנגול של כפרות,

מחופה פרוכת קטיפה של בית מדרשנו,

עמדה בין שברי הלבנים והאסלות והתריסים

העקורים בשדה חרציות על חמרה

בצפון הפרוור הצפוני, בקצה הפרוור הצפוני,

במקום של מכלי דלק עצומים

למדינה שלמה בעת חירום

ובסיס מודיעין מוסתר.

ואז משכתי בפרוכת, והתגלו אבי ואמי

הצדיקים בדמות גולגלות עצם סגופות,

ואמרו שוב איך הקריבו הרבה,

עד שהגיעו הלום, וכל בשרם וחלבם

נוּקר מעליהם על ידי החזרים לבנק

כדי לשלם את הדירות,

אותן דירות שלא ברור אם הן השקעה

או מתנה, אבל ברור שהן סבל ועצם חלולה.

וכך, הנה כך, אלה מול אלה,

חורי החלונות של הדירות המסוידות

בפרוור, בגבול השדות, באופק הקיץ

נשקו לבתי העיניים החסרות

בראשי הורי.