¹

הדברים האמורים אינם באים משום חידושם; די ברור הוא הצורך המחלט באיחוד הפועלים להסתדרות אחת, ודי מסוימים הם גם תחומי האפשרות של איחוד זה; הם באים רק כעין “אני מאמין”, כעין גילוי־דעת אישי שאינו נתן לויכוחים, ועומדים הם לא רק על המקרים הלא־נעימים שעברו, כי אם גם על אלה היכולים להתרחש, אם הסתדרות הפועלים המתהוה כעת לא תסַיֵג את עצמה בסייגים ידועים.

לי יש הרשות לראות את עצמי בכל מלחמת־הדעות בשאלת “האחדות” כמסתכל מן הצד; נמצאתי בשנתים האחרונות הרחק “משדה־המערכה”, אף חפשי אני בכלל ממשפטים קדומים ביחס לאיזו מפלגה שתהיה. לי לא היתה המפלגה “ילד שעשועים” שעל “פשעיה” תכסה אהבת נעורים. בכל שנות עבודתי בארץ נמצאתי מחוץ למפלגות ועבדתי בתוך צבור הפועלים כלו, וכולי הייתי קשור לגורלו ולמפעליו. ביטול המפלגות אינו נוגע איפוא בי, וקיום מפלגות היה ויהיה לי, כחבר ההנהלה במוסד ישובי כללי, מעצור ידוע בדרך עבודתי הישובית. ואעפ"כ בא אני לידי מסקנות אחרות, מאשר יבאו אליהן חברי הדורשים אחדות גמורה בלי שום תנאים.

אני איני יכל לראות במפלגות הקימות איזה שריד קדום וחזיון חולף. לי יש כלל ידוע: כל חזיון חברותי קיים יש לו בודאי שרשים; זכות קיומו של גוף צבורי בחברה מוכח ועומד מעצם קיומו; יוצא מן הכלל אולי הוא המשטר הקפיטליסטי הנשען על הכוח ולא על הרצון החפשי. אם חבר אנשים עומד ומעיד על עצמו כי יש לו רעיון מאחד המאחדו ואינו רוצה להבלע בין אחרים, אני מאמין לו ואיני דורש ממנו “תורה שבכתב”; אולי היא תבא ואולי לא תבא. “תורה שבלב” בודאי שחֶבר בזה נושא בחובו, בלעדיה היה ניתק פתיל חיותו והיה עובר ובטל; וביחוד אם “התקיימות” זו עולה בקרבנות וביגיעה רבה; וביחוד אם בנושאי רעיון “הפירוד” יש אנשים העומדים למעלה מעל כל חשד, מאלה שהיו והנם אנשי־מופת לכל צבור הפועלים בעבודתם, בהלך־נפשם ובאורחות חייהם.

אין להתיחס לגוף חברותי אחרת מאשר ל"יש" קיים הטעון לימוד והבנה, אבל לא לבא להעבירו מן העולם באמרי מוסר; הוא הנהו “יש” כצומח ודומם, וצריך להתיחס אל תכונותיו ונטיותיו כאשר יתיחס חוקר הטבע לנושאי חקירותיו; לעמוד על טיבם אבל לא לבטלם בביטול היש. אי־אפשר לבא בצווים מחלטים מוסריים ולאמר: כף, בן אדם, כאגמון את ראשך והכנס א"ע בעול שאני אומר לשים עליך, באשר נעים הוא וקל, ומשרה הוא את שלום העולם. האדם הוא אמנם בעל בחירה חפשית, ויש שיכל הוא להגיע לגדולות בכח שבירת הרצון. אבל גם לשבירת הרצון יש תחומים. וכל נסיון לעבר עליהם פגיעתו רעה, באשר שלמות הרצון היא נושאה בחובה את יצירת החיים.

המפלגות אינן אולי אידיאל, כשם שהרבה חזיונות חיים בתוך הסתדרות פועלים מאוחדה אינם אידיאליים ולא יהיו אידיאליים, וכשם שהרבה גורמים בישובנו אינם אידיאליים. אבל המפלגות בכוח שרשיהן היונקים מהחיים הן אותו ה"יש" הקיים ועומד כיתר גורמי הישוב, שאין בידינו לשנותם. כשאני לעצמי הייתי גם מתפלל לאדמה אחרת ולעובד אחר; הייתי מתפלל לעובד אדמה טבעי, בלי “עצבים”, פשטן ו"ישר־לכת" כבני אומנתו אצל אומות העולם המתוקנות. אבל גזירה היא, שארץ הבחירה ובני עם סגולה אינם “מישור”; כעם כארצו; הארץ היא בקעות והרים, והעם – בקעות והדורים בתכונתו. וכאשר הגבעות לא תמוטינה, כך לא ניישר בבת אחת את ההדורים שבאופינו ובתכונתנו, אנחני התרגלנו להרכין את ראשנו בפני המציאות שבארץ. באדמת מישור נטועה אנו מקפידים על הסימטריה, אבל בהרים, במקום שפוגשים אנו סלע בקו־הישר, אנו סרים הצדה ומוותרים על הסימטריה. אנחנו צריכים להתרגל להתנהג ככה עם הבנים השבים לעבד את האדמה ולהחיותה.

לא תמיד ולא לכל אחד ואחד יכל להיות הרצון אבי האמונה. כשאני לעצמי אדיר חפצי הנהו איחוד גמור ומחלט לא רק בצבור הפועלים, כי אם בעם כלו; אבל רצון זה אינו יכל לסמא את עיני, מבלי ראות נכוחה. אדיר חפצי הוא לברא בארץ־ישראל ישוב צפוף בתכלית הצפיפות. אולם רצון זה לא יוליכני לחזיונות־שוא ומדוחים להאחז כטובע בקש ב"משקי זרת" ובסלעי מגור שיהפכו בדרך נס לגני־חמד. מרובים אמנם צרכי עמנו, אבל יש תחומים טבעיים גם ליכלת ארצו אפילו אם ממריאים שחקים על כנפי הדמיון; ותחומים טבעיים יש גם לשלום, ואחוה, ורעות ואפילו בקרב המעולה שבקרב מחנה הבנים הבונים.

כיום הזה אין לנו עדיין פועל קבוע, אלא פועל מתהוה. כל בניננו הוא במצב ההתהוות – ואפילו האדמה. אין לקחת לדוגמא את שתי המפלגות הקימות בארץ, ומהן ללמוד על העולים הבאים. אני מניח כי חילוקי הדעות בין שתי המפלגות האלה בשאלות ישוביות וחברותיות הם קטנים מאד, ואף הבדל “הסגנונים” הוא דק מאד, דק מחוט השערה. האחת השמאילה ברבות השנים, והשניה הימינה; וככה התקרבו האחת לרעותה ותהיינה כמעט לאחת. אולם אחדות זו באה לרגלי הפסקת העליה בשנות המלחמה; שתיהן היו סגורות, ובודדות, וקרועות מהשפעות חוץ; שתיהן היו איפוא במשך שנים אחדות ב"כור־היתוך" אחד, שבו פעלו רק יסודות־בית ויסודות־חוץ לא חדרו לתוכו. אולם אלמלי גם שתי המפלגות האלה היו מסירות את “החציצה” הדקה שביניהן והיו לאחת, עדיין לא תם החזון, והמפלגות לא היו עוברות מן עולמנו; זרם העליה הוא שיברא אותן.

לא העומד וקיים צריך להיות נר לרגלנו, אלא המתהוה והיכל להתהוות. אין הרוב של היום רוב מכריע, ואין המיעוט מיעוט קיים. בעקבות העליה נתנות המדות להשתנות, ומה שהנהו היום מיעוט יוכל להיות רוב מחר. הדעות הקיימות והשולטות במחננו, שהן אמנם גידולי־קרקע ופרי נסיונות והסתכלות, לא תכבשנה בדברה אחת את הלבבות של כל החלוצים העולים. הזרמים השולטים בימינו אלה בעולם הגדול נושאים בחובם את גרעיני ההתפלגות. אפילו במעמד הפועלים שולטים עכשו לא פחות משלשה זרמים, וכל אחד וכלי־מבטאו, והשלום נעדר, והאחדות אינה קרובה לבא. אנחנו היושבים בארץ בטוחים כי שם יש שרשים לחלוקי זרמים, ופה בסבת התנאים המיוחדים יש רק אמת־בנין אחת. אבל הצעירים הנמצאים בסביבת חוץ משפעים הימנה ומנסים תמיד להעביר את הדעות השולטות שם ולטעת אותן פה. הרבה מהדעות הקבועות במחננו כאמתיות שאין להרהר אחריהן חשודות בעיני חלק מן העולים על ריאקציה, ולכן אינן נקלטות מהם בנקל. גם אנו לא הבאנון מן המוכן; הרבה תסיסות עברו עד אשר באנו אליהן. אין “חומר מגובש” בא הנה אלא חומר תוסס, ולכן אין להכניסו בכלים מוּכנים מראש. אין אנשים שלמים באים אלינו עם דעות עצמיות היונקות רק מקרקע חיינו ומתוך צרכינו המיוחדים. כל אחד מביא בהכרח גידולי־חוץ, אף גידולי־אויר; בכל אחד דבק דבר־מה מ"זרמים שבספר" הנוטל מהחלוץ את חופש התנועה, באשר מסוּיג הוא בסייגים וסייגי־סייגים של הלכות פסוקות. כל הבא – “מוץ נדף הוא ממדוּשת הגורן”, ו"המדוּשה" הזאת מטביעה על כל אחד את סימניה המיוחדים, ולא בנקל נשתחרר מהם.

מימי העליה הראשונים שבתקופת “בילו” עד היום הזה היה רעיון אחד שהחיה את כלם, אבל שונים היו העולים בהלך־נפשם ובחשבון עולמם העצמי. כל אחד היה בן זמנו טבוע בלחץ התקופה החיצוני. לא הדעות הפוליטיות, כי אם “סגנון” החיים המיוחד לכל אחד הוא שקיבץ את החלוצים לרשויות מבדלות; אף נטל מרשויות הללו את סגולת ההתפשטות להבליע בתוכן את העולים החדשים, למרות אחדות הדעות השוררת, לכאורה, בין הישנים והחדשים. הלא כל העולים עכשו הולכים בדרכי העולים הראשונים שעלו אחרי “תקופת אוגנדה” ומתורתם הם קבלו השפעה, ואעפ"כ הם “מתגודדים”: לצעירי ציון, לחלוץ ולשומר הצעיר. לא"י עולים ע"פ רוב “בני כתות” ולא בני מפלגות. במפלגות היסוד המכריע והמכוון את הרוחות־הדעות הפוליטיות: ובדעות הללו יושם לב לעקרים ולא לגונים נוספים; אך הגונים האלה הם ילידי תקופות ארוכות, הם מתבלטים אחרי הפסקות של דור. בכתות־ה"סגנון" שבחיים הוא יסוד עקרי; והסגנונים האלה עם רבוי גוניהם הם בני תקופות קצרות מאד, הם נתנים להשתנות הרבה פעמים בדור אחד, והם המבקשים לעצמם לשם יחוּדם מדור מיוחד לכל אחד.

גם הקיצונים שבשמאלים, המנתחים כל חזיון חברותי בהגיון קר, וגם “השומר הצעיר” המלביש את רעיונותיו בצורות־בטויים מיסטיים באים הנה בהרבה דברים שאוּלים. אבל יש תוך פנימי שלהם, יליד הלחץ החיצוני, ו"תוך" זה חוצץ בינינו וביניהם בחיים הפנימיים. בשומר הצעיר מאזינים ל"צלצול פעמונים" שאין הרבה מאתנו מאזינים, ומרגישים באיזו “קליפה” הצריכה להשבר, ובאיזו “אמצעיות חוצצת”. באספותיהם יראו הצעירים העדינים האלה, המתלבטים בודויי־נפשיהם ובצער־עולמם, כחרסינה־יקרת־ערך שמשתמשים בה לתעשית כלי נוי לקשט את החדר ועלולה היא להתנפץ במגע יד אחד. אבל ליד הכבישים יראו אותם חוצבים באבן, ובחוות – ידם תך במעדר. איני חושב את המלבושים המיסטיים העוטפים את רהורי העובד למעלה יתרה בכיבוש ארצות; “האמצעיות” ו"הקלפה" הם מצד אחד אולי מעצורים ידועים ליד המחרשה, אבל מצד שני נושאי הבטויים האלה, הצער ובקשת אלהים לפי דרכם הם, הם שדחפום עד הלום ובכוחם הם עמלים ויגעים. כך היא דרכו של כל עולה. כל אחד וחשבון עולמו המיוחד, כל אחד וצער עולמו. הצעירים האלה לא מצאו את פתרון חידת ההויה בסוציאליזם המתהלך, לא בתורת מלחמת המעמדות, לא במשיח “האינטרנציונל”, לא בחברה הקיימת ולא בזו המתרקמת, לכאורה, על משואות הישן. בכחות משותפים הם מחפשים את גואלם ובתוך הצבור שלהם, שבו כל אחד מבין ללב רעהו, בין אחיו לדעה ובין אחיו לצרה; ההתלבטות הזאת מובילה להתבדלות ידועה, והתבדלות של אנשי־לב ובני־תרבות יוצרת את כלי מבטאיה בע"פ ובכתב. אולי המאור שבעבודה יורה להם את הדרך הסלולה של העובדים ויחלצם מתוך ענני המסתורין הפרושים עליהם. ארץ־ישראל העובדת היא “כור־היתוך” ידוע לעולים השונים, אבל אין עוברים אותו בקפיצת הדרך; הפרוצס הזה יארך שנים. דבר אחד צריך להיות ברור לנו, כי א"י אינה יכלה להבנות ע"י “חבר סגולה” אחד המתכנס במסגרת קבועה אחת, והשערים צריכים להיות פתוחים לכל הבא ורוצה לבנות.

ככה הן הכתות המוצאות, אם נאבה ואם נמאן, קרקע פורה בחיי הגלות ואף פה. אבל גם למפלגות יש עדיין מקום להתגדר. נכון הוא הדבר, כי צבור הפועלים, אם רוצה הוא להיות כוח מניע בחיים, צריך הוא להיות מפלגה פוליטית ולא להשאר בתחומי כתות. אולם אין להחליט כי אחד הוא המצע הפוליטי לכל אלה המודים בעבודה עצמית ובהלאמת הקרקע. מאורעות העולם האחרונים זעזעו הרבה מן המוסכמות וקבעו יחוסים חדשים לחזיונות החברה; והזעזועים האלה עברו גם לחוגי “חיל המשמר” הישן; גם שם אין השלוה הקודמת. א"א לקבל כהנחה מוסכמת כי באי־כוח הפועלים חייבים לשאת באחריות הנהלת ההסתדרות הציונית הכללית; יש מקום ליחוסים אחרים לגמרי; להשקפה אחרת, הנובעת מתוך הסתכלות אחרת במאורעות המדיניים המשתלשלים, יכלים להתנגד, אבל אין לראות בה איזו סטיה קלת־ערך מן המקובל, אלא הבדל עיקרי חשוב. יש מקום לחלוק על באוּת־כוח של הפועלים בעבודת־חוץ. והגדודים, בין גדודים כמשמעם ובין גדודי עבודה הבאים להכניס במשמעת ברזל את העובדים, אינם כלל מוסכמות לרבים. הסוציאליות האינדיבידואלית מובילה לדרכי ישוב אחרים מאשר הקולקטיבית. אפילו ביחס למושבי עובדים וקבוצות יש הבדל דעות פרינצפיוני. הללו רואים בקבוצות רק סגנון חיים, שאינו שוה לכל נפש, והללו באים להשליטו, באשר הם רואים בו את השלב הראשון בהתגשמות החברה הסוציאלית. יש האומרים: הנה הקבוצות והתוצאות, הנה אנשים מתקוממים ואינם יכלים לשאת את העול הזה וסימן, כי שיטה זו אינה שוה לכל נפש; ויש אומרים: האנשים הם הרעים, שאינם מתרגלים להרכין את ראשם, אבל התורה המפשטה היא תורת אמת ואין בה עקש ופתלתל; הפתגם הידוע: העובדות באות ומטפחות על פני הספרים הקדושים? – וא"כ יותר רע לעובדות. ושאלת האינטרנציונל – כשאני לעצמי איני נבעת אפילו מהכניסה לשלישי, אבל יש צועקים ככרוכיה, ורואים בצעד זה הצעד הראשון למדרון; איני מסכים להנחות האלה, אבל הן די מנומקות. היתכן כי כל נושאי הזרמים האלה המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה והמכוונים את מעשיהם לפיהם ידורו בכפיפה אחת. הלא אם היום יבאו להסכמה ויבטלו את כלי מבטאיהם, מחר יקימו אותם מחדש ושוב “יתגודדו” לצבור פוליטי מיוחד. אנחנו נבלענו כלנו בעבודה היום יומית, שבה מוצאים אנו מצע אחד ואין מוחנו מופנה לשאלות כלליות; רבים יהיו נבלעים בה גם בעתיד. אבל רבים יצאו מעוגה צרה זו עם הרחבת העבודה הישובית וחלוקי הדעות העיקריים יצופו בכל מאורע על פני חיינו החברותיים ההולכים ומתרקמים.

הסתדרות הפועלים הכללית צריכה איפוא להיות ע"פ עצם מהותה הסתדרות בלתי מפלגתית. האחדות הזאת יכלה להיות בת־קימא, אם לא תסבך ע"פ תקנותיה את חבריה בסתירות וניגודים עם השקפות־עולם ועיקרים שלהם. מרחב אחד לעבודה צריך להיות בה לשמאל שבשמאלים, המאמין בכל תג ותג ש"מניפסט הקומוניסטי", ולימין שבימינים החרד על קוצו של יוד שבתורה. כי מאלה ומאלה יבאו הבונים, ואסור לדחות באמת־הבנין אף אחד. וממשית צריכה להיות האחדוּת, וכל נסיון של רוב לדכא בשאלות פרינציפיוניות את המיעוט, ויהיה איזה שיהיה, יהרס את ההסתדרות. כי אין לנו רוב ומיעוט מגובש, הכל במצב “ניגר” ומתהוה.

אין להוריד את ההסתדרות למדרגת הסתדרות פרופסיונלית; השם הזה אינו הולמה; אין העולים באים לשם סדור חייהם הפרטיים, אלא לשם בנין הישוב. זוהי הסתדרות ישובית כלכלית המקיפה את רוב עבודות הבנין. גם בעבודה זו יהיו חלוקי־דעות, אבל לא מאותו הסוג המקימים את האחד בשני בקנאות ידועה; אם יוציאו מתכנית העבודה את כל היסודות העלולים להביא לידי תסיסה, אם יזהרו לבלי הכניס את “החמרים המפוצצים”, תהיה הרמוניה גמורה בין כל המשתתפים בעבודה.

במצב הקיים בשעה זו אין איפוא מקום לעתון יומי, שהוא מוכרח לקבל צבע פוליטי. א"א לעשות עתון פוליטי לקדרה דבי שותפי, שכל מיני דעות מתנגדות מן הקצה אל הקצה תבאנה בערבוביה. איני קובע הנחות לשנים; אני מתכון לשנות המעבר הראשונות; אולי הניגודים יטושטשו. גם אין להכניס את המושג הסתמי “תרבות”. אנו זוכרים עוד את “הקולטורה” של אחד־העם, שהועילה להגדיל את הערבוביה; היא נעשתה כעין “מן” שכל אחד מצא בה טעם מיוחד, והרצל תמה ושאל: מלה זו מה פירושה. ההסתדרות החקלאית שבקשה להרחיב את חוג פעולותיה יכלה לשמש לנו כאזהרה ידועה לעתיד. האחוּד היה מקדים לבא אלמלי ההסתדרות היתה מתעסקת רק בעבודה ולא בקובצי “בעבודה”. המימרא השגורה היתה: ההסתדרות באה לקבר את המפלגות, והתוצאה היתה – המפלגות, הנוטות למות, קברו את ההסתדרות.

השפה היא אטריבוט כמו הארץ ועוד למעלה מזו. הסתדרות הפועלים, אע"פ שהיא מוציאה מחוגה זרמים פוליטיים, היא קודם כל הסתדרות ציונית. ואפילו בהסתדרות פועלים פרופסיונלית מקפידים על אטריבוטים לאומיים כארץ וכשפה; ובמדינות שיש מלחמת השפות תקפדנה גם הסתדרויות פרופסיונליות על קבלת חברים כאלה, שלא יעמדו כצרים לשפתם שעל קיומה נלחמים חברי ההסתדרות. העיקרים: עבודה עצמית והלאמת הקרקע הם עיקרים מובנים לכל פועל, ואין להם דבר עם סוציאליות מתהלכת, באשר בלעדיהם כל בנין הישוב נהפך לדמיון־כזב.

השלום הוא בודאי כלי מחזיק ברכה. הציונים התפללו לו תמיד, ושאת לא יוכלו את המתבדלים מתוך המחנה. עוד היום מזכיר נורדוי “לפרקציה” את חטאותיה ומיחס לה כל מיני כוונות רעות ופניות אישיות. אולם אם אין השלום בא מעצמו, אין להשליטו ביד חזקה. הפציפיסטים אומרים להביא שלום לעולם בכתתם את החרבות לאתים. גם הסוציאליסטים שואפים לשלום, אבל מבינים הם שהמכתתים שבים לנגד וללטוֹש כשיש צורך. צריך תמיד לבטל את מקור הרעה. ומקור הפירוד אינו במפלגה זו או אחרת אלא בחיינו; הנהו חזון קיים בחיי כל עם ועם. המפלגות אינן מתקימות בכחות חוץ אלא בכחותיהן הפנימיים; אם מקור חיותן יעקר – תכחדנה; אני לא אוריד דמעה עליהן. אם באמת בחיינו החברתיים אין תוכן אחר מאשר עבודות הישוב המעשיות, וכעברן לחוג הפעולה של ההסתדרות הכללית, תתרוקנה המפלגות מתוכנן, יעקר מקור החיוּת הזה, והמפלגות תאספנה אל עמן בבוא עתן. אבל בדברים ובקנאות לא יקרבו את הקץ הזה. ככל אשר ימעטו לדבר על האיחוד כן ימהר לבא, ויוכל הוא לבא רק מתוך העבודה. ה"אחדות" הנעשית ל"אמונה" ודת אינה משכינה אף פעם את השלום; גם “אחדות הבורא” לא השכינה אותו, ולא ירדה מעולם לסוף דעתה של אמונה אחרת, ושאפה להכניס תחת כנפי השכינה “כופרים”, והגדילה את הקנאות. האמת צריכה להאמר: הקנאות הזאת וחוסר הסבלנות שולטים במחננו. אם העבודה המשותפת הקרובה תבליע את כלנו ואחדות גמורה תשתרר – בשמחה אקדמנה. אבל אין חלקי בין החוזים. כיום הזה הנני עומד בפני מציאות אחרת, ויודע אני כי יש פירוד מתוך אחדות ויש אחדות מתוך פירוד. ברגע זה, בהביאי בחשבון את הכחות המתנגשים, הנני בוחר ב"פירוד" מסוים שרק הוא יוכל להביאנו לאחדות.

כסלו תרפ"א