¹

שאלת המסים אינה בעיני אחת השאלות, המחכות לפתרון באספת הנבחרים, כי אם שאלת השאלות. כי יותר מאשר סדור המסים משמש אמצעי למטרת סדוּר באות־כוח חוּקית, אני רואה בעצם באות־הכוח אמצעי למטרת קביעת שיטת־המסים. ההנהלה הציונית תמצא לה דרך ככוח רפרזנטטיבי, בלי באות־כח ארצית. אולם עבודת ההתישבות הכללית בלי השתתפות הישוב בהספקת צרכיו – תגיע עדי משבר, – ובאין מוצא. שיטת מסים כרוכה איפוא בעצם העבודה הציונית הכללית. ולכן איני נרתע מפני המלה “מציאות”, שאחד הצירים הרבה להשתמש בה, ולא מפני “חוסר המעשיות”, ששני הראה עליה. הציונות עצמה – מרננים מתנגדינו – אינה מעשית ואינה עומדת בפני המציאות…

בכל עבודתנו בארץ יוצאים אנו מהנחות ידועות, שהשכם והערב אנו חוזרים עליהן, אבל איננו מוציאים מהן את המסקנות, המטילות עלינו חובות ידועות, – לא מפני חוסר־הגיון, אלא מפני הפחד לחסרון כיס.

ההנחה הראשונה היא, שסדור הקהלות בגולה ככח אוטונומי הוא שם תכלית בפני עצמה. עצם המעוט בגולה איננו כמות מבוטלת באופן יחוסי, כמו פה. הגוף הלאומי שם גדל גדוּל אטי והשריון בדמות האוטונומיה, שבאים שם ליצר כהגנה על הגוף הלאומי – הוא לפי מדתו וגדל אתו יחד. הצרכים הם גידולי המקום ומתאימים לאוכלסי המקום. פה בארץ המצב הוא לגמרי אחר.

סדור הקהלות הוא רק אמצעי למטרה. הצרכים שלנו פה הם גידולי־חוץ, והשריון שאנו באים לברא לגוף הלאומי צריך להתאים לגוף הלאומי היהודי בכל הגולה. ומטעם זה איננו יכלים בכל מעשינו, שאנו עושים פה, להתקין איזו דרגות אפיזודיות, כי אם כל דרגה צריכה לשמש למעלת בנין כל האומה כלה.

ההנחה השניה היא – שמעשינו צריכים להיות מכוּונים מתוכנו ובשבילנו, ולא רק כדי לסתם פיות מקטרגים. יותר מדי היו פנינו מכוּונים כלפי חוץ בכל הישיבות האלו, יותר מדי עמדנו כמו בפוזה לפני הצלם והדגשנו כי הנה באספה הזאת נראה לכל העמים ולכל הגויים כי הננו גוף אחד ומאוחד. אבל אם גם חפצים לעשות דמונסטרציה כלפי חוץ – הנה לא נצליח בנאומים חוצבי להבות בלבד, כי אם במעשים; ברקים הם יפים, כשהם באים כחזיונות־לוָי ליצירה. אבן יקרה מזהירה בעצמה בזוהר תמידי, מבלי התאמצויות מלאכותיות. טלגמות ודמונסטרציות יכלים גם מתנגדינו הקמים מתוכנו לערוך, אבל מעשים דורשים קרבנות והתאמצות בלתי רגילה, ובהתחרות כזאת מתנגדינו לא יעמדו בפנינו, על יתרון כוח הארגון שלנו יכולים אנו, איפוא, להראות רק במעשים וביצירה.

במרכז פעולותינו צריכה תמיד לעמד השאלה: במה וכמה אנו מקדמים בהן את הציונות עצמה? אנחנו בקרנו את ההנהלה הציונית ושמחנו מאד על הבקורת העצמית של ההנהלה, ובזה יצאגו ידי חובה. מוטב היה אילו היינו נוהגים בעצמנו בקורת עצמית, ואז היתה מעוררת את תשומת לבנו הפרופורציה בלתי הטבעית בחלוקת הכספים, הנשלחים לבנין ה"בית הלאומי" והיינו עומדים כראוי על הפרובלימה המסובכה הזאת.

אנחנו מדברים על המשבר, עוד מעט ולא יהיה בנו כוח אף לזעק על המשבר. אנחנו בכל עבודתנו הגענו כבר למדרגה של חצי מדינה – מדינה בהוצאות הרבות, ולא בהכנסות.

אחד הנואמים מהאכרים הראה דרך חדשה־ישנה לבנין הישוב: לישב אנשים בפתח־תקוה ובמושבות אחרות. אנחנו טועים תמיד לראות באכרים נושאי־שיטה, והם אינם אלא עבדי שיטה, קרבנות שיטה. השיטה הזאת עוברת ובטלה מן העולם. ההתאמצות ליצר פועל היא פליאטיבה, ואין להביאה בחשבון כשיטת התישבות. הפועל הזול תמיד תהיה ידו על העליונה, אם נחפץ ואם לא נחפץ. והפועל של היום – זהו הכרוז היוצא עכשו מכל המומחים בארצות ההתישבות החדשות – הוא האכר של מחר, ודי לחכימא ברמיזא. הנסיונות הישוביים שההסתדרות הציונית עושה הם הכרחיים. איננו יכולים לוותר עליהם אף רגע. בסדוּר איזו מאות משפחות ליד המושבות – אם נקח כבר את המספר המוגזם הזה – אנחנו מסדרים רק את המשפחות האלו וליכולת הזאת הטבע מציב גבולות. אבל את הישוב, את הארץ ואת העם לא יבנו. הם יבָנו רק בדרכי ההתישבות החדשות שאנחנו מפלסים עכשו. אבל סילול הדרכים האלה כרוך בהוצאות גדולות מאד, הרבה יותר גדולות אפילו מאותו התקציב שאשרו אותו בקונגרס, ואין צריך לומר – שעולות הן פי כמה וכמה על התקציב שאנו מקבלים אחרי הקונגרס. ואם הכספים האלה ברובם הולכים לצרכי בתי־ספר ובתי־חולים וכיוצא באלה, לא ישארו לנו אמצעים בשביל ההתישבות. בודאי – כל המפעלים האלה הם קרן־קיימת שפירותיהם נראים בעולם הבא, אבל “הנותנים” רואים אותם כאלו הם יורדים לצרור נקוב, והמן הזה יפסק, למרות ההתלהבות שהעתונים מודיעים עליה. אני מכיר מראיה את הארץ שלמקורות כספיה אנו מיחלים, ואני יודע את רוח המקום ואת רוח הנותנים. שם אוהבים קרן קיימת שפירותיה נראים מיד לעין וממששים תיכף ביד.

ההתחלות הישוביות החדשות בעצמן נדונות מתחלת בריתן לחוסר־הצלחה. בשיטה יש משום חדוש, אבל באופן הספקת האמצעים הולכים בדרך הכבושה הישנה־נושנה. אותם האמצעים, אם הם באים בזמן ובבת אחת, יכולים הם להבטיח ברכה, אבל כאשר הם באים שלא בזמן וקמעא־קמעא – הם כטפות מים, המתנדפות ללהט השמש היוקדת. ואם חלק הארי הולך לכל המפעלים מחוץ להתישבות – בהכרח הוא שההתישבות תגיע לפשיטת הרגל, ותתן חרב חדשה בידי מתנגדינו – להראות כי איננו מוכשרים לשום עבודת יצירה מעשית.

מה היא המסקנא?

ההסתדרות הציונית לא תוכל להשיג את האמצעים גם בשביל בנין הישוב החקלאי וגם בשביל בתי־ספר ובתי־חולים. כל הכספים – אפילו אם יבואו כגשמי־נדבות – עוד לא יספיקו להתישבות. ההסתדרות הציונית מוכרחה לפרק מעליה את העול הזה ולהכניס בו את הישוב שבארץ, והישוב מצדו צריך לסדר את האוטונומיה שלו – לשחרר את ההסתדרות הציונית מהספקת צרכים כאלה שאינם בעיקרם אלא בשביל הישוב הקיים. נתאר נא לעצמנו – מה יהיה אם יפסקו האמצעים מאמריקה? האם יחדלו האנשים לשלח את ילדיהם לבתי הספר? לא. יתאמצו בכל הכחות, יוותרו על כמה וכמה מותרות, שמוציאים בארץ יום יום, ויסדרו בעצמם את בתי־הספר ואת בתי החולים הדרושים. אני יודע, כי יש להביא בחשבון את המיסיון, שחלק אולי ישלח את ילדיו אליו. אבל יש תריס כנגד זה, אם יהיה כוח בידנו להטיל מסים על כל אחד ואחד, ולספק בהם חלק מצרכי בתה"ס – אזי אין מקום לפחד הזה. ולזה יש אמצעי אחד: כפיה בכוח, כמאמר הידוע: “כופים אותו עד שיאמר רוצה אני”. גם הקהלות המסודרות בארצות אירופה יש להן הכוח הזה.

והנה, אחרי התקוות הגדולות והפסוקים (שאין לנו מחסור בהם) שפסקו עליהן – ישנם עוד פסוקים אחרים: “בשובה ונחת תושעון”, “לאט־לאט נעשה גם את זה”, “בא”י אי־אפשר לעשות כמו שעושים בגולה", פה יש לנו זכויות על בית־לאומי, יש לנו חובות מהממשלה, ולכן נשב ונצפה עד אשר נכריח את הממשלה. זהו הצ’רטריזמוס הרוחני. מה היו אומרים הצ’רטריסטים הארציים? – לבנות מושבות? מה חידוש יש בדבר? יש מושבות גם ברוסיה ובארגנטינה. – לקנות אדמה? הלא כל הג’יפטליק מוכן לפנינו. – לדאג לכסף? הלא נשיג הלואה לאומית. כל הדמיונות האלה לא ישביעו אותנו. זו לא גבורה יתרה – לרכב על כנפי הדמיון ולשגות באילוזיות. גבורה היא להביט בפני החדלון, לעמד על המשמר ולא לרפות את הידים.

טענות המתנגדים למסים אינן נכונות. אני יודע היטב את מצב האכרים, שהם כורעים תחת עול המסים. אבל שיטת המסים שהד"ר רופין מציע היא כמר מדלי לעומת המסים שהם נושאים בהם. אם גם יקחו גם את הרכוש וגם את ההכנסה בתור בסיס – לא יגיע הסכום בזמן הראשון אלא לאיזו לירות בשנה. ההכנסות האלו לא תספקנה את הצרכים שלנו עד כדי לשחרר את ההסתדרות הציונית מההוצאות על הישוב הקיים. אבל יש בזה התחלה לכך. יש שיטה, ולאט־לאט נגדיל את מעלות הסולם. וזהו העקר: שלא תהיה מקריות במעשינו, שתמיד תהיה שיטה. האכרים צריכים לדעת, כי גם מגרעין חטה קטן יצמחו שבלים טעונות חטה, ומגרעין של “זוּן” לא תצמח חטה לעולם. חוסר שיטה, או השיטה שהם מציעים – זוהי “פסולת”, שאין תקוה ממנה.

בכל הויכוחים שהיו על דבר המסים הורידו את שאלת המסים ממדרגה של פרובלמה ישובית לאיזה צורך מקומי. אם נתאים את שיטת המסים לגוף הלאומי הקיים רק בארץ, מבלי לתת לה סגולה מיוחדת של גמישות, שתוכל לגדל עם רבבות העולים שיבאו לארץ – לא תהיה לה תקומה. שיטת מסים שיהיה לה לא רק ערך רגעי, אלא שתהיה גם בת־קימא היא רק זו שהד"ר רופין וה' ברלין הציעו אותה.

בכל הישיבות של אספת הנבחרים קשרו קשרים לנו אחרים ואנו בעצמנו כל"חלוצי העם". אנחנו צריכים להראות זאת במעשים, ובמעשים נראה את זה אם נרתם את עצמנו בעול שכם אחד עם ההסתדרות הציונית ונמשיך בו, ונמשיך.

תרפ"ב