¹

הדברים האמורים אינם באים משום חידושם; די ברור הוא הצורך המחלט באיחוד הפועלים להסתדרות אחת, ודי מסוימים הם גם תחומי האפשרות של איחוד זה; הם באים רק כעין “אני מאמין”, כעין גילוי־דעת אישי שאינו נתן לויכוחים, ועומדים הם לא רק על המקרים הלא־נעימים שעברו, כי אם גם על אלה היכולים להתרחש, אם הסתדרות הפועלים המתהוה כעת לא תסַיֵג את עצמה בסייגים ידועים.

לי יש הרשות לראות את עצמי בכל מלחמת־הדעות בשאלת “האחדות” כמסתכל מן הצד; נמצאתי בשנתים האחרונות הרחק “משדה־המערכה”, אף חפשי אני בכלל ממשפטים קדומים ביחס לאיזו מפלגה שתהיה. לי לא היתה המפלגה “ילד שעשועים” שעל “פשעיה” תכסה אהבת נעורים. בכל שנות עבודתי בארץ נמצאתי מחוץ למפלגות ועבדתי בתוך צבור הפועלים כלו, וכולי הייתי קשור לגורלו ולמפעליו. ביטול המפלגות אינו נוגע איפוא בי, וקיום מפלגות היה ויהיה לי, כחבר ההנהלה במוסד ישובי כללי, מעצור ידוע בדרך עבודתי הישובית. ואעפ"כ בא אני לידי מסקנות אחרות, מאשר יבאו אליהן חברי הדורשים אחדות גמורה בלי שום תנאים.

אני איני יכל לראות במפלגות הקימות איזה שריד קדום וחזיון חולף. לי יש כלל ידוע: כל חזיון חברותי קיים יש לו בודאי שרשים; זכות קיומו של גוף צבורי בחברה מוכח ועומד מעצם קיומו; יוצא מן הכלל אולי הוא המשטר הקפיטליסטי הנשען על הכוח ולא על הרצון החפשי. אם חבר אנשים עומד ומעיד על עצמו כי יש לו רעיון מאחד המאחדו ואינו רוצה להבלע בין אחרים, אני מאמין לו ואיני דורש ממנו “תורה שבכתב”; אולי היא תבא ואולי לא תבא. “תורה שבלב” בודאי שחֶבר בזה נושא בחובו, בלעדיה היה ניתק פתיל חיותו והיה עובר ובטל; וביחוד אם “התקיימות” זו עולה בקרבנות וביגיעה רבה; וביחוד אם בנושאי רעיון “הפירוד” יש אנשים העומדים למעלה מעל כל חשד, מאלה שהיו והנם אנשי־מופת לכל צבור הפועלים בעבודתם, בהלך־נפשם ובאורחות חייהם.

אין להתיחס לגוף חברותי אחרת מאשר ל"יש" קיים הטעון לימוד והבנה, אבל לא לבא להעבירו מן העולם באמרי מוסר; הוא הנהו “יש” כצומח ודומם, וצריך להתיחס אל תכונותיו ונטיותיו כאשר יתיחס חוקר הטבע לנושאי חקירותיו; לעמוד על טיבם אבל לא לבטלם בביטול היש. אי־אפשר לבא בצווים מחלטים מוסריים ולאמר: כף, בן אדם, כאגמון את ראשך והכנס א"ע בעול שאני אומר לשים עליך, באשר נעים הוא וקל, ומשרה הוא את שלום העולם. האדם הוא אמנם בעל בחירה חפשית, ויש שיכל הוא להגיע לגדולות בכח שבירת הרצון. אבל גם לשבירת הרצון יש תחומים. וכל נסיון לעבר עליהם פגיעתו רעה, באשר שלמות הרצון היא נושאה בחובה את יצירת החיים.

המפלגות אינן אולי אידיאל, כשם שהרבה חזיונות חיים בתוך הסתדרות פועלים מאוחדה אינם אידיאליים ולא יהיו אידיאליים, וכשם שהרבה גורמים בישובנו אינם אידיאליים. אבל המפלגות בכוח שרשיהן היונקים מהחיים הן אותו ה"יש" הקיים ועומד כיתר גורמי הישוב, שאין בידינו לשנותם. כשאני לעצמי הייתי גם מתפלל לאדמה אחרת ולעובד אחר; הייתי מתפלל לעובד אדמה טבעי, בלי “עצבים”, פשטן ו"ישר־לכת" כבני אומנתו אצל אומות העולם המתוקנות. אבל גזירה היא, שארץ הבחירה ובני עם סגולה אינם “מישור”; כעם כארצו; הארץ היא בקעות והרים, והעם – בקעות והדורים בתכונתו. וכאשר הגבעות לא תמוטינה, כך לא ניישר בבת אחת את ההדורים שבאופינו ובתכונתנו, אנחני התרגלנו להרכין את ראשנו בפני המציאות שבארץ. באדמת מישור נטועה אנו מקפידים על הסימטריה, אבל בהרים, במקום שפוגשים אנו סלע בקו־הישר, אנו סרים הצדה ומוותרים על הסימטריה. אנחנו צריכים להתרגל להתנהג ככה עם הבנים השבים לעבד את האדמה ולהחיותה.

לא תמיד ולא לכל אחד ואחד יכל להיות הרצון אבי האמונה. כשאני לעצמי אדיר חפצי הנהו איחוד גמור ומחלט לא רק בצבור הפועלים, כי אם בעם כלו; אבל רצון זה אינו יכל לסמא את עיני, מבלי ראות נכוחה. אדיר חפצי הוא לברא בארץ־ישראל ישוב צפוף בתכלית הצפיפות. אולם רצון זה לא יוליכני לחזיונות־שוא ומדוחים להאחז כטובע בקש ב"משקי זרת" ובסלעי מגור שיהפכו בדרך נס לגני־חמד. מרובים אמנם צרכי עמנו, אבל יש תחומים טבעיים גם ליכלת ארצו אפילו אם ממריאים שחקים על כנפי הדמיון; ותחומים טבעיים יש גם לשלום, ואחוה, ורעות ואפילו בקרב המעולה שבקרב מחנה הבנים הבונים.

כיום הזה אין לנו עדיין פועל קבוע, אלא פועל מתהוה. כל בניננו הוא במצב ההתהוות – ואפילו האדמה. אין לקחת לדוגמא את שתי המפלגות הקימות בארץ, ומהן ללמוד על העולים הבאים. אני מניח כי חילוקי הדעות בין שתי המפלגות האלה בשאלות ישוביות וחברותיות הם קטנים מאד, ואף הבדל “הסגנונים” הוא דק מאד, דק מחוט השערה. האחת השמאילה ברבות השנים, והשניה הימינה; וככה התקרבו האחת לרעותה ותהיינה כמעט לאחת. אולם אחדות זו באה לרגלי הפסקת העליה בשנות המלחמה; שתיהן היו סגורות, ובודדות, וקרועות מהשפעות חוץ; שתיהן היו איפוא במשך שנים אחדות ב"כור־היתוך" אחד, שבו פעלו רק יסודות־בית ויסודות־חוץ לא חדרו לתוכו. אולם אלמלי גם שתי המפלגות האלה היו מסירות את “החציצה” הדקה שביניהן והיו לאחת, עדיין לא תם החזון, והמפלגות לא היו עוברות מן עולמנו; זרם העליה הוא שיברא אותן.

לא העומד וקיים צריך להיות נר לרגלנו, אלא המתהוה והיכל להתהוות. אין הרוב של היום רוב מכריע, ואין המיעוט מיעוט קיים. בעקבות העליה נתנות המדות להשתנות, ומה שהנהו היום מיעוט יוכל להיות רוב מחר. הדעות הקיימות והשולטות במחננו, שהן אמנם גידולי־קרקע ופרי נסיונות והסתכלות, לא תכבשנה בדברה אחת את הלבבות של כל החלוצים העולים. הזרמים השולטים בימינו אלה בעולם הגדול נושאים בחובם את גרעיני ההתפלגות. אפילו במעמד הפועלים שולטים עכשו לא פחות משלשה זרמים, וכל אחד וכלי־מבטאו, והשלום נעדר, והאחדות אינה קרובה לבא. אנחנו היושבים בארץ בטוחים כי שם יש שרשים לחלוקי זרמים, ופה בסבת התנאים המיוחדים יש רק אמת־בנין אחת. אבל הצעירים הנמצאים בסביבת חוץ משפעים הימנה ומנסים תמיד להעביר את הדעות השולטות שם ולטעת אותן פה. הרבה מהדעות הקבועות במחננו כאמתיות שאין להרהר אחריהן חשודות בעיני חלק מן העולים על ריאקציה, ולכן אינן נקלטות מהם בנקל. גם אנו לא הבאנון מן המוכן; הרבה תסיסות עברו עד אשר באנו אליהן. אין “חומר מגובש” בא הנה אלא חומר תוסס, ולכן אין להכניסו בכלים מוּכנים מראש. אין אנשים שלמים באים אלינו עם דעות עצמיות היונקות רק מקרקע חיינו ומתוך צרכינו המיוחדים. כל אחד מביא בהכרח גידולי־חוץ, אף גידולי־אויר; בכל אחד דבק דבר־מה מ"זרמים שבספר" הנוטל מהחלוץ את חופש התנועה, באשר מסוּיג הוא בסייגים וסייגי־סייגים של הלכות פסוקות. כל הבא – “מוץ נדף הוא ממדוּשת הגורן”, ו"המדוּשה" הזאת מטביעה על כל אחד את סימניה המיוחדים, ולא בנקל נשתחרר מהם.

מימי העליה הראשונים שבתקופת “בילו” עד היום הזה היה רעיון אחד שהחיה את כלם, אבל שונים היו העולים בהלך־נפשם ובחשבון עולמם העצמי. כל אחד היה בן זמנו טבוע בלחץ התקופה החיצוני. לא הדעות הפוליטיות, כי אם “סגנון” החיים המיוחד לכל אחד הוא שקיבץ את החלוצים לרשויות מבדלות; אף נטל מרשויות הללו את סגולת ההתפשטות להבליע בתוכן את העולים החדשים, למרות אחדות הדעות השוררת, לכאורה, בין הישנים והחדשים. הלא כל העולים עכשו הולכים בדרכי העולים הראשונים שעלו אחרי “תקופת אוגנדה” ומתורתם הם קבלו השפעה, ואעפ"כ הם “מתגודדים”: לצעירי ציון, לחלוץ ולשומר הצעיר. לא"י עולים ע"פ רוב “בני כתות” ולא בני מפלגות. במפלגות היסוד המכריע והמכוון את הרוחות־הדעות הפוליטיות: ובדעות הללו יושם לב לעקרים ולא לגונים נוספים; אך הגונים האלה הם ילידי תקופות ארוכות, הם מתבלטים אחרי הפסקות של דור. בכתות־ה"סגנון" שבחיים הוא יסוד עקרי; והסגנונים האלה עם רבוי גוניהם הם בני תקופות קצרות מאד, הם נתנים להשתנות הרבה פעמים בדור אחד, והם המבקשים לעצמם לשם יחוּדם מדור מיוחד לכל אחד.

גם הקיצונים שבשמאלים, המנתחים כל חזיון חברותי בהגיון קר, וגם “השומר הצעיר” המלביש את רעיונותיו בצורות־בטויים מיסטיים באים הנה בהרבה דברים שאוּלים. אבל יש תוך פנימי שלהם, יליד הלחץ החיצוני, ו"תוך" זה חוצץ בינינו וביניהם בחיים הפנימיים. בשומר הצעיר מאזינים ל"צלצול פעמונים" שאין הרבה מאתנו מאזינים, ומרגישים באיזו “קליפה” הצריכה להשבר, ובאיזו “אמצעיות חוצצת”. באספותיהם יראו הצעירים העדינים האלה, המתלבטים בודויי־נפשיהם ובצער־עולמם, כחרסינה־יקרת־ערך שמשתמשים בה לתעשית כלי נוי לקשט את החדר ועלולה היא להתנפץ במגע יד אחד. אבל ליד הכבישים יראו אותם חוצבים באבן, ובחוות – ידם תך במעדר. איני חושב את המלבושים המיסטיים העוטפים את רהורי העובד למעלה יתרה בכיבוש ארצות; “האמצעיות” ו"הקלפה" הם מצד אחד אולי מעצורים ידועים ליד המחרשה, אבל מצד שני נושאי הבטויים האלה, הצער ובקשת אלהים לפי דרכם הם, הם שדחפום עד הלום ובכוחם הם עמלים ויגעים. כך היא דרכו של כל עולה. כל אחד וחשבון עולמו המיוחד, כל אחד וצער עולמו. הצעירים האלה לא מצאו את פתרון חידת ההויה בסוציאליזם המתהלך, לא בתורת מלחמת המעמדות, לא במשיח “האינטרנציונל”, לא בחברה הקיימת ולא בזו המתרקמת, לכאורה, על משואות הישן. בכחות משותפים הם מחפשים את גואלם ובתוך הצבור שלהם, שבו כל אחד מבין ללב רעהו, בין אחיו לדעה ובין אחיו לצרה; ההתלבטות הזאת מובילה להתבדלות ידועה, והתבדלות של אנשי־לב ובני־תרבות יוצרת את כלי מבטאיה בע"פ ובכתב. אולי המאור שבעבודה יורה להם את הדרך הסלולה של העובדים ויחלצם מתוך ענני המסתורין הפרושים עליהם. ארץ־ישראל העובדת היא “כור־היתוך” ידוע לעולים השונים, אבל אין עוברים אותו בקפיצת הדרך; הפרוצס הזה יארך שנים. דבר אחד צריך להיות ברור לנו, כי א"י אינה יכלה להבנות ע"י “חבר סגולה” אחד המתכנס במסגרת קבועה אחת, והשערים צריכים להיות פתוחים לכל הבא ורוצה לבנות.

ככה הן הכתות המוצאות, אם נאבה ואם נמאן, קרקע פורה בחיי הגלות ואף פה. אבל גם למפלגות יש עדיין מקום להתגדר. נכון הוא הדבר, כי צבור הפועלים, אם רוצה הוא להיות כוח מניע בחיים, צריך הוא להיות מפלגה פוליטית ולא להשאר בתחומי כתות. אולם אין להחליט כי אחד הוא המצע הפוליטי לכל אלה המודים בעבודה עצמית ובהלאמת הקרקע. מאורעות העולם האחרונים זעזעו הרבה מן המוסכמות וקבעו יחוסים חדשים לחזיונות החברה; והזעזועים האלה עברו גם לחוגי “חיל המשמר” הישן; גם שם אין השלוה הקודמת. א"א לקבל כהנחה מוסכמת כי באי־כוח הפועלים חייבים לשאת באחריות הנהלת ההסתדרות הציונית הכללית; יש מקום ליחוסים אחרים לגמרי; להשקפה אחרת, הנובעת מתוך הסתכלות אחרת במאורעות המדיניים המשתלשלים, יכלים להתנגד, אבל אין לראות בה איזו סטיה קלת־ערך מן המקובל, אלא הבדל עיקרי חשוב. יש מקום לחלוק על באוּת־כוח של הפועלים בעבודת־חוץ. והגדודים, בין גדודים כמשמעם ובין גדודי עבודה הבאים להכניס במשמעת ברזל את העובדים, אינם כלל מוסכמות לרבים. הסוציאליות האינדיבידואלית מובילה לדרכי ישוב אחרים מאשר הקולקטיבית. אפילו ביחס למושבי עובדים וקבוצות יש הבדל דעות פרינצפיוני. הללו רואים בקבוצות רק סגנון חיים, שאינו שוה לכל נפש, והללו באים להשליטו, באשר הם רואים בו את השלב הראשון בהתגשמות החברה הסוציאלית. יש האומרים: הנה הקבוצות והתוצאות, הנה אנשים מתקוממים ואינם יכלים לשאת את העול הזה וסימן, כי שיטה זו אינה שוה לכל נפש; ויש אומרים: האנשים הם הרעים, שאינם מתרגלים להרכין את ראשם, אבל התורה המפשטה היא תורת אמת ואין בה עקש ופתלתל; הפתגם הידוע: העובדות באות ומטפחות על פני הספרים הקדושים? – וא"כ יותר רע לעובדות. ושאלת האינטרנציונל – כשאני לעצמי איני נבעת אפילו מהכניסה לשלישי, אבל יש צועקים ככרוכיה, ורואים בצעד זה הצעד הראשון למדרון; איני מסכים להנחות האלה, אבל הן די מנומקות. היתכן כי כל נושאי הזרמים האלה המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה והמכוונים את מעשיהם לפיהם ידורו בכפיפה אחת. הלא אם היום יבאו להסכמה ויבטלו את כלי מבטאיהם, מחר יקימו אותם מחדש ושוב “יתגודדו” לצבור פוליטי מיוחד. אנחנו נבלענו כלנו בעבודה היום יומית, שבה מוצאים אנו מצע אחד ואין מוחנו מופנה לשאלות כלליות; רבים יהיו נבלעים בה גם בעתיד. אבל רבים יצאו מעוגה צרה זו עם הרחבת העבודה הישובית וחלוקי הדעות העיקריים יצופו בכל מאורע על פני חיינו החברותיים ההולכים ומתרקמים.

הסתדרות הפועלים הכללית צריכה איפוא להיות ע"פ עצם מהותה הסתדרות בלתי מפלגתית. האחדות הזאת יכלה להיות בת־קימא, אם לא תסבך ע"פ תקנותיה את חבריה בסתירות וניגודים עם השקפות־עולם ועיקרים שלהם. מרחב אחד לעבודה צריך להיות בה לשמאל שבשמאלים, המאמין בכל תג ותג ש"מניפסט הקומוניסטי", ולימין שבימינים החרד על קוצו של יוד שבתורה. כי מאלה ומאלה יבאו הבונים, ואסור לדחות באמת־הבנין אף אחד. וממשית צריכה להיות האחדוּת, וכל נסיון של רוב לדכא בשאלות פרינציפיוניות את המיעוט, ויהיה איזה שיהיה, יהרס את ההסתדרות. כי אין לנו רוב ומיעוט מגובש, הכל במצב “ניגר” ומתהוה.

אין להוריד את ההסתדרות למדרגת הסתדרות פרופסיונלית; השם הזה אינו הולמה; אין העולים באים לשם סדור חייהם הפרטיים, אלא לשם בנין הישוב. זוהי הסתדרות ישובית כלכלית המקיפה את רוב עבודות הבנין. גם בעבודה זו יהיו חלוקי־דעות, אבל לא מאותו הסוג המקימים את האחד בשני בקנאות ידועה; אם יוציאו מתכנית העבודה את כל היסודות העלולים להביא לידי תסיסה, אם יזהרו לבלי הכניס את “החמרים המפוצצים”, תהיה הרמוניה גמורה בין כל המשתתפים בעבודה.

במצב הקיים בשעה זו אין איפוא מקום לעתון יומי, שהוא מוכרח לקבל צבע פוליטי. א"א לעשות עתון פוליטי לקדרה דבי שותפי, שכל מיני דעות מתנגדות מן הקצה אל הקצה תבאנה בערבוביה. איני קובע הנחות לשנים; אני מתכון לשנות המעבר הראשונות; אולי הניגודים יטושטשו. גם אין להכניס את המושג הסתמי “תרבות”. אנו זוכרים עוד את “הקולטורה” של אחד־העם, שהועילה להגדיל את הערבוביה; היא נעשתה כעין “מן” שכל אחד מצא בה טעם מיוחד, והרצל תמה ושאל: מלה זו מה פירושה. ההסתדרות החקלאית שבקשה להרחיב את חוג פעולותיה יכלה לשמש לנו כאזהרה ידועה לעתיד. האחוּד היה מקדים לבא אלמלי ההסתדרות היתה מתעסקת רק בעבודה ולא בקובצי “בעבודה”. המימרא השגורה היתה: ההסתדרות באה לקבר את המפלגות, והתוצאה היתה – המפלגות, הנוטות למות, קברו את ההסתדרות.

השפה היא אטריבוט כמו הארץ ועוד למעלה מזו. הסתדרות הפועלים, אע"פ שהיא מוציאה מחוגה זרמים פוליטיים, היא קודם כל הסתדרות ציונית. ואפילו בהסתדרות פועלים פרופסיונלית מקפידים על אטריבוטים לאומיים כארץ וכשפה; ובמדינות שיש מלחמת השפות תקפדנה גם הסתדרויות פרופסיונליות על קבלת חברים כאלה, שלא יעמדו כצרים לשפתם שעל קיומה נלחמים חברי ההסתדרות. העיקרים: עבודה עצמית והלאמת הקרקע הם עיקרים מובנים לכל פועל, ואין להם דבר עם סוציאליות מתהלכת, באשר בלעדיהם כל בנין הישוב נהפך לדמיון־כזב.

השלום הוא בודאי כלי מחזיק ברכה. הציונים התפללו לו תמיד, ושאת לא יוכלו את המתבדלים מתוך המחנה. עוד היום מזכיר נורדוי “לפרקציה” את חטאותיה ומיחס לה כל מיני כוונות רעות ופניות אישיות. אולם אם אין השלום בא מעצמו, אין להשליטו ביד חזקה. הפציפיסטים אומרים להביא שלום לעולם בכתתם את החרבות לאתים. גם הסוציאליסטים שואפים לשלום, אבל מבינים הם שהמכתתים שבים לנגד וללטוֹש כשיש צורך. צריך תמיד לבטל את מקור הרעה. ומקור הפירוד אינו במפלגה זו או אחרת אלא בחיינו; הנהו חזון קיים בחיי כל עם ועם. המפלגות אינן מתקימות בכחות חוץ אלא בכחותיהן הפנימיים; אם מקור חיותן יעקר – תכחדנה; אני לא אוריד דמעה עליהן. אם באמת בחיינו החברתיים אין תוכן אחר מאשר עבודות הישוב המעשיות, וכעברן לחוג הפעולה של ההסתדרות הכללית, תתרוקנה המפלגות מתוכנן, יעקר מקור החיוּת הזה, והמפלגות תאספנה אל עמן בבוא עתן. אבל בדברים ובקנאות לא יקרבו את הקץ הזה. ככל אשר ימעטו לדבר על האיחוד כן ימהר לבא, ויוכל הוא לבא רק מתוך העבודה. ה"אחדות" הנעשית ל"אמונה" ודת אינה משכינה אף פעם את השלום; גם “אחדות הבורא” לא השכינה אותו, ולא ירדה מעולם לסוף דעתה של אמונה אחרת, ושאפה להכניס תחת כנפי השכינה “כופרים”, והגדילה את הקנאות. האמת צריכה להאמר: הקנאות הזאת וחוסר הסבלנות שולטים במחננו. אם העבודה המשותפת הקרובה תבליע את כלנו ואחדות גמורה תשתרר – בשמחה אקדמנה. אבל אין חלקי בין החוזים. כיום הזה הנני עומד בפני מציאות אחרת, ויודע אני כי יש פירוד מתוך אחדות ויש אחדות מתוך פירוד. ברגע זה, בהביאי בחשבון את הכחות המתנגשים, הנני בוחר ב"פירוד" מסוים שרק הוא יוכל להביאנו לאחדות.

כסלו תרפ"א

¹

שאלת המסים אינה בעיני אחת השאלות, המחכות לפתרון באספת הנבחרים, כי אם שאלת השאלות. כי יותר מאשר סדור המסים משמש אמצעי למטרת סדוּר באות־כוח חוּקית, אני רואה בעצם באות־הכוח אמצעי למטרת קביעת שיטת־המסים. ההנהלה הציונית תמצא לה דרך ככוח רפרזנטטיבי, בלי באות־כח ארצית. אולם עבודת ההתישבות הכללית בלי השתתפות הישוב בהספקת צרכיו – תגיע עדי משבר, – ובאין מוצא. שיטת מסים כרוכה איפוא בעצם העבודה הציונית הכללית. ולכן איני נרתע מפני המלה “מציאות”, שאחד הצירים הרבה להשתמש בה, ולא מפני “חוסר המעשיות”, ששני הראה עליה. הציונות עצמה – מרננים מתנגדינו – אינה מעשית ואינה עומדת בפני המציאות…

בכל עבודתנו בארץ יוצאים אנו מהנחות ידועות, שהשכם והערב אנו חוזרים עליהן, אבל איננו מוציאים מהן את המסקנות, המטילות עלינו חובות ידועות, – לא מפני חוסר־הגיון, אלא מפני הפחד לחסרון כיס.

ההנחה הראשונה היא, שסדור הקהלות בגולה ככח אוטונומי הוא שם תכלית בפני עצמה. עצם המעוט בגולה איננו כמות מבוטלת באופן יחוסי, כמו פה. הגוף הלאומי שם גדל גדוּל אטי והשריון בדמות האוטונומיה, שבאים שם ליצר כהגנה על הגוף הלאומי – הוא לפי מדתו וגדל אתו יחד. הצרכים הם גידולי המקום ומתאימים לאוכלסי המקום. פה בארץ המצב הוא לגמרי אחר.

סדור הקהלות הוא רק אמצעי למטרה. הצרכים שלנו פה הם גידולי־חוץ, והשריון שאנו באים לברא לגוף הלאומי צריך להתאים לגוף הלאומי היהודי בכל הגולה. ומטעם זה איננו יכלים בכל מעשינו, שאנו עושים פה, להתקין איזו דרגות אפיזודיות, כי אם כל דרגה צריכה לשמש למעלת בנין כל האומה כלה.

ההנחה השניה היא – שמעשינו צריכים להיות מכוּונים מתוכנו ובשבילנו, ולא רק כדי לסתם פיות מקטרגים. יותר מדי היו פנינו מכוּונים כלפי חוץ בכל הישיבות האלו, יותר מדי עמדנו כמו בפוזה לפני הצלם והדגשנו כי הנה באספה הזאת נראה לכל העמים ולכל הגויים כי הננו גוף אחד ומאוחד. אבל אם גם חפצים לעשות דמונסטרציה כלפי חוץ – הנה לא נצליח בנאומים חוצבי להבות בלבד, כי אם במעשים; ברקים הם יפים, כשהם באים כחזיונות־לוָי ליצירה. אבן יקרה מזהירה בעצמה בזוהר תמידי, מבלי התאמצויות מלאכותיות. טלגמות ודמונסטרציות יכלים גם מתנגדינו הקמים מתוכנו לערוך, אבל מעשים דורשים קרבנות והתאמצות בלתי רגילה, ובהתחרות כזאת מתנגדינו לא יעמדו בפנינו, על יתרון כוח הארגון שלנו יכולים אנו, איפוא, להראות רק במעשים וביצירה.

במרכז פעולותינו צריכה תמיד לעמד השאלה: במה וכמה אנו מקדמים בהן את הציונות עצמה? אנחנו בקרנו את ההנהלה הציונית ושמחנו מאד על הבקורת העצמית של ההנהלה, ובזה יצאגו ידי חובה. מוטב היה אילו היינו נוהגים בעצמנו בקורת עצמית, ואז היתה מעוררת את תשומת לבנו הפרופורציה בלתי הטבעית בחלוקת הכספים, הנשלחים לבנין ה"בית הלאומי" והיינו עומדים כראוי על הפרובלימה המסובכה הזאת.

אנחנו מדברים על המשבר, עוד מעט ולא יהיה בנו כוח אף לזעק על המשבר. אנחנו בכל עבודתנו הגענו כבר למדרגה של חצי מדינה – מדינה בהוצאות הרבות, ולא בהכנסות.

אחד הנואמים מהאכרים הראה דרך חדשה־ישנה לבנין הישוב: לישב אנשים בפתח־תקוה ובמושבות אחרות. אנחנו טועים תמיד לראות באכרים נושאי־שיטה, והם אינם אלא עבדי שיטה, קרבנות שיטה. השיטה הזאת עוברת ובטלה מן העולם. ההתאמצות ליצר פועל היא פליאטיבה, ואין להביאה בחשבון כשיטת התישבות. הפועל הזול תמיד תהיה ידו על העליונה, אם נחפץ ואם לא נחפץ. והפועל של היום – זהו הכרוז היוצא עכשו מכל המומחים בארצות ההתישבות החדשות – הוא האכר של מחר, ודי לחכימא ברמיזא. הנסיונות הישוביים שההסתדרות הציונית עושה הם הכרחיים. איננו יכולים לוותר עליהם אף רגע. בסדוּר איזו מאות משפחות ליד המושבות – אם נקח כבר את המספר המוגזם הזה – אנחנו מסדרים רק את המשפחות האלו וליכולת הזאת הטבע מציב גבולות. אבל את הישוב, את הארץ ואת העם לא יבנו. הם יבָנו רק בדרכי ההתישבות החדשות שאנחנו מפלסים עכשו. אבל סילול הדרכים האלה כרוך בהוצאות גדולות מאד, הרבה יותר גדולות אפילו מאותו התקציב שאשרו אותו בקונגרס, ואין צריך לומר – שעולות הן פי כמה וכמה על התקציב שאנו מקבלים אחרי הקונגרס. ואם הכספים האלה ברובם הולכים לצרכי בתי־ספר ובתי־חולים וכיוצא באלה, לא ישארו לנו אמצעים בשביל ההתישבות. בודאי – כל המפעלים האלה הם קרן־קיימת שפירותיהם נראים בעולם הבא, אבל “הנותנים” רואים אותם כאלו הם יורדים לצרור נקוב, והמן הזה יפסק, למרות ההתלהבות שהעתונים מודיעים עליה. אני מכיר מראיה את הארץ שלמקורות כספיה אנו מיחלים, ואני יודע את רוח המקום ואת רוח הנותנים. שם אוהבים קרן קיימת שפירותיה נראים מיד לעין וממששים תיכף ביד.

ההתחלות הישוביות החדשות בעצמן נדונות מתחלת בריתן לחוסר־הצלחה. בשיטה יש משום חדוש, אבל באופן הספקת האמצעים הולכים בדרך הכבושה הישנה־נושנה. אותם האמצעים, אם הם באים בזמן ובבת אחת, יכולים הם להבטיח ברכה, אבל כאשר הם באים שלא בזמן וקמעא־קמעא – הם כטפות מים, המתנדפות ללהט השמש היוקדת. ואם חלק הארי הולך לכל המפעלים מחוץ להתישבות – בהכרח הוא שההתישבות תגיע לפשיטת הרגל, ותתן חרב חדשה בידי מתנגדינו – להראות כי איננו מוכשרים לשום עבודת יצירה מעשית.

מה היא המסקנא?

ההסתדרות הציונית לא תוכל להשיג את האמצעים גם בשביל בנין הישוב החקלאי וגם בשביל בתי־ספר ובתי־חולים. כל הכספים – אפילו אם יבואו כגשמי־נדבות – עוד לא יספיקו להתישבות. ההסתדרות הציונית מוכרחה לפרק מעליה את העול הזה ולהכניס בו את הישוב שבארץ, והישוב מצדו צריך לסדר את האוטונומיה שלו – לשחרר את ההסתדרות הציונית מהספקת צרכים כאלה שאינם בעיקרם אלא בשביל הישוב הקיים. נתאר נא לעצמנו – מה יהיה אם יפסקו האמצעים מאמריקה? האם יחדלו האנשים לשלח את ילדיהם לבתי הספר? לא. יתאמצו בכל הכחות, יוותרו על כמה וכמה מותרות, שמוציאים בארץ יום יום, ויסדרו בעצמם את בתי־הספר ואת בתי החולים הדרושים. אני יודע, כי יש להביא בחשבון את המיסיון, שחלק אולי ישלח את ילדיו אליו. אבל יש תריס כנגד זה, אם יהיה כוח בידנו להטיל מסים על כל אחד ואחד, ולספק בהם חלק מצרכי בתה"ס – אזי אין מקום לפחד הזה. ולזה יש אמצעי אחד: כפיה בכוח, כמאמר הידוע: “כופים אותו עד שיאמר רוצה אני”. גם הקהלות המסודרות בארצות אירופה יש להן הכוח הזה.

והנה, אחרי התקוות הגדולות והפסוקים (שאין לנו מחסור בהם) שפסקו עליהן – ישנם עוד פסוקים אחרים: “בשובה ונחת תושעון”, “לאט־לאט נעשה גם את זה”, “בא”י אי־אפשר לעשות כמו שעושים בגולה", פה יש לנו זכויות על בית־לאומי, יש לנו חובות מהממשלה, ולכן נשב ונצפה עד אשר נכריח את הממשלה. זהו הצ’רטריזמוס הרוחני. מה היו אומרים הצ’רטריסטים הארציים? – לבנות מושבות? מה חידוש יש בדבר? יש מושבות גם ברוסיה ובארגנטינה. – לקנות אדמה? הלא כל הג’יפטליק מוכן לפנינו. – לדאג לכסף? הלא נשיג הלואה לאומית. כל הדמיונות האלה לא ישביעו אותנו. זו לא גבורה יתרה – לרכב על כנפי הדמיון ולשגות באילוזיות. גבורה היא להביט בפני החדלון, לעמד על המשמר ולא לרפות את הידים.

טענות המתנגדים למסים אינן נכונות. אני יודע היטב את מצב האכרים, שהם כורעים תחת עול המסים. אבל שיטת המסים שהד"ר רופין מציע היא כמר מדלי לעומת המסים שהם נושאים בהם. אם גם יקחו גם את הרכוש וגם את ההכנסה בתור בסיס – לא יגיע הסכום בזמן הראשון אלא לאיזו לירות בשנה. ההכנסות האלו לא תספקנה את הצרכים שלנו עד כדי לשחרר את ההסתדרות הציונית מההוצאות על הישוב הקיים. אבל יש בזה התחלה לכך. יש שיטה, ולאט־לאט נגדיל את מעלות הסולם. וזהו העקר: שלא תהיה מקריות במעשינו, שתמיד תהיה שיטה. האכרים צריכים לדעת, כי גם מגרעין חטה קטן יצמחו שבלים טעונות חטה, ומגרעין של “זוּן” לא תצמח חטה לעולם. חוסר שיטה, או השיטה שהם מציעים – זוהי “פסולת”, שאין תקוה ממנה.

בכל הויכוחים שהיו על דבר המסים הורידו את שאלת המסים ממדרגה של פרובלמה ישובית לאיזה צורך מקומי. אם נתאים את שיטת המסים לגוף הלאומי הקיים רק בארץ, מבלי לתת לה סגולה מיוחדת של גמישות, שתוכל לגדל עם רבבות העולים שיבאו לארץ – לא תהיה לה תקומה. שיטת מסים שיהיה לה לא רק ערך רגעי, אלא שתהיה גם בת־קימא היא רק זו שהד"ר רופין וה' ברלין הציעו אותה.

בכל הישיבות של אספת הנבחרים קשרו קשרים לנו אחרים ואנו בעצמנו כל"חלוצי העם". אנחנו צריכים להראות זאת במעשים, ובמעשים נראה את זה אם נרתם את עצמנו בעול שכם אחד עם ההסתדרות הציונית ונמשיך בו, ונמשיך.

תרפ"ב

אחד העסקנים הקרובים למפעל ההתישבות בקרים, מומחה לחקלאות, ציוני וותיק ויודע את העובדות ממקור ראשון, תאר לי בשיחה פרטית את המפעל הזה בדברים האלה:

הממשלה הסוביטית הפרישה מהאדמות הנמצאות ברשותה שטח התופס כאחד ורבע מליון דונם בגלילות קרים, חרסון לצרכי התישבות יהודים ברוסיה, בכדי להעבירם מהעיר לכפר. השטחים המוקצים למטרה זו מאוחדים בגושים גדולים. האדמה פוריה מאד. יבולים מגיעים לשלש מאות ק"ג חטה ולארבע מאות ק"ג תירס לדונם. הגבעות ואדמת החול טובות לגפנים ולעצי־פרי שונים. הממשלה מציידת את המתנחלים בעצי בנין מיערותיה ובזרעים. פרת־חלב טובה עולה לכל היותר עשר לי"מ, ובהמת עבודה נקנית ג"כ בסכומים קטנים. סידור משפחה יעלה איפוא מ־120–150 לי"מ. העובד על אדמה פוריה אינו זקוק לתמיכות נוספות גם בשנות המעבר הראשונות. העזרה הנתנת בטוחה איפוא ומהירה. השטח המדובר נותן את האפשרות להעמיד על הקרקע באמצעים מועטים כ־20 אלף משפחות. בחבל זה יסגר המעגל בפני התישבות ממושכה, באין תקוה לרכישת שטחים נוספים. גם ברוסיה יש רעב לקרקע. כשלושה מיליון אכרים מחוסרי־קרקע הם. השטחים הפנויים נמצאים בחבלי סיביריה, ומחמת האקלים הקשה אינם באים בחשבון בשביל התישבות יהודים. ברוסיה האירופית, בחבלים שתנאי האקלים נוחים מעט, אין אדמה פנויה, מלבד אדמת בצות. שטחים כאלה הם רחבי ידים אמנם, אבל טעונים הם הכשרות קודמות יסודיות הכרוכות בהוצאות גדולות. ההתישבות בחבלים האלה לא תוכל להיות איפוא זולה ומהירה.

אלה הן העובדות הנתונות, ועלינו רק לבחנן על אמיתיותן. כור־בחינה אחר לא יוכל היות נגד עינינו. אין לשקול מפעל כביר האומר לקיים עשרים אלף משפחות בישראל, בהעמידו אותן על הקרקע, במאזני תעמולה “קרן יסודית”: אם המגבית שלנו תצא בשלום ובלי פגע, או שתפגם בשם צרתה בקרים. בתוקף הגיון זה עלינו לשלול מיסודה כל תמיכה הניתנת בגלות. קול כזה עוד לא נשמע עד היום הזה. לא עלה על דעת איש להפקיר חיי־השעה בגולה בגלל חיי־העולם המובטחים לנו בבית הלאומי. בלי חיי־השעה האלה שם, אין חיי העולם ניתנים להבנות פה. בדרך כלל היהודים הם תכלית בפני עצמם ולא כאמצעי לקיים “יעודים נשגבים” על פני האדמה. אין זכות קיומם נחתכת איפוא לפי שיעור המצוות שהם יכולים לקיים. בלי יהודים לא תהיה גם יהדות, ואתם תזרח מחר, גם אם היא שוקעת היום. מסביבת “אנוסים” יצאו הרצל ונורדוי. ואנוסי היבסקציה יעלו מחר את האש אשר היבסקציה מנסה היום לכבותה, כל זמן שהאומה קיימת בגופה יש להאמין בכל צורות השארת־הנפש, אולם כשהיא נידונה לכליה בגופה, בין בחרב ובין ברעב, כלים כל הקצין…

אלמלי היו קוצבים 15 מיליון דולר לתמיכת תגרנים זעירים ואנשי אויר אחרים, להשאירם בחנויותיהם ובמקורות מחיותיהם הפורחים לא היה נמצא גם עכשיו פוצה פה; סימן – שאיש לא הזדעזע למגביות הצדקה השונות באמריקה עד היום הזה; והן הלא בלעו סכומים עצומים. מדוע הקיפה אותנו איפוא הזעקה, כשבאים להוציא את אחינו מחנויותיהם וממשלוחי־ידיהם המסופקים ולחברם בקשר־קיים אל הקרקע? “גזירת השמד” פוגעת בעיר לא פחות מאשר בכפר. אדרבה. אם מאמינים אנו בכוח התחדשות הרוח הבאה בעקבות עבודת־האדמה, יש לקוות כי דוקא בכפר יתגבר כוח־החיסון בפני מזיקי הייבסקציה. השאלה היא אחרת: מה הם מקורות־המחיה, אשר באים אנו להציע לפני אחינו שברוסיה הסוביטית תמורת המקורות הנושנים, ההולכים ונעקרים מיום ליום ומשעה לשעה?

השלטון הסוביטי הנהו עובדה קיימת, ואך לשוא נבטלהו. גדולים ועצומים מאתנו הזניחו את “שיטת הבטוּל” ונושאים ונותנים אתו כעם כוח שוה. לכל הדעות שלטון זה בטוח לאורך ימים. והשליטים גופס, לפי דעת שונאיהם ומנדיהם, הם גדולי־כשרון ורבי־פעלים. ברורה לפניהם מטרתם, ובחצי הדרך לא יעמדו. אולי לא יעלה בידיהם להרוס את מחיצות־הברזל, אשר בין ספירת שלטונם ובין המדינות הרכושניות הכבירות, וממשלתם לא תשפך במהרה בימינו בכל רחבי תבל כולה. אולי גם בתוך תחומי ממשלתם יחולו שנויים קלים. על כל פנים על עצם המטרה המונחה בשאיפותיהם לא יוותרו. הלאמת מכשירי התוצרת תצעד תמיד אלפי צעדים קדימה, גם כשתעשה עשרות צעדים מדומים אחורנית. ה"נעפיזם" בכל צורותיו וגלגוליו אינו אלא חזיון עובר, תמיד גידול ששרשיו באויר ולא בקרקע; ראשון להעקר משרשיו הדלים עם כל זעזוע עובר. לא כל אחד מאחינו מסוגל להיות “איש־הנעפּ” ולא לנו להדפם למקורות־מחיה “נאמנים” כאלה. הגולה בכלל צפויה לכליה בתוקף השגויים הכבירים החלים בגיזרה הכלכלית אפילו במשטר הרכושני. מעמד־הבינים יומו בא: התוצרת נלחמת בכל האמצעים לקצר לעצמה את הדרך לתצרוכת ולהגות ממסלולו את מעצור הבינים בדמות התגר. במשטר הרכושני תהליך זה אטי הוא, ויש עוד אפשרות לשאוף רוח ולהחליף כוח. במשטר הסוביטי הכל נישא בסערה; והנפגעים פגיעה קשה ואכזרית הם אחינו. אחרים נפגעים כמעמד, ואנו – כעם שלם המהוה ברוב מנינו ובנינו שדרת־בינים כלכלית יוצאת דופן במשטר החברותי המשתלט. פסקו שמועות על דבר חללי מיתת בתי־דין אכזריים; לעומתם הולכים ורבים חללי רעב, בלי פסקי בית דין. הטבע גוזר כאן, ולפניו אין רחמים. לאחינו בארצות הגולה אין איפוא דרך חיים אחרת מאשר להיאחז במשלחי יד בטוחים ונאמנים. ובארץ ששמונים אחוזים מאוכלוסיה חיים על עבודת אדמה הן לא יתכן שדוקא אנו נבעט בה שם רק מפני החשש שידללו “מקורות השפע” הדרושים לנו להתישבותנו פה.

מאין הבטחון הזה לנו למפרע לחתוך גזר דין על ההתישבות ברוסיה לשבט? מיהו הפוסק האחרון הבטוח כ"כ במשפטו, כי מלבד בא"י כל נסיון להעמיד יהודים על הקרקע יעלה בתוהו? מהעבר אין להקיש על העתיד. נשתנו התנאים ואתם הכוחות הדוחפים. השאיפות מ"לפנים" לעבודת האדמה היו ספוגות אידיליה; ואידיליות תמיד מתנפצות אל סלעי המציאות האפורה; ואף מהן נשארו שרידים קיימים בדמות המושבות היהודיות ברוסיה הדרומית. השאיפות של היום לחקלאות ספוגות מרירות המציאות האפורה עצמה. מרירות קשה בעצמה כסלע וטעונה כוחות דחיפה כבדים, והיא לא תנופץ אל סלע המציאות. רב אמנם כוחה של האימפונדרביליה בהתישבותנו, “החוצבת סלעים, עוקרת בצות ומחדשת אנשים”. אולם היא אינה נעוצה בעבר בלבד. השיבה לעבר קדום ומזהיר היא בודאי אימפונדרביליה כבירת־הכוח, והשאיפה לעתיד “מחבק זרועות עולם” הנה ג"כ אימפונדרביליה. הקנאות הנלהבת לתיקון העולם, לחידושו, לשיפורו נושאת בחוּבה אותם המניעים הנעלמים והבלתי נמששים, שאינם נסדרים במדות המקובלות ואינם נשקלים בפלס השולט – אותם הכוחות המניעים הקרויים אימפונדרביליה. וקנאות זו בוערת בארץ הסוביטים, אם לא באותה האש הזכה הרצויה לנו ולא בגלויי האהבה המושכת אותנו; קנאות זו בכוחה להפוך אנשי אויר לאוחזי את ומחרשה. ובשגם שלקנאות זו מצטרף עוד כוח לחץ בלתי רגיל הכופה אותנו לשנות את ארחות חיינו. בעולם המיכני נוצרים עצמים איתנים תחת לחץ אלפי אתמוספירות שאינם יכולים בשום אופן להווצר תחת לחץ עשרות אתמוספירות. וגם ביצירת עם עובד יש כוח מכריע להבדלי מספרי האתמוספירות. עבודת האדמה שלא הצליחה תחת לחץ עשרות אתמוספירות, כאשר חפשו בה את האידיליה וכאשר איש האויר מצא לו מפלט אחר עם מעצור ראשון, תבנה ותכונן תחת לחץ אלפי אתמוספירות, כאשר היתה לגזרת־החיים בעקבות המהפכה הכלכלית אשר סגרה בפנינו את כל דרכי הקיום, ומפלט אין. ואם אל כובד הלחץ עוד מצטרפות אדמה הנענה לעובדה בשלוש מאות ק"ג חטה לדונם, ופרות הנותנות חלב בשפע, בוודאי שאין לנבא ימים רעים למפעל זה.

מתוך שנאה נטועה בלבות רבים ל"יבסקציה" הרודפת נשכחו הנרדפים, שמטה־לחמם הולך ונכרת. אף נסתלפו דרכי־ההגיון בבחירת טכסיסי־המלחמה. הגרזן, שבו באים לחתוך את הקשר עם קרים, עלול להתרומם על מניפו. בבנין “הבית הלאומי” לא באנו להתיר את הקשר עם בריטניה הגדולה, מפני שנמוקיה המדיניים אינם על “טהרת־הקודש”: בהנאה מיוחדת אנו מוסבים אל שולחן אחד, אם רק אנו מוזמנים, עם קיצוניים שבמשמרים, מבלי אשר יעלה על דעתנו להיות בוחני כליות ולב. אין לנו איפוא לחפש כשרות צרופה ומוסר עליון, בבואנו להושיט עזרה פשוטה ובנסותנו להעמיד את חיינו הכלכליים בגולה על יסודות נאמנים. תחשוב היבסקציה מה שתחשוב, תעשה מקרים קפיטל מפלגתי; יהיו הכוחות המניעים את המדיניות הסוביטית כולם חשבון קר וחוּלי; כך היא דרכה של דיפלומטיה, אחת היא מה צבעה. דיינו אם נפיק תועלת ממשית ובת־קימא; ואותה נפיק, אם נעביר חלק מאחינו למשלחי־יד פרודוקטיביים.

הקפיטל הנכנס בקשרי־מסחר עם הממשלה הסוביטית אינו מתחכם כל כך כמונו בחיפוש ערבונות; והוא עוזב את מבצרו הבטוח, ויש לו איפוא מה לאבד; ואנו במקום הסכנה, ואין לנו מה לאבד, באשר המים הגיעו עד הנפש. ילדות היא לחשוב, כי הממשלה הסוביטית להוטה אחרי 15 מליון הדולרים שלנו; מפסלתנו לא תתעשר, סכום זה יכולה היא בלי ספק לחשוך, אם תוותר על תעמולה באיזו פנה נדחת במזרח. רוסיה אינה פולניה, ובלעדי “ההסכם” אתנו תמצא דרך למלוה, כאשר הקפיטל רק יחוש ב"קרני- מישושו" המיוחדות כי הגיעה לו “עונת־הבכורים”; פולמוס־המפלגות באנגליה עכב בעדה, ולא אנו. גם בממשלת הצאר לא עלה בידינו להיות אבן־נגף בהשגת הלואות; בגלל הרדיפות שנרדפנו בתוקף חוקים מיוחדים לא נפסלה רוסיה בעיני צרפת. רוסיה באוצרותיה הבלתי מוגבלים תהיה תמיד אבן־שואבת לקפיטל. והסוביט הלא אינו גוזר גזירות מיוחדות עלינו. בגללנו אינו יכול לשנות את המשטר הכלכלי. אבל בימיו שקטה הארץ והושם קץ לפרעות. והעמדת יהודים על קרקע נוגעת נגיעה ישרה בשלום הארץ והתבצרות משטרה הכלכלי. צופים למרחקים ומדינאים מובהקים כמנהיגי רוסיה הנוכחית יודעים להעריך את כוחם של גורמי תסיסה בחברה אם גם מספרם קטן. ההרמוניה ושווי־המשקל עלולים להפגע בין כל חלקי האוכלוסים המונים מאה ועשרים מיליון, כשמיליונים אחדים, חריפי־מוח וכבירי־רצון, לא היו בטוחים בחייהם, וממילא יהפכו למעוררי תסיסה. בסוציולוגיה שולטים בבחינה ידועה חוקים דומים לאלה שבבקטריולוגיה. יש איפוא הבטחון הגמור כי הממשלה הסוביטית תעשה הכל מה שבכוחה לסייע להעברת יהודים לחקלאות, ולא מתוך כוונות מדיניות כלליות ולא מתוך “אהבה צרופה” אפלטונית. הסכנה יכולה איפוא לבוא רק במקרה “חילופי־משמרות”. הגרזן שוב עלול להתרומם על מניפו כשנבוא להשתמש בנימוקי־חששות כאלה. מי חכם ויגיד מה דמות תהיה “לחילופי־משמרות”. מי חוזה ויחדור בעד הערפלים העוטים את העתיד הקרוב ויגלה לנו: מי מהשמשות המנסרות בגלגל עולמנו תשקע, ומי מהן תעלה ותזרח באור שבעתים. על כוחות עצמנו איננו יכולים, לפי שעה, להשען בכל מקום; ומי חוזה ויקרא בשם את המנצח במלחמת האיתנים, – כל העולם כולו הנהו ביום הזה הר געש והמזרח ביתר שאת…

כל התנגדות לאמצעי־הצלה ארעיים יש לה טעם, כשבמקומם באים בהצעת הצלת־קבע. ואותן אין בכוחנו להמציא. איננו יכולים לאמר לאחינו שבגולה: השערים פתוחים, בואו והתאחזו בארץ! מיליון דונם אדמה מוכשרה בלבד יעלה כששה מיליון לי"ש, סכום כמעט כפול מכל המגבית הקצובה לצרכי ההתישבות בקרים. וסידור יחידת־התישבות בארץ ישראל מוכרח לעלות לא פחות משבע מאות לירות. ושטחי אדמה רחבי־ידים אין גם מן המוכן. לאט לאט עלינו לרכשם. ארץ ישראל יכולה, לפי שעה, להענות רק לחלק מההגירה ולא לכולה, אף לא לרובה. אנו מורידים את ארץ ישראל ממרום מעלתה בבואנו להציגה לעומת קרים בוכוחינו ובחרדה אשר חרדנו. קרן־היסוד היא אמנם מכשיר חשוב בציונות. אבל נשמת הציונות איננה; ובהפגעה בשל צרתה קרים מהכנסותיה עוד לא יופחת משהו מכובד הציונות. אחרת היא הפרובלמה של בנין מדינה במקלט בטוח לעם ישראל שיחיה את חייו העצמיים ושיצור תרבות עצמית על כל תאיה, ואחרת היא הפרובלמה של הצלת היהודים מכליה. אם בחינת אוהל ובית, האוהל אינו מאריך ימים, אבל מושיט הוא עזרה מהירה וזולה. בית לא יבנה ביום אחד, ובסכומים הדרושים לבנין בית אחד אפשר לנטות מאות אהלים ולתת מחסה מהיר לרבבות. גם במולדת ניתנת העזרה הראשונה באהלים, אהלים על דרך הפשט, ולא עלה על דעת איש לאמר: הבזבוז על משכנות הארעי למה הוא בא, הבה ונשכין את כל העולים בבתים. התישבות קרים כשהיא לעצמה יכולה לרדת מעל סדר היום, אבל סמלה חי וקיים! היא מסמלת את ההכרח להעמיד הרבה מאוכלוסי היהודים בגולה על הקרקע, וכתוצאות הכרח זה לדאג למקורות כספיים. “נהר־הזהב” באמריקה מן ההכרח, איפוא, שיתפלג לשני נחלים: אחד להצלת היהודים בגלות ואחד לבנין ביתם בארצם. כי מתוך חרות תבוא החרות השלמה ולא מתוך עבדות דוקא; וע"י חלוצי המחשבה החפשית ולא ע"י פליטי חרבות. והבראת הכלכלה היהודית בגולה – בשביל אלה שמולדתם הולכת ונבנית ואינה יכולה עוד לקלטם – מפלסת דרכים לבנין המולדת גופה…

ת"א, תרפ"ו

¹

בערבי קונגרסים ואספות־נבחרים נוהגים אנשי־שלומנו לשים מצור על “המצודה הכספית”. חובבי החנוך אינם מהמפגרים והמרושלים. ראשונים בין מיטיבי־הקלע מתגייסים. מן התורה, הנביאים, כתובים ראשונים ואחרונים שופעות הראיות כי החנוך הנהו צורך חיוני לנו. חזיון מוזר. “עם־הספר” בא להוכיח, כי אינו יכול לוותר על בתי־הספר.

חזיון מוזר, אבל קיים. הנכנס “למערכה” צריך איפוא לשלח לפניו ליתר בטחון “דגל לבן”, למען ידעו כי לאוהבי החנוך הוא ולא לצריו. בדברי שלום צריך לפתוח ביחוד החשוד על כלכלה. והיא, היא גם הנותנת. ההשכלה העממית והמקצועית עומדת במדרגה אחת עם כיבוש עמדות כלכליות, ואפילו עם גאולת קרקע. כלכלה לאומית בריאה, איתנה ובלתי תלויה עומדת בעיקר על כח־ההתחרות של תבואותיה בשוקי־בית ובשוקי־תבל; בכח זה תלוי כל קיומנו בארץ. ועמדה זו יכולה להיות מובטחה לנו אך ורק בתוקף השכלה מקצועית ענפה ורחבה. על השכלה מקצועית עומדות החקלאות והתעשיה המודרניות; עם כיבושי המדע והטכניקה הן גדלות ואוזרות חיל, בלעדיהם הן מפגרות, וכתוצאה נדחקות תבואותיהן מהשוק. ב"מגן־דוד" ו"בלחי־החמור" אין לעמוד במערכות מלחמה מול תותחי הזמן הכבדים. והשוק העולמי הנהו מערכה לפי דרכו וזירת־התגוששות של איתני התעשיה והחקלאות. באמצעי־תוצרת פרימיטיביים אין איפוא אפשרות להגביר את תנובת־האדמה, לשפר את התעשיה, וליצור אוכלוסין צפופים, ולעמוד בהתחרות עם החקלאות והתעשיה המצוידות בכל מכשירי התוצרת היותר חדישים.

ה"כלכלה" מצווה איפוא על השכלה מקצועית, וזו אינה אפשרית בלי רשת בתי־ספר מתוקנים וגני־ילדים. כלכלה זו אינה צצה וצמחה בכוחות עצמה, בכוח טבע הארץ, טבע אדמתה ותנאיה; היא לא תצמח אם לא ימצאו בעלי הכרה לאומית עליונה המחפשים תיקון וגילוי לכוח־יצירתם ולעצמיותם העצורה; כל הציונות בנויה על השאיפה הפנימית של התגלות העצמיות הלאומית, וכל מפעליה הכלכליים יונקים מעצמיות זו. המגבירה – מגביר מקורות המרץ של היצירה הלאומית; המתישה – פוגם בהם. בלי מקורות החשמל והקיטור תעמוד המכונה; ולהיפך: לכל תוספת כוח יש גמול. לא עצם החנוך עומד איפוא בגדר שאלה, כי אם צורות החנוך מחכות לפתרונים.

אנו הבאנו אתנו מהגולה צורות־חנוך נושגות, פרי כלכלה לאומית זרה, שאינן מתאימות לכלכלה הלאומית ההולכת ונוצרת בארץ. כמעמד־בינים בתוך העמים השולטים והיוצרים ספקנו אינטליגנציה מכל המינים שתפקידה היה להיות מתווכת. פה צר הוא שדה־התיווך. אין בארץ מיליוני אכרים בעלי כוח־קניה. המציאות הארצי־ישראלית חוסמת לפנינו את הדרך לחטא: לחיות כעם מנצל. מציאות זו גוזרת: או לקום לתחיה בעבודה, או להכחד. אבל עבודה אינה דיבור על עבודה ולא משחקי־עבודה, כי אם יגיעת־כפים ממש. ובעבודה חייבים אנו לחנך את ילדינו ולהקנות להם גם את הלימודים. אין לנו צורך לגלות אמריקות חדשות; הן כבר גלויות מכבר. שטת “החיאת־הלמודים” יצאה כבר מעיון ונכנסה למעשה בהרבה בתי־ספר כפריים בארצות הברית. מתוך העבודה, המסתגלת לגיל הילד יום יום ועונה עונה, באה הסברת הנושאים השונים. מתוך מראות השדה נקנות הידיעות. הספר בא כמסייע. “בתי־הספר האורגניים” מפתחים את כשרונות הילד בעיון ובעבודה. כל היום עסוק הוא באיזה ענף עבודה. בית הספר גופו הנהו בבחינת משק. הילד מכין במטבח, לפי תור ידוע, “בעצם ידיו” את סעודתו, שוטף את הכלים, מנקה את החדרים, מטפל בגן; מתרגל לשמש את עצמו, ולא שאחרים ישמשוהו. התורה והעבודה יורדות בשבילו שעה שעה ויום יום כרוכות. אגב־לימוד מרגיל הוא את עצמו לאומנויות־יד שונות; ואגב עבודה יקנה חכמה ודעת.

בלי אמצעים גדולים נהפך כל בית־ספר כפרי לבית־ספר חקלאי. ופה אנו חיים עוד במאה הקודמת, ורואים בבית־ספר חקלאי מרכזי מיוחד את המופת והמלה האחרונה בחינוך חקלאי. בכל קליפורניה מתקיים אך בית־ספר חקלאי אחד. לעומת זה בכל בית־ספר תיכוני בכפר מוקדשות המחלקות האחרונות לחינוך מקצועי. אין להטיל חובה על כל בן־אכר שישאר בחקלאות. הנטיות הטבעיות מכריעות. אולם לכל תלמיד ניתנת האפשרות בעודנו יושב על ספסל הלמודים לנסות את כוחותיו בענפי־עבודה שונים ולהסתגל לאחד מהם. כל אחד מתחנך איפוא חינוך עצמי ובעבודה עצמית. כל תלמיד מקבל על עצמו להוציא לפועל תחת הדרכת מורה תכנית־עבודה ידועה בחקלאות, בחרושת או במלאכת־יד. כל תכנית היא בחינת משק זעיר. כל החוקים הכלכליים, המסחריים, הטכניים, שעל פיהם יתנהג משק מכניס, מונחים גם ביסוד משק “הילדות” המחנך; הוא צריך אפילו לתת ריוח נקי. התכניות האלה מובאות בחשבון בחוק־הלימודים הקבוע ומשחררות את המוציאן לפועל מלימודים שונים הנגררים כסרח־העודף בכל פרוגרמה של בית־ספר ומטמטמים בהרבה מקרים את המוח. מתוך חדוות־יצירה מוצאות לפועל התכניות האלה, ומתוך חדוות־יצירה נרכשים כל הלימודים העיוניים הנלוים על העבודות והמעמידים על הרבה חזיונות־הטבע הכרוכים בעקבות העבודה יום־יום. תלמידי הכפר מאוחדים להסתדרות גדולה כ"צופים חקלאיים". הם חוללו מהפכה בחקלאות ארצות־הברית בבירור זרעים, בהשבחת גזעים, בשימור פירות, בהגברת תנובת האדמה והגדלת הכנסות המשק. הסתדרות כזאת תחולל פלאים גם בחקלאות שלנו. היא היחידה העלולה לבנות את המשק הביתי המתוקן, לספק את השוק הפנימי בחלב, ירקות וביצים מתבואות שדותינו; ורק הן תהיינה בנות־התחרות. כל בי"ס במושבה יוכל באמצעים קטנים להנהיג תיקונים כאלה. אין צורך בחוה מיוחדה לתכלית זו; אין צורך במכשירי־עבודה מיוחדים. משק האב והדרכת בית־ספר מצטרפים לכוח חינוך גדול, הן בתורה והן בעבודה, ששום בית־ספר חקלאי מיוחד, היכול להכיל בין כתליו רק מתי־מספר והעולה בסכומים גדולים, אינו יכול להוביל לתוצאות כאלה. בסכום המוצא להכשרת מאה תלמיד בבית ספר חקלאי אפשר להכשיר אלפים, ובהתקנה אינדיבידואלית ביותר, בשטה המונחה ב"צופים חקלאים" ומחלקות מקצועיות נוספות.

אין פלא איפוא, כי הסתדרות העובדים בארץ פרשה מן הצבור ומחפשת לה דרכים בחינוך לפי המגמה הברורה בכל חייה ועצם קיומה. אין לראות בהתבדלות זו שאיפה “לחידוד־המעמדות”, ואף לא איזו מותרות. לרבים מאתנו רעיון־העבודה הנהו אידיאל מרומם ונשגב, משאלת־חיים, שאיפה להנחילה בהדרגה לדורות הבאים. לעובד העברי העבודה היא מצות־השעה, מציאות־הרגע המתוקה והמרה כאחת. לרבים מאתנו תיקוני־החינוך אינם אלא שאלת שיפור־החיים; בין כה וכה אין עינינו נשאות לקראת עתידות בנינו אלא לראותם עורכי־דין, רופאים, מהנדסים; אין השעה דוחקת איפוא בשבילנו לחולל מהפכה בבתי־הספר. אחרת היא עמדת העובד. נפשו נקטה ב"עודף־התוצרת" של האינטליגנציה; את בניו הוא מחנך בעבודה ממש; ורוצה הוא שהתורה והעבודה תרדנה כרוכות בבית־הספר העומד למשאלותיו; אין בכוחו להפוך את בית־הספר הכללי לפי רוחו; ואינו יכול להפקיר את בניו. באין ברירה מוכרח הוא להקים לו בתי־ספר משלו לסיפוק צרכיו. בודאי גם בתי־ספר אלה אינם נענים עדיין לשאלות היום; בודאי מלאים הם לקויים. אבל מי שאינו זורע לא יקצור לעולם.

לא לפי המגמה שהיתה מונחה בחיינו בארצות־הגולה עלינו לצור את צורת בתי־ספרנו ומוסדות־תרבותנו בארץ; ואף לא לפי הרוח השולטת בארצות נושבות. כל המוסדות האלה צריכים להסתגל לדרישות ההתישבות; והן הן אשר עליהן לקבוע את המוקדם והמאוחר בהקמת מוסדי־תרבות. מעטים הם שימצאו סמיכות־פרשה בין תיאטרון ובין התישבות חקלאית; הצופה עתידות ישורנה, ומקרוב ולא למרחקים. הבריחה מהכפר אל העיר היא שאלת השעה גם בארצות־הברית. הכרך מושך. והכוח שכנגד הנהו להכניס מתרבות העיר אל הכפר, ו"לעשות את חיי־הכפר מושכים ומנעימים". הרדיו ישפיע על מהלך החקלאות לא פחות מאמצעי זיבול נמרצים, האדם כעץ־השדה זקוק לגירויי־יצירה, לכוחות דוחפים. ובהתישבות שלנו יש גם בריחה מהעיר. מכוני־תרבות המכוּונים לתועלת הצבור הגדול הם גורמי התישבות, המשמשים ככוח־מושך וככוח־מחבר כאחד. ותיאטרון עברי בשביל גדולים וקטנים זכותו עומדת לו מבחינה התישבותית כבית־ספר עממי. אחדות השפה אינה רק גורם רוחני, כי אם גם כלכלי מבחינת חסכון הכוחות. והתיאטרון הטוב רק הוא ינחיל מתוך קלות את הדיבור העברי לגדולים.

באספת־הנבחרים רבו הויכוחים בדבר שדה העבודה ההולמת את הועד הלאומי. הצעות שונות נשמעו, שאף אחת מהן אינה מתקבלת על הדעת. ביאת־כוח סתם בהנהלה הציונית אינה שדה־עבודה. שוב תתחדש “הטחנה הריקה” שמחוסר גרעינים לא רק שאינה מוציאה קמח, אלא אפילו אש אינה מעלה. שתי הנהלות שכל אחת מהן אחראית בפני מוסד־נבחרים אחר אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. ובין שההנהלה הציונית תהיה הומוגנית, ובין שתהיה קואליציונית עלולים שני באי־כוח הישוב שיהיו בתוך ההנה"צ, שאינם גם הבבואה הנאמנה של כל צרופי־הכוחות בישוב, לפגוע בשווי־המשקל של הכוחות המצורפים. “פוליטיקה חיצונית” היא המכשירה תנאים לישוב המתהוה, לכיבושי עמדות כלכליות, להגברת כוח־הקליטה של העליה, וזוהי ההגמוניה הגמורה של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית. ההתישבות היא בשביל עולי־הגולה, ומקיפה היא לא שאלות טכניות בלבד, שהישוב הוא מומחה בהן, כי אם שאלות חברותיות מרכבות הנוגעות לנפש העולים, ולא הישוב יכול להיות המכריע בהן. הישוב צריך להטיל על עצמו את החובה של סיפוק צרכיו העצמיים; כי בלי חובות אין גם זכויות.

החנוך זוהי שדה־העבודה של הישוב, גדולה מאד ורחבה מאד. ולא לשם העסקת הועד הלאומי יש הכרח ליחד לו רשות זו, כי אם לשם הבטחת החינוך, שיהיו לו בעלים נאמנים ומסורים היודעים את צרכיו. הקונגרס האחרון היה “דרמטי” מאד, אבל ללא אפילוג; והזעזועים שחלו בו עדיין ממשיכים לפעול. כל קונגרס עלול לחולל משברים, וכל חלופי־אישים בנשיאות. ההפסקה בין “מלכות למלכות” בציונות עלולה להיות יותר ממושכה מאשר חלופי־משמרות באספת־הנבחרים; והגולה המעניקה את הקרנות צריכה להכיר את הכתובת של הישוב הקיים בכל מקרה שהדבר נוגע בצרכיו, ולא להשתמש ב"כתובת־בינים". כל הפסקה בעבודה ישובית גוררת אחריה תוצאות רעות. אבל אינה דומה הפסקה בגידול להפסקת לחם חקנו. והחנוך הוא לחם חקנו, ואינו יכול איפוא להיות תלוי בקונגרס הצפוי לתנודות ולזעזועים; ואין צריך לאמר שאינו צריך להיות בסוכנות היהודית, “שחמשים האחוז” מצד השני הם “גודל נעלם” בשבילנו, ויהיה צורך עוד להרביץ בהם תורה איך צריך להרביץ תורה בחיינו. יציבות וקביעות למצער, בלחם חוקנו ובצרכי הישוב הקיים, אם כוח אין בנו להעמיד את הישוב המתהוה על גורמים יציבים. והועד הלאומי עלול להיות גורם יציבי אם הישוב יתארגן. לא מהיות החנוך פחות במעלה עלינו להוציאו מרשות ההנהלה הציונית, כי אם בהיותו ראשון במעלה עלינו למסרו לרשות הישוב המאורגן, שיהיה חרד לגורלו ושיגדלו ושיטפחו.

ת"א, תרפ"ו