¹

הדברים האמורים אינם באים משום חידושם; די ברור הוא הצורך המחלט באיחוד הפועלים להסתדרות אחת, ודי מסוימים הם גם תחומי האפשרות של איחוד זה; הם באים רק כעין “אני מאמין”, כעין גילוי־דעת אישי שאינו נתן לויכוחים, ועומדים הם לא רק על המקרים הלא־נעימים שעברו, כי אם גם על אלה היכולים להתרחש, אם הסתדרות הפועלים המתהוה כעת לא תסַיֵג את עצמה בסייגים ידועים.

לי יש הרשות לראות את עצמי בכל מלחמת־הדעות בשאלת “האחדות” כמסתכל מן הצד; נמצאתי בשנתים האחרונות הרחק “משדה־המערכה”, אף חפשי אני בכלל ממשפטים קדומים ביחס לאיזו מפלגה שתהיה. לי לא היתה המפלגה “ילד שעשועים” שעל “פשעיה” תכסה אהבת נעורים. בכל שנות עבודתי בארץ נמצאתי מחוץ למפלגות ועבדתי בתוך צבור הפועלים כלו, וכולי הייתי קשור לגורלו ולמפעליו. ביטול המפלגות אינו נוגע איפוא בי, וקיום מפלגות היה ויהיה לי, כחבר ההנהלה במוסד ישובי כללי, מעצור ידוע בדרך עבודתי הישובית. ואעפ"כ בא אני לידי מסקנות אחרות, מאשר יבאו אליהן חברי הדורשים אחדות גמורה בלי שום תנאים.

אני איני יכל לראות במפלגות הקימות איזה שריד קדום וחזיון חולף. לי יש כלל ידוע: כל חזיון חברותי קיים יש לו בודאי שרשים; זכות קיומו של גוף צבורי בחברה מוכח ועומד מעצם קיומו; יוצא מן הכלל אולי הוא המשטר הקפיטליסטי הנשען על הכוח ולא על הרצון החפשי. אם חבר אנשים עומד ומעיד על עצמו כי יש לו רעיון מאחד המאחדו ואינו רוצה להבלע בין אחרים, אני מאמין לו ואיני דורש ממנו “תורה שבכתב”; אולי היא תבא ואולי לא תבא. “תורה שבלב” בודאי שחֶבר בזה נושא בחובו, בלעדיה היה ניתק פתיל חיותו והיה עובר ובטל; וביחוד אם “התקיימות” זו עולה בקרבנות וביגיעה רבה; וביחוד אם בנושאי רעיון “הפירוד” יש אנשים העומדים למעלה מעל כל חשד, מאלה שהיו והנם אנשי־מופת לכל צבור הפועלים בעבודתם, בהלך־נפשם ובאורחות חייהם.

אין להתיחס לגוף חברותי אחרת מאשר ל"יש" קיים הטעון לימוד והבנה, אבל לא לבא להעבירו מן העולם באמרי מוסר; הוא הנהו “יש” כצומח ודומם, וצריך להתיחס אל תכונותיו ונטיותיו כאשר יתיחס חוקר הטבע לנושאי חקירותיו; לעמוד על טיבם אבל לא לבטלם בביטול היש. אי־אפשר לבא בצווים מחלטים מוסריים ולאמר: כף, בן אדם, כאגמון את ראשך והכנס א"ע בעול שאני אומר לשים עליך, באשר נעים הוא וקל, ומשרה הוא את שלום העולם. האדם הוא אמנם בעל בחירה חפשית, ויש שיכל הוא להגיע לגדולות בכח שבירת הרצון. אבל גם לשבירת הרצון יש תחומים. וכל נסיון לעבר עליהם פגיעתו רעה, באשר שלמות הרצון היא נושאה בחובה את יצירת החיים.

המפלגות אינן אולי אידיאל, כשם שהרבה חזיונות חיים בתוך הסתדרות פועלים מאוחדה אינם אידיאליים ולא יהיו אידיאליים, וכשם שהרבה גורמים בישובנו אינם אידיאליים. אבל המפלגות בכוח שרשיהן היונקים מהחיים הן אותו ה"יש" הקיים ועומד כיתר גורמי הישוב, שאין בידינו לשנותם. כשאני לעצמי הייתי גם מתפלל לאדמה אחרת ולעובד אחר; הייתי מתפלל לעובד אדמה טבעי, בלי “עצבים”, פשטן ו"ישר־לכת" כבני אומנתו אצל אומות העולם המתוקנות. אבל גזירה היא, שארץ הבחירה ובני עם סגולה אינם “מישור”; כעם כארצו; הארץ היא בקעות והרים, והעם – בקעות והדורים בתכונתו. וכאשר הגבעות לא תמוטינה, כך לא ניישר בבת אחת את ההדורים שבאופינו ובתכונתנו, אנחני התרגלנו להרכין את ראשנו בפני המציאות שבארץ. באדמת מישור נטועה אנו מקפידים על הסימטריה, אבל בהרים, במקום שפוגשים אנו סלע בקו־הישר, אנו סרים הצדה ומוותרים על הסימטריה. אנחנו צריכים להתרגל להתנהג ככה עם הבנים השבים לעבד את האדמה ולהחיותה.

לא תמיד ולא לכל אחד ואחד יכל להיות הרצון אבי האמונה. כשאני לעצמי אדיר חפצי הנהו איחוד גמור ומחלט לא רק בצבור הפועלים, כי אם בעם כלו; אבל רצון זה אינו יכל לסמא את עיני, מבלי ראות נכוחה. אדיר חפצי הוא לברא בארץ־ישראל ישוב צפוף בתכלית הצפיפות. אולם רצון זה לא יוליכני לחזיונות־שוא ומדוחים להאחז כטובע בקש ב"משקי זרת" ובסלעי מגור שיהפכו בדרך נס לגני־חמד. מרובים אמנם צרכי עמנו, אבל יש תחומים טבעיים גם ליכלת ארצו אפילו אם ממריאים שחקים על כנפי הדמיון; ותחומים טבעיים יש גם לשלום, ואחוה, ורעות ואפילו בקרב המעולה שבקרב מחנה הבנים הבונים.

כיום הזה אין לנו עדיין פועל קבוע, אלא פועל מתהוה. כל בניננו הוא במצב ההתהוות – ואפילו האדמה. אין לקחת לדוגמא את שתי המפלגות הקימות בארץ, ומהן ללמוד על העולים הבאים. אני מניח כי חילוקי הדעות בין שתי המפלגות האלה בשאלות ישוביות וחברותיות הם קטנים מאד, ואף הבדל “הסגנונים” הוא דק מאד, דק מחוט השערה. האחת השמאילה ברבות השנים, והשניה הימינה; וככה התקרבו האחת לרעותה ותהיינה כמעט לאחת. אולם אחדות זו באה לרגלי הפסקת העליה בשנות המלחמה; שתיהן היו סגורות, ובודדות, וקרועות מהשפעות חוץ; שתיהן היו איפוא במשך שנים אחדות ב"כור־היתוך" אחד, שבו פעלו רק יסודות־בית ויסודות־חוץ לא חדרו לתוכו. אולם אלמלי גם שתי המפלגות האלה היו מסירות את “החציצה” הדקה שביניהן והיו לאחת, עדיין לא תם החזון, והמפלגות לא היו עוברות מן עולמנו; זרם העליה הוא שיברא אותן.

לא העומד וקיים צריך להיות נר לרגלנו, אלא המתהוה והיכל להתהוות. אין הרוב של היום רוב מכריע, ואין המיעוט מיעוט קיים. בעקבות העליה נתנות המדות להשתנות, ומה שהנהו היום מיעוט יוכל להיות רוב מחר. הדעות הקיימות והשולטות במחננו, שהן אמנם גידולי־קרקע ופרי נסיונות והסתכלות, לא תכבשנה בדברה אחת את הלבבות של כל החלוצים העולים. הזרמים השולטים בימינו אלה בעולם הגדול נושאים בחובם את גרעיני ההתפלגות. אפילו במעמד הפועלים שולטים עכשו לא פחות משלשה זרמים, וכל אחד וכלי־מבטאו, והשלום נעדר, והאחדות אינה קרובה לבא. אנחנו היושבים בארץ בטוחים כי שם יש שרשים לחלוקי זרמים, ופה בסבת התנאים המיוחדים יש רק אמת־בנין אחת. אבל הצעירים הנמצאים בסביבת חוץ משפעים הימנה ומנסים תמיד להעביר את הדעות השולטות שם ולטעת אותן פה. הרבה מהדעות הקבועות במחננו כאמתיות שאין להרהר אחריהן חשודות בעיני חלק מן העולים על ריאקציה, ולכן אינן נקלטות מהם בנקל. גם אנו לא הבאנון מן המוכן; הרבה תסיסות עברו עד אשר באנו אליהן. אין “חומר מגובש” בא הנה אלא חומר תוסס, ולכן אין להכניסו בכלים מוּכנים מראש. אין אנשים שלמים באים אלינו עם דעות עצמיות היונקות רק מקרקע חיינו ומתוך צרכינו המיוחדים. כל אחד מביא בהכרח גידולי־חוץ, אף גידולי־אויר; בכל אחד דבק דבר־מה מ"זרמים שבספר" הנוטל מהחלוץ את חופש התנועה, באשר מסוּיג הוא בסייגים וסייגי־סייגים של הלכות פסוקות. כל הבא – “מוץ נדף הוא ממדוּשת הגורן”, ו"המדוּשה" הזאת מטביעה על כל אחד את סימניה המיוחדים, ולא בנקל נשתחרר מהם.

מימי העליה הראשונים שבתקופת “בילו” עד היום הזה היה רעיון אחד שהחיה את כלם, אבל שונים היו העולים בהלך־נפשם ובחשבון עולמם העצמי. כל אחד היה בן זמנו טבוע בלחץ התקופה החיצוני. לא הדעות הפוליטיות, כי אם “סגנון” החיים המיוחד לכל אחד הוא שקיבץ את החלוצים לרשויות מבדלות; אף נטל מרשויות הללו את סגולת ההתפשטות להבליע בתוכן את העולים החדשים, למרות אחדות הדעות השוררת, לכאורה, בין הישנים והחדשים. הלא כל העולים עכשו הולכים בדרכי העולים הראשונים שעלו אחרי “תקופת אוגנדה” ומתורתם הם קבלו השפעה, ואעפ"כ הם “מתגודדים”: לצעירי ציון, לחלוץ ולשומר הצעיר. לא"י עולים ע"פ רוב “בני כתות” ולא בני מפלגות. במפלגות היסוד המכריע והמכוון את הרוחות־הדעות הפוליטיות: ובדעות הללו יושם לב לעקרים ולא לגונים נוספים; אך הגונים האלה הם ילידי תקופות ארוכות, הם מתבלטים אחרי הפסקות של דור. בכתות־ה"סגנון" שבחיים הוא יסוד עקרי; והסגנונים האלה עם רבוי גוניהם הם בני תקופות קצרות מאד, הם נתנים להשתנות הרבה פעמים בדור אחד, והם המבקשים לעצמם לשם יחוּדם מדור מיוחד לכל אחד.

גם הקיצונים שבשמאלים, המנתחים כל חזיון חברותי בהגיון קר, וגם “השומר הצעיר” המלביש את רעיונותיו בצורות־בטויים מיסטיים באים הנה בהרבה דברים שאוּלים. אבל יש תוך פנימי שלהם, יליד הלחץ החיצוני, ו"תוך" זה חוצץ בינינו וביניהם בחיים הפנימיים. בשומר הצעיר מאזינים ל"צלצול פעמונים" שאין הרבה מאתנו מאזינים, ומרגישים באיזו “קליפה” הצריכה להשבר, ובאיזו “אמצעיות חוצצת”. באספותיהם יראו הצעירים העדינים האלה, המתלבטים בודויי־נפשיהם ובצער־עולמם, כחרסינה־יקרת־ערך שמשתמשים בה לתעשית כלי נוי לקשט את החדר ועלולה היא להתנפץ במגע יד אחד. אבל ליד הכבישים יראו אותם חוצבים באבן, ובחוות – ידם תך במעדר. איני חושב את המלבושים המיסטיים העוטפים את רהורי העובד למעלה יתרה בכיבוש ארצות; “האמצעיות” ו"הקלפה" הם מצד אחד אולי מעצורים ידועים ליד המחרשה, אבל מצד שני נושאי הבטויים האלה, הצער ובקשת אלהים לפי דרכם הם, הם שדחפום עד הלום ובכוחם הם עמלים ויגעים. כך היא דרכו של כל עולה. כל אחד וחשבון עולמו המיוחד, כל אחד וצער עולמו. הצעירים האלה לא מצאו את פתרון חידת ההויה בסוציאליזם המתהלך, לא בתורת מלחמת המעמדות, לא במשיח “האינטרנציונל”, לא בחברה הקיימת ולא בזו המתרקמת, לכאורה, על משואות הישן. בכחות משותפים הם מחפשים את גואלם ובתוך הצבור שלהם, שבו כל אחד מבין ללב רעהו, בין אחיו לדעה ובין אחיו לצרה; ההתלבטות הזאת מובילה להתבדלות ידועה, והתבדלות של אנשי־לב ובני־תרבות יוצרת את כלי מבטאיה בע"פ ובכתב. אולי המאור שבעבודה יורה להם את הדרך הסלולה של העובדים ויחלצם מתוך ענני המסתורין הפרושים עליהם. ארץ־ישראל העובדת היא “כור־היתוך” ידוע לעולים השונים, אבל אין עוברים אותו בקפיצת הדרך; הפרוצס הזה יארך שנים. דבר אחד צריך להיות ברור לנו, כי א"י אינה יכלה להבנות ע"י “חבר סגולה” אחד המתכנס במסגרת קבועה אחת, והשערים צריכים להיות פתוחים לכל הבא ורוצה לבנות.

ככה הן הכתות המוצאות, אם נאבה ואם נמאן, קרקע פורה בחיי הגלות ואף פה. אבל גם למפלגות יש עדיין מקום להתגדר. נכון הוא הדבר, כי צבור הפועלים, אם רוצה הוא להיות כוח מניע בחיים, צריך הוא להיות מפלגה פוליטית ולא להשאר בתחומי כתות. אולם אין להחליט כי אחד הוא המצע הפוליטי לכל אלה המודים בעבודה עצמית ובהלאמת הקרקע. מאורעות העולם האחרונים זעזעו הרבה מן המוסכמות וקבעו יחוסים חדשים לחזיונות החברה; והזעזועים האלה עברו גם לחוגי “חיל המשמר” הישן; גם שם אין השלוה הקודמת. א"א לקבל כהנחה מוסכמת כי באי־כוח הפועלים חייבים לשאת באחריות הנהלת ההסתדרות הציונית הכללית; יש מקום ליחוסים אחרים לגמרי; להשקפה אחרת, הנובעת מתוך הסתכלות אחרת במאורעות המדיניים המשתלשלים, יכלים להתנגד, אבל אין לראות בה איזו סטיה קלת־ערך מן המקובל, אלא הבדל עיקרי חשוב. יש מקום לחלוק על באוּת־כוח של הפועלים בעבודת־חוץ. והגדודים, בין גדודים כמשמעם ובין גדודי עבודה הבאים להכניס במשמעת ברזל את העובדים, אינם כלל מוסכמות לרבים. הסוציאליות האינדיבידואלית מובילה לדרכי ישוב אחרים מאשר הקולקטיבית. אפילו ביחס למושבי עובדים וקבוצות יש הבדל דעות פרינצפיוני. הללו רואים בקבוצות רק סגנון חיים, שאינו שוה לכל נפש, והללו באים להשליטו, באשר הם רואים בו את השלב הראשון בהתגשמות החברה הסוציאלית. יש האומרים: הנה הקבוצות והתוצאות, הנה אנשים מתקוממים ואינם יכלים לשאת את העול הזה וסימן, כי שיטה זו אינה שוה לכל נפש; ויש אומרים: האנשים הם הרעים, שאינם מתרגלים להרכין את ראשם, אבל התורה המפשטה היא תורת אמת ואין בה עקש ופתלתל; הפתגם הידוע: העובדות באות ומטפחות על פני הספרים הקדושים? – וא"כ יותר רע לעובדות. ושאלת האינטרנציונל – כשאני לעצמי איני נבעת אפילו מהכניסה לשלישי, אבל יש צועקים ככרוכיה, ורואים בצעד זה הצעד הראשון למדרון; איני מסכים להנחות האלה, אבל הן די מנומקות. היתכן כי כל נושאי הזרמים האלה המתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה והמכוונים את מעשיהם לפיהם ידורו בכפיפה אחת. הלא אם היום יבאו להסכמה ויבטלו את כלי מבטאיהם, מחר יקימו אותם מחדש ושוב “יתגודדו” לצבור פוליטי מיוחד. אנחנו נבלענו כלנו בעבודה היום יומית, שבה מוצאים אנו מצע אחד ואין מוחנו מופנה לשאלות כלליות; רבים יהיו נבלעים בה גם בעתיד. אבל רבים יצאו מעוגה צרה זו עם הרחבת העבודה הישובית וחלוקי הדעות העיקריים יצופו בכל מאורע על פני חיינו החברותיים ההולכים ומתרקמים.

הסתדרות הפועלים הכללית צריכה איפוא להיות ע"פ עצם מהותה הסתדרות בלתי מפלגתית. האחדות הזאת יכלה להיות בת־קימא, אם לא תסבך ע"פ תקנותיה את חבריה בסתירות וניגודים עם השקפות־עולם ועיקרים שלהם. מרחב אחד לעבודה צריך להיות בה לשמאל שבשמאלים, המאמין בכל תג ותג ש"מניפסט הקומוניסטי", ולימין שבימינים החרד על קוצו של יוד שבתורה. כי מאלה ומאלה יבאו הבונים, ואסור לדחות באמת־הבנין אף אחד. וממשית צריכה להיות האחדוּת, וכל נסיון של רוב לדכא בשאלות פרינציפיוניות את המיעוט, ויהיה איזה שיהיה, יהרס את ההסתדרות. כי אין לנו רוב ומיעוט מגובש, הכל במצב “ניגר” ומתהוה.

אין להוריד את ההסתדרות למדרגת הסתדרות פרופסיונלית; השם הזה אינו הולמה; אין העולים באים לשם סדור חייהם הפרטיים, אלא לשם בנין הישוב. זוהי הסתדרות ישובית כלכלית המקיפה את רוב עבודות הבנין. גם בעבודה זו יהיו חלוקי־דעות, אבל לא מאותו הסוג המקימים את האחד בשני בקנאות ידועה; אם יוציאו מתכנית העבודה את כל היסודות העלולים להביא לידי תסיסה, אם יזהרו לבלי הכניס את “החמרים המפוצצים”, תהיה הרמוניה גמורה בין כל המשתתפים בעבודה.

במצב הקיים בשעה זו אין איפוא מקום לעתון יומי, שהוא מוכרח לקבל צבע פוליטי. א"א לעשות עתון פוליטי לקדרה דבי שותפי, שכל מיני דעות מתנגדות מן הקצה אל הקצה תבאנה בערבוביה. איני קובע הנחות לשנים; אני מתכון לשנות המעבר הראשונות; אולי הניגודים יטושטשו. גם אין להכניס את המושג הסתמי “תרבות”. אנו זוכרים עוד את “הקולטורה” של אחד־העם, שהועילה להגדיל את הערבוביה; היא נעשתה כעין “מן” שכל אחד מצא בה טעם מיוחד, והרצל תמה ושאל: מלה זו מה פירושה. ההסתדרות החקלאית שבקשה להרחיב את חוג פעולותיה יכלה לשמש לנו כאזהרה ידועה לעתיד. האחוּד היה מקדים לבא אלמלי ההסתדרות היתה מתעסקת רק בעבודה ולא בקובצי “בעבודה”. המימרא השגורה היתה: ההסתדרות באה לקבר את המפלגות, והתוצאה היתה – המפלגות, הנוטות למות, קברו את ההסתדרות.

השפה היא אטריבוט כמו הארץ ועוד למעלה מזו. הסתדרות הפועלים, אע"פ שהיא מוציאה מחוגה זרמים פוליטיים, היא קודם כל הסתדרות ציונית. ואפילו בהסתדרות פועלים פרופסיונלית מקפידים על אטריבוטים לאומיים כארץ וכשפה; ובמדינות שיש מלחמת השפות תקפדנה גם הסתדרויות פרופסיונליות על קבלת חברים כאלה, שלא יעמדו כצרים לשפתם שעל קיומה נלחמים חברי ההסתדרות. העיקרים: עבודה עצמית והלאמת הקרקע הם עיקרים מובנים לכל פועל, ואין להם דבר עם סוציאליות מתהלכת, באשר בלעדיהם כל בנין הישוב נהפך לדמיון־כזב.

השלום הוא בודאי כלי מחזיק ברכה. הציונים התפללו לו תמיד, ושאת לא יוכלו את המתבדלים מתוך המחנה. עוד היום מזכיר נורדוי “לפרקציה” את חטאותיה ומיחס לה כל מיני כוונות רעות ופניות אישיות. אולם אם אין השלום בא מעצמו, אין להשליטו ביד חזקה. הפציפיסטים אומרים להביא שלום לעולם בכתתם את החרבות לאתים. גם הסוציאליסטים שואפים לשלום, אבל מבינים הם שהמכתתים שבים לנגד וללטוֹש כשיש צורך. צריך תמיד לבטל את מקור הרעה. ומקור הפירוד אינו במפלגה זו או אחרת אלא בחיינו; הנהו חזון קיים בחיי כל עם ועם. המפלגות אינן מתקימות בכחות חוץ אלא בכחותיהן הפנימיים; אם מקור חיותן יעקר – תכחדנה; אני לא אוריד דמעה עליהן. אם באמת בחיינו החברתיים אין תוכן אחר מאשר עבודות הישוב המעשיות, וכעברן לחוג הפעולה של ההסתדרות הכללית, תתרוקנה המפלגות מתוכנן, יעקר מקור החיוּת הזה, והמפלגות תאספנה אל עמן בבוא עתן. אבל בדברים ובקנאות לא יקרבו את הקץ הזה. ככל אשר ימעטו לדבר על האיחוד כן ימהר לבא, ויוכל הוא לבא רק מתוך העבודה. ה"אחדות" הנעשית ל"אמונה" ודת אינה משכינה אף פעם את השלום; גם “אחדות הבורא” לא השכינה אותו, ולא ירדה מעולם לסוף דעתה של אמונה אחרת, ושאפה להכניס תחת כנפי השכינה “כופרים”, והגדילה את הקנאות. האמת צריכה להאמר: הקנאות הזאת וחוסר הסבלנות שולטים במחננו. אם העבודה המשותפת הקרובה תבליע את כלנו ואחדות גמורה תשתרר – בשמחה אקדמנה. אבל אין חלקי בין החוזים. כיום הזה הנני עומד בפני מציאות אחרת, ויודע אני כי יש פירוד מתוך אחדות ויש אחדות מתוך פירוד. ברגע זה, בהביאי בחשבון את הכחות המתנגשים, הנני בוחר ב"פירוד" מסוים שרק הוא יוכל להביאנו לאחדות.

כסלו תרפ"א

¹

שאלת המסים אינה בעיני אחת השאלות, המחכות לפתרון באספת הנבחרים, כי אם שאלת השאלות. כי יותר מאשר סדור המסים משמש אמצעי למטרת סדוּר באות־כוח חוּקית, אני רואה בעצם באות־הכוח אמצעי למטרת קביעת שיטת־המסים. ההנהלה הציונית תמצא לה דרך ככוח רפרזנטטיבי, בלי באות־כח ארצית. אולם עבודת ההתישבות הכללית בלי השתתפות הישוב בהספקת צרכיו – תגיע עדי משבר, – ובאין מוצא. שיטת מסים כרוכה איפוא בעצם העבודה הציונית הכללית. ולכן איני נרתע מפני המלה “מציאות”, שאחד הצירים הרבה להשתמש בה, ולא מפני “חוסר המעשיות”, ששני הראה עליה. הציונות עצמה – מרננים מתנגדינו – אינה מעשית ואינה עומדת בפני המציאות…

בכל עבודתנו בארץ יוצאים אנו מהנחות ידועות, שהשכם והערב אנו חוזרים עליהן, אבל איננו מוציאים מהן את המסקנות, המטילות עלינו חובות ידועות, – לא מפני חוסר־הגיון, אלא מפני הפחד לחסרון כיס.

ההנחה הראשונה היא, שסדור הקהלות בגולה ככח אוטונומי הוא שם תכלית בפני עצמה. עצם המעוט בגולה איננו כמות מבוטלת באופן יחוסי, כמו פה. הגוף הלאומי שם גדל גדוּל אטי והשריון בדמות האוטונומיה, שבאים שם ליצר כהגנה על הגוף הלאומי – הוא לפי מדתו וגדל אתו יחד. הצרכים הם גידולי המקום ומתאימים לאוכלסי המקום. פה בארץ המצב הוא לגמרי אחר.

סדור הקהלות הוא רק אמצעי למטרה. הצרכים שלנו פה הם גידולי־חוץ, והשריון שאנו באים לברא לגוף הלאומי צריך להתאים לגוף הלאומי היהודי בכל הגולה. ומטעם זה איננו יכלים בכל מעשינו, שאנו עושים פה, להתקין איזו דרגות אפיזודיות, כי אם כל דרגה צריכה לשמש למעלת בנין כל האומה כלה.

ההנחה השניה היא – שמעשינו צריכים להיות מכוּונים מתוכנו ובשבילנו, ולא רק כדי לסתם פיות מקטרגים. יותר מדי היו פנינו מכוּונים כלפי חוץ בכל הישיבות האלו, יותר מדי עמדנו כמו בפוזה לפני הצלם והדגשנו כי הנה באספה הזאת נראה לכל העמים ולכל הגויים כי הננו גוף אחד ומאוחד. אבל אם גם חפצים לעשות דמונסטרציה כלפי חוץ – הנה לא נצליח בנאומים חוצבי להבות בלבד, כי אם במעשים; ברקים הם יפים, כשהם באים כחזיונות־לוָי ליצירה. אבן יקרה מזהירה בעצמה בזוהר תמידי, מבלי התאמצויות מלאכותיות. טלגמות ודמונסטרציות יכלים גם מתנגדינו הקמים מתוכנו לערוך, אבל מעשים דורשים קרבנות והתאמצות בלתי רגילה, ובהתחרות כזאת מתנגדינו לא יעמדו בפנינו, על יתרון כוח הארגון שלנו יכולים אנו, איפוא, להראות רק במעשים וביצירה.

במרכז פעולותינו צריכה תמיד לעמד השאלה: במה וכמה אנו מקדמים בהן את הציונות עצמה? אנחנו בקרנו את ההנהלה הציונית ושמחנו מאד על הבקורת העצמית של ההנהלה, ובזה יצאגו ידי חובה. מוטב היה אילו היינו נוהגים בעצמנו בקורת עצמית, ואז היתה מעוררת את תשומת לבנו הפרופורציה בלתי הטבעית בחלוקת הכספים, הנשלחים לבנין ה"בית הלאומי" והיינו עומדים כראוי על הפרובלימה המסובכה הזאת.

אנחנו מדברים על המשבר, עוד מעט ולא יהיה בנו כוח אף לזעק על המשבר. אנחנו בכל עבודתנו הגענו כבר למדרגה של חצי מדינה – מדינה בהוצאות הרבות, ולא בהכנסות.

אחד הנואמים מהאכרים הראה דרך חדשה־ישנה לבנין הישוב: לישב אנשים בפתח־תקוה ובמושבות אחרות. אנחנו טועים תמיד לראות באכרים נושאי־שיטה, והם אינם אלא עבדי שיטה, קרבנות שיטה. השיטה הזאת עוברת ובטלה מן העולם. ההתאמצות ליצר פועל היא פליאטיבה, ואין להביאה בחשבון כשיטת התישבות. הפועל הזול תמיד תהיה ידו על העליונה, אם נחפץ ואם לא נחפץ. והפועל של היום – זהו הכרוז היוצא עכשו מכל המומחים בארצות ההתישבות החדשות – הוא האכר של מחר, ודי לחכימא ברמיזא. הנסיונות הישוביים שההסתדרות הציונית עושה הם הכרחיים. איננו יכולים לוותר עליהם אף רגע. בסדוּר איזו מאות משפחות ליד המושבות – אם נקח כבר את המספר המוגזם הזה – אנחנו מסדרים רק את המשפחות האלו וליכולת הזאת הטבע מציב גבולות. אבל את הישוב, את הארץ ואת העם לא יבנו. הם יבָנו רק בדרכי ההתישבות החדשות שאנחנו מפלסים עכשו. אבל סילול הדרכים האלה כרוך בהוצאות גדולות מאד, הרבה יותר גדולות אפילו מאותו התקציב שאשרו אותו בקונגרס, ואין צריך לומר – שעולות הן פי כמה וכמה על התקציב שאנו מקבלים אחרי הקונגרס. ואם הכספים האלה ברובם הולכים לצרכי בתי־ספר ובתי־חולים וכיוצא באלה, לא ישארו לנו אמצעים בשביל ההתישבות. בודאי – כל המפעלים האלה הם קרן־קיימת שפירותיהם נראים בעולם הבא, אבל “הנותנים” רואים אותם כאלו הם יורדים לצרור נקוב, והמן הזה יפסק, למרות ההתלהבות שהעתונים מודיעים עליה. אני מכיר מראיה את הארץ שלמקורות כספיה אנו מיחלים, ואני יודע את רוח המקום ואת רוח הנותנים. שם אוהבים קרן קיימת שפירותיה נראים מיד לעין וממששים תיכף ביד.

ההתחלות הישוביות החדשות בעצמן נדונות מתחלת בריתן לחוסר־הצלחה. בשיטה יש משום חדוש, אבל באופן הספקת האמצעים הולכים בדרך הכבושה הישנה־נושנה. אותם האמצעים, אם הם באים בזמן ובבת אחת, יכולים הם להבטיח ברכה, אבל כאשר הם באים שלא בזמן וקמעא־קמעא – הם כטפות מים, המתנדפות ללהט השמש היוקדת. ואם חלק הארי הולך לכל המפעלים מחוץ להתישבות – בהכרח הוא שההתישבות תגיע לפשיטת הרגל, ותתן חרב חדשה בידי מתנגדינו – להראות כי איננו מוכשרים לשום עבודת יצירה מעשית.

מה היא המסקנא?

ההסתדרות הציונית לא תוכל להשיג את האמצעים גם בשביל בנין הישוב החקלאי וגם בשביל בתי־ספר ובתי־חולים. כל הכספים – אפילו אם יבואו כגשמי־נדבות – עוד לא יספיקו להתישבות. ההסתדרות הציונית מוכרחה לפרק מעליה את העול הזה ולהכניס בו את הישוב שבארץ, והישוב מצדו צריך לסדר את האוטונומיה שלו – לשחרר את ההסתדרות הציונית מהספקת צרכים כאלה שאינם בעיקרם אלא בשביל הישוב הקיים. נתאר נא לעצמנו – מה יהיה אם יפסקו האמצעים מאמריקה? האם יחדלו האנשים לשלח את ילדיהם לבתי הספר? לא. יתאמצו בכל הכחות, יוותרו על כמה וכמה מותרות, שמוציאים בארץ יום יום, ויסדרו בעצמם את בתי־הספר ואת בתי החולים הדרושים. אני יודע, כי יש להביא בחשבון את המיסיון, שחלק אולי ישלח את ילדיו אליו. אבל יש תריס כנגד זה, אם יהיה כוח בידנו להטיל מסים על כל אחד ואחד, ולספק בהם חלק מצרכי בתה"ס – אזי אין מקום לפחד הזה. ולזה יש אמצעי אחד: כפיה בכוח, כמאמר הידוע: “כופים אותו עד שיאמר רוצה אני”. גם הקהלות המסודרות בארצות אירופה יש להן הכוח הזה.

והנה, אחרי התקוות הגדולות והפסוקים (שאין לנו מחסור בהם) שפסקו עליהן – ישנם עוד פסוקים אחרים: “בשובה ונחת תושעון”, “לאט־לאט נעשה גם את זה”, “בא”י אי־אפשר לעשות כמו שעושים בגולה", פה יש לנו זכויות על בית־לאומי, יש לנו חובות מהממשלה, ולכן נשב ונצפה עד אשר נכריח את הממשלה. זהו הצ’רטריזמוס הרוחני. מה היו אומרים הצ’רטריסטים הארציים? – לבנות מושבות? מה חידוש יש בדבר? יש מושבות גם ברוסיה ובארגנטינה. – לקנות אדמה? הלא כל הג’יפטליק מוכן לפנינו. – לדאג לכסף? הלא נשיג הלואה לאומית. כל הדמיונות האלה לא ישביעו אותנו. זו לא גבורה יתרה – לרכב על כנפי הדמיון ולשגות באילוזיות. גבורה היא להביט בפני החדלון, לעמד על המשמר ולא לרפות את הידים.

טענות המתנגדים למסים אינן נכונות. אני יודע היטב את מצב האכרים, שהם כורעים תחת עול המסים. אבל שיטת המסים שהד"ר רופין מציע היא כמר מדלי לעומת המסים שהם נושאים בהם. אם גם יקחו גם את הרכוש וגם את ההכנסה בתור בסיס – לא יגיע הסכום בזמן הראשון אלא לאיזו לירות בשנה. ההכנסות האלו לא תספקנה את הצרכים שלנו עד כדי לשחרר את ההסתדרות הציונית מההוצאות על הישוב הקיים. אבל יש בזה התחלה לכך. יש שיטה, ולאט־לאט נגדיל את מעלות הסולם. וזהו העקר: שלא תהיה מקריות במעשינו, שתמיד תהיה שיטה. האכרים צריכים לדעת, כי גם מגרעין חטה קטן יצמחו שבלים טעונות חטה, ומגרעין של “זוּן” לא תצמח חטה לעולם. חוסר שיטה, או השיטה שהם מציעים – זוהי “פסולת”, שאין תקוה ממנה.

בכל הויכוחים שהיו על דבר המסים הורידו את שאלת המסים ממדרגה של פרובלמה ישובית לאיזה צורך מקומי. אם נתאים את שיטת המסים לגוף הלאומי הקיים רק בארץ, מבלי לתת לה סגולה מיוחדת של גמישות, שתוכל לגדל עם רבבות העולים שיבאו לארץ – לא תהיה לה תקומה. שיטת מסים שיהיה לה לא רק ערך רגעי, אלא שתהיה גם בת־קימא היא רק זו שהד"ר רופין וה' ברלין הציעו אותה.

בכל הישיבות של אספת הנבחרים קשרו קשרים לנו אחרים ואנו בעצמנו כל"חלוצי העם". אנחנו צריכים להראות זאת במעשים, ובמעשים נראה את זה אם נרתם את עצמנו בעול שכם אחד עם ההסתדרות הציונית ונמשיך בו, ונמשיך.

תרפ"ב

אחד העסקנים הקרובים למפעל ההתישבות בקרים, מומחה לחקלאות, ציוני וותיק ויודע את העובדות ממקור ראשון, תאר לי בשיחה פרטית את המפעל הזה בדברים האלה:

הממשלה הסוביטית הפרישה מהאדמות הנמצאות ברשותה שטח התופס כאחד ורבע מליון דונם בגלילות קרים, חרסון לצרכי התישבות יהודים ברוסיה, בכדי להעבירם מהעיר לכפר. השטחים המוקצים למטרה זו מאוחדים בגושים גדולים. האדמה פוריה מאד. יבולים מגיעים לשלש מאות ק"ג חטה ולארבע מאות ק"ג תירס לדונם. הגבעות ואדמת החול טובות לגפנים ולעצי־פרי שונים. הממשלה מציידת את המתנחלים בעצי בנין מיערותיה ובזרעים. פרת־חלב טובה עולה לכל היותר עשר לי"מ, ובהמת עבודה נקנית ג"כ בסכומים קטנים. סידור משפחה יעלה איפוא מ־120–150 לי"מ. העובד על אדמה פוריה אינו זקוק לתמיכות נוספות גם בשנות המעבר הראשונות. העזרה הנתנת בטוחה איפוא ומהירה. השטח המדובר נותן את האפשרות להעמיד על הקרקע באמצעים מועטים כ־20 אלף משפחות. בחבל זה יסגר המעגל בפני התישבות ממושכה, באין תקוה לרכישת שטחים נוספים. גם ברוסיה יש רעב לקרקע. כשלושה מיליון אכרים מחוסרי־קרקע הם. השטחים הפנויים נמצאים בחבלי סיביריה, ומחמת האקלים הקשה אינם באים בחשבון בשביל התישבות יהודים. ברוסיה האירופית, בחבלים שתנאי האקלים נוחים מעט, אין אדמה פנויה, מלבד אדמת בצות. שטחים כאלה הם רחבי ידים אמנם, אבל טעונים הם הכשרות קודמות יסודיות הכרוכות בהוצאות גדולות. ההתישבות בחבלים האלה לא תוכל להיות איפוא זולה ומהירה.

אלה הן העובדות הנתונות, ועלינו רק לבחנן על אמיתיותן. כור־בחינה אחר לא יוכל היות נגד עינינו. אין לשקול מפעל כביר האומר לקיים עשרים אלף משפחות בישראל, בהעמידו אותן על הקרקע, במאזני תעמולה “קרן יסודית”: אם המגבית שלנו תצא בשלום ובלי פגע, או שתפגם בשם צרתה בקרים. בתוקף הגיון זה עלינו לשלול מיסודה כל תמיכה הניתנת בגלות. קול כזה עוד לא נשמע עד היום הזה. לא עלה על דעת איש להפקיר חיי־השעה בגולה בגלל חיי־העולם המובטחים לנו בבית הלאומי. בלי חיי־השעה האלה שם, אין חיי העולם ניתנים להבנות פה. בדרך כלל היהודים הם תכלית בפני עצמם ולא כאמצעי לקיים “יעודים נשגבים” על פני האדמה. אין זכות קיומם נחתכת איפוא לפי שיעור המצוות שהם יכולים לקיים. בלי יהודים לא תהיה גם יהדות, ואתם תזרח מחר, גם אם היא שוקעת היום. מסביבת “אנוסים” יצאו הרצל ונורדוי. ואנוסי היבסקציה יעלו מחר את האש אשר היבסקציה מנסה היום לכבותה, כל זמן שהאומה קיימת בגופה יש להאמין בכל צורות השארת־הנפש, אולם כשהיא נידונה לכליה בגופה, בין בחרב ובין ברעב, כלים כל הקצין…

אלמלי היו קוצבים 15 מיליון דולר לתמיכת תגרנים זעירים ואנשי אויר אחרים, להשאירם בחנויותיהם ובמקורות מחיותיהם הפורחים לא היה נמצא גם עכשיו פוצה פה; סימן – שאיש לא הזדעזע למגביות הצדקה השונות באמריקה עד היום הזה; והן הלא בלעו סכומים עצומים. מדוע הקיפה אותנו איפוא הזעקה, כשבאים להוציא את אחינו מחנויותיהם וממשלוחי־ידיהם המסופקים ולחברם בקשר־קיים אל הקרקע? “גזירת השמד” פוגעת בעיר לא פחות מאשר בכפר. אדרבה. אם מאמינים אנו בכוח התחדשות הרוח הבאה בעקבות עבודת־האדמה, יש לקוות כי דוקא בכפר יתגבר כוח־החיסון בפני מזיקי הייבסקציה. השאלה היא אחרת: מה הם מקורות־המחיה, אשר באים אנו להציע לפני אחינו שברוסיה הסוביטית תמורת המקורות הנושנים, ההולכים ונעקרים מיום ליום ומשעה לשעה?

השלטון הסוביטי הנהו עובדה קיימת, ואך לשוא נבטלהו. גדולים ועצומים מאתנו הזניחו את “שיטת הבטוּל” ונושאים ונותנים אתו כעם כוח שוה. לכל הדעות שלטון זה בטוח לאורך ימים. והשליטים גופס, לפי דעת שונאיהם ומנדיהם, הם גדולי־כשרון ורבי־פעלים. ברורה לפניהם מטרתם, ובחצי הדרך לא יעמדו. אולי לא יעלה בידיהם להרוס את מחיצות־הברזל, אשר בין ספירת שלטונם ובין המדינות הרכושניות הכבירות, וממשלתם לא תשפך במהרה בימינו בכל רחבי תבל כולה. אולי גם בתוך תחומי ממשלתם יחולו שנויים קלים. על כל פנים על עצם המטרה המונחה בשאיפותיהם לא יוותרו. הלאמת מכשירי התוצרת תצעד תמיד אלפי צעדים קדימה, גם כשתעשה עשרות צעדים מדומים אחורנית. ה"נעפיזם" בכל צורותיו וגלגוליו אינו אלא חזיון עובר, תמיד גידול ששרשיו באויר ולא בקרקע; ראשון להעקר משרשיו הדלים עם כל זעזוע עובר. לא כל אחד מאחינו מסוגל להיות “איש־הנעפּ” ולא לנו להדפם למקורות־מחיה “נאמנים” כאלה. הגולה בכלל צפויה לכליה בתוקף השגויים הכבירים החלים בגיזרה הכלכלית אפילו במשטר הרכושני. מעמד־הבינים יומו בא: התוצרת נלחמת בכל האמצעים לקצר לעצמה את הדרך לתצרוכת ולהגות ממסלולו את מעצור הבינים בדמות התגר. במשטר הרכושני תהליך זה אטי הוא, ויש עוד אפשרות לשאוף רוח ולהחליף כוח. במשטר הסוביטי הכל נישא בסערה; והנפגעים פגיעה קשה ואכזרית הם אחינו. אחרים נפגעים כמעמד, ואנו – כעם שלם המהוה ברוב מנינו ובנינו שדרת־בינים כלכלית יוצאת דופן במשטר החברותי המשתלט. פסקו שמועות על דבר חללי מיתת בתי־דין אכזריים; לעומתם הולכים ורבים חללי רעב, בלי פסקי בית דין. הטבע גוזר כאן, ולפניו אין רחמים. לאחינו בארצות הגולה אין איפוא דרך חיים אחרת מאשר להיאחז במשלחי יד בטוחים ונאמנים. ובארץ ששמונים אחוזים מאוכלוסיה חיים על עבודת אדמה הן לא יתכן שדוקא אנו נבעט בה שם רק מפני החשש שידללו “מקורות השפע” הדרושים לנו להתישבותנו פה.

מאין הבטחון הזה לנו למפרע לחתוך גזר דין על ההתישבות ברוסיה לשבט? מיהו הפוסק האחרון הבטוח כ"כ במשפטו, כי מלבד בא"י כל נסיון להעמיד יהודים על הקרקע יעלה בתוהו? מהעבר אין להקיש על העתיד. נשתנו התנאים ואתם הכוחות הדוחפים. השאיפות מ"לפנים" לעבודת האדמה היו ספוגות אידיליה; ואידיליות תמיד מתנפצות אל סלעי המציאות האפורה; ואף מהן נשארו שרידים קיימים בדמות המושבות היהודיות ברוסיה הדרומית. השאיפות של היום לחקלאות ספוגות מרירות המציאות האפורה עצמה. מרירות קשה בעצמה כסלע וטעונה כוחות דחיפה כבדים, והיא לא תנופץ אל סלע המציאות. רב אמנם כוחה של האימפונדרביליה בהתישבותנו, “החוצבת סלעים, עוקרת בצות ומחדשת אנשים”. אולם היא אינה נעוצה בעבר בלבד. השיבה לעבר קדום ומזהיר היא בודאי אימפונדרביליה כבירת־הכוח, והשאיפה לעתיד “מחבק זרועות עולם” הנה ג"כ אימפונדרביליה. הקנאות הנלהבת לתיקון העולם, לחידושו, לשיפורו נושאת בחוּבה אותם המניעים הנעלמים והבלתי נמששים, שאינם נסדרים במדות המקובלות ואינם נשקלים בפלס השולט – אותם הכוחות המניעים הקרויים אימפונדרביליה. וקנאות זו בוערת בארץ הסוביטים, אם לא באותה האש הזכה הרצויה לנו ולא בגלויי האהבה המושכת אותנו; קנאות זו בכוחה להפוך אנשי אויר לאוחזי את ומחרשה. ובשגם שלקנאות זו מצטרף עוד כוח לחץ בלתי רגיל הכופה אותנו לשנות את ארחות חיינו. בעולם המיכני נוצרים עצמים איתנים תחת לחץ אלפי אתמוספירות שאינם יכולים בשום אופן להווצר תחת לחץ עשרות אתמוספירות. וגם ביצירת עם עובד יש כוח מכריע להבדלי מספרי האתמוספירות. עבודת האדמה שלא הצליחה תחת לחץ עשרות אתמוספירות, כאשר חפשו בה את האידיליה וכאשר איש האויר מצא לו מפלט אחר עם מעצור ראשון, תבנה ותכונן תחת לחץ אלפי אתמוספירות, כאשר היתה לגזרת־החיים בעקבות המהפכה הכלכלית אשר סגרה בפנינו את כל דרכי הקיום, ומפלט אין. ואם אל כובד הלחץ עוד מצטרפות אדמה הנענה לעובדה בשלוש מאות ק"ג חטה לדונם, ופרות הנותנות חלב בשפע, בוודאי שאין לנבא ימים רעים למפעל זה.

מתוך שנאה נטועה בלבות רבים ל"יבסקציה" הרודפת נשכחו הנרדפים, שמטה־לחמם הולך ונכרת. אף נסתלפו דרכי־ההגיון בבחירת טכסיסי־המלחמה. הגרזן, שבו באים לחתוך את הקשר עם קרים, עלול להתרומם על מניפו. בבנין “הבית הלאומי” לא באנו להתיר את הקשר עם בריטניה הגדולה, מפני שנמוקיה המדיניים אינם על “טהרת־הקודש”: בהנאה מיוחדת אנו מוסבים אל שולחן אחד, אם רק אנו מוזמנים, עם קיצוניים שבמשמרים, מבלי אשר יעלה על דעתנו להיות בוחני כליות ולב. אין לנו איפוא לחפש כשרות צרופה ומוסר עליון, בבואנו להושיט עזרה פשוטה ובנסותנו להעמיד את חיינו הכלכליים בגולה על יסודות נאמנים. תחשוב היבסקציה מה שתחשוב, תעשה מקרים קפיטל מפלגתי; יהיו הכוחות המניעים את המדיניות הסוביטית כולם חשבון קר וחוּלי; כך היא דרכה של דיפלומטיה, אחת היא מה צבעה. דיינו אם נפיק תועלת ממשית ובת־קימא; ואותה נפיק, אם נעביר חלק מאחינו למשלחי־יד פרודוקטיביים.

הקפיטל הנכנס בקשרי־מסחר עם הממשלה הסוביטית אינו מתחכם כל כך כמונו בחיפוש ערבונות; והוא עוזב את מבצרו הבטוח, ויש לו איפוא מה לאבד; ואנו במקום הסכנה, ואין לנו מה לאבד, באשר המים הגיעו עד הנפש. ילדות היא לחשוב, כי הממשלה הסוביטית להוטה אחרי 15 מליון הדולרים שלנו; מפסלתנו לא תתעשר, סכום זה יכולה היא בלי ספק לחשוך, אם תוותר על תעמולה באיזו פנה נדחת במזרח. רוסיה אינה פולניה, ובלעדי “ההסכם” אתנו תמצא דרך למלוה, כאשר הקפיטל רק יחוש ב"קרני- מישושו" המיוחדות כי הגיעה לו “עונת־הבכורים”; פולמוס־המפלגות באנגליה עכב בעדה, ולא אנו. גם בממשלת הצאר לא עלה בידינו להיות אבן־נגף בהשגת הלואות; בגלל הרדיפות שנרדפנו בתוקף חוקים מיוחדים לא נפסלה רוסיה בעיני צרפת. רוסיה באוצרותיה הבלתי מוגבלים תהיה תמיד אבן־שואבת לקפיטל. והסוביט הלא אינו גוזר גזירות מיוחדות עלינו. בגללנו אינו יכול לשנות את המשטר הכלכלי. אבל בימיו שקטה הארץ והושם קץ לפרעות. והעמדת יהודים על קרקע נוגעת נגיעה ישרה בשלום הארץ והתבצרות משטרה הכלכלי. צופים למרחקים ומדינאים מובהקים כמנהיגי רוסיה הנוכחית יודעים להעריך את כוחם של גורמי תסיסה בחברה אם גם מספרם קטן. ההרמוניה ושווי־המשקל עלולים להפגע בין כל חלקי האוכלוסים המונים מאה ועשרים מיליון, כשמיליונים אחדים, חריפי־מוח וכבירי־רצון, לא היו בטוחים בחייהם, וממילא יהפכו למעוררי תסיסה. בסוציולוגיה שולטים בבחינה ידועה חוקים דומים לאלה שבבקטריולוגיה. יש איפוא הבטחון הגמור כי הממשלה הסוביטית תעשה הכל מה שבכוחה לסייע להעברת יהודים לחקלאות, ולא מתוך כוונות מדיניות כלליות ולא מתוך “אהבה צרופה” אפלטונית. הסכנה יכולה איפוא לבוא רק במקרה “חילופי־משמרות”. הגרזן שוב עלול להתרומם על מניפו כשנבוא להשתמש בנימוקי־חששות כאלה. מי חכם ויגיד מה דמות תהיה “לחילופי־משמרות”. מי חוזה ויחדור בעד הערפלים העוטים את העתיד הקרוב ויגלה לנו: מי מהשמשות המנסרות בגלגל עולמנו תשקע, ומי מהן תעלה ותזרח באור שבעתים. על כוחות עצמנו איננו יכולים, לפי שעה, להשען בכל מקום; ומי חוזה ויקרא בשם את המנצח במלחמת האיתנים, – כל העולם כולו הנהו ביום הזה הר געש והמזרח ביתר שאת…

כל התנגדות לאמצעי־הצלה ארעיים יש לה טעם, כשבמקומם באים בהצעת הצלת־קבע. ואותן אין בכוחנו להמציא. איננו יכולים לאמר לאחינו שבגולה: השערים פתוחים, בואו והתאחזו בארץ! מיליון דונם אדמה מוכשרה בלבד יעלה כששה מיליון לי"ש, סכום כמעט כפול מכל המגבית הקצובה לצרכי ההתישבות בקרים. וסידור יחידת־התישבות בארץ ישראל מוכרח לעלות לא פחות משבע מאות לירות. ושטחי אדמה רחבי־ידים אין גם מן המוכן. לאט לאט עלינו לרכשם. ארץ ישראל יכולה, לפי שעה, להענות רק לחלק מההגירה ולא לכולה, אף לא לרובה. אנו מורידים את ארץ ישראל ממרום מעלתה בבואנו להציגה לעומת קרים בוכוחינו ובחרדה אשר חרדנו. קרן־היסוד היא אמנם מכשיר חשוב בציונות. אבל נשמת הציונות איננה; ובהפגעה בשל צרתה קרים מהכנסותיה עוד לא יופחת משהו מכובד הציונות. אחרת היא הפרובלמה של בנין מדינה במקלט בטוח לעם ישראל שיחיה את חייו העצמיים ושיצור תרבות עצמית על כל תאיה, ואחרת היא הפרובלמה של הצלת היהודים מכליה. אם בחינת אוהל ובית, האוהל אינו מאריך ימים, אבל מושיט הוא עזרה מהירה וזולה. בית לא יבנה ביום אחד, ובסכומים הדרושים לבנין בית אחד אפשר לנטות מאות אהלים ולתת מחסה מהיר לרבבות. גם במולדת ניתנת העזרה הראשונה באהלים, אהלים על דרך הפשט, ולא עלה על דעת איש לאמר: הבזבוז על משכנות הארעי למה הוא בא, הבה ונשכין את כל העולים בבתים. התישבות קרים כשהיא לעצמה יכולה לרדת מעל סדר היום, אבל סמלה חי וקיים! היא מסמלת את ההכרח להעמיד הרבה מאוכלוסי היהודים בגולה על הקרקע, וכתוצאות הכרח זה לדאג למקורות כספיים. “נהר־הזהב” באמריקה מן ההכרח, איפוא, שיתפלג לשני נחלים: אחד להצלת היהודים בגלות ואחד לבנין ביתם בארצם. כי מתוך חרות תבוא החרות השלמה ולא מתוך עבדות דוקא; וע"י חלוצי המחשבה החפשית ולא ע"י פליטי חרבות. והבראת הכלכלה היהודית בגולה – בשביל אלה שמולדתם הולכת ונבנית ואינה יכולה עוד לקלטם – מפלסת דרכים לבנין המולדת גופה…

ת"א, תרפ"ו

¹

בערבי קונגרסים ואספות־נבחרים נוהגים אנשי־שלומנו לשים מצור על “המצודה הכספית”. חובבי החנוך אינם מהמפגרים והמרושלים. ראשונים בין מיטיבי־הקלע מתגייסים. מן התורה, הנביאים, כתובים ראשונים ואחרונים שופעות הראיות כי החנוך הנהו צורך חיוני לנו. חזיון מוזר. “עם־הספר” בא להוכיח, כי אינו יכול לוותר על בתי־הספר.

חזיון מוזר, אבל קיים. הנכנס “למערכה” צריך איפוא לשלח לפניו ליתר בטחון “דגל לבן”, למען ידעו כי לאוהבי החנוך הוא ולא לצריו. בדברי שלום צריך לפתוח ביחוד החשוד על כלכלה. והיא, היא גם הנותנת. ההשכלה העממית והמקצועית עומדת במדרגה אחת עם כיבוש עמדות כלכליות, ואפילו עם גאולת קרקע. כלכלה לאומית בריאה, איתנה ובלתי תלויה עומדת בעיקר על כח־ההתחרות של תבואותיה בשוקי־בית ובשוקי־תבל; בכח זה תלוי כל קיומנו בארץ. ועמדה זו יכולה להיות מובטחה לנו אך ורק בתוקף השכלה מקצועית ענפה ורחבה. על השכלה מקצועית עומדות החקלאות והתעשיה המודרניות; עם כיבושי המדע והטכניקה הן גדלות ואוזרות חיל, בלעדיהם הן מפגרות, וכתוצאה נדחקות תבואותיהן מהשוק. ב"מגן־דוד" ו"בלחי־החמור" אין לעמוד במערכות מלחמה מול תותחי הזמן הכבדים. והשוק העולמי הנהו מערכה לפי דרכו וזירת־התגוששות של איתני התעשיה והחקלאות. באמצעי־תוצרת פרימיטיביים אין איפוא אפשרות להגביר את תנובת־האדמה, לשפר את התעשיה, וליצור אוכלוסין צפופים, ולעמוד בהתחרות עם החקלאות והתעשיה המצוידות בכל מכשירי התוצרת היותר חדישים.

ה"כלכלה" מצווה איפוא על השכלה מקצועית, וזו אינה אפשרית בלי רשת בתי־ספר מתוקנים וגני־ילדים. כלכלה זו אינה צצה וצמחה בכוחות עצמה, בכוח טבע הארץ, טבע אדמתה ותנאיה; היא לא תצמח אם לא ימצאו בעלי הכרה לאומית עליונה המחפשים תיקון וגילוי לכוח־יצירתם ולעצמיותם העצורה; כל הציונות בנויה על השאיפה הפנימית של התגלות העצמיות הלאומית, וכל מפעליה הכלכליים יונקים מעצמיות זו. המגבירה – מגביר מקורות המרץ של היצירה הלאומית; המתישה – פוגם בהם. בלי מקורות החשמל והקיטור תעמוד המכונה; ולהיפך: לכל תוספת כוח יש גמול. לא עצם החנוך עומד איפוא בגדר שאלה, כי אם צורות החנוך מחכות לפתרונים.

אנו הבאנו אתנו מהגולה צורות־חנוך נושגות, פרי כלכלה לאומית זרה, שאינן מתאימות לכלכלה הלאומית ההולכת ונוצרת בארץ. כמעמד־בינים בתוך העמים השולטים והיוצרים ספקנו אינטליגנציה מכל המינים שתפקידה היה להיות מתווכת. פה צר הוא שדה־התיווך. אין בארץ מיליוני אכרים בעלי כוח־קניה. המציאות הארצי־ישראלית חוסמת לפנינו את הדרך לחטא: לחיות כעם מנצל. מציאות זו גוזרת: או לקום לתחיה בעבודה, או להכחד. אבל עבודה אינה דיבור על עבודה ולא משחקי־עבודה, כי אם יגיעת־כפים ממש. ובעבודה חייבים אנו לחנך את ילדינו ולהקנות להם גם את הלימודים. אין לנו צורך לגלות אמריקות חדשות; הן כבר גלויות מכבר. שטת “החיאת־הלמודים” יצאה כבר מעיון ונכנסה למעשה בהרבה בתי־ספר כפריים בארצות הברית. מתוך העבודה, המסתגלת לגיל הילד יום יום ועונה עונה, באה הסברת הנושאים השונים. מתוך מראות השדה נקנות הידיעות. הספר בא כמסייע. “בתי־הספר האורגניים” מפתחים את כשרונות הילד בעיון ובעבודה. כל היום עסוק הוא באיזה ענף עבודה. בית הספר גופו הנהו בבחינת משק. הילד מכין במטבח, לפי תור ידוע, “בעצם ידיו” את סעודתו, שוטף את הכלים, מנקה את החדרים, מטפל בגן; מתרגל לשמש את עצמו, ולא שאחרים ישמשוהו. התורה והעבודה יורדות בשבילו שעה שעה ויום יום כרוכות. אגב־לימוד מרגיל הוא את עצמו לאומנויות־יד שונות; ואגב עבודה יקנה חכמה ודעת.

בלי אמצעים גדולים נהפך כל בית־ספר כפרי לבית־ספר חקלאי. ופה אנו חיים עוד במאה הקודמת, ורואים בבית־ספר חקלאי מרכזי מיוחד את המופת והמלה האחרונה בחינוך חקלאי. בכל קליפורניה מתקיים אך בית־ספר חקלאי אחד. לעומת זה בכל בית־ספר תיכוני בכפר מוקדשות המחלקות האחרונות לחינוך מקצועי. אין להטיל חובה על כל בן־אכר שישאר בחקלאות. הנטיות הטבעיות מכריעות. אולם לכל תלמיד ניתנת האפשרות בעודנו יושב על ספסל הלמודים לנסות את כוחותיו בענפי־עבודה שונים ולהסתגל לאחד מהם. כל אחד מתחנך איפוא חינוך עצמי ובעבודה עצמית. כל תלמיד מקבל על עצמו להוציא לפועל תחת הדרכת מורה תכנית־עבודה ידועה בחקלאות, בחרושת או במלאכת־יד. כל תכנית היא בחינת משק זעיר. כל החוקים הכלכליים, המסחריים, הטכניים, שעל פיהם יתנהג משק מכניס, מונחים גם ביסוד משק “הילדות” המחנך; הוא צריך אפילו לתת ריוח נקי. התכניות האלה מובאות בחשבון בחוק־הלימודים הקבוע ומשחררות את המוציאן לפועל מלימודים שונים הנגררים כסרח־העודף בכל פרוגרמה של בית־ספר ומטמטמים בהרבה מקרים את המוח. מתוך חדוות־יצירה מוצאות לפועל התכניות האלה, ומתוך חדוות־יצירה נרכשים כל הלימודים העיוניים הנלוים על העבודות והמעמידים על הרבה חזיונות־הטבע הכרוכים בעקבות העבודה יום־יום. תלמידי הכפר מאוחדים להסתדרות גדולה כ"צופים חקלאיים". הם חוללו מהפכה בחקלאות ארצות־הברית בבירור זרעים, בהשבחת גזעים, בשימור פירות, בהגברת תנובת האדמה והגדלת הכנסות המשק. הסתדרות כזאת תחולל פלאים גם בחקלאות שלנו. היא היחידה העלולה לבנות את המשק הביתי המתוקן, לספק את השוק הפנימי בחלב, ירקות וביצים מתבואות שדותינו; ורק הן תהיינה בנות־התחרות. כל בי"ס במושבה יוכל באמצעים קטנים להנהיג תיקונים כאלה. אין צורך בחוה מיוחדה לתכלית זו; אין צורך במכשירי־עבודה מיוחדים. משק האב והדרכת בית־ספר מצטרפים לכוח חינוך גדול, הן בתורה והן בעבודה, ששום בית־ספר חקלאי מיוחד, היכול להכיל בין כתליו רק מתי־מספר והעולה בסכומים גדולים, אינו יכול להוביל לתוצאות כאלה. בסכום המוצא להכשרת מאה תלמיד בבית ספר חקלאי אפשר להכשיר אלפים, ובהתקנה אינדיבידואלית ביותר, בשטה המונחה ב"צופים חקלאים" ומחלקות מקצועיות נוספות.

אין פלא איפוא, כי הסתדרות העובדים בארץ פרשה מן הצבור ומחפשת לה דרכים בחינוך לפי המגמה הברורה בכל חייה ועצם קיומה. אין לראות בהתבדלות זו שאיפה “לחידוד־המעמדות”, ואף לא איזו מותרות. לרבים מאתנו רעיון־העבודה הנהו אידיאל מרומם ונשגב, משאלת־חיים, שאיפה להנחילה בהדרגה לדורות הבאים. לעובד העברי העבודה היא מצות־השעה, מציאות־הרגע המתוקה והמרה כאחת. לרבים מאתנו תיקוני־החינוך אינם אלא שאלת שיפור־החיים; בין כה וכה אין עינינו נשאות לקראת עתידות בנינו אלא לראותם עורכי־דין, רופאים, מהנדסים; אין השעה דוחקת איפוא בשבילנו לחולל מהפכה בבתי־הספר. אחרת היא עמדת העובד. נפשו נקטה ב"עודף־התוצרת" של האינטליגנציה; את בניו הוא מחנך בעבודה ממש; ורוצה הוא שהתורה והעבודה תרדנה כרוכות בבית־הספר העומד למשאלותיו; אין בכוחו להפוך את בית־הספר הכללי לפי רוחו; ואינו יכול להפקיר את בניו. באין ברירה מוכרח הוא להקים לו בתי־ספר משלו לסיפוק צרכיו. בודאי גם בתי־ספר אלה אינם נענים עדיין לשאלות היום; בודאי מלאים הם לקויים. אבל מי שאינו זורע לא יקצור לעולם.

לא לפי המגמה שהיתה מונחה בחיינו בארצות־הגולה עלינו לצור את צורת בתי־ספרנו ומוסדות־תרבותנו בארץ; ואף לא לפי הרוח השולטת בארצות נושבות. כל המוסדות האלה צריכים להסתגל לדרישות ההתישבות; והן הן אשר עליהן לקבוע את המוקדם והמאוחר בהקמת מוסדי־תרבות. מעטים הם שימצאו סמיכות־פרשה בין תיאטרון ובין התישבות חקלאית; הצופה עתידות ישורנה, ומקרוב ולא למרחקים. הבריחה מהכפר אל העיר היא שאלת השעה גם בארצות־הברית. הכרך מושך. והכוח שכנגד הנהו להכניס מתרבות העיר אל הכפר, ו"לעשות את חיי־הכפר מושכים ומנעימים". הרדיו ישפיע על מהלך החקלאות לא פחות מאמצעי זיבול נמרצים, האדם כעץ־השדה זקוק לגירויי־יצירה, לכוחות דוחפים. ובהתישבות שלנו יש גם בריחה מהעיר. מכוני־תרבות המכוּונים לתועלת הצבור הגדול הם גורמי התישבות, המשמשים ככוח־מושך וככוח־מחבר כאחד. ותיאטרון עברי בשביל גדולים וקטנים זכותו עומדת לו מבחינה התישבותית כבית־ספר עממי. אחדות השפה אינה רק גורם רוחני, כי אם גם כלכלי מבחינת חסכון הכוחות. והתיאטרון הטוב רק הוא ינחיל מתוך קלות את הדיבור העברי לגדולים.

באספת־הנבחרים רבו הויכוחים בדבר שדה העבודה ההולמת את הועד הלאומי. הצעות שונות נשמעו, שאף אחת מהן אינה מתקבלת על הדעת. ביאת־כוח סתם בהנהלה הציונית אינה שדה־עבודה. שוב תתחדש “הטחנה הריקה” שמחוסר גרעינים לא רק שאינה מוציאה קמח, אלא אפילו אש אינה מעלה. שתי הנהלות שכל אחת מהן אחראית בפני מוסד־נבחרים אחר אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. ובין שההנהלה הציונית תהיה הומוגנית, ובין שתהיה קואליציונית עלולים שני באי־כוח הישוב שיהיו בתוך ההנה"צ, שאינם גם הבבואה הנאמנה של כל צרופי־הכוחות בישוב, לפגוע בשווי־המשקל של הכוחות המצורפים. “פוליטיקה חיצונית” היא המכשירה תנאים לישוב המתהוה, לכיבושי עמדות כלכליות, להגברת כוח־הקליטה של העליה, וזוהי ההגמוניה הגמורה של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית. ההתישבות היא בשביל עולי־הגולה, ומקיפה היא לא שאלות טכניות בלבד, שהישוב הוא מומחה בהן, כי אם שאלות חברותיות מרכבות הנוגעות לנפש העולים, ולא הישוב יכול להיות המכריע בהן. הישוב צריך להטיל על עצמו את החובה של סיפוק צרכיו העצמיים; כי בלי חובות אין גם זכויות.

החנוך זוהי שדה־העבודה של הישוב, גדולה מאד ורחבה מאד. ולא לשם העסקת הועד הלאומי יש הכרח ליחד לו רשות זו, כי אם לשם הבטחת החינוך, שיהיו לו בעלים נאמנים ומסורים היודעים את צרכיו. הקונגרס האחרון היה “דרמטי” מאד, אבל ללא אפילוג; והזעזועים שחלו בו עדיין ממשיכים לפעול. כל קונגרס עלול לחולל משברים, וכל חלופי־אישים בנשיאות. ההפסקה בין “מלכות למלכות” בציונות עלולה להיות יותר ממושכה מאשר חלופי־משמרות באספת־הנבחרים; והגולה המעניקה את הקרנות צריכה להכיר את הכתובת של הישוב הקיים בכל מקרה שהדבר נוגע בצרכיו, ולא להשתמש ב"כתובת־בינים". כל הפסקה בעבודה ישובית גוררת אחריה תוצאות רעות. אבל אינה דומה הפסקה בגידול להפסקת לחם חקנו. והחנוך הוא לחם חקנו, ואינו יכול איפוא להיות תלוי בקונגרס הצפוי לתנודות ולזעזועים; ואין צריך לאמר שאינו צריך להיות בסוכנות היהודית, “שחמשים האחוז” מצד השני הם “גודל נעלם” בשבילנו, ויהיה צורך עוד להרביץ בהם תורה איך צריך להרביץ תורה בחיינו. יציבות וקביעות למצער, בלחם חוקנו ובצרכי הישוב הקיים, אם כוח אין בנו להעמיד את הישוב המתהוה על גורמים יציבים. והועד הלאומי עלול להיות גורם יציבי אם הישוב יתארגן. לא מהיות החנוך פחות במעלה עלינו להוציאו מרשות ההנהלה הציונית, כי אם בהיותו ראשון במעלה עלינו למסרו לרשות הישוב המאורגן, שיהיה חרד לגורלו ושיגדלו ושיטפחו.

ת"א, תרפ"ו

כל חיינו עניים הם ממעש ועשירים בפרובלימות; ובעושר מופלג זה צפונים הסימנים המובהקים של העוני. עם רב־יכולת, שמצויים לו מן המוכן גם שטחי אדמה רחבי־ידים גם אמצעים כספיים בשפע, פטור הנהו מהרבה שאלות מטרידות. מחלקים את השטחים האלה לריבועי שחמט, ומעבירים מתנחלים, כאשר יעבירו שתילים רכים מהמשתלה לאדמת־מטעם הקבועה. כיבושי המדע והטכניקה החדשים מסייעים “לקפיצות־הדרך”. אחת היא המהירות בכיבושי־מלחמה בחרב ובכיבושי־שלום במחרשה. כשהמחנה עצום והצידה רבה יש כיום הזה אפשרות להשתרע על פני חזית ארוכה ורחבה בצעדים מהירים שלא שערום ראשונים. אולם כשחסרים שני גורמים ראשונים אלה באה ההתלבטות בבחירת טכסיסי הכיבוש. באין די אונים אין גם ברירה אחרת אלא לקצר את החזית, לעזוב הרבה עמדות חשובות כשהן לעצמן, בכדי להתבצר באלה החותכות את החיים ואת המות; ושאלת המוקדם והמאוחר מתיצבת בכל מוראה.

אין החקלאות כשהיא לעצמה רואה בעיר את צרתה. אדרבה. הכפר נבנה מהעיר; לא כל תבואות השדה מוצאות להן מהלכים בשוקי־תבל, והשוק הפנימי ההולך ומרחיב את בית־קיבולו עם רבוי אוכלסי העיר הנהו תנאי קודם והכרחי להצלחתם של ענפי חקלאות שונים. אף לא יטלו “קנאי החקלאות” גדולה לעצמם לאמר, כאשר מיחסים להם, כי הם אשר “גלו” בהתישבותנו את האדמה. גלוי וידוע כי כלנו, בנערינו ובזקנינו, הוגים חבה והערצה לאדמה, אם כל חי, ובחלום ובהקיץ פינו מלא תהלתה. אבל בחבה ובהערצה לא נקרב את הגאולה, לא את גאולתנו ולא את גאולת הקרקע. בשעת־חרום ובעתות אין־אונים הרודף אחרי המרובה לא יתפש גם את המועט. והשאלה הנשאלת פשוטה היא וישרה: האומרים אנו לפזר את כחותינו הדלים לשבעה ימים או לרכזם בנקודה אחת, ומהי נקודה זו?

והתשובה על שאלה פשוטה זו אחת היא גם כן ופשוטה: כיום הזה ריכוז הכוחות הנהו כל חיינו; לא עלינו לצבור כל אבני־הבנין להקמת “ביתנו הלאומי”, כי אם לתת עין “באבן־השתיה”, וזוהי – האדמה! החבה וההערצה נא להשאיר לכל המפעלים הרבים והשונים אשר בתכניותינו, אבל צנורות־השפע המעטים אשר ברשותנו להוליך אל האדמה, על כל פנים לא להסבם הצדה. כי האדמה היא בבחינת תא־בראשית בבריאה אשר אומרים אנו לברא, ובלעדיה כל ארג־חיינו תחת שמי־התחיה קורי־עכביש. בראשית האדמה, ולא השמים, – דרגה ראשונה בסולם־המעלות ומפעל ראשון בסדר המפעלים. אחרת לא תתכן כלכלה לאומית נושאת את עצמה, לא תברא תרבות מקורית, לא יפתחו שערים לעליה רחבה, לא יתקיימו האוכלוסיים הצפופים המקווים ולא יתאחזו. בריטניה הגדולה, רבתי בתעשיה, נגשת במרץ רב לפתח את מקורות החקלאות שבה. במלחמות הבחירות האחרונות חרתה כל מפלגה ומפלגה על דגלה את החקלאות: מהקיצוניים שבמפלגת העבודה עד הימנים שבמשמרים. דברי לויד ג’ורג': “אין ארץ יכולה לפרוח בלי אוכלוסי שדה”, היו לדברת היום באנגליה. מצות־היום שלנו בחמש השנים האחרונות היתה הפוכה מהקצה אל הקצה. אנו דברנו על “שובע” בקרקע. בספירות־השפעה ידועות השתלטה מגמה עוינת ביחס להתישבות חקלאית, ועינינו היו לעיר, אף השאנו את עיני העם לעיר. “הגאולות” האחרונות, הנשאות עתה לתהלה בכל פה, לא באו עם הזרם כי אם נגדו, אחרי עכובים רבים ומעצורים שונים. החמצנו שעת כושר גדולה. ובחוסר היציבות המציין את כל מעשינו איננו בטוחים ביום מחר לאן יגרפנו זרם חולף. על כל צרה שלא תבא נסחים אנו קדם־כל מעל הקרקע ומענגים את עצמנו – באויר! הנה גם העליה הרביעית נהפכה לדרבן לחכמי כלכלה חדשים המנבאים ל"מהלך־חדש"; זאת העליה, שעל־פי כל מהותה וכחות הדחיפה שבה, היתה צריכה להיות לנו למזכרת־עון על העבר ואזהרה לעתיד. באותה הכלכלה הלאומית המפלה את מכותינו בארצות המקיאות אותנו מקרבן אנו אומרים לרפא את פליטיהן בארץ־הבחירה, בבאנו לטעת כלכלה זו תחת שמיה – תחת שמיה ולא על אדמתה. והמליצה “באש נפלה יהודה ובאש תקום” נהפכת בתוקף “המהלך החדש”: באויר נפלה יהודה ובאויר תקום!..

כל הבריחה מארצות הגולה במזרח אירופה היא, כידוע, בריחה מחמת מפלת של כלכלה לאומית מתמוטטת; בנין עתיק־ימים שיומו רד. העליה הרביעית ברוב מנינה אינה מביאה כעליות הקודמות פליטי “שניות־הרוח” “וקרעי־הלב” העורגים לתרבות מקורית והרואים את חידוש נעוריה בשיבה לגזע־מחצבתנו; אף אינה מביאה פליטי חרב פרעות, כי אם פליטי כלכלה לאומית ששרשיה באויר. מוץ נדף חדש ממדושת גורן חדשה. אין כובד בגופנו הלאומי, ולכן יכנף כמוץ בכל רוח מצויה. אין כוח־אחיזה לנו בגזרה הכלכלית הכללית, באשר אנו נעשים חוליה מיותרת בשלשלת מפעלי העולם עם השנויים החלים בכלכלה זו. עם שאיננו יוצר חמרי־בראשית כי אם רק “מסרסר” אותם לא תהיה לו תקומה, אחת היא אם יבנה את ביתו תחת שמי־עופרת או תחת שמי־תכלת. ונגד סרסרות זו נאסרת המלחמה בכל מדינה מתוקנת. יוצרי חמרי־בראשית שואפים לקצר את הדרך בין התוצרת ובין התצרכת ולחסום את הדרך בפני אנשי־הבינים. בגופנו הלאומי חסרה השדרה היוצרת, המקיימת עם, המחסנת אותו והמשרה עליו ברכה. והברכה היורדת על עמים שבתוכם אנו גרים נהפכת לנו למארה. בכל הרדיפות שהיו רודפים אותנו היינו תמיד מוּכי־חשכה; נשתנו הזמנים; כיום הזה יש ואנו מוּכי אורות בוקעים, באשר כל מהפכה כלכלית שמקורה בקדמה היא נגדנו. גם המכים אין להם צורך להתעטף שחורים. אדרבה. עוטי אורה הם. רוממות שחרור העמלים מידי מציקים בדמות אנשי־בינים בגרונם ושבט־אורם הנהו מטה־זעם נגדנו. גם לצעוק חמס אי־אפשר, כי הגזרות אינן על פי טבע מהותן חמס, כי אם גזרות על החומסים…

המלחמה שנלחמים בנו היא מלחמת־מצוה איפוא, ולמראית־עין אינה אפילו מכוונת נגדנו. רק חציה קולעים בכל גופנו בכל אשר נפנה, באין מנוס ומפלט, באשר אין לנו עמוד־שדרה יוצר והננו מרכבים ממעמד בינוני אחד החי על התיווּך בלבד. בקרב עמים אחרים נפגעים רק שדרות וחוגים צרים, ואנו נפגעים כעם, כלנו בלי יוצא מן הכלל. ובאין כלכלה לאומית נושאת את עצמה, כלכלה ששרשיה באדמה, מוּכים אנו גם בחומר גם ברוח. גם החלומות על אבטונומיות של מעוטים כלו כעשן. אין להביא ראיות מהעבר, שבו יכלנו גם בארצות־פזורנו לארוג את ארג חיינו ולהמשיך את “שלשלת־הזהב” מדורות קדומים, באשר בימים ההם תמכנו את יתדותינו במקורות כלכלה נאמנים, טבועים בעצמותנו ובנחלת־מורשה. בתקופת הפיאודליזם היה לנו מונופולין על מסחר ושולחנות. מעמד בינוני אחר כמעט לא היה. אחרים לא הפכו בחררה שלנו. האוכלוסים החקלאים, הרוב המכריע בכלל בין אוכלסי כל ארץ, היה מחולק לשני מחנות: בעלי האדמה, אנשי־מלחמה ורודפי־תענוגות, ועובדיה, עבדים נרצעים. אנו היינו היחידים המתווכים בין הכפר והעיר ואשר ידעו “להניד”, בצורת כספים, תבואות נכסי דלא נידי. התרבות עצמה היתה בימים ההם תאולוגית ע"פ טבעה, קרובה איפוא לשמים מאשר לאדמה. בתרבותנו עוד יקדה אש־קדומים והיתה נעלה ונשגבה על השולטת, ולכן יכלנו להיות סגורים בין החומות, לגדל תרבות זו ולטפחה. הדור מחק את הצורות הישנות כבגזרה הכלכלית כבתרבות, ובעקבות כיבושיו הולכות ונמחקות אחת אחת צורותינו הלאומיות המיוחדות.

עם בטול הפיאודליזם חדלנו להיות אדוני המצב אפילו בסרסרות. קם מתחרה לנו, קודם במעמד הסוחרים מבין אומות־העולם ואח"כ בתנועה הקואופרטיבית. הכלכלה הלאומית הכללית לבשה צורות מרכבות מאד. עבודת־האדמה התרוממה בכבושיה החדשים למדרגת מדע ואמנות. בכל מקצועות החיים באה חלוקת עבודה. התעשיה הכבדה יצרה מעשי־בראשית ותחסר את יליד־האשה בפלאי מפעליו מעט מיוצרו. אפילו דרכי־המסחר חדלו להיות פשוטות. בתרבותנו העתיקה אי־אפשר היה להחזיק מעמד במלחמת הקיום. ההשכלה חדלה להיות, כאשר היתה בפי מבשריה הראשונים, “בת־השמים”, כי אם מטה־לחם חילוני. התרבות גופה חדלה להיות חזון ומליצה, כי אם מחוברה יותר לאדמה ורחוקה יותר משמי־השמים. היא היתה אם הדור ובת הדור. ברזל לוהט ניגר בעורקיה, ולא אמונה תמה; והשולט על הברזל וכחות־בראשית כאלה מושל גם בה, יוצר את תרבות הדור המקורית ומטמיע בלי חמלה תרבויות חלשות שמקורן באש־קדומים ואין להן חלק ונחלה בחמרי־בראשית. יצירות ספרותיות בודדות גם כשהן מחוברות לקרקע אינן תרבות־עם, וקל־וחומר כשהן תלושות. גם מיטב השירה אינו מתגלה בדור זה בחרוזים ובצירופי אותיות. האדם שר עכשיו בפחם, באש ובברזל, יוצר צורות בלבות סלעים ויוצר מראות חיים על פני מרחב־השדה וצמחי־השדה. בחפירת מנהרה יש יותר שירה מאשר ביצירה הכתובה השרה על המנהרה. והשירה החרותה על פני השדמה במחרשה היא נשגבה מהשירה הכתובה בקולמוס על דבר השדמה. בכל הרשויות האלה שמעשי בראשית נבראים בתחומיהן אין לנו יד, ואפילו לא שליטה בעין; לא רק שהן מעבר לשדה יצירתנו, כי אם אינן אפילו בשדה־הראיה של משוררינו ואמנינו. הנושא היחיד של שירתנו היא העיירה, ואף היא יונקת מהעבר, כי בהוה נתנת לנו היכלת רק לשיר על עיירה, אבל כוח אין לנו אפילו להקים סוכה נופלת כמוה…

ככה היא תמונת חיינו בהרבה מארצות פזורנו וככה עלולה היא להיות מחר פה תחת שמי־התחיה. אנחנו איננו מחדשים את נעורינו, כאשר אומרים אנו לעשות, כי אם מחדשים את הגלות ומפעליה. בצר לנו אנו נשענים על “המרכז הרוחני”. זוהי דרכנו מאז ומקדם. כאשר יעלה השער על המרכז הרוחני סימן שאנו יורדים מטה: יורדים ביכלת־היצירה ויורדים אפילו ביכלת מעוף־הדמיון. מהו היקפה של התרבות שאנו מצפים ממרכז רוחני. אם תרבות פרושה מעט חזון ומליצה והרבה תאולוגיה אולי תברא אף זו בדמות לקויה. אולם אם תרבות זוהי תרבות הדור, המקיפה את היצירות הגדולות במדע ובטכניקה, לא תברא בלי האדמה ועובדה. תרבות זו שרשה בחמרי־בראשית הבונים כלכלה לאומית בריאה, עם מלא ולא מעמד מתווכים. הטשרטר לא יבראה, ואפילו אם ינפוהו מחדש בשבע נפות. לגרמניה ואוסטריה היו טשרטרים על נפות אוסטמרק, טשכוסלובקיה, וטשרטרים מבוססים לא על נייר כי אם על תותחים אדירים; כלם נפצו ליד מחרשת האכר. מרכזי תעשיה רבים בסלובקיה עודם היום בידי גרמנים, ואדון היום הנהו זה שהיה עבד אתמול – האכר! בלודז ובורשה יש לנו חלק בתעשיה, ושליטה אין לנו עליה. בתל־אביב ובחיפה ובהדר־הכרמל אין לנו יתר בטחון. כרכים בנינו בכל תפוצות הגולה, וכרכים רבי אוכלוסין, אבל הם לא בנו את העם ואת תרבותו. ירושלים שבליטא הכילה שכונות, עבריות שלמות וטהורות מתערובות, גדולות מתל־אביב ומהדר־הכרמל. ובערי־התחום כל שכונה יהודית גדולה נמצאת ליד שכנתה הסמוכה באותו היחס שתל־אביב העברית ויפו הערבית נמצאות. אין חידוש איפוא בכרכים ובערים שאנו אומרים לבנות. כאלה בנינו, כל אחד מהם גדול באוכלסיו פי כמה מאוכלסינו בכל הארץ. סתם אוכלסים יהודים צפופים אינם מביאים את הבטחון החסר לנו. האדמה היא המשנה את הערכין הן בחומר והן ברוח. גם בימי־קדם היתה תרבותנו פרי־האדמה, והנבואה לא ירדה משמים ארצה, כי אם מאחרי מחרשת הפלח העברי עלתה מהארץ שמימה. ואדמה זו לא תחכה. מה שקל היה תמול קשה היום, ומה שעוד בגדר האפשרות היום יהי מן הנמנעות מחר. בינתים שלוחה היד הנעלמה וכותבת: מנה, תקל ופרסין…

בכל הדברים הנאמרים אין תורה חדשה, אבל יש בהם משום “משנה תורה” לקיים מה שנאמר: ושננת השכם והערב. התורה ידועה, אבל מה תתן ומה תוסיף אם גנוזה היא. גם אלה ההוגים בה ברוחם מפירים את מצוותיה במעשיהם. אנחנו מתנחמים כי אנו בכוח מציאות הפוכה נגיע אל המטרה הנכספה דוקא בהתחלה מהסוף. אולם המציאות מכזיבה יום יום את הפילוסופיה השגורה בפי רבים מחכמי הכלכלה שבנו, כי הקו העקום והזיג־זגי הנהו הקו הקצר בחיינו ודרכי־העקלתון הן המנחות אותנו למישרים. אחת היא אמת־הבנין למשק־היחיד ולמשק־עם. והיחיד לא יבנה גם בארץ־הבחירה את ביתו בשגעונות ובתהפוכות כאלה שהיה לנו לטבע שני בבניה הלאומית שלנו. בלי דאג קודם כל ללחם חקו שיהיה מובטח לו יום יום לא יטע פרדס אפילו פתח־תקותי כשימצא באי־בודד עזוב לנפשו; ובלי יסוד איתן לא בנה עוד איש בית אפילו בתל־אביב הנצבת כאילו – לפי דברת רבים – ככפירה חיה במציאותם של כל חוקי כלכלה. בדרך המקבלה בכל הארצות יחשוב היחיד גם בארץ את חשבונות עולמו ולפי חוקי הכלכלה השולטים ינהיג אותו כל עם מחונן בחוש טבעי טמיר המנחה אותו למישרים בלי חשוב הרבה. אנחנו מרבים להתחכם, החוש הטבעי הזה חסר לנו, ובלי מצפן נאמן נאבד בתוהו לא דרך. והמצפן שנוכל לבטוח בו זהו: שבו קבוע ונטוי המחט המגניטי בכוון הפוך לורשה ולודז. לא דפוס הבניה שלנו בגלות, דפוסים חדשים, דפוסי עמים טבעיים, לצקת בהם את התרבות והכלכלה הלאומית שלנו.

טבת, תרפ"ה

שלשה הם הנמוקים, שבהם נאחזים קנאי ההתישבות העירונית, בניגוד להתישבות חקלאית. חקלאות עולה על כל יחידה משפחתית באמצעים מרובים, אטית היא על פי התפתחותה, בית־קבולה מגבל מאד ואינה נענית איפוא לדרישות העליה התכופות. כל המדות האלה טבועות אמנם בטבע החקלאות, אבל חלופיהן אין לציין בתעשיה מתחילה. בתנאים השולטים, שארץ־ישראל נתונה בהם כיום הזה, – התעשיה היא גם אטית, גם עולה בהרבה כספים על יחידת־התישבות, וגם בית קבולה צר הוא. המעצורים בדרכי התפתחות התעשיה מרובים הם וקשים מאשר בחקלאות בכל ומכל: בכוח־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, בכשרון־העבודה של הפועל, בתוצרת חמרי־בראשית; בחקלאות יש לנו פירות־מונופולין המכריעים את הכף לצדנו במלחמת־התחרות, יש מסרת עתיקה ודרכים כבושות, בענפים ידועים כמו במטעים יכלים להראות גם על כיבושים חדשים שהם פרי נסיונות של עשרות השנים החדשות. בתעשיה עומדים אנו כלפני ארץ לא נחקרת, ואין להביא בחשבון אף גורם אחד מגורמי־התוצרת המקובלים שיהיה בו כוח מכריע לזכותנו במלחמת־ההתחרות.

השוק הפנימי. ארצות התעשיה הכבירות ביותר הן: ארצות־הברית באמריקה, בריטניה הגדולה, גרמניה; אחריהן באות צרפת, אנגליה ואחרות. כל אחת מארצות־התעשיה האלה עשירה היא באוכלסים חקלאים עצומי־כח הקניה. חלק גדול מתבואות התעשיה מוצא שוק פנימי ואינו תלוי בשוקי־חוץ. בשנת 1880¹ מנו בארצות הברית האוכלוסים החקלאים 56.4 אחוזים למאה ובנפש 35,507,656. בשנת 1900 מנו 51.3 אחוזים למאה ובנפש 38,949,745; ועוד בשנת 1910 הגיע מספר האוכלסים החקלאים באחוזים למאה 44.8 ובמספר הנפשות 41,230,058. האוכלוסים רבי־היכלת האלה היו המשענת העיקרית לתעשית־הארץ. עם כל משבר עובר בחקלאות, הגורר אחריו התשת כוח־הקניה של הפרמר, מתחילים להזדעזע גם יסודות החרושת. התעשיה אינה יכלה להשען על שוקי־חוץ בלבד. בשנים האחרונות בעלי התעשיה בארצות־הברית הם שבקשו את חיזוקה של החקלאות, כדי להגביר את כח־הקניה של הפרמר ולהרחיב את בית־הקבול של החקלאות לתבואות חרושת. בשנת 1882 מנו האוכלוסים החקלאים בגרמניה באחוזים למאה 42.5 ובנפשות 19,226,000; בשנת 1895 מנו באחוזים למאה 35.8 ובנפשות 18,501,000; בשנת 1907 מנו באחוזים למאה 28.6 ובנפשות 17,681,000; החקלאות הגרמנית יכלה כיום הזה לכלכל בתבואותיה למעלה מחמשים מליונים נפש. חקלאות עצומת־כוח כזאת משמשת בסיס איתן לתעשית הארץ המבטיחה קודם כל שוק פנימי בטוח לרוב תבואותיה, ואין לה אלא לדאוג לעודפים לשלחם על פני מים רחוקים. בריטניה הגדולה, המחבקת זרועות עולם, הלא הדומיניונים העצומים שלה בית־קבולה הטבעי לתבואות חרשתה. והדומיניונים האלה מה הם, אם לא אוכלסים חקלאים ברוב מנינם ובנינם. אפילו ארץ־האיים גופה, הירודה לכאורה בנוגע לחקלאות, עוד כוחה אתה לכלכל בתבואות שדותיה ח"י מליון נפש! חקלאות ממדרגה זאת היא גם בת כוח־קניה. אולם “ממלכת האיים המאוחדה” אינה מרוצה כלל בבניה הכלכלית הקיימת, המעמידה 25 מליון מאוכלוסיה ביחס לתבואות שדה ברשות תוצרת־חוץ והמצרה את שוק־הבית בשביל תעשית הארץ וגוזרת עליה ביחס לתבואות חרושת להיות תלויה ברובה בתוצרת־חוץ. מצות־היום איפוא באנגליה להרחיב את גבולות החקלאות, וממילא לאזן יותר את המשק הלאומי ביחס לכח־הקניה ההדדי שבין הכפר והעיר ולדאוג שכל אחד יהיה יותר סמוך על שלחנו ופחות סמוך על שלחנות אחרים ולהיות תלוי בהם.

ככה הנהו היחס בין אוכלסי העיר והכפר בארצות־התעשיה המופתיות. בארצות התעשיה ממדרגה שניה אוכלסי הכפר הם ראשונים במנין בהחלט. רוסיה מונה כ־80 אחוזים אוכלסים חקלאיים, שמספרם מגיע למאה מליון. צרפת ואיטליה, כל אחת מהן מכילה רוב חקלאי המונה עשרות מליונים. המדינות האחרות שהציבו להן למטרה לפתח את מקורות התעשיה בתחומיהן הן ביסודן ובשרשן חקלאיות. הכפר המחונן בכח־קניה הנהו גם ערובה נאמנה בבית־קבולו לתבואות חרושת. כל תעשיה לאומית מתחילה לבנות איפוא בגבולות ארצה על יסודות נאמנים ואיתנים, ביחוד כשקביעת תעריפים על סחורות־חוץ מגן לה בכוח החוק בפני ההתחרות. חקלאות חזקה נושאת את עצמה יכלה לשאת בכלל על גבה עודף־מחירים הנעמסים עליה בכוח תעריפי־מגן, וביחוד שמחר תגבה חוב זה מהתעשיה גופה כאשר תתחזק. זוהי השפעת־הגומלין בין התעשיה והחקלאות.

תבואות מונופולין. כל אחת ואחת מארצות־התעשיה כבשה לה שווקים ידועים לתבואותיה בזכות מונופולין ידוע הניתן לה בכוח טבע הארץ או בכוח טבע אנשיה. במלחמת ההתחרות מכריעה תמיד הסחורה הטובה באיכות, או הזולה במחירה, או המחוננת בשתי הסגולות כאחת. התעשיה זקוקה לחמרים גולמיים ולכחות־בראשית: למכרות פחמים, לברזל ולמתכות אחרות. בכוח הפחמים האצורים באיי אנגליה נהייתה החרושת שם ראשונה במעלה וראשונה במנין. יותר קל ויותר זול להעביר צמר־גפן ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים וברזל מאנגליה למצרים. השולט על אוצרות הטבע האלה המכילים כחות־בראשית, כקיטור וחשמל, שולט ממילא על תעשיות כאלה התלויות באותם הכוחות. לחנם ינסו בחוּקי־אנוש כמו תעריפי־הגנה להסיג את גבולם. דוגמה חיה: גרמניה לפני המלחמה ואחריה; עם הרוהר ושלזיה, ובלעדי החבלים האלה. הכשרונות המיוחדים של הגרמנים, כוח־התמדתם, חריצותם וברזל־רצונם לא יועילו להם בלי הפחם והברזל הטבעי.

כשרון־העבודה. כל עם מחונן בסגולות עבודה מיוחדות, ומדרגות, מדרגות להן. הפועל האנגלי, האמריקאי, הגרמני עולה במדרגת חריצותו, ערותו, זריזותו וכוח־התמדתו על הפועל הסלווי. כתוצאה משאר־רוח זה מוציא הוא מתחת־ידו דברים מתוקנים ביותר וזולים ביותר. ארצות השולטות במדה אחת על חמרים גולמים שוים או על כוחות־בראשית שוים אינן שוות בכל זאת במעלת יכלת ההתחרות, אם יש הבדל ניכר בין סגולות החומר האנושי היוצר את הנכסים העוברים לסוחר; והעובד היוצר הנהו הכוח המכריע האחרון בשאר־סגולותיו במלחמת־ההתחרות, ולפעמים הנהו אב־גורם ביצירת תעשיות שלמות. תעשית השעונים בשויצריה, ליטוש האבנים הטובות בהולנדיה, תעשית מכשירי־מעבדה ידועים בגרמניה כמו: מכשירי־ראיה, מקרוסקופים, מאזנים חימיות, צלמוניות, – כל התָעשיות האלה שרשן ויסודן אינם טבועים בטבע חמרי מונופוליון ראשונים המונחים בטבע ארץ זו או אחרת, כי אם אך ורק בטבע העמים האלה ובסגולות מורשה. דורות שכללו מקצועות תעשיה אלה, דורות העבירו מאבות לבנים את המלאכות הדקות האלה ואת הסודות הכרוכים בהן. סגולות עם: חריצות מיוחדה, טביעת־עין חדה, קפדנות כחוט השערה – סגולות שיש להן אולי טעם לפגם בתעשיות אחרות יש להן טעם לשבח וכוח מכריע בתעשיה זו. גם תעשית הצבעים בגרמניה אינה תולדת חמרי מונופולין גולמיים המונחים בטבע הארץ, כי אם נוצרה בכוח טבע העם וסגולותיו. מתחרים ממדרגה ראשונה כהבריטים והיאנקים קמו על הגרמנים בימי שלום, וביחוד בימי המלחמה, כאשר ידם היתה על העליונה וחסמה את כל המובאים והמוצאים לשוקי העולם בפני אויבתם, ולא יכלו למתחרם העז. ועוד כיום הזה מוציאים סכומים עצומים בבריטניה לפתח תעשיה זו, והגרמנים אף־על־פי־כן עומדים בראש למרות המכות שהוכו ולמרות הדעה המקובלת באנגליה, כי שורש תעשיה זו צמח באנגליה והגרמנים הוציאו סוד זה. צרפת מוציאה נייר דק מסוג מיוחד, עדין מאד ורך, ובימי המלחמה נסו בארצות הברית באמריקה להעביר תעשיה זו מצרפת. הביאו מומחה משם שגלה סוד והתחיל להכשיר פועלים למטרה זו. אולם נייר “ענוג” זה זקוק גם לידים “ענוגות”, אטיות על פי טבען, ולא אמפולסיביות ומהירות־התנועה כידי הפועל האמריקאי. פועל זה, העז והמהיר, לא יכל להסתגל לאטיות זו, והתעשיה נכשלה, אחרי שהשקיעו בה סכומים עצומים מחסרון פועלים מתאימים. הנה גם ההסתגלות לאטיות לא פחות קשה היא מאשר הסתגלות למהירות, ובמלחמת־ההתחרות לפרקים מכריעה סגולה זו ולפעמים הסגולה השניה, ושבירת־הרצון הכרוכה בהסתגלות מלאכות ידועות ואומנויות־יד דקות אפשרית ליחיד, אבל לא לצבור. עד היום לא יכל עובד־האדמה העברי לסגל את עצמו למחרשה הערבית בגלל אטיותה. לעומת זה הפלח הערבי מסתגל על נקלה למהירות התנועה שבמחרשה המודרנית.

שם טוב. יש תבואות־חרושת ידועות שזכו לשם טוב ויצאו להן מוניטין בכל קצוי תבל. גם כשיעלה בידי מפעלי חרושת ידועים לעשות כמתכנתן לא על נקלה יצליחו לדחקם בשוק. כיבוש חלקים ידועים בשווקים לא יעלה בלי הוצאות מרובות ובלי עמל ויתרון בינה בטכסיסי מלחמה. הארג האנגלי הנהו מעין “פרי־הלולים” שכל עין פונה אליו; סוד־עשייתו שמוּר מדורות בארץ־האיים, וכמתכנתו, כנראה, אי־אפשר לאחרים להוציא סחורה לשוק. אבל מתחכמים לחקותו להשתמש בשמו הטוב ולאחז את עיני הקונה ולגנוב את דעתו באורחות עקלקלות. בחיי יום יום הרגילים מקובלים להבי הפלדה של ג’ילט, ולא על נקלה יתרצה הקונה להחליפם בתערים אחרות ולעשות את זקנו אף יום אחד נושא לנסיונות. “סיגרי מצרים” נחשבים למעולים ביותר, והמעשן אינו רוצה אף לרגע קט, כדי עשן עובר, להפר לו תענוג העישון בנסיונות חדשים. כיבוש שווקים קשה ככבוש ארצות במלחמה; וגילוי שווקים הם כגילוי ארצות חדשות כיום הזה – היש פנה בעולם שעוד לא נגלתה?…

כששני רצים בעלי כשרון מהירות שוה מתכוננים להתחרות עליהם לדייק יפה להתחיל ברגע אחד. כשהאחד יקדים אף לשעה קלה, לעולם לא ידביקהו המפגר. ביניהם ישאר מרחק קבוע. וקל־וחומר אם המקדים עודנו רץ יותר מהיר במלאכתו. המפגר יכל להשיג את המקדים רק כשיודע הוא סוד קפיצת־הדרך.

תנאי התעשיה בארץ. ביצירת תעשיות בארץ הננו משולים לשני הרצים, שהמקדים נחן גם ביתר כשרון מהירות. אנחנו איננו יכולים להיות משולים ליהודי לודז בשעתם, שלמצער יצאו בשעה אחת עם “הרצים המהירים”. אנחנו אחרנו בעשרות שנים, ובינינו ובין ארצות תעשיה מפותחות רב־המרחק בזמן, בדרך – ובכשרון־הריצה. איננו מזוינים בארץ זאת ואיננו מצוידים כיוצאים למערכה כבדה, ועם אויבים מזוינים מכף רגלם עד קדקדם בכל נשקי הדור הכבדים.

אין לנו פה שוק פנימי, אין אוכלסים חקלאים: לא במנין ולא בכובד משקלם. חצי מליון נפש – אלה הם כל אוכלסי השדה בארץ זאת, וכוח־קניתם, לפי מעוט צרכיהם ומעלת־חייהם, למטה מאפס. סוריה היא בספירת־ההשפעה של המסחר הצרפתי, ולחנם אנו קובעים את הארצות הסמוכות האלה בספירת־השפעתנו. “כיבושי דוד” והזכויות ההסתוריות התלויות בהם לא יכריעו את הכף ביום דין. תינוק של בית־רבן מבין, כי צרפת אינה מזוינת במנדט בכדי להשכיל ולהאיר את עיני העמים החוסים בצלה ולפתוח שווקים לבני “עם־סגולה”. מאחורי המנדט עומד ומצפה הקפיטל הצרפתי לראות פרי חלף עמלו. הגבולים יהיו גדורים ומגודרים בחוטי־ברזל בלתי נראים, רשתות רשתות, ולשוא יהין עז־הרוח לחדור שמה. למצרים לטושות עיני קפיטלים אחרים, עצומים מאתנו בכוח, בנסיון ובלימודי טכסיסים. לקרבת המקום אין ערך כיום הזה במלחמת ההתחרות. המרחקים קרבו. הרדיוס התכוץ. אוסטרליה הרחוקה מכה אותנו בשווקי־בית בתבואות שדותיה: בחטה ובחמאה, באשר אדמתה מוציאה יבולים יותר גדולים ועובדיה עולים עלינו ביתרון־דעת וחריצות־המעשה. הטיב והזלות הם הפותחים לתבואות שוקי־עולם, ולא הקמוץ שמקמצים במשלח התבואות הודות לקרבת מקום. ארג אנגליה או אפילו אוסטריה, אם יהיה טוב או זול במקום תוצרתו ישא בהוצאות משלוח יתרות ויכה את הארג שלנו בארץ גופה, ואין צריך לאמר בארצות הסמוכות. הנעלים המובאות מהחוץ הן יותר זולות מתוצרת הארץ. אף הקימוצים על משלוח הסחורות אינם יכלים לבא בחשבון, מפני שהחמרים הגלמיים בכל, מכל, כל, הם תוצרת חוץ ולא תוצרת בית ועמוסים הם ממילא הוצאות משלח רבות הכרוכות בהעברת החמרים הגלמיים ממקום מוצאם הנה. ולנו אין לא הקפיטלים, לא האמצעים, לא המכשירים, לא הפועלים המנוסים העומדים ברשות כל תעשיה ותעשיה מפותחת. לתעריפי הגנה יש טעם כשישנם אוכלסי שדה בעלי כוח־קניה, היכלים לשאת על גבם מעמסות של עודפי־מחירים. האכר שיש ביכלתו לקנות חליפה טובה מתוצרת־חוץ בשלש לירות, זוג נעלים יפות בלירה, רהיטי בית יפים ופשוטים בעשר לירות קונה חליפה יותר פשוטה, נעלים יותר פשוטות וכלי־בית פשוטים באותם המחירים הקצובים לכל דבר. אולם אם האכר אינו יכל להוציא אלא שתי לירות לבגדים, חצי לירה לנעלים, ואיזו לירות לכלי־בית, ותוצרת־הארץ אינה יכלה לספק במחירים כאלה אפילו צרכים פשוטים, הלא אין לאכר לא להתהלך ערום ויחף ובחוסר־כל. במעלת־החיים הנהוגה בתוקף חוקי הכלכלה השוררים בחקלאות ירוששו תעריפי ההגנה את האכר, והרחב לא ירחיבו את בית־הקבול של השוק לטובת התעשיה. בלי אוכלסי שדה בעלי־כוח קניה אין תקוות רבות להתפתחות תעשיה גדולה עם תעריפי הגנה ובלעדיהם.

חסר לנו איפוא יסוד ראשון: אוכלסי הכפר. וחסרות לנו אבני־הפנה האחרות: חמרים גולמיים וכחות־בראשית. כחות המים המוּבטחים בודאי צעידונו קדימה, אבל אין לראות בהם את פעמי המשיח, על כל פנים קפיצות־הדרך המשיחיות. שויצריה וארצות סקנדינביה לא היו לארצות תעשיה ממדרגה ראשונה עם כוחות מימיהם האדירים. והלא אין לנו גם להתמם ביותר ולחשוב כי מלבד אשדות־הניגרה אין כמי הירדן לעוז ולחשמול בכל העולם…

עד היום אין עוד להראות לא על תעשיות שנעטרו בהצלחה בניגוד לחקלאות ולא על תעשיות שסדרו משפחות עובדות באמצעים מועטים. אדרבא. ההתחלות האחדות מוכיחות, לדאבון לבנו, את ההיפך. פה ושם מתנוססות מצבות זכרון על שרידי חורבות ישנים. והתחלות המפעלים החדשים כ"טחנות הגדולות", “שמן”, “נשר”, “סיליקט”, “מלחי עתליט” בולעות סכומים עצומים, שאם יחולקו על מספר המשפחות העובדות בתעשיות אלה יצא אותו הסכום שעולה סדור משפחה בחקלאות – מאלף עד אלפים לי"מ; ויש ענפי תעשיה שהסכום העולה על סדור משפחה מתקרב לסכום העגול של 3000 לי"מ! בהתלהבותנו כי רבה ובדמיוננו כי עז הננו תומכים את יתדותינו בתעשית־הבנין רבת־הקליטה. אבל קליטת העיר הקיימת וההולכת ונבנית בלי חרושת, בלי שווקים בטוחים, בלי חקלאות בתחומיה היא חסרת כל ממשות. חיים מיד לפה מחסכונות שהובאו מהחוץ; והבתים הנבנים תלויים באויר, וממילא התעשיה הניזונה מבניני־אויר כאלה תלויה בעצמה מחסכונות שמקורם הראשון נעקר, ומקורות חדשים לא נבראו, הלא הם בנינים באויר…

ובאין גורמי התוצרת העיקריים בארץ עלינו להיות מתונים בדין ביחס לחקלאות ולהיות מתונים במשפטנו ביחס למהירות התפתחות התעשיה ולכוח קליטתה. בנין ארץ לחוד ופתרון שאלת העליה לחוד. הכשרת תנאים לעליה בעתיד לחוד, ועלית־ההוה לחוד. לא ביום אחד תבנה ארץ, יבנה עם, ולא ביום אחד נעשית ארץ לבית־קבול מוכן לעליה. וגם התעשיה, גם החקלאות אין בכוחן לפתור את שאלת העליה, כי אם להכשיר תנאים לעליה.

כטבע החרושת כטבע החקלאות מחייבים איפוא צעדים מתונים, אמצעים עצומים, שיטה טכסיסית מדודה וזהירה, כיבושי מדע וטכניקה וכיבושי שווקים, ועל כלם – כיבוש עצמנו: בריאת רוח חדשה, ומוח חדש, והלך־נפש אחר. מערכה כבדה מאד העלולה לחתוך את גזר דיננו לחיים ולמות לפי המעמד שנחזיק בכשרון ההתחרות. ואם עלינו לקבל את מתינות הצעדים כגזרה מן הטבע, אל נבנה, למצער, בלי יסוד נאמן ואיתן. והיסוד הזה הנה עבודת־האדמה, רבוי אוכלסי־השדה, הרמת מעלת־חייהם, הגברת כוח־הקניה שלהם. על הכוחות האלה תיוסד תעשיה מתחילה, ובתקפם תחיה, תתפתח, תתבצר ותתקים.

הקפיטל הלאומי המתרכז כלו, בלי נטיות ימינה או שמאלה, בבנין החקלאות מבצר הוא ממילא את התעשיות המתחילות. חמרי תעשיות־הבנין הנשלחים לכפר נהפכים לנכסי־צאן־ברזל: מחוברים לקרקע ומוצקים כמוה. בהם נבנית כלכלה לאומית נושאת את עצמה היוצרת חמרי־בראשית, לא כרבים מבניני העיר הניזונים מספסרות שאפילו היא אוירית היא על פי טיבה. הקפיטל הלאומי המתפרט לפרוטות ותומך בתעשיות פרטיות לא תמיד בונה הוא את החקלאות שלנו. נהפוך הוא. אנו לא דאגנו בעוד מועד להתקין את סעודתנו בערב שבת כדי שנאכל בשבת. באוכלסי העיר המלאכותיים מבצרים אנו אוכלסים אחרים ולא את עצמנו. למי עושר ממקורות השפע של העיר – לאחרים; למי אוי ואבוי – לנפשנו ובשרנו. אף לתעשיות חקלאיות אין אנו מוכנים. כשמפתחים אנו תעשיות לספירט – לא אנו נכלכל בחמרים ראשונים תעשיות אלה; כשנכונן תעשית שמורים לירקות ופירות – לא אנו נספק צרכי תעשיות אלה בפירותינו; לא אנו נכלכל את “שמן” בתבואות שדותינו; אם תיוסד בארץ תעשית סוכר שתוכל לכלכל כאלף משפחות נהיה מוצגים ככלי ריק בלי שטחי אדמה מתאימים, בלי ידיעות מוכנות, בלי חקירות מוגמרות. אנו הוזים על תעשיות, ומסיחים את הדעת ממושגיהן האמיתיים; כי תעשיה שאנו יוצרים פירושה תעשיה לאומית, שתיברא במוחנו ובידינו אנו, כלכלה לאומית שתהיה אחרת על פי תכונתה מהכלכלה הגלותית. ותעשיה לאומית שביסודה ובשרשה מחויבת היא על פי טבע הארץ להיות חקלאית, פירושה יצירת החקלאות, וחקלאות לא תתכן במגרשי תל־אביב ובהדר־הכרמל; כי אם על פני רחבי השדה, ואת השדה הזנחנו, הזנחנו. שעות־כשר גדולות החמצנו בהיות עינינו נשואות לתמרות־העשן של בתי־החרושת, היינו כמפקד שהפסיק את ההתקפה עד שיוזל אבק־השרפה. אבל לקינו כפלים. אבק־השרפה לא הוזל, והמערכה עוד לפנינו כבדה שבעתים משהיתה…

עוד לפני חמש שנים יצאה קריאה: קצרו את החזית, אל תתפזרו, עזבו עמדות, והתבצרו באחת! מפקד שעיניו בראשו אינו מסיע מחנות ברצון טוב תחת מטרות אש התותחים, כי אם ברגעי המנוחה. תחת מטרות אש המנוסה והבהלה הן בנות־לויה טבעיות להנסים על נפשם; בהגיון ובתוכחת־מוסר לא יעצרו בורח מפני הסכנה. ואנו הלא יודעים כי הגלות במזרח היא כהר־געש המריק מתקופה לתקופה את לבתו עלינו. בשעת התפרצות כזאת הכרחית היא המנוסה, בלי משטר, בלי סדר, בלי הגיון. תוכחות מוסר על ספסרות, על חיי עבודה ועמל הם כמים על ברזל לוהט. אין מרפאים נגועי־קדחת בלחישה על המכה. מחפשים לעקור את הגורם, וממילא באה הרפואה. מיבשים את הבצות, קני היתושים. ונגעי־החברה נרפאים באותה השיטה הקבועה כחוק ברפוי מחלות הגוף. עקירת מקורות החטא וממילא יתמו חוטאים. לזעזועים אלה היינו צריכים להיות מוכנים ולהכין מקלט לנמלטים. ובידינו היה גורלנו להיות במדה ידועה אדוני המצב. היינו יכולים לשלוט על שטחים רחבי־ידים מוכשרים להתישבות, מחולקים לרבועי שחמט ולהפנות חלק מהעולים אל הכפר. האמריקנים קוראים גם מטעי תפוחי זהב בשם תעשיה. מדוע גרועה תעשיה זו מאחרות? פירות־מונופולין, שוק בטוח, דרכים כבושות בעבודה ובמסחר. משפחות לאלפים יכלות למצא את מחיתן ב"תעשיה" זו. יכולים לחיות חיי עיר במדה ידועה; הטכניקה החדשה נותנת אפשרות לבנות בתמונה זעירה תלי־אביב “פרדסניות”, כמקובל בקליפורניה, עם רשתות דרכים מתוקנות, עם אותם המרחקים הרחבים בין העצים המעבירים מן העולם “עבודה זולה”, באשר הטרקטור ממלא את רב עבודת־הידים, מבלי אשר תפגם דרגת האינטנסיביות, ואפשר אפילו לטייל במוביל ארוכות וקצרות בין שורות הפרדס. יש עוד “תעשיות” דומות במקצוע המטעים. יש כר נרחב למחפשי “תעשיה חקלאית”. אבל העולה מן הגולה וביחוד הנמלט מהגולה לא ייצר אותן בשעת מנוסה, כי אם עליו למצא קודם כל אדמה מוכנה ותנאים ידועים מן המוכן.

הנחשול הראשון טרם שכך, ועוד רבים שיקומו עלינו. הקברניטים בהולים ונבוכים כטרופי הסערה. חוקי הכלכלה השולטים בכל הארצות והמדינות לא ישאו פנים גם לנו. הזורע רוח יקצר עמל, והבונה בלי יסוד – ביתו יתמוטט. החסכונות שרבים מהעולים הביאו אתם יתמו באין נקודות־אחיזה להם ובאין דואג למקורות־שפע חדשים. טבעית היא הנטיה של אותם העולים שגדלו בתעשיות שונות ושולטים בהן לטעת אותן בארץ ולהיות חלוצים להן. דרכם תהיה ארוכה ומלאה מכשולים, ומלחמתם תהיה קשה. אולם זוהי מנת חלקם של כל כובשי־דרך, כל אחד לפי דרכו אם הנהו חלוץ־השרירים, חלוץ־המחשבה, חלוץ־מפעלים כלכליים וחלוץ־הקפיטל. כובשי־הדרך האלה יהיו לנו מה שהיו הכובשים הראשונים בחקלאות, הם יבראו מסרת, יכבשו לאט לאט שווקים ויוסיפו אבני־בנין לכלכלה לאומית בריאה, ויכשירו תנאים בריאים לעליה. אולם עולים כאלה השולטים במקצוע התעשיה מתי מספר הם. הרוב אינו יוצר התעשיה ואין לו ממדות החלוץ. לרוב דרושות דרכים כבושות ושוות לכל נפש. והחקלאות למרות פגעיה עודנה הבטוחה ביותר, הגלויה ביותר, הנאמנה ביותר למחזיק בה. יש לה פירות־מונופולין, יש לה שווקים כבושים, יש לה מקורות־מחיה נאמנים, יש לה מסרת עתיקה ומסרת חדשה. עוד היום יש יותר חשבון להשקיע כספים בפרדס מאשר לשלם אלף לירות בעד מגרש בתל־אביב. חקלאות מתוקנה ומאוחדת בשטחים רחבי־ידים, מרוכזת ביחידה כלכלית גדולה, הנה עוד היום כוח־הקליטה היותר רחב, היותר מהיר, היותר בטוח בין מקורות המחיה השונים שבארץ.

טבת, תרפ"ה

אין מזל ל"כלכלה" בחיינו: לא למעשה ולא לעיון. בחיי־המציאות צפויה היא, כמדובר בפי כל, למשברים מתמידים באין עוזר ודואג. ואפילו ב"מלחמת העיון", שבה אין נעילת־דלת בפני לווים, ואין שווקים סגורים, ועודפי־תוצרת ותנודות שערי־כספים, אין הכלכלה מוצאת את דרכה. בתפיסת גורמי מחלה נפוצה כקדחת, למשל, הרחיקו לכת אפילו הדיוטות שברפואה, מאשר מומחים בכלכלה לאומית בתפיסת גורמי המשברים התמידיים. לא יעלה על דעת איש לראות במעלת־החום הגבוהה של החולה את גורם הקדחת; החום הוא תוצאה. ובאספת הנבחרים בקשו רבים לראות את גורם המשבר הכלכלי ב"טמפרטורה הגבוהה" של הפועלים, או בזו של נותני־העבודה, או “בסביבה הקרה” של הצבור הרחב המקפיאה את התלהבות “היזמה הפרטית”. אלה הם חזיונות־לואי המכבידים לפעמים בשעת התנגשות־האיתנים: ההון והעבודה. אולם הגורמים האמתיים הם בעמקי־השורש ולא בענפים הנראים.

למעשה אין אנו אדונים לגורמים הכלכליים בישובנו להטותם לחפצנו גם אחרי עמדנו על טיבם ואופים; הבריאה אשר לפנינו באה בסערה ובהתפרצות תחת לחץ רבבות אטמוספירות מבחוץ; מתוך התוהו־והבוהו היא מתהוית. ואף־על־פי־כן טוב שנעשה חשבון־הנפש לעצמנו, וטוב שיהיה אור, למצער, בחדרי־ההכרה העיוּנית. אם אין מתחילים לניר ניר, לא יקצרו לעולם. אספת־הנבחרים פחדה משום־מה מפני הארות אקדמיות. פחד שוא. פרלמנט אין אנו יכולים עוד להיות בין כה ובין כה; באשר כל כוחנו לעוץ עצות ולדרוש דרישות, וחסרי־אונים אנו לחוקק חוקים ולהטילם על הצבור. נהיה, למצער, אקדמיה, שנדע את אשר לפנינו. ובהתבהרות־הכרה יש גם התחלה מעשית. העולים נמלכים בעסקני הישוב ביחס למפעלים שהם אומרים ליצור. רצון הישוב הקיבוצי בכוחו להנחות רבים לאורחות נאמנים, אם הוא בעצמו ידע את האורחות האלה. והשאלה המחכה לפתרונים היא: איך לכוון את ההון הפרטי לצנורות כלכלה לאומית איתנה ובריאה, שלא רק תוכל לשאת את עצמה, כי אם גם תשא על גבה משאות נוספים מבחוץ.

חברי ד"ר ארלוזורוב ציין באספת־הנבחרים בהרצאתו על המצב הכלכלי את המשברים המתמידים כחזיון טבעי: חזיון הגאות והשפל. הים לא ינוס, חלילה, ולא ישאירנו בחרבה; החליפות והתמורות שבו אינן תהפוכות וקטסטרופות, כי אם מונחות בטבעו. וזרח השמש ובא השמש: חזיון יום יום. סדרי־בראשית, איפוא, שאין בידינו לשנותם, ואין לנו אלא להסתגל אליהם. ואמנם כל ארץ נושבת חדשה צפויה לזעזועים כלכליים חולפים. זריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, נצחונות וכשלונות היו גם בקליפורניה העשירה ובאוסטרליה ובקנדה האדירות. אין כוח־הקליטה של ארץ, ואפילו זו של האפשרויות הבלתי מוגבלות, ניתן להשקל בדיקנות כחוט־השערה על מאזני־חימיה. מן ההכרח, שמזמן לזמן עוברת העליה על גדות יכולת־הקליטה, וכתוצאה מתחולל משבר בצורת זעזועים ידועים. אין תעשיה חדשה, ואפילו זו הנבנית על תבואות־מונופולין, כובשת שווקים כהרף־עין; אין ענפי־חקלאות חדשים מכים שורש בכוח מטה־קסמים, ואין פירותיהם כובשים מיד לבבות צרכנים. תנודות וזעזועים הם איפוא חזיונות־לואי טבעיים והכרחיים בישוב מתהוה, היוצר לו כלכלה לאומית חדשה; אותם אנו מציינים במשל לקוח ממראות הטבע: שפל וגאות. אולם אנו יוצאים בכלכלתנו הלאומית מגדרי־הטבע. אין אנו בבחינת ים המחתיר אל החוף ומשאיר חליפות בחרבה. במי־המנוחות שלנו אנו זורקים אבנים, מכים גלים, וקוראים לתופעה מלאכותית זו בשם “גאות”; וכאשר יכלה כוחנו, והגלים המלאכותיים ישכו, ואו נתקלים באבנים שזרקנו אנו בזחיחות־הדעת: אין דבר, ה"שפל" בא!…

ה"שפל" לא בא, באשר ה"גאות" לא היתה אלא תרמית עינים וחזון־בדים של פאטאמורגנה. אין אנו בונים על החול; אנו בונים באויר; ולא מפני שאין אנו משתקעים כולנו בחקלאות, ומפנים את עצמנו גם לענפי כלכלה אחרים. אין החקלאות רואה בעיר את צרתה המהפכת בחררה שלה. הרבה ענפים בחקלאות זקוקים לעיר ומתברכים בכוח־הקניה שבאוכלוסי־עיר חזקים. הרעה היא: העיר אינה עיר! בשדה־התיווך היא מתפשטת, ולא בשדה־התוצרת. ובארץ, עם אוכלוסים דלים במנין ובבנין, אין בין מי לתווך. ברוכה היא לנו “התעשיה הכבדה” שלנו, וערכיה אשר תיצור יגבירו את כלכלתנו הלאומית ויחסנוה; היא אינה זולה אמנם מהחקלאות, כאשר ינסו הקנאים לה לטעת אמונה זו בלבבנו; המספרים מוכיחים ההיפך; אבל היא נחוצה. בתעשיות כמו סיליקט, נשר, הטחנות הגדולות, שמן, מלח, גדול החיוב, מפני שכולן עומדות גם על חמרים גלמיים הנמצאים בארץ. תעשיות דומות, היוצרות תבואות־מונופולין, המונחות בטבע־הארץ ובטבע היצרן והפועל העברי, תגענה לתכלית הנרצה, אם כי גם הן תהיינה צפויות בראשית צעדיהן לזעזועים עד אשר תהיינה בנות־התחרות; אולם זעזועים כאלה מונחים בטבע ברייתן. תעשיות כאלה ראויות להגנה ולטיפוח, וזקוקות להם; יש צורך להן בהקלות ידועות כמו שחרור ממכס על חמרים גלמיים המובאים מהחוץ, הוזלת ההובלה ברכבת וכיוצא, ויש טעם בדרישות על הקלות כאלה. אחרים הם סוגי התעשיה, ששרשם ויסודם הם ב"פנטסיה" מובאה מהחוץ ולא בטבע־הארץ, יש בקרבנו חובבי לחם־שיפון, הרוצים לראותו דוקא מוצא מהארץ הזאת; יש קנאי דיסת־כוסמת הרוצים לראותה דוקא גדלה באדמתנו; מה לעשות, והארץ אינה נענה לדרישות ולהרגלים מובאים מהחוץ, ובקשיות־ערפה דורשת היא שיסתגלו אליה ולא להיפך. וכך גם בחרושת. אין הארץ מחויבת להענות להרגלים ידועים במשלחי־יד ידועים, שעולי־גולה מביאים אותם. אין נייר לבן ומעטפה צבעונית המצטרפים לחוברת מתקדשים ב"תוצרת הארץ" מפני הכתובת העברית הנדפסה על גבי המעטפה; אין סממנים מובאים מהחוץ מתקדשים בשם זה, מפני שאיזו יד בוחשת בהם פה ושמה אותם כתערובת בקופסה המובאה מהחוץ ומדביקה עליה שם עברי; ולפעמים אין גם בוחשים ומערבבים, כי אם לוקחים תערובת מן המוכן ושמים אותה בקופסת־חוץ מוכנה. אין טעם לתוצרת־הארץ הזאת ואין תקוה לה שתמצא לה מהלכים. אפילו החמאה העברית, “שהורתה ולידתה בקדושה”, תדחק מצרתה באוסטרליה, אם מחירה יהיה כפול. כוח־ההתחרות צריך להיות טמון בתבואה המוצאה לשוק, ואין להשען על מכסי־מגן פנימיים. אין להעמיס על צרכן דל כוח־קניה משאות מחירים נוספים. מפני שהצרכן בארץ ברוב מנינו צריך לשלם מכס זה ממנת־מזונותיו הקצובה לו בדוחק, ולא ממנת־חסכונותיו כבארצות מתוקנות. מכסי־הגנה כאלה לא יתנו ליצרן דבר, באשר כוח־הקניה הדל בלי זה כשהוא לעצמו ירד לאפס והצרכן ירעב למזון־חוקו; היצרן והצרכן יחד יגועו איפוא ברעב. כוח־ההתחרות של תבואות אינו גדל עם קיצור־הדרך בלבד ממקור־התוצרת למרכז־התצרוכת. בחיבור הדרכים המודרני נצטמצמו המרחקים. אוסטרליה תתחרה אתנו בשוק־הבית בתבואות שדותיה למרות המרחק והוצאות ההובלה הכרוכות בו, אם לא יעלה בידינו להגביר את תנובת האדמה ולהוציא יבולים גדולים. התבואה המוצאה לשוק צריכה להיות נושאת את עצמה ב"יחוס־עצמה", הן בנוגע לאיכות והן לזולוּת, ולא להיות נשואה על “כפים לאומיות”, ולהשען על כל מיני משענות מלאכותיות. אם השוקולד יהיה קשה כמלט, והמלט ימס כשוקולד, לא יגינו עליהם מפני הפגעים המלוים אותם שום “מלאכי־שרת”, “קמיעות” ונוטריקון וגמיטריאות בדמות “קת”א": קנו תוצרת הארץ!…

אף המסחר אינו פסול בכלכלה לאומית בריאה. אנו חיים במשטר קפיטליסטי קיים, ואין בכוחנו לשנותו. והמשטר הזה לא יתכן בלי מסחר בריא: אימפורט ואקספורט בתחומים מסוימים ובצנורות־חיבור קבועים הוא מסחר כזה. אבל פתיחת חנויות ללא־שעור מתיחסת על כלכלת “אלתר יקנה”ז". זוהי הגולה בכל צורותיה בלי כוח־הקניה של אוכלסים חקלאים מבחוץ. החנות מהפכת כל מגרש ל"עפרות זהב". כתוצאה באה הספסרות בקרקעות־עיר והפקעת־שערים; כבת־לואי באה התיקרות הדירות כדי שלשים וארבעים אחוזים משכר עובד. החנוני חי על מספר לקוחות דל, וכתוצאה מאמירים כל צרכי החיים ההכרחיים ביותר. בעד שכר־דירה בלבד משלם כל אחד, מלבד העולה על חלקו, עוד נוספות בצורות ובגלגולים שונים: לחנוני, לבעל־המלאכה, לרופא, למורה וכיוצא בזה. עם פתיחת חנויות מתחילה קדחת הבנין: “הגאות” בלשוננו, אולם הקונה הולך ו"מתפלג" בין העוברים הרבים, ועוד מעט ומספר החנויות יגדל עד ששבע יחזיקו בקונה אחד. לפי שעה חיים רבים ממנות־חסכונותיהם שהביאו אתם. אבל הפרוטות האלה הולכות וכלות מהכיס. התוצאה ההכרחית תהיה שקיעת מעלת־החיים לרגלי התחרות בלתי טבעית והתמוטטות היסודות. הדירות מתרוקנות, הבניה נפסקת ובעקבות הפסקה זו בא חוסר־העבודה. אבל הבניה המבוהלת לא היתה טבעית מיסודה. וכאשר יפול עוזר, וכשל עזור.

המסתכל מהחוץ בגידולה המהיר של העיר יתנה את אומץ־לב “המעפילים” וגבורתם. אולם העיר גדלה לא בכוח מקורות־תעשיה חדשים, ולא בכוח פיתוח מסחר בריא, ולא עם הרחבת גבולות החקלאות אשר מסביבה, העיר אינה גדלה בכוחות הטבעיים אשר מסביבה, כי אם “מתנפחת”. תמונה זו מזכירה, איפוא, מעפילים המרותקים למורה־דרך ההולך לפניהם בשבילים חלקלקים על פני קרחוני הררי־עד. כשמורה־דרך נאזר בגבורה ועינו חדה, מועילות העבותות שבינו ובין בני־לויתו; כשהנהו רפה־אונים וכשל־ברך, הוא גורר אחריו בעבותות האלה את מלויו לחשכת־תהומות. כולנו אנו בבחינת “מעפילים”, אבל המטה שעליו עלינו להשען אינו נעוץ בקרקע כי אם באויר. בזדון איננו לוקחים כבסיס מתחת רגלינו יצירת מקורות־מחיה, שהאחד ישא את השני. ואלמלי כל אחד היה מעפיל למצער, ביחידות, כי אז היו נופלים בודדים. אולם אנו מעפילים בציבור, מרותקים האחד לשני בכלכלה הנוצרת במקח־וממכר מגרשים, בקדחת־בניה, בפתיחת־חנויות בפרנסות־אויר, והחנוני הוא מורה־הדרך ההולך לפנינו, וכאשר יפול הוא, יגרור אחריו רבים ועצומים: את בעל־המגרש, את בעל־הבית, את הפועל ואת הצרכן סתם; מתאבן הכסף ושוב אינו ניגר. ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, היא צומת־העורקים בכלכלתנו הכללית המתהוה בארץ, ולכן כל פגע אשר יפגע בה מביא לידי “פרפור” כל הישוב. זוהי תמונת המשבר, ולא אחרת. כמעט שאני מתחרט על המשל הציורי שהמשלתי; יותר מדי מודרני הוא בשביל הכלכלה הלא־מודרנית הנוצרת על ידינו. מוטב להמשיל את המשל הישן־נושן: הסוסה שמעמיסים עליה משא כבד עד שהיא בעצמה נופלת ומפילה את רוכבה. רק שאין להמשיל: לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי אם – לסוסה בעגלת מנדלי מוכר־ספרים דמיתיך.

התעשיה הבריאה ברכה בה. אבל תחומי אפשרויותיה מוגבלים עדיין יותר מתחומי האפשרות בחקלאות. וכוח־קליטתה אטי הוא גם כן. כיבושי־שווקים אינם באים בסערה, כאשר לא תבא בסערה הגברת תנובת־האדמה. התעשיה אין בכוחה להענות לעליה מבוהלה, ממש כמו החקלאות; ולא כל תעשיה הצצה במוחות חריפים של “אדירי הקומבינציות”, דוגרי התכניות הגדולות, נקלטות באדמת הארץ. הרבה מהתעשיות מתות לא מפני “מעלת־החום” הגבוהה של הפועלים ולא מפני האטמוספירה הקרה של הקהל “שאינו קובע יחס”, כי אם מתוך מיתה טבעית; שיעוּר־ימיהן יחוצץ כשיעוּר חמרי־המזון הגנוזים בהן ממקורות־חוץ; ובאפס מקורות מחיה נוספים ובלתי־פוסקים תלכנה “בדרך כל הארץ”. גם על סלע יציץ הגרעין ברדת עליו הטל; אולם שיעור־ימיו כשעור המזונות הגנוזים בחוּבו לעובר, ובאין לו אפשרות להכות שורש בקרקע ולינוק ממקורותיה יתם. בתעשיות מחוברות לקרקע אין אנו נותנים עין. דוקא לאסור מלחמה בתוצרת ארצות השולחות הנה את תבואות־מונופולין שלהן. דוקא: “תבן לעפרים ומיחמים לטוּלה”. אין אסון אם נקנה תוצרת־חוץ מסוגים שארצות אחרות ע"פ טבען ניחנו בהן, ולעומתה נשלח תוצרת־הארץ לשוקי־חוץ, – תוצרת המונחה בטבע הארץ. חילופי־נכסים והתחרות חפשית. אולם אנו עושים את ההיפך. אוצרות הארץ טבעיים מוזנחים ומקורותיה אינם מתנצלים מקוצר־רוח ומחוסר־היקף. תעשיה אינה מתגלית דוקא בתמרות־עשן ואש; היא מתגלה גם בריחות־בושם ובצלילות־אויר. השקד, הגפן, התאנה ועל כלם תפוח־הזהב למיניו הם גם כן תעשיה; היא כבר עברה את חצי הדרך המובילה לכיבוש שוקי־עולם, ורק מחוסר התמדה לא עברנוה כולה. וההון הפרטי הלא עוד רב הדרך לפניו ורחב הכר על פני האדמה, ולמה איפוא עיניו נעוצות דוקא בספירות־האויר ובמרחקי המרומים?…

על החקלאות בארץ הוצא לעז. בהמת־המשא היותר חזקה אינה יכולה לשאת משאות כבדים אחרי קומה מחליה, בלי אשר תנתן לה מנוחה להחלפת־כוח ולהחלמה; הבעל שאינו דואג לכך יהיה אשם, כשבהמתו תכרע במצב כזה תחת משאה, ולא היא. בדרך־השאלה אפשר להסביר כך את רזון־אדמתנו: אחרי ניצול ממושך במשך אלפים שנה ואחרי עבודה קשה לא נתנו לה את האפשרות להחליף כוח ולהחלים. תהיה הסבה מונחת בענינו, בקוצר־רוחנו, בחוסר התמדתנו, בדלות כשרון־הסידור, בקדחת־הבהלה, שהיתה לנו לטבע שני; או ברבוי צרכינו התכופים, בלחץ רבבות האטמוספירות המעיקות עלינו, בשואות השונות המתחוללות כחתף על ראשינו. על כל פנים באורך־אף, בכשרון־עבודה, בהתמדת־הרצון גדולות הן האפשרויות באדמת־הארץ שתהיה מקור־מחיה לאוכלסים רבים וצפופים. ורק כאשר ידללו המקורות האלה ובחובנו יצטברו כוחות כדי “חיבוק זרועות עולם” נתחיל לנוע על מקורות־ניצול נוספים…

טבת, תרפ"ו

תורות משבר שונות מרננות עתה בראש כל חוצות. כולן יחד אינן עולות במעלה ובמשקל על תורות הרעש הנדרשות בימים האחרונים במסיבות זקני־שכם ותגרי־לוד.

איך מבארת התפיסה הפרימיטיבית את זעזועי הרעש? חמת אלהים נתכה על ראשי הבועטים במצוותיו במקום אחד וחננה את ילדי־שעשועיו במקום השני. קנאים מרחיקים ללכת: הם מחפשים גם אחרי החוטאים. אלמלא מוראה של הרשות היו בודאי גם מוצאים את החוטא והיו מביאים אותו כבימים קדמונים לקרבן־עולה לכפר את פני אלהים ולשכך את חמתו.

אנו, בנערינו ובזקנינו, כולנו בני־הדור, ספר היצירה גלוי לפנינו, ויודעים אנו לבאר חזיונות־ההויה וזעזועי־תבל ברוח העת והזמן ובדרך־הטבע. אנו יודעים כי כל כדור הארץ משול כביצה, למעלה קרום קשה דק שעליו אנו יושבים ובתוכו – “החלמון” – יורה רותחת ואש־תמיד יוקדת. ועם התכווצות הארץ והתפשטותה מזדעזעים כל היסודות. אנו יודעים כי לא השגחה עליונה, בחסד וברחמים בלבד, הצילה את המקום האחד וקברה תחת עיי מפולת את השני. כוח ההשגחה העליונה הנהו: ביסודות מוצקים ומלט חזק ומדבק ומסגרות ברזל. לעומת זה כפות מקומרות, שאין בהן דבק חזק, ומגדלים שאינם נשענים על עמודים איתנים יכולים עוד להחזיק מעמד בשנים כתקונן. אולם עם זעזועים ראשונים מתמוטטים הם לעפר.

כולנו גם שמענו על מין מכשיר הקרוי סיסמוגרף, ותכונתו לקבוע את מקום הזעזועים ומרחקם. המתקדמים מאמינים בודאי כי ברבות הימים יבשר אולי הסיסמוגרף גם את העתידות, והגיאולוג ידע לקבוע שעות הזעזועים בספירות התחתונות, כאשר התוכן מודיע מראש על לקויי־חמה ולקויי־לבנה והליכות מערכת צבא השמים בספירות העליונות.

אחרת היא תפיסתנו במערכות ההתישבות. הזעזועים מתבארים על פי “חכמת־שכם”. במקום חמת אלהים, – חמת הקפיטל! במקום חוטאים בועטים במצות־אל, – חוטאים במחנה הפועלים נגד הקפיטל הפרטי. כי יש חוקים קבועים בבנין “בית לאומי” ממש כבבנין בית פשוט, לא יעלה על הדעת; כי בית לאומי עם מגדלי־פאר וצריחים ממריאי־שחקים, רק בלי יסודות מוצקים ומלט חזק סופו להתמוטט ולקבר תחת המפלת רבים ושלמים – מי פתי ויאמין לתורות כאלו. הסברות מסוג זה רחוקות מן השכל הישר באזני משכיליו, כאשר ההסברות שלהם על הרעש רחוקות מהבנת היושבים בשער־שכם.

תאמרו: הלא באים חכמי כלכלה ובטרמינולוגיה רבת־שמות ועמוקת־רעיונות מעמידים אותנו על סבות המשבר. בל תבעתנו הטרמינולוגיה הזאת. היא יונקת מקריאה שטחית באנציקלופדיות עמוקות. הדיוט שיבוא לרפא חולים עפ"י פרקי רפואה מאנציקלופדיה יעביר את חוליו לעולם האמת. וככה היא תורת־הדיוט הדורש על התישבות על פי “אנציקלופדיה בריטניקה”. קורא כזה יודע על סיסמוגרף, טליסקופ, ברומטר, טרמומטר ומצלצל בשמות האלה, אולם נעדרת ממנו הדעת איך משתמשים בהם. וכשתולים סיסמוגרף על הקיר, וברומטר שמים באדמה, וטילסקופ מכוונים לעננים שחורים, וטרמומטר בשערות ראש החולה אין הכלים האלה מראים את האותות; ואין יודעים ממילא לא מהלך הכוכבים, ולא מקום הזעזועים, ולא לחץ־האויר, ולא מעלת־החום, ככה באים האותות המתעים בדרכי ההתישבות, כאשר מכשירי־המדע נמצאים בידי קוראי אנציקלופדיות ששמעו את שמעם ואינם יודעים איך להשתמש בהם.

בהתישבות שולטים אותם החוקים השולטים בביאולוגיה האמפירית. אין שני נסיונות עם גורמים נעלמים נעשים בבת־אחת, באשר האחד סותר את השני. אם חפצים לחקור את האדמה על טיבה ופוריותה משתמשים במינים הידועים בסגולותיהם. כשבאים למקור גידולים נעלמים בסגולותיהם, נותנים עין באדמה אשר סגולותיה הן ידועות. מינים נעלמים ואדמה נעלמת אינם מובילים לתוצאות, באשר אי־אפשר לגלות את הגורם המכריע.

ככה היא גם ההתישבות. היא צריכה לעבור דרך תקופת־נסיונות אפילו בארצות שיש להן אדמה מן המוכן, גדודים משלהן, וממשלה עצמית ולא מנדטורית. ולכן יכולה היא להבנות ולהתבצר רק על כלכלה לאומית בטוחה, שעברה כבר את תקופת הנסיונות הן מבחינה טכנית והן מבחינה משקית: על תבואות שדה או תבואות תעשיה, בנות־התחרות, משובחות וזולות, שהשווקים פתוחים ובטוחים לפניהן. ואנחנו חפצים לעשות שני כיבושים בבת אחת: עמדות כלכליות לעולים חדשים ושווקים חדשים לעמדות כלכליות חדשות. לכיבוּשים כאלה נגיע אולי בימות המשיח, בימי הנפלאות, כאשר האדמה תוציא מן המוכן גלוסקאות וכלי מילת. בימינו אלה, – הם מחוץ לגדר הטבע.

לעתיד לבוא תהיה כל הארץ מכוסה ערים וכפרים. אין עיננו צרה בעיר ואיננו באים לשללה. לעתיד לבוא כל הארץ תהא מכוסה גנים, וכל אמה שבאדמתה תחיה־נפשות. אולם הגידול הזה דורש זמן, ולא יתכן, הן בתעשיה והן בחקלאות, בלי תקופת־מעבר בכיבושי הטכניקה ובכיבושי השווקים. על שני המעברות האלו אי־אפשר לדלג בקפיצות, אפילו בדור האוירונים. החשמל והקיטור עוד לא למדו אותנו, איך להוציא תרנגולות מוכנות מהמדגרה בלי תקופת־גידול. החקלאות בכלל צעדיה אטיים ולא חוללה נצורות ונפלאות בתחומיה. לא המציאה אוירונים וטלגרף אל־חוטי. אולם בארץ חדשה עוד יותר אטיים הם צעדי התעשיה, ואפילו בארץ עשירה באוצרות טבעיים, וקל־וחומר בזו העניה בהם. אחת תבואת התעשיה ואחת תבואת השדה תלויות הן בשוקי־תבל, והשערים הסגורים האלה אינם נפתחים לא בגימטריא “קת”א", ואפילו לא בשם המפורש: קנו תוצרת הארץ! אולי קמיע זו טובה היא ככרטיס־כניסה לשערי השוק הפנימי, אבל לא לחיצוני. תקוות נעלות, פרספקטיבות גדולות הן אבני־חן בכתר עם; אולם בכתר היחיד, – לחם לאכול ובגד ללבוש הם היסודות המכריעים. ובחיי־עולם, בלי חיי־שעה, אין לפרנס גם את הטובים שבעולים.

ובחיי־השעה ידועים לנו רק מקורות מחיה בודדים אשר השוק פתוח לפני תבואותיהם. המקורות האלה הם בכפר ולא בעיר, בשדה ולא בתעשיה. התעשיה היא עוד בראשית צעדיה. אין איש הבא לגזול את עתידה ולצנן את התלהבות הנלוים לה: אחריתה אולי תשגה, תשגה מאד, תשגה למעלה מלודז ומורשה ומביליסטוק, כל המזרח יהיה מונח בקופסה אצלנו. אולם הראשית, שעליה צריכים לחיות העולים החדשים, מוכרחת להיות מצערה מצערה. לעתיד לבוא אולי התעשיה תעלה כמה מונים על החקלאות. אולם אין התעשיה יכולה להדמות בהווה לחקלאות. לחקלאות יש כבר מן המוכן תבואות משובחות, שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיונות בגפנים ובתפוחי־זהב. האכר יודע להוציא פירות מרובים בכמות ומשובחים באיכות, המסוגלים להיות בני התחרות. תפוח־הזהב הוא פרי־מונופולין בכוח טבע הארץ ובכוח טבענו אנו. הטבע בכבודו ובעצמו הציב לפרי־מונופולין זה את גבולותיו: ברוחב ידוע ובאורך ידוע בדיוק בין עזה ובין עכו. מעבר לתחום – הפרי הזה הוא כבר שונה בצורתו, באיכותו, צפוי יותר לפגעים ולמחלות. וככה הדבר גם ביחס לפירות אחרים. אולם אין הטבע מציג גבולות לתעשית גרבים, נעלים, שוקולד, וכיוצא מתוצרת הארץ, דוקא בקו שבין חיפה ועכו. תעשיות כאלה תצלחנה בדיוק גם בבירות מצפון ובאלכסנדריה מדרום. אם בעיני צרפת ובריטניה הגדולה, הממשלות המנדטוריות, תהיה התעשיה שלנו לצנינים, נהיה נימוחים בין שני ההרים האלה. ואם יש להן ענין בפתוח תעשיה יכולות הן לפתחה גם בארצות הסמוכות, בסוריה ובמצרים, העשירות בחמרים ראשונים יותר מאשר ארץ־ישראל. על כל פנים עוד רב הדרך להתפתחות תעשיה, וההלך העיף, שבע־נדודים מרדיפות חוץ, לא ימצא בהמוניו בה את המנוחה הנכספה. העיר היא אולי רבת־העתידות, אולם היחיד זקוק לחסדי ההווה, וההווה מונח לפי שעה בכפר, בריחות השדה ולא בעשן בית־החרושת.

אם תנאי קודם להתישבות נכונה היא כלכלה בטוחה, קל למצוא את סבת־המשבר. מי הוא הגורם? לא חמת הקפיטל שניתכה על הארץ, ולא “הטמפרטורה הגבוהה” של הפועלים, שהיא כאילו מקור המחלה, כאשר בודאי גם תבאר התפיסה הפרימיטיבית שטמפרטורה היא גורם הקדחת. התשובה היא פשוטה: התישבות חדשה, אחת עירונית ואחת חקלאית, לא תתכן בלי מקורות מחיה בטוחים. מקורות מחיה אינם יכולים להיות בטוחים בלי שווקים פתוחים. שוּקי הבית גם אחרי גזרת “קת”א" הם אין ואפס בבית קיבולם. תעשית ורשה, לודז, ביליסטוק צמחה על ערבות רוסיה רחבות־הידים ושחור־אדמתן; היא נישאה בימי עליתה על כתפי מאה מיליונים מוז’יקים וגם בימי ירידתה עדיין היא נשאת על כתפי 20 מיליון אכרים פולניים. תל־אביב חפצה בגידולה הבלתי טבעי להיות נשאת על חצי מיליון חקלאים שכוח־קניתם למטה מאפס, ועל שוקי ארצות סמוכות, ששם התעשיה החלשה שלנו צריכה לבוא בהתאבקות עם האדירים שבאיתני־עולם. קרעו מלונדון את הודו ומושבותיה, ואז – עם פחמיה ואוצרותיה הטבעיים, וכשרון עבודת־פועליה, וגאון המסורת שלה, תהיה כתל־אביב שלנו של היום. המשבר בא, איפוא, מפני שהשקיעו את כל הקפיטל בחומות עיר, שגדלה לא מתוך אדמה רחבת־ידים, כי אם בתוך כתלי חממה, ולכן כוח חיסונה ככוח צמחי חממות…

הבורג האין־סופי של המשבר מתחיל מהתאבנות הרכוש. גם העליה המבוהלת היתה יכולה לההפך לנו לברכה אילמלא הזרם היה מוסב לכפר. הקפיטל היה גדל והיה מתרבה, כאשר יגדלו ויתרבו צמחי השדה. גם תפוחי־זהב הם תעשיה, אף על פי שאינה מתלוה בתמרות־עשן, כי אם בריחות־נרד. אפשר ליסד גם תלי־אביב של פרדסנים בדיוק כתלי־אביב של חנויות וגזוז. ההבדל הוא שעצי תפוחי־זהב יש להם כוח הפריה והרביה ושוקי העולם פתוחים לפני פירותיהם. אולם אנו, העם החכם והנבון, ראינו בחולות תל־אביב עפרות־זהב ובפלס שקלנו כל שעל. ושכנינו הבורים ועמי־הארצות שסוד “רעש־האיתנים” כספר החתום לפניהם, ידעו דוקא להעריך בהערכה נכונה את “רעש־האדמה” שאנחנו עשינו ואת הערך הכלכלי של העפרות האלה. אותם מכרו ותמורתם קנו במרחק של קילומטרים מתל־אביב עפרות פשוטים ויטעו עליהם תפוחי־זהב. מי האשם? ודאי לא מומחי הארץ, לא פועלי הארץ, כי אם אלה אשר חשבו, כי אפשר להעביר את ורשה ואת לודז לא"י כאשר יעבירו שתילים ממשתלה למקום גידולם. ודאי אלה אשר חשבו, כי אפשר כמלאך גבריאל לנעוץ קנה בכל מקום ולהעלות עיר אפילו בעפולה אשר ביזרעאל. ודאי אלה היודעים יפה להסביר את תוצאות “רעש־האדמה” שהרעישו הם במקח־וממכר ובספסרות ובהפקעת־שערים.

וככה זועק אלינו כיום הזה המשבר מכל אבן שבקיר, אשר בעיר העברית הראשונה. העיר אשר אִבּנה בחומותיה את המרץ הגדול של העליה הרביעית עד אשר נתאבנה בעצמה. הנני נזכר ביער המאובן שראיתי באריצונה. מראה נורא! איכה יתאבן החי? לעיני עוברים מחזות פומפיה עם היכליה ומגרשיה. העיר המאובנת. בעיר העברית המאובנת מתהלכים אמנם האנשים, מקשיבים אפילו להרצאות, מרבים לשתות גזוז מ"בארות־מרים" – התעשיה היחידה וה"תוססת" בארץ, ויש אפילו הרוקדים “פוקסטרוט”. אולם נשתתק עורק־החיים, פסקה מרוצת הדם. הקפיטל איננו מתרבה. ובעקבות קפיטל־סרק צועד תמיד קוממיות המשבר…

בעיר המלאכותית, ילידת־החממה, חפשו איפוא את גורם המשבר, ובבוניה ובחסידיה את החוטאים. היא ינקה שנות מספר מלשד ארצות הגולה, מהחסכונות שכל אחד הביא אותם, מפרי מסחר ותעשיה שינקו מפרי האדמה של אותן הארצות. אזלו החסכונות והרעב בא. העיר הזאת לא תקום לתחיה בלתי אם האדמה שמסביבה תפיח בה רוח חיים. בחשמל ובקיטור בלבד לא תזעזעו את המת. קמיעות “קת”א" חדשות לא תחיינה את התעשיות, והן לא תחיינה את העיר, באין קורא קמיע זו ובאין קונה. עשרות אלפים דונמים מטעים חדשים ישנו כהרף־עין את הכלכלה הלאומית שלנו בכפר, יתנו לחם לעובד, יפתרו את שאלת חוסר העבודה, ובזכותם תעזר גם העיר.

תמוז, תרפ"ז

כשאני לעצמי עומד על ההשקפות האלה:

א. אנחנו נוכל למצוא גאולה לנו כעם, חי חיים עצמיים בחומר וברוח, רק בעבודה שלנו, ולא בעבודה זרה.

ב. העבודה העברית יכולה להיות בטוחה וחפשית, רק כשתהיה עצמית ולא שכורה: בהעדר מעיקרו הפועל השכיר ובהתבצר העובד החפשי.

ג. האדמה תענה בכל חילה ובכל מאדה, כדי הגיע לקצה גבול אפשרות התנובה וכדי קיום אוכלסים צפופים, רק מתוך חדות־היצירה של העובד, ולא מתוך שעבוד שכיר־היום.

ד. תבואות שדותינו תהיינה בנות־התחרות ובטוחות מזעזועי־שוקים ותנודות מחירים, כשעליהן יהיה לספק לחם לעובד ולא רבית לקפיטלים.

גאולתנו ושחרור עצמנו מחייבים איפוא בהתישבותנו גדרים וסייגים טבעיים. האדמה ברשות הלאום כסיג בפני ספסרות. הגבלת יחידת השטח, כדי כשרון העבודה של משפחה מתנחלת, כסיג בפני עבודה שכורה הנהפכת בתוקף התחרות חפשית ל"זולה". אולם התנאים האלה נתנים להתגשם רק בקרנות לאומיות; והן אינן מצוות עלינו את השפע; כנטפי־גשם עלי אדמה חרבה תערפנה. על כרחנו עלינו לשעות איפוא גם לקפיטל הפרטי. ולמה אכחד: מוטב לראותו על כל עוקציו נטוע בשדה מאשר לראותו נע־ונד על פרנסות־אויר בעיר.

תאמרו: והעבודה העברית מה תהא עליה? התשובה היא פשוטה: ממש כמו בעיר! כבוד “המשי הדלפינרי”, שהפנה אליו את כל תשומת־לב הישוב, במקומו מונח. הנחה אחת כבר ברורה: הוצאת משי מן האדמה ממש היא תעשיה לא פחות, מאשר הוצאת משי מעל המנור מגידולי־חוץ! המוציא פירות בני־התחרות מהארץ הנהו גם כן בעל בית־חרושת, ואפילו אם העבודה היא ברחבי־האויר ולא בין חומות כלואות.

שאלת העבודה העברית אינה גם היא מחוברה לקרקע בלבד; בעיר ובכפר בכל מקום שההון הפרטי יכה שורש תתלבט ותבקש לה פתרונים. מוטב ששאלה חמורה זו תהיה בת־לואי לכלכלה בריאה מאשר תהיה רתומה ל"סוסת מנדלי" העלובה. במוסר־השכל לא תפתר ואף לא בחוזק־יד; הטכניקה מעלה ארוכה ומוצאת מוצאים ומובאים במקום שמוסר־עליון רואה את כל הקצין כלים וקירות־ברזל אטומים. גם בקליפורניה מתחבטים בעבודה זולה. הקריאות הפטריוטיות הנלהבות כלו בהבל. אחרת היתה פעולת הטכניקה המשוכללת: שיטת הנטיעה החדשה עם המרחקים המתאימים בין העצים, עם השקאה בתלמים, עם הגיזום, עם ביטול העדורים ועם הקלטורים בטרקטור במקומם, עד כדי מינימום שבמינימום הוגבלה עבודת הידים הפשוטה; ובמקום הפועל האבטומט, המוכרח לעבוד מחמת צפיפות העצים בהשתחויה ובפשוט ידים ורגלים, בא אומן־היד ער־המוח ומהיר־המחשבה, העובד בהרחבת הדעת ובריוח. גם העבודה המורכבה ו"מלאכת־המחשבת" תצטרכנה מטעמים שונים לצעוד בנתיבות חלקלקים, אבל על שכרן תבואנה, ותעמודנה בהתחרות בהעלאת מעלת־החיים ולא בהורדתה, ובכחות טבעיים, ולא באמצעים מלאכותיים.

כמעט כל המושבות הקיימות נתנות להמנות, לפי סולם־מעלות ידוע על האזור האינטנסיבי. בהרבה מושבות יש בידינו לפתוח אפשרויות להכפלת האוכלסים, ובאחדות עוד למעלה מזה. די להזכיר את פתח־תקוה עם אפשרויות ההשקאה הרבות ואת חדרה רחבת־הידים ומעטת־האוכלסים. אפילו במושבות גליל־התחתון עוד ישנן אפשרויות רבות של אינטסיפיקציה לפי טבע אדמתן ותנאיהן המיוחדים. בשיטה מסוימת ובסדר קבוע אפשר ליצור מקורות־מחיה לאלפי יחידות ולהוליך לצנורות כלכלה בריאה הון פרטי. אינה דומה המגמה המונחה במשק־בית לאומי לזו המונחה במשק־הפרט. בכלכלה לאומית חיי־העולם הם חיי־השעה. בכלכלת הפרט חיי־השעה הם חיי־העולם. לראשונה הצפיה למרחקים היא חובה וגזרת־הקיום; לאחרונה רשות. הקפיטל הלאומי מצווה ועומד על “הרחבת הגבולין”, על כבוש עמדות חדשות, ולו אפילו מגמה זו גוררת אחריה כהוראת־שעה חקלאות אקסטנסיבית, דילול האוכלסים ו"קיצור־החזית"! לקפיטל הלאומי גאולת הקרקע היא “המוקדם”, וההתישבות הצפופה ה"מאוחר". כי באין לו האמצעים הדרושים גם לגאולת הקרקע וגם להתישבות־קבע, בלי ה"מוקדם" לא יהיה לו ה"מאוחר". ההון הפרטי אינו עומד בפני פרובלימות כאלה. לפי דרכו הוא מחפש לו מפלט ומקלט בטוח, ואותם יוכל למצוא במושבות הקיימות; שם סלולות הדרכים, ואין מן ההכרח להיות חלוץ; ואף במקומות שאינן כבושות עדיין, אין מחסור בתכנית קודמת, כי אם באמצעים להתגשמותה בחיים.

מה מעכב איפוא את עולי־הגולה בעלי האמצעים להשתקע בכפר? אין לאמור מחסור במקורות־מחיה. כאלה הלא אין בשפע גם בעיר; על־כל־פנים נאמנים ובטוחים אינם מצויים. מעכבים הרגלי העיר שאנו עמוסים בהם מלידה. אדרבא. אנו קופצים על מקורות־מחיה מסופקים בעיר מאשר להאחז בנאמנים בכפר. לפני תל־אביב היו המושבות בבחינת תל־אביב ומשכו אליהן. כיום הזה תל־אביב היא התל שהכל פונים אליו. הבריחה מהכפר אל העיר היא גזירת־חיים בכל הארצות והמדינות; אפילו עובדי אדמה מלידה נסחפים בזרם. לבני־עיר מלידה ההליכה לכפר היא שבירת־רצון כפולה ומכופלה. המוסר כחו פג גם ברשות זו, והטכניקה היא אשר כחה יעמוד לה ללכת נגד הזרם, ואף גם להסבו. מה עשו את חיי הכפר מושכים ומנעימים? זוהי הסיסמא הנאמנה הנשמעת בארצות־הברית. קצת משאון העיר לשלות־הכפר. חיבור דרכים טוב איננו מותרות כיום הזה, אלא צורך הכרחי; ולא מפני העברת תבואות־השדה למרכזי התצרוכת, כי אם מפני החיבור הקל למרכזי התרבות שיש צורך בו ליוצר התבואות האלה. תיאטרון נודד אינו מותרות, כי אם אמצעי התישבות. באין קמח אין עבודה ובאין מזון רוחני אין עבודה. איש־השדה זקוק לאמצעי־גרוי להגברת כוחות־היצירה כמו שצמחי־השדה זקוקים להם. אנחנו יותר מדי בונים את בנין־העם על שבירת־רצון של יחידים; יותר מדי חזקו דרישותינו על ההכרה שתכריע בכחה גילויי תשוקות חיים והנאות כשרות; מעבר להכרה פועל יצר־לב האדם, ואי־אפשר להדהימו בשום “שקויי־מוסר”, ואין גם טעם להדהימו; כאשר מוליכים אותו באורחות נאמנים הוא נהפך לכח יוצר ודוחף. האכר יודע כי אפילו הגברת תנובת־החלב של הפרה תלויה לא בשיעור מזונותיה בלבד, כי אם בטעמם הערב ובתנאים המרחיבים את דעתה והמרוממים את “מצב־רוחה”; יש שמצאו את הברכה שורה יותר בדלי “תחת צלילי־המנדלינה” באויר, מאשר עודף מזונות באבוס. פלאי־עולם: במיתולוגיה הסיעה מוסיקה סלעים, ובחיי המציאות האפורה ברפת מוציאה היא חלב! למה יגרע איפוא חלק עובד־האדמה מבהמתו? מדוע בן־העיר רואה את לחם־חקו בתנאי חיים ועבודה הנראים בעיניו כמותרות בשביל בן־הכפר?

לי קשה להבין, מדוע כבישי־מלט ומדרכות־מרצפות הם כצרכים המובנים מאליהם ברחובות תל־אביב היום וב"עיר העמק" יזרעאל מחר; ומהמורות, ופחתים וחולות־נגף יאים דוקא למושבה רבת־אוכלסים כפתח־תקוה. מדוע דרך סלולה מראשון ליפו הכרחית היא רק להעברת חביות־היין שלא תשקענה בחולות ובבוץ, כאשר היה עד השנים האחרונות, ולא להנאת יוצרי היין גופם, שעצמותיהם לא תתפרקנה כל פעם מטלטולי־הדרך. הזמנים משתנים ואתם מעלות־הצרכים. מה שאתמול היה מותרות, היום יהיה צורך הכרחי; ומה שהיום יחשב למותרות, יהיה מחר צורך הכרחי. בן־האמש חרד בעיקר על ממונו ודאג לחיבור־דרכים טוב רק בשביל סחורתו; ובן־הדור חרד גם לגופו, וחיבור־דרכים טוב הוא תנאי הכרחי לו לקיומו ולהנאתו לשם טיול־בתענוגים בלבד.

בסלילת דרכים מתחילה התישבות מודרנית, אחת היא אם עירונית או חקלאית. עוד קודם שנתקע יתד לבנין כבר משתרעות הדרכים הכבושות והמדרכות; הן עושות את הישוב, הן מושכות מתישבים. חיבור־דרכים טוב נוטל את הבדידות ממשכנות־השדה, הבדידות הנמאסת גם על אנשי־שדה מלידה והמהלכת אימה עלינו. דרך טובה מפתח־תקוה לתל־אביב הכרחית היא לא רק בשביל הסעת תפוחי־הזהב מאדמת־גידולם לנמל; הכרחית היא בשביל נוטעים חדשים האוהבים חיי עיר ואת הנעימות הכרוכה בה; דרכים טובות מחברות את אנשי־השדה עם מרכזי המטרפולין ורחובות כבושים במושבות יכפילו וישלשו את האוכלוסים. אין לנו לגלות אמריקות חדשות, כי אם להשתמש בנסיונותיהן של האמריקות הגלויות, ומשונה הדבר כי דוקא עולי־אמריקה במקום להביא אתם שיטות כבושות ולטעת אותן פה, באים הם הנה לגלות פה אמריקות חדשות. אין דרך יותר פשוטה מאשר ללכת בעקבות חברות המטעים הגדולות בקליפורניה. הכפר נבנה בדמות העיר; החקלאות בדמות החרושת! אפשר להסיע משאות כבדים על דבשת גמלים בתוהו לא דרך; אפשר לראות בחלוץ “חמור־גרם” שימשוך בעול גם דרך חולות, בצות וסלעים. אולם יהודי “מכל ימות השבוע” הוא הכבד במשאות, ואין להעבירו לכפר, אלא על פסי־ברזל ועל כבישים טובים, ובמראות תיאטראות ותחת צליל מוסיקה…

מי מאתנו אינו מתודה באהבתו הבוערת לחקלאות ואינו מודה במשפט הבכורה, שיש לה על משלוח־היד בעיר? אולם בשלהבת זו נשרף קודם כל את הכפר ובאהבה אפלטונית לא יושע. מעשים דרושים. העיר –ידה תושיע לה. והאמצעים היונקים מקרנות לאומיות צריכים להתרכז רק בכפר. רשת־דרכים היא עמוד־השדרה בחקלאות המודרנית: עמוד־שדרה על דרך הפשט, ולא ההשאלה; ממנו מסתעפות הצלעות בדמות היחידות המשקיות, ומקיימות את ה"זבול" בשביל לב הכלכלה שבארץ. רשת־דרכים היא מצות־השעה גם בכפרינו. למטרה זו ולא לאחרות צריכות להיות מכוונות העבודות הצבוריות הנוצרות לפתרון שאלת חוסר־העבודה. בחיבור־דרכים טוב יוצרים אנו כוח־מושך לכוון את ההון הפרטי מהעיר אל הכפר. הפעולה היא כפולה ומכופלת: מתחסן הישוב החקלאי הקיים ומצטפפים האוכלסים עם האינטסיפיקציה של החקלאות בתחומים הנתנים.

עם שנוי הערכים האלה לא תבוא התשועה כהרף עין. אבל ההתחלה תעשה ליצירת כלכלה לאומית בריאה ולחזוק בדקי משק־ביתנו הקיים; בו התחילו הבקעים, והוא התחיל להזדעזע. עם הכחות החדשים שיכנסו לכפר תתחזק העיר. בטבור לונדון עומד בית־כנסת גוטי שגיא ועתיק יומין, שהתחילו להתראות בו בקעים. במכבשים מיוחדים אדירים לוחצים מלט נוזל לתוך “עורקיו ושריריו” הרפים כדי לחסנו. כחות עלומיו אולי לא יתחדשו, אבל מפני המפולת יבטחוהו. המלט הזה הוא בשבילנו הכפר. שם צריך לעמוד “המכבש” ובכחו להוזיל חיים לתוך עורקי העיר המתרופפים. הכפר המתחזק לא יציל את העיר מזעזועים ומשברים. אבל בלי חיזוק זה לא יהיו אפילו משברים בעיר, באשר תבוא – המפולת!..

ובהרחבת גבולות הכפר גופו אל דמי לנו ואל רפיון־ידים. בל נאחז בטכסיסי מפקדים ידועים לדחות מערכות עד אשר “יוזל אבק־השרפה”. שפל הספסרות הנהו הגאות לנו. כשלון כחות מפקיעי־שערים הנהו עת התאזרות הכחות לנו. הסייסמוגרף בגיאולוגיה מציין זעזועי־אדמה קלים ממרחקי־מרחקים. הסייסמוגרף בכלכלה מבשר את הזעזועים הבאים ורוטט במוחות גלויי־העינים וצופי המרחקים. בל תתענו המנוחה ובל תשקיטנו. הגולה היא אזור־געש. התפרצויות וזעזועים חזקים מונחים בטבעה. כאשר הם יתחוללו והפליטים יבקשו להם מנוס לא נוכל לעכבם במוסר־השכל ובאמרות צלולי־דעת. הם יקפצו על כל הבא ביד ועל כל הנתפס בעין; על פרנסות כשרות ועל אסורות. בין “רעש ורעש”, בין השקט והמנוחה, עלינו להחזיק אמת־הבנין ביד ולהניח היסודות ואריח על גבי אריח לכלכלה לאומית בריאה, ולהכין מפלט בטוח לפליטי־הרעש טרם שהתרגש הרעש. המפלט הזה הנהו הכפר הקיים, ושחרור חבלים רחבי־ידים לבנין כפרים חדשים…

תרפ"ו

“היין המשומר” המובטח בחיי־העולם לעתיד־לבוא לא היה כוח־מושך כל־כך להרבה משלומי־אמוני־ישראל כמגרש המשומר בהבלי חיי־השעה. חזון אחרית־הימים היה למציאות. ארץ־ישראל מתפשטת בכל הארצות, ועפרות־מגרשיה נעשו סחורה עוברת לסוחר בבורסות על גדות הוויסלה. אולם גם הגלות מתפרצת מתחומיה ומתפשטת גם היא בכל צורותיה הכלכליות ובקלקלתה המוסרית בארץ־הבחירה…

פקחים ואנשי־מעשה הם האומרים עכשיו שירה. גלוי־שכינה. התרוצצות עתרת הכוחות המלוים את ספירת־הפעולה של “היזמה הפרטית”. כאשר הגלגלים עושים סבובים מהירים בתוקף זרמי־איתנים, לא יתכן שלא יסחפו החלשים ויטחנו הדק הדק עד יציאת־נשמה. זהו הלך־היצירה הטבעי. המוץ ינדוף, הבר ישאר. והבר אלה הם בעלי נכסי דלא ניידי. מה פלא איפוא, אם הממשלה פורשת את כפיה ומברכת את המוחות החריפים ההוגים דעות נפלאות כאלה…

אולי “המשל” יאיר עינים, אם “הנמשל” אינו מדבר בעדו במצוקת־מראותיו. נראה לרגע חזות קשה. היתה שנת־בצורת. האדמה לא נתנה את יבוליה. הרעב רבץ לפתח כל בית. נתרוקן הפת מכל סל, ואסמים מלאים מזן אל זן משנת־ברכה קודמת היו סגורים ומסוגרים. המפתח נמצא בידי מפקיעי־שערים. מיד ליד היתה עוברת התבואה, וכל סרסור עשה כסף. היוקר האמיר, הרעב גדל והספסרים עוד לא ידעו שובע. הסחורה לא הוצאה לכל נפש; עוד פחדו פן יבולע לכיס, בהאמינם כי השער יעלה ויעלה עם המצוקה. וככה הלכה וארכה לאין־שעור הדרך מהיצרן לצרכן, ואוכל נכרת מפה…

היתה שנת־בצורת לא בארץ־ישראל כי אם: באוסטרליה, בקנדה, בארגנטינה ובכל הארצות המספקות בתבואות אדמותיהן את צרכי האוכלסים הצפופים אשר ב"ממלכת האיים המאוחדה". אבל באסמים ובאוצרות של ממלכה זו היו גנוזות תבואות כדי מחית כל האוכלוסים; ומפקיעי־שערים לא הוציאון לשווקים, בצפיה לשעת־כושר להעלות לעילא ולעילא את השערים. כרש כעשיר נפגעו. הרש באין כסף לשלם, והעשיר באין־אונים להוציא מהאסמים הסגורים תבואות, שנהפכו ל"נכסי דלא ניידי". היתה ממשלת משמרים קיצוניים: כלה מרכבה מ"דֵיי הַרְדים". רכוש הפרט קודש הוא ואסור בנגיעה. אבל הרעב בא, והוא שליח השויון. היתכן שהממשלה היתה מפקפקת אף רגע מבלי אחוז באמצעים חמורים? בין־לילה היה נכנס הפרלמנט לישיבה, בן־לילה היה מוכן “ביל”, ושתי הקריאות ההכרחיות היו באות רצופות, ולא היו נרתעים לאחור אפילו בפני הפקעות בחוזק־יד. אכן יש מקרים שגם ממשלה משמרת מתנקשת בקנין הפרט, כאשר הפרט מתחכם להרעיב צבור. כי אם הרכוש הפרטי קודם הוא, “הגנת הלאום” היא קודש־קדשים!

שנת־בצורת לא באה. הלחם לא אזל, וחפשי הוא מתהלך. אבל ה"מגרש המשומר" גדר את הדרך אליו. מגרש זה בולע את “חלק־הארי” מהמשכורת הדלה של שכיר־היום, בעל־המלאכה, המורה, ומוריד אותם למעלת־חיים למטה ממנת־מחיה הכרחית, למטה ממינימום הקיום; ללא טפת־חלב לילדים, שבלעדיה אין דור בריא גדל; בחדר צר ללא די אויר בפנים, וללא אמת־ירק לראיה ולמקום שעשועים בחוץ. אסמי התבואה פתוחים, לרווחה הם פתוחים. אבל המגרש המשומר כאילו שם בריחי ברזל על פתחיהם בפני רוב הצבור המוכרח להוציא את רובי הכנסותיו על שכר־דירה.

מה יועילו חכמים בתקנתם, אם גם יעלה בידם לשמור על דרגת שכר־הדירה הקיימת? הדרגה הקיימת היא אבסורד כלכלי. היא צריכה לנחות. אבל “המגרש המשומר” מעכב. חוקים ותקנות אינם מועילים כשהדרישה מרובה פי כמה על ההצעה. והמצב הזה יתמיד. הטמפו של הבנין גם כשיהיה מהיר יפגר לעומת העליה גם כשתהיה אטית. ותל־אביב היא שער לעולים. והטמפו הזה אינו יכול להתגבר, באשר מגרשים רבים מונחים כאבן שאין לה הופכין, כאשר מונחת תבואה באסמים בשנות הפקעת־שערים מבלי להגיע לרעבים לה. המגרש אינו נקנה ונמכר לשם בנין, אלא לשם “שימוּר”; מעין תכלית בפני עצמה. יהיה מונח! הוא הולך וגדל במחירו מעצמו ובתוך קפאונו, בלי צער־גידול ובלי טיפול, ובלי הוצאות. אחרי תקופת־הגריד ורביעת־הגשמים הראשונה עוברת עונת־התרדמה בגידולו; והאביב בא, עם לבלוב השקד, עם פריחת עצי־הדר, עם המוני התיירים, והמגרש הקפוא מתחיל לעשות את הפירות המקוּוים. מאביב לאביב מייחל המגרש לדודו וגואלו ועובר ככה מיד ליד בדרך ארוכה וזיגזגית. זוהי הלא תמונת תל־אביב: מצד אחד מגרשים שוממים, ומצד שני “תיבות־נוח” ענקיות עם קנים ותאים שניים שלשיים ורביעיים. אבל “תיבות נוח” אלה לא תצלנה אותנו מהמבול, אדרבה, הן מביאות אותו עלינו…

ראשוני הגלים הזידוניים כבר עברו על ראשנו. והנחשול הנורא האומר לעשות כלה בנו כבר אורב לנו. אין מנוס ואין מפלט מהספסר. את כל הארץ הוא מכסה. בגובה לא נחקר מתרומם כוח־דמיונו, כרוח־קדים נשא הוא וכמוהו הוא מתלהט. נמוג הכפר בכלל. כל הארץ נמצאת ברדיוס תל־אביב; כולה, כולה – שורת חנויות אחת; כולה “באר־מרים” אחת – ובאר גזוז! בשעל העיר נמדדת אדמת כפר מדולדלת ובמעלת המגרש היא נערכת. החקלאות לקתה כפלים. העיר מושכת כוחות שהיו יכולים להיות לברכה לתגבורת מקורות־מחיה נאמנים, אלמלא הכוחות האלה היו משתקעים בכפר; העיר מצטפפת בלי מקורות־כלכלה בטוחים ובהמונים החיים מיד לפה על מנת חסכון מצומצמה שהביאו אתם ההולכת ומתדלדלת. אוכלסים ללא כוח יוצר בהווה, ולא כדי־קניה בשביל הכפר בעתיד; והעיר עוד מסיגה את גבולות הכפר בהשענה על ספסרים, שאינם רואים גבולים ליכולת התפשטותה ומציעים מחירי מגרשים בעד אדמה שאין בכוח יבולה לשאת אותם המחירים. והמעט שממון ישראל יורד לטמיון. אחרי בהלה כזאת בהכרח שיבוא קפאון בתנועת גאולת־הקרקע: וכל קפאון סכנה היא לעמדתנו…

והקפאון יבוא. מה יאמרו המוכרים, בעלי הקרקע הראשונים? אדמת ארץ־הבחירה מחוננה, כנראה, בסגולות יקרות המציאות סמויות מעין רגילה. מצרים ברוכה בנילוס, ארם־נהרים בנפט, אפריקה בזהב ויהלומים, בריטניה בפחמים. ואדמתנו ב"קני־גבריאל המלאך". בכל מקום שנועצים קנה כזה מעלים שרטון וכרך של רומי נבנה. אדמת־ערים, עפרות־כרכים, על הרריה, חולותיה ובצותיה…

מדוע לא יאמר בלבו המוכר התם, שלא הורגל באמת מדה שגעונית שלנו, כי מטמונים צפונים בודאי באדמתו? מדוע לא יסגור הוא את המעגל ויצפה לשעות־כשר יתרות, בכדי להוסיף לדרבן את המחירים? אף הוא יגנוז וישמר את האדמה כאשר משמרים אנו המגרשים העוברים במעגל פנימי מיד ליד ומתרוששים בדרכם להגיע לתכלית הנרצה. אבל אינו דומה שימור לשימור. מגרש משומר הוא תקלה כלכלית. אולם אדמת כפר משומרת – וב"מעגל חיצוני" – היא סכנה לאומית לנו!

המגרש המשומר בעיר ראשיתו איפוא תקלה ליושבי העיר, אבל אחריתו כמגפה מתפשטת מתפרצת מתחומיה – ערעור יסודות הכפר! אין איפוא דרך אחרת אלא לאחוז באמצעים דרקוניים נגד שימור מגרשים. מסים כבדים מנשוא על כל מגרש פנוי בעיר, עד כדי שהמס יאכל אותו ולא הוא את השכן. ואז תחדל ה"סחרחורת" במעגל הסגור. ואז המגרש יהיה מיועד לתכליתו – לבנין ולא לספקולציה; ואז, למצער, תצטמצם שארית הספיקולציה בתחומי העיר ולא תתפרץ לתחומי הכפר. ותבוא גם הרווחה ידועה. או שבעלי המגרש יהיו מצוּוים בתוקף המסים הכבדים להתחיל בבנין, וההצעה על דירות תתקרב לדרישה עליהן; או שעילת העילות של האבסורד הכלכלי תגיע עדי משבר; מחירי המגרשים ירדו, והרבה מהשכנים יבָּנו. לא תבנינה “תיבות־נוח”, אבל יבּנו משכנות־אדם פשוטים; לא “אדירים” כבנינים הנבנים, אבל גם לא מכוערים כמוהם. כי בעקבות הספסרות צועד גם הכיעור החיצוני, והפשטות מחוסנה תמיד בפניה.

תנועת הבנין תפסק? שקר המאמר כי משחק כוחות ספקולציה פראים בונה ערים; והבל ההנחה כי יזמה פרטית הגובלת עם פשע לאומי אוצרת כוחות דוחפים. דברי־ימי ההתישבות אומרים אחרת. ספסרות זו החריבה ערים קיימות, חדשות לא בנתה מעולם.

אומרים כי גם האוסטרלים והניוזלנדים הם בנים לאומה האנגלו־זכסונית; אומרים כי מתיחסים הם אפילו על הגזע הבריטי הטהור; דבקים במסורת־מחצבתם המפוארת וחיים בה; ששים לקראת “היזמה הפרטית”, אבל בדעתם גם את יצרה הרע ותאות התפשטותה עומדים הם על המשמר להציב לה גבולים כשמרחיקה היא לכת; ובבואה לפגוע בתועלת הצבור אינם נרתעים גם מחוקי הפקעת קרקע מבעליה.

בה בשעה ש"ממלכת האיים המאוחדה" היתה קרועה בכוחות איתנים מהארצות המפרנסות אותה, והיה הכרח להגביר בבית את מקורות המחיה, יצאו גם שם מגדר ממסורת המקובלה, התערבו בזכויות הפרט על קנינו, מסרו אדמה לרוצים לעבדה. ואירלנדיה הפקיעה בחוק שטחים עצומים מבעלים ע"מ לחלקם בין עובדים; ואירלנדיה טרם היתה “מדינה חפשית”. הגנה נגד מפקיעי־שערים אינה פוגעת איפוא במסורת הבריטית. לא אנו מפלסי הדרך; כבושה היא משנים קדמוניות בידי אחרים. לנו יש איפוא הזכות לדרוש עזרה מהממשלה, על כל פנים בתחומי שלטון הבית שלנו ונגד המחריבים הנמצאים בקרבנו. הממשלה המנדטורית רואה בהגבלת העליה לפי כוח־קבולה של הארץ את זכותה המחלטת; בפיתוח מקורות כלכלה לעולים רואה היא את חובתנו הגמורה. בספירת־הפעולה של חובה זו מן היושר איפוא לתת לנו “חופש־המשחק”, בכדי שתהיה לנו אפשרות למלאה ובכדי שתהיה אפשרות קיום לעולים אלה. איכה אפשר לדרוש מאתנו שמירת היין, אם הממשלה מסייעת בידי משברי החביות…

תשרי תרפ"ט

איני בא כמוכיח להשמיע דברי כיבושים באזני הצרכן בלבד המבכר בהרבה מקרים את תוצרת חוץ על תוצרת הארץ. אני רוצה בדברי הסברה מעטים לעמוד על עצם התכונה הטבעית בכלכלתנו הלאומית התלויה כולה בהגברת מקורות היצירה. דברי מכוּונים, איפוא, גם ליצרנים, גם לאיש הבינים, גם למוסדות אשראי ולמכוני חקירה, ולכל השותפים הרבים ביצירת כלכלה לאומית נושאת את עצמה.

כפעם בפעם מדי התקשר שמינו עננים, יבקעו בהם ברקים, בלוית רעמים: קנו תוצרת הארץ! סערת הרוחות תשוך, ההתלהבות תפוג וחיי החולין ישובו למסלולם, והכל ישכח. הברקים כבני חלוף יפים ומועילים בסערת מלחמה להתקפה. בכלכלה דרושה אש־תמיד; ובכדי להדליקה ולקיימה, מן ההכרח לחשוף את מקורותיה הראשונים ולעמוד על תכונתם.

קו העקלתון הוא המציין ע"פ רוב את דרכנו בכל כיבושינו. לא תמיד נמצאת לנו הדרך הישרה, ומכל שכן הסלולה. אין לעשות אעפי"כ את ההליכה בתוהו לא דרך לשיטה, אף לא תגליות אמריקניות שכבר נתגלו. עלינו לא לזלזל בדרכים הסלולות מעמים אחרים ובארצות אחרות. אולם הרבה עלינו לסלול בעצמנו שלא כדרך המקובל. כי הטריטוריה שלנו מיוחדה במינה.

ככה היינו מוכרחים לנקוט בקו העקלתון בחקלאות. התפתחותנו לא עברה את האסטדיות הרגילות. לא נמנענו מקפיצות דרך ודילוגים. וזוהי גם דרכנו בתעשיה. דרך אחרת אין לנו. אולם עלינו לדעת, כי היא זרועה כולה מעצורים ומכשולים, שההולכים ב"דרך הטבע" לא ידעום. “הליכתנו המיוחדת” מחייבת, איפוא, משנה זהירות ומשנה כוחות.

ראשית מצעדי עובד האדמה בכל העולם היתה ההספקה העצמית. בכלי עבודה פשוטים הוציא העובד את לחמו מאדמתו. בעלי מלאכה רגילים ואומני יד פשוטים התקינו את מכשירי התוצרת (“הקפיטל” במובן המדעי) במקרים שיד עובד האדמה בעצמו קצרה לעשותם. הוא היה מובטח מזעזועי עולם בשנות שלום ומתנודות מחירים וממשברי הזמן. לשוק המקומי הוציא למכירה עודפי תבואה זעומים. גם חמרי ההלבשה בחלקם הגדול היו תוצרת בית. ההגנה החוקית על עובד האדמה נגד עושקים אלימים הספיקה כדי להרים את קרנו, להגביר את תנובת האדמה ולשפר את מצבו; כתוצאת התיקונים האגרריים עלתה גם “רמת החיים” של עובד האדמה ועצמו גם עודפי התבואות המוצאים למכירה, ועל כתפי האכר החפשי נבנתה התעשיה.

עוד לפני דור היתה גרמניה ארץ חקלאית; ארצות הברית היו חקלאיות. התעשיה מצאה שוק פנימי רחב קיבול עם בעלי כוח קניה הגון. הבסיס לחילופי נכסים היה איתן, בנוי מעמל דורות, מחסכונות שגנזו דורות. הרווחה שקמה לאוכלוסים החקלאיים דרשה המרת כלים פשוטים במכונות, ארחות חיים אחרים. החיל הגנוז באדמה הוציא עודפים מעל ההספקה העצמית לפדותם בכסף, כדי רכישת כלים חדשים: כלי־תוצרת הכרחיים וכלים להרחבת הדעת בלבד. שוקי הבית קדמו לשוקי תבל; ועוד כיום הזה בהגיע החקלאות עדי משבר בארצות הברית, מתחילים להזדעזע יסודות התעשיה ואין קונה בפנים הארץ; על השוק החיצוני בלבד לא תוכל, איפוא, להשליך את יהבה גם תעשיה אדירה כבארצות הברית.

משקנו החקלאי בארץ היה מוכרח להתחיל בקפיצות הדרך, אנוס ע"פ טבע אדמתנו וע"פ טבע עובדה. משק הפלח הקיים יוכל עוד כיום הזה לשמש תמונה חיה לתולדות התפתחות החקלאות. הוא גם יעבור את כל הדרגות הטבעיות בצעדיו המדודים: מההספקה העצמית עד “תבואות מזומן”. תהליך ההתפתחות הרגיל טבוע במכשירי תוצרתו הפרימיטיביים. אנחנו מוכרחים לבסס את משקנו על המזומנים הנפדים בשווקים. אנו עמוסים מני לידה מכונות כבדות. דאגתנו הראשונה היא לפרנס את המכונה ולהחזיק ביוצרה. ובשורה אחרונה לפרנס את עצמנו. “חלק הארי” הולך למרשל, ללנץ ולבוקיי ואחרים. מרץ ראשון למכשירי התוצרת; ובהגיע התור לקנית חפצי תצרוכת עומד עובד אדמתנו תשוש כוח וחסר אונים. הוא מוכרח למכור הרבה באין לו דרך אחרת לקנות מכשירי תוצרתו הכבדים; ולהם יוצא הכסף הראשון הנפדה, עד אשר לצרכיו העצמיים, אפילו היותר הכרחיים, ככלי בית ובגדים לא ישאר לו אלא בצמצום רב; ומכל שכן שאין לו שום אפשרות לרכישת דברים להרחבת הדעת.

התעשיה הצעירה שלנו עומדת, איפוא, בפני מציאות עגומה. בארץ מתקיימים אוכלוסים בעלי כוח קניה דל. מצד אחד פלח מרושש ע"י נושכי נשך; ומצד שני אכר עברי באיזור הפלחה תלוי כולו בשווקים ועומד בהתחרות קשה עם תבואות ארצות מזוינות בכל. אכר העומד ומסיק מכונות חוץ בשארית כוחותיו ללא יכולת לחסוך דלק “להסקת עצמו”. התעשיה הפנימית לא תוכל לצייד את עובד האדמה בטרקטורים, במכונות־דישה, במאלמות, במזרעות. מכונות אלו ע"פ עצם טבען הן בנות התעשיה הכבדה. תבואות תעשית הארץ האפשריות לפי שעה הן רק נכסי תצרוכת יותר מאשר מכשירי תוצרת. ובית הקיבול הפנימי לתבואות הארץ, כתבואות השדה וכתבואות התעשיה בעיר, הנהו מוגבל בתכלית הצמצום. שיעור התצרוכת הממוצע בין אוכלוסינו בצרכי אוכל ובצרכים אחרים היו “למטה מהטבע” הטבוע בארצות מתוקנות. פתרון ראשון בהגברת חיל תוצרת הארץ מונח איפוא בהרחבת בית־הקבול של השוק הפנימי; הרחבה זו אפשרית רק בדרך הוזלת צרכים ראשונים בהתאם לכוח־הקניה הקבוע ועומד.

וכאן אנו מגיעים לקושי ראשון הטבוע תמיד בעשית צבת בצבת. התפתחותנו החקלאית היא מאליפה בבחינה זו. כוח היצירה של משקינו החקלאים גבר ועצם. כל משק משוכלל בכוחו להוציא עודפים רבים למכירה; והדרך לשכלול פתוחה לכל אחד; השוק פותחה והשוק גודרה. כל משק בכוחו להוציא בחטה 2 טונים עודפים, 15,000 ליטר חלב, כ־18,000 ביצים, כ־300 עופות ופרגים, כטון ענבים; ובאופן כזה כל משפחה חקלאית באזור המשק המעורב יכולה לספק בעודפי תבואות כשלוש משפחות בחטה, כעשרים בחלב, כשש בביצים, כשלוש בעופות, כשתים בירקות, כארבע בענבים. ובמדת תוצרת זו עוד לא הגענו עד קצה היכולת. האפשרויות עוד הרבה יותר גדולות עם הגברת האינטנסיפיקציה באמצעים הנמצאים כבר ברשותנו.

המוציאים משקינו לפועל את הכוחות הגנוזים בהם? לא! אלמלא היו מגבירים את התוצרת היו יכולים גם להוריד את מחירי התבואות; וממילא היה מתרחב בית־הקיבול של השוק. אין ספק כי אם החלב, לדוגמא, ירד בקמעונות ל־1,5 גרוּש, תגדל גם מדת התצרוכת. אולם אין עובד־האדמה יכול למכור לסיטונים את הליטר חלב בגרוש כל זמן שלא מובטח לו בית־קיבול לתוצרת של 15,000 ליטר לשנה. אחרת לא יוכל לפרנס את המכונה העמוסה עליו ולא יגיע לעולם לקיום עצמי בהרווחה כל שהיא. כל משק מוכרח לעבוד ב"מנוף כבד" לשם הרמת משאות קלים. המנוף מתבטא בהון ההשקעה ובהכנסה הכוללת, והמשא – בשכר־העבודה והריוח הנקי. בכדי להגיע לשכר־עבודה במזומנים בסכום של 80 לא"י לשנה לכל משפחה דרושה הכנסה כוללת במזומנים בסכום של 250 לא"י. בכדי להגיע לשכר־עבודה במזומנים לסכום של 40 לא"י דרושה הכנסה כוללת במזומנים כ־150 לא"י. נחיתת דרגה מרמת־חיים זו תתקרב לקו־המחסור. ההכנסה הכוללת המינימלית המסומנה ניתנת להתקבל בשני אופנים: במכירת 7500 ליטר חלב במחיר 2 גרוש כל אחד או בהוצאת כמות של 15,000 ליטר במחיר גרוש אחד. החלב משמש במקרה הנידון רק כמד־הכנסה. הכפלת התוצרת בתחומים מסוימים, ובמקרים שהוצאות קבועות ועומדות יכולה להוריד את המחירים עד כדי החצי, וממילא להרחיב את בית־הקיבול של השוק.

והנה הכפלת התוצרת אינה פשוטה באיסטדיות ראשונות. האדמה בכבודה ובעצמה מעכבת; בחילה הקיים אינה יכולה לשאת כבוּדה רבה. ראשית חכמה צריך להגביר את תנובתה. ובעקבתה השבחת בעלי־החיים, המתפרנסים ממנה כבהמת־ההספקה והעופות. עובד האדמה מחוסר נסיון בתקופת מעבר מסוימת להוציא בכמויות גדולות תבואות מהאדמה ומבהמת־ההספקה: בלי השבחות קודמות הכרוכות גם בהשקעות וגם בעמל־כפים ועמל־מוח אין להגיע להגברת תוצרת בכמות; והיא בלבדה אינה מספיקה; חמאת הארץ צריכה להיות שקולה כנגד חמאת אוסטרליה גם באיכות בהיותה צרופה מכל “תוספת־חוץ”. בכמות ובאיכות צריכה לעמוד תוצרת הארץ בהתחרות בפני בנות־מינה. באיסטדיה אחרונה התגבר העובד גם על מכשול אחרון ומוציא גם תבואה רמת־איכות, ואעפי"כ המטרה הנכספת ממנו והלאה.

עובד האדמה נעשה בן־התחרות בתבואות המשובחות שהוא מוציא על תנאי; בתנאי שימכור, כאמור, את כל הכמות העצומה שבכוחו להוציא מאדמתו; אם נשתמש במד־ההכנסה הנידון – למכור 15,000 ליטר חלב לשנה; במכירת חצי הכמות אינו בן־התחרות. אינו יכול להוריד סתם את המחירים בלי ערובה קודמת לקנית כל התבואות המוצאות על־ידו למכירה. וחוסר הערובה הזאת הוא עיכוב ראשון בדרך־המעבר המובילה להרחבת בית־הקיבול. הארגון המשוכלל להגברת התוצרת בכמות ולהורדת המחירים במדה בלבד יכול לקצר את דרך־המעבר מתוצרת גבוהה לתצרוכת גבוהה.

ארגון זה אינו יכול להסתפק בקמיע “קתהא” התלויה על צוארו של כל אחד ואחד. הרבה מאמינים בכוח לחשים כאלה; אין חלקי אתם. אין גם הצרחנות עלולה להגביר את הצרכנות. גם המתלהבים ויוקדים כאש בימי־חירום יהפכו לנציבי־קרח בשנים כתיקונן. ואם המלט יהיה רך כשוקולד, והשוקולד קשה כמלט לא יועילו כל הקמיעות. הראשון מוניטין יצאו לו מתחילת ברייתו, והשני בודאי הגיע ג"כ למדרגה מכובדה; (הדברים באים רק בדרך ההשאלה, ולא חלילה להטלת פגם בטיב תוצרתנו העירונית שאיני בן־סמך כלל לחוות דעה עליה). אולם היחיד בלבד אין בכוחותיו העצמיים להעלות את תוצרתו למדרגת האיכות הרצויה בצירוף הזולות; ואין גם בכוחו למצוא את השוק לתבואותיו המחוננות בכל הסגולות בלי עזרת הרבים. דוגמא חיה “תנובה”: עובד־האדמה עשה אחרי יגיעות רבות את חובתו כמעט בכל. ו"כמעט" זה היה יכול לההפך כהרף־עין ל"כל" אלמלא צבור הצרכנים היו עושים אפילו כמעט את חובתם. תבואות “תנובה” ראויות להעלות על כל שולחן!

החקלאות משמשת כהיקש לתעשיתנו הצעירה. דרך־המעבר מתוצרת גבוהה באיכות ובכמות לתצרוכת גבוהה היא המלאה מעצורים. סתם החרמת תבואות חוץ לא תוביל אל המטרה. בהודו, למשל, תנועת ההחרמה נעוצה בהטפה לפשטות־החיים, לשיבה לפלך ולכישור, להחזרת הגלגל בטכניקה. אריגי־בית להלבשה ועורות בית ע"פ האופנה העתיקה להנעלה יעמדו בהתחרות עם תוצרת־חוץ. כדוגמא חיה יכול לשמש הפלח. כל זמן שהוא דבק בכפיה, בעביה, בחלוקו ובנעליו הדומות לסירה קטנה ובכלי־ביתו אפשר לרתקו גם לתוצרת־הארץ; בכלים אלה לא תוכל תמיד תוצרת־חוץ להתחרות אפילו אם תעשה כמתכונתם, בצורת “תוצרת המונים”. אולם אנו דבקים באופנה אחרונה. תעמולה לפשטות החיים לא תועיל הרבה. אנו להוטים אחרי מאכלים ערבים וכלי־הלבשה והנעלה יפים וכלי־בית נאים. התעשיה שלנו בבואה להשליט את עצמה על אוכלוסי־הארץ נמצאת “בשטח המבוצר” לתעשית חוץ. ברגעי התלהבות אולי יעלה בידינו לדחוק תבואות־חוץ בלי כל תנאים. בימות־שבוע כתיקונם קשה לדחקה אפילו אם תוצרת שלנו הולכת לפניה. ההתאמצות המאורגנת בכוחות משותפים צריכה להתרכז בשיפור תוצרתנו שתצא באמת בלי דופי.

מכל מלמדי השכלתי. ורוצה אני להביא דוגמא משיחת־חולין ברחוב. “מאורע באטה” הקהיל קהילות ברחוב. הקשבתי שלא־מדעת לשיחת גבירות (זו לא היתה שיחה בלחש, כי אם מעין שיחה בקול, שהתגלגלה לאזני על כרחי). הן קבלו על עקבי נעלי תוצרת הארץ “הפוגעים בשווי־משקלן” וממעידים את רגליהן. אגב שיחה זו נגעו גם בגרביים המביאות “להגדלת־הדמות” של הרגל. איני מומחה לדבר. אולם כעומד מן הצד שקלתי בדעתי את האפשרויות לכיבוש השוק המקומי. יתכן לבקש קרבן מהגבירות להנמיך את שיעור הקומה בעקבים שאינם עלולים לפגוע בשווי־המשקל; יתכן לבקש קרבן שני הכרוך ב"הגדלת הדמות". יתכן גם אחרת. לבקש מאומני־היד שיקפידו הקפדה יתרה במעשי־ידיהם, והכל יצא משוכלל ומתוקן, מבלי להחויר פנים בפני תוצרת־חוץ. כי היבצר מבני עם חכם ונבון להוציא עקבים מבלי “פגיעות שווי־המשקל” וגרבים מבלי “הגדלת הדמות”, כבכל הארצות הממודנות השולחות את תבואותיהן על פני מים רחוקים אלינו.

מגמת התוצרת שלנו צריכה להיות מונחה בשיפור האיכות ולא על חשבון הזולוּת; כעם חכם ונבון יגדל כוחנו במערכה מול בני תחרות בדרך האיכות. ככה כובשת לה שווקים גם שויצריה הן בחקלאות והן בתעשיה. על האיכות תפארתה וכוחה. אין לשויצריה מכרות. מלבד אשדות המים היוצרים חשמל אין טבע הארץ מסייע לחרושת. אולם טבע האדם משלים את חסרונות טבע הארץ. תעשית השעונים ותעשית מנועי־חשמל וכיוצא הן פרי כשרון האדם בלבד, דרגת השכלתו, ההכשרה וההתמחות המיוחדות, ההקפדה היתרה והדיקנות להוציא רק דברים בתכלית השכלול. בכוח התכונות האלה נוצרה גם בגרמניה התעשיה למכשירי־מדע מדויקים. משני הכוחות הקובעים את כוח־ההתחרות של ארץ בתבואותיה: הטבע והאדם, הכריע האחרון. בארצנו יש רק פרי־מונופולין אחד מהטבע בלבד – תפוחי־הזהב. יתר התבואות אינן מחוננות ע"פ טבע הארץ ביתרון סגולות כלפי בנות־מינן המתחרות. ועלינו בשכלנו, בתבונתנו, בחריצות כפינו למלא את אשר החסיר הטבע ולענוד בסגולותינו יתרונות לתבואותיו שתעמודנה בהתחרות.

תבואות־איכות כרוכות בהתמחות מופלגה, וזו אינה נרכשת ע"פ הדיבור. ראשית הארגון המשוכלל הוא בהתמחות. מבית־הספר היא מתחילה, ובשעורים מקצועיים אחרי גיל בית־הספר תסתיים. בתי־ספר מקצועיים להתקנת אומני־יד הם חוליה הכרחית בשלשלת תוצרת הארץ. מכוני חקירה מיוחדים לחפש, לגלות ולהדריך הם תנאי קודם לכל ארגון תעשיה הגונה. במרץ־המתחרים עלינו לעמוד בפני רצים שאינם נופלים על כל פנים מאתנו בכשרון־הריצה וגם הקדימונו בתקופה שלמה בהתחלת הריצה. באחשתרנות ערומה בלבד לא נדביקם, מכשירי־ריצה מודרניים דרושים; והם קרוצים מחומר מרכב, מחקירה מדעית, הדרכה ענפה וארגון מקיף, – רשויות אין מספר בדרך הארוכה והיגעה ממרכזי התוצרת עד בתי הנהנין.

התעמולה הרגילה להפצת תוצרת הארץ המסתפקת בדברים כבושים בלבד, כבודה במקומה מונח, עליה אין לוותר, כמובן, בחיי־השעה; אולם אין גם בכוחה להפוך את הארעי לקבע ולהבטיח לכלכלתנו הלאומית את חיי־העולם ההכרחיים לה. הדברים האמורים אינם באים לגרוע מהתעמולה המקובלת, כי אם להוסיף עליה; היצרן אינו צריך לראות את עצמו כתומך סתם ומקיים מצות “וחי אחיך עמך” בלבד. צריך לעשותו לשותף בבנין הכלכלה הלאומית הקולעת למטרות יותר רחוקות מאשר השוק הפנימי המצומצם. שוק זה הנהו רק בבחינת פרוזדור שבו מתקינים א"ע לטרקלין. כל אחד צריך להיות שותף בעזרה רחבת־מדות בבואו להכניס את חלקו בהתפתחות תעשיות ברשות החקלאות והחרושת, בגידולן המתמיד ובשיפורן ובהרחבתן. וכתוצאה מהשקפה זו חל הפיקוח לא על הקונה בלבד, שלא ישתמט מתוצרת הארץ עד בוא היום הגדול בשיפור התוצרת, כי אם גם על היצרנים ושותפיהם שיראו בשכלול התוצרת מפעל לאומי כביר המטיל חובות חמורות יתרות על המטפלים בו כעל נמצאים במערכה מכריעה. כי כל הויתנו כאן היא מלחמה מתמדת, מלחמה כולה אמנם בכלי־יוצר ללא נגיעה קלה בכלי־הרס. ובכל מלחמה מובטח נצחון, אם מעל להתלהבות המחנה מפקד שכל קר רב־טכסיסים לגנזה שלא תעבור כברק יעוף, לרכזה ככוח־תמיד ולהנחותה למטרה מחושבת במעגלים נכונים. הזיון שלנו בכיבושי שווקים צריך להיות מלא ושלם. אולם אינו מחייב דוקא מכשירי־מדות. “אנית־הכיס” החדשה, אמצאת הגרמנים האחרונה, עולה בשיעור המהירות “ובהפלית־מכותיה” על האניות האדירות האחרות. גם בסירה קטנה אפשר איפוא להגיע לחוף מבטחים, אם היא רק בנויה לפי כיבושי המדע והטכניקה האחרונים.

ת"א, תר"ף

¹

א. עודף מחיר הקרקע. עלית השערים על אחוזת קרקע כרוכה תמיד בקשר אורגני עם עלית הכנסות; עלית ההכנסה קשורה בטיב האדמה או בגורמי תוצרת אחרים הצרים את צורת המשק: דגן, או מחלבה, או ירקות.

(א) כל עלית הכנסה הבאה לרגלי היצירה של העובד היא קנינו הפרטי; כל עליה הבאה לרגלי גורמי תוצרת שנבראו ע"י הצבור: ע"י חיבור־דרכים, שכנוּת כרכים, כוחות אלקטריים – עליה זו שייכת לצבור.

(ב) אין האדמה כשהיא לעצמה אוביקט של מסים; האוביקט היא אפשרות ההכנסה. הטלת מס על אחוזות שעלו במחירן לרגלי גורמי תוצרת חדשים שנבראו ע"י הצבור היא הטלת מס על אפשרות עודף־ההכנסה ולא על עודף המחיר של האחוזה. עודף המחיר של הקרקע הוא רק מודד, המראה על אפשרות הגדלת ההכנסה. זהו הקלורימטר המראה על כוחות אנרגיה החדשים, ולא האנרגיה בעצמה, ואפילו לא המכניסמוס. המכניסמוס היא חבויה בהנהלת הספרים, שבה מבוּטאת ההכנסה. אולם הנהלת הספרים היא מודד מרכב, ולכן בחרו בשביל השמאים במחוג פשוט כמו עלית המחירים.

עלית השערים על הקרקע היא “מד־מרץ” נכון של ההכנסות בארצות מתוקנות ולא בארץ־ישראל מטעמים הללו:

1. בכל הארצות אין לאדמה אלא ערך כלכלי “ערך־חי”, ולפיכך אם שער האדמה עולה, סימן נכון שביחס שוה עלתה גם ההכנסה או אפשרות הכנסתה.

2. אין מחירי האדמה בארץ ישראל מושפעים מגורמי תוצרת כלכליים בלבד, אלא גם מגורמי־קודש; יש לה מלבד ה"ערך החי" גם “ערך מת” (“היד המתה”). לא השער של מחירי תבואות האדמה בבורסה יכולים להעלותה, אלא גם העלאת המניות של הותיקן יכולה להשפיע. ולפיכך אין העלאת מחירי האדמה סימן לעודף ההכנסה או לאפשרותה.

3. התוצאה של מד־הכנסות כזה יכלה להיות פורענות לעובד, כי יעמיסו עליו מסים שאינו יכול לשלם בתבואת שדהו.

אילוסטרציה:

4. מוצא, זהו כפר יהודי קטן ליד ירושלים שכמעט נחרב כלו מחוסר הכנסה. מנזר של מסיונרים שיש לו תמיד חוה גדולה (עין כרם סמוך למוצא היא בין מנזריה והמנזרים הסמוכים) תמיד מודרנית, אבל לא אקונומית, ישלם 250 פר. בעד הדונם לרגלי הכביש העובר במושבה; המחיר הרגיל של האדמה היה 25 פר. עודף המחיר נובע לא מיכולת אקונומית, והשמאי שבשום אופן לא יוכל למצוא את ההבדלים האלה יעמיס על האכר הוצאות בלתי צודקות שלא יוכל לשאתן.

מסקנה: עודף מחירי הקרקע כמודד להטלת מסים אינו מדויק ולכן צריך לקבל אחר בשביל ארץ־ישראל.

ב. עודף ההכנסה. הטלת מס על הכנסה עודפת הבאה לרגלי גורמי תוצרת חדשים בכוחות הצבור היא אפשרית רק כשיש יחידה קבועה של הכנסה נורמלית. בארצות מתוקנות יחידה זו קבועה וקיימת, בארץ ישראל חסרה היא מטעמים הללו:

(א) תבואות השדה בכל ארצות מתוקנות נבראות מאוכלסי עובדים הומוגנים העובדים בכלי עבודה מודרנים ויקרים, הגרים בדירות היגיניות והאוכלים לשובע. יש חוקים קבועים: באוכל – 3700 קלוריות מזון ערב, בדירות – מדות המטר המעוקב, ובכלי העבודה: מכונת הדישה, האליבטור, המחרשה הכבדה. בלוח־המעלות של ההוצאה פועלים הגורמים השוים האלה יחד. השערים של תבואות השדה נקבעים מהוצאות האלה שנבטאן בלוח־מעלות ב־100.

(ב) בארץ־ישראל האדמה נעבדת מאוכלוסין היטורוגנים; היטורוגניות באה על ידינו; אולם אוכלסי השדה ההומוגנים, שהם הרוב, עובדים בכלים פרימיטיביים, גרים בבתי־חומר, ומתפרנסים ב־1500 קלוריות. כל ההוצאות האלה נמוכות מאד, ועל פיהן נקבעים השערים על התבואה – מחירים נמוכים. העובדים המודרנים הבאים בלוח־המעלות של חיים אחרים אינם יכולים להתחרות עם אוכלסי המקום אלא ע"י העלאת הפרודוקציה של האדמה לכה"פ פי ארבעה וחמשה או יותר.

העלאת הפרודוקציה אינה באה בבת אחת אלא לאט לאט ולא ע"י מכונה אלא ע"י תחנות נסיון. המכונה היא משא כבד על האכר, שאינו יכול בלעדה, כשם שאינו יכול לגור בבית חומר. העבודה המודרנית מכבידה על קרן ההשקעה, וקרן העומדת וקרן החוזרת, מבלי אשר מגדילה ביחס דומה את ההכנסה.

השמאי יקח לנורמה את הכנסת הפלח שהיא 25 ויחשוב כבר לעודף 75 אם תהיה לאכר מודרני, עודף הכנסה בא"י תהיה למטה מהיחידה “מאה” שבארצות מתוקנות.

ג. גורמי־התוצרת הנבראים בכספי הצבור הם: חיבור־דרכים טוב, כחות חשמל, יבוש בצות, סדור השקאה וכיוצא.

(א) הטלת מסי־עודף על טובת־הנאה שיש לעובד אדמה מגורמי התוצרת האלה היא צודקת בארצות אחרות ואינה צודקת בא"י. בכל הארצות הגורמים האלה יוצרים את עודף ההכנסה הנורמלית, ובא"י עדיין לא יתנו את ההכנסה הנורמלית.

(ב) באיטליה ובספרד במקום שהאדמה עזובה ועושים התישבות פנימית, משחררים את המתישב ממסים במשך עשר שנים ויותר.

אפילו בתורכיה כשהעבירה קורדים לסוריה לשם התישבות פנימית שחררה אותם, כמדומה לי, במשך שש שנים מעושר, ורקו ויתר המסים.

(ג) בקפריסין הממשלה האנגלית שחררה ג"כ ממסים ידועים, כדי לתת דחיפה לגדול מינים ידועים.

ד. עודף ההכנסה ע"י דרכים.

1. אין הפלח צריך לסבוֹל מהעדר דרכים באשר הוא מגדל רק גרעינים ומעבירם בגמלו או בחמורו שהשימוש בהם אינו מעלה את הוצאות הובלה; אין הפרודוקציה גדלה ע"י הדרך.

2. אין הוא יכול לשלם גם בעד אפשרות פרודוקציה יותר גדולה, באשר אמנם אין אפשרות ליצור משק מודרני המגדיל את ההכנסה בלי דרך; אבל לא הדרך היא היוצרת את המשק המודרני אלא גורמים אחרים התלוים במדע ובטכניקה, שא"א לחייב את הפלח ליצרם; זוהי עבודת המדינה!

3. אין עובד האדמה יכול לשלם איזו טובת־הנאה בעד דרך, באשר הדרך נותנת לו רק אפשרות לעבוד בכלים מודרנים ולהחזיק בסדר את האינבנטר שלו. כאמור מגדיל את הוצאותיו ולא את הכנסותיו. הדרך היא חלק מהמשק המודרני ואין לשלם בעדה, כאשר לא משלמים מס מיוחד בעד שכבת ההומוס שהיא חלק מהקרקע.

4. אילוסטרציה: בבן־שמן לא היה כביש לפני כניסת האנגלים, ומחוסר דרך נשברו כלים, נאמר בסכום של 1000 פר. לשנה; ע"י הדרך מפחיתים את ההפסד. עם הדרך אין לעובד עכשו אלא כדי מחיתו. וזהו אחד המשקים היותר אינטנסיביים שבארץ.

ה. עודף ההכנסה ע"י השקאה וכחות חשמליים אינם נותנים לעובד עודף הכנסה אלא קימוץ ידוע, המביא את ההכנסה לנורמה.

1. ההבדל בין כחות חשמל מרכזיים ובין מכונת דינמה שיכולים לסדרה בכל משק אינו אלא קמוץ ידוע.

2. ההבדל בין חברת ההשקאה שליד פתח־תקוה ובין בעל פרדס שחפר באר אינו אלא קימוץ ידוע. האכר משלם בעד השימוש לחברה וא"א להעמיס עליו יותר מדמי שמוש.

3. דמי השמוש בעד חשמוּל כוחות מים שייכים למקצוע אחר. זוהי אמנה בין האכר ובין החברה, ואין למקצוע המכס שייכות לכך.

ו. עודף ההכנסה ע"י כרכים. א"א להטיל מכס על אחוזות סמוכות לכרך מטעמים אלה:

1. האדמה שליד הרבה כרכים: ירושלים, שכם, נצרת גרועה בטיבה ומכניסה פחות מאשר אדמת השפלה הרחוקה. ותמיד תהיה יותר הכנסה לאכר שיש לו אדמה במרחק 50 קילומטר מירושלים וישלם דמי הובלה בעד תבואות שדותיו, מאשר לזה שתהיה לו אדמה ליד ירושלים שיקמץ אמנם דמי הובלה אבל לא יהיו לו יבולים כמו בשפלה ובשרון.

2. קביעת מכס עודף בעד ישיבה אצל כרך העמיס באופן מכני על אכר הגר בסביבת ירושלים מבלי אשר יש לו עודף הכנסה ביחס ליושב לוד.

3. אין הכרך בא"י נותן אפשרות של קוניונקטורות, מה שנותן כרך אירופי בגדולי־מותרות שהם המגדילים הכנסות אחוזה ליד כרך. א"א לעשות דבר מיוחד ליד כרכי א"י וא"א לגדל גידולים מיוחדים – גידולים לטעמם של בני הכרך, עוד הרבה זמן.

ז. הסתירה שבין הטלת מכס על עודף המחיר ובין הגבלת שטח האחוזה.

(א) עודף ההכנסה גדל עם גורמי התוצרת הבאים לרגלי כוחות צבוריים רק במקום שאין חוק ע"ד הגבלת השטחים.

(ב) מאה הקטר אדמה הנמצאים ליד לונדון מכניסים או יכולים להכניס פי עשרה מאשר מאה הקטר אדמה הנמצאים במרחק מאתיים קילומטר מלונדון. אותו העודף בא לא לרגלי היצירה העצמית אלא ע"י הצבור ושייך אפוא לצבור.

(ג) אם מגבילים את השטח, יוצא שלחקלאי הנמצא ליד לונדון יהיה רק 10 הקטר ולזה שיהיה במרחק 200 קילומטר יהיה 100 הקטר. הגבלת השטח הוא הרגלטור המסדר את שויון ההכנסה ואינו נותן להשתמש בעודף.

(ד) אם לוקחים לבסיס למכס עלית שערים על קרקע סמוך לכרך או לדרכים ויחד עם זה מגבילים את השטח, מלקים את האכר הזעיר בשני שבטים.

1. האכר ליד הכרך תהיה לו אחוזה יותר קטנה שתתן לו אותה ההכנסה מה שתהיה לחברו הגר במרחק מאה קילומטר מהכרך.

2. האכר הזה יצטרך לשלם מכס הנובע ממודד לא מדויק. אמנם יחידת השטח מכניסה יותר ליד כרך, אבל הוא אינו נהנה ממנה, באשר אין לו שלמות היחידה הזאת.

ח. הסתירה הגמורה שיש בין הטלת מכס על האכר לרגלי יצירת גורמי תוצרת ציבורים ובין התישבות בריאה.

(א) כל הישוב שלנו לא יכול לעלות יפה באשר הושיבו אנשים לא מוכשרים על אדמה בלתי מכשרה ובתנאים בלתי מכשרים.

(ב) אדמת א"י צריכה להראות כחבל הנהרס בצרפת, שנהרס ע"י מלחמה ושהעם כולו צריך לקומם את הנהרסות האלה ואין לאכר לסבול מהוצאות אלה.

(ג) ההתישבות הפנימית באיטליה – בסיציליה, הדומה לארץ־ישראל נעשית ג"כ קודם ע"י הכשרות.

(ד) בארצות חדשות כמו קנדה, ארגנטינה, חברות או הממשלה עשו את הדרכים היותר נחוצות, באשר המדינה או חברות נזקקות להן לפיתוח אוצרות טבע חדשים, למצוא שווקים חדשים וכיוצא.

(ה) בארץ־ישראל כל העבודות האלה הן עבודות הממשלה. איך לכסות את ההוצאות האלה זוהי שאלה אחרת, אבל חלילה להעמיסן על חקלאות חלשה כמו בארץ־ישראל.

סיכום ההנחות הקבועות:

(א) זכותה של כל ממשלה היא להטיל מסים גם על חקלאים, אם המצב הכספי של המדינה זקוק לכך, כשם שיש לה זכות לבחון את החלב או תבואות חקלאיות אחרות אם אינם מזויפים.

(ב) אין כל זכות לממשלה לעשות את הבדיקות האלה בכלי־מדה, שאין חוקי הטבע מונחים ביסודם, אלא חוש־הריח והטעם של הפקידים המודדים, באשר רק חוקי הטבע הם קיימים, וטעם של בני אדם הוא שונה, סוביקטיבי, ולכן זדוני!

(ג) עודף המחיר בא"י הוא כלי מדה זדוני, ולכן אינו יכול להיות כלי מדה מקובל.

(ד) עודף ההכנסה, שעודף המחיר הוא כלי מדתו בארצות מתוקנות, הוא כלי מדה זדוני אצלנו, באשר עודף הנורמה הא"י הוא תחת הנורמה של ארצות אחרות.

(ה) הריוח הנקי הוא המס היחידי הצודק והפשוט. על “לא תעשה” אי אפשר להטיל מסים כל זמן שלא נבראה האפשרות למעשים ולעבודות מתוקנים. האפשרות הזאת תהיה רק אחרי הכשרת הקרקע והתנאים; מוסדי מחקר, מכוני הבראה, קתדרות נודדות וחיבור דרכים טוב.

לונדון, תרע"ט

בדבר הצורך במלאכות מומחים שונים לארץ־ישראל אינן יכולות להיות שתי דעות. ארץ־ישראל בכללה היא שדה לא נחקר בהרבה מקצועות. וגם ההצעות של בני המקצוע היושבים בא"י תהיינה צריכות לאישור וחיזוק ממומחי חוץ ידועי שם, אם לא תמיד לטובת הדבר עצמו, תהיינה צריכות להרגעת דעת הקהל.

והנה משלחת מומחים לעניני ההתישבות היא היותר מרכבה, כי שדה עבודתה אינו מרוכז בשטח אחד אלא מפוזר בהרבה שטחים; והגורמים הרבים, שעליה להביא בחשבון, הנעלמים שבהם מרובים על הגלויים. ושאלות, שהנעלמים שבהן כה מרובים כמו במקרה שלפנינו, אינן ניתנות להפתר אפילו ע"י המומחים היותר גדולים.

המומחה היותר גדול שיבוא לא"י לאיזו חדשים במטרה לקבע שיטת התישבות לא יוכל לתת לנו שום דבר חיובי, באשר עבודה זו דורשת שנים. הגיאולוג שיבא לחקר את שכבות האדמה, החימאי שיבא לבדק את הפוספטים כמה אחוזים חומצת הפוספור הם מכילים ומהי דרגת הנמיסות שלו, הבנאי והאדריכל שיחפצו לקבע שיטה בבנינים, המהנדס שיחפץ לסדר את ההשקאה – כל המומחים האלה יכולים בתקופת שנים קצרה לכלות את עבודתם ולתת לנו מסקנות ברורות. כשיגדילו את חבר העובדים שלהם ימהרו לגמר את עבודתם, באשר בכל עת ובכל זמן יכולים לעשות את הבחינות החימיות, למדד את חוזק שטף המים, לבדק את טיב החמרים הטובים ולעמוד על צורת הבניה הנהוגה בא"י לבנינים ולהשוותם אל החמרים, אל צורת הבניה שבארצות דומות באקלימן לא"י. אחרת היא החקלאות, שהיא אינה דבר מכני אלא אורגני וא"א להחיש את צעדי החקירה שלה. כל נסיון – תקופתו שנה, וא"א לקצרו כשם שא"א להחיש גידול הטבעות השנתיות שבגזע העץ; וא"א להוציא גם מסקנות על סמך נסיון של שנה אחת.

שיטת ההתישבות כרוכה במהירות התפתחות עבודת־האדמה וכל הענפים התלויים בה. אחרת תהיה שיטת ההתישבות, אם אפשר יהיה להשקות רק מאה אלף דונם, ואחרת תהיה אם אפשר יהיה להשקות מליונים כפי התכנית של מומחים שונים; אחרת תהיה אם יהיה פוספט בארץ להשבחת האדמות המדלדלות או שצריך להביאו מהחוץ; אם אפשר יהיה להשביח את גזעי המקנה הרע שבארץ או שצריך להביא גזעים אחרים; אם אותם מיני הגידולים שיתאימו לטבע הארץ יתאימו גם לטבע תכונתנו ואם יהיו להם מהלכים בשוק; אם נצטרך לחנך את כל החומר האנושי לחקלאות, אז נוכל להעביר בכמות גדולה עובדי אדמה מלידה. וכל זמן שאין השאלות האלה נפתרות אין לקבע שיטות התישבות.

אין נוהגים להביא רופא גדול למדידת החום או לבדוק את דם החולה. עבודות כאלה נעשות על ידי רופאים רגילים. ואין המומחה היותר גדול יכול לקבוע דיגנוזה ולרפא את החולה, אם אין לפניו המדידות והבדיקות הקודמות האלה.

כל הנסיונות שיש לנו בארץ יכלים להיות להועיל לנו כשבאים אנו לבנות עוד מושבות אחדות; אבל ערכם כאין וכאפס, כשאנו מתכוננים לגשת לעבודה גדולה ורחבת־ידים. הנסיונות האלה ערכם גדול כנקודת־מוצא ידועה. אין לנו, אם נשתמש במשל הנזכר, אפילו מדידת־החום הראשונה. ובדיקת הדם הראשונה. ההבדל בין המומחים שבא"י ובין לא מומחים, הוא שהראשונים יודעים שאינם יודעים ודורשים שתעשינה בלי דיחוי החקירות המוקדמות. ו"המעשיים" חושבים שהכל גלוי וידוע להם, כאילו דבר לא נתחדש במדע ובחברה מיום שנתיסדה המושבה הראשונה בארץ־ישראל.

מה יעשה המומחה להתישבות בלי מפה אגרונומית הגונה, בלי מדידות השטחים, בלי חקירה גמורה ע"ד משקעי המים באזורי הארץ השונים, והעיקר – מבלי לדעת איזו שטחים יעברו בעתיד הקרוב לרשותנו ומה טיבם של השטחים האלה.

עלינו קודם כל לגשת למדידת השטחים, לסידור מפה אגרונומית, לסידור מפה “פוליטית” – אם אפשר לכנותה ככה, שע"פ נוכל לדעת מתי ואיזו שטחים יעברו לרשותנו בכדי לבנות משק־עם בשיטה ולא נקודות מקריות לחקר את כוחות המים, את שכבות הפוספטים, לבחן את חמרי הבנין. כל החקירות המוקדמות הללו, כשתתנה מסקנות מסוימות תהיינה לעינים לחבר המומחים בשאלות ההתישבות, והן תהיינה להם לקו ולמשקלת כמו מדידת החום ובדיקת הדם לרופא.

אני מציע איפוא לסדר משלחת חבר המומחים בסדר כזה:

א. חבר מומחים לשאלת ההשקאה.

ב. לחקירות גיאולוגיות שיש להן ערך שמושי לעבודת האדמה.

ג. לסידור מכוני חשמל.

ד. לשאלת הבנינים.

המומחים האלה צריכים ללכת בלי דחוי לא"י ובעזרת המומחים שבארץ יעבדו תכנית עבודה. לא יהיה צורך שהם ישארו בארץ כל הזמן שהחקירות תמשכנה, אלא יהיה די, אם יקבעו את שיטת העבודה, את נקודת המוצא. העבודה עצמה תוכל להעשות על ידי מומחים ממדרגה שניה או ע"י המומחים שבארץ בעזרת עוזרים שיבאו מהחוץ.

באותו הזמן תסודר גם ה"מפה הפוליטית" וה"מפה האגרונומית" ע"י המחלקה לרכישת קרקעות וע"י המחלקה להתישבות ולחקלאות הנמצאות ליד ועד הצירים והמשרד הא"י. עבודות כאלה – שהן כמו מדידות חום רגילות – אינן זקוקות למומחים מן החוץ. ואם יש בא"י אנשי־מעשה כאלה שלא הגיעו למדרגה כזו לדעת כי בימים האלה אין מרפאים בלי מדידות ובדיקת דם קודמות יש רק להצטער כי במשך שלשים שנות עבודה בישוב לא למדו אפילו אלפא ביתא כזאת. המנהיגים הציונים אינם צריכים להביא בחשבון דעות כאלה.

כשכל עבודות החקירה האלה תגמרנה, ובמשך שנה יכלות הן להגמר, אם יעבדו בהתאמצות הכחות, יבאו אח"כ המומחים להתישבות. אז עליהם יהיה לפתר שאלות, שגם בהן יהיו הנעלמים עוד מרובים, אבל יהיו גם הרבה גלויים. אז תתחיל החקירה בשדה אחר. צריך יהיה לברא רשת של תחנות נסיון, משתלות, גני התאקלמות, מכוני גדוּל למקנה. על המומחים מהחוץ יהיה לקבוע את השיטה בכל המוסדים הללו, והעבודה תוכל להמשך גם ע"י מומחים צעירים משלנו.

תשרי תר"ף

¹

אין אני רוצה לתבל את דברי בדברי פולמוס. אני רגיל תמיד לבוא במסיבת חברים בדעות לבירור, אך בלי כלי־מלחמה. אני מזמן לזמן רגיל לצאת מהתלם המקובל, אבל על הנסיונות להכניס אותי לתלם אני רגיל לענות בהגיון, ולא בבעיטות. חפצו לעשות איזו גזרה־שוה ביני ובין סוסקין. ההבדל הוא רב. כל אדם שבא להציע דרכי התישבות צריך להשען על אחד משני היסודות האלה: או הוא מראה על הדרך הכבושה, או – אם הוא רוצה להוליך בדרך חדשה – עליו להראות ירוק על גבי שחור ששיטת החקלאות שהוא מציע כבר עברה את תקופת הנסיון ונעשתה לחזיון קיים. סוסקין סרס עובדות, ועליהן בסס את שיטתו. אני מראה על הדרך הכבושה. בדרכים האלו הולכים בכל העולם. גם האנלוגיה שמצאו בין שיטתי ושיטת הברנדיסים צולעת על ירכה. אני לא עשיתי מהרעה ההכרחית תורה. אני אמרתי כי רב־חובל, הרואה שהאניה בסכנה, צריך לפרק משא מסוים מעליה, כדי שהאניה לא תצלל בתהום, אבל לא אמרתי שמשא זה אינו יקר לנו ואינו נכנס באוצרותינו. והללו התחילו לפרק משא אחרי משא, עד שלעצם האניה אבדה כל תכלית.

כפעם בפעם כשבאים להראות על צורה ישובית חדשה – בין שזאת היא צורה קיימת, ובין שהיא רק צורת מעבר – רגילים באי־כוח ה"גדוד" לראות את עצמם כ"נרדפים", כאילו הכל מכוון כלפי שיטתם. מה שנוגע אלי – אני מוכרח פעם לומר קבל עם, כי הרעיון של קבוצה גדולה, כפי שרגילים פה לקרא לזה, אינו הרעיון שלהם, כי אם זאת שיטת אופנהימר, כי הוא לא הציב גבולות לגודל החבורה שלו ולהתרחבותה. והוא, איפוא – שבסס את רעיונותיו בזוהר רב ובעמקות מדעית – הנהו ה"בעל־דבר" שלי, ולא אלו שיצרו להם תיאוריות בלי שום יסוד מדעי. ובנוגע לשיטת אופנהימר חויתי את דעותי עוד בשנת תר"ע, וכבר אז אמרתי, כי צורת־המשק הזאת היא היחידה הבאה בחשבון אצלנו בתור מעבר, ורק השארתי מקום גם לאפשרות של חלוקת המשק הגדול בין החברים, אם ידרשו את זה, כשהמשק יקבל צורה אינטנסיבית, וגם כיום הזה איני רואה בחבורה גדולה את האידיאל שאחרים רואים בה, מבחינה אקונומית. אבל כל זמן שהמשק עוד לא הגיע לאותה המדרגה הגבוהה שמשק מפותח עומד עליו, – הצורה הזאת היא לא רק שרצויה היא גם לי, אלא היא היחידה בשבילי, ואין בינינו קונפליקטים ברגע הנוכחי. חלוקי־הדעות בנוגע להערכה של צורת משק כזאת יוכלו לבוא אולי רק אחרי חמש שנים, ואין איפוא לבאי־כוח הגדוד לראות בי עכשיו איש־ריבם.

כשאני מבקר את מעשי הגדוד, איני מבקר את הרעיון, כי אם את האמצעים הטכניים, שאחרים חפצים להשתמש בהם לטובת הוצאת הרעיון לפועל, ובהשתמשם – מחוסר ידיעה עמוקה בחקלאות – בקפיצות בלתי טבעיות, רק יפילו את הרעיון ע"י זה. מפני שגם עשית נסיונות מדע היא, וכשנגשים לזה צריכים לדעת את הטכניקה המקובלה במקצוע זה, אחת היא אם הנסיון חקלאי הוא או חברותי.

הרעיונות שאני הבעתי בהרצאתי אינם חדשים, ואני עומד עליהם תמיד מטעמים חקלאיים טכניים. הפעם יש גורמים חדשים נוספים, שמכריחים אותנו לשים עליהם לב ביחוד.

הגרעין של התכנית שלי נמצא עוד במאמרי הראשונים משנת תר"ע, “המעברים בחבורות־ההתנחלות” (“בדרך” 143). שם כבר הצעתי, שקהק"ל תקנה שטח גדול ותקדיש אותו להתישבות של חבוּרה, ושבמרכז האדמה יהיה משק קטן אינטנסיבי, משק מופתי, ושבכל ההיקף יעבדו בשיטה אכסטנסיבית, עד שהמשק הקטן ימצא את הדרכים ויברא את המסורת לעיבוד אינטנסיבי. במאמרי “המשק המתחיל המגוון”, שנכתב לפני שש שנים, קבעתי את ההנחות האלו: “א) המעבר הפתאומי ושיטת עבודה אירופית השאולה מהחוץ נוטל מקום בראש בהפסדי המשק הגדול. ב) אותם מיני הכרב שהם לברכה במשק הפלח, נהפכים לו לקללה, והכנסת רבוי הגונים אפילו במקצוע הפלחה לבד אינה אלא להותו של המשק.” (“בדרך” 193). את הטעמים ואת הנמוקים בררתי עוד בשורה של מאמרים ע"ד “מצב האכרות שלנו”, שנת תרע"ב. על סמך חומר החקירה הרבה, שהיה לפני ממשקים שונים של הארץ, הוצאתי את המסקנה ש"הטוב שבמשקים המתחילים הוא המשק החד־גוני, הגדל ומתפתח מתוך כוחותיו העצמיים, דרגה אחרי דרגה, ואיננו בהול לדלג בקפיצה אחת כמה וכמה דרגות" (שם 207). במאמרי “סוף דבר” (שם 21) הראיתי בהשוואות בין דגניה ובין משקים אחרים על התקלות העקריות של משקינו ועל הדרכים שיכלות להוביל לתקנתן. במאמר “הכשרת הקרקע והתנאים” נקבעו הדרכים של ההכשרה, ובסעיף “המעבר להכשרת האדמה” (שם 254) כתובים הדברים האלה: “המעבר להכשרת האדמה טוב שיצא לפועל ע”י שיתוף הכוחות. לתקופה זו מתאימה צורת החבוּרה. א) השטח המקצה להכשרה מתחלק לשלושה־ארבעה אזורים: קיצוני אצל מצריו, תיכוניים ומרכזי. ב) במרכז שטח האדמה המיועדה להתאחזות מקצים שטח מצומצם – מעשרים עד שלושים הקטר – לסדור משק מופתי קטן, שבדמותו ובצלמו עתידים להברא המשקים הסמוכים לו. ג) האזור היותר קצוני יעובד בשיטה היותר אכסטנסיבית. המחרשה הערבית אינה לפי נטיתנו ואפשר להשתמש בבהמת עבודה טובה ובכלים מודרניים, אבל לעבד ע"פ שיטת “פלחה חרבה” פשוטה – לפי התכנית שתבא, – ויכולים להיות בטוחים כי אם ינהגו קולא כזאת לא ירדו היבולים מהדיוטה התחתונה שהם נמצאים בה, וההוצאות תתמעטנה לאין ערך. גידולי עידוּר אינם באים כלל. – –ה) את האדמה הנמצאת בין מצרי המשק המופתי והאזור התיכוני מתחילים להכשיר – – בנוגע למחזור זרעים ולחידושים שצריך להכניס הולך המשק המתהוה בעקבות המשק המופתי הנמצא במרכז. וכל זמן שאין דרכו בטוחה לפניו, זורעים רק את האדמה הטובה והמזוּבלה ונמנעים מכל גידולים הדורשים עבודת ידים אינטנסיבית. ו) כל העבודות מחוץ למשק המרכזי המופתי נמסרות לחבורות קבלנים. ז) כל זמן שהמשק איננו מרכב, נשארת החבורה קיימת בצורתה הראשונה. – – ט) אין להרבות בבניני קבע ואין להזדרז בקביעת צורת הבנינים, כל זמן שעסוקים בחיפוש שיטות בקביעת צורות סידור המשק ויצירת ענפי הכנסותיו ושכלולם".

המאמר “המעברים בשכלול הפלחה” (שם 278–258) מוקדש כלו לשיטת “הפלחה החרבה” בהשואה לשיטות האחרות המקובלות בארץ, ובו יש חשבונות מדויקים על השטח הניתן להעבד ע"י איש אחד וזוג בהמות עבודה, ועל הסכומים הדרושים בתור קרן השקעה ובתור קרן חוזרת, שהם מגיעים במשך המחזור לשליש של משק מגוון.

כל הציטטים האלה, שאני מוכרח להביאם למורת רוחי, מראים, כי אותם העיקרים לדרכי ההתישבות, שנתפרסמו בחוזרים, שנשלחו מהמרכז החקלאי לחברים, וב"הפועל הצעיר" גליון 29 – אין בהם אף גרעין של חידוש, אלא הם אותם העיקרים שאני כמעט במשך שתים־עשרה שנה עומד עליהם, ובכל דברי, בין בכתב ובין בע"פ, אני מדגיש אותם וחוזר עליהם. השינוי שחל עכשו הוא רק זה, שהמשבר הנוכחי נותן להם תוקף מיוחד, ושלפי דעתי – אם לא נשתמש בהם, בכדי להציל אותה העמדה שהראיתי עליה בהרצאתי – אנו נאבד את כל העמדות המובילות לביצור התישבותנו.

נקודת המוצא שלי היא – לברא ישוב המבוסס על משקים אקונומיים, ובלי זה לא תצליח גם הפוליטיקה של העליה. אבל משקים כלכליים לפי התנאים השוררים בארץ אינם יכולים בשום אופן להברא ע"י שנויים סוציולוגיים, כלומר שנויים בצורת יוצרי המשק, – כי אם ע"י שנויים בצורה הטכנית של המשק. הפרובלימה העקרית בארץ ישראל היא לא “קבוצה” ולא “מושב”, כי אם – הגברת יבולי האדמה ויתר תבואות החקלאות, והמעטת ההוצאות עד אותה הדיוטא, שעומדות עליהן הארצות האחרות.

כל זמן שהדונם נותן רק 80 ק"ג חטה, בזמן שבמקומות אחרים שיש לעובד־האדמה “מעלת־חיים” יותר גבוהה, המינימום כמאתים קילוגרם, וכל זמן שאצלנו איש אחד יעבד רק 33 דונם, כפי שיוצא מהחשבון הכללי של האדמה הנעבדת במשקינו, בזמן שבארצות אחרות, שהן הן הקובעות את מחירי תבואות האדמה בשוק העולמי, עובד האדמה הדומה לשלנו בדרישותיו, מעבד 40 אקר ויותר, ועוד בהשקאה, ויחד עם זה עודנו חולב 8 פרות, כמו שמראה לנו הסטטיסטיקה בעשרים אלף משקים ממדינת יוטה, הבנוּיים ברובם על עבודה עצמית, – כל זמן שיהיה כך, לא תהיה תקומה לחקלאות שלנו, אחת היא אם תקבל צורת מושב או צורת גדוד. כל הנסיונות לברא משקי רובינזון מבודדים, ולהקיף אותם סייגים מלאכותיים ע"י תקנות של “מכסי הגנה” פנימיים מלאכותיים, שיש להם רק תוקף מוּסרי של הסתדרות הפועלים, ולא תוקף חוקי של ממשלה – כל הנסיונות האלה יתנפצו לסלע המציאות, וה"גֶ’ם" האוסטרלי, והקמח האוסטרלי יפרצו את כל הסייגים האלה על אפנו ועל חמתנו; ואפילו “המשביר” ישתמש בהם, ולא ישתמש בתבואות שלנו, שיעלו בכמה אחוזים יותר מאשר התבואות המובאות מהחוץ. כי בקביעת השערים של תבואות האדמה שורר מעין החוק של “הכלים המשולבים”, אשר הנוזל הנמצא בהם משתווה בעצמו בכל הקנים על גובה אחד.

נקודת השאיפה שלנו היא, כמובן – לברא את המשק האינטנסיבי והמגוּון שיעמוד במרום המדרגה הטכנית והכלכלית. אבל אפילו בהקמת בנינים מכניים יש מידות־זמן, והחקלאות היא עצם אורגני. יש לכל צומח תקופת פריחה ותקופת בכורים, ואין לקצרה על פי הדבור. אין אדמה זבורית נהפכת בבת אחת לאדמה עידית. אין שווקים נוצרים בבת אחת למכירת תבואות־אדמה. אין בכלל קפיצת הדרך ונסים בעבודת־אדמה. אין שנוי סדרי בראשית כאלה שקרו בתעשיה ובטכניקה. כל שינוי בחקלאות גורר אחריו סכומים גדולים לאין ערך מאשר בטכניקה. הכנת החומר האנושי של בני עיר לעבודה אינטנסיבית היא מרכבה מאד. עיקרים מכניים של חלוקת עבודה דקה מן הדקה לאמן ידי איש רק במלאכה אחת – אינם נתנים להכנס בחקלאות.

בסכומים עצומים יש אמנם דרכים להעביר אנשים כאשר יעבירו שתילים מהמשתלה למקום מטעם, אבל אלה הם סכומי מלחמה, שאין בהם חשבון של ריוח והפסד, ולא סכומים כלכליים. והשאלה העקרית העומדת לפנינו היא: המעבר מהמשק שלנו, שהוא אינטנסיבי בהוצאותיו ואכסטנסיבי בהכנסותיו למדרגה של משק אינטנסיבי.

עד אשר נוכל להגיע ליבולים גבוהים – הפרובלימה המרכזית שלנו היא מיעוט ההוצאות, ולמיעוט ההוצאות נוכל להגיע רק אם נטביע על המשקים שלנו צורת־משק פשוטה וחד גונית. לא הטרקטור פה העיקר, ולא הטרקטור הוא שמרים את ההכנסות, ולא תמיד הוא גם שממעט את ההוצאות. יכולים גם להשתמש בזוג בהמות ובשיטת משק פשוטה. זוהי הדרגה הראשונה שהמשקים שלנו יוכלו לשאת את עצמם בלי דפיציטים. הדרגה השניה היא הכשרה אורגנית, והיא יכולה להיות באופן פשוט אם יזבלו את כל האדמות העוברות לרשותנו. אבל לסכוּמים כאלה אין לנו לקוות. נשארת לנו, איפוא, דרך הכשרה פשוטה, שאיננה כרוכה באמצעים, והיא שיטת ה"פלחה החרבה" הגונזת אוצרות חנקן באדמה, והמשמידה את העשבים הרעים, שהם אחד הגורמים הראשונים בהמעטת היבולים. “הפלחה החרבה” שאני מציע אותה בתור מעבר לשנים אחדות, ושלה הוקדשה תשומת־לב מיוחדה בתחנת הנסיון שבעתלית ע"י אהרנסון המנוח – שואפת למטרה משולשת: גם להמעטת ההוצאות, גם להחזקת שטחים רבים ע"י מספר מגבל של אנשים, וגם להכשרות אורגניות ראשונות להרמת היבולים.

אם אני מדבר על טיפוס של משק חד־גוני, שכלו יהיה בתור מעבר רק בשביל דגן – אינני בא כמובן, לא רק לגזור על יצירת משק ביתי, כי אם אני מעמיד אותו במרכז של המשק, כאשר הראיתי במאמרי “כלכלת בית האכר” (שם 288) שהצלחת המשק הגרמני בארץ היא בעיקרה בסידור המשק הביתי. אבל לסידור משק ביתי אין שום צורך להביא פרות מהולנדיה, ואפילו לא מבירות ומדמשק, ואין שם כל החשבון של פרה אחת נגד שתים, כי אם יש חשבונות לגמרי אחרים, שהם קבועים כדרבונות בכלכלת כל משק, והם: כמות הזבל ומיעוט הריזיקו בתמותה, שאין פה המקום להכנס בפרטיהם. דונם אחד ירקות מספיק – לא באמריקה, שאינם חפצים ללמד ממנה, כי אם פה במושבות הגרמניות, לכלכלת משפחה בירקות. בהקובץ “משק בית האכר” שהוצאתי יש המספרים המדויקים של כל ענפי המשק הדרושים לכלכלת משק בית האכר. ואם נקח יחידה של חמש מאות, שש מאות דונם בשיטה של “דרי־פרמינג” – אין זה נועל דלת בפני משפחת העובד או בפני משפחה של קבוצה, לסדר לה את המשק הביתי שלה.

אומרים שעיבוד שטח כזה ע"י איש אחד איננו בגדר האפשרות. אני יכול להראות במספרים ששטחים כאלה נעבדים ע"י איש אחד. אחד אמר פה, שאנו חורשים בפרדות ולא בספרים. לאנשים המתימרים לעשות מהפכה בסדרי החקלאות הנהוגים צריך להיות לכל הפחות ידוע, שהספר החקלאי הוא “פרי־האדמה”, ושההבדל בין המומחים החקלאיים ובין סתם חקלאים הוא, שאלה בונים את דעותיהם על השערות בעלמא, ונוערים את חכמותיהם משרווליהם, והמומחים בונים את דעותיהם על המדה ועל המשקל המדויקים. ואין חוקים אחרים באמריקה מאשר פה. מי שהוא אמר פה בליצנות, שגם בא"י כשמשליכים מטבע – היא שוקעת לארץ. אחד הוא חוק הכובד על כל כדור הארץ. ואני יודע להבחין, מה אפשר להשוות לחקלאות שבארצות אחרות ומה שאי אפשר להשוות. ואחד הוא סדן האדמה הבלתי־מושקה בקליפורניה ובא"י, והשטח הניתן להעבד ע"י איש אחד שם – אם לא נוכל לעבוד כמוהו פה, לא תהיה לנו פה תקומה כלכלית. ההצעה שאני מציע איננה, כאשר אמר אחד, רק עיונית, היא הופיעה כבר למעשה. לדוגמה: דגניה, שחפצו להנהיג שם כבר משקים בהשקאה לשם ציפוּף האוכלסים. ואני אומר: סוף המטרה במקומות כמו בדגניה הוא ישוב צפוף, אבל כהוראת שעה לנו חשוב יותר שדגניה תהיה מיושבת רק מ־50 משפחות, ואותם הסכומים שאומרים להשקיע בסידור ההשקאה מוטב שילכו לרכישת אדמה שתעוּבד באופן אכסטנסיבי, וכל עודף שהולך לאינטנסיביות צריך ללכת להרחבת הגבולין.

בכבישים, שאני חושב אותם לאחת ההכשרות הראשונות, אני רואה מטרה כפולה. אני רואה בהם את הנחת הבסיס לסידור המשק האקונומי, שבלעדיו אין לנו תקומה. בזה אנחנו הולכים בדרך הכבושה של הארצות המתוקנות, המסדרות ישובים חדשים. ובזה – גם דרך להעסקת עולים בשטחים החדשים. השאלות הידועות שעוררו מתנגדי נפתרות בזה, מומחים יבינו היטב את השיטה של הכנה כזאת, ויראו את כל העקביות שיש בבנין החקלאות בהתאם לטבעה ובהתאם לאמצעים הנמצאים ברשותנו, ולא יקשו את הקושיות שחברי העמידו אותן. והם יבינו כי זאת היא הדרגה הראשונה בהכשרה האורגנית, שתוביל אותנו דרגה אחרי דרגה לאותו הישוב הצפוף והבריא, שכלנו שואפים אליו, ובעצם ההכשרה הזאת, שמתפשטת על שטחים רחבים יראו את צעדי הזמן המודרניים, ולא את בהמת־הכלאים השורכת את דרכה בשדות א"י. את הפלא הגדול לעשות התישבות גדולה וצפופה על שטחים גדולים ובזול – לא הראה עוד איש בעולם, ואת הפלא הזה לא נעשה אנחנו, כי עד היום לא הצלחנו אפילו להראות, שאנו יכולים לעשות מה שאחרים כבר עשו. כל אותם שטחי־הבור שהראו עליהם הם תוצאה של שיטת הפלחה הרעה חצי־המודרנית, הנהוגה אצלנו. אלמלא במקום הכרבים, שאינם מכסים אפילו את ההוצאות, ושבעיקר אינם באים אלא להכין את האדמה לחטה, היו משתמשים בשיטת הפלחה החרבה – כי אז לא היתה לנו אדמת־בור.

האינטנסיביות המבוהלה שקמו לה בזמן האחרון גואלים הרבה, בין אלה שהולכים בקו ישר עם סוסקין ובין אלה שעולים או נוחתים דרגה בסולם המעלות שלו, – הביאה כבר את פירותיה: נבראה אידיאולוגיה של שובע בקרקע, והתוצאה – התמעטו ההכנסות של הקהק"ל. על אותה האדמה לא־הזרועה, מראים כבר באצבע, אבל אדמה זאת מקורה לא בשובע, כי אם בעניות־הדעת, שאינם יודעים אצלנו להשתמש בטכניקה המודרנית המקובלה בכל העולם – להחזיק בשטחים פחות או יותר רחבים, וגם להכשירם ולהעלות את יבוליהם למדרגה גבוהה יותר ויותר.

אין לדבר פה על סכנה של לטיפונדים, כי הקרקעות האלו אינן נמסרות ליחידים אלא אך ורק לקבוצות.

בעצם המטרה אין הבדל ביני ובין חברי, אבל יש הבדל באופן כיבוש העמדות. אחרים הולכים הישר נגד קיר הברזל, ואני בוחר – תחת לחץ הגורמים החדשים – לסגת לזמן ידוע אחורה.

בדבר ה"קרן" שהח' אטינגר הציע יש לי להעיר הערות אלו: בפרק “מוסדי ההתנחלות”, שלהם הקדשתי ארבעה מאַמרים (שם 340 – 362), יש גם מאמר מיוחד בשם “בנק ההתנחלות”. כל מוסדי ההתנחלות שאני מדבר עליהם נמצאים במרכז הפעולות של הסתדרות העובדים. כל הפונקציות של כל מוסד ומוסד מפורטות שם. הפונקציות האלה נכללות בדף 361 בסיכום הזה:

“עבודת ההתנחלות תעשה, איפוא, ע”י המוסדות האלה:

א. הקרן הקימת, שתעודתה: 1) רכישת קרקעות; 2) הכשרת הקרקעות; 3) יצירת נקודות נסיון.

ב. בנק להתנחלות, שתעודתו: 1) הלואות לבנינים בתשלומים לשעורים; 2) הלואות לנטעים; 3) הלואות לטיובים ולאמליורציות.

ג. קופות מלוה, שתעודתן: 1) הלואות לרכישת אינונטר; 2) הלואות לקרן חוזרת; 3) הלואות קטנות עד הגורן.

ד. הסתדרויות של פועלים, המכילות: 1) חבורות קבלנים לקבל עבודות שונות על חשבונן בקבלנות; 2) חבורות להכשרת אחוזות נטעים; 3) חבורות להכשרת אדמת הלאום ואחוזות בשביל עצמן; 4) קופות חסכון; 5) הבטחת רכוש הדדית".

מהדברים האלה תבינו שאני אינני יכל להתנגד לרעיון כזה, אין אדם מתכחש לילדי רוחו. אבל גם בזה יהיה הבדל ביני ובין חברי. הם ממשיכים גם פה ללכת בדרכם, ואני מוכרח גם פה לסגת אחור. ב"ירחי הדבש" הידועים חשבתי שהאורגנים שלנו צריכים לחדול מהיות אורגנים נמוכים בעלי תא אחד ולהפך לאורגניסמוס גבוה רב־תאים ורב־הפונקציות. אבל עכשו עלינו לשוב לזמן ידוע לתקופה הראשונה. יש לנו בנק של פועלים. אנחנו צריכים לפתח אותו, שלכה"פ בתור מעבר ימלא הוא את כל הפונקציות, שאנחנו חפצים להטיל על אורגנים מיוחדים. גם ההסתדרות הציונית שנתה את דעתה מלבנות בנק חקלאי אפותיקאי מיוחד, והיא אומרת לשלב אותו כענף לא.פ.ק. הקיים. אם נרדף אחרי הרבה מטרות לא נשיג אף אחת. זה יהיה המעשה בחד־גדיא: “ואתא חוטרא והכה לכלבא” וכו' – קרן היסוד הכתה את קרן הקימת, וקרן התישבות תכה את בנק הפועלים. נבנה עכשו דבר אחד בשלמותו, ואח"כ נתחיל לסעף אותו וגם ניצור דברים חדשים.

אייר תרפ"ב

א

הקהק"ל עסוקה גם בפרובלימות, והיות שהפוליטקה הקרקעית הרבה יותר חשובה מהפוליטיקה הפוליטית – עלינו פה ביחוד להתיחס אליה בכובד ראש. כשנכנסתי לקהק"ל בתור ב"כ ההתאחדות מצאתי אותה נודדת בדרך אל העיר. היא הלכה מהכפר אל העיר. תחת השפעות ידועות עמדה להשקיע חצי מיליון פונט בקרקע בעיר וחשבה שבזה תעשה פעולה גדולה מאד. ואז הוצגו כבר הפרובלימות: עיר או כפר, תחומי ההכשרה (דרכים או גם מים, ואיזה מים), אופן מסירת העבודה של ההכשרה (לקבלנים או למוסדות הפועלים) ושאלת הלנדסמנשפטים. אלו הן שאלות בודדות, אבל אילמלי היתה האידיאולוגיה של הקה"ק האידיאולוגיה של הפוה"צ, אז היו נובעות כל השאלות האלו מנקודה אחת. לרוב מכם ידוע שאני זה 5 שנים נלחם בעד חזית מקוצרת. לפיכך, אמרתי: הכל טוב, וטוב היה לתפס את כל העמדות, אבל במה דברים אמורים כשיש אמצעים מרובים, אבל אם אין אמצעים מספיקים – צריך לברר לעצמנו מה מוקדם ומה מאוחר. אין יכולת לעמוד על הפסוק: “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. צריכים להיות אמיצי לב ולוותר על עמדות – לא מפני שאינן חשובות, אלא משום שצריך לתת עין בחשובות ביותר. ואני קבעתי לי את המוקדם – האדמה. אנחנו הולכים לא"י לברוא לנו כלכלה לאומית בריאה, אנו אומרים שזהו יצירת המרי בראשית, לא שנהיה כמתווכים בין היוצרים חמרי בראשית ובין אלה שסוחרים בהם. ויצירת חמרי בראשית אפשרית רק בעבודת האדמה. גם התעשיה הא"י יכולה להתבסס רק על חמרים שנוציא מאדמת א"י. אבל עבודת האדמה בא"י פרושה רק עבודה עצמית, מפני שעובד אדמה בא"י שמוכרח לחיות על רנטה ועל עבודה שכירה איננו בן־התחרות. א"י יכולה להתחרות עם סחורות חוץ רק אם העובד יהיה הבעל עצמו. אם איננו מרכזים את כל עבודתנו ביצירת חמרי בראשית, אנו מגבירים את הכפר הזר על חשבון אנשי תל־אביב. בנין עיר לפני כפר, ז. א. לסגור בשבילנו את כל המוצאים והמבואים לרכוש אדמה בא"י, מפני שבא"י כמעט כל האדמה המוכשרה היא מעובדת, ואם אנחנו מקדימים את בנין העיר לעמדות החקלאיות – הפלח לא ימכר לנו את האדמה. והתוצאה תהיה – ורשה, ביאליסטוק, לודז ובמצב עוד יותר גרוע, כי כוח הקניה של הפלח הערבי מגיע לאפס, ולא כמו בורשה וכיו"ב. אנחנו מעבירים את הכלכלה הגלותית העוקרת אותנו שם – לא"י, שגם ממנה יגרשו אותנו בעד זה. הקוניונקטורות היו רצויות ביחוד לפני 5–4 שנים מטעמים אלה: א) הקוניונקטורה הפוליטית היתה יותר רצויה, כי התנועה הערבית היתה במצב של התהווּת. עכשיו יש כבר בתנועה הערבית צועקים שלא ימכרו אדמה ליהודים. ב) הקוניונקטורה הכלכלית. לפני חמש שנים היה משבר כלכלי. האפנדים היו שקועים בחובות ואז היתה ההצעה מצדם למכירת קרקעות גדולה מאד. אז היה יותר קל לקנות אדמה. לערבים היה נדמה שהקיץ הקץ על החקלאות בא"י, עוד יותר מאשר נדמה היה לנו. עכשו השתנה כבר המצב באזור תפוחי הזהב – מיפו עד רמלה ואולי, עד עזה. עכשיו ערבי מוכר כבר מגרש בתל־אביב ב־400–500 לימ"צ והוא מתרחק כמה קילומטרים ונוטע שוב פרדס, והיהודים עושים גזוז. והרי תעשיה היא גם גידול תפוחי זהב ולא רק חנות ותחנת גזוז. ג) הטעם הטכני. אי אפשר ליישב אנשים על אדמה העוברת לידינו במצב מדולדל מאד. את האדמה מוכרחים להשביח בכדי שתהיה בת־התישבות, ולא רק בת־כיבוש. המשקים שלנו סובלים באופן פרמננטי ממשבר, ואין אפשרות ליצור משקים חדשים בתנאים בלתי בריאים, נוסף על הראשונים. ומטעמים אלה היה יותר נכון לרכז את כוחנו ברכישת הקרקע ולמצא את האמצעים להשביח אותו אח"כ. כי ההשבחה בולעת סכומים ענקיים, הסוגרים את הדרך בפני גאולת קרקע חדשה.

אז היה בארץ שפל ידוע, שבשבילנו היה גאוּת, ובו היינו צריכים להשתמש ולחתור אל החוף: ריכוז כל האמצעים לגאולת הקרקע. אם אני אומר שרק עכשו היא שעת כושר והיא יכולה להאבד – מובן שאני אומר שבמקום 100.000 לימ"צ להשקאה צריך להשקיעם ברכישת אדמה (אגב – הבנק הקרקעי ההולך ונוצר במצרים הוא לרעתנו), אבל הסיסמה “המים” הוליכה אותנו שולל ואבדנו עמדות שלא נשיג אותם יותר. כך גם ה"יעוּר". היער והמים הולכים אחרי בעל האדמה ולא להיפך. היו כאלה שאמרו כי כל המחובר לקרקע חשוב כקרקע, אבל הענין הוא שאם לקה"ק יש הכנסה רק של 200 אלף פונט לשנה – השאלה במה היא צריכה להשקיע את הכסף? הקה"ק ממלאה את מקום הממשלה במובן ידוע. היא איננה נותנת שום כספים להכשרות. לזה צריכים לתת מוסדות אחרים. היא מעבירה לרשות חברת ההתישבות את האדמה. אני אחד הראשונים שהדגישו את חשיבות ההכשרה, אבל אני אומר שזהו תפקיד של חברת ההתישבות והקה"ק צריכה להקדיש את כל הונה לגאולת הקרקע.

יש אצלנו “זרמים שבספר” שמתוך ספרים הם מטפלים ברפורמות קרקעיות, והאידיאולוגיה הזאת אינה מבדילה בתנאים השונים של ערינו. למשל, שאלת הדירות היא, כמובן, שאלה חשובה מאד וביחוד בשביל הפועל, אבל דברים כאלה יכולים להפתר או הכל או לא כלום. הקה"ק שבנתה שכונה אחת בתל־אביב לא פעלה כלום. אחרת היא בחקלאות. הפוה"צ קבע את האידיאולוגיה של הקה"ק – יצירת ישוב עובד. מספר הנקודות של ישוב עובד הן מעוררי המצפון של כל הישוב. גם בבחירת החברים – כשהקה"ק באה לבחור מתנחלים יש מַד מרץ ידוע. זה שהולך ליבש בצות ולעבוד – זה הולך גם להתנחל. מי שאינו מסוגל ליבש בצות לא יעמוד בדרישות ההתישבות שלנו. בעיר אין לקה"ק שום קונטרולה ביחס לחומר המתישב. מטעם זה כשאנו עומדים באמצעים מצומצמים – כל מגרש בעיר נוטל כוח מהחקלאות, ז. א. נטילת כל הכוח שלנו.

יש עוד מומנט אחד: בכפר עולה לקה"ק דונם אדמה החלק הרביעי או החמישי של דונם בעיר, ואם נביא בחשבון שמשלמים בכפר לשעורין, יצא שבעד דונם בעיר (במזומנים) יכולים לקנות 100 דונם בכפר (בתשלומים לשעורין). מנקודת השקפה זו נובעת דעתי ביחס לשכונת עובדים. שכונת עובדים היא עיר גנים ולא חקלאות. ועיר גנים היא תעשיה. פרה זקוקה לעשרה דונם למספוא. ועיר גנים תקנה את המספוא מערבים ותחזק את הכפר הזר. כמובן, כשבאה הזדמנות לקנות אדמה לשכונת עובדים במחיר 7 עד 10 לירות הדונם – אז המצב משתנה, ואז הקה"ק תקנה את האדמה.

בנוגע ל"לנדסמנשפטן" – התנגדתי מהרגע הראשון, כי זהו ישוב מקרי ואין בו בטחון לעבודה עצמית, שזהו פרינציפּ אורגני־יסודי של הקה"ק ורק מפני שהאידיאולוגיה של העבודה עצמית עוד לא חדרה לקה"ק יכלה לבוא לענין הלנדסמנשפטים. המצב הקיים בנוגע לקרקע הוא בתכלית הרע. לא היינו סטרטגים כאלה, בכדי לנצל את הנסיגה לאחור, כאשר לא נתכו עלינו האש והחצים. אנו לא רכשנו לנו בזמן השקט שטחים מתאימים. התעוררנו תחת מטרות האש. כשהתחילה הבהלה בפולניה והיהודים התחילו בחוסר אחריות להעביר את כספיהם על קרן הצבי, אז התחילו לכתוב מאמרים וזה לא יצלח. היהודי כבר במצב קריטי וצריך פרנסה כרגע ובפני מצב כזה גם הסוביטים לא יכלו לעשות כלום. יש בין ת"א ופ"ת נקודה בני־ברק. על סלעים וחולות. והם אומרים – פה יהיה המרכז בין פ"ת ות"א שיתאחדו. ופה בבני־ברק יהיה השוק! והם מתחילים כבר לסחור במגרשים על סמך תקוה זו.

הקה"ק התחיבה במשך 6 שנים על סכום קרוב למיליון פונט. ההכנסות היו בתרפ"ג 114,000 לי"מ, בתרפ"ד 177,000: בתרפ"ה – עד יוני – 172,000 לי"מ.

לוא גם היתה הפוליטיקה הקרקעית בידינו, לא היינו מצליחים להוציא את הקניה הפרטית בקרקעות. הקהק"ל צריכה להצטמצם באזורי התישבות מסוימים, ועליהם להודיע לכל המעונינים האחרים כי זוהי אדמת הקהק"ל.

הקה"ק צריכה לרכוש את אותן הקרקעות שיכולות להשמט מאתנו. קודם כל את האדמה שיש לה מים. אין לחשוש שהבנק הקרקעי המצרי ירכוש את האדמה החרבה. אח"כ יש לרכוש את הקרקע שמרוכזה בידי יחידים, שע"י השגת הלואות אולי יתחילו לדחות את המכירה. יש חוק הפֶדָן, שאין אפשר לנשל פלח מאדמתו גם אם הוא אריס, חוכר. לוא התנהגו אתנו בחומר הדין היה קשה מאד מאד לרכוש גם את אדמת העמק. הקה"ק צריכה לגאול את הקרקעות שאין הפרט רודף אחריהן, ואין צורך בהרבה מקרים לבוא בהתחרות עם הקפיטל הפרטי. מתוך כל הנימוקים האלה ממילא יש איזורי השפעה מיוחדים בשביל פעולת הקה"ק.

יש עוד דבר אחד בנוגע לחלוקת הקרקע. עד עכשו היינו הפרטנדנטים היחידים על אדמת הקה"ק. עכשו יש מה שקוראים “המעמד הבינוני” והקה"ק אין לה כל אפשרות להסתלק מהמעמד הזה. עד עכשו התנהגתי באופן כזה: יש “מיליונרים” של 300 פונט – הצעתי, שבמרחק ידוע שאפשר שם לנטע פרדסים קטנים עם גידולי־בינים ושם אפשר להבטיח במדה ידועה את העבודה העצמית, באזור הזה צריך לתת אדמה לאנשים האלה. כל המשק המעורב ואזור של הכשרה צריך להנתן לחלוצים.

בישיבה האחרונה של הדירקטוריום, עובדה פרוגרמה קואליציונית של כל הדירקטוריום – די גמישה. עד עכשו הייתי לא אדריכל הבונה מהמסד עד הטפחות. מצאתי בנין קיים, ואינני רוצה להשתתף יותר במצב כזה בתור ב"כ המפלגה, כי יותר ויותר אינני יכול להתפשר ולוותר במצב של לחץ ושל חוסר שיטה.

תרפ"ד

ב¹

אלמלא הייתי יודע, שעניני קרן הקיימת יעמדו במרכז השאלות, הייתי מכין סקירה מקיפה על עניני קרן הקיימת ומצבה כעת. אין הכנסות הקה"ק עתה קבועות, הן מקריות, עולות ויורדות. יש לקה"ק חוב של 88 אלף לי"מ, מלבד 12 האלף – הוצאות אדמיניסטרטיביות. אם בשנים הבאות לא תוכפלנה ההכנסות, נגיע סוף סוף לקפאון גמור, ובמשך שנתים עד אשר יפרע החוב בעד השטחים שנקנו, אי אפשר יהיה להרחיב את גבולותינו.

הקול שיצא לפני שנים אחדות על השובע באדמה, השפיע על כווּן חדש, המוליך אותנו מהכפר אל העיר מצד אחד, ומצד שני ניטלה ההתלהבות שהיתה מתעוררת לרגלי “הרחבת הגבולין”. בעקב ההתלהבות באים האמצעים, אבל אם אנו שבעי אדמה, למה בכלל התאמצות? וככה הוזנחה עבודת הקרן הקיימת בגולה בהשוואה לקרן־היסוד. בקרן־היסוד רואים את המניע של בנין הארץ, ובקרן הקיימת – מעין “קופת רבי מאיר בעל הנס” שמעלים אותה על ראש שמחה, אבל לא יותר. הנה, למשל, בליטה, מקום שהתעסקתי בארגון הפעולה של קרן הקיימת, אין “אנשי שלומנו” עובדים כמו שצריך ולא שמו את קרן הקיימת בראש עבודתם, כמו שצריך היה להיות. עסוקים הם בראשם ורובם בחיכוכי־מעמדות, מחנות ומפלגות שונים, לאמר, “בעבודת־ההוה”, וכסף אוספים סתם אינטליגנטים ציונים. הציונות מתרוקנת מממשיותה ונהפכת לסמל מפשט.

אם ההכנסות תגדלנה, עומדת על הפרק בראש וראשונה שאלת “הרחבה” לפי תכנית מסוימה. אי אפשר לבוא תמיד בהצעות חלקיות ואפיזודיות, מפני שלא יהיו אמצעים לכל, גם לכפר וגם לעיר. מתוכנו, מתוך צבור הפועלים, לא יצאה כל פעולה אקטיבית לשם תגבורת ההכנסות. אין הקרן הקיימת כעת פופולרית בחו"ל, כמו קרן־היסוד. ועומדת לפנינו השאלה: כיצד להכפיל את ההכנסות? כמעט מאה אלף לירות רצו להשקיע בעיר, ואני התנגדתי לזאת בהחלט מהרבה טעמים שונים. אלמלא היו הולכים בדרך זו לא היו לנו הישובים בעמק.

כל האידיאולוגיה הזו, שהקה"ק קשורה בעיקר לעובד, זרה עדיין לחברי הדירקטוריום. מובנה להם הדרישה של עבודה עברית, אבל ברור להם מאידך גיסא שהקרן הקיימת שייכת ל"כל ישראל". בישיבת הקרן הקיימת האחרונה היו ארבע הצעות: של “המזרחי”, חיפה (זו של הפועלים ביחס לשכונת־שדה), טבריה ויפו. ביחוד יש תוקף להצעת “המזרחי” העוזר באסוף הכספים, וגם משום זה שהיא הסתדרות חזקה. דעתי היא, שעלינו לרכז את כוחנו ואמצעינו בכפר, שלא נחמיץ את שעת הכושר. אם נפזר את חילנו נשאר קרח מכאן ומכאן. בנגוד לזה, הישוב העירוני מתגבר ומתפשט בין כה וכה, ותמיד נצליח לרכוש אדמה בסביבות הערים.

הלנדסמנשפטים הם באמת מעין “כוללים”, אבל הטענה הזו שאין כעת התלהבות בשביל הקרן הקיימת ודרישת נקודת משען ממשית, היא הפטנט של הלנדסמנשפטים. ולדוגמה: צ’כוסלובקיה. ובאמת יש סכנה גדולה של יצירת כוללים חדשים. יש לדעתי פשרה מעין זו: בכספי לנדסמנשפט ידוע קונים שטח מסוים ויהיה ברור וידוע שרק בכספו נקנה־הבטחה ללנדסמנשפט. כי הכספים לא התבזבזו כפי שנוהגים לחשוד. כדאי להראות תמיד למאספי הכספים על רצועת אדמה מסוימה שיראו כי כאן הושקע הכסף. אם הלנדסמנשפט מקבלת על עצמה לגאול שטח ידוע נעשית “גאולה” זו חובת כבוד למלא את אשר קבלה על עצמה. אחרת המצב כאשר כולם נכנסים ב"קדרה" אחת. אולם אסור לתת ללנדמסנשפט שהיא תשלח חברים. בחירת המתנחלים נמסרה לגמרי להנהלה הציונית בא"י. הליטאים למשל הסכימו לכך.

בשאלת הבסוס, יכולים לכל היותר להגיד, שחברי הקבוצות והמןשבים אינם צריכים להתאזרח, ודרוש להחליפם באחרים, אבל את החקלאות עצמה אי אפשר מבלי לבססה היטב, ו"בני־חלוף" אינם בונים חקלאות על יסודות נאמנים. לא את חברי דגניה וחברי עין חרוד – מבססים, כי אם את דגניה ואת עין־חרוד, – יחידות כלכליות לאומיות. בלי נקודות כלכליות מבוססות לא נרחיב את בית הקיבול וכוח הקליטה של החקלאות, כי אם נורידם עד הדיוטה התחתונה. גם כסף לא ימצא למשקים תלויים על בלימה. ד"ר מיד אמר לי: "אם לא תבוא אל העשירים היהודים באמריקה בהוכחות חותכות, כי המתישבים מבוססים ושיש להם יכולת של קיום, בשום אופן לא ישתתפו בכספיהם בשביל קרן היסוד. במקום להביא יהודים למות בארץ־ישראל, נראה להם יותר נכון להביאם לאמריקה ‘לראות שם חיים’ ".

תרפ"ד

המאמר הזה מיועד רק לבירור הגורמים האגרוטכניים והכלכליים; הגורמים המדיניים והחברותיים במשטר האגררי: הבעלות על הקרקע, החכירה, האריסות, גודל האחוזות, פועלי־הקבע ושכירי־היום וכיוצא, יוצאים מהמסגרת הנתונה, גם כשהם משולבים במבנה־המשק ומעצבים את דמותו. הם נחשבים כאן כאילו היו גורמי־טבע בלתי משתנים, ולא מעשי ידי־אדם הצפויים לחליפות ותמורות וטעונים אותן. נושא הדיון בעיקרו הוא משק־המשפחה; המשק הגדול העומד על עבודה שכירה ייזכר רק עד כמה שביניהם נמתחים קוי־מגע ותימצא השפעת־גומלין לקדמת שניהם.

א. הכוחות הפועלים בעיצוב החקלאות

כוח־המדע. – המדע הולך ונעשה אפנה. זה משמח ומאיים כאחד; אופנה מתפשטת מהר אף בארצות נידחות, אבל היא גם חולפת מהר. ואם היא מדעית, מצפים גם שתחולל נפלאות, ובתחומי השדה אינם מתרחשים. עבודת־האדמה היא הבכירה שבמלאכות האדם, והצעירה במדעים. בשנים האחרונות חגגו את שנת הארבע־מאות למות קופרניק והשלוש־מאות להולדת ניוטון; ורק המאה לייסוד תחנת רוטהמסטד, יום־ההולדת של המדע החקלאי הנסיוני. האדם הקדים איפוא להשיג בחכמתו את מרומי־המרומים ולעמוד בסודם, מאשר את האדמה, אשר ממנה לוּקח, עליה חי ואליה שב.

יסודות המדע החקלאי. – החקלאות אינה מדע עצמאי. כרפואה היא מדע מקובץ; היא מורכבה מהרבה יסודות. העיקריים שבהם הם ביאולוגיה ומכניקה, הכוללים חימיה ופיסיקה וכלכלה. המכניקה מייצגת את גורם המהירות; הביאולוגיה – את הגידול ההדרגתי. הכלכלה כשמה כן היא: כלכלת היחיד והרבים. כיבושי הטכניקה העצומים ביבשה, בים ובאויר, מתעים רבים להניח כי גם בתחומי החקלאות עתידות לנו אותן קפיצות־הדרך. וזו היא תפיסת־מדוחים. החקלאות לא המציאה מעודה אוירונים ורדיו, ואף לא תמציאם. הטבע הציב לה גבולות־עד. אכן דרך בירור קצרו בימים ספורים עונת הצמיחה של זנים שונים. אך מימות דור ודור קצוּבים ועומדים ירחי־ההריון לכל יצור ויצור עלי אדמות. בהזרעה מלאכותית אפשר, אמנם, להשביח מפר־בחיר אחד מספר יותר גדול של פרות מאשר בדרך טבעית. אבל עד כאן ולא תוסיף. הפיכת עגלה בשנה אחת לפרה חולבת היא למעלה מכל יכולת. בהקמת הריסות המלחמה אפשר יהיה בשנות־מספר למלא את הבנינים ואת התעשיות; כלי־השלום ייווצרו באותו שיעוּר־המהירות ככלי־המלחמה; לא כן הריסות החקלאות. בעלי החיים שנהרגו יתמלאו רק בגדר הטבע – דרך הגידול האטי. אי־אפשר להרבות פרות בהמונים כאשר ייצרו טרקטורים ואוטומובילים במפעלי־פורד.

המכונה. – בחבל תבל זה יתרון המכונה בתחומי עשיית־פירות הנהו גורם המהירות בלבד; אין היא מגבירה את תנובת־האדמה בכמות, אין היא משביחה את תבואותיה באיכות. אין הטרקטור על כל כבודת כליו המורכבים מתקין כרב ומצע־זרעים משופר יותר ממחרשת הפלח הקלה והפשוטה ובהמת־הכלאים שלו. אין קומביין מאסף יותר אלומות, ומוציא יותר זרעים שלמים מאשר מגל־היד שבידי הפלחית. אין פרדס מושקה במנוע־חשמל מפיק פרי יותר משובח מאשר בכוח־גמל שתום־עין מסתובב במעגל הבאר. המניח אחרת משול לחושב כי יצירות ישעיהו, הומר ושקספיר היו נשגבות יותר אילו היו נכתבות בעט נובע במקום קולמוס ונוצת־אוז.

הביאולוגיה. – גובה התנובה בכמות ומעלת הפרי באיכות טבועים בעיקרם בביאולוגיה: במחזור־שדות, בזיבול אורגני וכימי, בגידול ובבירור ובהכלאה, בהדברת מחלות ומזיקים, בהזנת הצומח והחי. הביאולוגיה היא הקוצבת חיי החקלאות מימים ימימה. והיא הצריכה ללכת לבדה, בלי מעמסת המכונה, בראש כל תכנית־פיתוח בכל ארץ מפגרת, על־כל־פנים בתחנות־המעבר הראשונות. זוהי גזרת הכלכלה.

שטח וזמן. – אם יתרון המכונה החקלאית בחלק תבל זה היא המהירות בלבד, עלינו לבחון לאור ניתוח־המשווה את הגורמים הקובעים את שעורה וקצבה. והגורם הוא יחיד ובולט: השטח הנמצא ברשות עובד־אדמה. גודל המשק בשטח הוא הקובע את שעור המהירות בזמן, ועל־פיו נבחן כל מכשיר אם הוא מכשיר ייצור או מכשיר נוחיות או מותרות. העט הנובע ומכל־שכן מכונת־הכתיבה הם בגדר מכשיר־אם מיועדים בשביל עתון יומי. הם מכשיר־מותרות למשורר הכותב אחת בשנה פואימה.

המכונה החקלאית היא ילידת ארצות־הברית באמריקה. היא יצירת חקלאות המרחבים והתעשיה האדירה. בכוחות משיכה רבים ושונים הנהירה אליה התעשיה כוחות־אדם מהשדה. כתוצאה היתה החקלאות אנוסה להחליף את כוחות האדם בכוח מכונה. המשיכה מהכפר אל העיר לא גררה אחריה אבטלה. אדרבא, היה מחסור בידי עבודה גם בכפר וגם בעיר.

נעביר לעינינו שני משקי־קצוות: משק ממוּכן אמריקאי בתכלית המיכון, ומשק פלח בארץ הזאת בתכלית הפרימיטיביות. הראשון הונהג בשעור מהירות מחיל אל חיל, בשנת 1822 היו דרושות מ־50 עד 60 שעות עבודה של איש לייצור אקר חטה, המכניס 20 בושל; בשנת 1890 דרושות היו מ־8 עד 10 שעות, ובשנת 1930 – מ־3 עד 4 שעות.

ימי־העבודה של משפחת פלח במשק־בעל מעולה בשטח של 120 עד 150 דונם מגיעים ל־242 בשנה לגבר, 46 לאשה, 64 לילד, 134 לבהמת־עבודה, 16 לחמור. משק מעולה כזה נותן מ־10 עד 11 טון גרעינים כיבול כולל; כטון הולך לזריעה, מחצי עד 1 למאכל בהמות, כ־2 טון למאכל משפחה לפי מספר הנפשות; והעודף – לחילופי מצרכים. משק בגודל דומה, אבל נחות־דרגה, אינו מכניס אלא מחצית היבול הזה.

החשת קצב המהירות. – הבה ונעשה חשבון לעצמנו, מה יקרה לארץ מפגרת, אם בין לילה תרד עליה ברכת המכונה האמריקאית. בשלוש־ארבע שעות מייצרת המכונה יבול אקר חטה בכמות 20 בושל או 600 קילוגרם. בכוח המכונה לייצר איפוא יבול של 48 משקי פלח מעולים, כלומר משק ממוכן אחד עלול לנשל 47 עובדים מעל אדמתם. האוכלוסיה החקלאית תדולל איפוא באופן מבהיל, ואפילו בהאטת שיעור המהירות כדי מחצה, יהיה עוד רב מספר העובדים שייעקרו ממקורות־מחיתם. בלי מיכון ירד מספר ימי־העבודה במשקי מצרים מ־150 יום ב־1907 ל־113 בשנה 1943; הפלח יושב בטל שתי שלישיות מהשנה. באיזו דרך אומרים למצוא פתרונים לשאלה זו?

בכל ארץ וארץ שמיכון החקלאות דחק עבודת־ידים הוכנו מקורות־מחיה בתעשיה. שנות המשיכה מהכפר לעיר היו שנות־גאות לתעשיה; האבטלה טרם היתה מכת־מדינות וארצות. בגרמניה היה מחסור בפועלים חקלאים שהתמלאו מפולניה, באמריקה – ממקסיקו וממהגרים. באנגליה, שרק שני ימים בשבוע מספקת מזונותיה מאדמתה, גררה אחריה התפשטות התעשיה בימי־השלום את הצטמקות החקלאות ושנוי צורותיה, – מאינטנסיביות לתכלית האקסטנסיביות. במדינות קטנות בשטח וגבוהות בתרבות, כהולנדיה ושויצריה, ואפילו דנמרק, ירדה במנין האוכלוסיה החקלאית ל־25, 28 ו־34 אחוזים. תעשית האיכות שלהם התמלאה בכוחות האדם מהכפר, והאינטנסיפיקציה הגבוהה שלהם בחקלאות מתקיימת באופן טבעי, או בחומות־מגן מאוכלוסית התעשיה הגבוהה. דנמרק כאילו תקועה בין שתי ארצות תעשיה אדירות. התעשיה האדירה בארצות־הברית לא מעבירה כוחות־אדם מהכפר אל העיר, אלא פותחת שווקים לפרי־האדמה על רבוי־צורותיו. אומדים כי המכונה דחקה מ־27 מיליון סוסי־עבודה משנת 1916 ל־15 מיליון בשנת 1938. ועם שנוי זה נשתחרר שטח של 33 מיליון אַקר אדמת תבואות שתפסו מקומם של גידולי־מספוא. ולפי יבולים ממוצעים לאַקר תבואות אלה בכוחן לפרנס 16 מיליון נפש העסוקים והתלויים בהן בתעשיות במישרים או בעקיפין. מה הן התעשיות העתידות לקלוט ברשויותיהן את עובדי־האדמה עקב החשת שעור המהירות דרך שיטות המיכון ואת תבואות האדמה שישתחררו בעקבות הסוסים שיפנו מקום למכונה?

התשובה השגורה בפיות רבים היא: הקליטה תפתח לעצמה מוצא בשתי דרכים כבושות: א) דרך מידון החקלאות, הכוללת שני כוחות כאחד: המיכון והאינטנסיפיקציה, המבטיחה רמת־חיים הוגנת; ב) דרך תעשיות שידחקו תוצרי־היבוא, ושעוד יפתחו אפשרויות־יצוא לשוקי־תבל.

נבחון את שני מקורות־המחיה המיוחלים על כושר־קיבולם.

מידוּן, מיכון, צפיפות. – המידון אינו כולל, כפי המושג השגור, מיכון ואינטנסיפיקציה וצפיפות כאחד. זהו ערבוב מושגים נפרדים, לעתים רחוקות מתישבים ומתמזגים, ולעתים קרובות שני הפכים. אינטנסיביות אינה כרוכה במידוּן; סין תוכיח. ומיכון אינו כורך אינטנסיפיקציה, וזו אינה נושאת בחובה תמיד ציפוף אוכלוסין. זהו חצי אמת המתעה יותר מטעות שלמה. משק כזה עוד מסתבך יותר כשהוא עמוס מכונות, בניני מדות והון השקעה מופלג. אכספנסיה בתוצרת התלויה בשוק־בית מוליכה להצטמקות באוכלוסין.

נשווה נגד עינינו ארבעה טיפוסי־משק מודרניים, כולם מורכבים מתוצרת־חלב, ביצים, ירקות, פירות שווי־מידה בשטח ועומדים על עבודת המשפחה ללא עבודה שכירה; השוק הפנימי הנהו המוצא היחידי לתוצרתם. החלב לקוח כמד־תפוקה; ביחס דומה נמצאים יתר התוצרים. הראשון מחזיק 10 פרות ומייצר 40,000 ליטר חלב לשנה. המזון המרוכז והגס קנוי. הרבה עבודות נעשות במכונות והחליבה בכלל. השדה מבטיח חלק מהמזון העסיסי הבא בשמוש בבחינת “ליפתן”. הפרות הנן בעצם “קיטניות”, באשר נהנות הן רק מאויר השדה הפתוח ולא מגידוליו. היקף המחזור הכספי הוא כ־1000 לא"י בשנה. הריוח הנקי – לשם הנחה בלבד – 200–250 לא"י. השני במעלה מחזיק 5 פרות ומייצר 20,000 ליטר חלב לשנה. קונה מהחוץ מחצית המזון המרוכז והגס; מגדיל את מנת ה"ליפתן", מצמצם כדי מחצה את היקף המיכון, כדי חצי את ההכנסה הכללית, עד 500 לא"י, והכנסתו הנקיה היא 150 לא"י. השלישי מחזיק 2 פרות ומבכירה, מייצר 10,000 ליטר חלב; השדה מספק כדי 90% ממזונות הרפת. כל העבודות נעשות במכשירי־יד; בהמת־עבודה (אוי לאותה בושה!) חמור חזק, ומחרשת פלח. כל המחזור מגיע ל־250 לא"י; הריוח הנקי 100–120 לא"י. הרביעי מחזיק פרה אחת מעולה או שתי פרות בינוניות וזוג עזים וכבשים אחדים. יבולי השדה מספקים באוכל כל צרכי אדם, בהמה ועוף. המאזן הכולל הוא כ־150 לא"י. הריוח הנקי 80–100 לא"י. מי מהן מודרני יותר ומי מוליך לצפיפות האוכלוסין?

למראית־עין חטופה, הראשון ראשון במעלה בכל; כליל השלמות במידון וגיוון; בשיקול־דעת, – הראשון במידון הנהו אחרון בציפוף אוכלוסין, ולפעמים גם בריוח נקי. המוצא, כמודגש הנהו השוק הפנימי. כוח הקניה גובר רק עם העלאת אמידות הצרכנים, וקצב הרבוי הטבעי. לפי תצרוכת החלב, לדוגמא, בארץ שבה נעשה המחקר, יספק הראשון חלב ל־25 משפחות עירוניות והאחרון רק ל־3. ובמידת־יחס זה הראשון מדלל אוכלוסי החקלאות, והשני מצפפן. בשוקי־תבל פתוחים ובלתי מוגבלים החשבון הזה אינו קיים. אבל איפה הם בימינו אלה שוקי־קיבול כאלה, אפילו בשביל תוצרי־מונופולין כחמאת־דנמרק, גבינות הולנדיה ושויצריה, תפוזים יפואיים, ואפילו גומי, חינין וקפה בימי שלום.

בהתחרות חפשית קפיטליסטית אין תקנה. האלים מדביר את החלש, המדינה הדואגת לכל אוכלוסיה נמצאת במבוך תמידי, או מגלה איזה מוצא ארעי. כאן מדובר על תיכון בממדי מדינה ופיתוח מקורות מחיה לאוכלוסיה המתקיימת מתחת לקו־הדלות. והמדינה מחוייבת לדאוג לרמת־חיים רצויה ולא למותרות, שהאחד ידחוק את רגלי השני, שהאחד יעלה והרבים יהפכו פושטי־יד.

כל ארבעת הטיפוסים הם מודרניים. ההבדל הוא לא במדרגה, כי־אם בצירוף המרכיבים (קומפוננטים). היסוד המכריע בראשון היא המכניקה, באחרון ולפני האחרון – הביאולוגיה, שבה עומדים הם במרום־המעלות. הם המשקים האורגניים הגדלים מתוך עצמם וניזונים ממרוץ־דם אחד. ואשר להכנסה הכללית, המחזור המצומצם מגן להם בפני תנודות. ההכנסה הכוללת איננה מבטיחה כלל וכלל הכנסה נקיה. במאזן הסופי משקים כאלה, בהיותם תמיד בשדה־הזעזועים, עלולים ליהפך לחצי־מודרניים; – מודרניים בהוצאה ופרימיטיביים בהכנסה.

הקמת התעשיות. – התעשיה ביסודה ובאמצעיה – טכניקה, ודרכיה – מהירות המכונה; תכליתה והקלטת תוצריה במרכזי התצרוכת, – כלכלה, ודרכיה כמעט אטיות הגידול שבביאולוגיה. ארצות־התעשיה במצעדיהן הראשונים היו ארצות חקלאיות, ובהדרגה העבירו בדרכים שונות אוכלוסי שדה למקומות־מחיה חדשים. ראשית צמיחתן היתה בתחומיו של משק ההספקה העצמית במרחבי־השדה. ארצות־התעשיה סגרו את מעגל־המרוץ העולמי בפני רצים חדשים. המצליחים להתפרץ לא על נקלה ידביקו את הראשונים במרוץ־התחרות, באשר הקדימום בזמן עשרות שנים, בלתי אם יעלו עליהם ביתרונות עצומים. שני רצים שווי־כשרון צריכים להתחיל ברגע אחד. והזמן הנהו הגדול ביתרונות. חמרי־הגלם הנמצאים במקרה בארץ מפגרת לא יעמדו לה. מוצא חמרי הגלם לא תמיד מכריע בתעשיה, כשם שקרבת מקום לשוק חדלה להיות גורם מכריע בהתחרות. שויצריה מחוסרת חמרי־גלם, ותעשיתה המפיקה תוצרים רמי־איכות הבטיחה לעצמה עמדות־בכורה בשוקים. ואוסטרליה מכה בתוצרתה הרבה ארצות בביתן. מדע־מורשה, מסורת־דורות, מלאכת מחשבת, מחנות פועלים בחירים, הם גורמים חותכים בהפקת מצרכים ומכריעים בהתחרות מכירתם. המבחר בהקמת תעשיות בארצות מפגרות מצומצם לפי שעה, והמובאים בחשבון יוכלו להתפתח בהדרגה, על־כל־פנים לא באותו קצב שאפשר למכן חקלאות ולסתום לרבים מקורות מחיה בשדה. הפודות ומצילות היחידות נראות חומות־מכס גבוהות. ההסתגרות הזאת פגעה את שווי־המשקל במשק העולם. התעשיה הטבעית סותמת לה מוצאים לארצות חקלאיות טבעיות; הארצות האלה גודרות נתיבות לארצות־תעשיות. המדובר הוא על הסדרת משק העולם. בודאי גם בהסדרה זו לא ימלטו משגיאות חדשות, אבל אין טעם לחזור על הישנות.

ב. שלבי פיתוח החקלאות באזורים השונים

המטרה המונחה בפיתוח החקלאות בחבל תבל זה היא כפולה, ואפילו משולשת בימי־חירום אלה. הבטחת הצרכים החיוניים לעובד במזון, בדירה, בהלבשה, בהנעלה, בבריאות ובתרבות. עשיית כל ארץ נושאת את עצמה בצרכי האוכל העיקריים כדגנים וכקטניות. מכירת עודפים ליצוא, כתרומה לארצות שהמלחמה החריבה לזמן־מה מקורות מחיתם הטבעיים.

חיפוש הפתרונים. – פתרון המטרה הראשונה מביא גם לפתרון השניה, במלואה, בחלקה או במעוטה. אין כיום משק הספקה עצמית מלא, ולקנות אי־אפשר בלתי אם המשק מספק עודפים למכירה. הגברת התוצרת עד כדי מדרגה זו מצמצמת ממילא את כמות היבוא, אם לא מוותרת עליה כולה. המטרה השלישית תוכל למצוא פתרון באחוזות־שלחין גדולות, חדגווניות וממוכנות. הגורמים הקובעים את קצב הפיתוח – לוח־המלאכות הנורמלי, כושר־הקיבול של השוק הפנימי, מידת הגידול הטבעי.

בתחומי יחידת־שטח המעסיקה כל השנה משפחה עובדת ואינה מבטיחה אלא רמת־חיים נמוכה, יש די מרחב להעלות את שכר העבודה ולקצר את יום־העבודה. העלאה זו אפשרית במנוף ביאולוגי בלבד, מתוך גידול פנימי, ואין צורך במנוף מכני מן החוץ. כל ציוד חיצוני מעמסה כבדה. כל החשת הקצב בהגברת התוצרת למעלה מכושר הקיבול של השוק הפנימי עלולה לגרור אחריה זעזועים ותנודות המעכבות את הגידול וגם להביא להורדה במקום העלאה. לפי התנאים השונים יעבור גם המשק המדובר למשק־סחר, אבל בהדרגה. המדינה מכשירה תנאים רצויים לעשיית פירות ולא את העשייה גופה. התנאים הם: אמליורציות יסודיות בהשקאה, ניקוז, הבראת חבל הפיתוח.

ארצות המזרח התיכון דומות פחות או יותר בחרבוני־קיץ, ונבדלות בגשמי־חורף, בתנאי־השקאה, בסוגי־הקרקעות ובגידולי־המעלה שהן מוציאות. התנאים והגורמים השונים במלוא צירופם הם המעצבים צורות־משק. אין, איפוא, להכין לבוש־מידוד לכל הארצות כבחנות. כל ארץ צריכה להכין את לבושה. הטיפוסים המובאים כאן אינם משמשים, איפוא, אלא כהדגמה. הדוגמאות הבאות כוללות טיפוסים שונים, בחלקן בעל ובחלקן שלחין.

חבל אדמות הבעל. – אדמות הבעל שותות מים ממטר השמים, ויבולן תלוי בכמות הגשם והטל. בתנאים אקלימיים שוים, ביחידת שטח שווה, ובסוגי קרקע שוים, בתנובה ובמבנהו מגיע משק אחד ל־10 טון והשני ל־5. זהו שלב־הבינים: כ"א יכול להגיע ל־10 טון. טיב הכרב הוא היסוד והגורם המכריע. הכנת הכרב יכולה להיות תלויה בחריצות הפלח, אבל גם בחוסן בהמת־העבודה. ובתחומי לוח־מלאכות מקובל אפשר להגביר היבולים בחרישה נוספת. בארץ־ישראל הכרב המשוּבח בלבד היה יכול, אילו היה נהוג בכל משקי הפלחים, למלא יותר ממחצית חטת־היבוא.

בהכלאה אפשר לשבח את הגזע. מוטב להנהיג פרות־עבודה כפולות־המטרה – חלב ועבודה, הנהוגות בחקלאות פרוגרסיבית כמו בטירול. הפר המתאים לגזע המקומי נבחר דרך הנסיון. ובכל כפר מכניסים פר משובח. זוהי עבודת המדינה. זהו מנוף ביאולוגי המעלה בבת־אחת את יבול השדה בחטה, ויבול הפרה בחלב.

השבחת תרנגולות המקום צריכה לבוא דרך הבירור או בהכלאה. אין להחליפן בגזעי חוץ מפונקים, הצריכים ל־30 ק"ג גרעינים. בארץ הזאת מכניס דונם 60 ק"ג חטה ויוצא 2 תרנגולות על דונם אחד. בתנאים כאלה התרנגולת אוכלת את בעליה, ולא הוא אותה. היא צריכה לחיות על שיירים ועל ברכת־הבית, ולא על הספקת־יבוא.

בשלב שני כלי־יד יוחלפו במכשירים יותר מודרניים. עם הגברת האינטנסיפיקציה אותו מכשיר שבשלב הראשון הנהו מכשיר מותרות, בשלב שני הנהו מכשיר־תוצרת. זוהי ההגדרה שבשטח וזמן. האינטנסיפיקציה המוגברת כאילו מגדילה את השטח, אם־כי אינו מתרבה מבחינה פיסית. שטח המוציא 15 טון מעסיק יותר מכשירים מאשר זה המוציא 5 טון, ואז יש צידוק להחשת מהירות.

אדמות־שלחין. – דונם אחד אדמות השלחין בארץ שקול כנגד 5 דונם אדמת־בעל. דונם השלחין אינו מכניס פי חמשה ביבול. אך הוא מפיק שני יבולים, ובמשק חלב הדורש מספוא גם שלושה יבולים. הזריעה הרצופה וההשקאה הרצופה מעמידות את המשק במבחן קשה ומחייבות זהירות יתרה.

הזריעה הרצופה. במשק בעל נהוג מחזור שתי שדות: דגני־חורף ודגן קיץ או שומשום. באופן שכל תבואה באה אחת בשנתיים בשדה אחת. במשק החלב נהוג מחזור שלוש שדות: חטה, בקיה, תירס, כלומר כל תבואה באה אחת בשלוש שנים. במבחר מינים מצומצם כזה תחזור, איפוא, החטה כל שנה. באדמת דלתה המתחדשת שנה שנה מ"עפר־יבוא" ממרחקים אולי מחזור כזה אפשרי, באדמה רגילה מחזור רצוף כזה הוא הרה־סכנה.

ההשקאה הגדושה נושאת ג"כ סכנות. היא עלולה להרוס את מבנה האדמה, להדיח את המלחים קלי הנמיסה, לרכז אלקלי, להרבות עשבים. הקידום רפואה למכה הוא מחזור מגוון מאד, באופן שכל מין בא אחד לחמש שנים. במקרה שני יבולים בשנה, דרושים, איפוא, כעשרה מיני תבואות, ואם שלושה יבולים – כ־15. אם מספר גידולים כזה אינו מצוי בארץ, מן ההכרח לחפשם ולהנהיגם במשקים אחרי שורת נסיונות־איקלום.

שלושת טיפוסי המשקים המותווים בקוים כלליים בתכנית הפיתוח הנתונה, הם:

1. משק מגוון־הענפים: חלב, ביצים, עופות, ירקות, פירות. הקוים המציינים אותו (א) צמצום השטח כדי 20–30 דונם; (ב) פשטות הצורה, העדר כל מיכון; (ג) כושר כוח־התחרות, באשר אינו עמוס הון־השקעה יתר; (ד) גיוון גידולי־טיוב, קטניות, ועידור המאפשרים מחזור 6 שדות; (ה) הספקה עצמית לאדם, לבהמה ולעוף; (ו) לוח־מלאכות מעויין לפי גודל המשפחה, מבלי יום־עבודה ארוך ובלי תלות בעבודה שכירה; (ז) התוצרת בתחומי משק אחד מוסדרה כדי שיעור תצרוכת משפחות מספר בחלב, ביצים, ירקות ופירות. מקורות ההכנסה במזומנים מצטרפים מענפים אלה: ענף החלב – 44.6%, מטעים 19.6%, ירקות ותפוחי־אדמה – 14.8%, הלול – 13.4%; שדות הפלחה – 7.6%. המשק לובש את צורתו המוגמרת בהגיע המטע לעשית פירות; מתקופה זו מתחיל כרגיל גם פרעון החוב למוסד הפיתוח. כמות התוצרת, מחושבת בקלוריות, היא יחידה של 25 דונם מגיעה באלף קלוריות ל־515,667. המשק הזה מחזיק שתי פרות וכ־20 תרנגולות.

2. משק מגוון־הגידולים: בתכונותיו העיקריות הוא דומה לטיפוס הראשון – מגוון־הענפים. כמוהו הוא אורגני בכל מבנהו: מבחינה ביאולוגית, כלכלית וסידורית. כמוהו עומד הוא על מדרגת אינטנסיפיקציה גבוהה. יחידת־השטח הנה 25 דונם ומבטיחה רמת־חיים רצויה. הוא נבדל ממנו רק בצירוף ענפי המחיה. הרפת והלול משמשים לצרכי הספקת הבית בלבד, ונמכרים עודפים מועטים. כתוצאה נדחקים במחזור השדות גידולי המספוא, ובמקומם באים גידולי־שמן וקטניות המצטיינים בגיוון יתר. הם המוסיפים חוסן למשק. אין הוא תלוי בשומשום בלבד המצטיין בכרב, אבל רב־תנודה ביבולים, ולא בקטניות כאלה שיבולן זעום, ועבודת־ידים מרובה. העיקריות שבהן הן: בטנים, סויה, שעועית, חמניות. מקורות ההכנסה במזומנים מצטרפים מגידולים האלה: גידולי־שדה – 32%, ירקות – 12%, מטעים – 28%, רפת – 5%, לול – 23%. כמות הקלוריות שהמשק הזה מפיק הנה: 787,265.

3. משק גידולי־בינים: טיפוס זה ניתן להעצב בצורת המשק הראשון או השני לפי תנאי הארץ ולפי אפשרויות האמצעים שיועמדו לרשות מוסד הפיתוח. ההבדל הוא שכל שטח היחידה הוא נטוע, והגידולים באים במרחב שבין העצים. עד אשר העצים יגיעו לעשית הפירות תצטמצם כל ההכנסה רק מתבואות השדה. בשלב השני תתמעט ההכנסה מהתבואות ומהענפים האחרים התלויים בהם ותגדל ההכנסה מפרי העץ. העצים הבאים בחשבון בארץ הזאת הם: הזית, החרוב, ובאזורים מסוימים התמר. מעלות יתרות נודעות להם בהיותם ילידי הארץ, קיומם בטוח ומאריכים ימים. גידולי הבינים הם בעיקרם גידולי־טיוב כקטניות וגידולי עידור. דרך הבירור אפשר להבטיח זנים גבוהי־תנובה. שתי הפרות הפשוטות המיועדות לאספקת הבית יספקו את הזבל האורגני כבמשק מגוון־הענפים. משק זה כקודמו מתאים גם לכל פלח, באשר בכל החידושים שלו וברמתו הגבוהה, בהישגי המדע בביאולוגיה, איננו מוציא אותו מגדרו הרגיל. המדע נעשה במוסדות־המדע. הפלח מקבל את פירותיהם מן המוכן. לצורת סידור זה יתרון על הקצאת שטח מיוחד למטע. ניתנת האפשרות להשיב לאדמה את חילה דרך הוברה וכרב נע, במקרי התעיפות מתבואות והשקאות רצופות, התפשטות עשבים ופגיעות ממחלות. ושבתון זה עלול לפגוע אך מעט במקורות ההכנסה באשר המטע תופס את כל יחידת־השטח הנתונה.

המשק הגדול. – בפיתוח המשק הגדול ותיקונו, אחד המגוון ואחד חד־גווני, פתוחה דרך־המלך – המיכון המשוכלל. הנמוקים הם רבים. בארצות שונות במזרח התיכון רבים ורחבים שטחי־הבור, ומעטות הידים העובדות. בלי מיכון לא יובאו תחת המחרשה. הם מתאימים למשקי־חטה, אכסטנסיביים לפי טבעם. בכוחות־ידים ספורות אפשר להשתלט על שטחים עצומים. מחזור רצוף, וביחוד בהשקאה, מחייב זהירות יתרה. ארצות־הברית משמשות מוסר־השכל; אבל אמצעי הזהירות נתונים. אין להעביד את האדמה בפרך. ושנת־שבתון אחת לתקופה קצרה לא תערער את יסודות הכלכלה ותצא ידי חובה כלפי הביאולוגיה. גם בארצות צפופות־אוכלוסין ועבודה זולה לא תימנע החקלאות ממיכון. בימי המלחמה עלה שכר העבודה, ולאחריה לא יורידוהו על נקלה לרמה הקודמת בלי זעזועים. המיכון ידחוק הרבה עבודות־ידים, ויש צורך מבעוד מועד להכין מקורות־מחיה נוספים בשדה עד אשר תוקמנה תעשיות מוכשרות־קיבול. המדינה תוכל לקדם אבטלה, בפתחה אפשרויות להעמיד מנושלי־המיכון על הקרקע החפשית דרך אמליורציות יסודיות, ולבנות משקי־קבע באחת הצורות המשורטטות בקוים כוללים בתכנית־הפיתוח הנדונה, ולהוליכם לחיים בטוחים ושלוים, לא בקפיצות הדרך אשר במכונה, כי אם בהדרגה בכוחות הביאולוגיה. בהתקנת זרעים משובחים, שתילים חסונים וקצת טיפוח וטיפול יגדל העץ בעצמו ותנובתו תעלה מעצמה, עם גילו, מחיל אל חיל ומשלב לשלב. זהו שיר־המעלות בפיתוח החקלאות המפגרת.

התחנה לחקר החקלאות, 1944

¹

ההצעות המוגשות לעיון מכוּונות לתיקונים אלה:

א. החזרת התחנה למסגרת ארגונה הראשונה, שהיתה אמנם צרה אבל שלימה. היא התפרקה מחמת הקיצוצים הדרסטיים, החל משנת 1928, ולרגלי תלות בהקצבות מקריות ובלתי רצופות, שעליהן עומדת התחנה עד היום הזה.

ב. ליכוד החקירה וההדרכה ברשות אחת ומיזוגן בכל מחלקה ומחלקה, כדי לסלק אפשרויות כפילות וריבוי־תורות, ולהעמיד את שתיהן על שרות להתישבות דרך צנורות שונים.

ג. הבטחת ההוראה במכון החקלאי של האוניברסיטה ע"י חבר מיוחד המקדיש את עצמו לחקירות־יסוד ולהוראה, ונמצא במגע עם התחנה, אבל שייך כולו לאוניברסיטה.

ד. תכנית נסיונות והדרכה לתקופת־שנים ממושכה, ותקציב הכולל את שתיהן ומבטיח את רציפות העבודה.

שתי ההצעות הראשונות אינן “הצעות־ברק”, כי אם מחושבות ושקולות רבות בשנים, והן משמשות לשיחות יום־יום לאלה שיש להם שייכות לארגון החקירה וההדרכה בתחנה ונושאים באחריותן. ההצעה השלישית אינה מוחלטת. היא מובאה בעיקרה להפנות את תשומת הלב על המוסד החדש החשוב מאד ולבחון אלטרנטיבות שונות, כדי להעמיד אותו על בסיס איתן הן מבחינה ארגונית והן מבחינת כיווּנו.

א. מסגרת התחנה בראשיתה

מגמת התחנה מראשיתה. – התחנה נוסדה בשנת 1921. ברעיון ייסודה היתה מטרה אחת: מכשיר להתישבות רחבת־מידות. כיוון פעולתו היה צריך להיות מורכב ודרך שלושה צנורות: חקירה ונסיונות, הוראה לתלמידים, הדרכת המשקים החקלאיים. בהוראה התחילו רק לפני 4 שנים באוניברסיטה עם פתיחת המכון לחקלאות, ולפני שנה ברחובות.

מבנה התחנה ותקציבה. – התחנה החזיקה שתי מחלקות־שדה: פלחה וגידול זרעים; מחלקת־מטעים בהתחלה; רפת, לול, מעבדת־שימורים; מחלקה לכלכלת המשק; מעבדת־חלב, מעבדה לקרקע; מחלקה לפתולוגיה ואנטומולוגיה. היא החזיקה תחת הנהלת פרופ. ורבורג גם מחלקה ביאולוגית, ביחוד בוטניקה, שעברה ב־1928 לאוניברסיטה עם חבר עובדיה אייג ז"ל, זוהרי, פיינברון, יחד עם המכשירים ואוסף הצמחים העשיר, שהגיע אז למעלה מ־60,000 מוצגים.

תקציב התחנה היה מצומצם מאד; הוא לא הגיע אף בשיאו למעלה מ־12,000 לא"י לשנה. אבל חלוקתו בין המחלקות השונות היתה בפרופורציה נכונה. המודד היה מעלת־חשיבותן במשק המעורב. ההתישבות התרכזה אז על אדמות־הבעל שבעמקים, ועבודת־החקר היתה מכוונת למצוא פתרונים לשאלות הדוחקות את השעה.

מצב התחנה היה בתקופה ההיא קשה מאד, לפעמים עד לבלתי־נשוא. המשכורות פגרו עד כדי 9 חדשים, והיו במשטר־שטרות ו"קומבינציות". חדשים שלמים לא הגיעו דמי־מחזור להחזקת המעבדות, והמנהל צריך היה להשיג “גמילות־חסדים” לקנית דלק. אך היתה רוח חלוציות שדאגה לאש־התמיד שלא תכבה.

בשנת 1928 התחילו הקיצוצים הדרסטיים, שגררו אחריהם זעזועים קשים בכל מבנה התחנה. מן ההכרח היה לסגור מחלקות. סוגרה המחלקה לגידול עופות, שנוסדה בבן־שמן עוד לפני ייסוד התחנה (ב־1913) ושהיתה, מחוץ לנסיונות, גם משק עופות מודרני ראשון בארץ, סולל־דרך לבאים אחריו. ברפת פסקו הנסיונות. נסיונות־השדה הצטמקו. על הפרק לא עמדה פתיחת מחלקות חסרות, כי אם סגירות וצמצום המעט שנשאר.

ההצלות באו ע"י הקצבות־חוץ, והיתה בהן משום מקריות. הראשונה ע"י “אמפּייר מרקטינג בורד” בערבי סגירת רפת־הנסיון. ההקצבה בסכום כולל של 3,000 לא"י נמשכה שלוש שנים. היא פסקה עם הצטמקות פעולת המוסד הזה בכלל. שנת הנסיון הראשונה עברה בהכנות, ושנתים הנשארות יכלו להיות על־פי טבע הנסיונות רק “הקדמה” בלבד. לעצם הנסיונות לא הגיעו, איפוא, כלל. הרפת עמדה שוב לפני סגירה, והחלב, כפי שידוע, הוא מקור־הכנסה הראשון במעלה בהרכב המשק המעורב והמכוון גם את המחזור בתבואות־השדה.

ההקצבה השניה בסכום של 15,000 לא"י לתקופת 5 שנים באה מהממשלה ע"פ המלצת סיר הופּ סימפסון פרנטש בשביל הדרים. נוסף על כך הוקצבו לנסיונות במשק אינטנסיבי 300 לא"י ולמטע הנסיון בקרית־ענבים 300 לא"י לשנה. תקציב הסוכנות בשביל התחנה ירד אז ל־7,500 לא"י. נקודת־הכובד עברה מתוך הכרח להדרים. נסגרה המחלקה לגידול זרעים. תחנה גבת שהניחה בנסיונותיה יסודות בגידולי־בעל, עמדה כבר לפני סגירה מחוסר כל אמצעים. ורק עם הקצבות נוספות של הממשלה עד כדי 5,450 לא"י בשנת 1934 ועד כדי 6,550 לא"י ב־1935 אפשר היה להביא שווי־משקל בחקירות המחלקות השונות. בתקופה זו התרכזה העבודה באדמת־שלחין ביצירת המשק האורגני האינטנסיבי, בנסיונות זנים חדשים: גידולי מספוא וצמחי־תעשיה ורפואה, ובנסיונות הזנה ברפת. בנסיונות בגידולי־בעל אי־אפשר היה להמשיך. תחנת גבת נסגרה. הנסיונות בצמחי־רפואה ותעשיה שהתחילו בתכנית רחבה צומצמו למינים אחדים בלבד, בהיות שהממשלה הורידה את תקציבה מ־6,500 לא"י ל־3,000 לא"י². סוף זה הראה חוסר שיטה בהתחלה בעצם ההקצבה העיקרית. כל מטע ההדר היה, איפוא, ברכה לבטלה. כי חמש שנות הנטיעה הן רק הכשרה לנסיונות; הנסיונות גופם מתחילים עם עשית פירות. וכאשר המטע הגיע לגיל זה, פסק התקציב גם בשביל רחובות וגם בשביל גבע.

מהתחנה ניטלה כל אפשרות של עבודה נורמלית בקוי־כיוון ישירים. היא התנהלה בקוי־עקלתון, בזיגזגים, לפי רוחות־חוץ. מוסד חקר אינו יכול על־פי עצם תכונתו לעבוד תוך זעזועים תמידיים. הרציפות היא מקור־חיותו. מחזור נסיונות בשדה משתרע על תקופת־שנים ממושכת, למצער עשר שנים, ולתקופה כזו צריך להיות מובטח התקציב. חוסר־הרציפות הודגש בדו"ח משנת תרצ"ה.

בהקצבות מיוחדות לתכניות מסוימות (“פרוז’קט וורק”) מובא בחשבון רק צורך אחד, – הנושא הנראה בעיני המקציבים לראשון במעלה. אך נושא זה איננו נשקל בהשואה עם נושאים אחרים במאזני החקלאות הכללית לפי צורך כל ענף וענף ולפי הסכום הכללי שאפשר להשיג בשביל חקירות ונסיונות, כדי לחלקו בפרופורציה מתאימה לפי מעלת־החשיבות בין סעיפי החקירות השונים. כל תכנית הותותה לחוד, ולא היה יכול להיות שום תיאום בין כולן יחד, בהיות שהמתווים היו מפורדים ברשויות ענינים שונים.

בשיחות עם המקציבים הראיתי תמיד על הלקויים האלה ובקשתי להניעם שיסכימו ל"הקצבת־גוש" (בלוק־גראנט) לקופה כללית. ההצעה היתה שהממשלה תשתתף על פי פורמולה מסוימת, 3:1 או 4:1, כלומר – על כל 3 או 4 לא"י שהסוכנות מקציבה תקציב הממשלה לירה אחת. ההקצבה תנתן לתקופת עשר שנים, באופן שיתקבל סכום כללי מיוצב ועל פיו נתוה את התכניות לפי מעלת־החשיבות של ענפי החקלאות השונים בתוך חקלאות הארץ.

הצעה זו לא נתקבלה מטעמים שונים. בשנת 1939 היו לי שיחות עם סיר וולטר אליוט בלונדון, מיניסטר החקלאות קודם ואז מיניסטר הבריאות, ידיד התחנה ומוקיר פעולותיה שהיה תמיד תמים־דעה אתי ביחס לצורת ההקצבה. הוא סדר לי ראיון עם סיר שיקבורי במשרד המושבות. היו אז ישיבות “היכל־דז’מס” ולא היתה איפוא שעת־כושר יתרה למשא ומתן זה. הרעיון נתקבל בתשומת־לב, אך בינתים חלו קיצוצים גם בהקצבה לתחנה, שירדה כאמור ל־3000 לא"י. על סכום זה באה סוף־סוף הסכמה לקבלו כ"בלוק־גראנט", אך לא על עקרון 3:1 או 4:1. המלחמה הפסיקה את המו"מ הזה.

ההקצבה המיוצבה לצרכי חקר ונסיונות ע"י הסוכנות והממשלה יחד אינה מספיקה להחזיק תחנה על כל המחלקות ההכרחיות, ואפילו בתכלית הצמצום. ולכן הגענו לדיספּרופּורציה גמורה בחלוקת התקציב ובחוסר כל שיטה במבנה התחנה גופא. המעבדות הולכות וגדלות בעקבות הקצבות־חוץ מקריות, ושדות־הנסיון מצטמקות מחוסר מזון. חסרות לנו מחלקות־יסוד. עד היום לא נפתחה מחדש המחלקה לגידול עופות. בשורת נסיונותינו חסרים ירקות. פסקו הנסיונות בגידולי־בעל, שלא באו בשעתם לגמר. פסקו כמעט כל הנסיונות בצמחי־רפואה ובצמחי־תעשיה שהתחילו בהם בשנת 1931. ואפילו בגידולי־מספוא וגידולי־שמן היינו מוכרחים להצטמצם בהשואת הזנים בלבד. איננו יכולים לגשת לא לנסיונות־השקאה, לא לשיטות־עיבוד, ולא למחזור־זרעים ולזיבול. ולנסיונות־השקאה נודעת חשיבות יתרה. בהיות שההתישבות עוברת לשטחי־שלחין, וההשקאה היא לא רק שאלת חסכון וחיסון כוח־ההתחרות, כי אם גם שאלת שמירת הקרקע. ענף החלב הנהו ראשון־במשק, ובהזנה והחזקת פרות ובבירור גזעים יכולים אנו לעשות אלא מעט מזעיר מהדרוש. במחלקת המטעים חסרים לנו נסיונות עיקריים כאבוקאדו, מנגו, כנה ורכב בנשירים. והגידולים האלה עלולים להיות ענפי־יסוד בגיוון המשק של היחיד או בגיוון המשק הלאומי. כלכלת המשק חדלה להתקיים כמחלקת־חקר; חבריה עובדים כולם בשרות התיכון, והיא הלא צריכה להתוות דרך להתישבות בעתיד הקרוב על סמך חקירות וניתוחי המאזנים של המשקים הקיימים. הסכום הקצוב לפובליקציות איננו מספיק; הן משולות לאסיף היבול הנגנז באסם, ומה טעם בזריעה ובקצירה ובדישה כשהיבול נשאר בגורן באין איסום.

ב. ליכוד ההדרכה והחקירה ברשות אחת

מבנה ההדרכה. – ההדרכה היא מחלקה של התחנה, אך תקציבה מובטח לה על ידי המחלקה להתישבות. היא מורכבה מחבר ספציאליסטים: פלחה, מטעים, גידול בקר, עופות, ירקות, מכונות. חבר מומחים זה מקביל הוא למומחי התחנה לפי המקצועות, פרט לחבר המעבדות; במקצועות מסוימים יש להדרכה מומחים החסרים עוד במחלקות־החקר.

המחלקה להתישבות מקציבה סכומים מסוימים למחלקות שונות שבתחנה בעד שרותים מיוחדים שיש להם אופי־הדרכה, או בעד חקירות מסוימות הכרוכות בהתישבות, באדמה מליחה וכיוצא, ודוחקות את השעה במציאת פתרונים. ההקצבות האלה, שגם להן יש אופי מקרי, מגיעות לסכום של –.5000 לא"י לשנה. חבר העובדים העוזר בביצוע תכניות הנסיונות והחקירות האלה הנהו גם כן ארעי ואיננו נכנס בחבר־הקבע של התחנה, – מצב מאד לא רצוי מכמה בחינות.

ליקויים טעוני תיקון. – ההדרכה, אם היא מדעית, יכולה להיות מבוססת רק על חקירות ונסיונות קודמים, ממושכים ומבוססים. אחרת, היא תלויה בהסתכלויות בלבד, הנחות והשערות. בשנים הראשונות לייסוד המחלקה להדרכה לא היתה ברירה אחרת. מן הנמנע היה להשאיר מתישבים חדשים בלי כל הדרכה, לחכות שנים לתוצאות חקירה ונסיונות. כעזרה מהירה שמשו שדות־הדרכה, שהיו צירוף של נסיונות והדגמה, וכיוצא באמצעים כאלה. אולם התחנה מתקיימת למעלה מעשרים שנה. ואילו היתה ניתנת לה אפשרות־כיוון, היו כבר יכולות כל מחלקות החקירה לתת תוצאות מספיקות בכל ענפי המשק, ולשמש בסיס בטוח להדרכה.

ההדרכה עשתה פעולות מצוינות, אבל הקרוב למנגנון התחנה בוחן אותה לא לפי הטוב שעשתה אלא לפי היותר טוב שיכלה לעשות אילו נוצרו התנאים המתאימים. והליקויים העיקרייים שבהדרכה ניתנים להסתכם בסעיפים אלה:

1. המדריכים חיים על הסתכלויותיהם ותצפיותיהם בלבד באותם מקצועות החקירה החסרים בתחנה. הם משלימים את ידיעותיהם בקריאת ספרות־חוץ מקצועית. חסר, איפוא, הבסיס המדעי המדויק בקוי־הכיוון שבאים הם להתוות במשקים. בסיס זה נוצר רק כששואלים דרך החקירה והנסיונות את פי האדמה ואת בעלי־החיים ומקבלים תשובות ישרות במשך מחזור־שנים ממושך תוך תחומי אזורי הארץ השונים.

2. אף אותם המקצועות הקיימים בתחנה לא תמיד ניתן להם שטח חקירה מספיק כדי להענות בבטחה לשאלות הנשאלות מפי המציאות החקלאית. ואפילו הנושאים הנחקרים לא תמיד מניחים בתוצאותיהם את הדעת של העומד מחוץ לשדה הנסיונות והחקירות. כי רבות מתוצאות־החקר של הצומח והחי משתמעות, לפעמים, לכמה אנפין וניתנות להתפרש לכמה פירושים. הפירוש היותר קרוב ל"אורחא דהימנותא" הנהו על פי רוב של הנמצא כל הזמן בשדה החקירה מתחילתה עד סופה, וזהו החוקר עצמו. לו מתבהרות בכמה מקרים התוצאות עוד טרם שנמצאות בשלות כדי להעלותן על הכתב ולהוציאן לאור בדפוס. החוקר יכול, איפוא, להעביר את גידולי נסיונותיו למשק עוד טרם שהמדריך מגיע אליהם לדעת אותם. וכאשר הם מגיעים אליו, מתחיל הוא לפעמים לפרשם לפי דרכו, בהיות שלא היה בן־לויה להם בכל תקופת התפתחותם. במקרים כאלה מופיעות במשקים שתי תורות סותרות זו את זו, ובמקום להבהיר הן מביאות במבוכה את אנשי המשק בשמעם אותן יוצאות מפי שני מומחים במוסד מדעי אחד.

3. המומחים הספציאליים מספיקים להענות לדורשיהם כשרדיוס־פעולתם קצר, ומספר הנקודות בתוך מעגל פעולתם מצומצם. כל זה היה בשכבר הימים, ואיננו עוד. עם התארכות הרדיוס שנה שנה והתרבות הנקודות ניטלה מהן האפשרות להענות לרוב דורשיהם. אם נשאיר את המוסד הזה בצורתו כהויתו, נגיע לחבר כפול ומכופל, ועוד לא נספיק. מובן, שתקציבים כאלה הם לא לפי כוח המחלקה להתישבות וגם לא לתועלת המתישבים.

כל החסרונות המסומנים ניתנים להמנע ע"י ליכוד החקירה וההדרכה ברשות אחת וע"י מנוי חבר מדריכים מחוזיים כפי המוצע בתכנית ארגון התחנה המצורפת בזה; החוקרים יעבדו גם בהדרכה, והמדריך גם בשדה החקירה.

ג. הוראה אקדמית

בדין וחשבון הראשון של התחנה ובתזכירים נוספים עמדתי על חשיבות המוסד הזה, ואף נסיתי להתוות את קוי־הכיוון והמגמות. בהוראה גופא אי־אפשר היה להתחיל אלא לאחר תקופת חקירות ממושכה, כדי לצבור דעת חקלאית בארץ. אנו עומדים כעת בשנה הרביעית לפתיחת המכון: שנתיים בירושלים, שנת עבודה מעשית במשקי העמק, ושנה ברחובות. והנסיון המעט מעורר בי ספקות וחששות מסוימים מבחינת הארגון הקיים.

לפני ייסוד התחנה הקדשתי כשנתיים ללימוד האורגניזציה של מוסדות החקלאות בארצות שונות. סיירתי במשך 3 חדשים את אוסטריה הקיסרית ואיטליה בשנת 1913. תכוף אחרי המלחמה עשיתי כ־10 חדשים בצרפת ובאנגליה ו־10 חדשים בארצות־הברית ובקנדה. בשנת 1929 סיירתי במשך 3 חדשים את ארצות החלב: הולנד, דנמרק ושווייץ. מלבד הסיורים המיוחדים האלה אני נוהג לבקר בהמצאי בחו"ל את המוסדות החקלאיים העיקריים, אפילו הידועים לי, ומחליף דעות עם העומדים בראש המקצועות.

הבדלי־יסוד בארגון המדע החקלאי. – בארגון שלוש הרשויות: החקירה, ההדרכה, ההוראה, יש הבדלי־יסוד בין השיטה הנהוגה בארה"ב שבאמריקה ובין ארצות הקדמה שבאירופה. יש הבדלי־גיוון בארצות אירופה גופן, אבל היסודות העיקריים והכלליים שוים הם.

ארצות־הברית. – כל מדינה בארצות־הברית יש לה קולדז' חקלאי המכוון בשלושה מדוריו את חקלאות המדינה. רובם הם מהוים חלק מהאוניברסיטה, ואחדים כיוטה וטקסס הם מוסדים בפני עצמם ונמצאים מחוץ לעיר, בתוך משקים רחבי־מדות. הקולדז' מורכב משלושה מדורים: הוראה לתלמידים, עם מתן תוארי אוניברסיטה ובלי תוארים; חקירה: תחנת־נסיון מרכזית ותחנות־משנה לפי אזורי הארץ הטבעיים; הדרכה, מורכבת ממדריכים מחוזיים כלליים לכל המקצועות, לפי מספר המחוזות האדמיניסטרטיביים שבכל מדינה. לכל מדריך מחוזי יש משרד במחוזו, והוא בא־כח האוניברסיטה. הוא מבקר ברוב ימות השבוע את המשקים השונים לפי דרישה, מסדר הרצאות בכינוסים והדגמות בשדה. רדיוס פעולתו בזמן ביקורי היה ב־40 מילין ממקום מושבו. הספציאליסטים נמצאים במחלקות־החקר, והמדריך פונה אליהם או מזמין אותם בכל שעת צורך למקום הדרשם. ליד מנהל ההדרכה במדינות גדולות כקליפורניה נמצא גם חבר ספציאליסטים העומדים במגע עם מומחי התחנה, והם גם המתווכים ביניהם ובין המדריכים המחוזיים.

על כל אחד ממדורים אלה ממונה מנהל מיוחד. אולם ראש הקולדז' הנהו גם מנהלה הראשי של התחנה, וניתנה לו האוטוריטטה להביא את כל הפעולות של שלושה המדורים לידי תיאום והרמוניה. כל המשרות האלה באות על פי מינוי המבטיח יציבות, ולא בחירות. החבר הזה אחראי בפני הפּרזידנט של האוניברסיטה, העובד עם מועצה של חבר נאמנים. וכמדומה לי כל המינויים האלה באים על ידי מושל המדינה, שהוא “אכס אופיציו” גם ראש הועד.

המחלקה לחקלאות של כל מדינה יש לה חבר מומחים משלה, אנשי מדע, אך אינם עוסקים בחקירות־יסוד בתחנת הנסיון. בכל מחוז שיש בו מדריך בא־כח של האוניברסיטה נמצא גם בא־כוח של המחלקה לחקלאות. שדה פעולתו בעיקר הוא פיקוח על מחלות ומזיקים. בזמני הקדישו הרבה עבודה לגידול חרקים מועילים והנהגתם במשקי הפרמרים. בקליפורניה הוציאה המחלקה הזו ירחון מדעי מצוין.

הארגון באירופה. – ההוראה העליונה, הנסיונות וההדרכה מאורגנים בארצות אירופה ברשויות נבדלות. ההוראה העליונה וחקירות־יסוד מרוכזות במכונים לחקלאות שליד האוניברסיטה או במכונים גבוהים מיוחדים. בארצות קטנות כמו הולנד ובלגיה יש להם מכונים מיוחדים להוראה עליונה בחקלאות, והם נמצאים בתוך משקים חקלאיים. בשוייץ מהוה המכון לחקלאות חלק מבית־הספר הטכני הגבוה שהוא יחידי לכל הארץ, ובדנמרק הוא מהווה חלק מהאוניברסיטה בקופנהאגן; כל אחת מהארצות האלה יש לה אוניברסיטאות אחדות, אך מכון גבוה לחקלאות אחד.

בכל הארצות האלה תחנות הנסיון הן מחוץ לאוניברסיטאות, ותפקידן אחר הוא מאשר בארצות־הברית. תפקידן חקירות ונסיונות שימושיים, ושרות למטעים. בשוייץ, למשל, תחנת הנסיון ליבנפלד ליד ברן מקיימת שלוש מחלקות: להחזקת בהמות, לתעשית־חמאה וגבינה, לגידולי־שדה. היא מחזיקה שדות ומעבדות מפוארות. בדנמרק נמצאות 11 תחנות, אך כל אחת מהן מיוחדת למקצוע שלם, והן נמצאות ב־11 פּרובינציות. בהולנד מפורסמת תחנת הורן, שהיא דומה לליבנפלד שבשוייץ בארגונה. התחנות שבארצות־חלב הנזכרות הן המכוונות את כל תעשית החלב מראשיתה ועד סופה.

הארגון בארץ. – בזמן ייסוד התחנה היו לעיני הארגונים השונים שבארצות הנזכרות. זה שבארצות־הברית נראה לי יותר מתאים מכמה נימוקים. לא לקחתי לי כדוגמא את לבוש הענק הקליפורני, כי אם מדינה קטנה כ"ניודה", שאמנם כל שטחה מגיע ל־70 מיליון אקר, אך שטח ההשקאה הגיע בזמן ביקורי בישימון הגדול לפחות למיליון אקר. עזי־הדמיון חשבו כי השטח המוכשר להשקאה יגיע עד ל־3.5 מיליון אקר, ארבעה או חמשה אחוז מכל השטח³.

כתוצאה מדוגמא זו כוונתי את עבודות התחנה במשך התקופה שניתנה עוד בכלל לכוון בשלושה הקוים האלה: חקירות עיוניות נראו לי כחובה ולא רשות; המחלקה הביאולוגית שהעמיסה על התקציב נראתה לי כחובה על התחנה עד שנפתחה האוניברסיטה, ועברה אליה. הכשרת אדמה והכשרת עובדיה נראו לי תמיד שלובות וכרוכות. ולכן נמצאות הן בתחומי־הפעולה של מוסד־ההתישבות, – ונמצאות במישרין. וחנוך מומחים חקלאים בארץ, המיועדים להעשיר את עובדי האדמה ולהדריכם, היא אחת החוליות בשרשרת ההכשרה הכללית.

ריכוז כל הרשויות המדוברות נראה לי גם היום, אחרי נסיון רב והסתכלות בארצות שונות לרצוי ביותר. אך הוא מחייב תנאים קודמים, והם:

1. בעלות אחת, כבארצות־הברית: הקולדז' הוא מוסד המדינה, והמושל ממנה ע"י חבר הנאמנים הנהלה אוטוריטטיבית, וכמובן מבטיח את הרציפות ע"י תקציב יסודי⁴ שאז “עבודות התכניות” (פרוז’קט וורק) הן תוספת ברכה. בתנאים שלפנינו היה נדמה לי בתקופה הראשונה של התחנה כי היא צריכה לעבור לאוניברסיטה. הגשתי בשעתה גם הצעה ברוח זה לאקסקוטיבה הציונית. בהרכב חבריה היו תמיד חילופי־גברא, ואני הייתי תמיד עסוק בהכשרת הלבבות: הסברת הצורך במוסד מדעי לכיוון החקלאות. ועוד טרם שגמרתי את הכשרת האחד, הופיע אחר במקומו. האוניברסיטה נראתה לי מוסד יציב, על כל פנים בתחומי המדע. וחפשתי את היציבות ואת הרציפות. לעומת זאת ההתישבות לא תוכל לוותר במצב הקיים על שרות־קבע, כפוף לה ולא שאול ממוסד אחר. המגמות בשני הכיוונים, החקירה העיונית וההוראה מצד אחד, והחקירה השימושית וההדרכה וכיוון ההתישבות גופה מצד שני, לא תמיד מתישבות, הן מבחינת בחירת המומחים והן מבחינת הארגון. וכאן הוא הסיבוך: אין ליישב את הניגודים, אף בבחירת כוחות־עבודה מתאימים יוצאות ההתישבות והאוניברסיטה מנקודות־הערכה נפרדות.

2. הליכוד המוצע מחייב “אנשי־אשכולות” בראש כל מחלקה: חוקר, איש־מעשה, מארגן, מעורב עם הבריות. הוא צריך להיות מנהיג המקצוע בארץ. אנשים אלה הם יקרי־המציאות. ואף אילו היו היום כולם נמצאים בעין, אין לבנות על מקריות־צלחה את המחר. לא מן החכמה היא לגזור צורת־ארגון הולמת שיעור־קומה בלתי מצוי, כי אם הולמת כוחות־אדם המצויים בארץ.

חלוקת תפקידים בין המכון והתחנה. – אין תחת ידי לא תכנית מעובדת לפרטיה ולא תקציב מעובד. בקוים כוללים ניתנת חלוקת התפקידים להקבע לפי קוי־התחום שבין מכון גבוה לחקלאות בארצות הקדמה באירופה, ובין תחנות־הנסיון. ההבדל הוא, במקרה שלפנינו, שגם לא יהיה כאן פירוד גיאוגרפי. יש יסוד להניח כי התיאום יימצא והחלוקה תהיה רצויה לשני המוסדות. המכון יתעסק בהוראה ובחקירות־יסוד עיוניות, התחנה בחקירות השימושיות, ההדרכה והשרות בכיוון ההתישבות. אפשר להבטיח כי השדות, הרפת, הלול וכיוצא יהיו פתוחים ע"פ הסכם לתצפיות התלמידים ולהשתלמותם. גם באמריקה ישנם סידורים יוצאים מגדר המסגרת הרגילה. כדוגמא: הקואורדינציה בקולדז' רוטגרס בניו־ז’רסיי. יש תחנת המדינה ותחנת־המכון העובדות לפי חלוקת־עבודה מסוימת.

ד. תכנית־החקר וההדרכה ותקציבם

מסגרת־התכנית. – תכניות־החקר המוצעות אין ממצות את כל הנושאים העומדים על הפרק ואת כל הבעיות הצפות ועולות. להשגת מטרה מקיפה זו לא יספיקו לנו לא האמצעים ולא כוחות־המדע הנמצאים כיום בארץ. כבסיס לתכניות המוצעות משמשים דרכי ההתישבות העיקריים בלבד, כפי שהורו לנו נסיונות עבודתנו במשרד־התיכון. המגמה המונחה בתכנית זו היא סילוק הגורמים המגבילים והגורמים המונעים בשדה־ההתישבות, או למצער התשתם.

תחנות־פיתוח. – כל התכנית המוגשה אינה מכוונת אלא לתחנה המרכזית כאן ברחובות. אין מובאים בחשבון נסיונות־חוץ. למטרה זו יש לארגן תחנות־פיתוח ארעיות עם פתיחת כל חבל התישבות חדש, נבדל באקלימו ובסוגי הקרקע והמים. תקופת הנסיונות תקבע ל־5 עד 7 שנים בלבד. מסגרת הנסיונות תצומצם לבעיות מספר התלויות בתנאי המקום. תקציבם יופרש מתקציב ההתישבות הכללי המיועד לכל חבל. הקצבת כל יחידה תגדל בלירה או בשתים לפי מספר היחידות; מס זה יחסוך הרבה אלפים מובלעים כנהוג בנסיונות – אגב ללא שיטה וללא תכנית וללא תוצאות.

מחלקה להשקאה. –חקירות השקאה לא נכנסו בתכנית. אין לי עוד הצעות מוחלטות בארגון החקירות האלה. האפשרויות שונות. יתכן לסדר מחלקה ליד התחנה. יתכן גם לחלק את העבודה לפי סוגיה: הטכניות בטכניון, והביאולוגיות בתחנה. הארגון דורש עיון מיוחד. סעיפי החקירה הם אלה:

1. נסיונות צריכת המים בבתי זכוכית ובשדות באדמות שונות ובגידולים שונים.

2. נסיונות טכניים באופני ההשקאה, ממטרות, תעלות וכיוצא.

3. סידורים טכניים במתקני השקאה בשביל נסיונות ביאולוגיים.

4. נסיונות ניקוז שונים, ובעיקר הדחת המלחים ע"י שיטות ניקוז מתאימות.

5. ריכוז החומר המפוזר במוסדות שונים ועיבודו למטרת תכניות השקאה בחבלים מסוימים.