¹

בערבי קונגרסים ואספות־נבחרים נוהגים אנשי־שלומנו לשים מצור על “המצודה הכספית”. חובבי החנוך אינם מהמפגרים והמרושלים. ראשונים בין מיטיבי־הקלע מתגייסים. מן התורה, הנביאים, כתובים ראשונים ואחרונים שופעות הראיות כי החנוך הנהו צורך חיוני לנו. חזיון מוזר. “עם־הספר” בא להוכיח, כי אינו יכול לוותר על בתי־הספר.

חזיון מוזר, אבל קיים. הנכנס “למערכה” צריך איפוא לשלח לפניו ליתר בטחון “דגל לבן”, למען ידעו כי לאוהבי החנוך הוא ולא לצריו. בדברי שלום צריך לפתוח ביחוד החשוד על כלכלה. והיא, היא גם הנותנת. ההשכלה העממית והמקצועית עומדת במדרגה אחת עם כיבוש עמדות כלכליות, ואפילו עם גאולת קרקע. כלכלה לאומית בריאה, איתנה ובלתי תלויה עומדת בעיקר על כח־ההתחרות של תבואותיה בשוקי־בית ובשוקי־תבל; בכח זה תלוי כל קיומנו בארץ. ועמדה זו יכולה להיות מובטחה לנו אך ורק בתוקף השכלה מקצועית ענפה ורחבה. על השכלה מקצועית עומדות החקלאות והתעשיה המודרניות; עם כיבושי המדע והטכניקה הן גדלות ואוזרות חיל, בלעדיהם הן מפגרות, וכתוצאה נדחקות תבואותיהן מהשוק. ב"מגן־דוד" ו"בלחי־החמור" אין לעמוד במערכות מלחמה מול תותחי הזמן הכבדים. והשוק העולמי הנהו מערכה לפי דרכו וזירת־התגוששות של איתני התעשיה והחקלאות. באמצעי־תוצרת פרימיטיביים אין איפוא אפשרות להגביר את תנובת־האדמה, לשפר את התעשיה, וליצור אוכלוסין צפופים, ולעמוד בהתחרות עם החקלאות והתעשיה המצוידות בכל מכשירי התוצרת היותר חדישים.

ה"כלכלה" מצווה איפוא על השכלה מקצועית, וזו אינה אפשרית בלי רשת בתי־ספר מתוקנים וגני־ילדים. כלכלה זו אינה צצה וצמחה בכוחות עצמה, בכוח טבע הארץ, טבע אדמתה ותנאיה; היא לא תצמח אם לא ימצאו בעלי הכרה לאומית עליונה המחפשים תיקון וגילוי לכוח־יצירתם ולעצמיותם העצורה; כל הציונות בנויה על השאיפה הפנימית של התגלות העצמיות הלאומית, וכל מפעליה הכלכליים יונקים מעצמיות זו. המגבירה – מגביר מקורות המרץ של היצירה הלאומית; המתישה – פוגם בהם. בלי מקורות החשמל והקיטור תעמוד המכונה; ולהיפך: לכל תוספת כוח יש גמול. לא עצם החנוך עומד איפוא בגדר שאלה, כי אם צורות החנוך מחכות לפתרונים.

אנו הבאנו אתנו מהגולה צורות־חנוך נושגות, פרי כלכלה לאומית זרה, שאינן מתאימות לכלכלה הלאומית ההולכת ונוצרת בארץ. כמעמד־בינים בתוך העמים השולטים והיוצרים ספקנו אינטליגנציה מכל המינים שתפקידה היה להיות מתווכת. פה צר הוא שדה־התיווך. אין בארץ מיליוני אכרים בעלי כוח־קניה. המציאות הארצי־ישראלית חוסמת לפנינו את הדרך לחטא: לחיות כעם מנצל. מציאות זו גוזרת: או לקום לתחיה בעבודה, או להכחד. אבל עבודה אינה דיבור על עבודה ולא משחקי־עבודה, כי אם יגיעת־כפים ממש. ובעבודה חייבים אנו לחנך את ילדינו ולהקנות להם גם את הלימודים. אין לנו צורך לגלות אמריקות חדשות; הן כבר גלויות מכבר. שטת “החיאת־הלמודים” יצאה כבר מעיון ונכנסה למעשה בהרבה בתי־ספר כפריים בארצות הברית. מתוך העבודה, המסתגלת לגיל הילד יום יום ועונה עונה, באה הסברת הנושאים השונים. מתוך מראות השדה נקנות הידיעות. הספר בא כמסייע. “בתי־הספר האורגניים” מפתחים את כשרונות הילד בעיון ובעבודה. כל היום עסוק הוא באיזה ענף עבודה. בית הספר גופו הנהו בבחינת משק. הילד מכין במטבח, לפי תור ידוע, “בעצם ידיו” את סעודתו, שוטף את הכלים, מנקה את החדרים, מטפל בגן; מתרגל לשמש את עצמו, ולא שאחרים ישמשוהו. התורה והעבודה יורדות בשבילו שעה שעה ויום יום כרוכות. אגב־לימוד מרגיל הוא את עצמו לאומנויות־יד שונות; ואגב עבודה יקנה חכמה ודעת.

בלי אמצעים גדולים נהפך כל בית־ספר כפרי לבית־ספר חקלאי. ופה אנו חיים עוד במאה הקודמת, ורואים בבית־ספר חקלאי מרכזי מיוחד את המופת והמלה האחרונה בחינוך חקלאי. בכל קליפורניה מתקיים אך בית־ספר חקלאי אחד. לעומת זה בכל בית־ספר תיכוני בכפר מוקדשות המחלקות האחרונות לחינוך מקצועי. אין להטיל חובה על כל בן־אכר שישאר בחקלאות. הנטיות הטבעיות מכריעות. אולם לכל תלמיד ניתנת האפשרות בעודנו יושב על ספסל הלמודים לנסות את כוחותיו בענפי־עבודה שונים ולהסתגל לאחד מהם. כל אחד מתחנך איפוא חינוך עצמי ובעבודה עצמית. כל תלמיד מקבל על עצמו להוציא לפועל תחת הדרכת מורה תכנית־עבודה ידועה בחקלאות, בחרושת או במלאכת־יד. כל תכנית היא בחינת משק זעיר. כל החוקים הכלכליים, המסחריים, הטכניים, שעל פיהם יתנהג משק מכניס, מונחים גם ביסוד משק “הילדות” המחנך; הוא צריך אפילו לתת ריוח נקי. התכניות האלה מובאות בחשבון בחוק־הלימודים הקבוע ומשחררות את המוציאן לפועל מלימודים שונים הנגררים כסרח־העודף בכל פרוגרמה של בית־ספר ומטמטמים בהרבה מקרים את המוח. מתוך חדוות־יצירה מוצאות לפועל התכניות האלה, ומתוך חדוות־יצירה נרכשים כל הלימודים העיוניים הנלוים על העבודות והמעמידים על הרבה חזיונות־הטבע הכרוכים בעקבות העבודה יום־יום. תלמידי הכפר מאוחדים להסתדרות גדולה כ"צופים חקלאיים". הם חוללו מהפכה בחקלאות ארצות־הברית בבירור זרעים, בהשבחת גזעים, בשימור פירות, בהגברת תנובת האדמה והגדלת הכנסות המשק. הסתדרות כזאת תחולל פלאים גם בחקלאות שלנו. היא היחידה העלולה לבנות את המשק הביתי המתוקן, לספק את השוק הפנימי בחלב, ירקות וביצים מתבואות שדותינו; ורק הן תהיינה בנות־התחרות. כל בי"ס במושבה יוכל באמצעים קטנים להנהיג תיקונים כאלה. אין צורך בחוה מיוחדה לתכלית זו; אין צורך במכשירי־עבודה מיוחדים. משק האב והדרכת בית־ספר מצטרפים לכוח חינוך גדול, הן בתורה והן בעבודה, ששום בית־ספר חקלאי מיוחד, היכול להכיל בין כתליו רק מתי־מספר והעולה בסכומים גדולים, אינו יכול להוביל לתוצאות כאלה. בסכום המוצא להכשרת מאה תלמיד בבית ספר חקלאי אפשר להכשיר אלפים, ובהתקנה אינדיבידואלית ביותר, בשטה המונחה ב"צופים חקלאים" ומחלקות מקצועיות נוספות.

אין פלא איפוא, כי הסתדרות העובדים בארץ פרשה מן הצבור ומחפשת לה דרכים בחינוך לפי המגמה הברורה בכל חייה ועצם קיומה. אין לראות בהתבדלות זו שאיפה “לחידוד־המעמדות”, ואף לא איזו מותרות. לרבים מאתנו רעיון־העבודה הנהו אידיאל מרומם ונשגב, משאלת־חיים, שאיפה להנחילה בהדרגה לדורות הבאים. לעובד העברי העבודה היא מצות־השעה, מציאות־הרגע המתוקה והמרה כאחת. לרבים מאתנו תיקוני־החינוך אינם אלא שאלת שיפור־החיים; בין כה וכה אין עינינו נשאות לקראת עתידות בנינו אלא לראותם עורכי־דין, רופאים, מהנדסים; אין השעה דוחקת איפוא בשבילנו לחולל מהפכה בבתי־הספר. אחרת היא עמדת העובד. נפשו נקטה ב"עודף־התוצרת" של האינטליגנציה; את בניו הוא מחנך בעבודה ממש; ורוצה הוא שהתורה והעבודה תרדנה כרוכות בבית־הספר העומד למשאלותיו; אין בכוחו להפוך את בית־הספר הכללי לפי רוחו; ואינו יכול להפקיר את בניו. באין ברירה מוכרח הוא להקים לו בתי־ספר משלו לסיפוק צרכיו. בודאי גם בתי־ספר אלה אינם נענים עדיין לשאלות היום; בודאי מלאים הם לקויים. אבל מי שאינו זורע לא יקצור לעולם.

לא לפי המגמה שהיתה מונחה בחיינו בארצות־הגולה עלינו לצור את צורת בתי־ספרנו ומוסדות־תרבותנו בארץ; ואף לא לפי הרוח השולטת בארצות נושבות. כל המוסדות האלה צריכים להסתגל לדרישות ההתישבות; והן הן אשר עליהן לקבוע את המוקדם והמאוחר בהקמת מוסדי־תרבות. מעטים הם שימצאו סמיכות־פרשה בין תיאטרון ובין התישבות חקלאית; הצופה עתידות ישורנה, ומקרוב ולא למרחקים. הבריחה מהכפר אל העיר היא שאלת השעה גם בארצות־הברית. הכרך מושך. והכוח שכנגד הנהו להכניס מתרבות העיר אל הכפר, ו"לעשות את חיי־הכפר מושכים ומנעימים". הרדיו ישפיע על מהלך החקלאות לא פחות מאמצעי זיבול נמרצים, האדם כעץ־השדה זקוק לגירויי־יצירה, לכוחות דוחפים. ובהתישבות שלנו יש גם בריחה מהעיר. מכוני־תרבות המכוּונים לתועלת הצבור הגדול הם גורמי התישבות, המשמשים ככוח־מושך וככוח־מחבר כאחד. ותיאטרון עברי בשביל גדולים וקטנים זכותו עומדת לו מבחינה התישבותית כבית־ספר עממי. אחדות השפה אינה רק גורם רוחני, כי אם גם כלכלי מבחינת חסכון הכוחות. והתיאטרון הטוב רק הוא ינחיל מתוך קלות את הדיבור העברי לגדולים.

באספת־הנבחרים רבו הויכוחים בדבר שדה העבודה ההולמת את הועד הלאומי. הצעות שונות נשמעו, שאף אחת מהן אינה מתקבלת על הדעת. ביאת־כוח סתם בהנהלה הציונית אינה שדה־עבודה. שוב תתחדש “הטחנה הריקה” שמחוסר גרעינים לא רק שאינה מוציאה קמח, אלא אפילו אש אינה מעלה. שתי הנהלות שכל אחת מהן אחראית בפני מוסד־נבחרים אחר אינן יכולות לגור בכפיפה אחת. ובין שההנהלה הציונית תהיה הומוגנית, ובין שתהיה קואליציונית עלולים שני באי־כוח הישוב שיהיו בתוך ההנה"צ, שאינם גם הבבואה הנאמנה של כל צרופי־הכוחות בישוב, לפגוע בשווי־המשקל של הכוחות המצורפים. “פוליטיקה חיצונית” היא המכשירה תנאים לישוב המתהוה, לכיבושי עמדות כלכליות, להגברת כוח־הקליטה של העליה, וזוהי ההגמוניה הגמורה של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית. ההתישבות היא בשביל עולי־הגולה, ומקיפה היא לא שאלות טכניות בלבד, שהישוב הוא מומחה בהן, כי אם שאלות חברותיות מרכבות הנוגעות לנפש העולים, ולא הישוב יכול להיות המכריע בהן. הישוב צריך להטיל על עצמו את החובה של סיפוק צרכיו העצמיים; כי בלי חובות אין גם זכויות.

החנוך זוהי שדה־העבודה של הישוב, גדולה מאד ורחבה מאד. ולא לשם העסקת הועד הלאומי יש הכרח ליחד לו רשות זו, כי אם לשם הבטחת החינוך, שיהיו לו בעלים נאמנים ומסורים היודעים את צרכיו. הקונגרס האחרון היה “דרמטי” מאד, אבל ללא אפילוג; והזעזועים שחלו בו עדיין ממשיכים לפעול. כל קונגרס עלול לחולל משברים, וכל חלופי־אישים בנשיאות. ההפסקה בין “מלכות למלכות” בציונות עלולה להיות יותר ממושכה מאשר חלופי־משמרות באספת־הנבחרים; והגולה המעניקה את הקרנות צריכה להכיר את הכתובת של הישוב הקיים בכל מקרה שהדבר נוגע בצרכיו, ולא להשתמש ב"כתובת־בינים". כל הפסקה בעבודה ישובית גוררת אחריה תוצאות רעות. אבל אינה דומה הפסקה בגידול להפסקת לחם חקנו. והחנוך הוא לחם חקנו, ואינו יכול איפוא להיות תלוי בקונגרס הצפוי לתנודות ולזעזועים; ואין צריך לאמר שאינו צריך להיות בסוכנות היהודית, “שחמשים האחוז” מצד השני הם “גודל נעלם” בשבילנו, ויהיה צורך עוד להרביץ בהם תורה איך צריך להרביץ תורה בחיינו. יציבות וקביעות למצער, בלחם חוקנו ובצרכי הישוב הקיים, אם כוח אין בנו להעמיד את הישוב המתהוה על גורמים יציבים. והועד הלאומי עלול להיות גורם יציבי אם הישוב יתארגן. לא מהיות החנוך פחות במעלה עלינו להוציאו מרשות ההנהלה הציונית, כי אם בהיותו ראשון במעלה עלינו למסרו לרשות הישוב המאורגן, שיהיה חרד לגורלו ושיגדלו ושיטפחו.

ת"א, תרפ"ו