אחד העסקנים הקרובים למפעל ההתישבות בקרים, מומחה לחקלאות, ציוני וותיק ויודע את העובדות ממקור ראשון, תאר לי בשיחה פרטית את המפעל הזה בדברים האלה:

הממשלה הסוביטית הפרישה מהאדמות הנמצאות ברשותה שטח התופס כאחד ורבע מליון דונם בגלילות קרים, חרסון לצרכי התישבות יהודים ברוסיה, בכדי להעבירם מהעיר לכפר. השטחים המוקצים למטרה זו מאוחדים בגושים גדולים. האדמה פוריה מאד. יבולים מגיעים לשלש מאות ק"ג חטה ולארבע מאות ק"ג תירס לדונם. הגבעות ואדמת החול טובות לגפנים ולעצי־פרי שונים. הממשלה מציידת את המתנחלים בעצי בנין מיערותיה ובזרעים. פרת־חלב טובה עולה לכל היותר עשר לי"מ, ובהמת עבודה נקנית ג"כ בסכומים קטנים. סידור משפחה יעלה איפוא מ־120–150 לי"מ. העובד על אדמה פוריה אינו זקוק לתמיכות נוספות גם בשנות המעבר הראשונות. העזרה הנתנת בטוחה איפוא ומהירה. השטח המדובר נותן את האפשרות להעמיד על הקרקע באמצעים מועטים כ־20 אלף משפחות. בחבל זה יסגר המעגל בפני התישבות ממושכה, באין תקוה לרכישת שטחים נוספים. גם ברוסיה יש רעב לקרקע. כשלושה מיליון אכרים מחוסרי־קרקע הם. השטחים הפנויים נמצאים בחבלי סיביריה, ומחמת האקלים הקשה אינם באים בחשבון בשביל התישבות יהודים. ברוסיה האירופית, בחבלים שתנאי האקלים נוחים מעט, אין אדמה פנויה, מלבד אדמת בצות. שטחים כאלה הם רחבי ידים אמנם, אבל טעונים הם הכשרות קודמות יסודיות הכרוכות בהוצאות גדולות. ההתישבות בחבלים האלה לא תוכל להיות איפוא זולה ומהירה.

אלה הן העובדות הנתונות, ועלינו רק לבחנן על אמיתיותן. כור־בחינה אחר לא יוכל היות נגד עינינו. אין לשקול מפעל כביר האומר לקיים עשרים אלף משפחות בישראל, בהעמידו אותן על הקרקע, במאזני תעמולה “קרן יסודית”: אם המגבית שלנו תצא בשלום ובלי פגע, או שתפגם בשם צרתה בקרים. בתוקף הגיון זה עלינו לשלול מיסודה כל תמיכה הניתנת בגלות. קול כזה עוד לא נשמע עד היום הזה. לא עלה על דעת איש להפקיר חיי־השעה בגולה בגלל חיי־העולם המובטחים לנו בבית הלאומי. בלי חיי־השעה האלה שם, אין חיי העולם ניתנים להבנות פה. בדרך כלל היהודים הם תכלית בפני עצמם ולא כאמצעי לקיים “יעודים נשגבים” על פני האדמה. אין זכות קיומם נחתכת איפוא לפי שיעור המצוות שהם יכולים לקיים. בלי יהודים לא תהיה גם יהדות, ואתם תזרח מחר, גם אם היא שוקעת היום. מסביבת “אנוסים” יצאו הרצל ונורדוי. ואנוסי היבסקציה יעלו מחר את האש אשר היבסקציה מנסה היום לכבותה, כל זמן שהאומה קיימת בגופה יש להאמין בכל צורות השארת־הנפש, אולם כשהיא נידונה לכליה בגופה, בין בחרב ובין ברעב, כלים כל הקצין…

אלמלי היו קוצבים 15 מיליון דולר לתמיכת תגרנים זעירים ואנשי אויר אחרים, להשאירם בחנויותיהם ובמקורות מחיותיהם הפורחים לא היה נמצא גם עכשיו פוצה פה; סימן – שאיש לא הזדעזע למגביות הצדקה השונות באמריקה עד היום הזה; והן הלא בלעו סכומים עצומים. מדוע הקיפה אותנו איפוא הזעקה, כשבאים להוציא את אחינו מחנויותיהם וממשלוחי־ידיהם המסופקים ולחברם בקשר־קיים אל הקרקע? “גזירת השמד” פוגעת בעיר לא פחות מאשר בכפר. אדרבה. אם מאמינים אנו בכוח התחדשות הרוח הבאה בעקבות עבודת־האדמה, יש לקוות כי דוקא בכפר יתגבר כוח־החיסון בפני מזיקי הייבסקציה. השאלה היא אחרת: מה הם מקורות־המחיה, אשר באים אנו להציע לפני אחינו שברוסיה הסוביטית תמורת המקורות הנושנים, ההולכים ונעקרים מיום ליום ומשעה לשעה?

השלטון הסוביטי הנהו עובדה קיימת, ואך לשוא נבטלהו. גדולים ועצומים מאתנו הזניחו את “שיטת הבטוּל” ונושאים ונותנים אתו כעם כוח שוה. לכל הדעות שלטון זה בטוח לאורך ימים. והשליטים גופס, לפי דעת שונאיהם ומנדיהם, הם גדולי־כשרון ורבי־פעלים. ברורה לפניהם מטרתם, ובחצי הדרך לא יעמדו. אולי לא יעלה בידיהם להרוס את מחיצות־הברזל, אשר בין ספירת שלטונם ובין המדינות הרכושניות הכבירות, וממשלתם לא תשפך במהרה בימינו בכל רחבי תבל כולה. אולי גם בתוך תחומי ממשלתם יחולו שנויים קלים. על כל פנים על עצם המטרה המונחה בשאיפותיהם לא יוותרו. הלאמת מכשירי התוצרת תצעד תמיד אלפי צעדים קדימה, גם כשתעשה עשרות צעדים מדומים אחורנית. ה"נעפיזם" בכל צורותיו וגלגוליו אינו אלא חזיון עובר, תמיד גידול ששרשיו באויר ולא בקרקע; ראשון להעקר משרשיו הדלים עם כל זעזוע עובר. לא כל אחד מאחינו מסוגל להיות “איש־הנעפּ” ולא לנו להדפם למקורות־מחיה “נאמנים” כאלה. הגולה בכלל צפויה לכליה בתוקף השגויים הכבירים החלים בגיזרה הכלכלית אפילו במשטר הרכושני. מעמד־הבינים יומו בא: התוצרת נלחמת בכל האמצעים לקצר לעצמה את הדרך לתצרוכת ולהגות ממסלולו את מעצור הבינים בדמות התגר. במשטר הרכושני תהליך זה אטי הוא, ויש עוד אפשרות לשאוף רוח ולהחליף כוח. במשטר הסוביטי הכל נישא בסערה; והנפגעים פגיעה קשה ואכזרית הם אחינו. אחרים נפגעים כמעמד, ואנו – כעם שלם המהוה ברוב מנינו ובנינו שדרת־בינים כלכלית יוצאת דופן במשטר החברותי המשתלט. פסקו שמועות על דבר חללי מיתת בתי־דין אכזריים; לעומתם הולכים ורבים חללי רעב, בלי פסקי בית דין. הטבע גוזר כאן, ולפניו אין רחמים. לאחינו בארצות הגולה אין איפוא דרך חיים אחרת מאשר להיאחז במשלחי יד בטוחים ונאמנים. ובארץ ששמונים אחוזים מאוכלוסיה חיים על עבודת אדמה הן לא יתכן שדוקא אנו נבעט בה שם רק מפני החשש שידללו “מקורות השפע” הדרושים לנו להתישבותנו פה.

מאין הבטחון הזה לנו למפרע לחתוך גזר דין על ההתישבות ברוסיה לשבט? מיהו הפוסק האחרון הבטוח כ"כ במשפטו, כי מלבד בא"י כל נסיון להעמיד יהודים על הקרקע יעלה בתוהו? מהעבר אין להקיש על העתיד. נשתנו התנאים ואתם הכוחות הדוחפים. השאיפות מ"לפנים" לעבודת האדמה היו ספוגות אידיליה; ואידיליות תמיד מתנפצות אל סלעי המציאות האפורה; ואף מהן נשארו שרידים קיימים בדמות המושבות היהודיות ברוסיה הדרומית. השאיפות של היום לחקלאות ספוגות מרירות המציאות האפורה עצמה. מרירות קשה בעצמה כסלע וטעונה כוחות דחיפה כבדים, והיא לא תנופץ אל סלע המציאות. רב אמנם כוחה של האימפונדרביליה בהתישבותנו, “החוצבת סלעים, עוקרת בצות ומחדשת אנשים”. אולם היא אינה נעוצה בעבר בלבד. השיבה לעבר קדום ומזהיר היא בודאי אימפונדרביליה כבירת־הכוח, והשאיפה לעתיד “מחבק זרועות עולם” הנה ג"כ אימפונדרביליה. הקנאות הנלהבת לתיקון העולם, לחידושו, לשיפורו נושאת בחוּבה אותם המניעים הנעלמים והבלתי נמששים, שאינם נסדרים במדות המקובלות ואינם נשקלים בפלס השולט – אותם הכוחות המניעים הקרויים אימפונדרביליה. וקנאות זו בוערת בארץ הסוביטים, אם לא באותה האש הזכה הרצויה לנו ולא בגלויי האהבה המושכת אותנו; קנאות זו בכוחה להפוך אנשי אויר לאוחזי את ומחרשה. ובשגם שלקנאות זו מצטרף עוד כוח לחץ בלתי רגיל הכופה אותנו לשנות את ארחות חיינו. בעולם המיכני נוצרים עצמים איתנים תחת לחץ אלפי אתמוספירות שאינם יכולים בשום אופן להווצר תחת לחץ עשרות אתמוספירות. וגם ביצירת עם עובד יש כוח מכריע להבדלי מספרי האתמוספירות. עבודת האדמה שלא הצליחה תחת לחץ עשרות אתמוספירות, כאשר חפשו בה את האידיליה וכאשר איש האויר מצא לו מפלט אחר עם מעצור ראשון, תבנה ותכונן תחת לחץ אלפי אתמוספירות, כאשר היתה לגזרת־החיים בעקבות המהפכה הכלכלית אשר סגרה בפנינו את כל דרכי הקיום, ומפלט אין. ואם אל כובד הלחץ עוד מצטרפות אדמה הנענה לעובדה בשלוש מאות ק"ג חטה לדונם, ופרות הנותנות חלב בשפע, בוודאי שאין לנבא ימים רעים למפעל זה.

מתוך שנאה נטועה בלבות רבים ל"יבסקציה" הרודפת נשכחו הנרדפים, שמטה־לחמם הולך ונכרת. אף נסתלפו דרכי־ההגיון בבחירת טכסיסי־המלחמה. הגרזן, שבו באים לחתוך את הקשר עם קרים, עלול להתרומם על מניפו. בבנין “הבית הלאומי” לא באנו להתיר את הקשר עם בריטניה הגדולה, מפני שנמוקיה המדיניים אינם על “טהרת־הקודש”: בהנאה מיוחדת אנו מוסבים אל שולחן אחד, אם רק אנו מוזמנים, עם קיצוניים שבמשמרים, מבלי אשר יעלה על דעתנו להיות בוחני כליות ולב. אין לנו איפוא לחפש כשרות צרופה ומוסר עליון, בבואנו להושיט עזרה פשוטה ובנסותנו להעמיד את חיינו הכלכליים בגולה על יסודות נאמנים. תחשוב היבסקציה מה שתחשוב, תעשה מקרים קפיטל מפלגתי; יהיו הכוחות המניעים את המדיניות הסוביטית כולם חשבון קר וחוּלי; כך היא דרכה של דיפלומטיה, אחת היא מה צבעה. דיינו אם נפיק תועלת ממשית ובת־קימא; ואותה נפיק, אם נעביר חלק מאחינו למשלחי־יד פרודוקטיביים.

הקפיטל הנכנס בקשרי־מסחר עם הממשלה הסוביטית אינו מתחכם כל כך כמונו בחיפוש ערבונות; והוא עוזב את מבצרו הבטוח, ויש לו איפוא מה לאבד; ואנו במקום הסכנה, ואין לנו מה לאבד, באשר המים הגיעו עד הנפש. ילדות היא לחשוב, כי הממשלה הסוביטית להוטה אחרי 15 מליון הדולרים שלנו; מפסלתנו לא תתעשר, סכום זה יכולה היא בלי ספק לחשוך, אם תוותר על תעמולה באיזו פנה נדחת במזרח. רוסיה אינה פולניה, ובלעדי “ההסכם” אתנו תמצא דרך למלוה, כאשר הקפיטל רק יחוש ב"קרני- מישושו" המיוחדות כי הגיעה לו “עונת־הבכורים”; פולמוס־המפלגות באנגליה עכב בעדה, ולא אנו. גם בממשלת הצאר לא עלה בידינו להיות אבן־נגף בהשגת הלואות; בגלל הרדיפות שנרדפנו בתוקף חוקים מיוחדים לא נפסלה רוסיה בעיני צרפת. רוסיה באוצרותיה הבלתי מוגבלים תהיה תמיד אבן־שואבת לקפיטל. והסוביט הלא אינו גוזר גזירות מיוחדות עלינו. בגללנו אינו יכול לשנות את המשטר הכלכלי. אבל בימיו שקטה הארץ והושם קץ לפרעות. והעמדת יהודים על קרקע נוגעת נגיעה ישרה בשלום הארץ והתבצרות משטרה הכלכלי. צופים למרחקים ומדינאים מובהקים כמנהיגי רוסיה הנוכחית יודעים להעריך את כוחם של גורמי תסיסה בחברה אם גם מספרם קטן. ההרמוניה ושווי־המשקל עלולים להפגע בין כל חלקי האוכלוסים המונים מאה ועשרים מיליון, כשמיליונים אחדים, חריפי־מוח וכבירי־רצון, לא היו בטוחים בחייהם, וממילא יהפכו למעוררי תסיסה. בסוציולוגיה שולטים בבחינה ידועה חוקים דומים לאלה שבבקטריולוגיה. יש איפוא הבטחון הגמור כי הממשלה הסוביטית תעשה הכל מה שבכוחה לסייע להעברת יהודים לחקלאות, ולא מתוך כוונות מדיניות כלליות ולא מתוך “אהבה צרופה” אפלטונית. הסכנה יכולה איפוא לבוא רק במקרה “חילופי־משמרות”. הגרזן שוב עלול להתרומם על מניפו כשנבוא להשתמש בנימוקי־חששות כאלה. מי חכם ויגיד מה דמות תהיה “לחילופי־משמרות”. מי חוזה ויחדור בעד הערפלים העוטים את העתיד הקרוב ויגלה לנו: מי מהשמשות המנסרות בגלגל עולמנו תשקע, ומי מהן תעלה ותזרח באור שבעתים. על כוחות עצמנו איננו יכולים, לפי שעה, להשען בכל מקום; ומי חוזה ויקרא בשם את המנצח במלחמת האיתנים, – כל העולם כולו הנהו ביום הזה הר געש והמזרח ביתר שאת…

כל התנגדות לאמצעי־הצלה ארעיים יש לה טעם, כשבמקומם באים בהצעת הצלת־קבע. ואותן אין בכוחנו להמציא. איננו יכולים לאמר לאחינו שבגולה: השערים פתוחים, בואו והתאחזו בארץ! מיליון דונם אדמה מוכשרה בלבד יעלה כששה מיליון לי"ש, סכום כמעט כפול מכל המגבית הקצובה לצרכי ההתישבות בקרים. וסידור יחידת־התישבות בארץ ישראל מוכרח לעלות לא פחות משבע מאות לירות. ושטחי אדמה רחבי־ידים אין גם מן המוכן. לאט לאט עלינו לרכשם. ארץ ישראל יכולה, לפי שעה, להענות רק לחלק מההגירה ולא לכולה, אף לא לרובה. אנו מורידים את ארץ ישראל ממרום מעלתה בבואנו להציגה לעומת קרים בוכוחינו ובחרדה אשר חרדנו. קרן־היסוד היא אמנם מכשיר חשוב בציונות. אבל נשמת הציונות איננה; ובהפגעה בשל צרתה קרים מהכנסותיה עוד לא יופחת משהו מכובד הציונות. אחרת היא הפרובלמה של בנין מדינה במקלט בטוח לעם ישראל שיחיה את חייו העצמיים ושיצור תרבות עצמית על כל תאיה, ואחרת היא הפרובלמה של הצלת היהודים מכליה. אם בחינת אוהל ובית, האוהל אינו מאריך ימים, אבל מושיט הוא עזרה מהירה וזולה. בית לא יבנה ביום אחד, ובסכומים הדרושים לבנין בית אחד אפשר לנטות מאות אהלים ולתת מחסה מהיר לרבבות. גם במולדת ניתנת העזרה הראשונה באהלים, אהלים על דרך הפשט, ולא עלה על דעת איש לאמר: הבזבוז על משכנות הארעי למה הוא בא, הבה ונשכין את כל העולים בבתים. התישבות קרים כשהיא לעצמה יכולה לרדת מעל סדר היום, אבל סמלה חי וקיים! היא מסמלת את ההכרח להעמיד הרבה מאוכלוסי היהודים בגולה על הקרקע, וכתוצאות הכרח זה לדאג למקורות כספיים. “נהר־הזהב” באמריקה מן ההכרח, איפוא, שיתפלג לשני נחלים: אחד להצלת היהודים בגלות ואחד לבנין ביתם בארצם. כי מתוך חרות תבוא החרות השלמה ולא מתוך עבדות דוקא; וע"י חלוצי המחשבה החפשית ולא ע"י פליטי חרבות. והבראת הכלכלה היהודית בגולה – בשביל אלה שמולדתם הולכת ונבנית ואינה יכולה עוד לקלטם – מפלסת דרכים לבנין המולדת גופה…

ת"א, תרפ"ו