כל חיינו עניים הם ממעש ועשירים בפרובלימות; ובעושר מופלג זה צפונים הסימנים המובהקים של העוני. עם רב־יכולת, שמצויים לו מן המוכן גם שטחי אדמה רחבי־ידים גם אמצעים כספיים בשפע, פטור הנהו מהרבה שאלות מטרידות. מחלקים את השטחים האלה לריבועי שחמט, ומעבירים מתנחלים, כאשר יעבירו שתילים רכים מהמשתלה לאדמת־מטעם הקבועה. כיבושי המדע והטכניקה החדשים מסייעים “לקפיצות־הדרך”. אחת היא המהירות בכיבושי־מלחמה בחרב ובכיבושי־שלום במחרשה. כשהמחנה עצום והצידה רבה יש כיום הזה אפשרות להשתרע על פני חזית ארוכה ורחבה בצעדים מהירים שלא שערום ראשונים. אולם כשחסרים שני גורמים ראשונים אלה באה ההתלבטות בבחירת טכסיסי הכיבוש. באין די אונים אין גם ברירה אחרת אלא לקצר את החזית, לעזוב הרבה עמדות חשובות כשהן לעצמן, בכדי להתבצר באלה החותכות את החיים ואת המות; ושאלת המוקדם והמאוחר מתיצבת בכל מוראה.

אין החקלאות כשהיא לעצמה רואה בעיר את צרתה. אדרבה. הכפר נבנה מהעיר; לא כל תבואות השדה מוצאות להן מהלכים בשוקי־תבל, והשוק הפנימי ההולך ומרחיב את בית־קיבולו עם רבוי אוכלסי העיר הנהו תנאי קודם והכרחי להצלחתם של ענפי חקלאות שונים. אף לא יטלו “קנאי החקלאות” גדולה לעצמם לאמר, כאשר מיחסים להם, כי הם אשר “גלו” בהתישבותנו את האדמה. גלוי וידוע כי כלנו, בנערינו ובזקנינו, הוגים חבה והערצה לאדמה, אם כל חי, ובחלום ובהקיץ פינו מלא תהלתה. אבל בחבה ובהערצה לא נקרב את הגאולה, לא את גאולתנו ולא את גאולת הקרקע. בשעת־חרום ובעתות אין־אונים הרודף אחרי המרובה לא יתפש גם את המועט. והשאלה הנשאלת פשוטה היא וישרה: האומרים אנו לפזר את כחותינו הדלים לשבעה ימים או לרכזם בנקודה אחת, ומהי נקודה זו?

והתשובה על שאלה פשוטה זו אחת היא גם כן ופשוטה: כיום הזה ריכוז הכוחות הנהו כל חיינו; לא עלינו לצבור כל אבני־הבנין להקמת “ביתנו הלאומי”, כי אם לתת עין “באבן־השתיה”, וזוהי – האדמה! החבה וההערצה נא להשאיר לכל המפעלים הרבים והשונים אשר בתכניותינו, אבל צנורות־השפע המעטים אשר ברשותנו להוליך אל האדמה, על כל פנים לא להסבם הצדה. כי האדמה היא בבחינת תא־בראשית בבריאה אשר אומרים אנו לברא, ובלעדיה כל ארג־חיינו תחת שמי־התחיה קורי־עכביש. בראשית האדמה, ולא השמים, – דרגה ראשונה בסולם־המעלות ומפעל ראשון בסדר המפעלים. אחרת לא תתכן כלכלה לאומית נושאת את עצמה, לא תברא תרבות מקורית, לא יפתחו שערים לעליה רחבה, לא יתקיימו האוכלוסיים הצפופים המקווים ולא יתאחזו. בריטניה הגדולה, רבתי בתעשיה, נגשת במרץ רב לפתח את מקורות החקלאות שבה. במלחמות הבחירות האחרונות חרתה כל מפלגה ומפלגה על דגלה את החקלאות: מהקיצוניים שבמפלגת העבודה עד הימנים שבמשמרים. דברי לויד ג’ורג': “אין ארץ יכולה לפרוח בלי אוכלוסי שדה”, היו לדברת היום באנגליה. מצות־היום שלנו בחמש השנים האחרונות היתה הפוכה מהקצה אל הקצה. אנו דברנו על “שובע” בקרקע. בספירות־השפעה ידועות השתלטה מגמה עוינת ביחס להתישבות חקלאית, ועינינו היו לעיר, אף השאנו את עיני העם לעיר. “הגאולות” האחרונות, הנשאות עתה לתהלה בכל פה, לא באו עם הזרם כי אם נגדו, אחרי עכובים רבים ומעצורים שונים. החמצנו שעת כושר גדולה. ובחוסר היציבות המציין את כל מעשינו איננו בטוחים ביום מחר לאן יגרפנו זרם חולף. על כל צרה שלא תבא נסחים אנו קדם־כל מעל הקרקע ומענגים את עצמנו – באויר! הנה גם העליה הרביעית נהפכה לדרבן לחכמי כלכלה חדשים המנבאים ל"מהלך־חדש"; זאת העליה, שעל־פי כל מהותה וכחות הדחיפה שבה, היתה צריכה להיות לנו למזכרת־עון על העבר ואזהרה לעתיד. באותה הכלכלה הלאומית המפלה את מכותינו בארצות המקיאות אותנו מקרבן אנו אומרים לרפא את פליטיהן בארץ־הבחירה, בבאנו לטעת כלכלה זו תחת שמיה – תחת שמיה ולא על אדמתה. והמליצה “באש נפלה יהודה ובאש תקום” נהפכת בתוקף “המהלך החדש”: באויר נפלה יהודה ובאויר תקום!..

כל הבריחה מארצות הגולה במזרח אירופה היא, כידוע, בריחה מחמת מפלת של כלכלה לאומית מתמוטטת; בנין עתיק־ימים שיומו רד. העליה הרביעית ברוב מנינה אינה מביאה כעליות הקודמות פליטי “שניות־הרוח” “וקרעי־הלב” העורגים לתרבות מקורית והרואים את חידוש נעוריה בשיבה לגזע־מחצבתנו; אף אינה מביאה פליטי חרב פרעות, כי אם פליטי כלכלה לאומית ששרשיה באויר. מוץ נדף חדש ממדושת גורן חדשה. אין כובד בגופנו הלאומי, ולכן יכנף כמוץ בכל רוח מצויה. אין כוח־אחיזה לנו בגזרה הכלכלית הכללית, באשר אנו נעשים חוליה מיותרת בשלשלת מפעלי העולם עם השנויים החלים בכלכלה זו. עם שאיננו יוצר חמרי־בראשית כי אם רק “מסרסר” אותם לא תהיה לו תקומה, אחת היא אם יבנה את ביתו תחת שמי־עופרת או תחת שמי־תכלת. ונגד סרסרות זו נאסרת המלחמה בכל מדינה מתוקנת. יוצרי חמרי־בראשית שואפים לקצר את הדרך בין התוצרת ובין התצרכת ולחסום את הדרך בפני אנשי־הבינים. בגופנו הלאומי חסרה השדרה היוצרת, המקיימת עם, המחסנת אותו והמשרה עליו ברכה. והברכה היורדת על עמים שבתוכם אנו גרים נהפכת לנו למארה. בכל הרדיפות שהיו רודפים אותנו היינו תמיד מוּכי־חשכה; נשתנו הזמנים; כיום הזה יש ואנו מוּכי אורות בוקעים, באשר כל מהפכה כלכלית שמקורה בקדמה היא נגדנו. גם המכים אין להם צורך להתעטף שחורים. אדרבה. עוטי אורה הם. רוממות שחרור העמלים מידי מציקים בדמות אנשי־בינים בגרונם ושבט־אורם הנהו מטה־זעם נגדנו. גם לצעוק חמס אי־אפשר, כי הגזרות אינן על פי טבע מהותן חמס, כי אם גזרות על החומסים…

המלחמה שנלחמים בנו היא מלחמת־מצוה איפוא, ולמראית־עין אינה אפילו מכוונת נגדנו. רק חציה קולעים בכל גופנו בכל אשר נפנה, באין מנוס ומפלט, באשר אין לנו עמוד־שדרה יוצר והננו מרכבים ממעמד בינוני אחד החי על התיווּך בלבד. בקרב עמים אחרים נפגעים רק שדרות וחוגים צרים, ואנו נפגעים כעם, כלנו בלי יוצא מן הכלל. ובאין כלכלה לאומית נושאת את עצמה, כלכלה ששרשיה באדמה, מוּכים אנו גם בחומר גם ברוח. גם החלומות על אבטונומיות של מעוטים כלו כעשן. אין להביא ראיות מהעבר, שבו יכלנו גם בארצות־פזורנו לארוג את ארג חיינו ולהמשיך את “שלשלת־הזהב” מדורות קדומים, באשר בימים ההם תמכנו את יתדותינו במקורות כלכלה נאמנים, טבועים בעצמותנו ובנחלת־מורשה. בתקופת הפיאודליזם היה לנו מונופולין על מסחר ושולחנות. מעמד בינוני אחר כמעט לא היה. אחרים לא הפכו בחררה שלנו. האוכלוסים החקלאים, הרוב המכריע בכלל בין אוכלסי כל ארץ, היה מחולק לשני מחנות: בעלי האדמה, אנשי־מלחמה ורודפי־תענוגות, ועובדיה, עבדים נרצעים. אנו היינו היחידים המתווכים בין הכפר והעיר ואשר ידעו “להניד”, בצורת כספים, תבואות נכסי דלא נידי. התרבות עצמה היתה בימים ההם תאולוגית ע"פ טבעה, קרובה איפוא לשמים מאשר לאדמה. בתרבותנו עוד יקדה אש־קדומים והיתה נעלה ונשגבה על השולטת, ולכן יכלנו להיות סגורים בין החומות, לגדל תרבות זו ולטפחה. הדור מחק את הצורות הישנות כבגזרה הכלכלית כבתרבות, ובעקבות כיבושיו הולכות ונמחקות אחת אחת צורותינו הלאומיות המיוחדות.

עם בטול הפיאודליזם חדלנו להיות אדוני המצב אפילו בסרסרות. קם מתחרה לנו, קודם במעמד הסוחרים מבין אומות־העולם ואח"כ בתנועה הקואופרטיבית. הכלכלה הלאומית הכללית לבשה צורות מרכבות מאד. עבודת־האדמה התרוממה בכבושיה החדשים למדרגת מדע ואמנות. בכל מקצועות החיים באה חלוקת עבודה. התעשיה הכבדה יצרה מעשי־בראשית ותחסר את יליד־האשה בפלאי מפעליו מעט מיוצרו. אפילו דרכי־המסחר חדלו להיות פשוטות. בתרבותנו העתיקה אי־אפשר היה להחזיק מעמד במלחמת הקיום. ההשכלה חדלה להיות, כאשר היתה בפי מבשריה הראשונים, “בת־השמים”, כי אם מטה־לחם חילוני. התרבות גופה חדלה להיות חזון ומליצה, כי אם מחוברה יותר לאדמה ורחוקה יותר משמי־השמים. היא היתה אם הדור ובת הדור. ברזל לוהט ניגר בעורקיה, ולא אמונה תמה; והשולט על הברזל וכחות־בראשית כאלה מושל גם בה, יוצר את תרבות הדור המקורית ומטמיע בלי חמלה תרבויות חלשות שמקורן באש־קדומים ואין להן חלק ונחלה בחמרי־בראשית. יצירות ספרותיות בודדות גם כשהן מחוברות לקרקע אינן תרבות־עם, וקל־וחומר כשהן תלושות. גם מיטב השירה אינו מתגלה בדור זה בחרוזים ובצירופי אותיות. האדם שר עכשיו בפחם, באש ובברזל, יוצר צורות בלבות סלעים ויוצר מראות חיים על פני מרחב־השדה וצמחי־השדה. בחפירת מנהרה יש יותר שירה מאשר ביצירה הכתובה השרה על המנהרה. והשירה החרותה על פני השדמה במחרשה היא נשגבה מהשירה הכתובה בקולמוס על דבר השדמה. בכל הרשויות האלה שמעשי בראשית נבראים בתחומיהן אין לנו יד, ואפילו לא שליטה בעין; לא רק שהן מעבר לשדה יצירתנו, כי אם אינן אפילו בשדה־הראיה של משוררינו ואמנינו. הנושא היחיד של שירתנו היא העיירה, ואף היא יונקת מהעבר, כי בהוה נתנת לנו היכלת רק לשיר על עיירה, אבל כוח אין לנו אפילו להקים סוכה נופלת כמוה…

ככה היא תמונת חיינו בהרבה מארצות פזורנו וככה עלולה היא להיות מחר פה תחת שמי־התחיה. אנחנו איננו מחדשים את נעורינו, כאשר אומרים אנו לעשות, כי אם מחדשים את הגלות ומפעליה. בצר לנו אנו נשענים על “המרכז הרוחני”. זוהי דרכנו מאז ומקדם. כאשר יעלה השער על המרכז הרוחני סימן שאנו יורדים מטה: יורדים ביכלת־היצירה ויורדים אפילו ביכלת מעוף־הדמיון. מהו היקפה של התרבות שאנו מצפים ממרכז רוחני. אם תרבות פרושה מעט חזון ומליצה והרבה תאולוגיה אולי תברא אף זו בדמות לקויה. אולם אם תרבות זוהי תרבות הדור, המקיפה את היצירות הגדולות במדע ובטכניקה, לא תברא בלי האדמה ועובדה. תרבות זו שרשה בחמרי־בראשית הבונים כלכלה לאומית בריאה, עם מלא ולא מעמד מתווכים. הטשרטר לא יבראה, ואפילו אם ינפוהו מחדש בשבע נפות. לגרמניה ואוסטריה היו טשרטרים על נפות אוסטמרק, טשכוסלובקיה, וטשרטרים מבוססים לא על נייר כי אם על תותחים אדירים; כלם נפצו ליד מחרשת האכר. מרכזי תעשיה רבים בסלובקיה עודם היום בידי גרמנים, ואדון היום הנהו זה שהיה עבד אתמול – האכר! בלודז ובורשה יש לנו חלק בתעשיה, ושליטה אין לנו עליה. בתל־אביב ובחיפה ובהדר־הכרמל אין לנו יתר בטחון. כרכים בנינו בכל תפוצות הגולה, וכרכים רבי אוכלוסין, אבל הם לא בנו את העם ואת תרבותו. ירושלים שבליטא הכילה שכונות, עבריות שלמות וטהורות מתערובות, גדולות מתל־אביב ומהדר־הכרמל. ובערי־התחום כל שכונה יהודית גדולה נמצאת ליד שכנתה הסמוכה באותו היחס שתל־אביב העברית ויפו הערבית נמצאות. אין חידוש איפוא בכרכים ובערים שאנו אומרים לבנות. כאלה בנינו, כל אחד מהם גדול באוכלסיו פי כמה מאוכלסינו בכל הארץ. סתם אוכלסים יהודים צפופים אינם מביאים את הבטחון החסר לנו. האדמה היא המשנה את הערכין הן בחומר והן ברוח. גם בימי־קדם היתה תרבותנו פרי־האדמה, והנבואה לא ירדה משמים ארצה, כי אם מאחרי מחרשת הפלח העברי עלתה מהארץ שמימה. ואדמה זו לא תחכה. מה שקל היה תמול קשה היום, ומה שעוד בגדר האפשרות היום יהי מן הנמנעות מחר. בינתים שלוחה היד הנעלמה וכותבת: מנה, תקל ופרסין…

בכל הדברים הנאמרים אין תורה חדשה, אבל יש בהם משום “משנה תורה” לקיים מה שנאמר: ושננת השכם והערב. התורה ידועה, אבל מה תתן ומה תוסיף אם גנוזה היא. גם אלה ההוגים בה ברוחם מפירים את מצוותיה במעשיהם. אנחנו מתנחמים כי אנו בכוח מציאות הפוכה נגיע אל המטרה הנכספה דוקא בהתחלה מהסוף. אולם המציאות מכזיבה יום יום את הפילוסופיה השגורה בפי רבים מחכמי הכלכלה שבנו, כי הקו העקום והזיג־זגי הנהו הקו הקצר בחיינו ודרכי־העקלתון הן המנחות אותנו למישרים. אחת היא אמת־הבנין למשק־היחיד ולמשק־עם. והיחיד לא יבנה גם בארץ־הבחירה את ביתו בשגעונות ובתהפוכות כאלה שהיה לנו לטבע שני בבניה הלאומית שלנו. בלי דאג קודם כל ללחם חקו שיהיה מובטח לו יום יום לא יטע פרדס אפילו פתח־תקותי כשימצא באי־בודד עזוב לנפשו; ובלי יסוד איתן לא בנה עוד איש בית אפילו בתל־אביב הנצבת כאילו – לפי דברת רבים – ככפירה חיה במציאותם של כל חוקי כלכלה. בדרך המקבלה בכל הארצות יחשוב היחיד גם בארץ את חשבונות עולמו ולפי חוקי הכלכלה השולטים ינהיג אותו כל עם מחונן בחוש טבעי טמיר המנחה אותו למישרים בלי חשוב הרבה. אנחנו מרבים להתחכם, החוש הטבעי הזה חסר לנו, ובלי מצפן נאמן נאבד בתוהו לא דרך. והמצפן שנוכל לבטוח בו זהו: שבו קבוע ונטוי המחט המגניטי בכוון הפוך לורשה ולודז. לא דפוס הבניה שלנו בגלות, דפוסים חדשים, דפוסי עמים טבעיים, לצקת בהם את התרבות והכלכלה הלאומית שלנו.

טבת, תרפ"ה