שלשה הם הנמוקים, שבהם נאחזים קנאי ההתישבות העירונית, בניגוד להתישבות חקלאית. חקלאות עולה על כל יחידה משפחתית באמצעים מרובים, אטית היא על פי התפתחותה, בית־קבולה מגבל מאד ואינה נענית איפוא לדרישות העליה התכופות. כל המדות האלה טבועות אמנם בטבע החקלאות, אבל חלופיהן אין לציין בתעשיה מתחילה. בתנאים השולטים, שארץ־ישראל נתונה בהם כיום הזה, – התעשיה היא גם אטית, גם עולה בהרבה כספים על יחידת־התישבות, וגם בית קבולה צר הוא. המעצורים בדרכי התפתחות התעשיה מרובים הם וקשים מאשר בחקלאות בכל ומכל: בכוח־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, בכשרון־העבודה של הפועל, בתוצרת חמרי־בראשית; בחקלאות יש לנו פירות־מונופולין המכריעים את הכף לצדנו במלחמת־התחרות, יש מסרת עתיקה ודרכים כבושות, בענפים ידועים כמו במטעים יכלים להראות גם על כיבושים חדשים שהם פרי נסיונות של עשרות השנים החדשות. בתעשיה עומדים אנו כלפני ארץ לא נחקרת, ואין להביא בחשבון אף גורם אחד מגורמי־התוצרת המקובלים שיהיה בו כוח מכריע לזכותנו במלחמת־ההתחרות.

השוק הפנימי. ארצות התעשיה הכבירות ביותר הן: ארצות־הברית באמריקה, בריטניה הגדולה, גרמניה; אחריהן באות צרפת, אנגליה ואחרות. כל אחת מארצות־התעשיה האלה עשירה היא באוכלסים חקלאים עצומי־כח הקניה. חלק גדול מתבואות התעשיה מוצא שוק פנימי ואינו תלוי בשוקי־חוץ. בשנת 1880¹ מנו בארצות הברית האוכלוסים החקלאים 56.4 אחוזים למאה ובנפש 35,507,656. בשנת 1900 מנו 51.3 אחוזים למאה ובנפש 38,949,745; ועוד בשנת 1910 הגיע מספר האוכלסים החקלאים באחוזים למאה 44.8 ובמספר הנפשות 41,230,058. האוכלוסים רבי־היכלת האלה היו המשענת העיקרית לתעשית־הארץ. עם כל משבר עובר בחקלאות, הגורר אחריו התשת כוח־הקניה של הפרמר, מתחילים להזדעזע גם יסודות החרושת. התעשיה אינה יכלה להשען על שוקי־חוץ בלבד. בשנים האחרונות בעלי התעשיה בארצות־הברית הם שבקשו את חיזוקה של החקלאות, כדי להגביר את כח־הקניה של הפרמר ולהרחיב את בית־הקבול של החקלאות לתבואות חרושת. בשנת 1882 מנו האוכלוסים החקלאים בגרמניה באחוזים למאה 42.5 ובנפשות 19,226,000; בשנת 1895 מנו באחוזים למאה 35.8 ובנפשות 18,501,000; בשנת 1907 מנו באחוזים למאה 28.6 ובנפשות 17,681,000; החקלאות הגרמנית יכלה כיום הזה לכלכל בתבואותיה למעלה מחמשים מליונים נפש. חקלאות עצומת־כוח כזאת משמשת בסיס איתן לתעשית הארץ המבטיחה קודם כל שוק פנימי בטוח לרוב תבואותיה, ואין לה אלא לדאוג לעודפים לשלחם על פני מים רחוקים. בריטניה הגדולה, המחבקת זרועות עולם, הלא הדומיניונים העצומים שלה בית־קבולה הטבעי לתבואות חרשתה. והדומיניונים האלה מה הם, אם לא אוכלסים חקלאים ברוב מנינם ובנינם. אפילו ארץ־האיים גופה, הירודה לכאורה בנוגע לחקלאות, עוד כוחה אתה לכלכל בתבואות שדותיה ח"י מליון נפש! חקלאות ממדרגה זאת היא גם בת כוח־קניה. אולם “ממלכת האיים המאוחדה” אינה מרוצה כלל בבניה הכלכלית הקיימת, המעמידה 25 מליון מאוכלוסיה ביחס לתבואות שדה ברשות תוצרת־חוץ והמצרה את שוק־הבית בשביל תעשית הארץ וגוזרת עליה ביחס לתבואות חרושת להיות תלויה ברובה בתוצרת־חוץ. מצות־היום איפוא באנגליה להרחיב את גבולות החקלאות, וממילא לאזן יותר את המשק הלאומי ביחס לכח־הקניה ההדדי שבין הכפר והעיר ולדאוג שכל אחד יהיה יותר סמוך על שלחנו ופחות סמוך על שלחנות אחרים ולהיות תלוי בהם.

ככה הנהו היחס בין אוכלסי העיר והכפר בארצות־התעשיה המופתיות. בארצות התעשיה ממדרגה שניה אוכלסי הכפר הם ראשונים במנין בהחלט. רוסיה מונה כ־80 אחוזים אוכלסים חקלאיים, שמספרם מגיע למאה מליון. צרפת ואיטליה, כל אחת מהן מכילה רוב חקלאי המונה עשרות מליונים. המדינות האחרות שהציבו להן למטרה לפתח את מקורות התעשיה בתחומיהן הן ביסודן ובשרשן חקלאיות. הכפר המחונן בכח־קניה הנהו גם ערובה נאמנה בבית־קבולו לתבואות חרושת. כל תעשיה לאומית מתחילה לבנות איפוא בגבולות ארצה על יסודות נאמנים ואיתנים, ביחוד כשקביעת תעריפים על סחורות־חוץ מגן לה בכוח החוק בפני ההתחרות. חקלאות חזקה נושאת את עצמה יכלה לשאת בכלל על גבה עודף־מחירים הנעמסים עליה בכוח תעריפי־מגן, וביחוד שמחר תגבה חוב זה מהתעשיה גופה כאשר תתחזק. זוהי השפעת־הגומלין בין התעשיה והחקלאות.

תבואות מונופולין. כל אחת ואחת מארצות־התעשיה כבשה לה שווקים ידועים לתבואותיה בזכות מונופולין ידוע הניתן לה בכוח טבע הארץ או בכוח טבע אנשיה. במלחמת ההתחרות מכריעה תמיד הסחורה הטובה באיכות, או הזולה במחירה, או המחוננת בשתי הסגולות כאחת. התעשיה זקוקה לחמרים גולמיים ולכחות־בראשית: למכרות פחמים, לברזל ולמתכות אחרות. בכוח הפחמים האצורים באיי אנגליה נהייתה החרושת שם ראשונה במעלה וראשונה במנין. יותר קל ויותר זול להעביר צמר־גפן ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים וברזל מאנגליה למצרים. השולט על אוצרות הטבע האלה המכילים כחות־בראשית, כקיטור וחשמל, שולט ממילא על תעשיות כאלה התלויות באותם הכוחות. לחנם ינסו בחוּקי־אנוש כמו תעריפי־הגנה להסיג את גבולם. דוגמה חיה: גרמניה לפני המלחמה ואחריה; עם הרוהר ושלזיה, ובלעדי החבלים האלה. הכשרונות המיוחדים של הגרמנים, כוח־התמדתם, חריצותם וברזל־רצונם לא יועילו להם בלי הפחם והברזל הטבעי.

כשרון־העבודה. כל עם מחונן בסגולות עבודה מיוחדות, ומדרגות, מדרגות להן. הפועל האנגלי, האמריקאי, הגרמני עולה במדרגת חריצותו, ערותו, זריזותו וכוח־התמדתו על הפועל הסלווי. כתוצאה משאר־רוח זה מוציא הוא מתחת־ידו דברים מתוקנים ביותר וזולים ביותר. ארצות השולטות במדה אחת על חמרים גולמים שוים או על כוחות־בראשית שוים אינן שוות בכל זאת במעלת יכלת ההתחרות, אם יש הבדל ניכר בין סגולות החומר האנושי היוצר את הנכסים העוברים לסוחר; והעובד היוצר הנהו הכוח המכריע האחרון בשאר־סגולותיו במלחמת־ההתחרות, ולפעמים הנהו אב־גורם ביצירת תעשיות שלמות. תעשית השעונים בשויצריה, ליטוש האבנים הטובות בהולנדיה, תעשית מכשירי־מעבדה ידועים בגרמניה כמו: מכשירי־ראיה, מקרוסקופים, מאזנים חימיות, צלמוניות, – כל התָעשיות האלה שרשן ויסודן אינם טבועים בטבע חמרי מונופוליון ראשונים המונחים בטבע ארץ זו או אחרת, כי אם אך ורק בטבע העמים האלה ובסגולות מורשה. דורות שכללו מקצועות תעשיה אלה, דורות העבירו מאבות לבנים את המלאכות הדקות האלה ואת הסודות הכרוכים בהן. סגולות עם: חריצות מיוחדה, טביעת־עין חדה, קפדנות כחוט השערה – סגולות שיש להן אולי טעם לפגם בתעשיות אחרות יש להן טעם לשבח וכוח מכריע בתעשיה זו. גם תעשית הצבעים בגרמניה אינה תולדת חמרי מונופולין גולמיים המונחים בטבע הארץ, כי אם נוצרה בכוח טבע העם וסגולותיו. מתחרים ממדרגה ראשונה כהבריטים והיאנקים קמו על הגרמנים בימי שלום, וביחוד בימי המלחמה, כאשר ידם היתה על העליונה וחסמה את כל המובאים והמוצאים לשוקי העולם בפני אויבתם, ולא יכלו למתחרם העז. ועוד כיום הזה מוציאים סכומים עצומים בבריטניה לפתח תעשיה זו, והגרמנים אף־על־פי־כן עומדים בראש למרות המכות שהוכו ולמרות הדעה המקובלת באנגליה, כי שורש תעשיה זו צמח באנגליה והגרמנים הוציאו סוד זה. צרפת מוציאה נייר דק מסוג מיוחד, עדין מאד ורך, ובימי המלחמה נסו בארצות הברית באמריקה להעביר תעשיה זו מצרפת. הביאו מומחה משם שגלה סוד והתחיל להכשיר פועלים למטרה זו. אולם נייר “ענוג” זה זקוק גם לידים “ענוגות”, אטיות על פי טבען, ולא אמפולסיביות ומהירות־התנועה כידי הפועל האמריקאי. פועל זה, העז והמהיר, לא יכל להסתגל לאטיות זו, והתעשיה נכשלה, אחרי שהשקיעו בה סכומים עצומים מחסרון פועלים מתאימים. הנה גם ההסתגלות לאטיות לא פחות קשה היא מאשר הסתגלות למהירות, ובמלחמת־ההתחרות לפרקים מכריעה סגולה זו ולפעמים הסגולה השניה, ושבירת־הרצון הכרוכה בהסתגלות מלאכות ידועות ואומנויות־יד דקות אפשרית ליחיד, אבל לא לצבור. עד היום לא יכל עובד־האדמה העברי לסגל את עצמו למחרשה הערבית בגלל אטיותה. לעומת זה הפלח הערבי מסתגל על נקלה למהירות התנועה שבמחרשה המודרנית.

שם טוב. יש תבואות־חרושת ידועות שזכו לשם טוב ויצאו להן מוניטין בכל קצוי תבל. גם כשיעלה בידי מפעלי חרושת ידועים לעשות כמתכנתן לא על נקלה יצליחו לדחקם בשוק. כיבוש חלקים ידועים בשווקים לא יעלה בלי הוצאות מרובות ובלי עמל ויתרון בינה בטכסיסי מלחמה. הארג האנגלי הנהו מעין “פרי־הלולים” שכל עין פונה אליו; סוד־עשייתו שמוּר מדורות בארץ־האיים, וכמתכנתו, כנראה, אי־אפשר לאחרים להוציא סחורה לשוק. אבל מתחכמים לחקותו להשתמש בשמו הטוב ולאחז את עיני הקונה ולגנוב את דעתו באורחות עקלקלות. בחיי יום יום הרגילים מקובלים להבי הפלדה של ג’ילט, ולא על נקלה יתרצה הקונה להחליפם בתערים אחרות ולעשות את זקנו אף יום אחד נושא לנסיונות. “סיגרי מצרים” נחשבים למעולים ביותר, והמעשן אינו רוצה אף לרגע קט, כדי עשן עובר, להפר לו תענוג העישון בנסיונות חדשים. כיבוש שווקים קשה ככבוש ארצות במלחמה; וגילוי שווקים הם כגילוי ארצות חדשות כיום הזה – היש פנה בעולם שעוד לא נגלתה?…

כששני רצים בעלי כשרון מהירות שוה מתכוננים להתחרות עליהם לדייק יפה להתחיל ברגע אחד. כשהאחד יקדים אף לשעה קלה, לעולם לא ידביקהו המפגר. ביניהם ישאר מרחק קבוע. וקל־וחומר אם המקדים עודנו רץ יותר מהיר במלאכתו. המפגר יכל להשיג את המקדים רק כשיודע הוא סוד קפיצת־הדרך.

תנאי התעשיה בארץ. ביצירת תעשיות בארץ הננו משולים לשני הרצים, שהמקדים נחן גם ביתר כשרון מהירות. אנחנו איננו יכולים להיות משולים ליהודי לודז בשעתם, שלמצער יצאו בשעה אחת עם “הרצים המהירים”. אנחנו אחרנו בעשרות שנים, ובינינו ובין ארצות תעשיה מפותחות רב־המרחק בזמן, בדרך – ובכשרון־הריצה. איננו מזוינים בארץ זאת ואיננו מצוידים כיוצאים למערכה כבדה, ועם אויבים מזוינים מכף רגלם עד קדקדם בכל נשקי הדור הכבדים.

אין לנו פה שוק פנימי, אין אוכלסים חקלאים: לא במנין ולא בכובד משקלם. חצי מליון נפש – אלה הם כל אוכלסי השדה בארץ זאת, וכוח־קניתם, לפי מעוט צרכיהם ומעלת־חייהם, למטה מאפס. סוריה היא בספירת־ההשפעה של המסחר הצרפתי, ולחנם אנו קובעים את הארצות הסמוכות האלה בספירת־השפעתנו. “כיבושי דוד” והזכויות ההסתוריות התלויות בהם לא יכריעו את הכף ביום דין. תינוק של בית־רבן מבין, כי צרפת אינה מזוינת במנדט בכדי להשכיל ולהאיר את עיני העמים החוסים בצלה ולפתוח שווקים לבני “עם־סגולה”. מאחורי המנדט עומד ומצפה הקפיטל הצרפתי לראות פרי חלף עמלו. הגבולים יהיו גדורים ומגודרים בחוטי־ברזל בלתי נראים, רשתות רשתות, ולשוא יהין עז־הרוח לחדור שמה. למצרים לטושות עיני קפיטלים אחרים, עצומים מאתנו בכוח, בנסיון ובלימודי טכסיסים. לקרבת המקום אין ערך כיום הזה במלחמת ההתחרות. המרחקים קרבו. הרדיוס התכוץ. אוסטרליה הרחוקה מכה אותנו בשווקי־בית בתבואות שדותיה: בחטה ובחמאה, באשר אדמתה מוציאה יבולים יותר גדולים ועובדיה עולים עלינו ביתרון־דעת וחריצות־המעשה. הטיב והזלות הם הפותחים לתבואות שוקי־עולם, ולא הקמוץ שמקמצים במשלח התבואות הודות לקרבת מקום. ארג אנגליה או אפילו אוסטריה, אם יהיה טוב או זול במקום תוצרתו ישא בהוצאות משלוח יתרות ויכה את הארג שלנו בארץ גופה, ואין צריך לאמר בארצות הסמוכות. הנעלים המובאות מהחוץ הן יותר זולות מתוצרת הארץ. אף הקימוצים על משלוח הסחורות אינם יכלים לבא בחשבון, מפני שהחמרים הגלמיים בכל, מכל, כל, הם תוצרת חוץ ולא תוצרת בית ועמוסים הם ממילא הוצאות משלח רבות הכרוכות בהעברת החמרים הגלמיים ממקום מוצאם הנה. ולנו אין לא הקפיטלים, לא האמצעים, לא המכשירים, לא הפועלים המנוסים העומדים ברשות כל תעשיה ותעשיה מפותחת. לתעריפי הגנה יש טעם כשישנם אוכלסי שדה בעלי כוח־קניה, היכלים לשאת על גבם מעמסות של עודפי־מחירים. האכר שיש ביכלתו לקנות חליפה טובה מתוצרת־חוץ בשלש לירות, זוג נעלים יפות בלירה, רהיטי בית יפים ופשוטים בעשר לירות קונה חליפה יותר פשוטה, נעלים יותר פשוטות וכלי־בית פשוטים באותם המחירים הקצובים לכל דבר. אולם אם האכר אינו יכל להוציא אלא שתי לירות לבגדים, חצי לירה לנעלים, ואיזו לירות לכלי־בית, ותוצרת־הארץ אינה יכלה לספק במחירים כאלה אפילו צרכים פשוטים, הלא אין לאכר לא להתהלך ערום ויחף ובחוסר־כל. במעלת־החיים הנהוגה בתוקף חוקי הכלכלה השוררים בחקלאות ירוששו תעריפי ההגנה את האכר, והרחב לא ירחיבו את בית־הקבול של השוק לטובת התעשיה. בלי אוכלסי שדה בעלי־כוח קניה אין תקוות רבות להתפתחות תעשיה גדולה עם תעריפי הגנה ובלעדיהם.

חסר לנו איפוא יסוד ראשון: אוכלסי הכפר. וחסרות לנו אבני־הפנה האחרות: חמרים גולמיים וכחות־בראשית. כחות המים המוּבטחים בודאי צעידונו קדימה, אבל אין לראות בהם את פעמי המשיח, על כל פנים קפיצות־הדרך המשיחיות. שויצריה וארצות סקנדינביה לא היו לארצות תעשיה ממדרגה ראשונה עם כוחות מימיהם האדירים. והלא אין לנו גם להתמם ביותר ולחשוב כי מלבד אשדות־הניגרה אין כמי הירדן לעוז ולחשמול בכל העולם…

עד היום אין עוד להראות לא על תעשיות שנעטרו בהצלחה בניגוד לחקלאות ולא על תעשיות שסדרו משפחות עובדות באמצעים מועטים. אדרבא. ההתחלות האחדות מוכיחות, לדאבון לבנו, את ההיפך. פה ושם מתנוססות מצבות זכרון על שרידי חורבות ישנים. והתחלות המפעלים החדשים כ"טחנות הגדולות", “שמן”, “נשר”, “סיליקט”, “מלחי עתליט” בולעות סכומים עצומים, שאם יחולקו על מספר המשפחות העובדות בתעשיות אלה יצא אותו הסכום שעולה סדור משפחה בחקלאות – מאלף עד אלפים לי"מ; ויש ענפי תעשיה שהסכום העולה על סדור משפחה מתקרב לסכום העגול של 3000 לי"מ! בהתלהבותנו כי רבה ובדמיוננו כי עז הננו תומכים את יתדותינו בתעשית־הבנין רבת־הקליטה. אבל קליטת העיר הקיימת וההולכת ונבנית בלי חרושת, בלי שווקים בטוחים, בלי חקלאות בתחומיה היא חסרת כל ממשות. חיים מיד לפה מחסכונות שהובאו מהחוץ; והבתים הנבנים תלויים באויר, וממילא התעשיה הניזונה מבניני־אויר כאלה תלויה בעצמה מחסכונות שמקורם הראשון נעקר, ומקורות חדשים לא נבראו, הלא הם בנינים באויר…

ובאין גורמי התוצרת העיקריים בארץ עלינו להיות מתונים בדין ביחס לחקלאות ולהיות מתונים במשפטנו ביחס למהירות התפתחות התעשיה ולכוח קליטתה. בנין ארץ לחוד ופתרון שאלת העליה לחוד. הכשרת תנאים לעליה בעתיד לחוד, ועלית־ההוה לחוד. לא ביום אחד תבנה ארץ, יבנה עם, ולא ביום אחד נעשית ארץ לבית־קבול מוכן לעליה. וגם התעשיה, גם החקלאות אין בכוחן לפתור את שאלת העליה, כי אם להכשיר תנאים לעליה.

כטבע החרושת כטבע החקלאות מחייבים איפוא צעדים מתונים, אמצעים עצומים, שיטה טכסיסית מדודה וזהירה, כיבושי מדע וטכניקה וכיבושי שווקים, ועל כלם – כיבוש עצמנו: בריאת רוח חדשה, ומוח חדש, והלך־נפש אחר. מערכה כבדה מאד העלולה לחתוך את גזר דיננו לחיים ולמות לפי המעמד שנחזיק בכשרון ההתחרות. ואם עלינו לקבל את מתינות הצעדים כגזרה מן הטבע, אל נבנה, למצער, בלי יסוד נאמן ואיתן. והיסוד הזה הנה עבודת־האדמה, רבוי אוכלסי־השדה, הרמת מעלת־חייהם, הגברת כוח־הקניה שלהם. על הכוחות האלה תיוסד תעשיה מתחילה, ובתקפם תחיה, תתפתח, תתבצר ותתקים.

הקפיטל הלאומי המתרכז כלו, בלי נטיות ימינה או שמאלה, בבנין החקלאות מבצר הוא ממילא את התעשיות המתחילות. חמרי תעשיות־הבנין הנשלחים לכפר נהפכים לנכסי־צאן־ברזל: מחוברים לקרקע ומוצקים כמוה. בהם נבנית כלכלה לאומית נושאת את עצמה היוצרת חמרי־בראשית, לא כרבים מבניני העיר הניזונים מספסרות שאפילו היא אוירית היא על פי טיבה. הקפיטל הלאומי המתפרט לפרוטות ותומך בתעשיות פרטיות לא תמיד בונה הוא את החקלאות שלנו. נהפוך הוא. אנו לא דאגנו בעוד מועד להתקין את סעודתנו בערב שבת כדי שנאכל בשבת. באוכלסי העיר המלאכותיים מבצרים אנו אוכלסים אחרים ולא את עצמנו. למי עושר ממקורות השפע של העיר – לאחרים; למי אוי ואבוי – לנפשנו ובשרנו. אף לתעשיות חקלאיות אין אנו מוכנים. כשמפתחים אנו תעשיות לספירט – לא אנו נכלכל בחמרים ראשונים תעשיות אלה; כשנכונן תעשית שמורים לירקות ופירות – לא אנו נספק צרכי תעשיות אלה בפירותינו; לא אנו נכלכל את “שמן” בתבואות שדותינו; אם תיוסד בארץ תעשית סוכר שתוכל לכלכל כאלף משפחות נהיה מוצגים ככלי ריק בלי שטחי אדמה מתאימים, בלי ידיעות מוכנות, בלי חקירות מוגמרות. אנו הוזים על תעשיות, ומסיחים את הדעת ממושגיהן האמיתיים; כי תעשיה שאנו יוצרים פירושה תעשיה לאומית, שתיברא במוחנו ובידינו אנו, כלכלה לאומית שתהיה אחרת על פי תכונתה מהכלכלה הגלותית. ותעשיה לאומית שביסודה ובשרשה מחויבת היא על פי טבע הארץ להיות חקלאית, פירושה יצירת החקלאות, וחקלאות לא תתכן במגרשי תל־אביב ובהדר־הכרמל; כי אם על פני רחבי השדה, ואת השדה הזנחנו, הזנחנו. שעות־כשר גדולות החמצנו בהיות עינינו נשואות לתמרות־העשן של בתי־החרושת, היינו כמפקד שהפסיק את ההתקפה עד שיוזל אבק־השרפה. אבל לקינו כפלים. אבק־השרפה לא הוזל, והמערכה עוד לפנינו כבדה שבעתים משהיתה…

עוד לפני חמש שנים יצאה קריאה: קצרו את החזית, אל תתפזרו, עזבו עמדות, והתבצרו באחת! מפקד שעיניו בראשו אינו מסיע מחנות ברצון טוב תחת מטרות אש התותחים, כי אם ברגעי המנוחה. תחת מטרות אש המנוסה והבהלה הן בנות־לויה טבעיות להנסים על נפשם; בהגיון ובתוכחת־מוסר לא יעצרו בורח מפני הסכנה. ואנו הלא יודעים כי הגלות במזרח היא כהר־געש המריק מתקופה לתקופה את לבתו עלינו. בשעת התפרצות כזאת הכרחית היא המנוסה, בלי משטר, בלי סדר, בלי הגיון. תוכחות מוסר על ספסרות, על חיי עבודה ועמל הם כמים על ברזל לוהט. אין מרפאים נגועי־קדחת בלחישה על המכה. מחפשים לעקור את הגורם, וממילא באה הרפואה. מיבשים את הבצות, קני היתושים. ונגעי־החברה נרפאים באותה השיטה הקבועה כחוק ברפוי מחלות הגוף. עקירת מקורות החטא וממילא יתמו חוטאים. לזעזועים אלה היינו צריכים להיות מוכנים ולהכין מקלט לנמלטים. ובידינו היה גורלנו להיות במדה ידועה אדוני המצב. היינו יכולים לשלוט על שטחים רחבי־ידים מוכשרים להתישבות, מחולקים לרבועי שחמט ולהפנות חלק מהעולים אל הכפר. האמריקנים קוראים גם מטעי תפוחי זהב בשם תעשיה. מדוע גרועה תעשיה זו מאחרות? פירות־מונופולין, שוק בטוח, דרכים כבושות בעבודה ובמסחר. משפחות לאלפים יכלות למצא את מחיתן ב"תעשיה" זו. יכולים לחיות חיי עיר במדה ידועה; הטכניקה החדשה נותנת אפשרות לבנות בתמונה זעירה תלי־אביב “פרדסניות”, כמקובל בקליפורניה, עם רשתות דרכים מתוקנות, עם אותם המרחקים הרחבים בין העצים המעבירים מן העולם “עבודה זולה”, באשר הטרקטור ממלא את רב עבודת־הידים, מבלי אשר תפגם דרגת האינטנסיביות, ואפשר אפילו לטייל במוביל ארוכות וקצרות בין שורות הפרדס. יש עוד “תעשיות” דומות במקצוע המטעים. יש כר נרחב למחפשי “תעשיה חקלאית”. אבל העולה מן הגולה וביחוד הנמלט מהגולה לא ייצר אותן בשעת מנוסה, כי אם עליו למצא קודם כל אדמה מוכנה ותנאים ידועים מן המוכן.

הנחשול הראשון טרם שכך, ועוד רבים שיקומו עלינו. הקברניטים בהולים ונבוכים כטרופי הסערה. חוקי הכלכלה השולטים בכל הארצות והמדינות לא ישאו פנים גם לנו. הזורע רוח יקצר עמל, והבונה בלי יסוד – ביתו יתמוטט. החסכונות שרבים מהעולים הביאו אתם יתמו באין נקודות־אחיזה להם ובאין דואג למקורות־שפע חדשים. טבעית היא הנטיה של אותם העולים שגדלו בתעשיות שונות ושולטים בהן לטעת אותן בארץ ולהיות חלוצים להן. דרכם תהיה ארוכה ומלאה מכשולים, ומלחמתם תהיה קשה. אולם זוהי מנת חלקם של כל כובשי־דרך, כל אחד לפי דרכו אם הנהו חלוץ־השרירים, חלוץ־המחשבה, חלוץ־מפעלים כלכליים וחלוץ־הקפיטל. כובשי־הדרך האלה יהיו לנו מה שהיו הכובשים הראשונים בחקלאות, הם יבראו מסרת, יכבשו לאט לאט שווקים ויוסיפו אבני־בנין לכלכלה לאומית בריאה, ויכשירו תנאים בריאים לעליה. אולם עולים כאלה השולטים במקצוע התעשיה מתי מספר הם. הרוב אינו יוצר התעשיה ואין לו ממדות החלוץ. לרוב דרושות דרכים כבושות ושוות לכל נפש. והחקלאות למרות פגעיה עודנה הבטוחה ביותר, הגלויה ביותר, הנאמנה ביותר למחזיק בה. יש לה פירות־מונופולין, יש לה שווקים כבושים, יש לה מקורות־מחיה נאמנים, יש לה מסרת עתיקה ומסרת חדשה. עוד היום יש יותר חשבון להשקיע כספים בפרדס מאשר לשלם אלף לירות בעד מגרש בתל־אביב. חקלאות מתוקנה ומאוחדת בשטחים רחבי־ידים, מרוכזת ביחידה כלכלית גדולה, הנה עוד היום כוח־הקליטה היותר רחב, היותר מהיר, היותר בטוח בין מקורות המחיה השונים שבארץ.

טבת, תרפ"ה