כל חיינו עניים הם ממעש ועשירים בפרובלימות; ובעושר מופלג זה צפונים הסימנים המובהקים של העוני. עם רב־יכולת, שמצויים לו מן המוכן גם שטחי אדמה רחבי־ידים גם אמצעים כספיים בשפע, פטור הנהו מהרבה שאלות מטרידות. מחלקים את השטחים האלה לריבועי שחמט, ומעבירים מתנחלים, כאשר יעבירו שתילים רכים מהמשתלה לאדמת־מטעם הקבועה. כיבושי המדע והטכניקה החדשים מסייעים “לקפיצות־הדרך”. אחת היא המהירות בכיבושי־מלחמה בחרב ובכיבושי־שלום במחרשה. כשהמחנה עצום והצידה רבה יש כיום הזה אפשרות להשתרע על פני חזית ארוכה ורחבה בצעדים מהירים שלא שערום ראשונים. אולם כשחסרים שני גורמים ראשונים אלה באה ההתלבטות בבחירת טכסיסי הכיבוש. באין די אונים אין גם ברירה אחרת אלא לקצר את החזית, לעזוב הרבה עמדות חשובות כשהן לעצמן, בכדי להתבצר באלה החותכות את החיים ואת המות; ושאלת המוקדם והמאוחר מתיצבת בכל מוראה.

אין החקלאות כשהיא לעצמה רואה בעיר את צרתה. אדרבה. הכפר נבנה מהעיר; לא כל תבואות השדה מוצאות להן מהלכים בשוקי־תבל, והשוק הפנימי ההולך ומרחיב את בית־קיבולו עם רבוי אוכלסי העיר הנהו תנאי קודם והכרחי להצלחתם של ענפי חקלאות שונים. אף לא יטלו “קנאי החקלאות” גדולה לעצמם לאמר, כאשר מיחסים להם, כי הם אשר “גלו” בהתישבותנו את האדמה. גלוי וידוע כי כלנו, בנערינו ובזקנינו, הוגים חבה והערצה לאדמה, אם כל חי, ובחלום ובהקיץ פינו מלא תהלתה. אבל בחבה ובהערצה לא נקרב את הגאולה, לא את גאולתנו ולא את גאולת הקרקע. בשעת־חרום ובעתות אין־אונים הרודף אחרי המרובה לא יתפש גם את המועט. והשאלה הנשאלת פשוטה היא וישרה: האומרים אנו לפזר את כחותינו הדלים לשבעה ימים או לרכזם בנקודה אחת, ומהי נקודה זו?

והתשובה על שאלה פשוטה זו אחת היא גם כן ופשוטה: כיום הזה ריכוז הכוחות הנהו כל חיינו; לא עלינו לצבור כל אבני־הבנין להקמת “ביתנו הלאומי”, כי אם לתת עין “באבן־השתיה”, וזוהי – האדמה! החבה וההערצה נא להשאיר לכל המפעלים הרבים והשונים אשר בתכניותינו, אבל צנורות־השפע המעטים אשר ברשותנו להוליך אל האדמה, על כל פנים לא להסבם הצדה. כי האדמה היא בבחינת תא־בראשית בבריאה אשר אומרים אנו לברא, ובלעדיה כל ארג־חיינו תחת שמי־התחיה קורי־עכביש. בראשית האדמה, ולא השמים, – דרגה ראשונה בסולם־המעלות ומפעל ראשון בסדר המפעלים. אחרת לא תתכן כלכלה לאומית נושאת את עצמה, לא תברא תרבות מקורית, לא יפתחו שערים לעליה רחבה, לא יתקיימו האוכלוסיים הצפופים המקווים ולא יתאחזו. בריטניה הגדולה, רבתי בתעשיה, נגשת במרץ רב לפתח את מקורות החקלאות שבה. במלחמות הבחירות האחרונות חרתה כל מפלגה ומפלגה על דגלה את החקלאות: מהקיצוניים שבמפלגת העבודה עד הימנים שבמשמרים. דברי לויד ג’ורג': “אין ארץ יכולה לפרוח בלי אוכלוסי שדה”, היו לדברת היום באנגליה. מצות־היום שלנו בחמש השנים האחרונות היתה הפוכה מהקצה אל הקצה. אנו דברנו על “שובע” בקרקע. בספירות־השפעה ידועות השתלטה מגמה עוינת ביחס להתישבות חקלאית, ועינינו היו לעיר, אף השאנו את עיני העם לעיר. “הגאולות” האחרונות, הנשאות עתה לתהלה בכל פה, לא באו עם הזרם כי אם נגדו, אחרי עכובים רבים ומעצורים שונים. החמצנו שעת כושר גדולה. ובחוסר היציבות המציין את כל מעשינו איננו בטוחים ביום מחר לאן יגרפנו זרם חולף. על כל צרה שלא תבא נסחים אנו קדם־כל מעל הקרקע ומענגים את עצמנו – באויר! הנה גם העליה הרביעית נהפכה לדרבן לחכמי כלכלה חדשים המנבאים ל"מהלך־חדש"; זאת העליה, שעל־פי כל מהותה וכחות הדחיפה שבה, היתה צריכה להיות לנו למזכרת־עון על העבר ואזהרה לעתיד. באותה הכלכלה הלאומית המפלה את מכותינו בארצות המקיאות אותנו מקרבן אנו אומרים לרפא את פליטיהן בארץ־הבחירה, בבאנו לטעת כלכלה זו תחת שמיה – תחת שמיה ולא על אדמתה. והמליצה “באש נפלה יהודה ובאש תקום” נהפכת בתוקף “המהלך החדש”: באויר נפלה יהודה ובאויר תקום!..

כל הבריחה מארצות הגולה במזרח אירופה היא, כידוע, בריחה מחמת מפלת של כלכלה לאומית מתמוטטת; בנין עתיק־ימים שיומו רד. העליה הרביעית ברוב מנינה אינה מביאה כעליות הקודמות פליטי “שניות־הרוח” “וקרעי־הלב” העורגים לתרבות מקורית והרואים את חידוש נעוריה בשיבה לגזע־מחצבתנו; אף אינה מביאה פליטי חרב פרעות, כי אם פליטי כלכלה לאומית ששרשיה באויר. מוץ נדף חדש ממדושת גורן חדשה. אין כובד בגופנו הלאומי, ולכן יכנף כמוץ בכל רוח מצויה. אין כוח־אחיזה לנו בגזרה הכלכלית הכללית, באשר אנו נעשים חוליה מיותרת בשלשלת מפעלי העולם עם השנויים החלים בכלכלה זו. עם שאיננו יוצר חמרי־בראשית כי אם רק “מסרסר” אותם לא תהיה לו תקומה, אחת היא אם יבנה את ביתו תחת שמי־עופרת או תחת שמי־תכלת. ונגד סרסרות זו נאסרת המלחמה בכל מדינה מתוקנת. יוצרי חמרי־בראשית שואפים לקצר את הדרך בין התוצרת ובין התצרכת ולחסום את הדרך בפני אנשי־הבינים. בגופנו הלאומי חסרה השדרה היוצרת, המקיימת עם, המחסנת אותו והמשרה עליו ברכה. והברכה היורדת על עמים שבתוכם אנו גרים נהפכת לנו למארה. בכל הרדיפות שהיו רודפים אותנו היינו תמיד מוּכי־חשכה; נשתנו הזמנים; כיום הזה יש ואנו מוּכי אורות בוקעים, באשר כל מהפכה כלכלית שמקורה בקדמה היא נגדנו. גם המכים אין להם צורך להתעטף שחורים. אדרבה. עוטי אורה הם. רוממות שחרור העמלים מידי מציקים בדמות אנשי־בינים בגרונם ושבט־אורם הנהו מטה־זעם נגדנו. גם לצעוק חמס אי־אפשר, כי הגזרות אינן על פי טבע מהותן חמס, כי אם גזרות על החומסים…

המלחמה שנלחמים בנו היא מלחמת־מצוה איפוא, ולמראית־עין אינה אפילו מכוונת נגדנו. רק חציה קולעים בכל גופנו בכל אשר נפנה, באין מנוס ומפלט, באשר אין לנו עמוד־שדרה יוצר והננו מרכבים ממעמד בינוני אחד החי על התיווּך בלבד. בקרב עמים אחרים נפגעים רק שדרות וחוגים צרים, ואנו נפגעים כעם, כלנו בלי יוצא מן הכלל. ובאין כלכלה לאומית נושאת את עצמה, כלכלה ששרשיה באדמה, מוּכים אנו גם בחומר גם ברוח. גם החלומות על אבטונומיות של מעוטים כלו כעשן. אין להביא ראיות מהעבר, שבו יכלנו גם בארצות־פזורנו לארוג את ארג חיינו ולהמשיך את “שלשלת־הזהב” מדורות קדומים, באשר בימים ההם תמכנו את יתדותינו במקורות כלכלה נאמנים, טבועים בעצמותנו ובנחלת־מורשה. בתקופת הפיאודליזם היה לנו מונופולין על מסחר ושולחנות. מעמד בינוני אחר כמעט לא היה. אחרים לא הפכו בחררה שלנו. האוכלוסים החקלאים, הרוב המכריע בכלל בין אוכלסי כל ארץ, היה מחולק לשני מחנות: בעלי האדמה, אנשי־מלחמה ורודפי־תענוגות, ועובדיה, עבדים נרצעים. אנו היינו היחידים המתווכים בין הכפר והעיר ואשר ידעו “להניד”, בצורת כספים, תבואות נכסי דלא נידי. התרבות עצמה היתה בימים ההם תאולוגית ע"פ טבעה, קרובה איפוא לשמים מאשר לאדמה. בתרבותנו עוד יקדה אש־קדומים והיתה נעלה ונשגבה על השולטת, ולכן יכלנו להיות סגורים בין החומות, לגדל תרבות זו ולטפחה. הדור מחק את הצורות הישנות כבגזרה הכלכלית כבתרבות, ובעקבות כיבושיו הולכות ונמחקות אחת אחת צורותינו הלאומיות המיוחדות.

עם בטול הפיאודליזם חדלנו להיות אדוני המצב אפילו בסרסרות. קם מתחרה לנו, קודם במעמד הסוחרים מבין אומות־העולם ואח"כ בתנועה הקואופרטיבית. הכלכלה הלאומית הכללית לבשה צורות מרכבות מאד. עבודת־האדמה התרוממה בכבושיה החדשים למדרגת מדע ואמנות. בכל מקצועות החיים באה חלוקת עבודה. התעשיה הכבדה יצרה מעשי־בראשית ותחסר את יליד־האשה בפלאי מפעליו מעט מיוצרו. אפילו דרכי־המסחר חדלו להיות פשוטות. בתרבותנו העתיקה אי־אפשר היה להחזיק מעמד במלחמת הקיום. ההשכלה חדלה להיות, כאשר היתה בפי מבשריה הראשונים, “בת־השמים”, כי אם מטה־לחם חילוני. התרבות גופה חדלה להיות חזון ומליצה, כי אם מחוברה יותר לאדמה ורחוקה יותר משמי־השמים. היא היתה אם הדור ובת הדור. ברזל לוהט ניגר בעורקיה, ולא אמונה תמה; והשולט על הברזל וכחות־בראשית כאלה מושל גם בה, יוצר את תרבות הדור המקורית ומטמיע בלי חמלה תרבויות חלשות שמקורן באש־קדומים ואין להן חלק ונחלה בחמרי־בראשית. יצירות ספרותיות בודדות גם כשהן מחוברות לקרקע אינן תרבות־עם, וקל־וחומר כשהן תלושות. גם מיטב השירה אינו מתגלה בדור זה בחרוזים ובצירופי אותיות. האדם שר עכשיו בפחם, באש ובברזל, יוצר צורות בלבות סלעים ויוצר מראות חיים על פני מרחב־השדה וצמחי־השדה. בחפירת מנהרה יש יותר שירה מאשר ביצירה הכתובה השרה על המנהרה. והשירה החרותה על פני השדמה במחרשה היא נשגבה מהשירה הכתובה בקולמוס על דבר השדמה. בכל הרשויות האלה שמעשי בראשית נבראים בתחומיהן אין לנו יד, ואפילו לא שליטה בעין; לא רק שהן מעבר לשדה יצירתנו, כי אם אינן אפילו בשדה־הראיה של משוררינו ואמנינו. הנושא היחיד של שירתנו היא העיירה, ואף היא יונקת מהעבר, כי בהוה נתנת לנו היכלת רק לשיר על עיירה, אבל כוח אין לנו אפילו להקים סוכה נופלת כמוה…

ככה היא תמונת חיינו בהרבה מארצות פזורנו וככה עלולה היא להיות מחר פה תחת שמי־התחיה. אנחנו איננו מחדשים את נעורינו, כאשר אומרים אנו לעשות, כי אם מחדשים את הגלות ומפעליה. בצר לנו אנו נשענים על “המרכז הרוחני”. זוהי דרכנו מאז ומקדם. כאשר יעלה השער על המרכז הרוחני סימן שאנו יורדים מטה: יורדים ביכלת־היצירה ויורדים אפילו ביכלת מעוף־הדמיון. מהו היקפה של התרבות שאנו מצפים ממרכז רוחני. אם תרבות פרושה מעט חזון ומליצה והרבה תאולוגיה אולי תברא אף זו בדמות לקויה. אולם אם תרבות זוהי תרבות הדור, המקיפה את היצירות הגדולות במדע ובטכניקה, לא תברא בלי האדמה ועובדה. תרבות זו שרשה בחמרי־בראשית הבונים כלכלה לאומית בריאה, עם מלא ולא מעמד מתווכים. הטשרטר לא יבראה, ואפילו אם ינפוהו מחדש בשבע נפות. לגרמניה ואוסטריה היו טשרטרים על נפות אוסטמרק, טשכוסלובקיה, וטשרטרים מבוססים לא על נייר כי אם על תותחים אדירים; כלם נפצו ליד מחרשת האכר. מרכזי תעשיה רבים בסלובקיה עודם היום בידי גרמנים, ואדון היום הנהו זה שהיה עבד אתמול – האכר! בלודז ובורשה יש לנו חלק בתעשיה, ושליטה אין לנו עליה. בתל־אביב ובחיפה ובהדר־הכרמל אין לנו יתר בטחון. כרכים בנינו בכל תפוצות הגולה, וכרכים רבי אוכלוסין, אבל הם לא בנו את העם ואת תרבותו. ירושלים שבליטא הכילה שכונות, עבריות שלמות וטהורות מתערובות, גדולות מתל־אביב ומהדר־הכרמל. ובערי־התחום כל שכונה יהודית גדולה נמצאת ליד שכנתה הסמוכה באותו היחס שתל־אביב העברית ויפו הערבית נמצאות. אין חידוש איפוא בכרכים ובערים שאנו אומרים לבנות. כאלה בנינו, כל אחד מהם גדול באוכלסיו פי כמה מאוכלסינו בכל הארץ. סתם אוכלסים יהודים צפופים אינם מביאים את הבטחון החסר לנו. האדמה היא המשנה את הערכין הן בחומר והן ברוח. גם בימי־קדם היתה תרבותנו פרי־האדמה, והנבואה לא ירדה משמים ארצה, כי אם מאחרי מחרשת הפלח העברי עלתה מהארץ שמימה. ואדמה זו לא תחכה. מה שקל היה תמול קשה היום, ומה שעוד בגדר האפשרות היום יהי מן הנמנעות מחר. בינתים שלוחה היד הנעלמה וכותבת: מנה, תקל ופרסין…

בכל הדברים הנאמרים אין תורה חדשה, אבל יש בהם משום “משנה תורה” לקיים מה שנאמר: ושננת השכם והערב. התורה ידועה, אבל מה תתן ומה תוסיף אם גנוזה היא. גם אלה ההוגים בה ברוחם מפירים את מצוותיה במעשיהם. אנחנו מתנחמים כי אנו בכוח מציאות הפוכה נגיע אל המטרה הנכספה דוקא בהתחלה מהסוף. אולם המציאות מכזיבה יום יום את הפילוסופיה השגורה בפי רבים מחכמי הכלכלה שבנו, כי הקו העקום והזיג־זגי הנהו הקו הקצר בחיינו ודרכי־העקלתון הן המנחות אותנו למישרים. אחת היא אמת־הבנין למשק־היחיד ולמשק־עם. והיחיד לא יבנה גם בארץ־הבחירה את ביתו בשגעונות ובתהפוכות כאלה שהיה לנו לטבע שני בבניה הלאומית שלנו. בלי דאג קודם כל ללחם חקו שיהיה מובטח לו יום יום לא יטע פרדס אפילו פתח־תקותי כשימצא באי־בודד עזוב לנפשו; ובלי יסוד איתן לא בנה עוד איש בית אפילו בתל־אביב הנצבת כאילו – לפי דברת רבים – ככפירה חיה במציאותם של כל חוקי כלכלה. בדרך המקבלה בכל הארצות יחשוב היחיד גם בארץ את חשבונות עולמו ולפי חוקי הכלכלה השולטים ינהיג אותו כל עם מחונן בחוש טבעי טמיר המנחה אותו למישרים בלי חשוב הרבה. אנחנו מרבים להתחכם, החוש הטבעי הזה חסר לנו, ובלי מצפן נאמן נאבד בתוהו לא דרך. והמצפן שנוכל לבטוח בו זהו: שבו קבוע ונטוי המחט המגניטי בכוון הפוך לורשה ולודז. לא דפוס הבניה שלנו בגלות, דפוסים חדשים, דפוסי עמים טבעיים, לצקת בהם את התרבות והכלכלה הלאומית שלנו.

טבת, תרפ"ה

שלשה הם הנמוקים, שבהם נאחזים קנאי ההתישבות העירונית, בניגוד להתישבות חקלאית. חקלאות עולה על כל יחידה משפחתית באמצעים מרובים, אטית היא על פי התפתחותה, בית־קבולה מגבל מאד ואינה נענית איפוא לדרישות העליה התכופות. כל המדות האלה טבועות אמנם בטבע החקלאות, אבל חלופיהן אין לציין בתעשיה מתחילה. בתנאים השולטים, שארץ־ישראל נתונה בהם כיום הזה, – התעשיה היא גם אטית, גם עולה בהרבה כספים על יחידת־התישבות, וגם בית קבולה צר הוא. המעצורים בדרכי התפתחות התעשיה מרובים הם וקשים מאשר בחקלאות בכל ומכל: בכוח־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, בכשרון־העבודה של הפועל, בתוצרת חמרי־בראשית; בחקלאות יש לנו פירות־מונופולין המכריעים את הכף לצדנו במלחמת־התחרות, יש מסרת עתיקה ודרכים כבושות, בענפים ידועים כמו במטעים יכלים להראות גם על כיבושים חדשים שהם פרי נסיונות של עשרות השנים החדשות. בתעשיה עומדים אנו כלפני ארץ לא נחקרת, ואין להביא בחשבון אף גורם אחד מגורמי־התוצרת המקובלים שיהיה בו כוח מכריע לזכותנו במלחמת־ההתחרות.

השוק הפנימי. ארצות התעשיה הכבירות ביותר הן: ארצות־הברית באמריקה, בריטניה הגדולה, גרמניה; אחריהן באות צרפת, אנגליה ואחרות. כל אחת מארצות־התעשיה האלה עשירה היא באוכלסים חקלאים עצומי־כח הקניה. חלק גדול מתבואות התעשיה מוצא שוק פנימי ואינו תלוי בשוקי־חוץ. בשנת 1880¹ מנו בארצות הברית האוכלוסים החקלאים 56.4 אחוזים למאה ובנפש 35,507,656. בשנת 1900 מנו 51.3 אחוזים למאה ובנפש 38,949,745; ועוד בשנת 1910 הגיע מספר האוכלסים החקלאים באחוזים למאה 44.8 ובמספר הנפשות 41,230,058. האוכלוסים רבי־היכלת האלה היו המשענת העיקרית לתעשית־הארץ. עם כל משבר עובר בחקלאות, הגורר אחריו התשת כוח־הקניה של הפרמר, מתחילים להזדעזע גם יסודות החרושת. התעשיה אינה יכלה להשען על שוקי־חוץ בלבד. בשנים האחרונות בעלי התעשיה בארצות־הברית הם שבקשו את חיזוקה של החקלאות, כדי להגביר את כח־הקניה של הפרמר ולהרחיב את בית־הקבול של החקלאות לתבואות חרושת. בשנת 1882 מנו האוכלוסים החקלאים בגרמניה באחוזים למאה 42.5 ובנפשות 19,226,000; בשנת 1895 מנו באחוזים למאה 35.8 ובנפשות 18,501,000; בשנת 1907 מנו באחוזים למאה 28.6 ובנפשות 17,681,000; החקלאות הגרמנית יכלה כיום הזה לכלכל בתבואותיה למעלה מחמשים מליונים נפש. חקלאות עצומת־כוח כזאת משמשת בסיס איתן לתעשית הארץ המבטיחה קודם כל שוק פנימי בטוח לרוב תבואותיה, ואין לה אלא לדאוג לעודפים לשלחם על פני מים רחוקים. בריטניה הגדולה, המחבקת זרועות עולם, הלא הדומיניונים העצומים שלה בית־קבולה הטבעי לתבואות חרשתה. והדומיניונים האלה מה הם, אם לא אוכלסים חקלאים ברוב מנינם ובנינם. אפילו ארץ־האיים גופה, הירודה לכאורה בנוגע לחקלאות, עוד כוחה אתה לכלכל בתבואות שדותיה ח"י מליון נפש! חקלאות ממדרגה זאת היא גם בת כוח־קניה. אולם “ממלכת האיים המאוחדה” אינה מרוצה כלל בבניה הכלכלית הקיימת, המעמידה 25 מליון מאוכלוסיה ביחס לתבואות שדה ברשות תוצרת־חוץ והמצרה את שוק־הבית בשביל תעשית הארץ וגוזרת עליה ביחס לתבואות חרושת להיות תלויה ברובה בתוצרת־חוץ. מצות־היום איפוא באנגליה להרחיב את גבולות החקלאות, וממילא לאזן יותר את המשק הלאומי ביחס לכח־הקניה ההדדי שבין הכפר והעיר ולדאוג שכל אחד יהיה יותר סמוך על שלחנו ופחות סמוך על שלחנות אחרים ולהיות תלוי בהם.

ככה הנהו היחס בין אוכלסי העיר והכפר בארצות־התעשיה המופתיות. בארצות התעשיה ממדרגה שניה אוכלסי הכפר הם ראשונים במנין בהחלט. רוסיה מונה כ־80 אחוזים אוכלסים חקלאיים, שמספרם מגיע למאה מליון. צרפת ואיטליה, כל אחת מהן מכילה רוב חקלאי המונה עשרות מליונים. המדינות האחרות שהציבו להן למטרה לפתח את מקורות התעשיה בתחומיהן הן ביסודן ובשרשן חקלאיות. הכפר המחונן בכח־קניה הנהו גם ערובה נאמנה בבית־קבולו לתבואות חרושת. כל תעשיה לאומית מתחילה לבנות איפוא בגבולות ארצה על יסודות נאמנים ואיתנים, ביחוד כשקביעת תעריפים על סחורות־חוץ מגן לה בכוח החוק בפני ההתחרות. חקלאות חזקה נושאת את עצמה יכלה לשאת בכלל על גבה עודף־מחירים הנעמסים עליה בכוח תעריפי־מגן, וביחוד שמחר תגבה חוב זה מהתעשיה גופה כאשר תתחזק. זוהי השפעת־הגומלין בין התעשיה והחקלאות.

תבואות מונופולין. כל אחת ואחת מארצות־התעשיה כבשה לה שווקים ידועים לתבואותיה בזכות מונופולין ידוע הניתן לה בכוח טבע הארץ או בכוח טבע אנשיה. במלחמת ההתחרות מכריעה תמיד הסחורה הטובה באיכות, או הזולה במחירה, או המחוננת בשתי הסגולות כאחת. התעשיה זקוקה לחמרים גולמיים ולכחות־בראשית: למכרות פחמים, לברזל ולמתכות אחרות. בכוח הפחמים האצורים באיי אנגליה נהייתה החרושת שם ראשונה במעלה וראשונה במנין. יותר קל ויותר זול להעביר צמר־גפן ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים וברזל מאנגליה למצרים. השולט על אוצרות הטבע האלה המכילים כחות־בראשית, כקיטור וחשמל, שולט ממילא על תעשיות כאלה התלויות באותם הכוחות. לחנם ינסו בחוּקי־אנוש כמו תעריפי־הגנה להסיג את גבולם. דוגמה חיה: גרמניה לפני המלחמה ואחריה; עם הרוהר ושלזיה, ובלעדי החבלים האלה. הכשרונות המיוחדים של הגרמנים, כוח־התמדתם, חריצותם וברזל־רצונם לא יועילו להם בלי הפחם והברזל הטבעי.

כשרון־העבודה. כל עם מחונן בסגולות עבודה מיוחדות, ומדרגות, מדרגות להן. הפועל האנגלי, האמריקאי, הגרמני עולה במדרגת חריצותו, ערותו, זריזותו וכוח־התמדתו על הפועל הסלווי. כתוצאה משאר־רוח זה מוציא הוא מתחת־ידו דברים מתוקנים ביותר וזולים ביותר. ארצות השולטות במדה אחת על חמרים גולמים שוים או על כוחות־בראשית שוים אינן שוות בכל זאת במעלת יכלת ההתחרות, אם יש הבדל ניכר בין סגולות החומר האנושי היוצר את הנכסים העוברים לסוחר; והעובד היוצר הנהו הכוח המכריע האחרון בשאר־סגולותיו במלחמת־ההתחרות, ולפעמים הנהו אב־גורם ביצירת תעשיות שלמות. תעשית השעונים בשויצריה, ליטוש האבנים הטובות בהולנדיה, תעשית מכשירי־מעבדה ידועים בגרמניה כמו: מכשירי־ראיה, מקרוסקופים, מאזנים חימיות, צלמוניות, – כל התָעשיות האלה שרשן ויסודן אינם טבועים בטבע חמרי מונופוליון ראשונים המונחים בטבע ארץ זו או אחרת, כי אם אך ורק בטבע העמים האלה ובסגולות מורשה. דורות שכללו מקצועות תעשיה אלה, דורות העבירו מאבות לבנים את המלאכות הדקות האלה ואת הסודות הכרוכים בהן. סגולות עם: חריצות מיוחדה, טביעת־עין חדה, קפדנות כחוט השערה – סגולות שיש להן אולי טעם לפגם בתעשיות אחרות יש להן טעם לשבח וכוח מכריע בתעשיה זו. גם תעשית הצבעים בגרמניה אינה תולדת חמרי מונופולין גולמיים המונחים בטבע הארץ, כי אם נוצרה בכוח טבע העם וסגולותיו. מתחרים ממדרגה ראשונה כהבריטים והיאנקים קמו על הגרמנים בימי שלום, וביחוד בימי המלחמה, כאשר ידם היתה על העליונה וחסמה את כל המובאים והמוצאים לשוקי העולם בפני אויבתם, ולא יכלו למתחרם העז. ועוד כיום הזה מוציאים סכומים עצומים בבריטניה לפתח תעשיה זו, והגרמנים אף־על־פי־כן עומדים בראש למרות המכות שהוכו ולמרות הדעה המקובלת באנגליה, כי שורש תעשיה זו צמח באנגליה והגרמנים הוציאו סוד זה. צרפת מוציאה נייר דק מסוג מיוחד, עדין מאד ורך, ובימי המלחמה נסו בארצות הברית באמריקה להעביר תעשיה זו מצרפת. הביאו מומחה משם שגלה סוד והתחיל להכשיר פועלים למטרה זו. אולם נייר “ענוג” זה זקוק גם לידים “ענוגות”, אטיות על פי טבען, ולא אמפולסיביות ומהירות־התנועה כידי הפועל האמריקאי. פועל זה, העז והמהיר, לא יכל להסתגל לאטיות זו, והתעשיה נכשלה, אחרי שהשקיעו בה סכומים עצומים מחסרון פועלים מתאימים. הנה גם ההסתגלות לאטיות לא פחות קשה היא מאשר הסתגלות למהירות, ובמלחמת־ההתחרות לפרקים מכריעה סגולה זו ולפעמים הסגולה השניה, ושבירת־הרצון הכרוכה בהסתגלות מלאכות ידועות ואומנויות־יד דקות אפשרית ליחיד, אבל לא לצבור. עד היום לא יכל עובד־האדמה העברי לסגל את עצמו למחרשה הערבית בגלל אטיותה. לעומת זה הפלח הערבי מסתגל על נקלה למהירות התנועה שבמחרשה המודרנית.

שם טוב. יש תבואות־חרושת ידועות שזכו לשם טוב ויצאו להן מוניטין בכל קצוי תבל. גם כשיעלה בידי מפעלי חרושת ידועים לעשות כמתכנתן לא על נקלה יצליחו לדחקם בשוק. כיבוש חלקים ידועים בשווקים לא יעלה בלי הוצאות מרובות ובלי עמל ויתרון בינה בטכסיסי מלחמה. הארג האנגלי הנהו מעין “פרי־הלולים” שכל עין פונה אליו; סוד־עשייתו שמוּר מדורות בארץ־האיים, וכמתכנתו, כנראה, אי־אפשר לאחרים להוציא סחורה לשוק. אבל מתחכמים לחקותו להשתמש בשמו הטוב ולאחז את עיני הקונה ולגנוב את דעתו באורחות עקלקלות. בחיי יום יום הרגילים מקובלים להבי הפלדה של ג’ילט, ולא על נקלה יתרצה הקונה להחליפם בתערים אחרות ולעשות את זקנו אף יום אחד נושא לנסיונות. “סיגרי מצרים” נחשבים למעולים ביותר, והמעשן אינו רוצה אף לרגע קט, כדי עשן עובר, להפר לו תענוג העישון בנסיונות חדשים. כיבוש שווקים קשה ככבוש ארצות במלחמה; וגילוי שווקים הם כגילוי ארצות חדשות כיום הזה – היש פנה בעולם שעוד לא נגלתה?…

כששני רצים בעלי כשרון מהירות שוה מתכוננים להתחרות עליהם לדייק יפה להתחיל ברגע אחד. כשהאחד יקדים אף לשעה קלה, לעולם לא ידביקהו המפגר. ביניהם ישאר מרחק קבוע. וקל־וחומר אם המקדים עודנו רץ יותר מהיר במלאכתו. המפגר יכל להשיג את המקדים רק כשיודע הוא סוד קפיצת־הדרך.

תנאי התעשיה בארץ. ביצירת תעשיות בארץ הננו משולים לשני הרצים, שהמקדים נחן גם ביתר כשרון מהירות. אנחנו איננו יכולים להיות משולים ליהודי לודז בשעתם, שלמצער יצאו בשעה אחת עם “הרצים המהירים”. אנחנו אחרנו בעשרות שנים, ובינינו ובין ארצות תעשיה מפותחות רב־המרחק בזמן, בדרך – ובכשרון־הריצה. איננו מזוינים בארץ זאת ואיננו מצוידים כיוצאים למערכה כבדה, ועם אויבים מזוינים מכף רגלם עד קדקדם בכל נשקי הדור הכבדים.

אין לנו פה שוק פנימי, אין אוכלסים חקלאים: לא במנין ולא בכובד משקלם. חצי מליון נפש – אלה הם כל אוכלסי השדה בארץ זאת, וכוח־קניתם, לפי מעוט צרכיהם ומעלת־חייהם, למטה מאפס. סוריה היא בספירת־ההשפעה של המסחר הצרפתי, ולחנם אנו קובעים את הארצות הסמוכות האלה בספירת־השפעתנו. “כיבושי דוד” והזכויות ההסתוריות התלויות בהם לא יכריעו את הכף ביום דין. תינוק של בית־רבן מבין, כי צרפת אינה מזוינת במנדט בכדי להשכיל ולהאיר את עיני העמים החוסים בצלה ולפתוח שווקים לבני “עם־סגולה”. מאחורי המנדט עומד ומצפה הקפיטל הצרפתי לראות פרי חלף עמלו. הגבולים יהיו גדורים ומגודרים בחוטי־ברזל בלתי נראים, רשתות רשתות, ולשוא יהין עז־הרוח לחדור שמה. למצרים לטושות עיני קפיטלים אחרים, עצומים מאתנו בכוח, בנסיון ובלימודי טכסיסים. לקרבת המקום אין ערך כיום הזה במלחמת ההתחרות. המרחקים קרבו. הרדיוס התכוץ. אוסטרליה הרחוקה מכה אותנו בשווקי־בית בתבואות שדותיה: בחטה ובחמאה, באשר אדמתה מוציאה יבולים יותר גדולים ועובדיה עולים עלינו ביתרון־דעת וחריצות־המעשה. הטיב והזלות הם הפותחים לתבואות שוקי־עולם, ולא הקמוץ שמקמצים במשלח התבואות הודות לקרבת מקום. ארג אנגליה או אפילו אוסטריה, אם יהיה טוב או זול במקום תוצרתו ישא בהוצאות משלוח יתרות ויכה את הארג שלנו בארץ גופה, ואין צריך לאמר בארצות הסמוכות. הנעלים המובאות מהחוץ הן יותר זולות מתוצרת הארץ. אף הקימוצים על משלוח הסחורות אינם יכלים לבא בחשבון, מפני שהחמרים הגלמיים בכל, מכל, כל, הם תוצרת חוץ ולא תוצרת בית ועמוסים הם ממילא הוצאות משלח רבות הכרוכות בהעברת החמרים הגלמיים ממקום מוצאם הנה. ולנו אין לא הקפיטלים, לא האמצעים, לא המכשירים, לא הפועלים המנוסים העומדים ברשות כל תעשיה ותעשיה מפותחת. לתעריפי הגנה יש טעם כשישנם אוכלסי שדה בעלי כוח־קניה, היכלים לשאת על גבם מעמסות של עודפי־מחירים. האכר שיש ביכלתו לקנות חליפה טובה מתוצרת־חוץ בשלש לירות, זוג נעלים יפות בלירה, רהיטי בית יפים ופשוטים בעשר לירות קונה חליפה יותר פשוטה, נעלים יותר פשוטות וכלי־בית פשוטים באותם המחירים הקצובים לכל דבר. אולם אם האכר אינו יכל להוציא אלא שתי לירות לבגדים, חצי לירה לנעלים, ואיזו לירות לכלי־בית, ותוצרת־הארץ אינה יכלה לספק במחירים כאלה אפילו צרכים פשוטים, הלא אין לאכר לא להתהלך ערום ויחף ובחוסר־כל. במעלת־החיים הנהוגה בתוקף חוקי הכלכלה השוררים בחקלאות ירוששו תעריפי ההגנה את האכר, והרחב לא ירחיבו את בית־הקבול של השוק לטובת התעשיה. בלי אוכלסי שדה בעלי־כוח קניה אין תקוות רבות להתפתחות תעשיה גדולה עם תעריפי הגנה ובלעדיהם.

חסר לנו איפוא יסוד ראשון: אוכלסי הכפר. וחסרות לנו אבני־הפנה האחרות: חמרים גולמיים וכחות־בראשית. כחות המים המוּבטחים בודאי צעידונו קדימה, אבל אין לראות בהם את פעמי המשיח, על כל פנים קפיצות־הדרך המשיחיות. שויצריה וארצות סקנדינביה לא היו לארצות תעשיה ממדרגה ראשונה עם כוחות מימיהם האדירים. והלא אין לנו גם להתמם ביותר ולחשוב כי מלבד אשדות־הניגרה אין כמי הירדן לעוז ולחשמול בכל העולם…

עד היום אין עוד להראות לא על תעשיות שנעטרו בהצלחה בניגוד לחקלאות ולא על תעשיות שסדרו משפחות עובדות באמצעים מועטים. אדרבא. ההתחלות האחדות מוכיחות, לדאבון לבנו, את ההיפך. פה ושם מתנוססות מצבות זכרון על שרידי חורבות ישנים. והתחלות המפעלים החדשים כ"טחנות הגדולות", “שמן”, “נשר”, “סיליקט”, “מלחי עתליט” בולעות סכומים עצומים, שאם יחולקו על מספר המשפחות העובדות בתעשיות אלה יצא אותו הסכום שעולה סדור משפחה בחקלאות – מאלף עד אלפים לי"מ; ויש ענפי תעשיה שהסכום העולה על סדור משפחה מתקרב לסכום העגול של 3000 לי"מ! בהתלהבותנו כי רבה ובדמיוננו כי עז הננו תומכים את יתדותינו בתעשית־הבנין רבת־הקליטה. אבל קליטת העיר הקיימת וההולכת ונבנית בלי חרושת, בלי שווקים בטוחים, בלי חקלאות בתחומיה היא חסרת כל ממשות. חיים מיד לפה מחסכונות שהובאו מהחוץ; והבתים הנבנים תלויים באויר, וממילא התעשיה הניזונה מבניני־אויר כאלה תלויה בעצמה מחסכונות שמקורם הראשון נעקר, ומקורות חדשים לא נבראו, הלא הם בנינים באויר…

ובאין גורמי התוצרת העיקריים בארץ עלינו להיות מתונים בדין ביחס לחקלאות ולהיות מתונים במשפטנו ביחס למהירות התפתחות התעשיה ולכוח קליטתה. בנין ארץ לחוד ופתרון שאלת העליה לחוד. הכשרת תנאים לעליה בעתיד לחוד, ועלית־ההוה לחוד. לא ביום אחד תבנה ארץ, יבנה עם, ולא ביום אחד נעשית ארץ לבית־קבול מוכן לעליה. וגם התעשיה, גם החקלאות אין בכוחן לפתור את שאלת העליה, כי אם להכשיר תנאים לעליה.

כטבע החרושת כטבע החקלאות מחייבים איפוא צעדים מתונים, אמצעים עצומים, שיטה טכסיסית מדודה וזהירה, כיבושי מדע וטכניקה וכיבושי שווקים, ועל כלם – כיבוש עצמנו: בריאת רוח חדשה, ומוח חדש, והלך־נפש אחר. מערכה כבדה מאד העלולה לחתוך את גזר דיננו לחיים ולמות לפי המעמד שנחזיק בכשרון ההתחרות. ואם עלינו לקבל את מתינות הצעדים כגזרה מן הטבע, אל נבנה, למצער, בלי יסוד נאמן ואיתן. והיסוד הזה הנה עבודת־האדמה, רבוי אוכלסי־השדה, הרמת מעלת־חייהם, הגברת כוח־הקניה שלהם. על הכוחות האלה תיוסד תעשיה מתחילה, ובתקפם תחיה, תתפתח, תתבצר ותתקים.

הקפיטל הלאומי המתרכז כלו, בלי נטיות ימינה או שמאלה, בבנין החקלאות מבצר הוא ממילא את התעשיות המתחילות. חמרי תעשיות־הבנין הנשלחים לכפר נהפכים לנכסי־צאן־ברזל: מחוברים לקרקע ומוצקים כמוה. בהם נבנית כלכלה לאומית נושאת את עצמה היוצרת חמרי־בראשית, לא כרבים מבניני העיר הניזונים מספסרות שאפילו היא אוירית היא על פי טיבה. הקפיטל הלאומי המתפרט לפרוטות ותומך בתעשיות פרטיות לא תמיד בונה הוא את החקלאות שלנו. נהפוך הוא. אנו לא דאגנו בעוד מועד להתקין את סעודתנו בערב שבת כדי שנאכל בשבת. באוכלסי העיר המלאכותיים מבצרים אנו אוכלסים אחרים ולא את עצמנו. למי עושר ממקורות השפע של העיר – לאחרים; למי אוי ואבוי – לנפשנו ובשרנו. אף לתעשיות חקלאיות אין אנו מוכנים. כשמפתחים אנו תעשיות לספירט – לא אנו נכלכל בחמרים ראשונים תעשיות אלה; כשנכונן תעשית שמורים לירקות ופירות – לא אנו נספק צרכי תעשיות אלה בפירותינו; לא אנו נכלכל את “שמן” בתבואות שדותינו; אם תיוסד בארץ תעשית סוכר שתוכל לכלכל כאלף משפחות נהיה מוצגים ככלי ריק בלי שטחי אדמה מתאימים, בלי ידיעות מוכנות, בלי חקירות מוגמרות. אנו הוזים על תעשיות, ומסיחים את הדעת ממושגיהן האמיתיים; כי תעשיה שאנו יוצרים פירושה תעשיה לאומית, שתיברא במוחנו ובידינו אנו, כלכלה לאומית שתהיה אחרת על פי תכונתה מהכלכלה הגלותית. ותעשיה לאומית שביסודה ובשרשה מחויבת היא על פי טבע הארץ להיות חקלאית, פירושה יצירת החקלאות, וחקלאות לא תתכן במגרשי תל־אביב ובהדר־הכרמל; כי אם על פני רחבי השדה, ואת השדה הזנחנו, הזנחנו. שעות־כשר גדולות החמצנו בהיות עינינו נשואות לתמרות־העשן של בתי־החרושת, היינו כמפקד שהפסיק את ההתקפה עד שיוזל אבק־השרפה. אבל לקינו כפלים. אבק־השרפה לא הוזל, והמערכה עוד לפנינו כבדה שבעתים משהיתה…

עוד לפני חמש שנים יצאה קריאה: קצרו את החזית, אל תתפזרו, עזבו עמדות, והתבצרו באחת! מפקד שעיניו בראשו אינו מסיע מחנות ברצון טוב תחת מטרות אש התותחים, כי אם ברגעי המנוחה. תחת מטרות אש המנוסה והבהלה הן בנות־לויה טבעיות להנסים על נפשם; בהגיון ובתוכחת־מוסר לא יעצרו בורח מפני הסכנה. ואנו הלא יודעים כי הגלות במזרח היא כהר־געש המריק מתקופה לתקופה את לבתו עלינו. בשעת התפרצות כזאת הכרחית היא המנוסה, בלי משטר, בלי סדר, בלי הגיון. תוכחות מוסר על ספסרות, על חיי עבודה ועמל הם כמים על ברזל לוהט. אין מרפאים נגועי־קדחת בלחישה על המכה. מחפשים לעקור את הגורם, וממילא באה הרפואה. מיבשים את הבצות, קני היתושים. ונגעי־החברה נרפאים באותה השיטה הקבועה כחוק ברפוי מחלות הגוף. עקירת מקורות החטא וממילא יתמו חוטאים. לזעזועים אלה היינו צריכים להיות מוכנים ולהכין מקלט לנמלטים. ובידינו היה גורלנו להיות במדה ידועה אדוני המצב. היינו יכולים לשלוט על שטחים רחבי־ידים מוכשרים להתישבות, מחולקים לרבועי שחמט ולהפנות חלק מהעולים אל הכפר. האמריקנים קוראים גם מטעי תפוחי זהב בשם תעשיה. מדוע גרועה תעשיה זו מאחרות? פירות־מונופולין, שוק בטוח, דרכים כבושות בעבודה ובמסחר. משפחות לאלפים יכלות למצא את מחיתן ב"תעשיה" זו. יכולים לחיות חיי עיר במדה ידועה; הטכניקה החדשה נותנת אפשרות לבנות בתמונה זעירה תלי־אביב “פרדסניות”, כמקובל בקליפורניה, עם רשתות דרכים מתוקנות, עם אותם המרחקים הרחבים בין העצים המעבירים מן העולם “עבודה זולה”, באשר הטרקטור ממלא את רב עבודת־הידים, מבלי אשר תפגם דרגת האינטנסיביות, ואפשר אפילו לטייל במוביל ארוכות וקצרות בין שורות הפרדס. יש עוד “תעשיות” דומות במקצוע המטעים. יש כר נרחב למחפשי “תעשיה חקלאית”. אבל העולה מן הגולה וביחוד הנמלט מהגולה לא ייצר אותן בשעת מנוסה, כי אם עליו למצא קודם כל אדמה מוכנה ותנאים ידועים מן המוכן.

הנחשול הראשון טרם שכך, ועוד רבים שיקומו עלינו. הקברניטים בהולים ונבוכים כטרופי הסערה. חוקי הכלכלה השולטים בכל הארצות והמדינות לא ישאו פנים גם לנו. הזורע רוח יקצר עמל, והבונה בלי יסוד – ביתו יתמוטט. החסכונות שרבים מהעולים הביאו אתם יתמו באין נקודות־אחיזה להם ובאין דואג למקורות־שפע חדשים. טבעית היא הנטיה של אותם העולים שגדלו בתעשיות שונות ושולטים בהן לטעת אותן בארץ ולהיות חלוצים להן. דרכם תהיה ארוכה ומלאה מכשולים, ומלחמתם תהיה קשה. אולם זוהי מנת חלקם של כל כובשי־דרך, כל אחד לפי דרכו אם הנהו חלוץ־השרירים, חלוץ־המחשבה, חלוץ־מפעלים כלכליים וחלוץ־הקפיטל. כובשי־הדרך האלה יהיו לנו מה שהיו הכובשים הראשונים בחקלאות, הם יבראו מסרת, יכבשו לאט לאט שווקים ויוסיפו אבני־בנין לכלכלה לאומית בריאה, ויכשירו תנאים בריאים לעליה. אולם עולים כאלה השולטים במקצוע התעשיה מתי מספר הם. הרוב אינו יוצר התעשיה ואין לו ממדות החלוץ. לרוב דרושות דרכים כבושות ושוות לכל נפש. והחקלאות למרות פגעיה עודנה הבטוחה ביותר, הגלויה ביותר, הנאמנה ביותר למחזיק בה. יש לה פירות־מונופולין, יש לה שווקים כבושים, יש לה מקורות־מחיה נאמנים, יש לה מסרת עתיקה ומסרת חדשה. עוד היום יש יותר חשבון להשקיע כספים בפרדס מאשר לשלם אלף לירות בעד מגרש בתל־אביב. חקלאות מתוקנה ומאוחדת בשטחים רחבי־ידים, מרוכזת ביחידה כלכלית גדולה, הנה עוד היום כוח־הקליטה היותר רחב, היותר מהיר, היותר בטוח בין מקורות המחיה השונים שבארץ.

טבת, תרפ"ה

אין מזל ל"כלכלה" בחיינו: לא למעשה ולא לעיון. בחיי־המציאות צפויה היא, כמדובר בפי כל, למשברים מתמידים באין עוזר ודואג. ואפילו ב"מלחמת העיון", שבה אין נעילת־דלת בפני לווים, ואין שווקים סגורים, ועודפי־תוצרת ותנודות שערי־כספים, אין הכלכלה מוצאת את דרכה. בתפיסת גורמי מחלה נפוצה כקדחת, למשל, הרחיקו לכת אפילו הדיוטות שברפואה, מאשר מומחים בכלכלה לאומית בתפיסת גורמי המשברים התמידיים. לא יעלה על דעת איש לראות במעלת־החום הגבוהה של החולה את גורם הקדחת; החום הוא תוצאה. ובאספת הנבחרים בקשו רבים לראות את גורם המשבר הכלכלי ב"טמפרטורה הגבוהה" של הפועלים, או בזו של נותני־העבודה, או “בסביבה הקרה” של הצבור הרחב המקפיאה את התלהבות “היזמה הפרטית”. אלה הם חזיונות־לואי המכבידים לפעמים בשעת התנגשות־האיתנים: ההון והעבודה. אולם הגורמים האמתיים הם בעמקי־השורש ולא בענפים הנראים.

למעשה אין אנו אדונים לגורמים הכלכליים בישובנו להטותם לחפצנו גם אחרי עמדנו על טיבם ואופים; הבריאה אשר לפנינו באה בסערה ובהתפרצות תחת לחץ רבבות אטמוספירות מבחוץ; מתוך התוהו־והבוהו היא מתהוית. ואף־על־פי־כן טוב שנעשה חשבון־הנפש לעצמנו, וטוב שיהיה אור, למצער, בחדרי־ההכרה העיוּנית. אם אין מתחילים לניר ניר, לא יקצרו לעולם. אספת־הנבחרים פחדה משום־מה מפני הארות אקדמיות. פחד שוא. פרלמנט אין אנו יכולים עוד להיות בין כה ובין כה; באשר כל כוחנו לעוץ עצות ולדרוש דרישות, וחסרי־אונים אנו לחוקק חוקים ולהטילם על הצבור. נהיה, למצער, אקדמיה, שנדע את אשר לפנינו. ובהתבהרות־הכרה יש גם התחלה מעשית. העולים נמלכים בעסקני הישוב ביחס למפעלים שהם אומרים ליצור. רצון הישוב הקיבוצי בכוחו להנחות רבים לאורחות נאמנים, אם הוא בעצמו ידע את האורחות האלה. והשאלה המחכה לפתרונים היא: איך לכוון את ההון הפרטי לצנורות כלכלה לאומית איתנה ובריאה, שלא רק תוכל לשאת את עצמה, כי אם גם תשא על גבה משאות נוספים מבחוץ.

חברי ד"ר ארלוזורוב ציין באספת־הנבחרים בהרצאתו על המצב הכלכלי את המשברים המתמידים כחזיון טבעי: חזיון הגאות והשפל. הים לא ינוס, חלילה, ולא ישאירנו בחרבה; החליפות והתמורות שבו אינן תהפוכות וקטסטרופות, כי אם מונחות בטבעו. וזרח השמש ובא השמש: חזיון יום יום. סדרי־בראשית, איפוא, שאין בידינו לשנותם, ואין לנו אלא להסתגל אליהם. ואמנם כל ארץ נושבת חדשה צפויה לזעזועים כלכליים חולפים. זריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, נצחונות וכשלונות היו גם בקליפורניה העשירה ובאוסטרליה ובקנדה האדירות. אין כוח־הקליטה של ארץ, ואפילו זו של האפשרויות הבלתי מוגבלות, ניתן להשקל בדיקנות כחוט־השערה על מאזני־חימיה. מן ההכרח, שמזמן לזמן עוברת העליה על גדות יכולת־הקליטה, וכתוצאה מתחולל משבר בצורת זעזועים ידועים. אין תעשיה חדשה, ואפילו זו הנבנית על תבואות־מונופולין, כובשת שווקים כהרף־עין; אין ענפי־חקלאות חדשים מכים שורש בכוח מטה־קסמים, ואין פירותיהם כובשים מיד לבבות צרכנים. תנודות וזעזועים הם איפוא חזיונות־לואי טבעיים והכרחיים בישוב מתהוה, היוצר לו כלכלה לאומית חדשה; אותם אנו מציינים במשל לקוח ממראות הטבע: שפל וגאות. אולם אנו יוצאים בכלכלתנו הלאומית מגדרי־הטבע. אין אנו בבחינת ים המחתיר אל החוף ומשאיר חליפות בחרבה. במי־המנוחות שלנו אנו זורקים אבנים, מכים גלים, וקוראים לתופעה מלאכותית זו בשם “גאות”; וכאשר יכלה כוחנו, והגלים המלאכותיים ישכו, ואו נתקלים באבנים שזרקנו אנו בזחיחות־הדעת: אין דבר, ה"שפל" בא!…

ה"שפל" לא בא, באשר ה"גאות" לא היתה אלא תרמית עינים וחזון־בדים של פאטאמורגנה. אין אנו בונים על החול; אנו בונים באויר; ולא מפני שאין אנו משתקעים כולנו בחקלאות, ומפנים את עצמנו גם לענפי כלכלה אחרים. אין החקלאות רואה בעיר את צרתה המהפכת בחררה שלה. הרבה ענפים בחקלאות זקוקים לעיר ומתברכים בכוח־הקניה שבאוכלוסי־עיר חזקים. הרעה היא: העיר אינה עיר! בשדה־התיווך היא מתפשטת, ולא בשדה־התוצרת. ובארץ, עם אוכלוסים דלים במנין ובבנין, אין בין מי לתווך. ברוכה היא לנו “התעשיה הכבדה” שלנו, וערכיה אשר תיצור יגבירו את כלכלתנו הלאומית ויחסנוה; היא אינה זולה אמנם מהחקלאות, כאשר ינסו הקנאים לה לטעת אמונה זו בלבבנו; המספרים מוכיחים ההיפך; אבל היא נחוצה. בתעשיות כמו סיליקט, נשר, הטחנות הגדולות, שמן, מלח, גדול החיוב, מפני שכולן עומדות גם על חמרים גלמיים הנמצאים בארץ. תעשיות דומות, היוצרות תבואות־מונופולין, המונחות בטבע־הארץ ובטבע היצרן והפועל העברי, תגענה לתכלית הנרצה, אם כי גם הן תהיינה צפויות בראשית צעדיהן לזעזועים עד אשר תהיינה בנות־התחרות; אולם זעזועים כאלה מונחים בטבע ברייתן. תעשיות כאלה ראויות להגנה ולטיפוח, וזקוקות להם; יש צורך להן בהקלות ידועות כמו שחרור ממכס על חמרים גלמיים המובאים מהחוץ, הוזלת ההובלה ברכבת וכיוצא, ויש טעם בדרישות על הקלות כאלה. אחרים הם סוגי התעשיה, ששרשם ויסודם הם ב"פנטסיה" מובאה מהחוץ ולא בטבע־הארץ, יש בקרבנו חובבי לחם־שיפון, הרוצים לראותו דוקא מוצא מהארץ הזאת; יש קנאי דיסת־כוסמת הרוצים לראותה דוקא גדלה באדמתנו; מה לעשות, והארץ אינה נענה לדרישות ולהרגלים מובאים מהחוץ, ובקשיות־ערפה דורשת היא שיסתגלו אליה ולא להיפך. וכך גם בחרושת. אין הארץ מחויבת להענות להרגלים ידועים במשלחי־יד ידועים, שעולי־גולה מביאים אותם. אין נייר לבן ומעטפה צבעונית המצטרפים לחוברת מתקדשים ב"תוצרת הארץ" מפני הכתובת העברית הנדפסה על גבי המעטפה; אין סממנים מובאים מהחוץ מתקדשים בשם זה, מפני שאיזו יד בוחשת בהם פה ושמה אותם כתערובת בקופסה המובאה מהחוץ ומדביקה עליה שם עברי; ולפעמים אין גם בוחשים ומערבבים, כי אם לוקחים תערובת מן המוכן ושמים אותה בקופסת־חוץ מוכנה. אין טעם לתוצרת־הארץ הזאת ואין תקוה לה שתמצא לה מהלכים. אפילו החמאה העברית, “שהורתה ולידתה בקדושה”, תדחק מצרתה באוסטרליה, אם מחירה יהיה כפול. כוח־ההתחרות צריך להיות טמון בתבואה המוצאה לשוק, ואין להשען על מכסי־מגן פנימיים. אין להעמיס על צרכן דל כוח־קניה משאות מחירים נוספים. מפני שהצרכן בארץ ברוב מנינו צריך לשלם מכס זה ממנת־מזונותיו הקצובה לו בדוחק, ולא ממנת־חסכונותיו כבארצות מתוקנות. מכסי־הגנה כאלה לא יתנו ליצרן דבר, באשר כוח־הקניה הדל בלי זה כשהוא לעצמו ירד לאפס והצרכן ירעב למזון־חוקו; היצרן והצרכן יחד יגועו איפוא ברעב. כוח־ההתחרות של תבואות אינו גדל עם קיצור־הדרך בלבד ממקור־התוצרת למרכז־התצרוכת. בחיבור הדרכים המודרני נצטמצמו המרחקים. אוסטרליה תתחרה אתנו בשוק־הבית בתבואות שדותיה למרות המרחק והוצאות ההובלה הכרוכות בו, אם לא יעלה בידינו להגביר את תנובת האדמה ולהוציא יבולים גדולים. התבואה המוצאה לשוק צריכה להיות נושאת את עצמה ב"יחוס־עצמה", הן בנוגע לאיכות והן לזולוּת, ולא להיות נשואה על “כפים לאומיות”, ולהשען על כל מיני משענות מלאכותיות. אם השוקולד יהיה קשה כמלט, והמלט ימס כשוקולד, לא יגינו עליהם מפני הפגעים המלוים אותם שום “מלאכי־שרת”, “קמיעות” ונוטריקון וגמיטריאות בדמות “קת”א": קנו תוצרת הארץ!…

אף המסחר אינו פסול בכלכלה לאומית בריאה. אנו חיים במשטר קפיטליסטי קיים, ואין בכוחנו לשנותו. והמשטר הזה לא יתכן בלי מסחר בריא: אימפורט ואקספורט בתחומים מסוימים ובצנורות־חיבור קבועים הוא מסחר כזה. אבל פתיחת חנויות ללא־שעור מתיחסת על כלכלת “אלתר יקנה”ז". זוהי הגולה בכל צורותיה בלי כוח־הקניה של אוכלסים חקלאים מבחוץ. החנות מהפכת כל מגרש ל"עפרות זהב". כתוצאה באה הספסרות בקרקעות־עיר והפקעת־שערים; כבת־לואי באה התיקרות הדירות כדי שלשים וארבעים אחוזים משכר עובד. החנוני חי על מספר לקוחות דל, וכתוצאה מאמירים כל צרכי החיים ההכרחיים ביותר. בעד שכר־דירה בלבד משלם כל אחד, מלבד העולה על חלקו, עוד נוספות בצורות ובגלגולים שונים: לחנוני, לבעל־המלאכה, לרופא, למורה וכיוצא בזה. עם פתיחת חנויות מתחילה קדחת הבנין: “הגאות” בלשוננו, אולם הקונה הולך ו"מתפלג" בין העוברים הרבים, ועוד מעט ומספר החנויות יגדל עד ששבע יחזיקו בקונה אחד. לפי שעה חיים רבים ממנות־חסכונותיהם שהביאו אתם. אבל הפרוטות האלה הולכות וכלות מהכיס. התוצאה ההכרחית תהיה שקיעת מעלת־החיים לרגלי התחרות בלתי טבעית והתמוטטות היסודות. הדירות מתרוקנות, הבניה נפסקת ובעקבות הפסקה זו בא חוסר־העבודה. אבל הבניה המבוהלת לא היתה טבעית מיסודה. וכאשר יפול עוזר, וכשל עזור.

המסתכל מהחוץ בגידולה המהיר של העיר יתנה את אומץ־לב “המעפילים” וגבורתם. אולם העיר גדלה לא בכוח מקורות־תעשיה חדשים, ולא בכוח פיתוח מסחר בריא, ולא עם הרחבת גבולות החקלאות אשר מסביבה, העיר אינה גדלה בכוחות הטבעיים אשר מסביבה, כי אם “מתנפחת”. תמונה זו מזכירה, איפוא, מעפילים המרותקים למורה־דרך ההולך לפניהם בשבילים חלקלקים על פני קרחוני הררי־עד. כשמורה־דרך נאזר בגבורה ועינו חדה, מועילות העבותות שבינו ובין בני־לויתו; כשהנהו רפה־אונים וכשל־ברך, הוא גורר אחריו בעבותות האלה את מלויו לחשכת־תהומות. כולנו אנו בבחינת “מעפילים”, אבל המטה שעליו עלינו להשען אינו נעוץ בקרקע כי אם באויר. בזדון איננו לוקחים כבסיס מתחת רגלינו יצירת מקורות־מחיה, שהאחד ישא את השני. ואלמלי כל אחד היה מעפיל למצער, ביחידות, כי אז היו נופלים בודדים. אולם אנו מעפילים בציבור, מרותקים האחד לשני בכלכלה הנוצרת במקח־וממכר מגרשים, בקדחת־בניה, בפתיחת־חנויות בפרנסות־אויר, והחנוני הוא מורה־הדרך ההולך לפנינו, וכאשר יפול הוא, יגרור אחריו רבים ועצומים: את בעל־המגרש, את בעל־הבית, את הפועל ואת הצרכן סתם; מתאבן הכסף ושוב אינו ניגר. ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, היא צומת־העורקים בכלכלתנו הכללית המתהוה בארץ, ולכן כל פגע אשר יפגע בה מביא לידי “פרפור” כל הישוב. זוהי תמונת המשבר, ולא אחרת. כמעט שאני מתחרט על המשל הציורי שהמשלתי; יותר מדי מודרני הוא בשביל הכלכלה הלא־מודרנית הנוצרת על ידינו. מוטב להמשיל את המשל הישן־נושן: הסוסה שמעמיסים עליה משא כבד עד שהיא בעצמה נופלת ומפילה את רוכבה. רק שאין להמשיל: לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי אם – לסוסה בעגלת מנדלי מוכר־ספרים דמיתיך.

התעשיה הבריאה ברכה בה. אבל תחומי אפשרויותיה מוגבלים עדיין יותר מתחומי האפשרות בחקלאות. וכוח־קליטתה אטי הוא גם כן. כיבושי־שווקים אינם באים בסערה, כאשר לא תבא בסערה הגברת תנובת־האדמה. התעשיה אין בכוחה להענות לעליה מבוהלה, ממש כמו החקלאות; ולא כל תעשיה הצצה במוחות חריפים של “אדירי הקומבינציות”, דוגרי התכניות הגדולות, נקלטות באדמת הארץ. הרבה מהתעשיות מתות לא מפני “מעלת־החום” הגבוהה של הפועלים ולא מפני האטמוספירה הקרה של הקהל “שאינו קובע יחס”, כי אם מתוך מיתה טבעית; שיעוּר־ימיהן יחוצץ כשיעוּר חמרי־המזון הגנוזים בהן ממקורות־חוץ; ובאפס מקורות מחיה נוספים ובלתי־פוסקים תלכנה “בדרך כל הארץ”. גם על סלע יציץ הגרעין ברדת עליו הטל; אולם שיעור־ימיו כשעור המזונות הגנוזים בחוּבו לעובר, ובאין לו אפשרות להכות שורש בקרקע ולינוק ממקורותיה יתם. בתעשיות מחוברות לקרקע אין אנו נותנים עין. דוקא לאסור מלחמה בתוצרת ארצות השולחות הנה את תבואות־מונופולין שלהן. דוקא: “תבן לעפרים ומיחמים לטוּלה”. אין אסון אם נקנה תוצרת־חוץ מסוגים שארצות אחרות ע"פ טבען ניחנו בהן, ולעומתה נשלח תוצרת־הארץ לשוקי־חוץ, – תוצרת המונחה בטבע הארץ. חילופי־נכסים והתחרות חפשית. אולם אנו עושים את ההיפך. אוצרות הארץ טבעיים מוזנחים ומקורותיה אינם מתנצלים מקוצר־רוח ומחוסר־היקף. תעשיה אינה מתגלית דוקא בתמרות־עשן ואש; היא מתגלה גם בריחות־בושם ובצלילות־אויר. השקד, הגפן, התאנה ועל כלם תפוח־הזהב למיניו הם גם כן תעשיה; היא כבר עברה את חצי הדרך המובילה לכיבוש שוקי־עולם, ורק מחוסר התמדה לא עברנוה כולה. וההון הפרטי הלא עוד רב הדרך לפניו ורחב הכר על פני האדמה, ולמה איפוא עיניו נעוצות דוקא בספירות־האויר ובמרחקי המרומים?…

על החקלאות בארץ הוצא לעז. בהמת־המשא היותר חזקה אינה יכולה לשאת משאות כבדים אחרי קומה מחליה, בלי אשר תנתן לה מנוחה להחלפת־כוח ולהחלמה; הבעל שאינו דואג לכך יהיה אשם, כשבהמתו תכרע במצב כזה תחת משאה, ולא היא. בדרך־השאלה אפשר להסביר כך את רזון־אדמתנו: אחרי ניצול ממושך במשך אלפים שנה ואחרי עבודה קשה לא נתנו לה את האפשרות להחליף כוח ולהחלים. תהיה הסבה מונחת בענינו, בקוצר־רוחנו, בחוסר התמדתנו, בדלות כשרון־הסידור, בקדחת־הבהלה, שהיתה לנו לטבע שני; או ברבוי צרכינו התכופים, בלחץ רבבות האטמוספירות המעיקות עלינו, בשואות השונות המתחוללות כחתף על ראשינו. על כל פנים באורך־אף, בכשרון־עבודה, בהתמדת־הרצון גדולות הן האפשרויות באדמת־הארץ שתהיה מקור־מחיה לאוכלסים רבים וצפופים. ורק כאשר ידללו המקורות האלה ובחובנו יצטברו כוחות כדי “חיבוק זרועות עולם” נתחיל לנוע על מקורות־ניצול נוספים…

טבת, תרפ"ו

תורות משבר שונות מרננות עתה בראש כל חוצות. כולן יחד אינן עולות במעלה ובמשקל על תורות הרעש הנדרשות בימים האחרונים במסיבות זקני־שכם ותגרי־לוד.

איך מבארת התפיסה הפרימיטיבית את זעזועי הרעש? חמת אלהים נתכה על ראשי הבועטים במצוותיו במקום אחד וחננה את ילדי־שעשועיו במקום השני. קנאים מרחיקים ללכת: הם מחפשים גם אחרי החוטאים. אלמלא מוראה של הרשות היו בודאי גם מוצאים את החוטא והיו מביאים אותו כבימים קדמונים לקרבן־עולה לכפר את פני אלהים ולשכך את חמתו.

אנו, בנערינו ובזקנינו, כולנו בני־הדור, ספר היצירה גלוי לפנינו, ויודעים אנו לבאר חזיונות־ההויה וזעזועי־תבל ברוח העת והזמן ובדרך־הטבע. אנו יודעים כי כל כדור הארץ משול כביצה, למעלה קרום קשה דק שעליו אנו יושבים ובתוכו – “החלמון” – יורה רותחת ואש־תמיד יוקדת. ועם התכווצות הארץ והתפשטותה מזדעזעים כל היסודות. אנו יודעים כי לא השגחה עליונה, בחסד וברחמים בלבד, הצילה את המקום האחד וקברה תחת עיי מפולת את השני. כוח ההשגחה העליונה הנהו: ביסודות מוצקים ומלט חזק ומדבק ומסגרות ברזל. לעומת זה כפות מקומרות, שאין בהן דבק חזק, ומגדלים שאינם נשענים על עמודים איתנים יכולים עוד להחזיק מעמד בשנים כתקונן. אולם עם זעזועים ראשונים מתמוטטים הם לעפר.

כולנו גם שמענו על מין מכשיר הקרוי סיסמוגרף, ותכונתו לקבוע את מקום הזעזועים ומרחקם. המתקדמים מאמינים בודאי כי ברבות הימים יבשר אולי הסיסמוגרף גם את העתידות, והגיאולוג ידע לקבוע שעות הזעזועים בספירות התחתונות, כאשר התוכן מודיע מראש על לקויי־חמה ולקויי־לבנה והליכות מערכת צבא השמים בספירות העליונות.

אחרת היא תפיסתנו במערכות ההתישבות. הזעזועים מתבארים על פי “חכמת־שכם”. במקום חמת אלהים, – חמת הקפיטל! במקום חוטאים בועטים במצות־אל, – חוטאים במחנה הפועלים נגד הקפיטל הפרטי. כי יש חוקים קבועים בבנין “בית לאומי” ממש כבבנין בית פשוט, לא יעלה על הדעת; כי בית לאומי עם מגדלי־פאר וצריחים ממריאי־שחקים, רק בלי יסודות מוצקים ומלט חזק סופו להתמוטט ולקבר תחת המפלת רבים ושלמים – מי פתי ויאמין לתורות כאלו. הסברות מסוג זה רחוקות מן השכל הישר באזני משכיליו, כאשר ההסברות שלהם על הרעש רחוקות מהבנת היושבים בשער־שכם.

תאמרו: הלא באים חכמי כלכלה ובטרמינולוגיה רבת־שמות ועמוקת־רעיונות מעמידים אותנו על סבות המשבר. בל תבעתנו הטרמינולוגיה הזאת. היא יונקת מקריאה שטחית באנציקלופדיות עמוקות. הדיוט שיבוא לרפא חולים עפ"י פרקי רפואה מאנציקלופדיה יעביר את חוליו לעולם האמת. וככה היא תורת־הדיוט הדורש על התישבות על פי “אנציקלופדיה בריטניקה”. קורא כזה יודע על סיסמוגרף, טליסקופ, ברומטר, טרמומטר ומצלצל בשמות האלה, אולם נעדרת ממנו הדעת איך משתמשים בהם. וכשתולים סיסמוגרף על הקיר, וברומטר שמים באדמה, וטילסקופ מכוונים לעננים שחורים, וטרמומטר בשערות ראש החולה אין הכלים האלה מראים את האותות; ואין יודעים ממילא לא מהלך הכוכבים, ולא מקום הזעזועים, ולא לחץ־האויר, ולא מעלת־החום, ככה באים האותות המתעים בדרכי ההתישבות, כאשר מכשירי־המדע נמצאים בידי קוראי אנציקלופדיות ששמעו את שמעם ואינם יודעים איך להשתמש בהם.

בהתישבות שולטים אותם החוקים השולטים בביאולוגיה האמפירית. אין שני נסיונות עם גורמים נעלמים נעשים בבת־אחת, באשר האחד סותר את השני. אם חפצים לחקור את האדמה על טיבה ופוריותה משתמשים במינים הידועים בסגולותיהם. כשבאים למקור גידולים נעלמים בסגולותיהם, נותנים עין באדמה אשר סגולותיה הן ידועות. מינים נעלמים ואדמה נעלמת אינם מובילים לתוצאות, באשר אי־אפשר לגלות את הגורם המכריע.

ככה היא גם ההתישבות. היא צריכה לעבור דרך תקופת־נסיונות אפילו בארצות שיש להן אדמה מן המוכן, גדודים משלהן, וממשלה עצמית ולא מנדטורית. ולכן יכולה היא להבנות ולהתבצר רק על כלכלה לאומית בטוחה, שעברה כבר את תקופת הנסיונות הן מבחינה טכנית והן מבחינה משקית: על תבואות שדה או תבואות תעשיה, בנות־התחרות, משובחות וזולות, שהשווקים פתוחים ובטוחים לפניהן. ואנחנו חפצים לעשות שני כיבושים בבת אחת: עמדות כלכליות לעולים חדשים ושווקים חדשים לעמדות כלכליות חדשות. לכיבוּשים כאלה נגיע אולי בימות המשיח, בימי הנפלאות, כאשר האדמה תוציא מן המוכן גלוסקאות וכלי מילת. בימינו אלה, – הם מחוץ לגדר הטבע.

לעתיד לבוא תהיה כל הארץ מכוסה ערים וכפרים. אין עיננו צרה בעיר ואיננו באים לשללה. לעתיד לבוא כל הארץ תהא מכוסה גנים, וכל אמה שבאדמתה תחיה־נפשות. אולם הגידול הזה דורש זמן, ולא יתכן, הן בתעשיה והן בחקלאות, בלי תקופת־מעבר בכיבושי הטכניקה ובכיבושי השווקים. על שני המעברות האלו אי־אפשר לדלג בקפיצות, אפילו בדור האוירונים. החשמל והקיטור עוד לא למדו אותנו, איך להוציא תרנגולות מוכנות מהמדגרה בלי תקופת־גידול. החקלאות בכלל צעדיה אטיים ולא חוללה נצורות ונפלאות בתחומיה. לא המציאה אוירונים וטלגרף אל־חוטי. אולם בארץ חדשה עוד יותר אטיים הם צעדי התעשיה, ואפילו בארץ עשירה באוצרות טבעיים, וקל־וחומר בזו העניה בהם. אחת תבואת התעשיה ואחת תבואת השדה תלויות הן בשוקי־תבל, והשערים הסגורים האלה אינם נפתחים לא בגימטריא “קת”א", ואפילו לא בשם המפורש: קנו תוצרת הארץ! אולי קמיע זו טובה היא ככרטיס־כניסה לשערי השוק הפנימי, אבל לא לחיצוני. תקוות נעלות, פרספקטיבות גדולות הן אבני־חן בכתר עם; אולם בכתר היחיד, – לחם לאכול ובגד ללבוש הם היסודות המכריעים. ובחיי־עולם, בלי חיי־שעה, אין לפרנס גם את הטובים שבעולים.

ובחיי־השעה ידועים לנו רק מקורות מחיה בודדים אשר השוק פתוח לפני תבואותיהם. המקורות האלה הם בכפר ולא בעיר, בשדה ולא בתעשיה. התעשיה היא עוד בראשית צעדיה. אין איש הבא לגזול את עתידה ולצנן את התלהבות הנלוים לה: אחריתה אולי תשגה, תשגה מאד, תשגה למעלה מלודז ומורשה ומביליסטוק, כל המזרח יהיה מונח בקופסה אצלנו. אולם הראשית, שעליה צריכים לחיות העולים החדשים, מוכרחת להיות מצערה מצערה. לעתיד לבוא אולי התעשיה תעלה כמה מונים על החקלאות. אולם אין התעשיה יכולה להדמות בהווה לחקלאות. לחקלאות יש כבר מן המוכן תבואות משובחות, שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיונות בגפנים ובתפוחי־זהב. האכר יודע להוציא פירות מרובים בכמות ומשובחים באיכות, המסוגלים להיות בני התחרות. תפוח־הזהב הוא פרי־מונופולין בכוח טבע הארץ ובכוח טבענו אנו. הטבע בכבודו ובעצמו הציב לפרי־מונופולין זה את גבולותיו: ברוחב ידוע ובאורך ידוע בדיוק בין עזה ובין עכו. מעבר לתחום – הפרי הזה הוא כבר שונה בצורתו, באיכותו, צפוי יותר לפגעים ולמחלות. וככה הדבר גם ביחס לפירות אחרים. אולם אין הטבע מציג גבולות לתעשית גרבים, נעלים, שוקולד, וכיוצא מתוצרת הארץ, דוקא בקו שבין חיפה ועכו. תעשיות כאלה תצלחנה בדיוק גם בבירות מצפון ובאלכסנדריה מדרום. אם בעיני צרפת ובריטניה הגדולה, הממשלות המנדטוריות, תהיה התעשיה שלנו לצנינים, נהיה נימוחים בין שני ההרים האלה. ואם יש להן ענין בפתוח תעשיה יכולות הן לפתחה גם בארצות הסמוכות, בסוריה ובמצרים, העשירות בחמרים ראשונים יותר מאשר ארץ־ישראל. על כל פנים עוד רב הדרך להתפתחות תעשיה, וההלך העיף, שבע־נדודים מרדיפות חוץ, לא ימצא בהמוניו בה את המנוחה הנכספה. העיר היא אולי רבת־העתידות, אולם היחיד זקוק לחסדי ההווה, וההווה מונח לפי שעה בכפר, בריחות השדה ולא בעשן בית־החרושת.

אם תנאי קודם להתישבות נכונה היא כלכלה בטוחה, קל למצוא את סבת־המשבר. מי הוא הגורם? לא חמת הקפיטל שניתכה על הארץ, ולא “הטמפרטורה הגבוהה” של הפועלים, שהיא כאילו מקור המחלה, כאשר בודאי גם תבאר התפיסה הפרימיטיבית שטמפרטורה היא גורם הקדחת. התשובה היא פשוטה: התישבות חדשה, אחת עירונית ואחת חקלאית, לא תתכן בלי מקורות מחיה בטוחים. מקורות מחיה אינם יכולים להיות בטוחים בלי שווקים פתוחים. שוּקי הבית גם אחרי גזרת “קת”א" הם אין ואפס בבית קיבולם. תעשית ורשה, לודז, ביליסטוק צמחה על ערבות רוסיה רחבות־הידים ושחור־אדמתן; היא נישאה בימי עליתה על כתפי מאה מיליונים מוז’יקים וגם בימי ירידתה עדיין היא נשאת על כתפי 20 מיליון אכרים פולניים. תל־אביב חפצה בגידולה הבלתי טבעי להיות נשאת על חצי מיליון חקלאים שכוח־קניתם למטה מאפס, ועל שוקי ארצות סמוכות, ששם התעשיה החלשה שלנו צריכה לבוא בהתאבקות עם האדירים שבאיתני־עולם. קרעו מלונדון את הודו ומושבותיה, ואז – עם פחמיה ואוצרותיה הטבעיים, וכשרון עבודת־פועליה, וגאון המסורת שלה, תהיה כתל־אביב שלנו של היום. המשבר בא, איפוא, מפני שהשקיעו את כל הקפיטל בחומות עיר, שגדלה לא מתוך אדמה רחבת־ידים, כי אם בתוך כתלי חממה, ולכן כוח חיסונה ככוח צמחי חממות…

הבורג האין־סופי של המשבר מתחיל מהתאבנות הרכוש. גם העליה המבוהלת היתה יכולה לההפך לנו לברכה אילמלא הזרם היה מוסב לכפר. הקפיטל היה גדל והיה מתרבה, כאשר יגדלו ויתרבו צמחי השדה. גם תפוחי־זהב הם תעשיה, אף על פי שאינה מתלוה בתמרות־עשן, כי אם בריחות־נרד. אפשר ליסד גם תלי־אביב של פרדסנים בדיוק כתלי־אביב של חנויות וגזוז. ההבדל הוא שעצי תפוחי־זהב יש להם כוח הפריה והרביה ושוקי העולם פתוחים לפני פירותיהם. אולם אנו, העם החכם והנבון, ראינו בחולות תל־אביב עפרות־זהב ובפלס שקלנו כל שעל. ושכנינו הבורים ועמי־הארצות שסוד “רעש־האיתנים” כספר החתום לפניהם, ידעו דוקא להעריך בהערכה נכונה את “רעש־האדמה” שאנחנו עשינו ואת הערך הכלכלי של העפרות האלה. אותם מכרו ותמורתם קנו במרחק של קילומטרים מתל־אביב עפרות פשוטים ויטעו עליהם תפוחי־זהב. מי האשם? ודאי לא מומחי הארץ, לא פועלי הארץ, כי אם אלה אשר חשבו, כי אפשר להעביר את ורשה ואת לודז לא"י כאשר יעבירו שתילים ממשתלה למקום גידולם. ודאי אלה אשר חשבו, כי אפשר כמלאך גבריאל לנעוץ קנה בכל מקום ולהעלות עיר אפילו בעפולה אשר ביזרעאל. ודאי אלה היודעים יפה להסביר את תוצאות “רעש־האדמה” שהרעישו הם במקח־וממכר ובספסרות ובהפקעת־שערים.

וככה זועק אלינו כיום הזה המשבר מכל אבן שבקיר, אשר בעיר העברית הראשונה. העיר אשר אִבּנה בחומותיה את המרץ הגדול של העליה הרביעית עד אשר נתאבנה בעצמה. הנני נזכר ביער המאובן שראיתי באריצונה. מראה נורא! איכה יתאבן החי? לעיני עוברים מחזות פומפיה עם היכליה ומגרשיה. העיר המאובנת. בעיר העברית המאובנת מתהלכים אמנם האנשים, מקשיבים אפילו להרצאות, מרבים לשתות גזוז מ"בארות־מרים" – התעשיה היחידה וה"תוססת" בארץ, ויש אפילו הרוקדים “פוקסטרוט”. אולם נשתתק עורק־החיים, פסקה מרוצת הדם. הקפיטל איננו מתרבה. ובעקבות קפיטל־סרק צועד תמיד קוממיות המשבר…

בעיר המלאכותית, ילידת־החממה, חפשו איפוא את גורם המשבר, ובבוניה ובחסידיה את החוטאים. היא ינקה שנות מספר מלשד ארצות הגולה, מהחסכונות שכל אחד הביא אותם, מפרי מסחר ותעשיה שינקו מפרי האדמה של אותן הארצות. אזלו החסכונות והרעב בא. העיר הזאת לא תקום לתחיה בלתי אם האדמה שמסביבה תפיח בה רוח חיים. בחשמל ובקיטור בלבד לא תזעזעו את המת. קמיעות “קת”א" חדשות לא תחיינה את התעשיות, והן לא תחיינה את העיר, באין קורא קמיע זו ובאין קונה. עשרות אלפים דונמים מטעים חדשים ישנו כהרף־עין את הכלכלה הלאומית שלנו בכפר, יתנו לחם לעובד, יפתרו את שאלת חוסר העבודה, ובזכותם תעזר גם העיר.

תמוז, תרפ"ז

כשאני לעצמי עומד על ההשקפות האלה:

א. אנחנו נוכל למצוא גאולה לנו כעם, חי חיים עצמיים בחומר וברוח, רק בעבודה שלנו, ולא בעבודה זרה.

ב. העבודה העברית יכולה להיות בטוחה וחפשית, רק כשתהיה עצמית ולא שכורה: בהעדר מעיקרו הפועל השכיר ובהתבצר העובד החפשי.

ג. האדמה תענה בכל חילה ובכל מאדה, כדי הגיע לקצה גבול אפשרות התנובה וכדי קיום אוכלסים צפופים, רק מתוך חדות־היצירה של העובד, ולא מתוך שעבוד שכיר־היום.

ד. תבואות שדותינו תהיינה בנות־התחרות ובטוחות מזעזועי־שוקים ותנודות מחירים, כשעליהן יהיה לספק לחם לעובד ולא רבית לקפיטלים.

גאולתנו ושחרור עצמנו מחייבים איפוא בהתישבותנו גדרים וסייגים טבעיים. האדמה ברשות הלאום כסיג בפני ספסרות. הגבלת יחידת השטח, כדי כשרון העבודה של משפחה מתנחלת, כסיג בפני עבודה שכורה הנהפכת בתוקף התחרות חפשית ל"זולה". אולם התנאים האלה נתנים להתגשם רק בקרנות לאומיות; והן אינן מצוות עלינו את השפע; כנטפי־גשם עלי אדמה חרבה תערפנה. על כרחנו עלינו לשעות איפוא גם לקפיטל הפרטי. ולמה אכחד: מוטב לראותו על כל עוקציו נטוע בשדה מאשר לראותו נע־ונד על פרנסות־אויר בעיר.

תאמרו: והעבודה העברית מה תהא עליה? התשובה היא פשוטה: ממש כמו בעיר! כבוד “המשי הדלפינרי”, שהפנה אליו את כל תשומת־לב הישוב, במקומו מונח. הנחה אחת כבר ברורה: הוצאת משי מן האדמה ממש היא תעשיה לא פחות, מאשר הוצאת משי מעל המנור מגידולי־חוץ! המוציא פירות בני־התחרות מהארץ הנהו גם כן בעל בית־חרושת, ואפילו אם העבודה היא ברחבי־האויר ולא בין חומות כלואות.

שאלת העבודה העברית אינה גם היא מחוברה לקרקע בלבד; בעיר ובכפר בכל מקום שההון הפרטי יכה שורש תתלבט ותבקש לה פתרונים. מוטב ששאלה חמורה זו תהיה בת־לואי לכלכלה בריאה מאשר תהיה רתומה ל"סוסת מנדלי" העלובה. במוסר־השכל לא תפתר ואף לא בחוזק־יד; הטכניקה מעלה ארוכה ומוצאת מוצאים ומובאים במקום שמוסר־עליון רואה את כל הקצין כלים וקירות־ברזל אטומים. גם בקליפורניה מתחבטים בעבודה זולה. הקריאות הפטריוטיות הנלהבות כלו בהבל. אחרת היתה פעולת הטכניקה המשוכללת: שיטת הנטיעה החדשה עם המרחקים המתאימים בין העצים, עם השקאה בתלמים, עם הגיזום, עם ביטול העדורים ועם הקלטורים בטרקטור במקומם, עד כדי מינימום שבמינימום הוגבלה עבודת הידים הפשוטה; ובמקום הפועל האבטומט, המוכרח לעבוד מחמת צפיפות העצים בהשתחויה ובפשוט ידים ורגלים, בא אומן־היד ער־המוח ומהיר־המחשבה, העובד בהרחבת הדעת ובריוח. גם העבודה המורכבה ו"מלאכת־המחשבת" תצטרכנה מטעמים שונים לצעוד בנתיבות חלקלקים, אבל על שכרן תבואנה, ותעמודנה בהתחרות בהעלאת מעלת־החיים ולא בהורדתה, ובכחות טבעיים, ולא באמצעים מלאכותיים.

כמעט כל המושבות הקיימות נתנות להמנות, לפי סולם־מעלות ידוע על האזור האינטנסיבי. בהרבה מושבות יש בידינו לפתוח אפשרויות להכפלת האוכלסים, ובאחדות עוד למעלה מזה. די להזכיר את פתח־תקוה עם אפשרויות ההשקאה הרבות ואת חדרה רחבת־הידים ומעטת־האוכלסים. אפילו במושבות גליל־התחתון עוד ישנן אפשרויות רבות של אינטסיפיקציה לפי טבע אדמתן ותנאיהן המיוחדים. בשיטה מסוימת ובסדר קבוע אפשר ליצור מקורות־מחיה לאלפי יחידות ולהוליך לצנורות כלכלה בריאה הון פרטי. אינה דומה המגמה המונחה במשק־בית לאומי לזו המונחה במשק־הפרט. בכלכלה לאומית חיי־העולם הם חיי־השעה. בכלכלת הפרט חיי־השעה הם חיי־העולם. לראשונה הצפיה למרחקים היא חובה וגזרת־הקיום; לאחרונה רשות. הקפיטל הלאומי מצווה ועומד על “הרחבת הגבולין”, על כבוש עמדות חדשות, ולו אפילו מגמה זו גוררת אחריה כהוראת־שעה חקלאות אקסטנסיבית, דילול האוכלסים ו"קיצור־החזית"! לקפיטל הלאומי גאולת הקרקע היא “המוקדם”, וההתישבות הצפופה ה"מאוחר". כי באין לו האמצעים הדרושים גם לגאולת הקרקע וגם להתישבות־קבע, בלי ה"מוקדם" לא יהיה לו ה"מאוחר". ההון הפרטי אינו עומד בפני פרובלימות כאלה. לפי דרכו הוא מחפש לו מפלט ומקלט בטוח, ואותם יוכל למצוא במושבות הקיימות; שם סלולות הדרכים, ואין מן ההכרח להיות חלוץ; ואף במקומות שאינן כבושות עדיין, אין מחסור בתכנית קודמת, כי אם באמצעים להתגשמותה בחיים.

מה מעכב איפוא את עולי־הגולה בעלי האמצעים להשתקע בכפר? אין לאמור מחסור במקורות־מחיה. כאלה הלא אין בשפע גם בעיר; על־כל־פנים נאמנים ובטוחים אינם מצויים. מעכבים הרגלי העיר שאנו עמוסים בהם מלידה. אדרבא. אנו קופצים על מקורות־מחיה מסופקים בעיר מאשר להאחז בנאמנים בכפר. לפני תל־אביב היו המושבות בבחינת תל־אביב ומשכו אליהן. כיום הזה תל־אביב היא התל שהכל פונים אליו. הבריחה מהכפר אל העיר היא גזירת־חיים בכל הארצות והמדינות; אפילו עובדי אדמה מלידה נסחפים בזרם. לבני־עיר מלידה ההליכה לכפר היא שבירת־רצון כפולה ומכופלה. המוסר כחו פג גם ברשות זו, והטכניקה היא אשר כחה יעמוד לה ללכת נגד הזרם, ואף גם להסבו. מה עשו את חיי הכפר מושכים ומנעימים? זוהי הסיסמא הנאמנה הנשמעת בארצות־הברית. קצת משאון העיר לשלות־הכפר. חיבור דרכים טוב איננו מותרות כיום הזה, אלא צורך הכרחי; ולא מפני העברת תבואות־השדה למרכזי התצרוכת, כי אם מפני החיבור הקל למרכזי התרבות שיש צורך בו ליוצר התבואות האלה. תיאטרון נודד אינו מותרות, כי אם אמצעי התישבות. באין קמח אין עבודה ובאין מזון רוחני אין עבודה. איש־השדה זקוק לאמצעי־גרוי להגברת כוחות־היצירה כמו שצמחי־השדה זקוקים להם. אנחנו יותר מדי בונים את בנין־העם על שבירת־רצון של יחידים; יותר מדי חזקו דרישותינו על ההכרה שתכריע בכחה גילויי תשוקות חיים והנאות כשרות; מעבר להכרה פועל יצר־לב האדם, ואי־אפשר להדהימו בשום “שקויי־מוסר”, ואין גם טעם להדהימו; כאשר מוליכים אותו באורחות נאמנים הוא נהפך לכח יוצר ודוחף. האכר יודע כי אפילו הגברת תנובת־החלב של הפרה תלויה לא בשיעור מזונותיה בלבד, כי אם בטעמם הערב ובתנאים המרחיבים את דעתה והמרוממים את “מצב־רוחה”; יש שמצאו את הברכה שורה יותר בדלי “תחת צלילי־המנדלינה” באויר, מאשר עודף מזונות באבוס. פלאי־עולם: במיתולוגיה הסיעה מוסיקה סלעים, ובחיי המציאות האפורה ברפת מוציאה היא חלב! למה יגרע איפוא חלק עובד־האדמה מבהמתו? מדוע בן־העיר רואה את לחם־חקו בתנאי חיים ועבודה הנראים בעיניו כמותרות בשביל בן־הכפר?

לי קשה להבין, מדוע כבישי־מלט ומדרכות־מרצפות הם כצרכים המובנים מאליהם ברחובות תל־אביב היום וב"עיר העמק" יזרעאל מחר; ומהמורות, ופחתים וחולות־נגף יאים דוקא למושבה רבת־אוכלסים כפתח־תקוה. מדוע דרך סלולה מראשון ליפו הכרחית היא רק להעברת חביות־היין שלא תשקענה בחולות ובבוץ, כאשר היה עד השנים האחרונות, ולא להנאת יוצרי היין גופם, שעצמותיהם לא תתפרקנה כל פעם מטלטולי־הדרך. הזמנים משתנים ואתם מעלות־הצרכים. מה שאתמול היה מותרות, היום יהיה צורך הכרחי; ומה שהיום יחשב למותרות, יהיה מחר צורך הכרחי. בן־האמש חרד בעיקר על ממונו ודאג לחיבור־דרכים טוב רק בשביל סחורתו; ובן־הדור חרד גם לגופו, וחיבור־דרכים טוב הוא תנאי הכרחי לו לקיומו ולהנאתו לשם טיול־בתענוגים בלבד.

בסלילת דרכים מתחילה התישבות מודרנית, אחת היא אם עירונית או חקלאית. עוד קודם שנתקע יתד לבנין כבר משתרעות הדרכים הכבושות והמדרכות; הן עושות את הישוב, הן מושכות מתישבים. חיבור־דרכים טוב נוטל את הבדידות ממשכנות־השדה, הבדידות הנמאסת גם על אנשי־שדה מלידה והמהלכת אימה עלינו. דרך טובה מפתח־תקוה לתל־אביב הכרחית היא לא רק בשביל הסעת תפוחי־הזהב מאדמת־גידולם לנמל; הכרחית היא בשביל נוטעים חדשים האוהבים חיי עיר ואת הנעימות הכרוכה בה; דרכים טובות מחברות את אנשי־השדה עם מרכזי המטרפולין ורחובות כבושים במושבות יכפילו וישלשו את האוכלוסים. אין לנו לגלות אמריקות חדשות, כי אם להשתמש בנסיונותיהן של האמריקות הגלויות, ומשונה הדבר כי דוקא עולי־אמריקה במקום להביא אתם שיטות כבושות ולטעת אותן פה, באים הם הנה לגלות פה אמריקות חדשות. אין דרך יותר פשוטה מאשר ללכת בעקבות חברות המטעים הגדולות בקליפורניה. הכפר נבנה בדמות העיר; החקלאות בדמות החרושת! אפשר להסיע משאות כבדים על דבשת גמלים בתוהו לא דרך; אפשר לראות בחלוץ “חמור־גרם” שימשוך בעול גם דרך חולות, בצות וסלעים. אולם יהודי “מכל ימות השבוע” הוא הכבד במשאות, ואין להעבירו לכפר, אלא על פסי־ברזל ועל כבישים טובים, ובמראות תיאטראות ותחת צליל מוסיקה…

מי מאתנו אינו מתודה באהבתו הבוערת לחקלאות ואינו מודה במשפט הבכורה, שיש לה על משלוח־היד בעיר? אולם בשלהבת זו נשרף קודם כל את הכפר ובאהבה אפלטונית לא יושע. מעשים דרושים. העיר –ידה תושיע לה. והאמצעים היונקים מקרנות לאומיות צריכים להתרכז רק בכפר. רשת־דרכים היא עמוד־השדרה בחקלאות המודרנית: עמוד־שדרה על דרך הפשט, ולא ההשאלה; ממנו מסתעפות הצלעות בדמות היחידות המשקיות, ומקיימות את ה"זבול" בשביל לב הכלכלה שבארץ. רשת־דרכים היא מצות־השעה גם בכפרינו. למטרה זו ולא לאחרות צריכות להיות מכוונות העבודות הצבוריות הנוצרות לפתרון שאלת חוסר־העבודה. בחיבור־דרכים טוב יוצרים אנו כוח־מושך לכוון את ההון הפרטי מהעיר אל הכפר. הפעולה היא כפולה ומכופלת: מתחסן הישוב החקלאי הקיים ומצטפפים האוכלסים עם האינטסיפיקציה של החקלאות בתחומים הנתנים.

עם שנוי הערכים האלה לא תבוא התשועה כהרף עין. אבל ההתחלה תעשה ליצירת כלכלה לאומית בריאה ולחזוק בדקי משק־ביתנו הקיים; בו התחילו הבקעים, והוא התחיל להזדעזע. עם הכחות החדשים שיכנסו לכפר תתחזק העיר. בטבור לונדון עומד בית־כנסת גוטי שגיא ועתיק יומין, שהתחילו להתראות בו בקעים. במכבשים מיוחדים אדירים לוחצים מלט נוזל לתוך “עורקיו ושריריו” הרפים כדי לחסנו. כחות עלומיו אולי לא יתחדשו, אבל מפני המפולת יבטחוהו. המלט הזה הוא בשבילנו הכפר. שם צריך לעמוד “המכבש” ובכחו להוזיל חיים לתוך עורקי העיר המתרופפים. הכפר המתחזק לא יציל את העיר מזעזועים ומשברים. אבל בלי חיזוק זה לא יהיו אפילו משברים בעיר, באשר תבוא – המפולת!..

ובהרחבת גבולות הכפר גופו אל דמי לנו ואל רפיון־ידים. בל נאחז בטכסיסי מפקדים ידועים לדחות מערכות עד אשר “יוזל אבק־השרפה”. שפל הספסרות הנהו הגאות לנו. כשלון כחות מפקיעי־שערים הנהו עת התאזרות הכחות לנו. הסייסמוגרף בגיאולוגיה מציין זעזועי־אדמה קלים ממרחקי־מרחקים. הסייסמוגרף בכלכלה מבשר את הזעזועים הבאים ורוטט במוחות גלויי־העינים וצופי המרחקים. בל תתענו המנוחה ובל תשקיטנו. הגולה היא אזור־געש. התפרצויות וזעזועים חזקים מונחים בטבעה. כאשר הם יתחוללו והפליטים יבקשו להם מנוס לא נוכל לעכבם במוסר־השכל ובאמרות צלולי־דעת. הם יקפצו על כל הבא ביד ועל כל הנתפס בעין; על פרנסות כשרות ועל אסורות. בין “רעש ורעש”, בין השקט והמנוחה, עלינו להחזיק אמת־הבנין ביד ולהניח היסודות ואריח על גבי אריח לכלכלה לאומית בריאה, ולהכין מפלט בטוח לפליטי־הרעש טרם שהתרגש הרעש. המפלט הזה הנהו הכפר הקיים, ושחרור חבלים רחבי־ידים לבנין כפרים חדשים…

תרפ"ו

“היין המשומר” המובטח בחיי־העולם לעתיד־לבוא לא היה כוח־מושך כל־כך להרבה משלומי־אמוני־ישראל כמגרש המשומר בהבלי חיי־השעה. חזון אחרית־הימים היה למציאות. ארץ־ישראל מתפשטת בכל הארצות, ועפרות־מגרשיה נעשו סחורה עוברת לסוחר בבורסות על גדות הוויסלה. אולם גם הגלות מתפרצת מתחומיה ומתפשטת גם היא בכל צורותיה הכלכליות ובקלקלתה המוסרית בארץ־הבחירה…

פקחים ואנשי־מעשה הם האומרים עכשיו שירה. גלוי־שכינה. התרוצצות עתרת הכוחות המלוים את ספירת־הפעולה של “היזמה הפרטית”. כאשר הגלגלים עושים סבובים מהירים בתוקף זרמי־איתנים, לא יתכן שלא יסחפו החלשים ויטחנו הדק הדק עד יציאת־נשמה. זהו הלך־היצירה הטבעי. המוץ ינדוף, הבר ישאר. והבר אלה הם בעלי נכסי דלא ניידי. מה פלא איפוא, אם הממשלה פורשת את כפיה ומברכת את המוחות החריפים ההוגים דעות נפלאות כאלה…

אולי “המשל” יאיר עינים, אם “הנמשל” אינו מדבר בעדו במצוקת־מראותיו. נראה לרגע חזות קשה. היתה שנת־בצורת. האדמה לא נתנה את יבוליה. הרעב רבץ לפתח כל בית. נתרוקן הפת מכל סל, ואסמים מלאים מזן אל זן משנת־ברכה קודמת היו סגורים ומסוגרים. המפתח נמצא בידי מפקיעי־שערים. מיד ליד היתה עוברת התבואה, וכל סרסור עשה כסף. היוקר האמיר, הרעב גדל והספסרים עוד לא ידעו שובע. הסחורה לא הוצאה לכל נפש; עוד פחדו פן יבולע לכיס, בהאמינם כי השער יעלה ויעלה עם המצוקה. וככה הלכה וארכה לאין־שעור הדרך מהיצרן לצרכן, ואוכל נכרת מפה…

היתה שנת־בצורת לא בארץ־ישראל כי אם: באוסטרליה, בקנדה, בארגנטינה ובכל הארצות המספקות בתבואות אדמותיהן את צרכי האוכלסים הצפופים אשר ב"ממלכת האיים המאוחדה". אבל באסמים ובאוצרות של ממלכה זו היו גנוזות תבואות כדי מחית כל האוכלוסים; ומפקיעי־שערים לא הוציאון לשווקים, בצפיה לשעת־כושר להעלות לעילא ולעילא את השערים. כרש כעשיר נפגעו. הרש באין כסף לשלם, והעשיר באין־אונים להוציא מהאסמים הסגורים תבואות, שנהפכו ל"נכסי דלא ניידי". היתה ממשלת משמרים קיצוניים: כלה מרכבה מ"דֵיי הַרְדים". רכוש הפרט קודש הוא ואסור בנגיעה. אבל הרעב בא, והוא שליח השויון. היתכן שהממשלה היתה מפקפקת אף רגע מבלי אחוז באמצעים חמורים? בין־לילה היה נכנס הפרלמנט לישיבה, בן־לילה היה מוכן “ביל”, ושתי הקריאות ההכרחיות היו באות רצופות, ולא היו נרתעים לאחור אפילו בפני הפקעות בחוזק־יד. אכן יש מקרים שגם ממשלה משמרת מתנקשת בקנין הפרט, כאשר הפרט מתחכם להרעיב צבור. כי אם הרכוש הפרטי קודם הוא, “הגנת הלאום” היא קודש־קדשים!

שנת־בצורת לא באה. הלחם לא אזל, וחפשי הוא מתהלך. אבל ה"מגרש המשומר" גדר את הדרך אליו. מגרש זה בולע את “חלק־הארי” מהמשכורת הדלה של שכיר־היום, בעל־המלאכה, המורה, ומוריד אותם למעלת־חיים למטה ממנת־מחיה הכרחית, למטה ממינימום הקיום; ללא טפת־חלב לילדים, שבלעדיה אין דור בריא גדל; בחדר צר ללא די אויר בפנים, וללא אמת־ירק לראיה ולמקום שעשועים בחוץ. אסמי התבואה פתוחים, לרווחה הם פתוחים. אבל המגרש המשומר כאילו שם בריחי ברזל על פתחיהם בפני רוב הצבור המוכרח להוציא את רובי הכנסותיו על שכר־דירה.

מה יועילו חכמים בתקנתם, אם גם יעלה בידם לשמור על דרגת שכר־הדירה הקיימת? הדרגה הקיימת היא אבסורד כלכלי. היא צריכה לנחות. אבל “המגרש המשומר” מעכב. חוקים ותקנות אינם מועילים כשהדרישה מרובה פי כמה על ההצעה. והמצב הזה יתמיד. הטמפו של הבנין גם כשיהיה מהיר יפגר לעומת העליה גם כשתהיה אטית. ותל־אביב היא שער לעולים. והטמפו הזה אינו יכול להתגבר, באשר מגרשים רבים מונחים כאבן שאין לה הופכין, כאשר מונחת תבואה באסמים בשנות הפקעת־שערים מבלי להגיע לרעבים לה. המגרש אינו נקנה ונמכר לשם בנין, אלא לשם “שימוּר”; מעין תכלית בפני עצמה. יהיה מונח! הוא הולך וגדל במחירו מעצמו ובתוך קפאונו, בלי צער־גידול ובלי טיפול, ובלי הוצאות. אחרי תקופת־הגריד ורביעת־הגשמים הראשונה עוברת עונת־התרדמה בגידולו; והאביב בא, עם לבלוב השקד, עם פריחת עצי־הדר, עם המוני התיירים, והמגרש הקפוא מתחיל לעשות את הפירות המקוּוים. מאביב לאביב מייחל המגרש לדודו וגואלו ועובר ככה מיד ליד בדרך ארוכה וזיגזגית. זוהי הלא תמונת תל־אביב: מצד אחד מגרשים שוממים, ומצד שני “תיבות־נוח” ענקיות עם קנים ותאים שניים שלשיים ורביעיים. אבל “תיבות נוח” אלה לא תצלנה אותנו מהמבול, אדרבה, הן מביאות אותו עלינו…

ראשוני הגלים הזידוניים כבר עברו על ראשנו. והנחשול הנורא האומר לעשות כלה בנו כבר אורב לנו. אין מנוס ואין מפלט מהספסר. את כל הארץ הוא מכסה. בגובה לא נחקר מתרומם כוח־דמיונו, כרוח־קדים נשא הוא וכמוהו הוא מתלהט. נמוג הכפר בכלל. כל הארץ נמצאת ברדיוס תל־אביב; כולה, כולה – שורת חנויות אחת; כולה “באר־מרים” אחת – ובאר גזוז! בשעל העיר נמדדת אדמת כפר מדולדלת ובמעלת המגרש היא נערכת. החקלאות לקתה כפלים. העיר מושכת כוחות שהיו יכולים להיות לברכה לתגבורת מקורות־מחיה נאמנים, אלמלא הכוחות האלה היו משתקעים בכפר; העיר מצטפפת בלי מקורות־כלכלה בטוחים ובהמונים החיים מיד לפה על מנת חסכון מצומצמה שהביאו אתם ההולכת ומתדלדלת. אוכלסים ללא כוח יוצר בהווה, ולא כדי־קניה בשביל הכפר בעתיד; והעיר עוד מסיגה את גבולות הכפר בהשענה על ספסרים, שאינם רואים גבולים ליכולת התפשטותה ומציעים מחירי מגרשים בעד אדמה שאין בכוח יבולה לשאת אותם המחירים. והמעט שממון ישראל יורד לטמיון. אחרי בהלה כזאת בהכרח שיבוא קפאון בתנועת גאולת־הקרקע: וכל קפאון סכנה היא לעמדתנו…

והקפאון יבוא. מה יאמרו המוכרים, בעלי הקרקע הראשונים? אדמת ארץ־הבחירה מחוננה, כנראה, בסגולות יקרות המציאות סמויות מעין רגילה. מצרים ברוכה בנילוס, ארם־נהרים בנפט, אפריקה בזהב ויהלומים, בריטניה בפחמים. ואדמתנו ב"קני־גבריאל המלאך". בכל מקום שנועצים קנה כזה מעלים שרטון וכרך של רומי נבנה. אדמת־ערים, עפרות־כרכים, על הרריה, חולותיה ובצותיה…

מדוע לא יאמר בלבו המוכר התם, שלא הורגל באמת מדה שגעונית שלנו, כי מטמונים צפונים בודאי באדמתו? מדוע לא יסגור הוא את המעגל ויצפה לשעות־כשר יתרות, בכדי להוסיף לדרבן את המחירים? אף הוא יגנוז וישמר את האדמה כאשר משמרים אנו המגרשים העוברים במעגל פנימי מיד ליד ומתרוששים בדרכם להגיע לתכלית הנרצה. אבל אינו דומה שימור לשימור. מגרש משומר הוא תקלה כלכלית. אולם אדמת כפר משומרת – וב"מעגל חיצוני" – היא סכנה לאומית לנו!

המגרש המשומר בעיר ראשיתו איפוא תקלה ליושבי העיר, אבל אחריתו כמגפה מתפשטת מתפרצת מתחומיה – ערעור יסודות הכפר! אין איפוא דרך אחרת אלא לאחוז באמצעים דרקוניים נגד שימור מגרשים. מסים כבדים מנשוא על כל מגרש פנוי בעיר, עד כדי שהמס יאכל אותו ולא הוא את השכן. ואז תחדל ה"סחרחורת" במעגל הסגור. ואז המגרש יהיה מיועד לתכליתו – לבנין ולא לספקולציה; ואז, למצער, תצטמצם שארית הספיקולציה בתחומי העיר ולא תתפרץ לתחומי הכפר. ותבוא גם הרווחה ידועה. או שבעלי המגרש יהיו מצוּוים בתוקף המסים הכבדים להתחיל בבנין, וההצעה על דירות תתקרב לדרישה עליהן; או שעילת העילות של האבסורד הכלכלי תגיע עדי משבר; מחירי המגרשים ירדו, והרבה מהשכנים יבָּנו. לא תבנינה “תיבות־נוח”, אבל יבּנו משכנות־אדם פשוטים; לא “אדירים” כבנינים הנבנים, אבל גם לא מכוערים כמוהם. כי בעקבות הספסרות צועד גם הכיעור החיצוני, והפשטות מחוסנה תמיד בפניה.

תנועת הבנין תפסק? שקר המאמר כי משחק כוחות ספקולציה פראים בונה ערים; והבל ההנחה כי יזמה פרטית הגובלת עם פשע לאומי אוצרת כוחות דוחפים. דברי־ימי ההתישבות אומרים אחרת. ספסרות זו החריבה ערים קיימות, חדשות לא בנתה מעולם.

אומרים כי גם האוסטרלים והניוזלנדים הם בנים לאומה האנגלו־זכסונית; אומרים כי מתיחסים הם אפילו על הגזע הבריטי הטהור; דבקים במסורת־מחצבתם המפוארת וחיים בה; ששים לקראת “היזמה הפרטית”, אבל בדעתם גם את יצרה הרע ותאות התפשטותה עומדים הם על המשמר להציב לה גבולים כשמרחיקה היא לכת; ובבואה לפגוע בתועלת הצבור אינם נרתעים גם מחוקי הפקעת קרקע מבעליה.

בה בשעה ש"ממלכת האיים המאוחדה" היתה קרועה בכוחות איתנים מהארצות המפרנסות אותה, והיה הכרח להגביר בבית את מקורות המחיה, יצאו גם שם מגדר ממסורת המקובלה, התערבו בזכויות הפרט על קנינו, מסרו אדמה לרוצים לעבדה. ואירלנדיה הפקיעה בחוק שטחים עצומים מבעלים ע"מ לחלקם בין עובדים; ואירלנדיה טרם היתה “מדינה חפשית”. הגנה נגד מפקיעי־שערים אינה פוגעת איפוא במסורת הבריטית. לא אנו מפלסי הדרך; כבושה היא משנים קדמוניות בידי אחרים. לנו יש איפוא הזכות לדרוש עזרה מהממשלה, על כל פנים בתחומי שלטון הבית שלנו ונגד המחריבים הנמצאים בקרבנו. הממשלה המנדטורית רואה בהגבלת העליה לפי כוח־קבולה של הארץ את זכותה המחלטת; בפיתוח מקורות כלכלה לעולים רואה היא את חובתנו הגמורה. בספירת־הפעולה של חובה זו מן היושר איפוא לתת לנו “חופש־המשחק”, בכדי שתהיה לנו אפשרות למלאה ובכדי שתהיה אפשרות קיום לעולים אלה. איכה אפשר לדרוש מאתנו שמירת היין, אם הממשלה מסייעת בידי משברי החביות…

תשרי תרפ"ט

איני בא כמוכיח להשמיע דברי כיבושים באזני הצרכן בלבד המבכר בהרבה מקרים את תוצרת חוץ על תוצרת הארץ. אני רוצה בדברי הסברה מעטים לעמוד על עצם התכונה הטבעית בכלכלתנו הלאומית התלויה כולה בהגברת מקורות היצירה. דברי מכוּונים, איפוא, גם ליצרנים, גם לאיש הבינים, גם למוסדות אשראי ולמכוני חקירה, ולכל השותפים הרבים ביצירת כלכלה לאומית נושאת את עצמה.

כפעם בפעם מדי התקשר שמינו עננים, יבקעו בהם ברקים, בלוית רעמים: קנו תוצרת הארץ! סערת הרוחות תשוך, ההתלהבות תפוג וחיי החולין ישובו למסלולם, והכל ישכח. הברקים כבני חלוף יפים ומועילים בסערת מלחמה להתקפה. בכלכלה דרושה אש־תמיד; ובכדי להדליקה ולקיימה, מן ההכרח לחשוף את מקורותיה הראשונים ולעמוד על תכונתם.

קו העקלתון הוא המציין ע"פ רוב את דרכנו בכל כיבושינו. לא תמיד נמצאת לנו הדרך הישרה, ומכל שכן הסלולה. אין לעשות אעפי"כ את ההליכה בתוהו לא דרך לשיטה, אף לא תגליות אמריקניות שכבר נתגלו. עלינו לא לזלזל בדרכים הסלולות מעמים אחרים ובארצות אחרות. אולם הרבה עלינו לסלול בעצמנו שלא כדרך המקובל. כי הטריטוריה שלנו מיוחדה במינה.

ככה היינו מוכרחים לנקוט בקו העקלתון בחקלאות. התפתחותנו לא עברה את האסטדיות הרגילות. לא נמנענו מקפיצות דרך ודילוגים. וזוהי גם דרכנו בתעשיה. דרך אחרת אין לנו. אולם עלינו לדעת, כי היא זרועה כולה מעצורים ומכשולים, שההולכים ב"דרך הטבע" לא ידעום. “הליכתנו המיוחדת” מחייבת, איפוא, משנה זהירות ומשנה כוחות.

ראשית מצעדי עובד האדמה בכל העולם היתה ההספקה העצמית. בכלי עבודה פשוטים הוציא העובד את לחמו מאדמתו. בעלי מלאכה רגילים ואומני יד פשוטים התקינו את מכשירי התוצרת (“הקפיטל” במובן המדעי) במקרים שיד עובד האדמה בעצמו קצרה לעשותם. הוא היה מובטח מזעזועי עולם בשנות שלום ומתנודות מחירים וממשברי הזמן. לשוק המקומי הוציא למכירה עודפי תבואה זעומים. גם חמרי ההלבשה בחלקם הגדול היו תוצרת בית. ההגנה החוקית על עובד האדמה נגד עושקים אלימים הספיקה כדי להרים את קרנו, להגביר את תנובת האדמה ולשפר את מצבו; כתוצאת התיקונים האגרריים עלתה גם “רמת החיים” של עובד האדמה ועצמו גם עודפי התבואות המוצאים למכירה, ועל כתפי האכר החפשי נבנתה התעשיה.

עוד לפני דור היתה גרמניה ארץ חקלאית; ארצות הברית היו חקלאיות. התעשיה מצאה שוק פנימי רחב קיבול עם בעלי כוח קניה הגון. הבסיס לחילופי נכסים היה איתן, בנוי מעמל דורות, מחסכונות שגנזו דורות. הרווחה שקמה לאוכלוסים החקלאיים דרשה המרת כלים פשוטים במכונות, ארחות חיים אחרים. החיל הגנוז באדמה הוציא עודפים מעל ההספקה העצמית לפדותם בכסף, כדי רכישת כלים חדשים: כלי־תוצרת הכרחיים וכלים להרחבת הדעת בלבד. שוקי הבית קדמו לשוקי תבל; ועוד כיום הזה בהגיע החקלאות עדי משבר בארצות הברית, מתחילים להזדעזע יסודות התעשיה ואין קונה בפנים הארץ; על השוק החיצוני בלבד לא תוכל, איפוא, להשליך את יהבה גם תעשיה אדירה כבארצות הברית.

משקנו החקלאי בארץ היה מוכרח להתחיל בקפיצות הדרך, אנוס ע"פ טבע אדמתנו וע"פ טבע עובדה. משק הפלח הקיים יוכל עוד כיום הזה לשמש תמונה חיה לתולדות התפתחות החקלאות. הוא גם יעבור את כל הדרגות הטבעיות בצעדיו המדודים: מההספקה העצמית עד “תבואות מזומן”. תהליך ההתפתחות הרגיל טבוע במכשירי תוצרתו הפרימיטיביים. אנחנו מוכרחים לבסס את משקנו על המזומנים הנפדים בשווקים. אנו עמוסים מני לידה מכונות כבדות. דאגתנו הראשונה היא לפרנס את המכונה ולהחזיק ביוצרה. ובשורה אחרונה לפרנס את עצמנו. “חלק הארי” הולך למרשל, ללנץ ולבוקיי ואחרים. מרץ ראשון למכשירי התוצרת; ובהגיע התור לקנית חפצי תצרוכת עומד עובד אדמתנו תשוש כוח וחסר אונים. הוא מוכרח למכור הרבה באין לו דרך אחרת לקנות מכשירי תוצרתו הכבדים; ולהם יוצא הכסף הראשון הנפדה, עד אשר לצרכיו העצמיים, אפילו היותר הכרחיים, ככלי בית ובגדים לא ישאר לו אלא בצמצום רב; ומכל שכן שאין לו שום אפשרות לרכישת דברים להרחבת הדעת.

התעשיה הצעירה שלנו עומדת, איפוא, בפני מציאות עגומה. בארץ מתקיימים אוכלוסים בעלי כוח קניה דל. מצד אחד פלח מרושש ע"י נושכי נשך; ומצד שני אכר עברי באיזור הפלחה תלוי כולו בשווקים ועומד בהתחרות קשה עם תבואות ארצות מזוינות בכל. אכר העומד ומסיק מכונות חוץ בשארית כוחותיו ללא יכולת לחסוך דלק “להסקת עצמו”. התעשיה הפנימית לא תוכל לצייד את עובד האדמה בטרקטורים, במכונות־דישה, במאלמות, במזרעות. מכונות אלו ע"פ עצם טבען הן בנות התעשיה הכבדה. תבואות תעשית הארץ האפשריות לפי שעה הן רק נכסי תצרוכת יותר מאשר מכשירי תוצרת. ובית הקיבול הפנימי לתבואות הארץ, כתבואות השדה וכתבואות התעשיה בעיר, הנהו מוגבל בתכלית הצמצום. שיעור התצרוכת הממוצע בין אוכלוסינו בצרכי אוכל ובצרכים אחרים היו “למטה מהטבע” הטבוע בארצות מתוקנות. פתרון ראשון בהגברת חיל תוצרת הארץ מונח איפוא בהרחבת בית־הקבול של השוק הפנימי; הרחבה זו אפשרית רק בדרך הוזלת צרכים ראשונים בהתאם לכוח־הקניה הקבוע ועומד.

וכאן אנו מגיעים לקושי ראשון הטבוע תמיד בעשית צבת בצבת. התפתחותנו החקלאית היא מאליפה בבחינה זו. כוח היצירה של משקינו החקלאים גבר ועצם. כל משק משוכלל בכוחו להוציא עודפים רבים למכירה; והדרך לשכלול פתוחה לכל אחד; השוק פותחה והשוק גודרה. כל משק בכוחו להוציא בחטה 2 טונים עודפים, 15,000 ליטר חלב, כ־18,000 ביצים, כ־300 עופות ופרגים, כטון ענבים; ובאופן כזה כל משפחה חקלאית באזור המשק המעורב יכולה לספק בעודפי תבואות כשלוש משפחות בחטה, כעשרים בחלב, כשש בביצים, כשלוש בעופות, כשתים בירקות, כארבע בענבים. ובמדת תוצרת זו עוד לא הגענו עד קצה היכולת. האפשרויות עוד הרבה יותר גדולות עם הגברת האינטנסיפיקציה באמצעים הנמצאים כבר ברשותנו.

המוציאים משקינו לפועל את הכוחות הגנוזים בהם? לא! אלמלא היו מגבירים את התוצרת היו יכולים גם להוריד את מחירי התבואות; וממילא היה מתרחב בית־הקיבול של השוק. אין ספק כי אם החלב, לדוגמא, ירד בקמעונות ל־1,5 גרוּש, תגדל גם מדת התצרוכת. אולם אין עובד־האדמה יכול למכור לסיטונים את הליטר חלב בגרוש כל זמן שלא מובטח לו בית־קיבול לתוצרת של 15,000 ליטר לשנה. אחרת לא יוכל לפרנס את המכונה העמוסה עליו ולא יגיע לעולם לקיום עצמי בהרווחה כל שהיא. כל משק מוכרח לעבוד ב"מנוף כבד" לשם הרמת משאות קלים. המנוף מתבטא בהון ההשקעה ובהכנסה הכוללת, והמשא – בשכר־העבודה והריוח הנקי. בכדי להגיע לשכר־עבודה במזומנים בסכום של 80 לא"י לשנה לכל משפחה דרושה הכנסה כוללת במזומנים בסכום של 250 לא"י. בכדי להגיע לשכר־עבודה במזומנים לסכום של 40 לא"י דרושה הכנסה כוללת במזומנים כ־150 לא"י. נחיתת דרגה מרמת־חיים זו תתקרב לקו־המחסור. ההכנסה הכוללת המינימלית המסומנה ניתנת להתקבל בשני אופנים: במכירת 7500 ליטר חלב במחיר 2 גרוש כל אחד או בהוצאת כמות של 15,000 ליטר במחיר גרוש אחד. החלב משמש במקרה הנידון רק כמד־הכנסה. הכפלת התוצרת בתחומים מסוימים, ובמקרים שהוצאות קבועות ועומדות יכולה להוריד את המחירים עד כדי החצי, וממילא להרחיב את בית־הקיבול של השוק.

והנה הכפלת התוצרת אינה פשוטה באיסטדיות ראשונות. האדמה בכבודה ובעצמה מעכבת; בחילה הקיים אינה יכולה לשאת כבוּדה רבה. ראשית חכמה צריך להגביר את תנובתה. ובעקבתה השבחת בעלי־החיים, המתפרנסים ממנה כבהמת־ההספקה והעופות. עובד האדמה מחוסר נסיון בתקופת מעבר מסוימת להוציא בכמויות גדולות תבואות מהאדמה ומבהמת־ההספקה: בלי השבחות קודמות הכרוכות גם בהשקעות וגם בעמל־כפים ועמל־מוח אין להגיע להגברת תוצרת בכמות; והיא בלבדה אינה מספיקה; חמאת הארץ צריכה להיות שקולה כנגד חמאת אוסטרליה גם באיכות בהיותה צרופה מכל “תוספת־חוץ”. בכמות ובאיכות צריכה לעמוד תוצרת הארץ בהתחרות בפני בנות־מינה. באיסטדיה אחרונה התגבר העובד גם על מכשול אחרון ומוציא גם תבואה רמת־איכות, ואעפי"כ המטרה הנכספת ממנו והלאה.

עובד האדמה נעשה בן־התחרות בתבואות המשובחות שהוא מוציא על תנאי; בתנאי שימכור, כאמור, את כל הכמות העצומה שבכוחו להוציא מאדמתו; אם נשתמש במד־ההכנסה הנידון – למכור 15,000 ליטר חלב לשנה; במכירת חצי הכמות אינו בן־התחרות. אינו יכול להוריד סתם את המחירים בלי ערובה קודמת לקנית כל התבואות המוצאות על־ידו למכירה. וחוסר הערובה הזאת הוא עיכוב ראשון בדרך־המעבר המובילה להרחבת בית־הקיבול. הארגון המשוכלל להגברת התוצרת בכמות ולהורדת המחירים במדה בלבד יכול לקצר את דרך־המעבר מתוצרת גבוהה לתצרוכת גבוהה.

ארגון זה אינו יכול להסתפק בקמיע “קתהא” התלויה על צוארו של כל אחד ואחד. הרבה מאמינים בכוח לחשים כאלה; אין חלקי אתם. אין גם הצרחנות עלולה להגביר את הצרכנות. גם המתלהבים ויוקדים כאש בימי־חירום יהפכו לנציבי־קרח בשנים כתיקונן. ואם המלט יהיה רך כשוקולד, והשוקולד קשה כמלט לא יועילו כל הקמיעות. הראשון מוניטין יצאו לו מתחילת ברייתו, והשני בודאי הגיע ג"כ למדרגה מכובדה; (הדברים באים רק בדרך ההשאלה, ולא חלילה להטלת פגם בטיב תוצרתנו העירונית שאיני בן־סמך כלל לחוות דעה עליה). אולם היחיד בלבד אין בכוחותיו העצמיים להעלות את תוצרתו למדרגת האיכות הרצויה בצירוף הזולות; ואין גם בכוחו למצוא את השוק לתבואותיו המחוננות בכל הסגולות בלי עזרת הרבים. דוגמא חיה “תנובה”: עובד־האדמה עשה אחרי יגיעות רבות את חובתו כמעט בכל. ו"כמעט" זה היה יכול לההפך כהרף־עין ל"כל" אלמלא צבור הצרכנים היו עושים אפילו כמעט את חובתם. תבואות “תנובה” ראויות להעלות על כל שולחן!

החקלאות משמשת כהיקש לתעשיתנו הצעירה. דרך־המעבר מתוצרת גבוהה באיכות ובכמות לתצרוכת גבוהה היא המלאה מעצורים. סתם החרמת תבואות חוץ לא תוביל אל המטרה. בהודו, למשל, תנועת ההחרמה נעוצה בהטפה לפשטות־החיים, לשיבה לפלך ולכישור, להחזרת הגלגל בטכניקה. אריגי־בית להלבשה ועורות בית ע"פ האופנה העתיקה להנעלה יעמדו בהתחרות עם תוצרת־חוץ. כדוגמא חיה יכול לשמש הפלח. כל זמן שהוא דבק בכפיה, בעביה, בחלוקו ובנעליו הדומות לסירה קטנה ובכלי־ביתו אפשר לרתקו גם לתוצרת־הארץ; בכלים אלה לא תוכל תמיד תוצרת־חוץ להתחרות אפילו אם תעשה כמתכונתם, בצורת “תוצרת המונים”. אולם אנו דבקים באופנה אחרונה. תעמולה לפשטות החיים לא תועיל הרבה. אנו להוטים אחרי מאכלים ערבים וכלי־הלבשה והנעלה יפים וכלי־בית נאים. התעשיה שלנו בבואה להשליט את עצמה על אוכלוסי־הארץ נמצאת “בשטח המבוצר” לתעשית חוץ. ברגעי התלהבות אולי יעלה בידינו לדחוק תבואות־חוץ בלי כל תנאים. בימות־שבוע כתיקונם קשה לדחקה אפילו אם תוצרת שלנו הולכת לפניה. ההתאמצות המאורגנת בכוחות משותפים צריכה להתרכז בשיפור תוצרתנו שתצא באמת בלי דופי.

מכל מלמדי השכלתי. ורוצה אני להביא דוגמא משיחת־חולין ברחוב. “מאורע באטה” הקהיל קהילות ברחוב. הקשבתי שלא־מדעת לשיחת גבירות (זו לא היתה שיחה בלחש, כי אם מעין שיחה בקול, שהתגלגלה לאזני על כרחי). הן קבלו על עקבי נעלי תוצרת הארץ “הפוגעים בשווי־משקלן” וממעידים את רגליהן. אגב שיחה זו נגעו גם בגרביים המביאות “להגדלת־הדמות” של הרגל. איני מומחה לדבר. אולם כעומד מן הצד שקלתי בדעתי את האפשרויות לכיבוש השוק המקומי. יתכן לבקש קרבן מהגבירות להנמיך את שיעור הקומה בעקבים שאינם עלולים לפגוע בשווי־המשקל; יתכן לבקש קרבן שני הכרוך ב"הגדלת הדמות". יתכן גם אחרת. לבקש מאומני־היד שיקפידו הקפדה יתרה במעשי־ידיהם, והכל יצא משוכלל ומתוקן, מבלי להחויר פנים בפני תוצרת־חוץ. כי היבצר מבני עם חכם ונבון להוציא עקבים מבלי “פגיעות שווי־המשקל” וגרבים מבלי “הגדלת הדמות”, כבכל הארצות הממודנות השולחות את תבואותיהן על פני מים רחוקים אלינו.

מגמת התוצרת שלנו צריכה להיות מונחה בשיפור האיכות ולא על חשבון הזולוּת; כעם חכם ונבון יגדל כוחנו במערכה מול בני תחרות בדרך האיכות. ככה כובשת לה שווקים גם שויצריה הן בחקלאות והן בתעשיה. על האיכות תפארתה וכוחה. אין לשויצריה מכרות. מלבד אשדות המים היוצרים חשמל אין טבע הארץ מסייע לחרושת. אולם טבע האדם משלים את חסרונות טבע הארץ. תעשית השעונים ותעשית מנועי־חשמל וכיוצא הן פרי כשרון האדם בלבד, דרגת השכלתו, ההכשרה וההתמחות המיוחדות, ההקפדה היתרה והדיקנות להוציא רק דברים בתכלית השכלול. בכוח התכונות האלה נוצרה גם בגרמניה התעשיה למכשירי־מדע מדויקים. משני הכוחות הקובעים את כוח־ההתחרות של ארץ בתבואותיה: הטבע והאדם, הכריע האחרון. בארצנו יש רק פרי־מונופולין אחד מהטבע בלבד – תפוחי־הזהב. יתר התבואות אינן מחוננות ע"פ טבע הארץ ביתרון סגולות כלפי בנות־מינן המתחרות. ועלינו בשכלנו, בתבונתנו, בחריצות כפינו למלא את אשר החסיר הטבע ולענוד בסגולותינו יתרונות לתבואותיו שתעמודנה בהתחרות.

תבואות־איכות כרוכות בהתמחות מופלגה, וזו אינה נרכשת ע"פ הדיבור. ראשית הארגון המשוכלל הוא בהתמחות. מבית־הספר היא מתחילה, ובשעורים מקצועיים אחרי גיל בית־הספר תסתיים. בתי־ספר מקצועיים להתקנת אומני־יד הם חוליה הכרחית בשלשלת תוצרת הארץ. מכוני חקירה מיוחדים לחפש, לגלות ולהדריך הם תנאי קודם לכל ארגון תעשיה הגונה. במרץ־המתחרים עלינו לעמוד בפני רצים שאינם נופלים על כל פנים מאתנו בכשרון־הריצה וגם הקדימונו בתקופה שלמה בהתחלת הריצה. באחשתרנות ערומה בלבד לא נדביקם, מכשירי־ריצה מודרניים דרושים; והם קרוצים מחומר מרכב, מחקירה מדעית, הדרכה ענפה וארגון מקיף, – רשויות אין מספר בדרך הארוכה והיגעה ממרכזי התוצרת עד בתי הנהנין.

התעמולה הרגילה להפצת תוצרת הארץ המסתפקת בדברים כבושים בלבד, כבודה במקומה מונח, עליה אין לוותר, כמובן, בחיי־השעה; אולם אין גם בכוחה להפוך את הארעי לקבע ולהבטיח לכלכלתנו הלאומית את חיי־העולם ההכרחיים לה. הדברים האמורים אינם באים לגרוע מהתעמולה המקובלת, כי אם להוסיף עליה; היצרן אינו צריך לראות את עצמו כתומך סתם ומקיים מצות “וחי אחיך עמך” בלבד. צריך לעשותו לשותף בבנין הכלכלה הלאומית הקולעת למטרות יותר רחוקות מאשר השוק הפנימי המצומצם. שוק זה הנהו רק בבחינת פרוזדור שבו מתקינים א"ע לטרקלין. כל אחד צריך להיות שותף בעזרה רחבת־מדות בבואו להכניס את חלקו בהתפתחות תעשיות ברשות החקלאות והחרושת, בגידולן המתמיד ובשיפורן ובהרחבתן. וכתוצאה מהשקפה זו חל הפיקוח לא על הקונה בלבד, שלא ישתמט מתוצרת הארץ עד בוא היום הגדול בשיפור התוצרת, כי אם גם על היצרנים ושותפיהם שיראו בשכלול התוצרת מפעל לאומי כביר המטיל חובות חמורות יתרות על המטפלים בו כעל נמצאים במערכה מכריעה. כי כל הויתנו כאן היא מלחמה מתמדת, מלחמה כולה אמנם בכלי־יוצר ללא נגיעה קלה בכלי־הרס. ובכל מלחמה מובטח נצחון, אם מעל להתלהבות המחנה מפקד שכל קר רב־טכסיסים לגנזה שלא תעבור כברק יעוף, לרכזה ככוח־תמיד ולהנחותה למטרה מחושבת במעגלים נכונים. הזיון שלנו בכיבושי שווקים צריך להיות מלא ושלם. אולם אינו מחייב דוקא מכשירי־מדות. “אנית־הכיס” החדשה, אמצאת הגרמנים האחרונה, עולה בשיעור המהירות “ובהפלית־מכותיה” על האניות האדירות האחרות. גם בסירה קטנה אפשר איפוא להגיע לחוף מבטחים, אם היא רק בנויה לפי כיבושי המדע והטכניקה האחרונים.

ת"א, תר"ף