(מתוך פנקסי)

– – אַה, ערב גם כאן. אך אין אותה אדמימות רכה ומכאיבה, שהיתה לוחשת בערבים אחרים, במולדת, על זכוכית החלונות. ואין רוח קדושה זו – רוח הדמדומים המרעידה, יריעות־השיראים שבצדי האשנב והיד החִורה הענוגה, הרוגעה לעת ערב על הפסנתר… ואין אפילו אותו הכאב המיוחד, הרך והמתוק, שהיה תוקף את הלב בבין השמשות ומהפך את כל הישות שבאדם לבריכה מלאה ועמוקה, הנוחה להשתפך גלים באפלולית. – –

מרחק. איזה אמצע עמוק ורחוק, מאין קשר לעבר ועתיד. והחיים הזורמים שבתָוך – מזכירים מימי־נהר, שכל הגשרים נִתקו ושקעו בם…

מחוף לחוף יכולה אך העין הדומעה להביט, ואולם הרגל אינה יכולה להגיע שמה.

מרחק. והשקיעה היא עתה מעבר להרים הגבוהים. הסאווה שבשפלה ודאי עולה ומתפשטת כמשי רך וכחול לעומת שחקים מוטים וחכלילי־שולים ונותנה להשתקף במימיה: כל עננה עוברה ולוהטה. לובן בתי־השלוה, ובדי הערבות שעל חופיה… ואף החרגולים הטסים היא צורה לתוכה ובעמקה –. כבחלום – הם משיקים בכנפיהם וגזים, גזים…

ויש שגם דמות אדם מהופך הראתה לי בחזה ואני הכרתי בה את דמותי אני… – –

הרים כאן. זריחה ושקיעה לא אראה פה. סלעים שחומים, ומעונות־שיִש על גביהם. והחלונות הקטנים כבויים וקרים בערב. אָח! עד שיעלו הכוכבים, וקיסם יתום ומרוחק יוצת באיזה אשנב, ובת־בֹּוסנה שחורה תשב על הסף, תביט למרחוק, וידה תרטט על הגוסלה¹ שבחיקה.

ואני אוריד ראשי מכובד הכאב ועלבון ימותי הגוועים; אחרישה, ואשמע בנשימה עצורה לנגינה הרוה והערבה; ספוגת־הכסופים ומלאת־היגונים עד לדכדוכה של נפש והתמוגגות הגוִיה – ואמצא בטויים לי בלא מלים, בלא מלים. – – – – – –

… מוּרד־ראש על החלמיש ברדת הלילה אשב לי. ואתעטף… מרחוק, באיזה אשנב חביב, בוער קיסם מיותם. האשה שכנגד אף היא על הסף בתוך האפלולית העמוקה, והגוסלה שותקה כבר. – –

אני שח ופונה מבט אל פנימיותי ומהרהר לי:

נכזבה האמת, שבה האמנתי, דעך הזהב שבחלום – ונראה ה“לאחר כך” ריקן כתוהו: מעין לאחר שקיעה בהרים האלמים…

למפרע היה נֹגה. ואם זה של עץ רקב המנצנץ בחשכה, או של תולעת־יוחנא – המ… מה? לא הבדלתי בין נגה לנגה.

ובקומי על הסלע – אראה מרחקים סגורים עלי ביתמותם האִלמה. ואני כמו באמצע; והאמצע ש“באין הסוף” הוא כאן, בין ההרים. אכנס לנִקרה הנוגה; יללת כלב מסותר אשמע מאחורי, ואובה לקרוא אליו: בֹּא אלי, ועל סף הנקרה הקר כה נשב שנינו ונתיחד בנשף האפל. אתה תרגיש לי ואני לך – כלב יתום! למה מלים לי? בדידות ונדודי־עולם לנו שנינו, וגם יללה לפרקים – מה יתרוני עליך? ויוצר אחד הן ברא אותנו! – –

דממה בנקרה, ועמקות־לילה מחרידה. המדורה עולה ומתלהטה. אני מטיל סירים רצוצים עליה; ואני שח אליה. פרצופי ודאי מאדים לאורה באותו אודם ראשון שבפני, בעודי ילד בבית־אבא, מתרפס לפני הכירה. ומציץ לשלהבה הורודה. ואני מקשיב לאיזה רשרוש חבוי שבתָוך האפל, וכאִלו פרכוס של איזה דבר חי ומרוסק אני שומע מסביב – –

חברי, שלפני בואי הצית את המדורה, עומד עכשו במורד החלמיש ומשחיז חניתו לאור הלבנה… סזזשש… ההד שורט שריטות בלב כעל הסלע. ואני חורק שן משום־מה ואני שוטם את חברי באותה שעה – – –

ממעל, על־פני הנקרה מבחוץ – רועשים שני ארזים חסונים. כשטל יורד והשחר זורח: מנצנצות ודאי הצמרות באיזו יפעה קדושה שמימית, שאין כמותה על אדמות… ואולם עיני אינן רואות למעלה מן ההרים – –

חשרת הנשף מתמוגגת בתוך עצמה, ומשתפכת ברעדה כתכלת על ההרים… הכוכבים מחוירים, רועדים. וקופאים בזה אחר זה. ועשבי הנקיקים רטובים ופרועים. בחגוי [סלע] צחיח רועד סנה שחור ורזה… והמדורה שבנקרה רותתה, עולה וצונחה. והאפר לוהט חרש, כדבר חי ומכאיב את הלב… צריחת־צפור, רשרוש־צפריר ויללת כלב אני שומע. ואיזה מורך הד מרעיד אותי: אני חי, חי… והאמצע שבחיים – אין סוף לו… – –

משכמו של הר נופל מעיָן. ושאון מימיו המזנקים מצלצל כצחוק פרא מוזר. שלא מעין ח־ח, והי־הי מאדם – אלא יותר מזה… שתי אמות למעלה – קן לנשר: והנשר מטופף אל המעין, עומד ומרטט בכנפיו, נועץ פניו במים ומרוממם שוב למול המרחק מתוך תאוה ורטט כנפים…

ורטט כנפיו לפני עופו – זהו רטט הנפש הכמהה והסגורה בתוך האמצע, והרוצה לבוא אל הגבולים השקטים שמעבר לאין־הסוף…

הנשר פורח. והנשמה רוטטה ונשארת באמצע…

 

II    🔗

– – כך נפרדים: עומדים שעה רותתה על סף המרחק, מציצים למטה על אבני המסלה ויראים להרים עין למעלה. כל הישות שבאדם מתעמקה ועולה כבריכה כהה של דמעות, וכל המורגש והמדומה מתמזג וצולל. אַה! ולשוב לכאן מ“שם”, מאותו מרחק מוזר, אין אף דמיון אחד מעלה את הדרך לרגע. שפתים נעלמות דובבות בחלל: לעולם לא! ואז מורגש מעין הורדת מסך על מה שהיה, ומעין נפילת אבן על־פי באר, והכל נשאר מאחורי הכתפים. – – אח! ומאין עתיד ומאין אמונה אפילו בזה שישנו ב“לאחר־כך” – מתלבט הגוף באיזה אמצע מפולש הנמשך בין זריחות ושקיעות; אין רגשות רק רגש אחד, והרגש גם הוא אינו מעֵין זה הרך והענוג – אלא סתם, כאִלו הריקניות לעצמה מחלחלת ומזמזמת במֹח: אין עובר וחולף – אלא הכל עומד, כך הוא האמצע!

לכאורה, אין אתמול ושלשום, אלא זה שיש, ומה שהעין רואה עתה: המעיָן פורץ בברכי ההר ונופל פרא אל הגיא; הנשר מנסר באויר ומסובב את השחק בבקר בבקר; וגם אני חי חי, אלא עוד קמט נתוסף במצחי… המ… הקמטים מתרבים, ולפיכך – מורגש, שדבר־מה עבר, ושעוד מה יעבור.

…אותו בחור שזוף ומוצק, שהגיח לאור יום ממחִלת־הצורים והציץ אליך מתוך חיוך בהיר מאיֵם ומושך, כשעיניו הגדולות והאפלות חוקרות אותך – משתאה עליך כעל התגלות חדשה, שאינה שייכת להרים: איכה באת מ“שם” הרחוק לכאן?

וחא פולט אגב־כך, ולובן שנים חדות מרפרף לפניך…

המ… כך. נולד בן־ההרים בנִקרה העמוקה, וסוקר לפרקים לשמים הסוגרים מסגרת סביב הפסגות, והילד שבו מאמין, שזהו הכל מה שיש, ומה שעיניו רואות. מ“מעבר לכאן”, ומאיזה ה“שם” אין הלה חושב. ואולם בבגרותו: משזה יוצא ונתקל בטוריסטים – אלה הגברים המשונים עם התרמילים על כתפם, המטפסים משום־מה באיזה קושי על הסלעים ומתאמצים לעלות דרך חתחתים דוקא אל הפסגה – הללו מביאים איזה ריח זר עמהם, איזו אי־הרריות. הגופים האלה, אותם הפרצופים הגרויים, וצבע הבגדים – ברי, שלא יתחברו לסלעי־סביבה זו. והצחוק הוא משונה: שלא מעֵין זה הצלול והבריא, שבהתפרצו מן החזה ריהו מתגלגל כפעמון ומתלטף על ההרים – אלא צחוק רפה, קר, שאין לו הד בהתגלגלו, ושאין בו כלל הרריות… ואז, עומד בן־ההרים בכף שכנגד, בפרצופו קופא אותו חיוך שלמפרע, והלה משיג לפתע, שיש איזה “מעבר מזה”, מעבר להרים יש דבר מה רחוק… אַה! והוא עומד ומתפלא, מחייך ומתפלא. – –

אצ"ג/ רישום עיפרון

… זרוּת והתרחקות כאן: אפילו קירות־הנקיקים, שכנף בגדך נתקלת בהן בנשוב רוח, ואפילו אותם הכֵּפים התלולים, שאתה תוקפם ביד דרך־הליכה, מתקשים כמדומה, ודוממים ביותר. ואף־על־פי־כן… עיניך תועות כאן מעלה־מטה, סביב־סביב, וישנן שעות שלמות וקדושות חריפות־ההשגה, שבהן אתה מעלה רשמים: רמזי־פנים, קמטי־מצח, ושחור־עינים של עלמים ועלמות, שחיִית עמהם בזמן־מן־הזמנים; או סתם בני־אדם, שהבטת אליהם בהזדמנות תחת תקרה בחדר, ותחת כפת השמים, אֵי בנדודים, צהרים וערבים במולדת… והן זה שעיניך רואות – זר ונקפא לעצמו, ורק מה שעליו מזכיר, מזכיר נשכחות יקרות: שְחור הצורים שבנשפים – הוא שחור־העינים של אותו ואותו חבר, שרטוטי החלמיש שכנגד – קמטי־מצחו של אותו ואותו מכר; וצל נוּגה זה, שעל ירכתי הסלע מן הצד – הוא אותו עצב ממש, שבפני אותו חבר ידוע – –

לכלבי־ההרים אתה קרוב ביותר. יש שחשק פראי תוקף אותך לרוץ אחרי כלב שחור ומילל, או עובר סתם ומכשכש בזנבו מאחור, ולהביט בו היטב ולקרוא לו שֵׁם איזה אדם ידוע לך משכבר, הדומה לו… אַה! ויודע אתה שרחוק רחוק אתה, עולמך סגור עמוק בלב ובמֹח על זכרונות ומחשבות, ואולם את רשמיו אתה מוצא כאן, בלב ההרים, ואתה קולטם לתוכך ועושה פרצופים לעצמך. – – ברם, כאן, טוב לשכוח ולהשתכח מכל, ולהיות תועה יחידי ואומלל ככל כלב בודד; אולם דוקא בשעת־השתכחות תוסס דבר־מה… מתגלה חלמיש ומזכיר מצח מקומט, משחירים חגוִים ומזכירים עינים; בולט קדקד סלע בעריָתו מבין סלעים מדושאים דוקא, ומזכיר קדקד אדם קרח, ועוד צור אחד נראה לעיניך לבסוף, ועשב מסובך ופרא מתכפף ויורד למטה, ומזכיר שפמים עבותים שעל־גבי פה, ובאותו רגע אתה רועד: הנה הוא אותו בחור רוָּק, הוא מצוי גם פה! אח אם גם כאן הוא!

ואתה זוכר את פרצופו דוקא, פרצופו עולה ובולט ביותר וצוחק לך: ח…ח… והננו גם פה!

– – עשן מקטרתי עולה ומתמוגג באויר המעורפל, ואולם הגחלולית לוחשת ולוהטת בין ספיגה והוצאה, ונדמה שגם היא ניזונה וסופגה מן האמצע…

אה. בדיעבד נוח כך. יש רגע לפרקים, שמשתעשע אתה עם הרגש: שם, מעבר להרים, אין לב זוכר אותך ואתה כאן, כאן, וטוב לך כך… וקל לך, ברגע: מן הכתפים אתה מוריד איזה משא כבד, הצונח על הסלעים, והריקניות שבמֹח אינה זו שמזמזמת ומעיקה ביותר אגב־הליכה בכרכים – אלא אותה דממה בהירה ושלוה הנתלה בהרים בצהרי־בציר רכים ושקטים… עיפות מלפפת את חושיך, והידיעה שאתה רחוק כל־כך, ונִדח מכל – מנעימה משום מה ואברי־הגוף מתגעגעים לתנומה ארוכה בכל־מקום־שהוא – –

לילה. אני רואה לילה ומשיג את ישותו האפלה: אפל. ואיני זוכר יום נֹגה וצהרים. ובלילה איני חולם, אלא ישן שנתי העמוקה, חברי שבנקרה מספר למחרת שדברתי עם מי בחלומות, והתקוטטתי… ח. אני שותק, ובטוח אני, שלא חלמתי כלום, כלום. ויש שאני ננער בחצות, מתרפק על המצע ומציץ בחשכה: נחרת חברי תוססה מן הזוית ומרגיזה, איזו יבבה משונה פולטה מפיו: ד־ב־ו־ו… ואני מפנה ראשי החוצה, דלת הנקרה רותתה ומתנקשה. יליל מרוחק ומלמול מוזר מגיעים לכאן. ואני שומע ומשיג: קולות… ואיני מחליף את המושג. כך. עד שעולה השחר לבסוף, ומזדקר חברי מן המצע, להצית את המדורה… אַה־אַה…טוב. אני מביט לשלהבה ומשיג את האודם שבה… ושוב אני פונה את עיני ונתקל בסלעים שבחוץ, ואני חושב: סלעים, נו סלעים… וכבר. יותר מזה איני חושב ואיני משיג. – –

28.2.1918 ²

 

III    🔗

…שלשה קצוֵי עולם אני מרגיש מאחורי בערפל, ואולם פני ולבי נשואים כלפי דרום. השמש עומדת על הפסגות ולוהטת כבתמוז, אך אותה האדמימות שעל השריגים והקוצים, על העלים הרחבים של הכרוב הפראי בחגוֵי הצורים, ביחד עם שכבת הפז שעל הסלעים הכהים – מרעידה לרגע, ומזכירה ימות־אלול בארצי. וזכר זה מחלחל כל היום במֹח, ביחד עם איזה מורך, עד חצות הלילה, בשעה שהכל מסביב מתמסר להרהור אחד עמוק, ונתלה כמו באמצע, ברטט זהר־הכוכבים. נזכרים לילות אחרים, לילות אלול וקימה ל“סליחות”; וגם כאן אוחזת לרגע אותה הצמרמרת המיוחדה, שהיתה אוחזת אז, כשהגוף היה מתחמק מתחת לשמיכה החמה בכדי להתלבש…

ולמחרת – אותם השמים הכחולים והענוגים. אותו החן החכליל הלוהט בקרעי־העננים, שכשנראה היה לעינים החולמות, בשעה שהרגל דרכה על אדמת המולדת, היה מושך את הלב באיזו מתיקות של כמיהה, ומעורר גרוי: להתרפק סביב איזה דבר רך וחביב. ואולם כאן, הוא מאדים ומכאיב, מכאיב ומזכיר איזה “מה שהיה” רחוק, מעבר להרים ומעבר לשכמו של אדם…

אַה! ואפילו האויר מורגש חם ורוה, מתמסך על הכתפים ולוטף את הרקות והלחיים. ואולם מה חסר כאן דוקא? למה חש אתה איזה אי־מלוי מבפנים, ולכל צד שאתה פונה הנך מסתכל ומקוה למצוא אחרת, לגמרי אחרת? – –

ואז, הסלעים, כמדומה, מתהפכים לבעלי־תנועה; דומה: הם מתחילים לנשום ברחבותם ולהתנשא קצת… ורוצה היית להִלחץ אליהם, להשתיק כל הרהור ורגש שבלב, לשתוק ולשכוח, לשתוק ולשכוח. – – –

אל הר־ההר מתפתל ועולה נחש ירקרק, מתדבק לחודו ומכשכש בחצי גופו לכאן ולכאן. צרעה מרפרפת ויורדה על־גבו, מחטטת בו, והוא בשלוַתו הקדומה. אולם כשסיעת צפרים מנסרת באויר – ראשו מורם, ולשונו הדקה והארוכה, כמדומה, מכשכשה כחצי גופו התחתון בהתכוְנות כלפי מעלה. הוא מתקנא כמדומה בבעלי־הכנף. ואני מאמין, שאזני שומעות איזו יללה חטופה מפי הנחש הבאה מן הגרון, ונחנקת לרגע כשהנוף מתהפך מתוך התכוְצות ונופל אחורנית אל חגוֵי ההרים…

ובין כך נמשך האין־סוף, והאי־סופיות מושלה בכל, במה שהעינים רואות: בשחק המתבהר לבוקר ומאפיל־מכחיל לעת־ערב; ביתמות ההרים ושתיקת הצורים; וגם הצפרים והעורבים מרחפים ושבים: הם הם הצפרים והעורבים… ואולם לך צר, אתה עומד באמצע, וגם את האין־סוף אינך משיג; ויותר מאין־סוף – אתה מרגיש בך את פנימיותך המבולבלת והגרויה. חוץ מזה – הכל מאובן וקפוא, ורחמים חדלו להיות רגשים רכים המרעידים את הנימים שבלב, ומביאים לידי שירה והשתפכות מתוך התמסרות לשני. – – מאחורי גדר של בית מלבין אחד עברתי לי, קול תינוק בוכה שמעתי מבפנים, והלב לא נזדעזע לרגע. וכשיושב אני על הכף שלפני הנקרה האפלה ומזכיר לי סאת־דם שמלאתי לשעבר, ואותן העינים הגדולות, שבִּקשו רחמים לרגלי, כשבעליהן התבוססו בדמים, אין אני שח ורועד לנפשי… ואולם כשחברי שב היום מצידו ואילה ירויה תלויה על כתפו – הצצתי בפניו: הלז צחק, כחע… אלמלי ידעת איך היה… כחע… קלעתי לגלגֹלת – והרי… אבל – לשד… בשם הקדושים! אילה חצופה! אלמלי היית מסתכל איך הסתתרה בין הכפים… כחע…

וכשהסִרותי עיני ממנו ונתקלו באילה ובמֹח המוגל היוצא לחוץ – רטט הלב, וכל־כך צר, כל־כך צר היה, עד לבכיה, ועד למשטמה לכל אדם… ואולם חברי צחק, אני כִּוצתי אגרופי משום־מה, וכל ישותי, נדמה, נתקמצה באגרוף. רקותי להטו, להטו. נזכרתי שוב בסאת־דם שמלאתי אֵי בהרים ואֵי במקומות שבשפל, ובעיני חללים גדולות, תובעות, לרגלי… אח! וצחוק צִלצל מפי והתגלגל פרא באויר של ההרים, ומצא לו הד. אך גם איזו חמימות ורודה זלפה בי, זלגו דמעות, דמעות. – – –

…הסהר על. כנופיות העננים מכסיפות מרגע לרגע, וחשרתם הרוויה אף היא סופגה לתוכה את הזֹהר החִור, ואותו זהר רותת נופל על כל כף ומחוִירו, בשעה שהחשיכה שעליו מתחלקת לשני צדדים ונסוגה לחגוִים העמוקים…

וכשמתנשא הלב מקרקעיתו וחומד האחד שבו לשני ממך – אינך מהרהר יותר: אדם… אלא נדמה לך שכל כֵּף רומז אליך לאור הלבנה: בֹּא והִלחץ אלי! אַה, למה אדם לך? – – ובמסירות קדושה אתה נופל אליו וחובקו, ובקושי שבו מרגיש אתה את כל הרוך שבִּקשת כל חייך במדבר, ואת האמת הטהורה שבדומם הקר בליל־סהר זה. – –

ואתה לוחץ לבך אליו, ואתה מגלה את כל הכאב והנסתר שבו בלי מלים ובלי קול, וחש אתה שיש אֹזן השומעה לך, וטוב טוב שאין פה דובר אליך…

…חוְרון הבֹּקר שופע על ההרים ולפני הנִקרה. ובתוך־כדי־מבט מעונן מעל המצע שבזוית אל החוץ – רעדה חדה תוקפה את הגוף, ושאלה אחת מושלת עלי: ובשביל מה קם אני לבוקר? הא! אותו מבט ראשון על היום המתהוה, שמכניס ריקניות בכל היש שכנגד וממשיך מרחיב את האמצע שבאין הסוף, ומעמיק ביותר את המרחק: אַה… בשביל מה קם אני לבוקר? ואולם עם עוד מבט ועוד מבט, דומה, מתקרב האדם המהומם שבי אל אותו המרחק והעומק שבו, ואני מרים ראשי אל שיא ההרים ומרגיש בקרירות הטל שעל דשאם, וברוֹך הצפריר המתלטף אל הנקיקים השחומים. וכמו אתמול וכמו שִׁלשום אני רואה בצפרים הגזות מעבר מזה, והלב נִשא עמהן ורוצה לנתר אחריהן לשם, לשם… וחלקי הגוף, שאינם מוכשרים להתגעגע – רוטטים רוטטים. והכל עולה ושוקע באמצע, והכל כמו אתמול ושִׁלשום…

11.4.1918