(ליובל המאה של יל"ג)

לֹא שַׁרְתִּי לַשָּׂר, לֹא שַׁרְתִּי לִנְדִיבִים,

לֹא פָעַרְתִּי פִּי לְמַלְקוֹשׁ וּרְבִיבִים;

לֹא פָצַחְתִּי רִנָּה עֵת אִשָּׁה אֵרַשְׂתִּי.

לֹא נָשָׂאתִי קִינָה עֵת אֹתָהּ גֵּרַשְׁתִּי.

בָּנִים לִי נוֹלְדוּ – שִׁירַי לֹא נִשְׁמָעוּ.

חָלוּ וּמֵתוּ – אַנְחוֹתַי לֹא בָאוּ.

לֹא רָקְדוּ לִי הָרִים, לֹא רַנּוּ שָׁמַיִם,

וּלְיוֹשְׁבֵי תֵבֵל לֹא צָלְלוּ אָזְנָיִם.

לִבְנֵי עַמִּי וֵאלֹהָי אֹתְךָ הִקְדַּשְׁתִּי;

חֲלֹמוֹת חָלַמְתִּי, פִּתְרֹנִים בִּקַּשְׁתִּי.

חָלַמְתִּי חָלַמְתִּי עַד בֹּאִי הֲלֹם

וָאִיקָץ וְנַפְשִׁי רֵיקָה – וְהִנֵּה חֲלוֹם.

(אתם עדי!)

בני דורו ראו בו, ב"ארי שבחבורה", את נעים זמירות ישראל. חובבי־מקראות ודורשי־סמוכין המליצו עליו: “מיהודה עד יהודה לא קם כיהודה”. דור ההשכלה היה רגיל לחפש לבוש למערכי־לבו ולמענה־לשונו בניבים מן המוכן בכתבי־הקודש, לא תמיד הלם הלבוש את גופי־הרעיון; ההפלגה היתה סימנו המובהק. הפעם היתה המליצה גם כנה, ולא תפארת בלבד.

הוא היה משורר הדור ודבּרו כאחד. הוא עמד גלוי־עינים לפני חזיונות מני־קדם בחיי עמו, אך צפה הרבה לאחרית־הימים. הוא לא ראה את המראה הגדול בהתבהרו; אך את שרטוטיו ראה יותר מבני־דורו, ואפילו מרבים מהדור הבא, – מתוך הערפלים ראם. לא תמיד המריאה שירתו מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים; היא היתה בת הבקעה הצרה הסגורה בין הרים, לחוּצה ודחוקה מכל צד; הם סגרו עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים; אורות ונגוהות רעפו עליה רק מבעד אשנב־קט פתוח למעלה; תכלת הרקיע לא נראתה במלואה על כל גדותיה, כי אם נקודות, נקודות. אולם מכובד הלחץ ומגודל המועקה גבר בשירה זו הכח המפוצץ; קולותיה יתגלגלו כחורגים ממסגרותיהם, וכרעמים בבקעה סגורה כן יתפרקו ויתנפצו להדים ובני־הדים…

אך לשוא יחפשו בשירה הבוקעת מתוך חומות סגורות את אשר ימצאו בשירת משורר המרחב בן־החורין, השר כאשר ישורר הצפור בין העפאים, להנאתו כצורך פנימי, בלי חפץ להנעים זמירות או להדאיב. משורר דור ההשכלה היה יכול לכל היותר לשיר כצפור בכלוב, הרואה את בני־מינו חגים חוגים במרומי שחקים, חפשים לנפשם בעליתם ובירידתם. בפני העריגה לשבור את סורג הברזל נסוגים אחורנית כל המאויים האחרים; בפני הקול היחיד והמיוחד המשוע לחופש נדמו כל יתר הקולות. שירת יל"ג היתה בת חוש אחד, שהתגבר בתקפו על הכל ושיתק את החושים האחרים. המלחמה לחירות היתה לו “שיר־היחוד”, בהיותה מניע־היחוד, והחרות פירושה תמיד – חרות עמו! מניעים אחרים לא יכלו להשתלט על משורר גלוי־עינים בארץ העורים הרואים בשעבודם גזרת־הטבע ככליון ומות, באשר לא יראו מסביבם את חיי החופש הרחבים והמלאים…

שירתו עצמה היתה רבת הגילויים, אדירה ונשגבה בכל הרשויות. היא לא הובילה שי למחולל תנועה גדול; אביה היה גם אחד המחוללים את תנועת ההשכלה. הוא היה “אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם –לוטש ברזל!” “הומר ואכילס” כאחד במלחמת אבות־ההשכלה “במורדי־האור” שבדורם…

הוא היה אמן ראשון במעלה בכל כלי־היצירה בשירה ובפרוזה, ואעפ"כ לא ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמם. שירתו לא היתה לו כנור אלא נשק; לא תמיד נשמעה ליוצרה, והיתה מתפרצת מהגבולות שהוצבו לה, ונלחמה על חרותה המוחלטת; מחוץ לכל מגמה ומחוץ לכל תכלית חפשה את תיקונה ככל שירה גדולה. אך היוצר עיניו היו תמיד בראשו, אשר לא הכיר מרות אחרת מלבד התבונה הצרופה, והוא נסה לרדות בבת־שירתו וליחדה לתכלית אחת – להוציא את עמו מחשכת הגיטו לאור עולם ולהיות גוי ככל גויי הארצות; וההדגשה היתרה היתה על “ככל גויי הארצות”.

המלחמה היתה הספירה הטבעית לו והקרובה לתכונתו מכל הספירות העליונות הפתוחות לבחירי האלים. באוירה גדלה שירתו, במכותיה המופלאות חסנה, ומפיה חיתה. כחו היה רב לתאר את השלוה בצבעים רכים וענוגים אך ורק כאשר נקודת־המוצא היתה הסערה. בלי מניע־מלחמה חסר היה לו הכח הדוחף. בלי רצון ההסתערות על “ופסי הכוזרי” לא היו יוצאות שלמות האידיליות בחיי בת־שוע בטרם היתה לקרבן לקוצו של יוד. בלי המגמה לפגוע בשמגר בן ענת לא היו יוצאות חטובות ושלמות הרבה תמונות־שלוה בשני יוסף בן־שמעון. כולה נישאת בסערת־מלחמה היא העלילה “בין שני אריות”: כלה יצוקה ברזל ודרוכה כפלדה. בעלילות מני־קדם הראשונות חסר כח־המניע, חסרה ספירת־המלחמה, ולכן גם הצבעים הרכים אינם מתגלים בעוז הבטוי ובשלימות הארשת. שירת יל"ג כאילו אינה נשאת על כנפי עצמה, כי אם נכנפת בסערה…

הכל, הכל נהפך לבית־נשק אחד בידי הנאמן בכל חדרי היכל־השירה ובן־הבית בכל רשויות הספרות. חיי המשורר הפרטיים לא יזכרו ולא יפקדו בהם. בשירה ובפרוזה יראה תמיד קשה־הרוח, איש־המלחמה. תמיד כולו חמוש כלי־זינו, תמיד מחפש יחוד־המטרה. את המשורר הסלח, הרחום והחנון אפשר למצוא במכתביו בלבד. אחד היא בכל ספירה שהוא תועה: בשירי העלילה הנשגבים, בשירי־ההגיון, במשל ובמליצה, בספור, במאמר הראשי כבד־הראש או ב"צלוחיות הפלוטין" הקלות. אחת היתה התכלית, ואחת היתה זעקת השבר מתוך כאב נעכר או צחוק מר. “בת־השיר השחורה כעורב, אלה פיה מלא ולשונה קינות” והפיליטון הקל נהמו יחדיו בנעימות שונות, בדמעה ובלעג, כ"בת־קול מחרבות הר חורב על הרועים הרעים, על עם לא בינות"…

המלחמה היתה תכלית שירתו, וחכמת התכסיס היתה לשירה זו לקו ולפלס היחידים, ולא צו האמנות. הקליעה הבטוחה אל המטרה, ולא ליטוש החץ לשם טהרת האמנות. המשגה בתכסיס נחשב לפגם, ולא הפגיעה במשקל. לשם המלחמה התפרקה מעדיי שירת הדור, התפשטה ממחלצות המליצה ו"נתקה את מוסרות המשקל". מדי־קרב קלים ופשוטים ערכה לעצמה, לעתים גם חסרי־צבע. שירה זו היתה חפשית לרוחה, ולא השתעבדה לשום נוסח מקובל ולשום סגנון שליט. לפי צורך השעה והלך־הרוח נתנה עין בכל סגנון, מהנשגב שבחזיונות הנביאים עד הפשוט בסגנון הרבנים; היא שעשתה דפוסים מכל סגנון לחוד ומכולם יחדיו מעשה־מקשה; אף יצרה סגנון חדש והמציאה וגלתה גונים לא ידעום. ובכל אשר נגעה יד המשורר ידעה לקבוע לדור “מעשים בכל יום, נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום”…

שאר־רוחו ויתרון־כוחו התגלו באמנות העלילה. לו נגולו מראות־המדות בדרכי־חיינו הנלוזים – מראות מני קדם, מראות דורו, ואף של דור בא. לו נענתה היריעה הרחבה להעלותם עליה, לקבעם בדרבנות ולנטעם במסמרות. הוא לא היה אמן הצבעים והגוונים; אולם אין כמוהו בשירתנו אמן הברקים והרעמים. עלילותיו המתארות “בחרט על לוח בשרד” נראות ונשמעות כאחת, כמראות הברקים הבוקעים את חשכת העבים וכרעמים בגלגל המלוים אותם בכח וגבורה חליפות ובערבוביה…

במראות חזה את חזותו הקשה, ובהם השמיעה. תוכחות הנבואה יורדות ברובן כמשברי קולות אדירים. “קוצו של יוד”, “שני יוסף בן שמעון”, “בין שיני אריות”, “צדקיהו בבית הפקידות”, “במצולות ים” הן תוכחות־מוסר לדורו בקולות ובמראות יחדיו. המראות גופם הם חד־גוניים, עגומים, זועפים, דלי־צבע ע"פ עצם מהותם וטבעם. המשורר יראה את עצמו “כצייר ובימינו חרט, את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשרד”. אפס מראותיו אינם מצוירים, כי אם מגולפים; לפעמים כאילו נערכו מחצים שנונים, מכדורים פורחים, ומכלי־מלחמה. כאילו לא נזרקו סתם למחנה האויב כל אחד אחד לבדו, כי אם נזרקו בכונה מחושבת לצרפם לתמונה; ככה יפּתח לפעמים בשדה־המלחמה מראה עשוי כולו בידי אדם מתשמישי־נשק…

בת־שירתו בהגיעה לגבורה עברה בדילוגים על מחזות־שלוה ומראות־הנוף ועל משחקי־צבעיהם; ובעמדה לנוח עליהם, לפעמים, לא התגלתה במלוא־כחה ובעצמת־מעופה. החיים בהיותם מפכים במרוצתם הרגילה ובאפיקם הכבוש לא נשאוה על; רק בהתפרצם מגדותם ובהתגעשם הרקיעה מרומים גם היא. רק בהזדעזע מוסדות עולם לבשה עוז, – והעולם אף הוא היה תמיד עולמנו הקטן. אמנם המשורר בערוב יומו יאמר בודויו על עצמו:

לֹא בֶן־בַּיִת בְּסוֹד אֱלֹהַ הִנֵּנִי

אֲשֶׁר טֶרֶם אֶקְרָא אֵלָיו יַעֲנֵנִי

וּבְכָל עֵת אֶחְפֹּץ – אָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ.

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶׁאֵינֶנּוּ בָּטוּחַ

אִם הַפֶּתַח לְפָנָיו סָגוּר אוֹ פָּתוּחַ

בְּבֹאוֹ לְבַקֵּשׁ פְּרוּטָה בְּיוֹם רֹאש־חֹדֶשׁ.

אולם הוא נקרא תמיד אל הקודש, עוד טרם יבקש, בימי־שואה, בהתקשר השמים עננים כבדים המתפרקים ברעמים ובברקים.

ברואיה, – אף הם טבועים בחותם התפרצות “האש העצורה בעצמות” המשורר ותחת לחץ כבד. לא כל המחזות הנם בדמות אחת הבריאות מששת ימי־בראשית, בריאה בשעת רצון, מחושבת ומתוכנת במדה ובפלס ובחיתוך־אברים הרמוני; ככה תצטייר בדמיוננו בריאת היקום: “מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים”. בדמות זו יגלו לעינינו יום יום מחזות־שדי. ועל המדות ההרמוניות האלה תבחנה בעינינו גם יצירות האמן; אולם גם בטבע לא הכל נברא בשעת־רצון ובמחשבה תחילה. אלה הם המראות בחבל־געש המתהווים בימי זעם כהרי פרצים מתוך זעזועים ורעידות. נוף טבע קודר, מחזות פלצות ללא משחקי־צבעים, עוית מאובנה, שאגות קפואות; כי גם בקולות אדירים יש לפעמים משהו מדמות־גוף וממושגי־הגוף. מעין נוף כזה יברא גם בשדה־השירה הרת תקופת הזעזועים והפרצים.

נושאי עלילותיו לא היו בודאי ע"פ טבעם ותכונתם מצבע אחד – “שחור כעורב וכבת שירתו”. החדר, הישיבה, בית־המדרש, הרביות והרבנות, ואפילו חדר־הקהל הצטרפו מהרבה צבעים, ובתוכם בהירים מאד ומאירים. המשורר עצמו אולי גם ראה אותם בשעות־רצון וברגעי התיחדות עם עצמו; ואולי גם לא היו לו בחייו שעות כאלה. הוא כאילו נולד “בעיר נצורה”, בשנות מלחמה, ויצא בעודנו עול־ימים לשדה־המערכה, והיה מראשי־הלוחמים עד בוא הכשלון, ואתו – סלוק־השכינה. הוא לא יכול לראות את בית־המדרש כראות אותו “השונה” בעיני בן העולם הבא; אף לא כ"פורש" בדרך־שלום, אשר יביט עליו כעל עולם העבר; הוא היה אנוס לראותו בעיני ה"שנה ופירש" בן עולם הזה, הדבק אליו בכל נפשו, באין לו עולם־הבא, ונטרד ממנו מחמת פגיעתם הרעה של “קנאים חשוכים מורדי־אור”. הוא ראה את בית־המדרש המזוין והקנא והנוקם, ולא הגוע והשוקע כאשר ראהו במרחק־דור חברו בהיכל־השירה ויורשו הגדול, יורשו הטבעי ולא ע"פ צואתו, מתוך געגועים. מחזות מני קדם ואף מני דור עבר לא יקרנו תמיד באור עצמם בתיאורי האמן, כי אם באור חוזר מנפשו הוא; והוא גם יחזם לא ראית־עין, כי אם ראית־נפש. לא תמיד יראה דור הולך בצורתו כהויתו דוקא באספקלרית דור בא; לפעמים “ניסוך־הקסמים” מקורו באספקלריה קרוצה מחומר מיוחד, ולא בפני הגופים המשתקפים בה; מבעד זכוכית־צבעונין לא יראו הגופים בצבעם הטבעי. לא תמיד איפוא אספקלרית־המרחק היא הנאמנה. העומד במערכה יראה את המחזות עין לעין; ובעיני בשר, ולא בעיני־רוח מבעד לצעיף רומנטי; ורואה צד אחד, זה הדרוש לו למטרה לחציו; ואינו רואה את כל החיים, כי אם את החלק המעבּה את מהות המלחמה. וככה נראו למשורר פני דורו: לא החדר ובית־המדרש בהרכב יסודותיהם השלם והמלא, כי אם “מַהותם הערטילאית” הצרופה מכל תערובת; וזוהי אשר גדרה את דרך־החיים, בה נלחם, ואותה תאר בחרט נאמן…

גבורי עלילותיו, גבורי דורו ביחוד, אף הם לא היו בכל ומכל יצורים חיים וקיימים מתהלכים עלי־אדמות כפי שהם נצבים לעינינו בתמונות המתארות: הם היו בהרבה בחינות יצורי־דמיון, שבגופם גלומות מדות מפשטות בשלימות ריכוזן. יצורי־חיים כטפוסים שלמים, שהם או כולם חייבים או כולם זכאים, כולם קדושים או כולם טמאים, כולם חמלה ורחמים או אכזריות ורשע ע"פ רוב אינם במציאות. הם קרוצים מחומר מרכב מצדק ורשע, מטוב ורע. לפעמים מתגבר היסוד האחד ולפעמים השני, ולפעמים המזיגה שקולה יפה. אין הרב הפוסל גט בגלל קוצו של יוד ומעגן בת ישראל מחויב להיות בעל נשמה טטרית. הוא גם יכול להיות רחום וחנון. החומרות שהוא מטיל על אחרים יטיל גם על עצמו, ובשתיהן יראה את רצון קונו בלבד. והצור תמים פעלו תמיד, ואין סלף במעשיו. אין גם רע מוחלט בעולם ההבל הדומה לפרוזדור להתקנה לטרקלין. ולפום צערא אגרא. אולם האכזריות היא במדות הפרישות והנזירות מתענוגי העולם הזה; הרעה היא בתורת חיים מאובנה כזאת הנמסרת מדור לדור; בחובת לבבות המקשיחה את הלב. “אם עין אל לברואיו ורחמיו על כל מעשיו, אהה רוע לב אדם סכלות מתי־שוא ישחיתו רחמיו וימלאוה צעקה”. בתחומי “העולם הזה” יצדק המשורר במשפטו, יצדק כולו במשפטו על ראש־הקהל שמגר בן־ענת. לא כן על סף שני העולמות, בקו־המגע בין תחומי העולם הזה והבא; שם תתאבקנה כפעם בפעם מדות אנוש ותכונות בפעליו בלי מלחמת היצרים: הטוב והרע; שם מתלקחת מלחמת־התפיסות על עצם הטוב והרע, שמקורם במה שבנצח ובמה שבחולף, במושגי טרקלין ופרוזדור. המשורר עמידתו היתה כולה בעולם הזה, ומדותיו היו לו לקו היחידי. הוא העמיד תורה מול תורה: תורת חיים שקופה ובהירה כנגד תורת פרישות מעורפלת במסתורין. הוא האמין במאור העליון הגנוז בתורה, ובכח ילוד־אשה לגלותו תמיד ולמשכו עליו או לגדור את כל נתיבותיו ע"פ בחירה חפשית. בין תורה־ממעל זו ובין החיים מלמטה עמדו חוצצים שני “בתי־כוח”: בית־הלל ובית־שמאי, ומחלוקת־תמיד היתה ביניהם מימי דור ודור בישראל. את נשמת בית־שמאי, את נשמת הבית ולא את בונהו גופו, קפל המשורר ב"ופסי הכוזרי", – את הנשמה הערטילאית בכל קפדנותה המרוכזת; ואת נשמת בית־הלל בטהרתה הצרופה מכל תערובת השכין ביוסף בן־שמעון הצדיק. ואת המערכה בין מדת־הדין הערטילאית ומדת־הרחמים הערטילאית העביר מעולם ההפשטה לשדה־החיים ממש; ובהתאבקות יצוריו יפעמו החיים אמנם לא בכל צדדיהם וגילויהם, אולם בכל תוקף ועוז; ככה הוא גם דופק החיים בשדה־מלחמה, חד־צלילי ובין מצרים מסוימים ולא בכל חלקיהם, כאשר מראותיה חד־גווניים הם…

תכונת גבורי עלילותיו אינה מתוארה גם היא מכל צדדיה ובכל גווניה; מובטלה “המהות הערטילאית” שבה – המהות הגזעית. נגעי העם הזועקים בשירת יל"ג אינם נגעי דורו בלבד ואינם בני־חלוף; הם טבועים בתכונתנו הגזעית, והגזע הוא – הדם. הם זועקים בשירה זו בתמונות ובקולות, בספור ובמשל, בקינה ובמליצה. התכונה הגזעית הטבועה בדמנו גלומה לפעמים בלבוש־קדם ולפעמים בלבוש־הזמן, אולם טעמה ונמוקה לא ישתנו בתמורות הדורות. כיחידים כולנו חכמים, כולנו נבונים ואף כולנו יודעים תורות רבות; כבודדים באהלי יעקב הרבים ובמשכנות־ישראל הפזורים מחוננים אנו בחוש שמירה עצמית חזק מאד. כעם משוללים אנו סגולות יקרות אלה. אין לנו חכמת־עם ההוגה בשעות הרת־עולמו במוח אחד. ואין לנו חוש עם המנחה אותו למישרים בשעות סכנה, מעל למעצורים ומכשולים, במקום שהשכל הנהו אובד עצות ואובד דרך. “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר. עדר עדר לבדו, איש ירעה ידו”. ובינת עדרים מקובצת והדרכת חושי שמירה מלוקטים גם בהיות כל אחת שגיאה ורוממה לא תמלאנה לעולם שכל עם וחוש עם, גם בהיותם מצערים. מפני המומים האלה הגלינו מארצנו והרחקנו מעל אדמתנו. מפני מומים אלה איננו יכולים לבנותה ואין בכחנו לקבץ את נדחינו. “אשקא דריספק” הוא כתו־קין על מצחנו וכסמל נדודינו. וקמצא בר קמצא ואתרנגל ותרנגלתא אינם ספורי־משל, כי אם מציאות תכונה גזעית, מתגלה דור דור בצורה שונה. על קוצו של יוד אנו בונים עולמות ובגללו נחריבם, ואף בהשיאנו את עינינו לדמות המדינה העברית, אנו נושאים בידינו את חמרי־ההרס. בפינו אנו מדברים גבוהה על אמת־בנין, ואין בינה מדינית במוחנו וכח מדיני בידינו לכוננה ולהחזיקה…

הוֹרוּךְ לִשְׁמֹר רוּחַ, לַחֲרֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׁוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחֲלֹם, וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךְ.

אַךְ לֹא הוֹרוּךְ חֲרֹשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת

בָּהּ יִכּוֹן עַם עָז, בָּה אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת.

כבשנות־החורבן כן גם בתקופת־הבנין תעמוד בעינה שאלה: “כוח ומרי־נפש מה יועילוך, אם אין תחבולות שר, אם אין משמעת”? עם אמת־הבנין ביד נחשוף מים בכברה, נדוש תבן, נחלום בהקיץ ונדבר בחלומות. ועל “קול עושי במלאכה” עדיין מתגבר “קול אומרים הודו, הלל וברכה”. וכיום הזה השאלה בתקפה עומדת:

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

כבחיי היחיד, כבחיי האומה קידש את החולין והוריד מגדולתו את הקודש המקובל. השבת ניתנה תמיד לאדם ולא האדם לשבת. יום מנוחה לילוד אשה מעמלו, ולא לשבח והודיה לבורא היקום ככלותו את מלאכתו. עבודת־אדמה היתה רוממה בעיניו על עבודת־המקדש; מלכות־הארץ ממלכות־הרקיע ושלוחיה. הארץ ניתנה לחיות עליה, לעבדה ולשמרה, כטרקלין ולא כפרוזדור. ולארץ־הצבי תכלית אחת כלכל ארצות־תבל. לא לקיום המצוות התלויות בה לפי חסידים ראשונים, ולקיום “מוסר־היהדות” לפי חסידים אחרונים. רק לא ממלכת־כוהנים. רק לא נבואה, כהונה וקדושה יתרה. בראות המשורר רק את ראשיתן נרתע מפחד ומאימה. בקריאה: “את חורבן העיר אלפי שנה נזכרה, ולחורבן האומה נקשיח לבנו” לא היתה רק זעקת מרי, כי אם פילוסופית החיים. המדינה בחולין שבה היא המטרה הנשגבה בפני עצמה, המדינה החפשית מכל שעבוד החותכת גורל עם וקוצבת לו חיים עצמאים. הוא רב את ריב שליחי מלכות הארץ והבין לריעם, ובזעמו לא נשא גם את פני הנבואה, שהאש שבה היתה עצורה גם בעצמותיו ובה גם נכוה, ובפולסי די נורה הכה גם הוא את הרשע, ואת אורה נשא ברבים. הוא נתן את המלאכה עליונה על הרבנות, את ה"את על העט", את “המַזמרות על המזמרות, את הקרדום והמורג על הנבלים וכנורות”; טעמו היה ברוך משל הרבה מחבריו גם בהערצתו את רוח עם ישראל “רוח אדוני אשר נוססה בו תמיד אשר נשאתהו על אברותיה ותחיהו ותקימהו עד היום הזה”, וגם בהערצתו את העבודה ואת המלאכה הוא רצה לראות את עמו ככל גויי הארצות, אך כמתוקנים שבהם. הוא רצה לראות אכרים ויוגבים מלאים תורה וחכמה ולא בורים בדמות שראום מיסדי קושטינה עד כדי ברכת שהחיינו שהגיעו לאכר, שולח־יד ברכוש רעהו. הוא היה נגד שתי הרשויות המובדלות: אחת לתורה ואחת לעבודה; הראשונה צריכה לשכון בשניה. הוא הגה את הרעיון המדיני בטהרתו ובהתפשטותו מכל ה"רוחניות" המתהלכת הנטפלת אליו, אם כי לא הגיע עד קצה הדרך המובילה להגשמתו. נפשו ערגה למדינת־החולין, נקיה מכל אבק־קדושה, מדינה העומדת על העבודה הפשוטה ולא על עבודת־הבורא והתורה. הוא הגה את רעיון העבודה בטהרתו, כלו שקוף ובהיר, נקי מערפלים ומ"סתרי־קבלה", מבלי אשר הגיע לאותו הגוף המיועד לשכנה בתוכו. רוממות העבודה לא מצאה את בטויה עד היום כבשיר העלילה “צדקיהו בבית הפקודות”.

קדושת הארץ הטילה עליו אימה ופחד, וראה בה מושג נרדף עם ממלכת־כוהנים. כ"בעל־שם" העג עוגה במטהו כתריס נגד דיבוק ורוח־רעה שלא יחדרו פנימה, כן ראה בגבולות הארץ המתוחים את החומה הבצורה נגד חדירת כל קרן אורה ורוחות הזמן הטובות. הוא נאבק עם עצמו ביאוש ובתקוות, בספקות ובהרהורי־תשובה, ולא יכול לעצמו. “מהות־היהודים” ו"מהות־היהדות" כל אחת לחוד נראתה לו כריקה מכל סגולות־בניה, וביחוד בנין מדינה וארץ ובריאת עם וקיומו; ומכל־שכן שאין לצפות לישועות ונחמות כששתיהן, “כמהות” מוקדשת כפולה ומרובעת, תגורנה בכפיפה אחת ותצטרפנה כביכול לכוח אחד. הוא חפש לפי דרכו את “הכשרת הלבבות”, את “פדות־הנפש” את “התקנת־הדור”, – והכשרה היתה עבודה ומלאכה ומשמעת צבורית, הקנית היסודות, “אשר רק בהם יכון עם עז, בהם ארץ נושבת”. מ"מהות־היהדות" המקובלת רצה להפטר לגמרי, ואת “מהות־היהודים” רצה למלא תוכן חדש. “פניתי לראות כי אילו לא היו ישראל סומכים על הנס, והיו דוחקים את הקץ ומשתדלים לקרב הגאולה ביד רמה, היו הגויים עושים בהם כלה; ואם לא היו הגויים מונעים את ישראל לשוב לאדמתם ולעמוד ברשות עצמם, היו ישראל עושים כליה בעצמם. כי בעבדותם ובשפלותם סר מעל בני עמנו אור עם המעלה ולא יצליחו עוד למלוכה”…

דברים בוטים כמדקרות־חרב ומרים כלענה. וכפעם בפעם מדי עשותו צעד קדימה לקראת תנועת התחיה המתבשרת בפי מ. ל. לילינבלום וסמולנסקין ילבש חרדות וירתע כמה צעדים אחורנית – והחרדה היא חרדת הקדושה! “שיבת ציון היתה חלום חזון לבי כל ימי חיי, אבל לא שיבה כזאת בטרם אשר הכשירו את הדור הזה וטהרו את הארץ מקורי עכביש אשר כסוה… טובה לנו העליה לאה”ק רק אחרי אשר נתקן את עצמנו ונכשיר את הדור לכך באופן אשר תהיה קודם או לכל הפחות יחד עם גאולת הארץ גם פדות־הנפש ושיבת עזרא ביחד עם העזרה". ובמקום אחר: “אם יעלה בדעתם ליסד דבר גדול ונכבד מזה, היינו לקנות אחוזה באה”ק ולהושיב שם אכרים ויוגבים מבני ישראל באופן שבזמן מן הזמנים תהיה הקולוניה הזאת ללוז של שדרה שממנה תוכל לצמוח תחית האומה, אז הנני נכון לעבדם בכל לבי ובכל נפשי וכל מאדי, ועתיד אני להסיר מעלי מחלצות אירופה וללבוש אדרת שער, וירדתי על הרי ישראל ובשופר גדול אתקע. אבל תנאי אחד קודם למעשה התניתי עמהם: קודם כל יגרשו מירושלים ומשאר ערי־הקודש את כל היהודים היושבים שם לא תשאר פרסה, למען אשר נוכל לקרוע לנו שם חלונות ולהעביר את הרוחות הרעות והמעפשים ולהשיב את אוירא דארעא דישראל המחכים"…

התנאי המותנה הנהו באמת “אופן־דיבור” בלבד; הוא רק מדגיש את הספק ואת היאוש מכיוון שאינו ניתן להמלא. לבו לפיו לא גלה כי נעקרו בו מעינות האמונה. “אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל לבצעם. כל זמן שיד הרבנים תקיפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני־ישראל לעשות ממשלה בפני עצמה. אוי ואבוי לנו אם תבוא לאנשים כאלה מלכותא דארעא, וישבו הם על כסא דוד ועל ממלכתו, והיה ה”שלחן ערוך" כמו שהוא עתה לפנינו על קרבו… לספר הקונסטיטוציאן שלנו, ושבו ארבע מיתות בית־דין ומכת מרדות וחרמים ושמתות לאיתנם הראשון. הן עתה בעוד גבוה על גבוה שומר, הרבנים רודים בקרב עדתם ויגיעונו עד עפר. אף כי בהיות ר. ליפעלע לאיספראווניק ור. חאצקעלי לז’אנדארם… מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה? לא נעשה בנפשנו שקר כי דתנו כמו שיצרו אותה לנו הרבנים האחרונים היא מטבעה מתנגדת לכל קולטור ולישובו של עולם, ומה קצנו כי ניחל? כי יודע אנכי ומבשרי חזיתי כי גלות ישראל קשה לנו מגלות האומות"…

תמיד הקדושה היא אשר הילכה עליו אימים; אותה שקל על כבדה בפלס תבונתו הצרופה, אותה חש בחושים מיוחדים. הוא נפגע כשפקפקו ב"אני מאמין" שלו ובעצמו לא היה שלם אתו. הוא ידגיש כי גם בסדורו אין ה"אני מאמין" חסר, ואולי הוא יותר מוגה ומתוקן מן ה"אני מאמין" של יריבו. הוא יראה “במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי־ישראל” “יקבצנו של קבצנות”, ומאמין ל"יקבצנו" גדול מזה אשר עוד לא נודע מתי יבוא ויגיע. חזון האני מאמין עצמו בבהירותו נסתם מהמשורר!

בימים ההם עוד לא נוצרו המונחים “ארציות” ו"ציונות־ציון". בימים ההם היו רעיונות אלה עצמם כנשמות ערטילאות גנוזות באוצר נשמות האומה ללא גוף, ודמות גוף, ומושג גוף. אולם רוח המשורר כבר נקלעה בכפות המגמות האלה בין המשיכה לארץ־הקודש וארץ שכלה חולין, בין עתיד בלבד ובין עתיד מרותק לעבר עתיק־ימים. בנשמתו היתה הארציות היסוד המכריע. המחלוקת בין לילינבלום “האדוק שבאדוקים בין חובבי ציון” ובינו, אם גאולה קודמת ופדות הנפש סופה לבוא מאליה או פדות תהיה קודם, – לא היא היתה החותכת. נפש המשורר ערגה לממלכה קרובה לארץ ורחוקה כמה שאפשר מהשמים, ופחד פחד־מות מפני הקירבה היתרה לשערי־השמים…

במלחמתו לאור, לחרות, מצא המשורר את הלך־הנפש למרחביה. בסערת ההתקפה בלבד נתגלתה לו השכינה; עם התבוסות הראשונות נסתלקה. ההשכלה בת־השמים לא מצאה את הפתרונים המקווים לחידות החיים עלי אדמות; לא הביאה את הגאולה הנכספה לעם נודד חלכה. כעץ אדיר הלום־ברק ייראה לנו המשורר החוזה: לפתע פתאום נפסק הגידול, ובעצם כחו. רעמי הפרעות הממוהו מבחוץ. “הגבורים וראשי העם” בבית ובמר נפשו מחפש לו מפלט לבת־שירתו במדבר:

עַל כֵּן אֵלְכָה מֵהֶם, עֵינַי אַעֲלִימָה

וּלְדוֹר הַמִּדְבָּר אֶת פָּנַי אֲשִׂימָה,

עַם גָדוֹל וְרָם בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם,

הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם.

גַּם הַיּוֹם בַּעֲבוֹר הָעֲרָבִי עֲלֵיהֶם

וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִּיעַ עַד קַרְסֻלָּם…

רשות היחיד לא היתה למשורר אף באחת הספירות שבשירתו; ואף שירי־ההגיון, השקטים והענוגים או השחורים כעורב, אלה מלא פיהם ולשונם קינה, היו מוקדשים רק לעמו ואלהיו. רשות כזאת לא תחם לעצמו גם ביתר מדורי הספרות. בשדה־המערכה לא יקים לו הלוחם נוה־שאנן. והתוקע תמיד בשופר מלחמה ידיו אינן אמונות עלי חליל־הרועים…

מכתבי המשורר הם רשות־היחיד שלו; לפי ספר־מדותיו וחובת־הלבבות שלו היו אסורים הרבה מהדברים הנכתבים בהם לבוא לרשות־הרבים ע"פ תכונתם. רחום וחנון וסלח במקום קשה־רוח, קנא ונוקם. יד רכה ומלטפת במקום היד החזקה והזרוע הנטויה למלחמה. ענו־רוח ורך־נימוסים, מיטיב לרעים ומדריכם באמרי־נועם, ולכל היותר במקל־נועם, ואין זכר ל"מקל־חובלים". תחת צניף־השירה לא התנשא ראשו עם כל הקשרים שקשרו לו ולא גבה לבבו. הוא התאבק בעפר רגלי חכמים, ולא עלתה על דעתו לתת עליון את כתר השירה על כתר התורה; במדה שוה ידע לרומם את שניהם בהשתמשו בשניהם. כבן־בית גמור ב"הגדה" וב"הלכה", בקודש ובחול, הקשה את האחת בפטיש־התבונה וקרבה לקרקע באור־השכל, והרך את השניה בחזון־השירה והשיאה מרומים. הוא משתומם על אשר “רש”י פין – הזקן שבחבורתנו, אשר לא אגיע בחכמת־ישראל לחגורתו אשר במתניו, ואותו לא כבדו ליום יובלו ולא ברכוהו במקהלות ממקור ישראל", שיר יהל"ל הנהו בעיניו “כפתור ופרח”, ושלו אינו ראוי לתהלה לא על פי ערך עצמו ולא על פי המקום שנועד לו בעתון שהוא עורכו. יוצר הסגנון בדורו, הברור והמדויק, החותך והמבריק, לא העֵז להשליטו על הקטן שבחבריו לעט; ואפילו בפרחי הסופרים הוא נוהג כבוד וזהירות, כשהוא בא לתקן את סגנונם. הוא נגש לעצם “הניתוח” רק אחרי בקשת רשות והרעפת “סממני־תרדמה”. בזהירות יתרה הוא מעביר תחת שבט בקרתו יצירות השלוחות אליו. כל טפה מרה מתובלת בכוסות־ממתקים ממוזגות יפה כדי שלא להכאיב; הטפות עצמן צוללות כגבישים ואינן בנות־תמיסה, אולם נבלעות בנעימה. ואכן ידע את נפש הסופר הדבק בילדי־רוחו ובעוללי־טפוחיו והתהלך לאטו עם “הרכים והענוגים” האלה… רק בהתפרץ הרוח משדה־המערכה לנוה־השלום בא שנוי־האויר, המשורר יהפך שוב איש המלחמה החמוש בכל זיינו גם במכתבי־רעוּת. הוא יוצא מגדרו ויזרוק מרה במשכילי אודיסה, ש"אינם מוכשרים להבין על בורים דברי שיר ומליצה", וב"אוירא דאדעססא המטמטם". את בעל “הפרדס”, יריבו במקרה זה, עם מזבח הזהב שלו אשר הקריבו עליו אש זרה בשירו על אדמה טמאה כאמריקה ובנותיה, ואת כל הנלוים אליו יעביר כמו מבעד משוכת־צבר, וגם את לילינבלום לא ינקה על גבבו תשעה קבים של דברי הבאי בבואו לבקר את כל שיריו. אולם בין רגע תשוך הסערה והרוח הרכה שוב תנשב והמשורר יבקש סליחה על “הדברים הקשים אשר הפליט ברגע באפו ובעידן ריתחא”.

עוד היום יכולים לשמש המכתבים האלה ספר־לימוד לרבים. על פי צלילותם הם האספקלריה הנאמנה להרבה פנים בדור־ההשכלה; אהבה ושנאה לא קלקלו את השורה; לא נטר איבה אפילו לאלה שפגעו בו, ושפגיעתם היתה רעה; ולא נשא פנים לאוהבים וידידים. על פי שפתם הברורה הם מופת לסגנון; השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא, וברורה, ורעננה, ומשיבת־נפש. על פי מדות הענוה, הידידות, פקחות־החיים והחכמה, ההומור הטוב והחריפות, הם יכולים לשמש מוסר־השכל לעורכים מתרברבים בגדלות ולבעלי־תריסין מתנשאים, בין במה שיש בהם ובין במה שאין בהם. גם אחרי יל"ג נשתפרה הפרוזה בספרותנו. אולם המימרא כי מי שהוא “יצר” אחריו את סגנון הפרוזה היא מופרכה כלה: עוד “על נהר כבר” נשאת פרוזה זו בכל עוזה ותקפה לפי כושר־המחץ שבה, קלותה ופשטותה, לפי רהיטותה, וכובד משקלה, לפי גרעינות תוכה!…

כל יצירה אמנותית אינה מובטחה לאריכת־ימים בכחות עצמה בלבד: כחות־שימור חצוניים נוספים על הפנימיים דרושים; ביניהם כאלה הצפונים בתכונת העצמים המשמשים כנושאים לרקמת היצירה, וכאלה הטבועים בקיום החומר המשמש כגוף לנשמתה. הכבירה ביצירות לא תעבור כמורשה לדורות אם היא טבועה בחול פורח או חתומה בצבעי־מים על ניר מחוק. בשיש ובברונזה, בצבעי־שמן ובבד יפה צפונים גם הכחות המקיימים את החומר וגם הסגולות הנותנות דמות וקלסתר לגלמי החומר בגעת בהם יד האמן הברוכה. ואף נושאי היצירות המאריכות ימים מחוננים על פי תכונתם הפנימית ב"השראת הנפש", – נשמת הנצח תרחף עליהם אם במעט או בהרבה; גבורי היצירות האלה יתהלכו בנתיבות־עולם ויתעו בשבילי־הנצח; החידות, אשר לפניהן יעמדו, הן למעלה מן הזמן ומשכל אנוש רגיל, והפתרונים להן יבוקשו עדי־עד; אהבתם היא אהבת עולם, עזה כמות, ושנאתם היא שנאת־עולם, יוקדת כשאול. מלחמת־יצריהם היא התאבקות איתנים; בתחומי כבשוני־עולם, במופלא ובנסתר שבו, יתאבקו הטוב והרע, הצדק והרשע, האכזריות והחמלה. על מצעי־בראשית ישתרעו מחזות ומראות, וזרועות־עולם יחבקו. דור הולך ודור בא, וחזון היקום האדיר והנשגב על זריחותיו ושקיעותיו, לבלובו וגידולו, שלכתו וחדלונו לעולם עומד. מהו לעומתו “חזון היקום” בגלות: חלום בלהות יעוף, צל כבד עובר ואבק פורח…

הגלות וכל מערכותיה היא עולם בפני עצמו, מובדל ומסוגר, מעבר לתחומי ההויות האנושיות, שטעמן יעמוד בהן ותוכנן יתקיים גם בתמורות הדורות ובחילופי הזמנים המשנים צורות וקליפות. בסוד הנצח לא יעמוד חזון הגלות וכל הדבק בעפרותיה; בספר בראשית אינו קיים ו"בספר הדורות" מימי אדם הראשון לא יחתמו ברואיו, ובלבות דור בא לא יחיה. עולם תועה כחול נודד, “מוץ ממדושת הגורן” מבלי כח־אחיזה, והאותיות המבקשות לקנות בתחומיו שביתה נשארות פורחות באויר. מלחמת היצרים היא חסרת־אונים ודלת־דם, גידולת מרתף אפל. רשעות רב שמגר וצדקת יוסף, אכזריות רבי וופסי וחמלת פיבוש כולן יחדיו קלות מסובין ובמאזני עולם אין להן משקל. עצם המלחמה מסביב לקוצו של יוד הנהו חזון חולף משולל אחיזה בחשבונו של עולם. רק אלה שטעמו מעט או הרבה ממדורי הגלות ירגישו בהם טעם; דור הגדל במרחב לא יבין את מלחמותיה והתאבקויותיה, על כל פנים לא ירגישן. ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקהלת חתומים בצרור הנצח לא מפני גאון יוצריהם בלבד, כי אם גם מפני שעולמותיהם יסבו על ציר הנצח. כאיוב גם פויסט והמלט בבחינת משל שלא היה ולא נברא; לא יצורי חיים ממש, כי אם יצורי דמיון דבקים בחיי עדי־עד המקפלים בגופם הויות־העולם הנרגשות והסוערות, לעומת ופסי ויוסף, “מהויות ערטילאות”, המקפלים בתוכם חויות בית־המדרש והויות אביי ורבא, – דמויות מחוקות על יריעות מחוקות…

בֵּית מִדּוֹת אֶחֱזֶה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת –

עַל פִּתְחוֹ בָּאַשְׁפָּה כָּל חַיָּה רֹמֶשֶׂת,

הַשְּׁפָחוֹת שָׁם שׁוֹפְכוֹת מַיִם הָרָעִים,

שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וִיגָרֵם הַכֶּלֶב

וּתְכַרְסֵם הַחֲתוּל מֵעַיִם וָחֵלֶב

וִינַקֵר הַתַּרְנְגוֹל גוּשׁ הַתּוֹלָעִים. – –

כַּעֲתַר עָנָן חִלְתִּית הַצַחֲנָה עוֹלָה,

וּמִן הַחַלּוֹנוֹת נִשְׁמַע קוֹל זְוָעוֹת

“קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ אֲדֹנָי צְבָאוֹת!”

הַצִּבּוּר יִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה גְדוֹלָה.

אכן גם זהו קוסמוס, – תבל ומלאה! איכה יועם עליו הזהב הטוב, תשתפכנה על תאורו אבני־חן. והעליו יעורר המשורר את כנורו? בכחות תאור כאלה אפשר לגולל תמונות מתקרבות לאלה הקבועות לדורות ב"ברכי נפשי". בכחות הציור השקועים בהעלאת “גבורים בוסים בטיט חובקי רגבים, גבורים כנמלים גדולים – כחגבים” אפשר להגיע ליצירת דמויות מחבקות בגבורתן זרועות־עולם. בחשבון נפשו היה עסוק המשורר תמיד ב"חיפוש רוחו". הוא לא האמין בכחותיו. הוא ראה ברוח הקודש שעשתה אותו למשורר

לא “רוח כביר הרודד תחתיו כל מכשול ופגע, כי אם רוח קט, חלש ורפה־כח הנודד כנף אט ככנף אפרוח, ומעצר כי יפגע יכלא רגע”. במשורר גופו פעמו כוחות פנימיים כבירים; אפס היריעה והגבורים לא היו על פי טבעם בני־קיים; הם היו מכליאים גם כנפי־נשר, ולא רק כנף־אפרוח. בסביבה אשר עפרותיה רתקו את המשורר חסרו הכחות החיוניים החיצוניים המסייעים להביא את יצירת האמן לשלימות גילויה ולקבעה לדורות הבאים. כי ביצירה האמנותית אין עוד מכוחות־האיתנים אשר בטבע, הפועלים על העומד במחיצתם בעצמם בלי אמצעות ובלי סיוע־חוץ. מראה טבע נשגב יפעל כשהוא לעצמו על המסתכל וירעיד גם נימי נפש שעוד לא התעוררו מני לידה. מראה נוף מצויר על בד לא ירעיד אלא מיתרי לב שרעדו פעם לקראת מראה טבע ממש. חזון־אהבים בספר לא יביא לידי רטט עז אלא את הקורא שראהו בעיני בשר, כלו או את צלו למצער בחיים ממש. הכחות היוצאים מיצירה אמנותית לפעול על הבאים אתה במגע אינם יכולים להגיע לעצם תקפם אלא בהסתיעות כחות חבויים במסתרי נפש ששאבו כבר ממקורות חיים ראשונים. רק כאשר יענו מיתרי הכנור למגע קשת המנגן, כן ירעדו מיתרי הלב בעבור עליהם רוח האמן החתומה ביצירותיו. בלי המיתרים לא תפעול הקשת היותר דרוכה בידי הקוסם היותר גדול. והמיתרים האלה הם צירופי חויות, זכורות או נשכחות, גלויות או טמירות. המחט המרטטת על לוח־נגינה לא תוכל להוציא אלא אותם הקולות שנשאו פעם ממקורות־חיים ראשונים צרורים בגלי־האויר ונחרתו על פניו, ולא יש מאין מלוח חלק. וככה היא, דרך משל בבחינה ידועה, היצירה האמנותית בארחות פעולות מגריה; בבואה במגע עם נימי נפש טמירים אין כחה גדול אלא להעלות מראות שיש להם איזו קורבה עם אלה שנחרתו פעם בכוח החיים במעמקיה ולהוציא צלילים דומים לאלה שנקלטו בתוכה ולהקיץ אמוציות נרדמות מעין אלה שרשומן נשאר. ומראות הגלות וקולותיה ורגשותיה אינם בני־קליטה בלבות דור בא גם בהיותם מזעזעים עד היסוד נפשות דור הולך. האמן הדבק בחזיונות הגלות ימצא בדורות הבאים או “לוח חלק” אטום שלא השקיף ולא קלט, או לוח מחוק ומטושטש מיד הזמן, וממילא אינו רגיש ואינו נענה…

לא רק בערוב ימיו, עם סילוק־שכינה, כי אם בעוד עצם כחו אתו בקש המשורר להתנער מעפרות הגלות ולבקש מפלט לבת־שירתו במרחביה; שירתו ערגה לחזיונות מיני קדם החתומים בצרור הנצח. אולם לשוא. מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו נשארה ביסודה זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סלוק־שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה גבוה, ולמרומי הדורות הגיעה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתול בצדקת קדושיו. אבל מדוּרות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' וופסי ומרעיו, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית־המדרש הם שעשו כנפי מרומים לשירה זו לדאות מעלה, מעלה; אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי עופרת ונטלו ממנה את כוח־חיותה המשומר לדורות. בלעדיהם היתה “שירת־מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת־העבר, כי אם – שירת העתיד…

* * *

הקינה אשר נשא המשורר על עמיתו, “עושה־השחר”, שנגדע כארז בעודו רענן יאה גם לבת־שירתו שנאלמה בעצם תקפה בעודנו בחיים. אף היא עלתה “כיונק מארץ ציה, אל טל אל מטר, אל דומן וזבל”. ארץ־ציה, שצמחיה אינם שקויי־טל משומר, – זהו הפתרון לחידת “חיפושי־הרוח”. טל זה לא היה אפילו בכוח האדיר במשוררים להורידו ברוחו. בל יאשם איפוא יהודה! הוא היה מבורך בכוחות כבירים אך הם לא יכלו בארץ ציה להתגלות במלוא גידולם, ובלי עתם חרבו גם אלה שנתגלו. אף פרומיתיאוס, חוצב אש־הקדומים, לא היו לו כנפים, בהיותו מרותק בידי אדיר לסלע, ולאדיר אחר חכה לגאולתו; כמוהו בחרותו היתה השירה העברית בהעלותה אש־קדומים עדי־עד; כמוהו בשעבודו תיחל לאדיר שיצמיח לה כנפי־עולם. והיא תחדש את נעוריה רק כאשר האדמה שעליה עלתה, שקואת טל וברכת שמים, תחדש בידי נדחי בניה השבים את נעוריה…

תל־אביב, טבת תרצ"א