(ליובל המאה של יל"ג)

לֹא שַׁרְתִּי לַשָּׂר, לֹא שַׁרְתִּי לִנְדִיבִים,

לֹא פָעַרְתִּי פִּי לְמַלְקוֹשׁ וּרְבִיבִים;

לֹא פָצַחְתִּי רִנָּה עֵת אִשָּׁה אֵרַשְׂתִּי.

לֹא נָשָׂאתִי קִינָה עֵת אֹתָהּ גֵּרַשְׁתִּי.

בָּנִים לִי נוֹלְדוּ – שִׁירַי לֹא נִשְׁמָעוּ.

חָלוּ וּמֵתוּ – אַנְחוֹתַי לֹא בָאוּ.

לֹא רָקְדוּ לִי הָרִים, לֹא רַנּוּ שָׁמַיִם,

וּלְיוֹשְׁבֵי תֵבֵל לֹא צָלְלוּ אָזְנָיִם.

לִבְנֵי עַמִּי וֵאלֹהָי אֹתְךָ הִקְדַּשְׁתִּי;

חֲלֹמוֹת חָלַמְתִּי, פִּתְרֹנִים בִּקַּשְׁתִּי.

חָלַמְתִּי חָלַמְתִּי עַד בֹּאִי הֲלֹם

וָאִיקָץ וְנַפְשִׁי רֵיקָה – וְהִנֵּה חֲלוֹם.

(אתם עדי!)

בני דורו ראו בו, ב"ארי שבחבורה", את נעים זמירות ישראל. חובבי־מקראות ודורשי־סמוכין המליצו עליו: “מיהודה עד יהודה לא קם כיהודה”. דור ההשכלה היה רגיל לחפש לבוש למערכי־לבו ולמענה־לשונו בניבים מן המוכן בכתבי־הקודש, לא תמיד הלם הלבוש את גופי־הרעיון; ההפלגה היתה סימנו המובהק. הפעם היתה המליצה גם כנה, ולא תפארת בלבד.

הוא היה משורר הדור ודבּרו כאחד. הוא עמד גלוי־עינים לפני חזיונות מני־קדם בחיי עמו, אך צפה הרבה לאחרית־הימים. הוא לא ראה את המראה הגדול בהתבהרו; אך את שרטוטיו ראה יותר מבני־דורו, ואפילו מרבים מהדור הבא, – מתוך הערפלים ראם. לא תמיד המריאה שירתו מרומים, לא תמיד השתרעה למרחבים; היא היתה בת הבקעה הצרה הסגורה בין הרים, לחוּצה ודחוקה מכל צד; הם סגרו עליה את רחבי האופק ואת המרחקים הגדולים; אורות ונגוהות רעפו עליה רק מבעד אשנב־קט פתוח למעלה; תכלת הרקיע לא נראתה במלואה על כל גדותיה, כי אם נקודות, נקודות. אולם מכובד הלחץ ומגודל המועקה גבר בשירה זו הכח המפוצץ; קולותיה יתגלגלו כחורגים ממסגרותיהם, וכרעמים בבקעה סגורה כן יתפרקו ויתנפצו להדים ובני־הדים…

אך לשוא יחפשו בשירה הבוקעת מתוך חומות סגורות את אשר ימצאו בשירת משורר המרחב בן־החורין, השר כאשר ישורר הצפור בין העפאים, להנאתו כצורך פנימי, בלי חפץ להנעים זמירות או להדאיב. משורר דור ההשכלה היה יכול לכל היותר לשיר כצפור בכלוב, הרואה את בני־מינו חגים חוגים במרומי שחקים, חפשים לנפשם בעליתם ובירידתם. בפני העריגה לשבור את סורג הברזל נסוגים אחורנית כל המאויים האחרים; בפני הקול היחיד והמיוחד המשוע לחופש נדמו כל יתר הקולות. שירת יל"ג היתה בת חוש אחד, שהתגבר בתקפו על הכל ושיתק את החושים האחרים. המלחמה לחירות היתה לו “שיר־היחוד”, בהיותה מניע־היחוד, והחרות פירושה תמיד – חרות עמו! מניעים אחרים לא יכלו להשתלט על משורר גלוי־עינים בארץ העורים הרואים בשעבודם גזרת־הטבע ככליון ומות, באשר לא יראו מסביבם את חיי החופש הרחבים והמלאים…

שירתו עצמה היתה רבת הגילויים, אדירה ונשגבה בכל הרשויות. היא לא הובילה שי למחולל תנועה גדול; אביה היה גם אחד המחוללים את תנועת ההשכלה. הוא היה “אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם –לוטש ברזל!” “הומר ואכילס” כאחד במלחמת אבות־ההשכלה “במורדי־האור” שבדורם…

הוא היה אמן ראשון במעלה בכל כלי־היצירה בשירה ובפרוזה, ואעפ"כ לא ראה בהם אלא כלי־שרת לתכלית רוממה ולא תכלית בפני עצמם. שירתו לא היתה לו כנור אלא נשק; לא תמיד נשמעה ליוצרה, והיתה מתפרצת מהגבולות שהוצבו לה, ונלחמה על חרותה המוחלטת; מחוץ לכל מגמה ומחוץ לכל תכלית חפשה את תיקונה ככל שירה גדולה. אך היוצר עיניו היו תמיד בראשו, אשר לא הכיר מרות אחרת מלבד התבונה הצרופה, והוא נסה לרדות בבת־שירתו וליחדה לתכלית אחת – להוציא את עמו מחשכת הגיטו לאור עולם ולהיות גוי ככל גויי הארצות; וההדגשה היתרה היתה על “ככל גויי הארצות”.

המלחמה היתה הספירה הטבעית לו והקרובה לתכונתו מכל הספירות העליונות הפתוחות לבחירי האלים. באוירה גדלה שירתו, במכותיה המופלאות חסנה, ומפיה חיתה. כחו היה רב לתאר את השלוה בצבעים רכים וענוגים אך ורק כאשר נקודת־המוצא היתה הסערה. בלי מניע־מלחמה חסר היה לו הכח הדוחף. בלי רצון ההסתערות על “ופסי הכוזרי” לא היו יוצאות שלמות האידיליות בחיי בת־שוע בטרם היתה לקרבן לקוצו של יוד. בלי המגמה לפגוע בשמגר בן ענת לא היו יוצאות חטובות ושלמות הרבה תמונות־שלוה בשני יוסף בן־שמעון. כולה נישאת בסערת־מלחמה היא העלילה “בין שני אריות”: כלה יצוקה ברזל ודרוכה כפלדה. בעלילות מני־קדם הראשונות חסר כח־המניע, חסרה ספירת־המלחמה, ולכן גם הצבעים הרכים אינם מתגלים בעוז הבטוי ובשלימות הארשת. שירת יל"ג כאילו אינה נשאת על כנפי עצמה, כי אם נכנפת בסערה…

הכל, הכל נהפך לבית־נשק אחד בידי הנאמן בכל חדרי היכל־השירה ובן־הבית בכל רשויות הספרות. חיי המשורר הפרטיים לא יזכרו ולא יפקדו בהם. בשירה ובפרוזה יראה תמיד קשה־הרוח, איש־המלחמה. תמיד כולו חמוש כלי־זינו, תמיד מחפש יחוד־המטרה. את המשורר הסלח, הרחום והחנון אפשר למצוא במכתביו בלבד. אחד היא בכל ספירה שהוא תועה: בשירי העלילה הנשגבים, בשירי־ההגיון, במשל ובמליצה, בספור, במאמר הראשי כבד־הראש או ב"צלוחיות הפלוטין" הקלות. אחת היתה התכלית, ואחת היתה זעקת השבר מתוך כאב נעכר או צחוק מר. “בת־השיר השחורה כעורב, אלה פיה מלא ולשונה קינות” והפיליטון הקל נהמו יחדיו בנעימות שונות, בדמעה ובלעג, כ"בת־קול מחרבות הר חורב על הרועים הרעים, על עם לא בינות"…

המלחמה היתה תכלית שירתו, וחכמת התכסיס היתה לשירה זו לקו ולפלס היחידים, ולא צו האמנות. הקליעה הבטוחה אל המטרה, ולא ליטוש החץ לשם טהרת האמנות. המשגה בתכסיס נחשב לפגם, ולא הפגיעה במשקל. לשם המלחמה התפרקה מעדיי שירת הדור, התפשטה ממחלצות המליצה ו"נתקה את מוסרות המשקל". מדי־קרב קלים ופשוטים ערכה לעצמה, לעתים גם חסרי־צבע. שירה זו היתה חפשית לרוחה, ולא השתעבדה לשום נוסח מקובל ולשום סגנון שליט. לפי צורך השעה והלך־הרוח נתנה עין בכל סגנון, מהנשגב שבחזיונות הנביאים עד הפשוט בסגנון הרבנים; היא שעשתה דפוסים מכל סגנון לחוד ומכולם יחדיו מעשה־מקשה; אף יצרה סגנון חדש והמציאה וגלתה גונים לא ידעום. ובכל אשר נגעה יד המשורר ידעה לקבוע לדור “מעשים בכל יום, נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום”…

שאר־רוחו ויתרון־כוחו התגלו באמנות העלילה. לו נגולו מראות־המדות בדרכי־חיינו הנלוזים – מראות מני קדם, מראות דורו, ואף של דור בא. לו נענתה היריעה הרחבה להעלותם עליה, לקבעם בדרבנות ולנטעם במסמרות. הוא לא היה אמן הצבעים והגוונים; אולם אין כמוהו בשירתנו אמן הברקים והרעמים. עלילותיו המתארות “בחרט על לוח בשרד” נראות ונשמעות כאחת, כמראות הברקים הבוקעים את חשכת העבים וכרעמים בגלגל המלוים אותם בכח וגבורה חליפות ובערבוביה…

במראות חזה את חזותו הקשה, ובהם השמיעה. תוכחות הנבואה יורדות ברובן כמשברי קולות אדירים. “קוצו של יוד”, “שני יוסף בן שמעון”, “בין שיני אריות”, “צדקיהו בבית הפקידות”, “במצולות ים” הן תוכחות־מוסר לדורו בקולות ובמראות יחדיו. המראות גופם הם חד־גוניים, עגומים, זועפים, דלי־צבע ע"פ עצם מהותם וטבעם. המשורר יראה את עצמו “כצייר ובימינו חרט, את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשרד”. אפס מראותיו אינם מצוירים, כי אם מגולפים; לפעמים כאילו נערכו מחצים שנונים, מכדורים פורחים, ומכלי־מלחמה. כאילו לא נזרקו סתם למחנה האויב כל אחד אחד לבדו, כי אם נזרקו בכונה מחושבת לצרפם לתמונה; ככה יפּתח לפעמים בשדה־המלחמה מראה עשוי כולו בידי אדם מתשמישי־נשק…

בת־שירתו בהגיעה לגבורה עברה בדילוגים על מחזות־שלוה ומראות־הנוף ועל משחקי־צבעיהם; ובעמדה לנוח עליהם, לפעמים, לא התגלתה במלוא־כחה ובעצמת־מעופה. החיים בהיותם מפכים במרוצתם הרגילה ובאפיקם הכבוש לא נשאוה על; רק בהתפרצם מגדותם ובהתגעשם הרקיעה מרומים גם היא. רק בהזדעזע מוסדות עולם לבשה עוז, – והעולם אף הוא היה תמיד עולמנו הקטן. אמנם המשורר בערוב יומו יאמר בודויו על עצמו:

לֹא בֶן־בַּיִת בְּסוֹד אֱלֹהַ הִנֵּנִי

אֲשֶׁר טֶרֶם אֶקְרָא אֵלָיו יַעֲנֵנִי

וּבְכָל עֵת אֶחְפֹּץ – אָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ.

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶׁאֵינֶנּוּ בָּטוּחַ

אִם הַפֶּתַח לְפָנָיו סָגוּר אוֹ פָּתוּחַ

בְּבֹאוֹ לְבַקֵּשׁ פְּרוּטָה בְּיוֹם רֹאש־חֹדֶשׁ.

אולם הוא נקרא תמיד אל הקודש, עוד טרם יבקש, בימי־שואה, בהתקשר השמים עננים כבדים המתפרקים ברעמים ובברקים.

ברואיה, – אף הם טבועים בחותם התפרצות “האש העצורה בעצמות” המשורר ותחת לחץ כבד. לא כל המחזות הנם בדמות אחת הבריאות מששת ימי־בראשית, בריאה בשעת רצון, מחושבת ומתוכנת במדה ובפלס ובחיתוך־אברים הרמוני; ככה תצטייר בדמיוננו בריאת היקום: “מי מדד בשעלו מים, ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ, ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים”. בדמות זו יגלו לעינינו יום יום מחזות־שדי. ועל המדות ההרמוניות האלה תבחנה בעינינו גם יצירות האמן; אולם גם בטבע לא הכל נברא בשעת־רצון ובמחשבה תחילה. אלה הם המראות בחבל־געש המתהווים בימי זעם כהרי פרצים מתוך זעזועים ורעידות. נוף טבע קודר, מחזות פלצות ללא משחקי־צבעים, עוית מאובנה, שאגות קפואות; כי גם בקולות אדירים יש לפעמים משהו מדמות־גוף וממושגי־הגוף. מעין נוף כזה יברא גם בשדה־השירה הרת תקופת הזעזועים והפרצים.

נושאי עלילותיו לא היו בודאי ע"פ טבעם ותכונתם מצבע אחד – “שחור כעורב וכבת שירתו”. החדר, הישיבה, בית־המדרש, הרביות והרבנות, ואפילו חדר־הקהל הצטרפו מהרבה צבעים, ובתוכם בהירים מאד ומאירים. המשורר עצמו אולי גם ראה אותם בשעות־רצון וברגעי התיחדות עם עצמו; ואולי גם לא היו לו בחייו שעות כאלה. הוא כאילו נולד “בעיר נצורה”, בשנות מלחמה, ויצא בעודנו עול־ימים לשדה־המערכה, והיה מראשי־הלוחמים עד בוא הכשלון, ואתו – סלוק־השכינה. הוא לא יכול לראות את בית־המדרש כראות אותו “השונה” בעיני בן העולם הבא; אף לא כ"פורש" בדרך־שלום, אשר יביט עליו כעל עולם העבר; הוא היה אנוס לראותו בעיני ה"שנה ופירש" בן עולם הזה, הדבק אליו בכל נפשו, באין לו עולם־הבא, ונטרד ממנו מחמת פגיעתם הרעה של “קנאים חשוכים מורדי־אור”. הוא ראה את בית־המדרש המזוין והקנא והנוקם, ולא הגוע והשוקע כאשר ראהו במרחק־דור חברו בהיכל־השירה ויורשו הגדול, יורשו הטבעי ולא ע"פ צואתו, מתוך געגועים. מחזות מני קדם ואף מני דור עבר לא יקרנו תמיד באור עצמם בתיאורי האמן, כי אם באור חוזר מנפשו הוא; והוא גם יחזם לא ראית־עין, כי אם ראית־נפש. לא תמיד יראה דור הולך בצורתו כהויתו דוקא באספקלרית דור בא; לפעמים “ניסוך־הקסמים” מקורו באספקלריה קרוצה מחומר מיוחד, ולא בפני הגופים המשתקפים בה; מבעד זכוכית־צבעונין לא יראו הגופים בצבעם הטבעי. לא תמיד איפוא אספקלרית־המרחק היא הנאמנה. העומד במערכה יראה את המחזות עין לעין; ובעיני בשר, ולא בעיני־רוח מבעד לצעיף רומנטי; ורואה צד אחד, זה הדרוש לו למטרה לחציו; ואינו רואה את כל החיים, כי אם את החלק המעבּה את מהות המלחמה. וככה נראו למשורר פני דורו: לא החדר ובית־המדרש בהרכב יסודותיהם השלם והמלא, כי אם “מַהותם הערטילאית” הצרופה מכל תערובת; וזוהי אשר גדרה את דרך־החיים, בה נלחם, ואותה תאר בחרט נאמן…

גבורי עלילותיו, גבורי דורו ביחוד, אף הם לא היו בכל ומכל יצורים חיים וקיימים מתהלכים עלי־אדמות כפי שהם נצבים לעינינו בתמונות המתארות: הם היו בהרבה בחינות יצורי־דמיון, שבגופם גלומות מדות מפשטות בשלימות ריכוזן. יצורי־חיים כטפוסים שלמים, שהם או כולם חייבים או כולם זכאים, כולם קדושים או כולם טמאים, כולם חמלה ורחמים או אכזריות ורשע ע"פ רוב אינם במציאות. הם קרוצים מחומר מרכב מצדק ורשע, מטוב ורע. לפעמים מתגבר היסוד האחד ולפעמים השני, ולפעמים המזיגה שקולה יפה. אין הרב הפוסל גט בגלל קוצו של יוד ומעגן בת ישראל מחויב להיות בעל נשמה טטרית. הוא גם יכול להיות רחום וחנון. החומרות שהוא מטיל על אחרים יטיל גם על עצמו, ובשתיהן יראה את רצון קונו בלבד. והצור תמים פעלו תמיד, ואין סלף במעשיו. אין גם רע מוחלט בעולם ההבל הדומה לפרוזדור להתקנה לטרקלין. ולפום צערא אגרא. אולם האכזריות היא במדות הפרישות והנזירות מתענוגי העולם הזה; הרעה היא בתורת חיים מאובנה כזאת הנמסרת מדור לדור; בחובת לבבות המקשיחה את הלב. “אם עין אל לברואיו ורחמיו על כל מעשיו, אהה רוע לב אדם סכלות מתי־שוא ישחיתו רחמיו וימלאוה צעקה”. בתחומי “העולם הזה” יצדק המשורר במשפטו, יצדק כולו במשפטו על ראש־הקהל שמגר בן־ענת. לא כן על סף שני העולמות, בקו־המגע בין תחומי העולם הזה והבא; שם תתאבקנה כפעם בפעם מדות אנוש ותכונות בפעליו בלי מלחמת היצרים: הטוב והרע; שם מתלקחת מלחמת־התפיסות על עצם הטוב והרע, שמקורם במה שבנצח ובמה שבחולף, במושגי טרקלין ופרוזדור. המשורר עמידתו היתה כולה בעולם הזה, ומדותיו היו לו לקו היחידי. הוא העמיד תורה מול תורה: תורת חיים שקופה ובהירה כנגד תורת פרישות מעורפלת במסתורין. הוא האמין במאור העליון הגנוז בתורה, ובכח ילוד־אשה לגלותו תמיד ולמשכו עליו או לגדור את כל נתיבותיו ע"פ בחירה חפשית. בין תורה־ממעל זו ובין החיים מלמטה עמדו חוצצים שני “בתי־כוח”: בית־הלל ובית־שמאי, ומחלוקת־תמיד היתה ביניהם מימי דור ודור בישראל. את נשמת בית־שמאי, את נשמת הבית ולא את בונהו גופו, קפל המשורר ב"ופסי הכוזרי", – את הנשמה הערטילאית בכל קפדנותה המרוכזת; ואת נשמת בית־הלל בטהרתה הצרופה מכל תערובת השכין ביוסף בן־שמעון הצדיק. ואת המערכה בין מדת־הדין הערטילאית ומדת־הרחמים הערטילאית העביר מעולם ההפשטה לשדה־החיים ממש; ובהתאבקות יצוריו יפעמו החיים אמנם לא בכל צדדיהם וגילויהם, אולם בכל תוקף ועוז; ככה הוא גם דופק החיים בשדה־מלחמה, חד־צלילי ובין מצרים מסוימים ולא בכל חלקיהם, כאשר מראותיה חד־גווניים הם…

תכונת גבורי עלילותיו אינה מתוארה גם היא מכל צדדיה ובכל גווניה; מובטלה “המהות הערטילאית” שבה – המהות הגזעית. נגעי העם הזועקים בשירת יל"ג אינם נגעי דורו בלבד ואינם בני־חלוף; הם טבועים בתכונתנו הגזעית, והגזע הוא – הדם. הם זועקים בשירה זו בתמונות ובקולות, בספור ובמשל, בקינה ובמליצה. התכונה הגזעית הטבועה בדמנו גלומה לפעמים בלבוש־קדם ולפעמים בלבוש־הזמן, אולם טעמה ונמוקה לא ישתנו בתמורות הדורות. כיחידים כולנו חכמים, כולנו נבונים ואף כולנו יודעים תורות רבות; כבודדים באהלי יעקב הרבים ובמשכנות־ישראל הפזורים מחוננים אנו בחוש שמירה עצמית חזק מאד. כעם משוללים אנו סגולות יקרות אלה. אין לנו חכמת־עם ההוגה בשעות הרת־עולמו במוח אחד. ואין לנו חוש עם המנחה אותו למישרים בשעות סכנה, מעל למעצורים ומכשולים, במקום שהשכל הנהו אובד עצות ואובד דרך. “לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר. עדר עדר לבדו, איש ירעה ידו”. ובינת עדרים מקובצת והדרכת חושי שמירה מלוקטים גם בהיות כל אחת שגיאה ורוממה לא תמלאנה לעולם שכל עם וחוש עם, גם בהיותם מצערים. מפני המומים האלה הגלינו מארצנו והרחקנו מעל אדמתנו. מפני מומים אלה איננו יכולים לבנותה ואין בכחנו לקבץ את נדחינו. “אשקא דריספק” הוא כתו־קין על מצחנו וכסמל נדודינו. וקמצא בר קמצא ואתרנגל ותרנגלתא אינם ספורי־משל, כי אם מציאות תכונה גזעית, מתגלה דור דור בצורה שונה. על קוצו של יוד אנו בונים עולמות ובגללו נחריבם, ואף בהשיאנו את עינינו לדמות המדינה העברית, אנו נושאים בידינו את חמרי־ההרס. בפינו אנו מדברים גבוהה על אמת־בנין, ואין בינה מדינית במוחנו וכח מדיני בידינו לכוננה ולהחזיקה…

הוֹרוּךְ לִשְׁמֹר רוּחַ, לַחֲרֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׁוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחֲלֹם, וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךְ.

אַךְ לֹא הוֹרוּךְ חֲרֹשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת

בָּהּ יִכּוֹן עַם עָז, בָּה אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת.

כבשנות־החורבן כן גם בתקופת־הבנין תעמוד בעינה שאלה: “כוח ומרי־נפש מה יועילוך, אם אין תחבולות שר, אם אין משמעת”? עם אמת־הבנין ביד נחשוף מים בכברה, נדוש תבן, נחלום בהקיץ ונדבר בחלומות. ועל “קול עושי במלאכה” עדיין מתגבר “קול אומרים הודו, הלל וברכה”. וכיום הזה השאלה בתקפה עומדת:

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

כבחיי היחיד, כבחיי האומה קידש את החולין והוריד מגדולתו את הקודש המקובל. השבת ניתנה תמיד לאדם ולא האדם לשבת. יום מנוחה לילוד אשה מעמלו, ולא לשבח והודיה לבורא היקום ככלותו את מלאכתו. עבודת־אדמה היתה רוממה בעיניו על עבודת־המקדש; מלכות־הארץ ממלכות־הרקיע ושלוחיה. הארץ ניתנה לחיות עליה, לעבדה ולשמרה, כטרקלין ולא כפרוזדור. ולארץ־הצבי תכלית אחת כלכל ארצות־תבל. לא לקיום המצוות התלויות בה לפי חסידים ראשונים, ולקיום “מוסר־היהדות” לפי חסידים אחרונים. רק לא ממלכת־כוהנים. רק לא נבואה, כהונה וקדושה יתרה. בראות המשורר רק את ראשיתן נרתע מפחד ומאימה. בקריאה: “את חורבן העיר אלפי שנה נזכרה, ולחורבן האומה נקשיח לבנו” לא היתה רק זעקת מרי, כי אם פילוסופית החיים. המדינה בחולין שבה היא המטרה הנשגבה בפני עצמה, המדינה החפשית מכל שעבוד החותכת גורל עם וקוצבת לו חיים עצמאים. הוא רב את ריב שליחי מלכות הארץ והבין לריעם, ובזעמו לא נשא גם את פני הנבואה, שהאש שבה היתה עצורה גם בעצמותיו ובה גם נכוה, ובפולסי די נורה הכה גם הוא את הרשע, ואת אורה נשא ברבים. הוא נתן את המלאכה עליונה על הרבנות, את ה"את על העט", את “המַזמרות על המזמרות, את הקרדום והמורג על הנבלים וכנורות”; טעמו היה ברוך משל הרבה מחבריו גם בהערצתו את רוח עם ישראל “רוח אדוני אשר נוססה בו תמיד אשר נשאתהו על אברותיה ותחיהו ותקימהו עד היום הזה”, וגם בהערצתו את העבודה ואת המלאכה הוא רצה לראות את עמו ככל גויי הארצות, אך כמתוקנים שבהם. הוא רצה לראות אכרים ויוגבים מלאים תורה וחכמה ולא בורים בדמות שראום מיסדי קושטינה עד כדי ברכת שהחיינו שהגיעו לאכר, שולח־יד ברכוש רעהו. הוא היה נגד שתי הרשויות המובדלות: אחת לתורה ואחת לעבודה; הראשונה צריכה לשכון בשניה. הוא הגה את הרעיון המדיני בטהרתו ובהתפשטותו מכל ה"רוחניות" המתהלכת הנטפלת אליו, אם כי לא הגיע עד קצה הדרך המובילה להגשמתו. נפשו ערגה למדינת־החולין, נקיה מכל אבק־קדושה, מדינה העומדת על העבודה הפשוטה ולא על עבודת־הבורא והתורה. הוא הגה את רעיון העבודה בטהרתו, כלו שקוף ובהיר, נקי מערפלים ומ"סתרי־קבלה", מבלי אשר הגיע לאותו הגוף המיועד לשכנה בתוכו. רוממות העבודה לא מצאה את בטויה עד היום כבשיר העלילה “צדקיהו בבית הפקודות”.

קדושת הארץ הטילה עליו אימה ופחד, וראה בה מושג נרדף עם ממלכת־כוהנים. כ"בעל־שם" העג עוגה במטהו כתריס נגד דיבוק ורוח־רעה שלא יחדרו פנימה, כן ראה בגבולות הארץ המתוחים את החומה הבצורה נגד חדירת כל קרן אורה ורוחות הזמן הטובות. הוא נאבק עם עצמו ביאוש ובתקוות, בספקות ובהרהורי־תשובה, ולא יכול לעצמו. “מהות־היהודים” ו"מהות־היהדות" כל אחת לחוד נראתה לו כריקה מכל סגולות־בניה, וביחוד בנין מדינה וארץ ובריאת עם וקיומו; ומכל־שכן שאין לצפות לישועות ונחמות כששתיהן, “כמהות” מוקדשת כפולה ומרובעת, תגורנה בכפיפה אחת ותצטרפנה כביכול לכוח אחד. הוא חפש לפי דרכו את “הכשרת הלבבות”, את “פדות־הנפש” את “התקנת־הדור”, – והכשרה היתה עבודה ומלאכה ומשמעת צבורית, הקנית היסודות, “אשר רק בהם יכון עם עז, בהם ארץ נושבת”. מ"מהות־היהדות" המקובלת רצה להפטר לגמרי, ואת “מהות־היהודים” רצה למלא תוכן חדש. “פניתי לראות כי אילו לא היו ישראל סומכים על הנס, והיו דוחקים את הקץ ומשתדלים לקרב הגאולה ביד רמה, היו הגויים עושים בהם כלה; ואם לא היו הגויים מונעים את ישראל לשוב לאדמתם ולעמוד ברשות עצמם, היו ישראל עושים כליה בעצמם. כי בעבדותם ובשפלותם סר מעל בני עמנו אור עם המעלה ולא יצליחו עוד למלוכה”…

דברים בוטים כמדקרות־חרב ומרים כלענה. וכפעם בפעם מדי עשותו צעד קדימה לקראת תנועת התחיה המתבשרת בפי מ. ל. לילינבלום וסמולנסקין ילבש חרדות וירתע כמה צעדים אחורנית – והחרדה היא חרדת הקדושה! “שיבת ציון היתה חלום חזון לבי כל ימי חיי, אבל לא שיבה כזאת בטרם אשר הכשירו את הדור הזה וטהרו את הארץ מקורי עכביש אשר כסוה… טובה לנו העליה לאה”ק רק אחרי אשר נתקן את עצמנו ונכשיר את הדור לכך באופן אשר תהיה קודם או לכל הפחות יחד עם גאולת הארץ גם פדות־הנפש ושיבת עזרא ביחד עם העזרה". ובמקום אחר: “אם יעלה בדעתם ליסד דבר גדול ונכבד מזה, היינו לקנות אחוזה באה”ק ולהושיב שם אכרים ויוגבים מבני ישראל באופן שבזמן מן הזמנים תהיה הקולוניה הזאת ללוז של שדרה שממנה תוכל לצמוח תחית האומה, אז הנני נכון לעבדם בכל לבי ובכל נפשי וכל מאדי, ועתיד אני להסיר מעלי מחלצות אירופה וללבוש אדרת שער, וירדתי על הרי ישראל ובשופר גדול אתקע. אבל תנאי אחד קודם למעשה התניתי עמהם: קודם כל יגרשו מירושלים ומשאר ערי־הקודש את כל היהודים היושבים שם לא תשאר פרסה, למען אשר נוכל לקרוע לנו שם חלונות ולהעביר את הרוחות הרעות והמעפשים ולהשיב את אוירא דארעא דישראל המחכים"…

התנאי המותנה הנהו באמת “אופן־דיבור” בלבד; הוא רק מדגיש את הספק ואת היאוש מכיוון שאינו ניתן להמלא. לבו לפיו לא גלה כי נעקרו בו מעינות האמונה. “אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל לבצעם. כל זמן שיד הרבנים תקיפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני־ישראל לעשות ממשלה בפני עצמה. אוי ואבוי לנו אם תבוא לאנשים כאלה מלכותא דארעא, וישבו הם על כסא דוד ועל ממלכתו, והיה ה”שלחן ערוך" כמו שהוא עתה לפנינו על קרבו… לספר הקונסטיטוציאן שלנו, ושבו ארבע מיתות בית־דין ומכת מרדות וחרמים ושמתות לאיתנם הראשון. הן עתה בעוד גבוה על גבוה שומר, הרבנים רודים בקרב עדתם ויגיעונו עד עפר. אף כי בהיות ר. ליפעלע לאיספראווניק ור. חאצקעלי לז’אנדארם… מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה? לא נעשה בנפשנו שקר כי דתנו כמו שיצרו אותה לנו הרבנים האחרונים היא מטבעה מתנגדת לכל קולטור ולישובו של עולם, ומה קצנו כי ניחל? כי יודע אנכי ומבשרי חזיתי כי גלות ישראל קשה לנו מגלות האומות"…

תמיד הקדושה היא אשר הילכה עליו אימים; אותה שקל על כבדה בפלס תבונתו הצרופה, אותה חש בחושים מיוחדים. הוא נפגע כשפקפקו ב"אני מאמין" שלו ובעצמו לא היה שלם אתו. הוא ידגיש כי גם בסדורו אין ה"אני מאמין" חסר, ואולי הוא יותר מוגה ומתוקן מן ה"אני מאמין" של יריבו. הוא יראה “במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי־ישראל” “יקבצנו של קבצנות”, ומאמין ל"יקבצנו" גדול מזה אשר עוד לא נודע מתי יבוא ויגיע. חזון האני מאמין עצמו בבהירותו נסתם מהמשורר!

בימים ההם עוד לא נוצרו המונחים “ארציות” ו"ציונות־ציון". בימים ההם היו רעיונות אלה עצמם כנשמות ערטילאות גנוזות באוצר נשמות האומה ללא גוף, ודמות גוף, ומושג גוף. אולם רוח המשורר כבר נקלעה בכפות המגמות האלה בין המשיכה לארץ־הקודש וארץ שכלה חולין, בין עתיד בלבד ובין עתיד מרותק לעבר עתיק־ימים. בנשמתו היתה הארציות היסוד המכריע. המחלוקת בין לילינבלום “האדוק שבאדוקים בין חובבי ציון” ובינו, אם גאולה קודמת ופדות הנפש סופה לבוא מאליה או פדות תהיה קודם, – לא היא היתה החותכת. נפש המשורר ערגה לממלכה קרובה לארץ ורחוקה כמה שאפשר מהשמים, ופחד פחד־מות מפני הקירבה היתרה לשערי־השמים…

במלחמתו לאור, לחרות, מצא המשורר את הלך־הנפש למרחביה. בסערת ההתקפה בלבד נתגלתה לו השכינה; עם התבוסות הראשונות נסתלקה. ההשכלה בת־השמים לא מצאה את הפתרונים המקווים לחידות החיים עלי אדמות; לא הביאה את הגאולה הנכספה לעם נודד חלכה. כעץ אדיר הלום־ברק ייראה לנו המשורר החוזה: לפתע פתאום נפסק הגידול, ובעצם כחו. רעמי הפרעות הממוהו מבחוץ. “הגבורים וראשי העם” בבית ובמר נפשו מחפש לו מפלט לבת־שירתו במדבר:

עַל כֵּן אֵלְכָה מֵהֶם, עֵינַי אַעֲלִימָה

וּלְדוֹר הַמִּדְבָּר אֶת פָּנַי אֲשִׂימָה,

עַם גָדוֹל וְרָם בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם,

הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם.

גַּם הַיּוֹם בַּעֲבוֹר הָעֲרָבִי עֲלֵיהֶם

וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִּיעַ עַד קַרְסֻלָּם…

רשות היחיד לא היתה למשורר אף באחת הספירות שבשירתו; ואף שירי־ההגיון, השקטים והענוגים או השחורים כעורב, אלה מלא פיהם ולשונם קינה, היו מוקדשים רק לעמו ואלהיו. רשות כזאת לא תחם לעצמו גם ביתר מדורי הספרות. בשדה־המערכה לא יקים לו הלוחם נוה־שאנן. והתוקע תמיד בשופר מלחמה ידיו אינן אמונות עלי חליל־הרועים…

מכתבי המשורר הם רשות־היחיד שלו; לפי ספר־מדותיו וחובת־הלבבות שלו היו אסורים הרבה מהדברים הנכתבים בהם לבוא לרשות־הרבים ע"פ תכונתם. רחום וחנון וסלח במקום קשה־רוח, קנא ונוקם. יד רכה ומלטפת במקום היד החזקה והזרוע הנטויה למלחמה. ענו־רוח ורך־נימוסים, מיטיב לרעים ומדריכם באמרי־נועם, ולכל היותר במקל־נועם, ואין זכר ל"מקל־חובלים". תחת צניף־השירה לא התנשא ראשו עם כל הקשרים שקשרו לו ולא גבה לבבו. הוא התאבק בעפר רגלי חכמים, ולא עלתה על דעתו לתת עליון את כתר השירה על כתר התורה; במדה שוה ידע לרומם את שניהם בהשתמשו בשניהם. כבן־בית גמור ב"הגדה" וב"הלכה", בקודש ובחול, הקשה את האחת בפטיש־התבונה וקרבה לקרקע באור־השכל, והרך את השניה בחזון־השירה והשיאה מרומים. הוא משתומם על אשר “רש”י פין – הזקן שבחבורתנו, אשר לא אגיע בחכמת־ישראל לחגורתו אשר במתניו, ואותו לא כבדו ליום יובלו ולא ברכוהו במקהלות ממקור ישראל", שיר יהל"ל הנהו בעיניו “כפתור ופרח”, ושלו אינו ראוי לתהלה לא על פי ערך עצמו ולא על פי המקום שנועד לו בעתון שהוא עורכו. יוצר הסגנון בדורו, הברור והמדויק, החותך והמבריק, לא העֵז להשליטו על הקטן שבחבריו לעט; ואפילו בפרחי הסופרים הוא נוהג כבוד וזהירות, כשהוא בא לתקן את סגנונם. הוא נגש לעצם “הניתוח” רק אחרי בקשת רשות והרעפת “סממני־תרדמה”. בזהירות יתרה הוא מעביר תחת שבט בקרתו יצירות השלוחות אליו. כל טפה מרה מתובלת בכוסות־ממתקים ממוזגות יפה כדי שלא להכאיב; הטפות עצמן צוללות כגבישים ואינן בנות־תמיסה, אולם נבלעות בנעימה. ואכן ידע את נפש הסופר הדבק בילדי־רוחו ובעוללי־טפוחיו והתהלך לאטו עם “הרכים והענוגים” האלה… רק בהתפרץ הרוח משדה־המערכה לנוה־השלום בא שנוי־האויר, המשורר יהפך שוב איש המלחמה החמוש בכל זיינו גם במכתבי־רעוּת. הוא יוצא מגדרו ויזרוק מרה במשכילי אודיסה, ש"אינם מוכשרים להבין על בורים דברי שיר ומליצה", וב"אוירא דאדעססא המטמטם". את בעל “הפרדס”, יריבו במקרה זה, עם מזבח הזהב שלו אשר הקריבו עליו אש זרה בשירו על אדמה טמאה כאמריקה ובנותיה, ואת כל הנלוים אליו יעביר כמו מבעד משוכת־צבר, וגם את לילינבלום לא ינקה על גבבו תשעה קבים של דברי הבאי בבואו לבקר את כל שיריו. אולם בין רגע תשוך הסערה והרוח הרכה שוב תנשב והמשורר יבקש סליחה על “הדברים הקשים אשר הפליט ברגע באפו ובעידן ריתחא”.

עוד היום יכולים לשמש המכתבים האלה ספר־לימוד לרבים. על פי צלילותם הם האספקלריה הנאמנה להרבה פנים בדור־ההשכלה; אהבה ושנאה לא קלקלו את השורה; לא נטר איבה אפילו לאלה שפגעו בו, ושפגיעתם היתה רעה; ולא נשא פנים לאוהבים וידידים. על פי שפתם הברורה הם מופת לסגנון; השפה נמצאת תמיד ליד המבוע, מבוע קדמונים ואחרונים, וזכה היא, וברורה, ורעננה, ומשיבת־נפש. על פי מדות הענוה, הידידות, פקחות־החיים והחכמה, ההומור הטוב והחריפות, הם יכולים לשמש מוסר־השכל לעורכים מתרברבים בגדלות ולבעלי־תריסין מתנשאים, בין במה שיש בהם ובין במה שאין בהם. גם אחרי יל"ג נשתפרה הפרוזה בספרותנו. אולם המימרא כי מי שהוא “יצר” אחריו את סגנון הפרוזה היא מופרכה כלה: עוד “על נהר כבר” נשאת פרוזה זו בכל עוזה ותקפה לפי כושר־המחץ שבה, קלותה ופשטותה, לפי רהיטותה, וכובד משקלה, לפי גרעינות תוכה!…

כל יצירה אמנותית אינה מובטחה לאריכת־ימים בכחות עצמה בלבד: כחות־שימור חצוניים נוספים על הפנימיים דרושים; ביניהם כאלה הצפונים בתכונת העצמים המשמשים כנושאים לרקמת היצירה, וכאלה הטבועים בקיום החומר המשמש כגוף לנשמתה. הכבירה ביצירות לא תעבור כמורשה לדורות אם היא טבועה בחול פורח או חתומה בצבעי־מים על ניר מחוק. בשיש ובברונזה, בצבעי־שמן ובבד יפה צפונים גם הכחות המקיימים את החומר וגם הסגולות הנותנות דמות וקלסתר לגלמי החומר בגעת בהם יד האמן הברוכה. ואף נושאי היצירות המאריכות ימים מחוננים על פי תכונתם הפנימית ב"השראת הנפש", – נשמת הנצח תרחף עליהם אם במעט או בהרבה; גבורי היצירות האלה יתהלכו בנתיבות־עולם ויתעו בשבילי־הנצח; החידות, אשר לפניהן יעמדו, הן למעלה מן הזמן ומשכל אנוש רגיל, והפתרונים להן יבוקשו עדי־עד; אהבתם היא אהבת עולם, עזה כמות, ושנאתם היא שנאת־עולם, יוקדת כשאול. מלחמת־יצריהם היא התאבקות איתנים; בתחומי כבשוני־עולם, במופלא ובנסתר שבו, יתאבקו הטוב והרע, הצדק והרשע, האכזריות והחמלה. על מצעי־בראשית ישתרעו מחזות ומראות, וזרועות־עולם יחבקו. דור הולך ודור בא, וחזון היקום האדיר והנשגב על זריחותיו ושקיעותיו, לבלובו וגידולו, שלכתו וחדלונו לעולם עומד. מהו לעומתו “חזון היקום” בגלות: חלום בלהות יעוף, צל כבד עובר ואבק פורח…

הגלות וכל מערכותיה היא עולם בפני עצמו, מובדל ומסוגר, מעבר לתחומי ההויות האנושיות, שטעמן יעמוד בהן ותוכנן יתקיים גם בתמורות הדורות ובחילופי הזמנים המשנים צורות וקליפות. בסוד הנצח לא יעמוד חזון הגלות וכל הדבק בעפרותיה; בספר בראשית אינו קיים ו"בספר הדורות" מימי אדם הראשון לא יחתמו ברואיו, ובלבות דור בא לא יחיה. עולם תועה כחול נודד, “מוץ ממדושת הגורן” מבלי כח־אחיזה, והאותיות המבקשות לקנות בתחומיו שביתה נשארות פורחות באויר. מלחמת היצרים היא חסרת־אונים ודלת־דם, גידולת מרתף אפל. רשעות רב שמגר וצדקת יוסף, אכזריות רבי וופסי וחמלת פיבוש כולן יחדיו קלות מסובין ובמאזני עולם אין להן משקל. עצם המלחמה מסביב לקוצו של יוד הנהו חזון חולף משולל אחיזה בחשבונו של עולם. רק אלה שטעמו מעט או הרבה ממדורי הגלות ירגישו בהם טעם; דור הגדל במרחב לא יבין את מלחמותיה והתאבקויותיה, על כל פנים לא ירגישן. ברכי נפשי ושיר השירים, איוב וקהלת חתומים בצרור הנצח לא מפני גאון יוצריהם בלבד, כי אם גם מפני שעולמותיהם יסבו על ציר הנצח. כאיוב גם פויסט והמלט בבחינת משל שלא היה ולא נברא; לא יצורי חיים ממש, כי אם יצורי דמיון דבקים בחיי עדי־עד המקפלים בגופם הויות־העולם הנרגשות והסוערות, לעומת ופסי ויוסף, “מהויות ערטילאות”, המקפלים בתוכם חויות בית־המדרש והויות אביי ורבא, – דמויות מחוקות על יריעות מחוקות…

בֵּית מִדּוֹת אֶחֱזֶה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת –

עַל פִּתְחוֹ בָּאַשְׁפָּה כָּל חַיָּה רֹמֶשֶׂת,

הַשְּׁפָחוֹת שָׁם שׁוֹפְכוֹת מַיִם הָרָעִים,

שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וִיגָרֵם הַכֶּלֶב

וּתְכַרְסֵם הַחֲתוּל מֵעַיִם וָחֵלֶב

וִינַקֵר הַתַּרְנְגוֹל גוּשׁ הַתּוֹלָעִים. – –

כַּעֲתַר עָנָן חִלְתִּית הַצַחֲנָה עוֹלָה,

וּמִן הַחַלּוֹנוֹת נִשְׁמַע קוֹל זְוָעוֹת

“קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ אֲדֹנָי צְבָאוֹת!”

הַצִּבּוּר יִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה גְדוֹלָה.

אכן גם זהו קוסמוס, – תבל ומלאה! איכה יועם עליו הזהב הטוב, תשתפכנה על תאורו אבני־חן. והעליו יעורר המשורר את כנורו? בכחות תאור כאלה אפשר לגולל תמונות מתקרבות לאלה הקבועות לדורות ב"ברכי נפשי". בכחות הציור השקועים בהעלאת “גבורים בוסים בטיט חובקי רגבים, גבורים כנמלים גדולים – כחגבים” אפשר להגיע ליצירת דמויות מחבקות בגבורתן זרועות־עולם. בחשבון נפשו היה עסוק המשורר תמיד ב"חיפוש רוחו". הוא לא האמין בכחותיו. הוא ראה ברוח הקודש שעשתה אותו למשורר

לא “רוח כביר הרודד תחתיו כל מכשול ופגע, כי אם רוח קט, חלש ורפה־כח הנודד כנף אט ככנף אפרוח, ומעצר כי יפגע יכלא רגע”. במשורר גופו פעמו כוחות פנימיים כבירים; אפס היריעה והגבורים לא היו על פי טבעם בני־קיים; הם היו מכליאים גם כנפי־נשר, ולא רק כנף־אפרוח. בסביבה אשר עפרותיה רתקו את המשורר חסרו הכחות החיוניים החיצוניים המסייעים להביא את יצירת האמן לשלימות גילויה ולקבעה לדורות הבאים. כי ביצירה האמנותית אין עוד מכוחות־האיתנים אשר בטבע, הפועלים על העומד במחיצתם בעצמם בלי אמצעות ובלי סיוע־חוץ. מראה טבע נשגב יפעל כשהוא לעצמו על המסתכל וירעיד גם נימי נפש שעוד לא התעוררו מני לידה. מראה נוף מצויר על בד לא ירעיד אלא מיתרי לב שרעדו פעם לקראת מראה טבע ממש. חזון־אהבים בספר לא יביא לידי רטט עז אלא את הקורא שראהו בעיני בשר, כלו או את צלו למצער בחיים ממש. הכחות היוצאים מיצירה אמנותית לפעול על הבאים אתה במגע אינם יכולים להגיע לעצם תקפם אלא בהסתיעות כחות חבויים במסתרי נפש ששאבו כבר ממקורות חיים ראשונים. רק כאשר יענו מיתרי הכנור למגע קשת המנגן, כן ירעדו מיתרי הלב בעבור עליהם רוח האמן החתומה ביצירותיו. בלי המיתרים לא תפעול הקשת היותר דרוכה בידי הקוסם היותר גדול. והמיתרים האלה הם צירופי חויות, זכורות או נשכחות, גלויות או טמירות. המחט המרטטת על לוח־נגינה לא תוכל להוציא אלא אותם הקולות שנשאו פעם ממקורות־חיים ראשונים צרורים בגלי־האויר ונחרתו על פניו, ולא יש מאין מלוח חלק. וככה היא, דרך משל בבחינה ידועה, היצירה האמנותית בארחות פעולות מגריה; בבואה במגע עם נימי נפש טמירים אין כחה גדול אלא להעלות מראות שיש להם איזו קורבה עם אלה שנחרתו פעם בכוח החיים במעמקיה ולהוציא צלילים דומים לאלה שנקלטו בתוכה ולהקיץ אמוציות נרדמות מעין אלה שרשומן נשאר. ומראות הגלות וקולותיה ורגשותיה אינם בני־קליטה בלבות דור בא גם בהיותם מזעזעים עד היסוד נפשות דור הולך. האמן הדבק בחזיונות הגלות ימצא בדורות הבאים או “לוח חלק” אטום שלא השקיף ולא קלט, או לוח מחוק ומטושטש מיד הזמן, וממילא אינו רגיש ואינו נענה…

לא רק בערוב ימיו, עם סילוק־שכינה, כי אם בעוד עצם כחו אתו בקש המשורר להתנער מעפרות הגלות ולבקש מפלט לבת־שירתו במרחביה; שירתו ערגה לחזיונות מיני קדם החתומים בצרור הנצח. אולם לשוא. מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו נשארה ביסודה זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סלוק־שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה גבוה, ולמרומי הדורות הגיעה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתול בצדקת קדושיו. אבל מדוּרות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' וופסי ומרעיו, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית־המדרש הם שעשו כנפי מרומים לשירה זו לדאות מעלה, מעלה; אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי עופרת ונטלו ממנה את כוח־חיותה המשומר לדורות. בלעדיהם היתה “שירת־מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת־העבר, כי אם – שירת העתיד…

* * *

הקינה אשר נשא המשורר על עמיתו, “עושה־השחר”, שנגדע כארז בעודו רענן יאה גם לבת־שירתו שנאלמה בעצם תקפה בעודנו בחיים. אף היא עלתה “כיונק מארץ ציה, אל טל אל מטר, אל דומן וזבל”. ארץ־ציה, שצמחיה אינם שקויי־טל משומר, – זהו הפתרון לחידת “חיפושי־הרוח”. טל זה לא היה אפילו בכוח האדיר במשוררים להורידו ברוחו. בל יאשם איפוא יהודה! הוא היה מבורך בכוחות כבירים אך הם לא יכלו בארץ ציה להתגלות במלוא גידולם, ובלי עתם חרבו גם אלה שנתגלו. אף פרומיתיאוס, חוצב אש־הקדומים, לא היו לו כנפים, בהיותו מרותק בידי אדיר לסלע, ולאדיר אחר חכה לגאולתו; כמוהו בחרותו היתה השירה העברית בהעלותה אש־קדומים עדי־עד; כמוהו בשעבודו תיחל לאדיר שיצמיח לה כנפי־עולם. והיא תחדש את נעוריה רק כאשר האדמה שעליה עלתה, שקואת טל וברכת שמים, תחדש בידי נדחי בניה השבים את נעוריה…

תל־אביב, טבת תרצ"א

(מבוא למסה)

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ

אֵי־מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ

אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ

במוצאי ראש השנה לאילנות נאסף לפני ששים ושבע שנים פרץ בן משה סמולנסקין. בן 45 היה במותו; בן עשרים ושש – בבואו להעלות את “השחר” לעמו: גי־חזיון ובמת־מלחמה. חייו הקצרים היו מופת לגבורה, מותו החטוף – סמל לגמול גבורים, על אדמת־נכר הורד אלי קבר מבשר תחית עמו, בדד ונעזב ככלות המערכה כאשר היה בראשיתה. עד רגעו האחרון האמין בנשקו, ואתו ביד גוססת יצאה נשמתו. על ערש־דוי, יחידי בהתאבקות אחרונה עם המות, נחתמו דפי “הירושה” האחרונים ברוח בהירה ובאותיות מטושטשות. אח אוהב ידע לפענח את אותיות־המות ולהעלות מתוכן את רוח־החיים, אח ללידה ולצרה, בן־לויה נאמן להרבה תלאות ולמעט נחמות.

מימי עלומיו עד אחרון־יומו בער כולו באש־התמיד! בכל גלגולי חייו בער: בהיותו תועה בדרכי החיים ובהיותו אור לתועים. לא ידע שבתון לא ראה נחת, אף לא חפשה. “אל תשמח ישראל אלי גיל בעמים”, יקד כצו חי בדמו בכוחות הודפים ובכוחות מפרים. ובלא עתו אוּכּל באשו בעצם התעלותה. ואך לדורו צוה את אורה את חומה בצורתה כהויתה; דור שני, אפילו השומע עברית, לא מצאה כפי שהיא גנוזה בגדלה הטבעי תוך דפי ספריו. הספרים גופם היו חתומים לרבים שהתרגלו לשאוב מכלי שני ושלישי מבלי דעת המקור.

הוא היה בדורו הראשון שבחבורה במתן תוך. הוא היה הפחות שלם במתן־צורה. כחו היה בדקות־ההרגשה ובבריאות חושיו הטבעיים המנחים למישרים עם. לשוא טרח בהרבה מקרים להוכיח בהגיון את הבלתי מוכח. לא קם כמוהו בדורו, בעים־רוחו, בעוז־הדמיון, ברבוי כשרונות, בגיוון סגולות, במהירות תפיסת ההווה ובריחוק ראית הנולד. בגדולות התהלך, לנצורות חתר. ליריעה הרחבה היתה תשוקתו בגללו בסיפורים, במחזות ובמסות את ענות־עמו. לא היה חלקו בין יושבים לבטח במשכנות שאננים, דבקים באמנות לשם אמנות. במערכות־המלחמה עמדה ערשו, ברוחותיהן חי וגדל בסערת הזמן נשא בהיותו תועה, בסערה הופיע במלחמותיו עם מתעים, ובה כלתה נשימתו האחרונה. “אם לא עכשיו אימתי”, “ואם אין אני לי מי לי” – היה צו השעה. תקפו הפורעניות והשתרגו התלאות וקצרה היתה השעה להכין די נשק במלחמת המצוה, ומי לוחם וידאג לשיפור צורתם ולברק ליטושם.

לו חלק הטבע מניצוצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות־הגולה, “העולים כיונקים בארץ ציה ללא טל וגשם”. דוקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני־דורו ולטעמם. יצירות כלילות־צורה היו מקימות מחיצות. הגניוס העברי היה כלוא בין כתלי בית המדרש. הדרת קדושת שיבה היתה חופפת על קליפות עתיקות שלתוכן היו מכנסים תוך חדש. בשבירתן היו משבשים את מסלות־הרוח. לחובשי בית המדרש וליוצאים מהם היה הדרש – פשט, המליצה – פרוזה, הרמז – נגלה. בדרכי קדמונים התהלכו, אופן דיבורם היה נהיר להם. בניגון גמרא היו לומדים את “התועה”, “גמול ישרים”, “שמחת חנף” ו"קבורת חמור". בסלסולים היו קוראים את התוכחה הגלויה לבן־מנחם; בקול רם – כשהיו בטוחים מפגיעת קנאים; בלחש רננים – כשחשדו שיש אזנים לכותל. הספרים האלה נתנו את העולם לאסירי־עוני, הביאו שמחת חיים למיואשים והוציאו למרחב מפנות נדחות סוללים ובונים בשיבת־ציון.

שלם ברוחו הופיע בפתוס מוכיח ובאמונת חוזה. לא ידע גלגולי חטאת נעורים ולא חפש דרכי תשובה. לא פלג את היהודי והאדם לרשויות בין אהלו ובין צאתו. לא הציב גבולות במערכות המלחמה בין המזרח והמערב. לא התהדר בפני “יושבי חושך וצלמות” בתחום־המושב, ולא התבטל בפני נושאי אבוקות האור מחוץ לתחום ואת פני גדוליהם לא הדר. עוד עם ראשוני דמדומי “השחר” בשנת תרכ"ט היתה דרכו ברורה לו: "קיבוץ גלויות, שיבת הממלכה לבית ישראל, תחית שפת עבר, כתכלית בפני עצמה, ולא ככלי־שימוש וצינור־השפעה להורדת “ההשכלה בת השמים”. מראשית עליתו על הבמה לפני שנה הביא אתו את הסינתיזה השלמה הצרופה מדעת־עולם ודביקות במולדת עתיקה ושפה עזובה ובה ראה את בקיעת השחר, – זו המיצבת את רוחנו והמכוונת את פעלינו ביום הזה. הקטר הראשון לא היה כליל יופי בצורה והיה עמוס אברים מיוחדים לפי מושגינו, אך בכוח ראשוניותו הגענו למהירות הזמן! ומפי קריאות רדיו בלתי משוכלל: הצילו את נפשותינו, שהביאו ישועה לאבות, חיים בניהם המתענגים על שלימות השכלול, אם בכלל מגיעים למדרגה זו…

וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –

צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבֶם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְאִלוּ בָּם נִקְשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנֵס הַזְּמַן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִדְּמוּ לָנֶצַח;

רק חֲרִיצִי הַפָּנִים הַחֲרַדִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ––

וּזְמַן רַב עוֹד תִּרְעַד מִלְּמַטָּה, אֲחוּזָה בְּחֻדּוֹ שֶׁל רֹמַח,

אַחַת מִנּוֹצוֹת הַנֶּשֶׁר, שֶׁנָּשְׁרָה וְאָבִיהָ לֹא־יָדָע;

וַעֲזוּבָה וִיתוֹמָה שָׁם תְּפַרְפֵּר וְתַזְהִיר עַד־נָפְלָה לָאָרֶץ –

וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה וְשָׁכְבוּ אַדִּירִים וְאֵין מַחֲרִיד.

חייו היו עלילה גדולה אחת רבת־מערכות. מלחמותיו – תנועה ממושכה אחת ללא חניות, פעליו – גידול אחד ללא עמידה. עם זקנה לא תשה ראשית אונו. בערוב יומו לא פג חום עלומיו ולא הועם מאור שכלו. בדור תהפוכות לא לקתה שלימות רוחו ולא נשבר קו־הישר שבתכונתו. סערות הזמן הפילו “אדירים” מבני־דורו ללא קום, והוא נשאר איתן על משמרתו. משברי שתי תקופות סמוכות השאירו אחריהן בהתאבקותן תועי־דרך רבים ללא אחיזה בחיים וללא מטרה. רק הוא יצא בשלום ממבוכת דורו, ובלי פגע. עמדות זזו אף נעקרו, משמרות נתחלפו, מטרות נשתנו; והוא ניטע תוך כדי עקירה; הוא כאילו נעקר תמיד עם גושו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן. הוא נעקר עם כלי־זינו יחדיו מוכן למלחמות־דעות חדשות. ועד יומו האחרון לא שבת נשקו, ולא נפגע כוח־קליעתו, ולא נפגם כושר־מחצו…

לו עצמו התראו החיים בזעפם, בענותם, במרים. כאסיר ראה את פניהם המשחקות רק מבחוץ, מבינות לחרכי סוגר כלאו. הוא נשא בגופו את סבלם כאסיר־עוני מלידה, וראם – בעין יפה ובהירה כבן־חורין מלידה. שמחת המתהלכים חפשים בחוץ היתה לו מקור הכח והאמונה. הוא דבק בחיים ואהבם בכל לבו ונפשו, והעריצם בכל זוך שכלו, והאמין באושר המזומן לכל אחד היודע לבור לו את הדרך הנכונה, וביכולת ובחופש־הבחירה הניתנים לכל אחד. אחרי מדות החיים וסדריהם לא הרהר עד כמה שהם קבועים בחוקי הטבע ואינם מקולקלים בידי אדם. בכל חקרנות והתפלספות על עולם שכולו טוב לפי מושגי בשר־ודם ראה רדיפה אחרי דמיון־הבל. מה אנוש כי יתריס כלפי מעלה, אם כוחו לא יעמוד לו ליהנות מאוצר הטוב המזומן לו בחייו מידי הטבע ומה דמיונו לעצב על פיו את היקום; עליו רק לפענח את כוחות־הטבע הכמוסים ולא לחפש לשנותם. עינים רואות אור־עולם מבעד לחשכה האופפת אותו, שמחת־עולם מבעד ליגון המעטף את נפשו. החיים קפחוהו במנעם ממנו את מתקם, אבל העניקו לו ביד רחבה סגולת־חיות בת־קים ורוח בלתי נעכרת. וזה היה כל שכרו, ואכן איננו קטן אפילו לפי צערו…

מלחמות־חייו היו רבות במספרן ושונות ע"פ תכונותיהן. ממוצאים שונים התפרצו ובנקודת־מוקד אחת התלכדו. מלחמת־קיומו ומלחמת־יצריו התלקחו בתחומי רשות־היחיד, אך זו נמצאה תמיד בקו־המגע עם רשות־הרבים. הוא היה ראשון בקו־האש בכל הגלגולים: בדור־חוטא, ובדור־תשובה, ובדור נגאל. הוא היה מראשוני המתאבקים עם אלוהים ואנשים. ישימון היה לפניו, תוהו לא דרך. מראות־שרב אחזו עיני הצמאים לדבר־אלוהים חדש והרעבים פשוט ללחם־חוקם, בהתפרצותם “ממאפלית־הגיטו” לערבות־הזוהר של ההשכלה בת־השמים. בחפשו נתיבות לפדות־נפשו נהו המונים אחריו ללכת בעקבותיו. לו לא ניתנה איפוא הבחירה החפשית להיות חוטא ולא להחטיא את הרבים, להיות תועה לנפשו מבלי להתעות. והוא היה ראשון לסוללים בכל דרכיו, ובאחת מהן לא תעה. בלי “חטאת־נעורים” לא היתה נפתחת ה"דרך לעבור גולים"…

כלי־זינו היו קלים ופשוטים. הוא נלחם בכל מערכותיו בשכל הישר בלבד, מבלי העמיס עליו ללא צורך כבוּדה למדנית, אחת מבית ואחת מבחוץ. לו ניתנה הסגולה לקרב אל השכל הרגיל את הרחוק, להבהיר את המעורפל, ולעשות את המורכב לפשוט. שיטה הפוכה מזו המקובלה בסוד חקרנים רבים, מתחכמים להוציא כל דבר מידי פשוטו. משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מחמת רוב בהירות. בהיותו ראשון לא היה יכול להיות אחר מאשר חוצב מצורו ושואב ממקורו. אך מעינותיו היו זכים כבדולח; ובעינות־בדולח נראה העומק הרב כאילו נמצא בתחום מגע־היד ותפיסת־העין מחמת הזוך המיוחד. מעט טפות מעינות־חוץ, מעט נטפי־צבעונין להדלחה, והכל יראה כמעמקי תהום רבה…

הפשטות, הבהירות והראיה הישרה באו לו כמתת־הטבע, ואף היו לבושי־הזמן, הולמים את גופי האמונות והדעות שבגללן נאסרה המלחמה; הן לא נמסרו לו כאגרת בידי שליח להקריאה ברבים. האמונות והדעות האלה הן ילדי־רוחו. בקולו משועים חבלי תקופות בהתאבקותן בעוית פלצות, חבלי־הלידה גופם, ולא דברי התעוררות על חבלי־לידה; אינו דומה קול מעונה החיים בזעקו מעצמת מכאוביו לקול המסביר את מקור הכאב למען השכיל והרביץ תורה או לקרוא לעזרה ולעורר חמלה. בנהרו לאור מחשכת החומות הסגורות ובהשרפו בשלהבתה על סף התשובה זעק והזעיק הכואב והמעוּנה גופו ולא המסתכל והמסביר. כל חקרנות מלוּוה זעקת־כאב היא בלתי טבעית. הרעב והצמא משוע ללחם ולמים כאל דבר המובן מעצמו בלי לוית־מחקרים ותוספת־מדע…

בכל גלגוליו נתפס כלו לצער אחד – צער קיום עמו; הוא נבלע כלו בתשוקה אחת לראותו נגאל; הוא היה אסור לרעיון אחד – חיפוש דרך הגאולה! הרגשות ושאיפות אלמנטריות כאלה אינן זקוקות לתמיכת יתדות במחקרי פלסופיה, ולאחרות לא נשארו בכל הויתו פינת־קליטה. מימי פילון החכם עד אחרון החקרנים בין חכמי דורנו היתה פתוחה הדרך למציאות סמוכין בין רחוקי רחוקים, כמו בין אבי נביאי ישראל ואבות פלסופי־יון; היו מוכנים בבתי־גנזינו כלי מפץ לעקירת הרים ולטחנם בסברה ופלפול; בכוחם לא קשה לכרוך יחדיו תורות אחרוני פלסופים עם מוסר קדמונים ולגלות שכינת אל בתורת יפת ולמצוא “טעמי מצוות” במחקרי כל דור וכל זמן. ללילינבלום היו כל הכלים הטבעיים הדרושים לצירופי ניגודים ולמזיגת סתירות בנושא אחד. לו היו פתוחים גם הרבה מהמקורות הלועזים לשאיבה. שפת המדינה ששלט בה כסופר בגיל הכוח והבינה והידיעות שרכש לו בימי אקסטרניותו בשפות לועזיות אחרות היו מספקות לו את כל אבני הבנין הדרושות למבנה שיטה תיאולוגית בשביל נבוכי־הזמן. כשרונותיו המצוינים עמדו לו תמיד להוסיף דעת על דעת כשהרגיש את הצורך בהן; ממרצו וכוח שקידתו והתמדתו לא נבצר בכלל דבר. אך פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבעו, לחפש ביסוסים מדעיים למבוסס מטבעו. ענותנותו הטבעית הרחיקה אותו מהמצאת ביסוסים כאלה לשם התהדרות בלמדנות. בה השתמש רק במלחמת דעות עם בעלי התריסין במשנה ובגמרא ובפוסקים אחרונים; הם לא חפשו הכשרים לעצם זכות קיומנו, וראו את עצם הקיום מובטח באחריות בשני העולמות עד אפס צורך לדאוג לעזרת ידי אנוש. להם היה ההכרח להוכיח כי אין סומכים על הנס. במערכה זו היה הכרח לצאת במלא־תחמושתו: תורה, נביאים, כתובים, אגדה, הלכה, פוסקים ראשונים ואחרונים. אלה היו שתומי־העין הזקוקים להסרת התבלול. אך גלויי־העין להם הביסוס הפלסופי למה? האם אור ההשכלה לנבערים מדעת אינו כאור פשוט ליושבי חושך? האם מולדת לעם אינו כגג סוכך ליחיד מלהטי שמש ומסופות־קור? האם מזון הרוח כתרבות מקורית אינו כלחם לרעב וכמים לצמא? האם פריקת עול שעבוד עם לזרים אינה כחופש לאסיר כלא? רק יורשים מקבלים מן המוכן עלולים להסתבך בהלכות ובמחקרים בהשגת התפוס וברדיפה אחרי הנאחז, – דור שני לגאולה, ולא דור ראשון מולידה ומביאה. ולילינבלום היה תמיד ראשון…

בין פרק תקופה אחד ובין משנהו לא ידע הפסקות; בונה תמיד החדש תוך כדי סתירת הישן. בדרכי־הבניה הופיע כמוכיח וחוזה כאחד. תוכחתו יקדה באש עצורה וחזונו נשא בחופש דמיון עז, והשכל היה המנצח. השכל, הרגש והדמיון, כל אחד ניתן לו מהטבע במנה יפה, אך היו שקולים, מבלי אשר האחד הכריע את השני כלו, ומבלי אשר נלכדו במצודת הזיות־הבאי. הוא חתר לעמוד בסוד הנגלה וראה יגיעת הבל באמודאות־המסתורין. לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש ורחבים מהתכנס בשדה־ראיתו; הם בלבד שופעים יופי־עליון ומקורות אורה ושמחה מאשר בכוח ילוד־אשה להכילם. בהזיות המסתורין ראה דמדום המוח ולקוי מאורותיו, ולא רוח ממעל; בדבקות המשתפכת על גדותיה ללא מעצור – גם התרופפות שרירי־הלב גם הזדעזעות סכרי־המוח המוצקים מהטבע, ולא רחבות אין סופית ורון כוכבי אלים חדשים. הקבלה והחסידות, הישנות־נושנות והחדשות שבחדשות, נראו לו כאמצעי הדהמה והשתכחות וסמי־שינה לאסירי־כלא, ולא כוחות מניעים לגדוע ברזל־בריחיהם; לשאת בדומיה יסורי־גלות ולא לבנות מולדת; והוא חפש לא את השכחת הכאב כי אם העברתו מהעולם; בכל נסיון להגביר בענני קטורת מסתוריים את ההשכחה כרוכה סכנת הסחת הדעת מהבנין; בשיבה לחסידות כרוכה סכנת ההשענה על כוח עליון חיצוני וחתירה תחת יסודות האמונה העצמית. אם אין אני לי – מי לי: זוהי תורת־חיים בתקומת עם ובתקומת היחיד! “מה גרוע יותר – הסכולסטיקה או ההזיה? אז אענה לו: ההזיה. הסכולסטיקה אינה מוציאה לגמרי את האדם מן העולם”. מכל משמר צריך האדם לשמור על כוחו להיות אדון לעצמו בעולמו. הוא היה נצר מתנגדים טהור־גזע על כל מעלותיו ומגרעותיו. לב בוער כפוף לשלטון שכל קר. העממות האמיתית מקורה באמונה עצמית, בשבירת מחיצות מוחלטה בין איש לאיש בתוך רשויות ההשגות והיכולת: בין זו הנותנת כוח אלים לאחד וכוח תולעת לרבים; עממיות זו אינה באה לידי גלוי בערבוב רשויות אגב שתיה בצבור מכוס אחת וחטיפת שיורים בצבור מתוך קערה מקודשת אחת. במקום שבעלי־שם מצויים – יאמר פתגם מתנגדים – מתלקטים שדים ורוחות. מסביבו לא רגשו רוחות משונות, באשר לא היה מַשיבן; מעל לו לא נוצרו ספירות, באשר עינו השתפלה תמיד למטה; ובמחיצתו לא התלקטו חסידים, בשנאו תכלית שנאה ע"פ טבעו את הרבנות, הבעלשמיות והרביות כאחת…

כלי־בטוייו היו פשוטים בצורה ובמבנה כתוך נושאם הממלאם. הוא עמד בחייו הרבה פעמים על פרשת־דרכים בכל חבלי־המחשבה אבל לא בחבלי הבטוי. עוד בצאתו בימי עלומיו למערכה ראשונה היתה כבר שפתו הברורה אתו. הוא היה גם מן הראשונים בין מניחי הסגנון הברור והקדים בבחינה זו אפילו אחדים מגדולי האמנים בדורו, הוא בעצמו לא היה אמן הסגנון, כי אם שליט בכל צורותיו ונוסחותיו. הוא ידע את אומנות ההסתגנות: להלביש כל רעיון את לבוש זמנו. “קהל הרפאים” דובב בנשגב שבמשלים, אלישע בן אבויה במשנתו בסגנון פסקי־הלכות חותך בדייקנותו ובקיצורו. שירי־האהבה יצאו במחלצות מיטב המליצה. הזקן “בשברי רעיונותיו” נסח את אמרותיו בפסוקים קצרים עטופים ערפלי־דוק כאחד “הצעירים” הדבקים בתורת שנוי־ערכין. אך לו בעצמו, כאשר פיו היה המדבר, היה סגנונו העצמי: בודויי־ספוריו, במאמרי־הפולמוס ובמאמרי־המחקר; סגנון קל־ההסברה ומתובל בהיתול דק בשעת הצורך. ההומור שלו היה מחויב־ההגיון, חלק בלתי נפרד ממנו, משתלב בשרשרת אחדות הנחות ומושכלות ולא חולית־חוץ; שנון, ובלי עוקצים; חנון בתוכחתו ולא מיסר ומכאיב; קולע אל המשגה, ולא אל השוגה…

משנתו כולה בנתה את בית־מדרשה עמודים ישרים ללא פטורי־ציצים, כותרות וקשתות, וללא משחקי צבעי־קשת. הוא ידע מזיגת־צבעים אחת: השחור והבהיר, כאורות והצללים בין כתלי בית־המדרש הישן, אשר באשו נשרפו נעוריו ואת אשו שמר ונשא עד אחרון־יומו, וכנוף הדל של ליטא ארץ־מכורתו, אשר אף הוא היה מציץ לתוך חרכי משכנות־ישראל אך באפס קצהו ולא בשלמות מראותיו…

הלקוי בעינו נתעה לראות פגימות כל העולם כולו בפגימת ראיתו; ורק עם תיקונה יוכח כי תיקון־העולם המקווה עוד לא בא; יתר על כן, לפעמים תתגלינה לו לאור ראיתו המלא הרבה פגימות שנעלמו ממנו קודם. שולחן־הערוך על פסקי חומרותיו היה מין תבלול על עין ה"שנה ופירש". ואכן גדולה היתה האכזבה לרבים אחרי הסרת התבלול לראות כי אור־עולם עוד לא זרח על כל ברואיו…

האכזבה גופה באה ממקורות שונים, בדרכים שונות והשאירה את רישומיה במדרגות־עצמה שונות. היא באה לאחד לאטה, בשובה ונחת, מתוך התפתחות כוחות טבעיים, כוח המחשבה וההרגשה, והזדככות התפיסה. היא באה לשני בסערה, מתוך התרגשות כוחות־חוץ, בהיסח־הדעת, כ"שואה ביום בהיר". היא הממה את גדל משורר הדור עד כדי סילוק־שכינה בספירות השירה ואבדן שווי־המשקל במערכות הדעות והאמונה; כעץ אדיר הלום־ברק יראה לנו, גדוע־נוף בעצם רעננות חילו; היא הדהימה את מסַפר הדור בעל “הדת והחיים”: בעצם התרקמות היצירה ניתק פתיל חיותה, ונסתם חזון מן היוצר לראות אחרית. רק הוגה הדעות בדור ההשכלה הציץ ולא נפגע, יצא בשלום בעצם חטאת־נעוריו ואף מצא את דרך־התשובה…

דרך־התשובה עצמה לא היתה שבירת־הקו, אך המשכו הטבעי מחויב הגידול וההתפתחות. הרהורי־התשובה היו כבר בני־לויה לעצם חטאות־הנעורים. ואך דרכו רגליו בחוצות “העיר החדשה”, והודאים הקודמים היו לספקות מרים. לשוא נאסרה איפוא המלחמה “במורדי האור”. כי יותר מאשר העירה הנעזבה זקוקה לתיקון־הגוף, זקוקה “העיר החדשה”, לתיקון־הנשמה. הסכנה האמיתית האורבת לחיים אינה בחומרות ובסיגים כי אם בקלות ובהפקרות. והחיים – תמיד חיי העם ולא חיי היחיד…

חייו הפרטיים לא הטילו אף פעם את צלליהם הכבדים על שדה־ראיתו וברק־החוץ לא הכה אף פעם את עיניו בסנורים, – עיני היושב בשפל־המדרגה בעמקי־הצל. הוא היה הגבר אשר ראה את העוני בשבט עברתו מנעוריו עד שנות הבינה. בן ארבע לתורה, בן חמש־עשרה לחופה, בן שלושים וחמש עוד מחוסר כל מעמד בחיים ומלעיט את מוחו בלימודי תלמיד ממחלקה החמישית בפסוקים רומיים ובכללי חשבון. וחברו הגדול, משורר הדור, הביא מבית־אביו את משנתו ברורה ומסודרה, משנת־בית ומשנת־חוץ, שליט בכל אוצרות חכמת־ישראל ובן־בית בחכמות חיצוניות. בטוח במעמדו בחיים; ולמוד־העוני והיסורים לא נטר־איבה כלפי פנים כעמיתו הגדול ולא התבטל כלפי חוץ כמוהו.

מכל החכמות החיצוניות השכיל להבדיל את ה"מדעים המוחלטים" המרוממים את הרוח ומרחיבים את הדעת. בצורך השכנת יפיפיותו של יפת באהלי־שם לא הכיר ובאמנות לשם אמנות לא הודה; במזיגת היסודות האלה ראה שני הפכים בנושא אחד. הוא היה מעודו מעוגן לפי דרכו במוסר־היהדות, ולא נכנף כאחרים ברוחות חולפות. מלחמת־עולם ליהדות ביונות, למוסר־התוך ביפעת חיצוניות הקליפה. בנשגב שבמוסר שוכן ממילא יופי־עולם, ואין אמת בלי תוך מוסרי. תפיסתו מצאה לו במקרה משען בתורות דבּרי הדור הצעיר כפיסרוב וחבריו, מסירי העטרה מראשי שוכני האלימפים למן גיתה עד פושקין. גם הם נתבעו לרדת ממרומים לתועלת היושבים בסתר המדרגה. ואם הברק הנאצל כך, זה המגושם מכל־שכן. “העיר החדשה” לא יכלה איפוא להדהים ולהעביר על הדעת. בוילקומיר היה לקוי מאורות עובר, ובאודיסה – סכנת שקיעה גמורה למאור נצח ישראל…

לילינבלום ויל"ג עמדו במערכה אחת ב"מלחמת התיקונים", וחתרו לנקודת־שאיפה אחת בחיפושיהם להתאים את הדת לחיים. אך בנקודת־המוצא היו הבדלים דקים ובבחירת האמצעים חילוקי־תפיסות. הסבה והמסובב נתערבבו. יל"ג ראה את השולחן־ערוך מעבר לחיים וגם ממעל להם: מעבר – כפי שהוא בצורתו והויתו; ממעל – כפי שהוא צריך להיות, בהאמינו כי נפש המאזנים לשבט או לחסד נמצאת ברשות ופסי הכוזרי או יוסף בן שמעון. לילינבלום העמיק חקר בכוחות המניעים את החיים בכלל, ובעיקרי דתנו ובתכונת עמנו בפרט. הוא ראה בשולחן־הערוך פרי חיינו, חלק בלתי נפרד מהם, גידולי גורמים ותנאים, גבישי לחץ דורות. החיים קפאו בנדודי הגלות הארוכה. סופות חוץ, שאין לנו שליטה עליהן, הקפיאו את דמנו. מאורות התורה לא הם אשר יפשירו את הקרח; כאשר יבקע לקרני שמש זורחת יזוזו אף הם, אדירי התורה בעלי התריסין במשנה ובגמרא, וינשאו על הגלידים השטים. הם נגררים ומוּלכים ככל בשר ודם, ולא בכוחם לצוות, לעקור ולהוליך. “את אשר עותו החיים, יכולים רק החיים לשנותם”, היתה אמרתו בתקופת ההשכלה. “שנויי חיים ולא שנוי ערכין” היתה דברתו באחרית ימיו באזני “הצעירים”.

החיים גם לא היו חבושים לדעתו בחרצובות הדת המחכים לאדיר להתירם מהן. הם האוסרים את עצמם להנאתם בשעת צורך והמתירים את עצמם להנאתם בכוחות עצמם בבוא חליפות ותמורות בטעמי ההנאה. בני “העיר החדשה” על חוף ים השחור פרצו כל גדר מבלי לחכות להיתר מאה רבנים; והעתירו על עצמם כל תענוגות החיים, בלי הבחנה קודמת בין המותר ע"פ דין והאסור, מיד כשמצאו בהם יתרון־הנאה על טעם תפילת־ותיקין ותעניות שני וחמישי. ואף בן העירה הנדחת כוחו לא יעמוד לו בפני זרמי החיים המתפרצים לתחומיה הצרים. דרכי ההסתה וההדחה הן הבדלי טכסיס בידי יצר־הרע. לאחד יתראה בדמותו כהויתו, לשני יתחפש בלבוש יצר טוב כדי לאחזו במצודתו ולהשיאו לדבר עבירה. הוא לא יעלה בחרמו יהודי חרד בבואו להציע לו שקלי כסף אחדים בתנאי שלא יתפלל מנחה. אך אם שלוש שעות לפני התפלה יטרידהו בעסק מסובך יוכל לו; המנחה תבּלע ממילא בנעימות. אם יציעו לצבור חרדים שווי־זכויות בתנאי שימחקו מהסידור את התפילה “הבט משמַים וראה כי היינו ללעג ולקלס בגויים”, יוותר על שווי הזכויות, ובלבד שלא למחוק פסוק מהסידור. אולם אם הזכויות מתחילות שופעות עליו בלי תנאים קודמים מפורשים, אין צורך במחיקת פסוק אחד; הסידור כלו נדחק מעצמו לקרן־זוית ומונח בה כאבן שאין לה הופכין. זהו כוח החיים…

המשורר חרד על החיים, הפובליציסט – על הדת. פקחותו הניאה אותו מהיות חרד על החרד לעצמו ומהיות שומר על שומר עצמו. התקנת הדת לצרכי החיים ולשנוי תנאיהם נראתה לו להכרחית להצלתה ולקיומה, ולא להצלת חיי היחיד שאינם זקוקים לפודה ומציל, בפרצם מעצמם כל גדר. הדת בצורתה כהויתה בקשיות־קפאונה, צפויה לסכנת התפוצצות בהמלאה חיים חדשים. מן ההכרח איפוא לתקן את מבנה ואת גזרתה בתוספת חמרים גמישים, כדי שתוכל לעמוד במסות־הזמן: להוסיף עליה חוסן כדי שתעמוד בפני מבחן “אש הגיהינום הבוערת מהלך ת”ק פרסה מסביב לאודיסא" וההולכת ומתפשטת יום יום בכל תפוצות ישראל. כי חיי האומה הם הם ההולכים וכלים; והדת נראתה בימים ההם ככלי היחידי אשר בכוחו להחזיקם ולהאריכם…

מחשבות בוסר והרהורי ראשית חטאות נעורים. באויר הכרך נמוגה גם אלוסיה זו. הדת לא תוכל להיות בגולה החומה הבצורה הנכספה. החיים מקרקרים אותה ועושים בה פרצים, עד שהפרוץ מרובה על העומד. “כל התיקונים בדת שנעשה לא ישיגו לעולם את המטרה. כמו שלא השיג הרמב”ם את מטרתו. כל עמל המאור הגדול הזה היה לתוהו, מפני שחפץ לאחד שני דברים נפרדים בעצמותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: את תורת ישראל בני שם עם הפילוסופיא של היונים בני יפת, או את היהדות וההלניסמוס, שמעולם לא התאחדו ולעולם לא יתאחדו. התיקונים בדתנו שהוצעו עד היום צריכים להיות בהכרח לפי חיי אירופא, כי באירופא אנו חיים, ועל כן לא יוכלו לעולם להתאים עם דת ישראל ורוחו שקבלו תכונתן ותמונתן לא על שדה אירופא. ובאירופא אין ברשותנו וברצוננו חיים, שאפשר להביא עמם תיקונים מתאימים לצרכינו ורוחנו"…

לדת אין איפוא תקנה בהתנגשויותיה עם החיים. האם יש תקנה לחיים גופם? הן ולאו. התשובה תהיה חיובית בקחתנו לנקודת־מוצא את חיי היחיד, שלילית – בקחתנו לנקודת זו את חיי האומה כולה. ההשכלה פותחת מקורות מחיה חדשים, כובשת עמדות כלכלה שלא שערון. המרת פרנסות תלויות בנס במובטחות, כעבודת האדמה ומלאכה, עלולה לשנות את פני החיים. אבל חיי מי? בתנאים הקיימים יהנו מהשנויים רק יחידים; האומה כגוף שלם תשאר מחוץ לתחום אפילו אם היחידים האלה יצטרפו במנין לרבבות. הכלל השגור: “אין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל עצמו אינו אלא סיכום של פרטים מצטרפים”, מתעה במקרה הנדון. סגולת הצטרפות שאינה נושאת בחובה כחות־גידול פנימיים, הן בחוסן עצמי והן ברבוי עצמי, היא כולה מכנית; וכח עם גנוז יותר בעצמת הבנין האורגנית מאשר ברבוי המנין המכני. אם האחד אינו מסוגל על פי כחות גידוליו הטמירים להיות ברבות הימים לרבבה בעצמו, בלי צירופים חיצוניים, אינו מהוה יחידת־אומה. ההצטרפות במנין מהוה לכל היותר גידול בנופח קונגלומרטי, העלול להתפורר לכל רוח מצויה כלעומת שהוא מתלכד. עם קטן מאתנו לאין ערוך במנין, המלוכד במבנהו מיחידות חיוּת עצמית, שקול פי כמה כנגד עם מפוזר ומפורד כמונו נעדר אותה חיות מכרעת…

כיחידים רבים הם הפתרונים אשר כל אחד מאתנו יוכל למצוא לתיקון חייו ולהרווחתו. המלחמה שנאסרה נגד “עולם התוהו” במערכות רבות היתה מלחמה מצוה. משנת־חיים היא “משנת־העבודה” לאלישע בן אבויה על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העולם כולו העוסק בהכנתו” ועל החוקה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה “את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. אשרי העם שככה לו, שתורות־חיים אלה הן נר לרגליו! בשבילנו הן תורות ליחידים בלבד. כעם אין לנו תקנה, בחומר וברוח, בתוך כלכלה לאומית זרה. ולא רק שאיננו יכולים למצוא את תיקוננו כעם בחיים, אלא אפילו במות. אף ההתבוללות אינה אלא מפלט ליחידים ולוא אם גם יצטרפו לרבבות. עם שלם אינו יכול לאבד את עצמו לא לדעת וגם שלא מדעת. תכונת ההצטרפות משוללת הדבק האורגני המיוחד – כדבק־החיוּת כדבק־"המיתוּת"…

דקות ההבחנה בין הצטרפות בבנין אורגנית ובין הצטרפות במנין מכנית מפכחת ומוליכה לנקודת־מפנה חדשות. את בעל “חטאת־נעורים” הביאה עד משבר בכל הלך מחשבותיו. אך להבל כלה איפוא את כוחותיו. הוא לא חרד מעולם את חרדת חייו הגדולה על היחיד. בגורל “בת־שוע” לא ראה את גורל האשה העבריה ובצער יוסף בן שמעון צער האומה. בגללם לא נפסל בעיניו השולחן־הערוך. אלו הם קרבנות תאונות בודדות. בכהנה וכהנה יפגע כל משטר חוקי היותר מתוקן, מסנהדרין בימי שמעון בן שטח עד בית־הדין במדינה היותר מתוקנת כהלבציה בזמננו. הרכבת הנהוגה בידי הנהג היותר מצוין תצנח לפעמים מעל פסי הברזל ותביא אסון לנפגעים. כך הוא סדר עולם. גם הטוב אינו צרוף לגמרי מכל שמץ רע. האש המאירה והמחממת היא גם שורפת. אושר “הפייבושים” הנהו ג"כ רק אושר יחיד; ולוא כל בית־ישראל יעמוד על “פייבושים” עדיין לא יהיה נגאל. היושב בין גיל הכוח והבינה על פסוקים רומיים ועל כללי הנדסה אלמנטריים ומחפש לו מעמד־בחיים ימצא לכל היותר בהצליחו את תיקון עצמו; ואינו יכול בשום פנים לראות “בהלעטה עצמית” זו מעין עבודת־הקודש, עבודת־העם. כאשר הסכין לראות בכל מעללי נעוריו. מעולם לא חרד על החיים סתם כעמיתו המשורר. בהמיתו את עצמו באהלי התורה היוה “יחידת־אומה” בכוח הצטרפותו לרבים, באשר קיים במעשיו את נפש האומה; כעת הנהו רק “יחידת־צבור” סתם, יחידת כלל סתם, באשר אינו מקיים במעשיו את חיות האומה. כי אם היחיד ימציא לו תשובה על השאלה להיות או לחדול, העם כגוף אורגני עדיין עומד ומחפשה. ועוד בתקופת חטאות נעוריו היה צערו גדול בעיקר לא על ליקוי חיי היחיד כי אם “על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”, – תרופה שאיננה צרורה לא בכנפי יוסף בן שמעון הצדיק ולא באדרת פייבוש; עליה יגע ואותה לא מצא בספרים החיצוניים “שנשרו מתוך חיקו”; אותה אפשר למצוא אך ורק בחיים חדשים מיסודם!…

ב"חבל הכסף" ניתק חוט אחרי חוט עוד בימי־השלוה נסוכי־החלומות, והכד נשברה על המבוע כאשר איתנה היתה עוד אמונת הכל בזה המבוע, כי לא יכזב את טובו ל"כל צמא הנברא בצלם". השואה שהתרגשה בשנת תרמ"א היתה איומה בזעזועיה לכל אחד, אבל פגיעתה היתה שונה ברישומיה; היא הדפה משורת היצירה את תובעי עלבון החיים מהדת ואת הרואים באמנסיפציה של היחיד פעמי משיח האומה; היא היתה מעין “גילוי־שכינה” לתובעי עלבון הדת מהחיים, הדת כסמל לאחדות האומה, בתקופת מלחמת התיקונים ומחפשים כלי ליכוד חדשים תמורת הדת, בראותם כי שחרור היחיד ושחרור האומה אינם היינו הך. השואה לא הממה עד כדי אבדן חוש־ההבנה את זה האיש, שהיה נצב עוד מימי הזוהר בנקודת־מפנה מיוחדה לו טבועה בעצם השתלשלות דעותיו ואמונותיו. נקודת־מפנה זו התוותה על פי כיוונה הטבעי “דרך תשובה” אחת ל"אחות הרוחמה": רק “בית אם אוהבת”, ולא “מלון־אורחים אחר ללין עד יחמול עלינו אבינו!” מלון־אורחים חדש “במקום אור החופש יזרח על כל בשר, יאיר כל נפש, במקום חביב כל הנברא בצלם, על אמו ואלהיו איש לא יכלם”, – מקלט־ליל כזה שאליו התפלל בשעה רעה המשורר יכול להיות לישועה ולנחמה רק למתפכחים מחמת המים הזדונים שעברו על ראשם, ולא לאותו האיש שהתפכח משכרון האמנסיפציה בהיותו עוד שט על פני מי מנוחות. במקלט־ליל כזה יכולים למצוא השבת הגזלה רק מערבבי מושגי סתם־כלל במושג אומה; השבת האמונה לרואים בשחרור המוני יחידים שחרור האומה בשלימותה. לא כן העומד ב"דרך התשובה"; לו המרת ארץ בארץ, רק מפני שתחת שמיה יזרח אור החופש, היא רק שיבה למצב שבו הוא נמצא לפני הפרעות והרעמים; ארץ הדמים והמאפליה היום הלא היתה רק תמול ארץ הבחירה והשמש, ו"אנשי הרצח עם אות הקין על המצח" רק תמול היו גוי רחב־לב ועם סגולה. והוא התיאש מארץ התמול המבורכה ומעם־התמול בעוד היותו נקי־כפים ובר־לבב. כי בכל זמן ובכל מקום “זרים אנחנו אסופי־חוץ, אורחים לא־קרואים. מי הוא המקבל אל ביתו בתוך משפחתו איש זר בתור בן־בית. כן זרים אנו וזרים נהיה לנצח”. ישועתנו וגאולתנו הן איפוא בשעה ובמקום שנחדל להיות סמוכים על שולחן זרים…

רק לא “מלון־אורחים חדש!” אפילו כפרוזדור להתקנה עצמית וטרקלין לא יצלח; פדות הנפש אינה יכולה לבוא בלי פדות הגוף. והכלי העלול להחזיק ברוח ובחומר את העם כולו, ולא המוני סתם יחידים, הנהו “בית אם אוהבת” בלבד. הרעיון כבר רחף בחלל עולמנו. עוד בשנת תרל"ו באו ידיעות ב"קול" הלועזי “על חיים גדליה מלונדון הנכון לקנות את ארץ־ישראל מיד השולטן”. בשנת תרל"ח היתה “נכונה חברת כל ישראל חברים לקנות שתי מאות אלף כברות קרקע בארצנו במחיר ששה מיליון שקל, כדי להושיב עליהן עשרת אלפים משפחות מבני ישראל”. הפרעות באודיסה התרגשו ב־11 במאי שנת 1881 (תרמ"א). ובשבעה־עשר לחודש זה היתה כבר תכנית מוכנה בידי סטודנטים מהאוניברסיטה מ. לגאולת הארץ. צריך רק “שכל איש מישראל יתן על זה לא פחות מסך 25 אגורות”, כדי שאפשר יהיה “לתת להשולטן סך שלש מאות מיליון פרנק”. ההשגות לא היו איפוא כלל וכלל קטנות גם בשנות תרל"ו ותרמ"א. המטבע המתהלכת בדמיוננו אז היה אמנם הפראנק ולא הלירה שטרלינג. אולם שלש מאות מיליון! ואם לעשות השואות לפי שער ערך הכסף בכוח הקניה בין הפראנק לפני יובל שנים והלירה היום לא הרחקנו לכת הרבה בהשגותינו המדיניות"…

“בית האם האוהבת” היה יכול להיות גם כן רק אחד. שיבה אל המקור מחייבת שיבה שלמה. “מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצירוף סביבותיה להכיל את בני עמנו? מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! אבן המעסה שהכבידה על לבי במשך זמן ידוע נפלה לגמרי ברגע אחד, אורו עיני, רוחי התרומם, ואהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עלי וממנו נמוג ‘הקרח הנורא’ שכסה על לבי שנים רבות… בחודש ספטמבר חדלתי לעסוק בלימודי הגמנזיום… הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, ואתה תבקש לך גדולות?? אל תבקש!!!”…

חיי אנוש משנת תר"ז עד תרמ"א. צער היחיד וצער האומה כרוכים ושזורים תמיד יחדיו. בן שלשים ושבע; מורה ומנהיג לרבים מבני דורו, לוחם עז ומוכיח בשער הספרות, ותלמיד המחלקה הששית בלימודי הגמנסיה. מיראה לחטא, מחטא לתשובה, ומתשובה נפתחת רק אחת – זוהי ה"דרך לעבור גולים!" קדושת הארץ לא הרתיעה אותו אחורנית כאת עמיתו המשורר. קו ישר אחד, נאמן לטבעו, הולך לשיטתו גם בהיותו נטוי לכיוונים חדשים, הביאהו לאורח המהימן. עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו, ולא ראם כמקפחי החיים כי אם – כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר־דעת לסגלה אל כוחות החיים; הוא הוכיחם על שבירת־כלים, המיועדים לפי מושגי הדור להיות שומרי ישראל ומחזיקי אחדותו. החיים העמידוהו על טעותו; החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כליה באומה; החיים העצמאים יבנוהו ויחסנוהו; אין יד תקיפה עליונה על כוחם ועוזם. שיבה למולדת. דרכי השיבה מתפצלות להרבה נתיבות ולכמה וכמה שבילים. ובמשנת דרכי־המעבר עדיין אנו עומדים ומתחבטים ללא שנוי רב, ללא חידוש יתר וללא קדמה רבה בשיעור־המהירות במצעדי הליכותינו, אף לא בהיקף: “ארץ־ישראל בצירוף סביבותיה”!…

האמונים עלי קצף תנועת תחיתנו נוהגים להדריג מדרגות בהויות התעופה בין חבת־ציון והציונות המדינית. הלה היא לאסירי־עני בתוך תחום־המושב, קצרי־המעוף, ומוטות־כנפיהם רצוצות. הלזו היא לשוכני המרחב, כבירי־המעוף, ומוטות־כנפיהם דרוכות־עוז. הלבוש החיצוני נראה ל"מדריגים" כגוף התוך. הלבוש הזה הנהו לפעמים הדבור המדיני הערטילאי, לפעמים הפגנות והזעקות מדיניות, לפעמים הליכות טרקלין ונימוסיו החיצוניים. תעתועי ראיה שטחית. המדיניות האמיתית טבועה קודם כל בראית דברים נכונה, בחוש־היחס במידה ובמשקל, בדקות התפיסה, בהערכת כוחות ובהבנה לכונן על־פיהם את הפעולות. היא במערכות השלום את אשר תהיה חכמת הטכסיס בשדה־המלחמה. וחכמת המצביא ותחבולות הקברניט אינן לוטות במדי־השרד שלהם. רק גבורת שמשון השתכנה במחלפות־ראשו; ואף פלא זה היה ולא יסף לשוב אפילו כאגדה…

לילינבלום לא היה הדור בלבוש מדיני. בפני מלכים ורוזנים לא היה מסוגל להתיצב. הליכות הטרקלין היו זרות לו. על חלקת הַפַּרְקֶט היו רגליו נמעדות עם ראשית מצעדן. הוא היה כבד־פה בדיבורו ומיקל כמעט עד כדי זלזול בגיהוץ חיצוני, אך היה בן־בית בטרקלין המחשבה המדינית ואיתן בתוכו בצעדיו; דוקא הוא חובש בית־המדרש והישיבה! לו ניתנה התבונה המדינית לעמקה ולרחבה. לו היתה טביעת־העין הבהירה בראית דברים בעירומם כהויתם ושקול־הדעת הדק לכוון את כוחות המניעים במועדם. הוא היה רואה לא רק את משחקי הכחות כהויתם, כי אם גם את מצבי התהווּתם בעודם באִבּם: את עוּבּרי־הגידול בחביון־עוזם. לו היה מעוף־הדמיון והבינה־לעתים לכלוא את הכנפים בשעה שחומות בצורות סוגרות עליהן את מרחבי־המרומים, וסכנה צפויה להן להשבר אגב הטחה. לו היה החוש היפה לתכן את הרוחות וכיוונן ולהבחין בין גאות ושפל, לחתור אל החוף הנכסף ברגעי הגאות ולהשליך עוגן בשעת שפל, ולא להפוך את סדרי הטכסיס. והוא לא התבייש בעמידה או בזחילה באין ברירה ולא נפל עליו רוחו, כאשר לא התהדר לריק ולא זחה עליו דעתו בבהלה בבוא שעת־כושר להליכת־און מהירה ואפילו לתעופה; לו היה אומץ התעופה וגם האומץ לנפול…

בקונטרסו הקטן “ע”ד תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" מקופלת כבר מדינת־היהודים. האוטואמנציפציה לפינסקר נתפרסמה בשנת תרמ"ג, ומאמרי לילינבלום בשנות תרמ"א–תרמ"ב. מדינת־היהודים של לילינבלום קדמה איפוא לזו של פינסקר בשנתים ואת זו של הרצל בעשרות שנים. היא היתה שוה לשתיהן בעצם הרעיון, אך שונה במקום, – וכתוצאה בדרכי הבניה ובשיעור־המהירות. לו היתה נקודת־אחיזה אחת כ"יש" נתון קבוע ועומד; פינסקר והרצל חפשו נקודה זו בשוטטם על פני מרחבי כדור הארץ. מדינת הרצל היתה כולה סימטרית, והמסלה אליה גם ישרה וגם פנויה; היא כאילו נבנתה בעולם המדומה, מחוץ לשטח ולזמן, על פני מישור חפשי בלתי מיושב, רב־המרחב, ומתאים לגוף־עם הרמוני בכל חיתוך־אבריו; והדרכים למישור זה על התחבורה ביניהן לבין עצמן בתוך תחומיו הותוו בתכלית־הקיצור, כאילו נמתחו בקו־האויר. מדינת לילינבלום היתה מחוברה לשטח גיאוגרפי נתון ומסויים בגבולותיו ולתכונת עם יצוקה בדפוסי גלות ארוכה. והארץ אינה חפשית, כי אם מיושבת עם אחר בחלקי שטחיה ותפוסה כלה במחשבת כל עמי־תבל כמעט; ואינה מישור כי אם הרים ועמקים; והעם המיועד לה לכוננה ולבנותה הנהו כמוה ברוחו ובתכונתו ובכל הלך־נפשו – כלו הדורים וחתחתים, ולא מישור, ותכונת עם היא “יש” נתון כהארץ שאינה ניתנת לשנויים על־פי הדיבור של “מנעימי מלל ודוהרי דולקים”. אף המסילות המובילות אל זאת הארץ ואל זה העם אינן ישרות ואינן בנויות ברזל, ומכל־שכן שאינן פורחות בקו־האויר. קוי־העקלתון הם הכיוון הטבעי ברשת־דרכינו: אל הארץ מחוצה לה ובתוך גבולותיה; מעצורי חוץ שאין לנו שליטה עליהם “מצליבים” ומסגרים ב"חצאי־ירח" את קוינו הישרים. אמות־הבנין המדיניות המוסמכות והדרכים הכבושות הן בלתי מדיניות לפי משחקי הכחות־שכנגד הנידונים, והבלתי מדיניות למראית־עין הן הן לפי תוכן עצם המדיניות הצרופה. אחרת היא הגישה למי שעומד לפני בחירת ארץ מאשר לעומד מראשית מצעדו לפני ארץ־הבחירה.

בין חבת־ציון בראשיתה והציונות המדינית בראשיתה לא היו הבדלי השגות בתפיסת החזון, וברבות הימים נטשטשו כל ההבדלים גם בדרכי הגשמת החזון. אך בציונות המדינית היה ערבוב־התחומין בין עצם החזון ובין דרכי ההגשמה אסטדית־מעבר הכרחית בהלך־הרוח; היא היתה לפי מוצאה ארצית־כללית; תורת הבניה שלה הצטרפה מהנחות משתלשלות ממושכל ראשון שכלי. החזון ודרכי ההגשמה ירדו כרוכים בהשתלשלם יחדיו מהנחות שכליות. בתנועת חבת־ציון היו התחומים בין עצם חזון־התקומה ובין דרכי ההגשמה מוצבים וקיימים בראשיתה. הלה אי־שכלי ביסודו ובשרשו, ואלה כפופים מראשיתם עד אחריתם לשלטון־שכל קר ולניתוח־מחשבה דק. תורת הבניה הושתתה אמנם כלה על חוקי הנדסה מדויקים, אך כל הנחותיה השתלשלו ממושכל ראשון אי־שכלי: מנקודת־כובד מחוברה לשטח גיאוגרפי מסויים הקובעת את המשיכה, ולא מסתם נקודת־אחיזה עומדת לבחירה. אלמלי נקודה זו היתה מונחה על פני אחד ממישורי הכדור הפנויים והרחבים היתה ההליכה אליה מתנהגת בשורת המסלולים הכבושים והמקובלים. תורת הבניה היתה בכל שלשלת הנחותיה וחוקיה דומה בדיוק לזו השולטת בכל הארצות המתוקנות. אחרות הן מסקנותיה בתנאי הטופוגרפיה של הארץ המושכת ושל העמים הנגררים במשחקי הכוחות ובלחץ האתמוספרות המעיקות על כל הבא במגע אתם. ובין שתי הנקודות, הארץ והעם כפי שהם בתכונתם כהויתם, לא הקו הישר הנהו הקצר ביותר כי אם קו־העקלתון, העקום והשבור לזיגזגים…

שיעורי מדות לפי יחידת דונם ושיעורי־ערכין לפי “שלשה שקלי כסף וחד־גדיה” יכולים להראות בעיני כבירי־מעוף להשגות בטלנים. תפיסה כזאת תהיה עקבית בהעבירה את מרכז־הכובד לשטח חפשי על פני כדור הארץ, ונקודת־המשיכה בשביל העם המחפש לו מולדת תמצא אף היא בתוך גבולות השכליות הצרופה. בתנאי הארץ הקיימים השאיפה לכיבושים אטיים וקטני־ערך בסקירה ראשונה היא פסגת המעשיות. העברת תורת־בניה ככתוב במדינת־היהודים “המדינית”, שנוצרה בסטרטוספירה לפי חוקי הכובד והמשיכה והלחץ השולטים בתוכה, לספירות הנמוכות שלנו, – העברה זו בשהיא לעצמה הנה שיא הבטלנות הצרופה. הבטלנות היא אמנם ילידת בית־המדרש על־פי מוצאה, כנוי לחובשיו על־פי משמעותה. אולם היא אינה צמודה כלל לחילוקא דרבנן על־פי תוכה האמיתי. היא עטופה גם מדי־שרד ותגות מדינאים ומחלצות הזמן. כמושג כולל תציין כל זרות להויות העולם, אחת היא מאיזה מקור מוצאה ומקומה. היא הולמת גם אנשי־מעשה אדירי־מעללים ובעלי תריסין הבאים להעביר את פרי נסיונותיהם, גידולי קרקע ואקלים מסוימים, לארץ בלתי ידועה ללא הבחנת גורמים וללא חקירות קודמות. לא בכל מקום ולא בכל זמן אפשר להעביר בבת אחת ובמהירות החשמל את כיבושי הזמן האדירים בלי הכשרות אטיות קודמות. עד היום הזה אפשר להגיע לשערי הארץ רק בסירה קלה נהוגה במשוטי־יד, ממש באותו שיעור המהירות כמו לפני אלפים שנה. קברניט האמון עלי מהירות־הזמן ועל הסעות המונים בבת־אחת יהיה אולי כביר־מעוף בהחתירו אנית קיטור גדולה הישר אל חוף יפו, אבל גם ינפצה אל סלעי־המגור. העלמת צוקי סלעים במקום שישנם מחוג הראיה או משדה המחשבה זוהי בטלנות, ועוז רצון ההדפה במלוא הקיטור אינו מכפר עליה. הטרקטורים הבודדים שהובאו לארץ לפני חצי יובל שנים היו מוטלים כפגרים בלי רוח חיים מחוסר מסלות־מתכת והתקנת דרכים גופה התחילה בשיעור מהירות החמור: באבני כתף כפופה, בניפוץ זחלני בפטישי יד. התקדמות החקלאות אף היא לא באה בקפיצות הדרך ובסתם העברה מארצות ממודנות, כי אם בשובה ונחת; היא מעודה לא המציאה אוירונים ועל אברותיהם לא נישאה. כיבושי הדרגה: מפתחות לאוצרות הטבע הסגורים, מבואים למקורות־מחיה, ראשי־גשרים כלכליים. עמדות פחותות־מעלה למראית־עין עכורה, אך הן מצוות חיים וחותכות גורל. כזה היה “הדונם” וכזאת היתה “העז” המסמלת – לעג ומנוד ראש בעיני ארוכי־לשון וקצרי־דעה מתרברבים ברום השגותיהם המדיניות; בלי “ההתגנבות־ממחתרת” לא היו חכמים אלה נכנסים בעד הדלת הפתוחה.

דרך אחרת לא נשארה גם לציונות המדינית; היא היתה אַנוסה על־פי דיבור המציאות להתדרג מרום שיאה לאט לאט ולהגיע ל"שיר־המעלות" של חיבת־ציון – בלתי נשאות, אך בטוחות. היא לא היתה מקורית בהעפלתה גם מראשיתה. משורר ההשכלה הגדול אף לו היו השגות גדולות בהגיעו עד משבר. הוא רצה “גאולה שלמה ולא הצלה פורתה”. הוא לא רצה לראות את בן דוד בא “כעני ורוכב על חמור כי אם כרוטשילד במסלת הברזל במרכבה מיוחדה, ושיוליכנו באנית הקיטור מיוּזנת בכל מיני מטעמים וצרכי אוכל נפש”. ככה חפץ להוליך את “אחותו רוחמה”. חזון־רוחו לא נאחז גם הוא ב"נקודת־משיכה" מחוברת לארץ מסוימה והקובעת בהכרחיות טבעית את דרכי הפעולה, כאשר לא נאחז בה חזון הציונות המדינית בראשיתו; ולפי דרכו עבר גם המשורר את תחנת המעבר הידועה בנתיבות הציונות המדינית על נדודי תעיותיה. אך הוא “התדרג” עד הגיעו ל"שיר המעלות" של ידידו ועמיתו, שהיה בעיניו זמן־מה כ"נציב קרח, שכל המחשבות נקפאו בלבו, ואין מוחו תופס רעיון אחר"; המשורר הניח את נשקו והודה כי “מכיון שתפש את המרובה לא תפש מאומה”. הוגה־הדעות בשתי התקופות: תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית, הקדים לראות את הנולד בהיותו מחובר בחזון רוחו לנקודת משיכה יציבה אחת. הוא היה נאמן לקו ישר אחד, ישר גם בעקמומיותו; הוא לא הציג תנאים למשיח. לא היה מפונק מעודו לבור דוקא דרכי־גאולה סלולות; הוא היה למוד־יסורים וכוח־הסבל זיין אותו באורך־רוח. הוא היה אומר למשיח: “בואה אדוני דרך החלון, דרך הארוּבה, על החמור או על הגמל, ובלבד שתבוא ותגאלנו. ואנחנו בעשירינו ובעניינו נלך אחריך. העשירים באניות הקיטור, בתאים מיוחדים ובכל צרכי אוכל נפש, והעניים על ספון האניה ובספינות של משא ולחם נקודים בידיהם”. יחידה היתה ה"דרך לעבור גולים" אם היא הוליכה לציון בלבד, ולא נמתחה לכל ארבע כנפות תבל. “כנאמן לרוח עמו המביט אל המטרה ולא למראה עין” הקדים לראות בדורו, ולכן הקדים גם לעשות. ההליכה היתה מראשיתה עד אחריתה בגדולות ובנצורות, אך השגתן לא היתה אפשרית בעונותינו הרבים אלא דרך הקטנות. ועיכוב הגאולה נראה לו בא על־ידי בזים לקטנות; ובעצם הבוז הגאה הזה נראו סימני הקטנות: קטנות האמונה והתמדה, וקטנות תפיסת המציאות וקוצר־הרוח ליחל, וצרות־העין המניאה מזרוע ומנטוע משום שהקוצרים והבוצרים יהיו הדורות הבאים.

וכך היא דרכה של “העליה” עד היום הזה: במעלות ובמורדות, ביעף וברגל, בגלוי ובסתר, בכל טוב ובלחם נקודים. זוהי הרוח־ממעל השליטה בכולנו למעשה, אם כי עוד תועים בקרבנו שרידי “נפילים מדיניים” מדור המבול המתחבטים בהלכות מעוף נשגב להגדיל תורה ויאדיר. חבת־ציון נצחה בדרכי־ההגשמה ולא “הציונות המדינית” העיונית, הצרופה מכל ממשות קיימת – אותה הממשות המטפחת על פניה השכם והערב; אותה חבת־ציון שידעה לשמור בכל חליפות הזמנים ותמורותיהם על החזון בכל שלימות דמותו ללא שום פגימה, וחפשה להגשימו בלי תנאים ובלי הפסקות. אין לשמוח על נצחון זה; אך זוהי הכרת המציאות המרה על כחות מניעיה במערכות פעולותינו. זוהי תורת הכשרת התנאים! משיח בן יוסף צריך לפי האגדה להקדים את פעמי משיח בן דוד; והשני לא יוכל להופיע בענני קיטור ובמרכבת אליהו בלתי אם הראשון יפנה לו את הדרך ויסול לו את המסלה – בדמות עני ורוכב על חמור…

הציונות הישובית אף היא, כאחותה המדינית, לא תמיד תוכה היה כברה. כבטלנות המדינית בגיהוצה החיצוני כן היו לבטלנות המעשית משלה מחלצות־צבעונין אוחזות־עינים. גם הציונות הרוחנית נסתה תמיד לקרב את שיאי מרומי הרוח לנמיכות הפשטות המעשית, חשבונות־עולם נאצלים לחשבונות־שעה קטנים. חוש הכרת הממשות עמד ללילינבלום בכל הויות הציונות: המדיניות, הכלכליות והתרבותיות; ממשות בלתי מצויה בכל ימות־השנה ובכל מקום ואינה נלמדת בכח גזרות־שוה והיקשים מימים כתיקונם ומארצות כתיקונן; אף לא סתם “מציאות ארצי־ישראלית”, כפי שהיא שגורה בפיות רבים. זוהי מציאות בתקופת־חירום הנבדלת בחוקי הכלכלה שלה, ביסודם ובעמקי שרשיהם, מאותה חכמת הכלכלה הרהוטה בתקופות שלום…

לילינבלום לא היה מומחה לא בהויות מדיניות ולא בישוביות כלכליות. אותו הנחה למישרים חוש בריא ושכל ישר; בדעותיו והנחותיו היה נעדר בהחלט ה"בסיס המדעי". בית־גנזיו גם לא היה מצויד באותם חמרים ראשונים ובאבני־הבנין ההכרחיים להקמת שיטה מדעית; לא היה לו שום צורך בה. המשקפים הם הכרח ללקויי־ראיה, המצפון – לעוברי ימים והולכים בתוהו לא דרך. המדע הנהו לנו כמשקפים באותם העיקרים שהעין הערומה תקצר לראות וכמצפן במרחבי שטח מתפצל לכמה נתיבות. לו ניתן חוש הראיה הנכון, ובגבולות העולם הצרים שבהם התהלך קיימת רק מסלה אחת; ודי היה מצפן פנימי מעכב בעד תעתועי אורות־חוץ שלא להגותו מאותה המסילה. הוא לא יצר שיטות בניה, לא קבע עיקרים למפרע. אך היה רגיל להיות פוסק הלכה־למעשה ותמיד לאשורה. כל כתביו הישוביים הם פסקי־הלכה־למעשה מקובצים, פסקי־הלכות משתלבים מדרכי־אגב לשיטה שלמה, המפליאה את בעל־המקצוע, ולחכמת־חיים…

חושו המיוחד היה במציאת נקודת־המוקד ובעשותו אותה לנקודת־מוצא בחיפושי הכחות המניעים בממשות החיים, ובתפיסת הצומת ברשת התסבוכת בחיפושי סבות ומסובבים. בין נקודת מוצא כנה ובין נקודת־שאיפה ברורה נמתח קו־הישר כאילו מעצמו בהכרחיות טבעית. הרבה מסטיותינו ומסילופי־דרכינו למעשה הם תוצאה הכרחית מנקודת־מדוחים להלכה המשמשת לנו כמוצא ראשון בהתווית תכניות־עבודתנו, – זו היתה הנקודה שממנה נמתחו להלכה ולמעשה קוי־הכיוון שידי ראשונים שעמדו לפני בחירת ארץ; ולא היתה קיימת במשנת אלה שהיו דבקים מני לידה בארץ־הבחירה!..

כוח ממשות החיים היה לו למושכל ראשון בהלך־מחשבותיו מיום עמדו על דעתו. בין ההזיה ובין הדמיון, כבין הנשגב למגוחך, אך פסיעה אחת, – ועליה לא דלג מתוך זהירות יתרה. בכל חומר ההקפדה דייק להבחין בין הרצוי ובין הקיים, והיה איש ריב ומדון למערבבי המושגים האלה ומסיגי תחומיהם. “הרצוי” הוא בודאי ובודאי – שלטון־הרוח; “הקיים” בעונותינו הרבים הנהו – שלטון־החומר! חוק חיים זה הנהו בין־לאומי ובין־ארצי וחל גם עלינו, עם־הספר; בתמורת הדורות ובחליפת הזמנים לא חלו בו שנויים עד כמה שזכרון האנושות מגיע. הרוח גופו אינו ממעל על־פי מוצאו; אינו יורד ממרומים כי אם עולה מהאדמה. “רק הנביא שנולד או נתחנך בגולה היה הראשון שאמר: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. עם שאין לו חיים עצמיים אי־אפשר שתהיה לו קולטורא עצמית. הקולטורא היא פרי החיים!…”

החיים גופם אף הם תכליתם בתוך עצמם, וקדושתם בתוך חילונותם, ורוממותם בפשטות נמיכותם, ואינם צמודים לשום למען עילאה. “החיים שגם הם אחת מפעולות הטבע המוכרחות, אין אנו צריכים לחקור אל מטרתם שחוצה להם והבאה בעקבותיהם, אבל הם עצמם הם הם מטרתם, כלומר החיים הם מטרת החיים, וכל מי שאין חוקי הטבע מוצאים חן בעיניו הוא שוטה גמור”. תחית עם כתחית יחיד אף היא תכליתה בתוך עצמה, בלי שום צירופי כוונות עליונות “מי נתן בכוונה איזו תעודה לעם?… אף לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסות ארצנו, אך למען לרומם את עצמנו משפל מצבנו המדיני. להחיות את ארץ ישראל למען תחיה על ידי זה שפת עבר! האין זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי־עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בהם מזוזה?…”

שלטון הרוח נמנה על מערכות “הרצוי”, והקיים הנהו שלטון החומר העכור. אין עצה ואין תבונה. אף הציונות היא תולדת מצוקת החיים על־פי מוצאה וכפותה לחוקותיהם בכל השתלשלותה והליכותיה. “באין מצוקת ישראל אין ציונות” – והמצוקה פירושה חומר. אותו יחפש העם ועליו הוא נהרג בדור האמנסיפציה. עמך ישראל צריכים פרנסה בטוחה, ובגולה נעקרים מיום ליום המעינות. אפילו “עשרנו אינו נוסד על נכסים שיש להם אחריות, אך על המסחר האוירי. הרוח קבצו והרוח פזרו…”

באין דרך להמעטת מצוקת ישראל בחומר נעקרים מעינות הציונות: תכלית קיומה, זכות קיומה וכח קיומה. הציונות מצווה, איפוא, לצוות את החיים על נושאיה. בשורה ראשונה ובמעלה ראשונה בא איפוא פיתוח מקורות־מחיה. הרוח יתעלה ממילא, ואין להכנף בו בדחיקת קצין. בהירות ראיה בחיפושי דרכי הגשמת חזון הגאולה. העיקר תפיסה נכונה בהשגת הכחות המוחשיים. באמצעי הגשמת חזון קביעת מוקדם ומאוחר היא חותכת גורל, והמהפך את הסדר קובע את נפש העם. האחזו איפוא, קודם כל, אחיזה ממשית בקרקע והתאזרו כחות “לברוח מכל האצילות של אין סוף, מפני שאין לה גם תחילה, ומרוחניות ונסתרות. תחית הגוף קודמת גם בזמן וגם במעשה לתחית הרוח. לקוי רוחנו בא לנו מלקויי גופנו, ובטרם נכיר את מקור המחלה לא תעלה ארוכה למכתנו, ההצעה לעקור את המדות האלה שלא על ידי שנוי בתנאי חיינו, הרי היא דמיון יותר גדול מדמיון מדינת היהודים. על הציונות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון, והחיים ההם רק הם חיי עם בארצו, כי יתר הדברים לא אבדו לנו בצאתנו מציון, וגם התורה, גם הפילוסופיה. גם ההשכלה וכל מיני שיטות המפלגות ישנן לנו גם בימי הגלות, ולא על הציונות להחזיר אותן לנו. את אשר עותו החיים יוכלו לתקן רק החיים בעצמם…”

“הכשרת הלבבות” בגולה, כפי נוסח אחד־העם, וקדמת “פדות הנפש לפדות הגוף”, לפי גירסת קודמהו, יל"ג, כל אחת מהן בזמנה נשאה את סתירתה בתוך עצמה. זוהי שמירת היין אגב שבירת החבית. העדר התרוממות הרוח אינו גם מעכב את הגאולה. המעצורים הם אחרים. “בני עמנו, לאסוננו, אינם מוכשרים לעלות בהמון לארץ־ישראל, אבל לא מפני חלישות רוחנית, אלא מפני חלישות חמרית. בארץ־ישראל לא תוכל להיות עבודה לעשרת אלפי ידים. בטרם שיהיו בה דרכים מתוקנים, בתי־חרושת וכיוצא בזה. אך לדברים כאלה, שרק עשירים יכולים לעשות אותם, אין עשירי בני עמנו מסוגלים. בעלי הון מאנגליה, צרפת, בלגיה ועוד הם מלבד עשרם גם מומחים לסלילת דרכים, ליסד בתי־חרושת וכל היוצא בזה. ועשירי עמנו ברובא דרובא מוכשרים אך למסחר פשוט של מקח־וממכר או לבנקים”. מום זה הטבוע במבנה מוחנו הגלותי ובכל הלך־נפשנו לא ירפא, איפוא, בהכשרת לבבות. הצמח הטרופי המשנה את צורתו וטבעו בתוך כתלי חממות בארצות צפוניות יוכל לחדש את כוחות נעוריו הטבעיים רק בשובו למקורו…

לא “פדות־הנפש” ו"הכשרת הלבבות" הן הגשר ההכרחי להעברת גולים, לא גשרי־רוח כי אם גשרי חומר. “יסוד כל היסודות לנו הוא רק הכנת אדמה במדה מרובה למכרה בתשלומים לזמן ארוך. אז לא נצטרך לחכות עד אשר יקום לנו באלף השביעי ‘דור שכולו זכאי’ על ידי החנוך הלאומי, כי התועלת הפרטית של אלה, אשר שונאינו שוברים להם מטה לחמם, החופש מצרות הגלות ומצוקת־ישראל ימשכו את לבות המוני בני ישראל יותר הרבה מקנינינו הלאומיים הרוחניים; ורק אז, בין דור חפשי מצרות הגלות ושנאת העמים, במקום שכל איש ישראל לא לבד שלא יתכחש למולדת, אבל עוד יתפאר בשם ישראל, – יוכלו להתפתח ולהתרחב הקנינים האלה…”

קו ישר אחד עובר בכל הויות הציונות: המדינית, הרוחנית, הכלכלית. מערכת־שרשרות אשר כל דעה כטבעת מרותקה בשניה. במדיניות ה"רצוי" בודאי ובודאי הוא הטשרטר, אך המציאות ה"קיימת" גוזרת אחרת; ובאין ברירה עלינו להכנע ולהסתגל, ולא להסתפק בראיה בעבים ובהתרסות כלפי מעלה, כי אם להטות שכם ולמצא פנות־עבודה. אך תמיד בכל התנאים עלינו לשמור בכל חומר השמירה על שלימות החזון. “גם לחובבי ציון הראשונים היו אותם האידיאלים של הציונות החדשה, רק ‘האיש’ היה חסר להם. ארץ־ישראל יכולה לקלוט כשלשה מליון כדי שנוכל להיות שם הרוב”. אבל “אין חכמה ואין עצה לנגד תכונת העם. תכונת עמנו דורשת רעיון ופעולה יחדו – ועלינו להכנע לפניה. על כן לא טשרטר נחוץ לנו עתה, אך ישוב גדול. עלינו להתקין את עצמנו להיות מוכנים לרגעים הסטוריים, אשר בלי ספק יבואו. רגע הסטורי כזה היה כבר בימינו, אך היינו אז מחוץ למחנה ולא זכינו לאורו. הרגע הזה היה בשנת תרל”ח בעת שלום ברלין אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה"…

היו מוכנים איפוא לשעת־כושר! ההתקנה העצמית הזאת היא תנאי קודם גם בשדה הכלכלה. כיבושי עמדות. הכשלונות המעטים שהיו לנו אינם יכולים להרפות את רוחנו. כך היא דרך הבנין, וביחוד בנין ארץ; אין היא יכולה להיות מראשיתה עד סופה רק מסע־נצחונות ותהלוכת־תרועה. על פני הניר הכל חלק. לא כן המציאות. “דרכי החיים סבוכים מאד, תלויים הם תמיד במקרים שונים, בתנאים שאי אפשר לראותם מראש, ואין לך אדם אשר בדרכו על מפתן חיי המעשה יוכל למצוא לו דרכים בטוחים, הקרובים לשכר ורחוקים לגמרי מכל הפסד. מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה הנוראה המכונה בשם ‘מלחמת־הקיום’, אי־אפשר לבחור לו אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם. זהו שאמרו חכמים: מן הזהירות – שלא להזהר יותר מדי, וכל מי שאינו נכון להפסיד לא ישתכר לעולם”…

אין איפוא להעמיק חקר בכשלונות, שהם מחויבי־הטבע, ואין לדרוש במופלא ובנסתר. מדרכה של “אחיזה בפלסופיה נאצלת להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים. האמת העיונית היא אמת לעצמה, והאמת המעשית – אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על פי הוראת האמת העיונית לא יצלח”. אין לראות באפיטרופסות כשהיא לעצמה שלילה ואין איפוא לתלות בה כשלונות ההתישבות. המתנחל אינו יכול להיות נעזב לנפשו בלי פקוח מלמעלה. “מעולם לא ראינו אדם שיעשה אומן על ידי קריאה בספרים בלבד, וצריך לזה הכנה ושמוש מעשי. עלינו להתאונן כי לא היתה פקידות מומחית ישרה וגם עם זה תקיפה לכל עניני ההתישבות מתחילתה עד סופה. צריך להעמיד בראש את ההשגחה תחת האפיטרופסות ואת המדע תחת הבערות, למנות מומחים ובעלי נסיונות ועם זה גם ישרים, לנהל את הענין בסדרים נאותים ולתקנו כפי היכולת”…

אויבנו הוא מבית בהרבה מפעלי ישובנו, פזיזותנו הטבועה בתכונתנו וקוצר־רוחנו – הם המכשילים אותנו. את בנין הארץ אנו רואים כעסק מסחרי; נקודת־מוצא כזו היא הרת כל מפלה. “בעשרים אלף רו”כ לשנה נחפוץ לעשות גדולות ובפרוטות יחידי סגולה במשך איזו שנים נחפוץ לשובב לנו את ארצנו! עמא פזיזא ישאר בפחזותו. הוא לא יאבה בארוחת ירק ושלוה בה, אך ישא עין ללכת בגדולות ונפלאות, יעוף לשמים, וסוף סוף יפול וישבור מפרקתו. מי שיש לו עשרת אלפים רו"כ יאבה לקנות לו אלף דסיאטין אדמה למען יספיקו לו ולבני בניו עד דור אחרון, ועל השאר יעשה הלואה. מאלה שיהיה להם מאלף עד שני אלפים רו"כ יחלו לעבוד בדמיונות נפלאים, ומהר יכלה כספם, ואז או שתתחדש התמיכה או שיתפזרו לכל רוח. מובן, כי געשעפטמאכער כאלה לא יביאו לנו כל תועלת. הלאומי אומר: Karthago delenda est. האומר כך לא ישאל כמה מחיר הדונם, פראנק אחד או עשרה פראנקים, אם יבואו הקולוניסטים אל המנוחה ואל הנחלה בעוד שנה או בעוד שלש וארבע שנים. הוא לאומי, חפץ בקבוץ גלויות עמו, ולא ישקול את האידעע הקדושה הזאת במשקל שקלי כסף. אם נהגו בני אדם להקריב את חייהם בעד ארצם, למה לא נקריב אנחנו עמלנו ותענוגותינו בעד ארצנו. אך אם תקרב אל השאלה הזאת מצד הפעולות שנעשו ולהעמיד את השאלה על בסיס של הגעשעפט, אז, לפי מעמד הענין הזה, נצא וידינו על ראשנו. רגילים אנו לעשות געשעפטים גדולים בכסף מועט. ובדרך כזה לא נצליח בישוב הארץ"…

סוף פסוק: ישוב ארץ־ישראל בלי תנאים, מבלי להביא בחשבון כמה שתעלה משפחה. “Palestina colenda est ותו לא”… בכל תוקף! זהו הגדול בין כל מאמרות לילינבלום בעוז־הדמיון, ברוחב־ההשגה, בעומק־ההבנה ובריחוק־הראיה. הוא בנין־אב לכל שיטת־ההתישבות שלנו. לאורו מתחוורים ומתבהרים כשלונות הישוב בעבר; הסברות לילינבלום היו משום כך פשוטות בכל עניני ההתישבות, קולעות אל המטרה, ועומדות עוד כיום הזה בפני בקורת מקצועית. ברוח זה עוד עתידים להחתך עניני הישוב אחרי המסות הרבות שהחיים העמידונו בהן. אין חידוש בחוק החסכון כי דין פרוטה כדין מאה. אבל עוד לא הגענו להשגה כי בתורת חסכון לאומי דין רבבה הנהו בהרבה מקרים כדין פרוטה. ובחזית מלחמה יש פיזור שהוא קימוץ, וקימוץ שהוא פיזור. כציונות המדינית כציונות הכלכלית שתיהן הביאו מן המוכן מכוכב אחר תורת הנדסה ופיסיקה שהושתתו על חוקי טבע אחרים. חכמת הציונות המסחרית רננה בחוצותינו הצרים בימי חיבת ציון, וברחובותינו הרחבים מימי וולפסון בימי הציונות הטשרטרית. גם בכלכלה של מלחמה יש לנהוג חסכון בכל חומר הדין, אך בבחינות אחרות מאשר בימי שלום. חובש בית המדרש תפס בחושו הטבעי את המצב המיוחד בכלכלת הארץ יותר מאשר אדירי הממון במחננו, כאשר השיג את מצבנו המדיני יותר מאשר בעלי התריסין שבנו במדיניות. העמדת בנין הארץ על טשרטר מובטח למפרע היתה נקודת־המדוחים הראשונה לפני חצי יובל שנה ששיתקה כל פעולה. העמדת תנועת תחיתנו על ערך הריוח היתה והנה עוד כיום הזה נקודת־המדוחים השניה בדרכנו הארוכה והיגעה. לא עמדה מכריעה אחת האבדנו בידים בשורת כיבושינו האטיים מחמת חכמת החסכון של מפקדינו הרגילים תמיד לדחות מערכות בצפיה להוזלת אבק־השריפה. וקוצר־ראיתם ודלות־השגתם מענישים אותנו כפלים: גם אבק־השריפה לא הוזל, והעמדות הנכספות אבדו לנו ללא שוב…

* * *

הוא בעצמו ראה את כל עולמו באחרית ימי חייו. פרק החתימה “בדרך לעבור גולים” מתעלה כשיר תהלות שבח והודאה להשגחה העליונה. משאלת חייו ניתנה לו. חזון הגאולה, גאולת עמו בארצו, היה לו ראשית הכל ותכלית הכל. מאוויים אחרים לא ידע וכיסופים אחרים לא הכיר. הוא לא זכה לראות בעיניו את ארץ־הבחירה לא בשממותה ולא בבנינה. אולם היה רואה את שבי ציון, אלה הבנים הבונים, בעברם את עיר מגוריו, שער ראשון בדרך העליה. בעיני־בשר ראה את העליה אך בראשיתה המצער; בעיני־רוח – את אחריתה השגיאה. גלוי־עינים היה צופה תמיד מראשית אחרית; את הרעות כדי להמנע מהן, ואת הטובות כדי לחתור אליהן. כיערן־מדות, עז־הדמיון, התהלך במרחבי שתיליו הרכים וראם לא כפי שהם, נמוכים וקטני־דמות, אלא מגודלים כפי שיהיו בעוד מאות בשנים, דוחקי שחקים בקומתם וסוככים על כל חי בצלם, אדירי יער־עד מטהרי רוחות ומזככי אויר למרחקי מרחקים…

הוא מצא את עצמו, אבל לא את דרך־הכיבוש לכל לבבות חבריו־לעט מימי פולמוס ההשכלה, הדת והחיים. הוא לא היה רצוי לרבים מהם, לא בהלך־רוחו החדש ולא בכיוון פעליו. בעיני יפי־הרוח היה מוגבל ולקוי טעם על היותו מהרהר אחרי מדות האמנות הטהורה. בעיני הפקחים – בעל־חלומות על היותו שוגה בבנין ארץ נשמה. בעיני בעלי ההזיה – קצר־מעוף נמק בשכליות צרה. בעיני רחבי־הדעת קנאי קפוא. הוא נראה להם במרום־המעלות, מורד עז רוח, “בתקופת החטא”. הוא נראה כיורד ברוח “בדרך התשובה”, דוקא בהתיצבו בראש המרד היותר גדול, המרידה בכל ארחות הגלות, ובחפשו את הדרך היחידה למרחב. הוא היה פגום אולי בכל אחת מהמדות המנויות, אבל תמיד פחות מאלה שדרשו אותן לגנותו. הוא אהב אהבה עזה את השירה והעריצה, ואף נסה בה את כוחו. גם בימים ש"הוקיע לעיני השמש" את גדול משוררי דורו קרא אותו בכל מכתב “חמדת־ישראל”. אך ראה את השירה, ואפילו הנשגבה ביותר, כבת־הארץ ולא כבת־השמים, את נושאיה כבני־עליה בין קרוצי־חומר, ולא כבני־אלים. השירה אינה יכולה להתערטל מהספירות המוחשיות האופפות אותה והלוחצות עליה מכל הרוחות. הוא לא קטרג על המשורר שאינו שר על־פי הזמנה או על־פי אומדנה, כי אם על שאינו מרגיש, כאילו הוא מחוץ למגע עם ענוּת החיים. לו היה תמוה לראות את המשורר הנערץ המזדעזע למראה דמעת בת שוע נאלם לעושק עמו. הבן לא יוכל בראותו את המשורר בהיר־העין מחפש מקלט בטוח ל"שרידה וליחידה" בחממות ניזונות מהסקת חוץ מלאכותית והמפיגות את הבלן מהר, ומוכה תמהון למראה הדור הבא אחרינו העוזב אותנו אחד אחד מחמת הקור הטבעי המעטף אותו. בחממות האלה יכולה להיות השפה השרידה ויחידה וספרותה רק גידולי־כפיה תשושי־כוח, והן דמיון יותר מאשר השיבה למקור האור והחום – שמש מולדת הקדומים…

לו ניתנה הסגולה להגות דעות מקוריות ראויות על־פי שורש תכונתן להשמר לדורות, אך הן נאחזו בחולות פורחים. לו ניתן עט־אונים לקבוע דעות אלה בהירות ובולטות, אך הן נכתבו על ניר מחוק. בהיותו קרוע מהעולם הרחב, מסוגר ומבודד בין כתלי בית־המדרש, פיזר את חילו לגלות את הנגלה ולחדש את הידוע. הוא לא נפנה לעמוד בפני חידת־עולם המסובכה כשהיא לעצמה במוצאיה ובמבואיה ועוד יותר במבוך פתרונותיה; ולא לחידת החברה האנושית, שעוד לא נמצא בין רבוי פתרונותיה אף אחד ראוי להיות מוצג כמופת חותך קורע את העין. הוא עמד בפני חידת עמו בלבד; לגלויי־עין אינה ראויה לשמה, באשר פתרונה בצדה, בלי העמק חקר; ולשתומי־עין כל חקר לא יועיל. תועי בני דורו ראו בהשגותיו מעין שנוי סדרי בראשית בלתי מתקבלות על הדעת. דור שני שמצא לפניו דרך כבושה רואה אותה כאילו קיימת מימי בראשית, כמתת־הטבע ללא סוללים ולוחמים, ואינו מבין את הצורך שהיה לדור הולך בהוכחת מוסכמות כהלבנת הלבן והשחרת השחור…

* * *

חיי דורות צרורים בספריו כאילו חנוטים ללא השארת־הנפש. בין דפיהם יסער לב גדול, ולקראת הדיו לא ירטט דור בא כאשר המה דור לקראת קולותיו. נטמן שכל זך, והוא לא יאיר באור מלא לבנינו. בין “עולם־התוהו” המקופל בגוילי־קדומים, שבו היה חי ונשרף בשלהבתו, ובין העולם הממשי שאליו כלתה נפשו בחרדת־אהבה, ואותו בקש להנחיל לעמו, חוצצות ספירות עבות־שכבות בלתי־מעבירות גלי־קולות וגלי־אורות. שני עולמות: עולם חולף ועולם נושא צורות־נצח; במגעם ומשאם אין חושי תגובה נפעלים. כעמיתו ויריבו הגדול במשוררי דור ההשכלה שהציץ ונפגע מבלי מצוא את עולמו האבוד ואמונתו הגזולה, כמוהו הגדול בהוגי דעותיו שהציץ ויצא בשלום ובלי פגע; שניהם היו גדולים פי כמה בכח מאשר נראו ונתגלו בפועל. כל אחד לפי דרכו היה מנהיג דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, שלא יכלו להראות בכל שעור קומתם לנגאלים גאולה שלמה. כל אחד לפי דרכו התאבק בשארית כחותיו לנער מרוחו שארית עפרות הגלות, ולא יכלו להם; בכחות מאות בדורות דבקו בהם. “בלע הישימון את הד תרועת דור המעזים, מחקו הסופות את עקבות שעליהם מחרידי הציה”. ולא נחרת בלבבות הדור “זכר דור כפירי אדם שנפלו וידמו לנצח בין חולות המדבר הצהובים”…

אביב תמידי היו חיי דוד פרישמן. מעולם לא פסקה הפריחה בגן מחשבותיו. אף בנשוב רוחות־סתיו בחיינו, לא פגעה בו השלכת. ואף בקפוץ זקנה על גופו, נשאר רוחו חדש אתו. תמיד ער ורענן, פועל ולוחם בנשק דורו נגד רבים מבני דורו.

ככל סופר בעל שעור־קומה בער באשו והאיר באורו. אבל האש הזאת התפרצה דרך צנורות שונים והאור הזה השתבר להרבה אורות נפרדים; כל אחד מהם הוא קטן לאין ערך ממקורו, וכלם יחד עוד אינם הבבואה שלו.

בן שתי תקופות, ואף אחת מהן לא הטביעה את חותמה המיוחד על אישיותו. הוא היה בדורותיו “ילד־השעשועים” ו"ילד־האימים" כאחד: גם בדור ההשכלה, גם בדור שיבת ציון. רב לא עשה לו מדבּרי הדור, וגם תלמידים לא העמיד. בדרך־הרבים לא הלך, ואף לא פלס נתיבות לרבים. בודד לא היה, אולם דרכו בחיים ובספרות היתה דרך־היחיד עד יומו האחרון.

הגושפנקא שהדביקה עליו הבקורת שמלאכתה בניסוח, במיון, בקביעת מדורים מתוחמים לכל סופר, היתה כעין “משוכת־קוצים” מסביב לרשות־היחיד שלו: היא שמרה עליה שלא תעשה מדרס לרבים. אמרות קלות בלי “מוסר־השכל” קבוע כדרבנות אינן נעשות לתורות־חיים ולצוויים מתהלכים. מעינו הזך נשאר איפוא חתום למרבי־הלהג, שלא ידליחוהו בחקוייהם; אולם אל האמת לא קלעה הבקרת הזאת. פרישמן לא היה “אורכידיה” בגן ספרותנו. ואף לא כיהן לאלהי היופי, שלא העביר על פניו אלהים אחרים ושעינו טחה מראות אחרים ולהכירם.

אולי יש בספרויות העולם משוררים אשר ישירו כצפור מבלי עשות לעצמם חשבון־הנפש אם מוצאים הם אוזן קשבת. אולי גם המשורר האסור בודד בתא כלאו יתפרץ במעין שירתו מפני שהוא גם אסור לשפת אמו. משורר עברי השר ב"שפה העתיקה" ומבטא בה את חזיונות־רוחו אינו אסור מלידה אליה; בהכרה ובדעה צלולה יכניס את עצמו בנחושתים להיות “עבד לעברית לצמיתות”. עם השאלה המרה: “למי אני עמל ואם לא האחרון במשוררי ציון הנני?” – בא “סלוק־שכינה”. אף המשורר אינו תוקע לתוך הבור ואינו מרעים לתוך החלל הריק. ואם יש השראת שכינה – יש גם אמונה בעתידות עם. בתחומנו אי־אפשר להיות אסתטיקן ויפה־רוח בלבד!

משאת נפש אחת היתה לפרישמן ולכל אחד מאתנו: גאולת העם! אבל בעינים אחרות חזה אותה. מחבלי־המשיח השונים אשר ישא כל אחד בלבו יברא לו את דמות משיחו. דור ההשכלה ראה את ענוּת עמו בחדרים, בראשי־הקהל, בדת המאובּנת. מכּור־עוני זה הופיע הגואל בדמות “יוסף בן שמעון” מתקן הדת, שמואל ב"הדת והחיים", יהושעיהו ב"גמול ישרים". ההשכלה “בת־השמים” הכזיבה את התקוות, וענוּתנו התגלתה בהתכחשותנו לקניני האומה, למוסר־היהדות וליעודי־הנביאים, והמשיח הופיע בדמות הנביא, ופעמיו הראשונים – בהכשרת־הלבבות ברוח הנבואה. אחרים ראו את ענוּתנו בעמידתנו המדינית הדלה והריקה – בא האיש המדיני. אחרים “הרחיקו”, אחרים “הגביהו” ואחרים – “השפילו” לראות; מהאדמה – אם כל חי – בראו להם את משיחם; גם בימי־קדומים לא ירדה הנבואה משמי־שמים ארצה, כי אם מהארץ נסקה שמימה; מאחרי מחרשת הפלח צצה ותעל על. כל הכשרת־לבבות בגלות – הוא גרעין עלי צחיח סלע. ופרישמאן שפרש הצדה התלבט ביסוריו לפי דרכו בכּור־עוני שלו, ומהם ברא לו את גואלו הוא.

באהבה שהוא עורר ליופי ולאמנוּת לא היתה תשוקה, אלא השקפת־עולם ואידיולוגיה; בה ראה את הכשרת־הלבבות לגאולה האמתית והשלמה. בלי אהבה זו תחית־עם היא מקסם־כזב; אותה לא גלה בתוך עמו – לא מצא איפוא את הסימנים הראשונים המציינים דמות־עם. יבשה כחרס נפשנו. העם – זרת שבו מוח. הנוער – ארון ספרים מטולטל. ועוד רע מזה: ארון “ברושורות” מטולטל. הלב חדל מפעם: האינסטינקט המוביל עם לתומו בלי חקר ושאל הרבה נכחד מאתנו. נעקרו איפוא מעינות העוז ודללו מבועי־החיים במאות שנות המדבר שאנו תועים בו. היבנה צועני בית, אם יכונן הריסות יקומם נשמות? וטל־התחיה אם ירד עלינו עליו להתפרץ משירת־הלב העזה, ממראות־טבע ולא מספרי מחקר יבשים. המשיח של פרישמן הוא משיח היופי; ופעמיו הראשונים לא ישמעו בתרועת “השופר הגדול”, כי אם בראשוני צלילי השירה הענוּגים ונימי המיתר הדקים…

כל הבדל שבינו, שלא הזכיר את ה"קץ", ושבינינו, שאיננו חדלים מתקוע בשופר הגאולה הגדול, אינו אלא בתפיסת ה"ראשית" וה"אחרית". גם אנו: תפילה אחת נשואה בפינו בקול, ואחרת – בלחש: איננו מדברים אלא על מאויים ראשונים; גולת־הכתרת של משאת־נפשנו חתומה בלבנו. תפלת־הציבור שלנו היתה תפלת־הלחש של פרישמן; תפלת־הלחש שלנו היתה לתפלת־הציבור שלו. על החוף השאנן המקוּוה נשא את אמרתנו, ולא על החזיון שיתגלה אחרי אשר נחתור אליו. אנו מדברים על חוף ופרישמן – על משוט! והמשוט שלו הוא – הלב הער לשירה וליופי, ובלעדיו אין להגיע לחוף.

החופים עצמם שהיו ודאיות לנו, היו לו ספקות. לו היתה אמונה בנושאי דעות יותר מאשר בדעות. האישיות היתה במעלה ראשונה, ולא שיטות כדרבנות. הקברניטים שקמו לנו? – עורים אינם מורי־דרך, פסחים אינם סוללי־דרך. ומי עור כמשולם. דרך־ציון, דרכים אחרות – מי הוא גלוי־העינים שעמד בסוד הויתנו ומי מדד בשעלו את סבכי ארחות־חיינו. את פני בעלי המוחות החריפים לא הדר, וברוח נבואתם לא האמין, לא אלה הן הדמויות שרחפו נגד עיניו; לא כאלה ירותקו לכסא־הכבוד בשלשלות ברזל; לא אלה הם ילדי־טפוחים של כרובי־מעלה. מחזות־אלהים יחזה רק המשורר, והוא – גם הגואל…

דמות הרצל היא שהתקרבה אל הדמות שפרישמן רקם לו בשירו “המשיח”. מבשר הגאולה אינו ניכר בדעותיו, כי אם בקלסתר פניו ובכל מהותו. ככה חזה גם בן־מימון. מחומר ענוג וקשה קרוצים גואלים. לב המשורר הסוער והרחב ויד הקברניט הבטוחה והחזקה היודעת להחזיק משוט במים עזים; יד כזאת תדע גם לחתור אל החוף – ואל החוף הנאמן; אחריה הולכים בעינים עצומות ובתוכה מפקיד עם את כל גופו ורוחו. הרצל משך, בני־הפמליה שכתרוהו – דחו; זו “שקרעה את אדרתו לשבעה קרעים, קרע לאיש, קרע לאיש” ויתנבאו. פרישמן היה אורח קבוע בקונגרסים, ובן־בית לא נעשה שם; מסתכל מן הצד, ולא ממניעי גלגלי התנועה. השמש עצמה מאבדת מיפעתה כאשר יאפפוה כוכבי־הלכת המתנוצצים בנגוהות שאולים…

אף ל"כהן היופי" היתה אמת מוסרית אחת כנר לרגליו; אמת שהיתה כח־דוחף לכל יצירותיו ובת־לויה בכל חזיונות רוחו; קלה, בלי “מעטה־שריון” תיאולוגי או חברותי, היתה לה האפשרות להתרומם מעל לגלי־הזמן שהכו התנועות השונות בחיינו; חפשית מעול הנוסחאיות ומנטל ההלכות הפסוקות, לא היתה קנאית לאמת מנוסחת אחת וצרת־עין בשניה; בתחומיה היה די מרחב אפילו לאמתיות סותרות, לכאורה, אחת את השניה. מי זה הגוזר כי יש רק “אורחא דהימנותא” אחת. השכלה, חבת־ציון, ציונות מדינית, רוחנית, ארציות, תקון־העולם – כל אחת מהאמתיות האלה בכחה להאיר את מחשכי־חיינו, אם אש־טוהר יוקדת בה; וכלן יחד זורחות עם דורן ושוקעות בדור שני, לכל היותר מתקימות הן עוד מעבר לזמן בכח המסרת ובתוקף האינרציה. אמת אחת היא למעלה מן הזמן והמקום ומחוצה להם. והיא – טוהר הכוונה! האמת שבכל אמת, הצרופה מכל סיגים ודופי; בדיבּרות חקוקות אינה חיה, ובתוקף החוק אינה נבחנת. ה"כספית" שב"מד־מוסר" כזה אינה טבועה במכשיר עובר מיד ליד, כי אם בדקות־ההרגשה ובחוש־היופי שניתנו בחסד־עליון ליחידי־סגולה. במוסר האמתי שולט היופי; ביופי האמתי שולט – מוסר עליון; ורק בשניהם הצמודים יחד ישכן הנצח!

פרישמן לא הוכיח על דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לעצמו; גלויים או מסתתרים אפילו בחדרי־חדרים. חטאים שאנו חוטאים – אלה הם מומי יופי, והיופי האמתי אינו טבוע בפטורי ציצים ופרחים, כי אם ביחס המדות הנכונות, באמת שבתיאור; הכיעור מתחיל כשאזוב אומר להתנשא כארז; יש שירה בפלג השוקק; הריתמוס חדל כשמנסה היא להרעים כאשד מים אדירים. ואנחנו בחיים ובספרות – דברו בני המזרח בלשון הפלגה! יצאנו מגדר המציאות ומגדר היכלת. “יורקים רוק וקוראים: ים הגדול”. “מבעירים קש ואומרים: הנה ברקים!” מה קטן בשפתנו מתואר “ענק”, ומה חלש מ"כביר" ו"אדיר". התוארים קטן וגדול עוד מעט יכחדו מאוצר השמוש בשפתנו, הסופרלטיבים ילכו ויהפכו לכנויי־ההקטנה שלנו. הידד אחד ממלא את החלל ואותות־קריאה זרועים לאורך כל השורה. על שקרים עוברים־לתומם כאלה אין עונשים ואין מזהירים. בספר החוקים אין זכר להם, באין דיברה: הוה נאמן לעצמך! בכלי־הבחנה של צוויים ודיברות אינם נבחנים, ורק בחוש־היופי־באמת האסתטית, באמת־שבלב שאינה כתובה; ולכן השקרים האלה אינם נתפסים מהקהל הגדול שאינו מכיר בכלי־הבחנה שאינם נראים לעין ונמששים ביד. אף הנבואה ביעודיה הנצחים לא הוקיעתם לעיני השמש ולא הזעיקה עליהם שמים וארץ ותושביה. אבל כשהשקרים האלה מתדבקים בחיים – ימעדו אשוּרי עם וימטו גם יסודי ארץ…

היסוד המכריע שבכל דברי פרישמן היה היסוד הלירי ולא המנתח. חוש־ההבחנה הבלתי אמצעי קולע יותר אל האמת מאשר חריפות הניתוח הדק: בהערכת חזיונות החיים החברותיים הניתוח מעלה בבחינות רבות, בהערכת חזיונות ספרותיים הוא גורע ומוריד. הבקורת האנליטית הולכת בדרך החקירה המדעית; על סמך החומר הצבוּר, מגדירה היא את ה"מין" למשפחתו, מסדרת את הטפוסים לפי אסכולות, קובעת חוקים וגודרת גדרים ותחומים, שעליהם אסור לעבור. אבל ההבדל בין חוקר־הטבע והמבקר רב הוא. יסודות הטבע קיימים ועומדים מתקופת ימי־בראשית ההסטורית ואינם משתנים, ולכן נותנים הם להקבע בחוקים; וגם בעולם זה יש אשר חזיון חדש מתגלה וסותר את כל התורות. אולם העיקר, כי החוקיות עצמה הנקבעת מהחוקרים אינה באה להטיל את מרוּתה על איתני־הטבע, שהם לא ישנו את מהלכם ולא יטו ממעגלותיהם; החוקים באים להטיל מרות עלינו, להכניס סדר ומשמעת במוחנו שיתפוס את סבך החזיונות. התורות והשיטות השונות במדעי־הטבע הם סמלים לנו, הרוצים לעמוד בסודו, ולא לכחות הטבע השולטים; סימני־הדרך לעוברים ושבים שלא יתעו במהלכם, ולא הדרך עצמה.

באמנות ובשירה אין חזיונות קיימים ועומדים כבטבע; הרגע שלנו הוא רגע ממש, ולא רגע הנצח המונה רבבות שנה. הגילויים הרבים בחזיונות השירה הם מתמידים איפוא והולכים, ונמצאים במצב תנועה בלתי־פוסקת. כל אסכולה ספרותית בשעתה רואה בעצמה את ה"ראשית" ואת ה"אחרית", עולם סגור בתחומיו הקבועים. בא יוצר חדש ופרץ כמלך את הגדרים, וקבע לחוק דברים שנמצאו מחוץ לחוק.

הבקרת הרואה את האסכולות אשר מאחוריה ואינה צופה למרחקים אינה עומדת על גובה תעודתה. האמן והמשורר אינם חוקרים. האמן הנהו עצמו אחד מחזיונות הטבע ואיתניו, המצווה להיות נפעל בכחות פנימיים, בלי דעת ובלי הכרה; את מהלכו לא ישנו בתוקף צווי־חוץ, וממעגלותיו לא יט; גלוי־עינים וער־לבב הסופג רזי־הטבע ותעלומות־החיים ומקרינם החוצה. אמצעי בטוייו, אם הם רק פנימיים ואמתיים, באים באותה התפרצות האיתנים שבה יתגלו מחזות־הטבע, המית־גלים אדירים או קמטי פני ראי הים, סערות עוז ולחישת צפרירים, אש פלדות ומשחקי צבעי דמדומים רכים. החוקר מסתכל ומעמיק לחשוב על אורחותיהם; האמן תופסם ומוסרם על הבד או בצרופי אותיות וקולות; אבל מי עז־הלב אשר יהין לקבוע קצב לגובה קולותיהם ולגזור מדה על חוזק צבעיהם!

מראות־הטבע גופם אינם מתגלים בצבעי עצמם, אלא באור ה"מדיום" המיוחד שבו הם משתקפים. אור אחד יש לשמש, ושונה הוא צבעו בלהטי שלגי האלפים, בינות לערפלים דקים ובעד חשרת־עבים; קול אחד יש לרעם, ושונים הם הדי גלגוליו בחלל האויר הפתוח או הסגור. האסכולות הספרותיות השונות – בכל אחת מתהלך קול אלהים ועל כלן שורה שכינתו. אבל כל דור יוצר לו את ה"מדיום" שלו. האמן והמשורר הם “מדיום” זה למראות הטבע ולחזיונות החיים, ובכל אחד משתקפים הם בצורה אחרת, ולכן המראות עצמם נראים שונים. המשורר הנהו – מראה המראות!

על המשורר יש למבקר לשורר ולא לעמוד על גבו ולהדריכו; חזיונות השירה, כחטיבה מהטבע עצמם, נתנים לחקירות ולפירושים, ולא להגהות ולתיקונים. אין מגיהים את הטבע גם בחוסר שלמותו. המבקר הוא המשורר של חזיונות השירה, כאשר האמן הוא משורר מחזות הטבע – “משורר המשוררים”! בקרת־הניתוח היא במקומה, כשהיא בוחנת את המשורר אם נאמן הוא לעצמותו ולטבעו או לבו הלך אחרי צווי־חוץ שאינם פועלים בכח־איתנים בלבבו פנימה, המשורר נישא בחסד־עליון מבלי דעת את עצמו רק ברגעי “עלית־נשמה”; אבל היא אינה תדירית; ובשעות סילוק־השכינה המרובות הוא עבד לחולשות בני־התמותה הרגילים; ובשעות־הירידה האלה ניתנה שליטה ל"בעל־המלאכה" ול"בעל־החשבון" הקר המכלכל את מעשיו בחריפות השכל – החריפות היתרה המתחכמת ההוגה את האדם ממסלולי הטבע.

בדרכי הבקרת של פרישמן היתה הליריקה היסוד המכריע, כאשר היתה בכל יצירותיו. לא היה מרותק לאיזו אסכולה שהיא; לא קבע מסמרות ביצירותיו ולא קבעם באחרות. כל יצירה שחסד־עליון היה נסוך עליה היתה יקרה לו. את קול האלהים המתהלך הכיר לא ע"פ “סולם־מעלות” קבוע בתוים מסוימים, כי אם בחוש הכרה טבעי; גם בדממה ישמע וגם בסערה; גם בקצב ואף – בריסוק הדים…

בסגנונו היה נאמן להלך־רוחו. בלי הלכות פסוקות אין סגנון מאמרי; בלי אמת מתכנסת בדיברות חקוקות אין סגנון נבואי; בלי פלפול ודרשנות לא יתכן סגנון מדרשי; גידולים הצומחים בתקופה גיאולוגית אחת אינם שבים בדרך־הטבע לצמוח בתקופה גיאולוגית אחרת. וככה גם בתקופות חליפות־הדורות ובגידולי־רוח. פסק סגנון הנביאים העז עם תקופתם; בדור זה אינו אלא הד רחוק. בכוח קדומים כוחו חדש כבימי נעוריו; בכוח דור מחקה – פעולתו רגעית. בכל דבריו אף בדברי תוכחתו רעדו תמיד הנימים הרכות; סגנון המקראי – סגנון “ואתחנן” עם הכאב הטמיר והתוכחה הרכה הגלויה. זהו סגנון הקבע!

בוסר לא נתן לנו פרישמן גם בפרי־רוחו מ"ראשית מנחותיו" בימי נעוריו. בוסר לא היה בפירותיו כשהם לעצמם. אולם בכל אשר זקן האיש כן התבכרו פירותיו, עמידה לא היתה בו, לא ביצירותיו עצמן, לא בכוח הבטוי של סגנונו, שעיכל את החדש ושמר על הישן; ובכּוּרי אתמול נראו לבוסר בפני בכּוּרי היום. נגדע איפוא העץ בלי עתו בטרם עשותו בכּוּרי־הבכּוּרים…

תל־אביב, אלול תרפ"ב

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ

יָצָא בִזְמָן בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ

---

וַאֲנַחְנוּ, יְלִידֵי־בֵינַיִם, בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא־יוֹדְעִים

לִפְנֵי שְׁתֵּי הָרְשֻׁיּוֹת גַּם יַחַד מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים…

היד האורגת בסתר, המשלבת בחיים חזיון לחזיון ומאורע למאורע, סוככת בחסדה גם על “ספרותנו הדלה”, שברגעי רוגז ויאוש רואים אנו אותה מדלדלה ותלושה מהחיים הממשיים; גם בה אין מקריות; אין היא מרכבה מגלי מצבות בודדים, שנערמו במקרה מדורות שונים, בלי קשר, בלי בריח מאחד; אלא בה שולטים הכחות החיונים שבכל דבר אורגני, החי, גדל ומתפתח; היא – צמח על צחיח סלע, אבל בכל זאת צמח, וצמח שיש לו גם שיעור קומה. בלי דור ההשכלה לא יאומן “דור התחיה”; בלי משורר ההשכלה אין היסודות לשירת “בין־השמשות”; בלי הערכה נכונה של שירת יל"ג הגדולה אין מפתח להבנת שירת יורשו, יורשו לא על־פי צואתו, בחידותיה ובגלוייה הרבים, בצורות בטוייה השונות ובתוכניה המגוּונים…

בשירת יל"ג מצאה תקופת ההשכלה את בטויה המלא. בשירי העלילה עוברים לפנינו גם פני הדור, גם ארחו ורבעו, פעולותיו ועלילותיו, הלך־נפשו והלך־מחשבותיו. משורר התקופה גם כן חצב את אשיו ואת שפתו מלבבו ונקרן מסלעו וצורו; הוא היה אבי תופש כנור ועוגב בדורו, וגם – לוטש ברזל! ה"הומר ואכילס" של דורו…

תקופת “בין־השמשות” לא הקימה לא משורר עלילה ולא משורר לוחם וקברניט לדורו; בצורות בולטות ובתמונות חיות לא נקבעו פני הדור ההוא, עלילותיו ומעשיו אינם עוברים נגד עינינו. אבל נשמת הדור ההוא, רטט נפשו, האש שבערה בלבבו, המחשבה במוחו, רגעי גילו ומרירות יאושו – הכל, הכל, כל הליריקה של הדור צרורה בשירתנו.

המשורר הלירי, שהקימה תקופה זו, הוא ממדרגה מיוחדה. משורר לאומי לא מפני ששר שירים לאומים שונים שהיו לקנין דורו, והיו “התנים לבכות ענותם, והכנור לשירת שבותם”; משורר לאומי כזה היה גם הקטן ממנו לאין ערך במדרגה, אבל גם כן בחסד עליון, זהו יורש יל"ג על פי צואתו. פה קם משורר לאומי, שהיה כנור לבני דורו לא ברגעי עלית נשמה בלבד, בשבתות ובמועדים, בכנסיות ובאספות־עם; אלא שבכל מהותו ואופן הרכבת עצמיותו קבע על־ידי עצמו בשירתו את הטפוס המעולה שבבני דורו, ואצר בנפשו כל הגיגם, וקלט את מנגינות לבבם החתומות, וספג את רטט נפשם וגעגועיהם בכל ימות השנה ובכל שעות היום, בחול ובקודש, באהבת בשרים ואהבת המקום, ברבים וביחידות; אף האזין להלך־מחשבותיהם ולהשקפת עולמם על האדם, הגוי ואלהיו, והפך גם את הפרוזה היבשה שבהלך־המחשבות האלה ושבהשקפת עולם זו לשירה לירית נשגבה…

על קרקע בית־המדרש הישן עלתה שירת יל"ג ובין כתליו תמיד התלבטה. כל ימיה היא רק קרעה חלונות לאור, והאור בעצמו נשאר גנוז וחתום לה; בבית ובחוץ. בחוץ הלהיבו האורות רק את המוח, ולא חממו את הלב, ולא הכו בו גלים. ובבית, בבית עדיין עמדה הבמה בטבור בית המדרש, ור' ופסי משל עליה בכפה, והאפיל בצלו על הכל, על הכל…

מחוברה לקרקע בית המדרש וכלואה בחומות הגיטו, נשארה שירת גורדון זרה לתבל ומלאה; רק מקרקע זו ינקה, וכחות מפרים אחרים לא היו לה. דללו אוצרות קרקע זו – נקצצו כנפי השירה; נתקו שרשי השירה ממנה – בא סילוק שכינה; באה היא, השירה, שוב במגע אתה, והיא כצמח שאפה לשמש גבוה, גבוה, ולמרומי הדורות המריאה, ומעמקי הזמנים חצבה את אשה. המשורר בעצמו לא היה רואה סלף במעשי נביאי אל ופתלתל בצדקת קדושיו. אבל מדורות הגיהנום, שבהן היה מעביר את שנואי־נפשו ואנשי חרמו יום יום, הלכו וכבו; ולכן הלך והורידן מדורות קדומים. הוא הכה בשבטי לעגו ובעקרבי מהתלותיו את הנביאים והתנאים, בכדי ליסר את ר' ופסי ושמגר בן ענת, חנוטי־הזמן וצלם עלי אדמות. עפרות בית המדרש הם שעשו כנפי־מרומים לשירת גורדון לדאות מעלה, מעלה, אבל הם שהיו לה גם אבני מעמסה ומשקלי העופרת; בלעדיהם היתה “שירת מרד” זו, ההולכת ונשכחת מרבים, לא שירת העבר, כי אם – שירת העתיד…

ביאליק מצא כבר את החלונות קרועים. האור והאויר נעשו הפקר. צלו של ר' ופסי שוב לא הילך אימים. המשורר ראה את הזוהר הנורא והנגהות הכבירים, וטבל בזוהר, וצלל “במעמקי תהומותיו” וגלוי־עינים עמד לפני “מטמני אור הגנוז”, אבל בשלום, בלי פגע לא יצא מהמאורות האלה; נפשו נשרפה בשלהבתם. איזה וילון דק בלתי נראה נשאר פרוש על החלונות הקרועים; וילון שקוף, לכאורה, שלא האפיל אף על תג אחד, על קו אחד אשר בזוהר ובנגהות; אבל הוא חצץ ביניהם ובין המשורר, לא נתנו להתלכד עם מרחבי התבל, להטמע בה ולהתחבר אתה לחטיבה אחת…

מבית־המדרש תשווע נפש המשורר לאורות האלה, לאהבה ולחמודות־עולם. ומתוך הזוהר תכלה נפשו ל"מקדש אל נעוריו", ודוקא למקדש הישן עם ספו הרקוב ועם הבמה הישנה; ודוקא לדפים הבלים, ואהה! – עוד ודאי ל"פטפוט הקליר". ולבבו הומה גם תכלה דוקא לזה השב, “שקול המתמיד הראשון מקים מיצועה את גויתו הכשלה”, המוריד דמעות גיל לשמע “צפצוף צפורו” והמתמלא רוך ורחמי אב לו, והמתאכזר יחד עם זה להשבית חג מבית־ישראל בשל גרגיר שעורה, ולהחריב חיי אשה עבריה בגלל קוצו של יוד…

הפח נשבר, ואנחנו לא נמלטנו. איזו יד נעלמה מחזיקה בציציות ראשנו, ואינה נותנת לנפש העיפה לקנות שביתה: בצל החיים או בצל המות. נקרעו החלונות, ואחיזה לנפש המשורר אָין; ובאשר היא תמצא – שם תקט; ובאשר היא אינה – שם תערוג. וקודרים, זועפים וסוערים הם געגועיה, לא געגועים חרישים המשרים עם כלות הנפש את המנוחה והתוגה המתוקה; געגועי השניות והקרעים, המשליכים תמיד בכף הקלע מתקוה ליאוש, ומיאוש לתקוה…

רעב מתפרץ המשורר לעולם הזר, ורעב הוא בורח משם. אין מה שימלא את החלל הריק, החלל שהלך וגדל, הלך והתעמק מדור לדור, מזמן לזמן. בשבע שמשות אין לרוות את נפש המשורר סבאת האור; רבאות נשיקות של רבאות קרנים, מתוקות מהכיל וגדולות מנשא מעטות לה. ואכן גם זה מוסר אלהים! הזוכרים אתם את הגולגולת, שהראו לאלכסנדר מוקדון על פתחו של גיהנום? כל זמן שהעין היתה פתוחה לא יכלו כל אוצרות עולם להכריע את כף המאזנים השניה. גאוני עולם בכחותיהם הענקים שבעו ורוו, אף הותירו; ודומם, דומם רעדו נימי כנורם, ודומם, דומם הושר ההמנון הגדול על הדר הטבע וגאונו, דומם כעין תפלה בלחש. רק נפש “נאמן בית העני, בן הדלות השחורה” נשארת ריקה למראה כל ההוד והנשגב. והאמינו למשורר, לנגעי לבבו ולסערת נפשו. כי האמת הטהורה היא החותם על שירתו, ואין בה רמיה, ואין בה הפלגה, ואין בה סיגים ופסולת…

דומם תפכה שירת הנכר בתוך הדר התבל ומלאה. דומם בזעזועים חרישים, ברטט חתום וגנוז. ובחזיונות יום יום לא תופיע בסערה; יען כי האור והאויר, חמודות־חיים ותענוגי האהבה הם לחם חוקה ומנת חלקה יום יום; כבת־בית תתהלך ב"איי הזהב הרחוקים" וכל חדרי משכיתם פתוחים לה; ואמונה ידה להחזיק משוט ב"ימי האורה"; ואינם מכים אותה בסנורים. שליטה על כל מחמדי העולם, סופגת היא את זיום בנחת, בשלוה, מבלי אשר תבהל עליהם. ככה שרה גם שירתנו בימי קדם, טרם שתלינו אותה על ערבות נכר. וככה מקוים אנו לשמעה בעתיד עם חידוש נעורינו…

שירת “בין השמשות” היא הראשונה, שהתחילה אחרי תקופות מחשכי־עולם “לשלוח לחפשי את הרהורי לבבה על ימי האורה”. רעב־הדורות נכנס המשורר לעולם החדש; וכרעב מסתער הוא על חמודות העולם. כרעב המוצא פתאום לפניו שולחן ערוך עם מעדני מלכים ואומר לבלוע את הכל; ויותר משהוא אוכלם, מדבר הוא עליהם; ויותר משהפה אוכלם, אוכלות את המעדנים האלה העינים הקודחות והרעבות. האמפולסים החזקים, הזעזועים הגדולים, הרטט הסוער, הצבעים המסמאים אינם מתגלים בעצם תאורי הטבע, בתמונה הפלסטית, בזוהר גופו, בצללי לילה גופם. הם משתפכים בשירה הלירית המשולבה ודבוקה בשירה הציורית. לא במראות הטבע נגנזו כחות המשורר הגדולים, ולא מהם הם בוקעים ועולים אלינו, כי אם בעריגה להדר הטבע, בזעקותיו אליה, בזעקות הגיל ובזעקות הרעבון…

לא כבן כפר הבא להיכלי מלכים ועומד לפתע פתאום לפני פלאי עולם, זר, נדהם, משתומם, נכנס משורר “בין השמשות” להעולמות, שהיו כה רחוקים ממנו; כבן־מלך שבוי ואסיר־מחשכים במבחר שנות עלומיו, היוצא מבית כלאו ושב לערש ילדותו, מופיע הוא בעולמות האלה והכל כה חדש לו, והכל כה ישן; והכל כה קרוב, והכל כה רחוק. ובתוך תרועות השמחה, המתפרצות בסערה למראה בריחי הברזל שנגדעו, מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות, על גזלת נעורים ועל חמדת ימי־קדם, שהלכו לריק, שכלו לבהלה…

כמגלת הדור יתגוללו לעינינו שירי הטבע, שנבראו בתקופת “בין השמשות”, עם שפתם היחידה והמיוחדה, עם קולותיהם העליזים והנוגים גם יחד, עם החדוה הגלויה והתוגה החבויה, עם סערות־השמחה, שבתוכן נטרפים הדים או אנקות ישנות, הדים עמומים כהדים רחוקים מהלמות הפטיש על הסדן; אלה הם ההדים העמומים של חרצבות הברזל, שנגדעו רק בדור הקודם; והם דולקים עוד אחרי הבורחים ממחשכי העולם לשדה, למרחק. והן אמנם בורח משורר הדור אל השדה לא ככפיר בוטח, כי אם “ככלב ממעניו, בזה נפש ומענה”. אבל בשאגת כפיר בורח הוא, בשאגת אריה פצוע, שחץ מורעל תקוע בלבבו, ובכל מקום שהוא בורח רעלו אתו, ובאשר הוא בא פצעיו שותתים, שותתים גם עם ימי אור וגלי זוהר…

חרב מלחמה לא ניתנה ביד משורר “בין־השמשות”. אבל הוא היה הכנור לבכית ענותם ולשירת שבותם של הלוחמים; הפה לתפלת לבבם ולמסתרי מאוים; ותמיד בשחור־יאושם ובאביבי־תקוותם לוו אותם מנגינות פלאיו, אף הלכו לפניהם…

החרב זוהי רק על דרך המליצה. על דרך הפשט אש הנביא; הנביא, “שבשבט פיו יכה ארץ, וברוח שפתיו ימית רשע”. לו כלתה בדור ההוא כל עין ודפק כל לב. זה היה משיח־הדור; התשבי המבשר את הגאולה והגואל בעצמו באיש אחד. בידו נמצא מפתח־הפלאים להתיר את החבוש הנצחי מבית־אסורו, ואם הוא יפתח, מי יהין עוד לסגור…

הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. בכל התקופות. גם בתקופת האוכלים מאכלים כשרים ל"הכעיס", גם בתקופת אוכלי טרפות ל"הכעיס". הוא היה גם “שכינת מאויו” של משורר ההשכלה, שראה את עקבות המשיח ב"העברת־המרכז" בבתי כנסיות, הבימה באמצע בית־הכנסת במקום ליד ארון־הקודש, ואת משיח הדור באיש שיבשר את החופש מ"הדום רגליו" החדש, שלא יזכר ולא יפקד במרכז בית־הכנסת, זה יוסף בן שמעון המתקן. המשורר האפי פיסל לנו את משיחו; חיה עומדת לדורות הבאים דמות־דיוקנו. מה נאמר ומה נדבר. מהנשגב אל המגוחך – רק צעד דור אחד. אבל מעשי הדורות הקודמים אינם נשקלים במאזני ההוה ואינם נשפטים על מהלך מחשבותיהם, כי אם צריך לחדור לתוכם ולהבינם. על דמות־דיוקנו של נביא “בין־השמשות” פרוש צעיף המסתורין. המשורר הלירי לא יכול אלא לקבוע לדורות תפלת בני דורו לנביא, אבל לא את דמות הנביא עצמו. ואולי טוב ככה. כי יש אשר מהגשגב אל המגוחך אין אפילו מרחק כדי פסיעת חצי דור. ונביאי ההוה נשקלים במאזני ההוה, ובהם עושים כבר שפטים, כשמגלים בהם את המוזר והמגוחך…

כל הדור חכה לבוא הנביא, עד כלות הנפש חכו, וכשבוששו פעמיו, קראו ביאוש: אכן חציר העם, אכן יבש העם, שלא הקים מקרבו את איש האלהים הזה. כשהאמינו לראות את הגואל ולא ראו את העם ההולך אחריו בנעוריו ובזקניו, ראו את קטני־האמונה והפוסחים על שתי הסעיפים, קראו: ימתק להם חלומם, חלום רוב בצלים ושומים – פסחו על החללים! התרבו “עולי הגולה” – קראו באותה סערת הנפש, סערת־הגיל: תחזקנה ולמתנדבים! נכזבו שוב התקוות, צפו לנביא חדש, לגואל חדש ויחלו ל"דבריו". וככה חזרה חלילה חליפות אותה התפלה לנביא ואותה ההתעוררות עם פעמי הנביא…

ביאליק בעצמו, זה המשורר הרך, ש"גדולות לא פלל ונצורות לא בקש", לא בא להיות נביא ומוכיח לדורו, אף לא התעטף באדרת הנביאים ולא חזר על הפתחים באשם. על כרחו, אולי על אפו ועל חמתו קשרו לראשו “עטרת הקוצים” של הנביא. האם נביאי הדור מוכיחים ומיסרים בשפת “קראו לנחשים” ו"דבר"? האם הם קובים, האם הם אורים ומנפצים את כסא הכבוד? מחמרים אחרים מוצק זינם וממקורות אחרים חוצבים הם את אשם. במראות ולא בדברים מפסלים הם את פני הדור ומגלים את הלוט, הלוט; ערום מעמידים הם אותו ברשת סתירותיו, בסבך שקריו, והוא נעשה בעצמו לזועה; ובמראות, בתמונות בולטות מראים הם את “חותם אלהים המזויף החרות על הנס ומנקר את עיני השמש”, במראות ולא במלים. ככה מראה יוצר “התחיה” את הרשע במקום המשפט. ככה משמיע לנו את קול השדי שבקול ההמון יוצר “אויב העם”. ובמראות אחרים פותח לפנינו נביא אחר, אולי הגדול שבדורות האחרונים, את התהום הנורא, שאליו צועדת קוממיות החברה הקימת; זהו הנביא שקרה היא אשו, ובמספרים יבשים ובנוסחאות הנדסיות היא חתומה, ובכל זאת היא בוערת, ובכל זאת מניעה היא בכחות איתנים רבבות רבבות ומזעזעת את אשיות החברה המוצקת – זהו אביה ומחוללה של הסוציאל־דמוקרטיה העולמית…

לא, הניחו לעטרת הנביא. נביאי הדור אינם מדברים בשפת משורר “בין השמשות”, ואף הוא אינו מדבר בשפת הנביאים הקדמונים. זוהי אמנם אותה הגזרה והבניה, אבל האם אינכם מרגישים בצרופי־המלים גונים חדשים, בהרכבת הצבעים יד אחרת, קסמים אחרים וברק חדש; האינכם מקשיבים בכאב הנעכר את יסורי בן הדור אסיר־התקוה ואכול־היאוש; והדמעה הגדולה והנאמנה הלא היא חדשה לגמרי, לא קרובתנו ומודעתנו מתמול, אשר מנאד הדמעות הישן היא לקוחה, ואליו היא שבה. גם הדמעה, גם ה"נאד" נוצרו מחדש. זוהי שפה חדשה הנבראת רק עם אמת חדשה, אחת היא אם יסודה בהגיון ובמחשבה או בהרגשה ובשירה. מחנה המתנבאים, החוזרים כרוכל עם קופתו על הפתחים וחוצבים להבות בפיהם, הלא בלבם הקרח הנורא; הלא אשם גנובה, ובעודה בידיהם כבר פג חומה, דעך אורה; איש עוד לא נכוה בה, אף לא התחמם. אבל האינכם מרגישים כי פה היא יוקדת תמיד, יען כי דולה היא ממקורה, יען כי חצובה היא מלב המשורר ונקורה מצורו וסלעו…

מה שבוער בשירה זו, מה שמפעפע בה לפעמים כארס, מה שסוער וגועש בה היא למעלה מתוכחת נבואה; בה נושמת רוח עם אובד, בה אצור יגון עם, ודוי עם, שבעצמו מכין לו שבטי־רעלו ומלקה את עצמו בהם בלי חסד וחנינה. מתוכה זועקת תמרורים תפלת־עם, שעיניו כלות לגואלו ולמשיחו, ופעמים אין ספורות כבר ראו אותו בחרדת גיל, בצהלת רון ממרחקים, אף היה שהחזיקו אותו כבר בשולי אדרתו, אך הוא חמק כחלום, גז כחלום; רק החלום בעצמו לא גז, החלום לא עף. וכל אחד נושא את החלום כחותם על לבבו ומטפחו כאם את עוללה, כל אחד ומשיחו, כל אחד ונביאו. זוהי התוכחה העצמית, ולא תוכחת הנביא. הליריקה של הדור, ולא הנבואה. הליריקה, שנבראה בסערה ותחת הלמות פטיש הדורות. תפלת־צבור, שהיחיד היה לה לפה; יום יום נאמרת היא בלחש, שעה שעה מדובבה כל פה. אבל יש אשר באים מים עד נפש, ונדמה כי כלים כל הקצין, ובקצה האופק נתלות העינים התועות, בשולי אדרת־הנביא; ואז תקיף הזעקה את כל הצבור, ופרצים בוקעת ועולה התפלה, כתפלת העם לפני “נעילת שער”, ובשארית הכחות משועים לו, קוראים לו אסירי התקוה שיחיש פעמיו, פן יאחר, והכל יצלול תהומה…

המעשים שנעשו בתקופת “בין־השמשות”, המעשים בכל יום, המספרים לאדני לדור, היורדים עד הנפש, הנוקבים עד התהום – המעשים הללו לא נחרתו במראות בשירתנו. אבל שומעים אנו מתוכה את המית־נפש הדור, שעמד נוכח המעשים האלה פנים אל פנים, ושראה את העוני בשבט עברתו, אף הרגישו על גבו… תקופה זו לא השאירה לנו “בין שני־אריות” ו"במצולות ים"; אבל צררה את הדמעה הגדולה ב"מגלת איכה" חדשה למצבת זכרון על גלי הקברים החדשים, השאירה קינה גדולה, אשר קונן משורר הדור בזעקת־תמרורים כזאת, שרבות בדורות לא שמענוה.

גם מגילת איכה אינה נבואה, אינה תוכחה לעם מרי. זוהי הגות־נפש, הליריקה הטהורה. וגם ב"שירי־הזעם" רואים אנו את הדמעה החדשה ואת הנאד החדש שנוצר לה לשמרה ולגנזה לדורות. ככה קוננו רק בתקופת “בין־השמשות”: בסערת־מרי כזאת, בשפת־משפטים כזאת, בקולות־מרד כאלה. שוב אותה התוכחה העצמית, ההתבטלות העצמית, אותה ההליכה לקראת שבטי־המוסר העצמים בתאוה מיוחדת, בעונג מיוחד. נפש הדור, הרצוצה והשבורה, שראתה כבר את השכינה שבורת כנף ויורדת מנכסיה, תזעק משירה זו בחבליה; הדור שראה את השכינה שבורת כנף אבל לא רצוּצה לגמרי, לא הסתלק עוד לגמרי הימנה, ורק נתרופפה האמונה. ולעומת זה התגברה האמונה בהאדם, באדם, שראה אותו חפשי בבחירתו, שליט על רצונו, אדון למעשיו ולפעולותיו ואינה מטה־זעם ביד נעלמה. ולפתע פתאום הפכו שניהם, אלהים והאדם, את הכוס על פני אלה שמזגוה להם…

נדהם עומד בן־הדור למראה חורבן מקדשו ולהריסת מזבחותיו בידי אלה שלהם הקימם. נדהם עומד הוא על עיי־המפלה, ורואה את אלהיו מחלל בידי עצמו, מתעב בידי עצמו על לא דבר, על לא טעם. ההוא, משורר הדור, יהגה נכאים, ויקונן רכות, וכמו מעפר תשח אמרתו? ההוא יעמוד שפל־ברך וכשל־גו, כאבי המקוננים שאצר את מקור דמעתנו בקינתו? אדירים היו אז האלהים, ובנשמת פיהם מחו עמים. השוד, החמס, החרב היו מטה־זעמם ושלוחי־עברתם. ואף אם באו כשואה משמים, היו מוכנים להם; ואז היה טעם לשלוחי־העברה האלה. הצור תמים פעלו, וברוך הוא, דין האמת, על הטובה ועל הרעה. כי מי תכן את רוחו ומי עמד בסודו. ולכן בנהימה רכה תשוע נפש אבי המקוננים, ורכות, רכות ידבר משפטים את יוצרו, כבן המתחטא לפני אב הרחמים, ואת אשר עשה לעוללי טפוחיו יזכירו, ולהדום רגליו ולמשכן שכינתו. אבל על מי יצדיק מקונן הדור את הדין. את מי יברך? מהי השכינה, מהי הגבורה – היא ירדה מנכסיה. על האדם, שראה אותו כראות את האלהים, הוא שופך את מרירותו; על האדם, שיש חקר לדרכיו ופלס ואיפה למעשיו; ממנו הוא תובע את עלבון הדורות, מהשוחטים והנשחטים גם יחד, מעורכי הטבח ומההולכים לקראתו כ"צאן ההריגה", בצואר פשוט, ביד מורדה. ולכן טבולים ברעל חצי המקונן, וגועש לבבו, ואשו תקדח, וקודר ומהלך אימים הוא יאושו, ומטורפות כמו נשאות בסערה הן אמרותיו, בזעקת שבר, בזעקת לעג. בזעקת רחמים, ובזעקת בוז…

נדהם עומד בן הדור לכל המראות הנוראים האלה. דור דור ופטישו אשר יהממונו, דור דור וסערת־עברתו המתרגשת עלינו. אבל לפטיש זה, לסערה זו כבר לא פלל הדור בתמימות אמונתו באדם. ותחת הלמות־פטיש זה נבראה הקינה המיוחדה, עם הליריקה הסוערת האוצרת בקירבה רטט־דור, אמונת־דור וספקות־דור…

גם כנור ביאליק מזדעזע לכל הרוחות המנשבות ומנגן מאליו. כמה ינגן פלאים, כשרוחות קלילות מחליקות על מיתריו, ובנהימה טמירה רק ישועו; מה רכות הן מנגינות־הלחש ומה ענוגות הן בגילן ובתוגתן. אבל כשסערה מתחוללת על המיתרים הדקים האלה, תצרח מר השירה השקטה הזאת ומשברת את כסא הכבוד, וקוראת לנחשים, ולמרומים ולמעמקים תזרוק את ארסה…

בין שירת הדממה ובין שירת הסערה אין מרחקי תקופות. ואין המוטיבים השונים שבכל אחד ואחד משני סוגי השירות האלה כרוכים בתהפוכות־זמן, במשברי־רוח, בתהפוכות־קבע, במשברי־קבע. “שלום לך צפורי” ו"צנח לו זלזל" אינם “סימני־מיצר” של שתי תקופות בחיי המשורר. ההבדל הוא רק בגיל: באחד תוסס היין החדש המתוק, ובשני מבהיק היין הישן המזוקק והחריף. בדעות, ובהרגשה, ובחשבון־הנפש לא באו חליפות ותמורות.

בערבוביה, בלי סדר כרונולוגי קבוע, בלי חתימת תקופות, שמשו בשירת בין השמשות אורות־התקוה וצללי־היאוש. ועל כלנו, בני־דורו, ובני־הדור “השני לגאולה” ירדו חליפות הששון והתוגה; על כל אלה, שעם האש שבלבבם היו עינים בראשם לראות נכוחה, ולא הריעו הידד במקום שצריך היה לזעק אבוי, ולא אמרו שירה במקום שצריך היה לאמר קינות…

בערבוביה באו המוטיבים השונים שבשירת ביאליק. בשעות שונות, אבל בתקופה אחת. תחת השפעת זרמים שונים, אבל רק זרמי־רגע חולפים, מאוחדים ברוח זמן אחד, מאוחדים ודבוקים גם בניגודיהם וסתירותיהם. האם אין כבר ב"אכן חציר העם", ב"דבר" מה שיש ב"צנח לו זלזל"? האם אין השירים האלה, הרחוקים בצורת־בטויהם, קרובים בתוכן. ולהיפך, האם אין “שלום לך צפורי”, “אגרת קטנה”, “בשדה”, “השומרים לבקר” הרחוקים בתוכנם מ"צנח לו זלזל" קרובים לו בצורת־בטוים?

הכל תלוי בהשפעת הרגע. תחת הלמות הפטיש נבראת שירת הסערה, אחת היא אם תזעק תמרורים או תריע מצהלות. תחת הלמות פטיש הדורות – שירי הזעם ושירי התוכחה; תחת נקישת פטישי נשיאי כנסיות ואספות־עם – שירי התקוה וההתעוררות. ותחת כבד הלחץ נבראת שירת הדממה, אחת היא אם תהגה נכאים או תנעים זמירות…

ממעמקים קוראת שירת הדממה, אם היא תפלה זכה או שירת רנה, וחרש חרש תדובב. “השומרים לבקר”! השמרתם לבקר “בדרוך זיו דמדומי החמה על סף הרקיע, אלה קרני ההוד, זה הזהר, הזוך המתפרצים בנגוהות לרוחב, לרום, עד לא נכון היום, עד השמש בכבודו הופיע”? האם לא מחומר אחד קורצו השירה הזאת והשירה שב"ברכת עם" ול"מתנדבים בעם". אבל הצורות הן אחרות. הרטמוס הוא אחר. פה הרטט הכלוא, החתום בלבב פנימה. ושם נשמעים הצעדים הכבדים של ה"דורכים", של המחנה, עם תרועות־ההוד, עם סערות העוז. פה מחליקה הקשת הדקה על המיתרים, ושם הפטיש, “פטיש התחיה” אמנם, אבל בכל זאת פטיש…

גם שירות התוגה האחיות ברוח, זרות הן בצורה. האם “אכן חציר העם”, “אכן גם זה מוסר אלהים” אינם אחים ל"צנח לו זלזל" ברוח, בתוכן. האם אין יאוש אחד בוקע מהן, האם אין ארס אחד מפעפע בהן. אבל האחת נבראה תחת הלמות פטיש הגלות המזעזע את כל היסודות ומוציא קולות אדירים ואקורדים חזקים, החוטאים לפעמים גם נגד הקצב, נגד המדה. הסערות הבלתי צפויות מדהימות את המשורר. והשירה השניה נבראה תחת לחץ הדורות, והלחץ וכבד העול הם אחים ורעים ל"נאמן בית העוני", ואינם מוציאים אותו משווי־המשקל ואינם פוגעים בהרמוניה הנפשית. תחת לחץ זה אין המשורר קובל, אינו מתריס. כאלו חביבים עליו היסורים האלה, השקטים והנוחים. כאלו הם מלאכי־השלום שלו. הוא רק מתנה את קורות־ימיו וחיי־רגעיו. מתנה בלחש, מתנה בנחת את צערו, ומתנה בלחש גם את ששונו ברגעי־תקוה, ברגעי צפיה לאור, לחופש. תחת לחץ דורות זה נבראה הזכה שבשירת “בין השמשות”, המזוקקה שבה, החזקה והכבירה שבה: שירת הענות ושירת השבות הרחוקות בתוכן וקרובות הן, בנעימות ברטמוס. ככה תתגבש האבן הטובה במעמקים תחת כובד שכבות האדמה, וככה תברא הפנינה במצולות ים תחת לחץ שכבות המים. בשירת הגיל עצורים קסמי מנגינות־פלאים, שאינן מזעזעות, אלא משתפכות בכל יצורי הגו, והכל כאלו “מתרונן” מעצמו. ובשירת הצער כלואה הדמעה היוקדת עד שאול מטה, וה"בכי המתאפק הבוקע ועולה עד השמים מעלה"…

ה"שומרים לבקר"! השמרתם לבקר המשורר “בדרוך זיו דמדומי חמה על סף הרקיע”? השמרתם לבקר המשורר, כשאין שבט הנוגש מצליף על הגב ואף גם אין שבט שמש בוערת מכה על הקדקוד ומכה בסנורים את העינים בברקי “רבאות קרניו”? גם עם דמדומי־החמה יורדת שירת הדממה, הליריקה החרישית, הששון החבוי והתוגה הגנוזה. אלה הדמדומים שאינם מזעזעים, אינם מכים גלים חזקים; שברכות צבעיהם ובמשחקי אורותיהם וצלליהם, מעולפי־הסוד ונסוכי־החלום, מצוים הם עלינו את המנוחה הנפשית ומשכיחים את נדודי הלילות וזעף הימים, את צער האתמול ואת דאגת המחר, ומוסכים בקרבנו את המלנכוליה הכבדה עם מרירותה המתוקה ועם מתיקותה המרה, ומנענעים אותנו בשירת ערש עד כלות הנפש, עד שכרון החושים…

בשעת דמדומים ינוח גם המשורר מזעפו, ואז תתגלה שירתו בכל מקסמי חמודותיה ובכל גודל כחותיה. הזעזועים החזקים, זעזועי הצער וזעזועי השמחה כאילו שולחים יד בחלק מעשרו וטובו של המשורר; כאילו לא כל המתפרץ בכחות אדירים משירת הסערה החוצה שב אליה; כאילו איזה חלק נטרף בסערה זו ונסחף בגלים המכים אלינו. בשירת הדממה חתומים ומשומרים כל הכחות; אין בה לפידי אש, אין בה ברקים עפים. אש גנוזה יוקדת בה…

כטל בוקר תרד עלינו שירה זו; וכפניני הטל לנגה ראשוני קרני־השמש יתנוצצו חרוזיה בברק חבוי וצנוע. בצלילים רכים ומיוחדים תשתפך בשעות דמדומים נפש המשורר ובצעיף מסתורין תתעטף. חרש, חרש תרעפנה אמרותיה. ובכובד ובמשקל שבצרופי חרוזי שירה זו יש קלות מיוחדה; בסבך קפוליהם – בהירות; בעמקותם ובסלסוליהם – פשטות; בפלדת־קשיותם רכות. הכל מעולף סוד, והכל כה גלוי…

כל שירי האהבה הם שירת הדממה. כלם טווּיים מאורות דמדומים. בין השמשות מתנה המשורר את צערו ומגלה את סוד יסוריו. עם דמדומים שולח המשורר לחפשי את הרהוריו על פני ימי האורה ואיי הזהב הרחוקים…

האהבה בעצמה, האהבה ביסוריה, האהבה בתעגוגיה אינה מתגלה לפנינו בשירה זו. “אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?” אבל את העריגה לאהבה אנו מרגישים, את כלות הנפש וכלות העינים אליה, לאהבה בתענוגיה ולאהבה ביסוריה…

גם לחמודות הטבע, גם לחמודות האהבה תרעב נפש המשורר. אבל יש רעב ויש רעב. הרעבון לזוהר ולנגוהות הוא על שלחן מלא; הרעבון לתענוגי האהבה הוא – על שלחן ריק…

פתוחים עומדים לפני המשורר “מטמוני הזוהר”. ובשפע מונחים הכחות המזעזעים, פרכוסי הגיל ותרועות העוז. ומתוך שפע לא תשבע העין הרעבה. אולם סגורים ומסוגרים הם “מטמוני האהבה” בפני המשורר, ומפתח הזהב לשעריו לא ניתן לו, והרגל “לחץ הדורות” ורכות צבעי הדמדומים משרים עליו את המנוחה ואת הדממה. ולכן לא תסערנה נימי הלב, ורק חרש תהמינה.

לחץ־הדורות! נשמת דורות נדחה צרורה בתפלה זו. כל שירי האהבה הם רק תפלה אחת; תפלת דור בהתעטף עליו נפשו “שחיתה בצמא לא נשבר ובתאוה לא באה, מבלי שנאהבה, מבלי שאהבה”; תפלת דור ראשון לגאולה הרוצה לראות את “ארץ הבחירה” ולמות, ואליה לא בא…

וּבְעוֹד יֵשׁ גְאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל גּוֹרָלִי,

וְיוֹם אֶחָד גְזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי,

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי,

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא נִיצוֹצִי,

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא,

כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פַּרְחַי בְשָׂמִים

צִפֹּרֶת כְּרָמִים.

זהו “שיר השירים” של ה"שנה ופירש" בתקופת בין השמשות, גם ה"איכה". ואף ל"מוסר היהדות" המבכה בשורה אחת על ה"רגע הקט של תענוג, של אושר וגיל", שבגללו “חרב עולם מלא” אל תלגלגו. גם הוא שוד משדי. אלו הם הדי הכבלים בשעת שבירתם. השירה הזאת שייכת ל"ספרים החצונים". אבל תוכלו לשירה על “כנסת ישראל” ולהכניסה גם לספרי הקודש…

---

---

היכן הם הכחות הנושאים בתוכם את הנצח: בשירת הסערה או בשירת הדממה?.. – הנצח אינו תלוי בגובה הקולות והאקורדים, אלא: באחדות ובהרמוניה השולטות בכל החלקים הנפרדים של כל יצירה אורגנית, שולטות גם – בהפכים ובניגודים שבה; ואחדות זו והרמוניה זו הן אפשרות רק ביצירות הגדלות בסביבתן הטבעית ודולות ממקורותיהן הטבעים בלי שליטת־חוץ, בלי התערבות כחות זרים. והסביבה הטבעית של שירת ביאליק היא הדממה, ולא הסערה…

אלא שהנצח הוא תמיד למעלה מהמקום והזמן. וכל הטבוע בחותם מקומי וזמני וכל הצרור ברוחות חולפות הוא מגלה חתומה לבני הדורות הבאים, אשר לא יראו בה את הבבואה להרהורי לבבם ולזעזועי נפשם, אשר נים לא ירעד וניצוץ לא יתלהב לקריאתה ואשר בלי פירושים גם לא יבינוה. ושירת הגלות בכל גדלותה קבועה תמיד בגלגל המקום ובגלגל הזמן…

אין בשירת הגלות סגולות השימור של כחות העלומים לדורות. הצורה נאכלת מהשלד הנושאה: הנשוא מהנושא. הצורה נושאת בקרבה מכחות הנצח, אבל השלד הנושאה הוא רקב ומסוס נוסס. גם צבעי רפאל זקוקים למצע קים, אשר לא ישלט בו עש הזמן. ועל מי תשתפכנה אבני החן שלנו? על סנדריל ושמגר בן ענת ור' ופסי – הדי דורות קדמונים, גוילי אותיות פורחות, אשר כצל הם באו וכצל הם חולפים…

כל הצבעים המפזרים ב"חצר בית הכנסת" היו נושאים בתוכם מהנצח אלמלי היו קבועים בגלגל חמה, בהררי־עד, בשדות־חמד, בחי, בצומח ובדומם נשגב, שריחם לא ימר וטבעם לא יחלף. אבל נושאי עדי־עד כאלה היו זרים למשורר הגיטו טרם ש"נקרעו החלונות", וחצר בית הכנסת היתה קרובה לאלה שהומתו באהלה, אבל זרה וסגורה בשבעה חותמות לאלה שמצאו כבר את החלונות קרועים ונגרפו בזרמים, שמקורם באלה “נושאי עדי העד”. בכחות הגדולים השקועים ב"בנימין השלישי" יכלה היתה להברא תמונת עדי־עד, אבל בנימין זה אינו נושא בקרבו את סגולות השימור הדרושות לכך. דון קישוט זה החי בפסוקים ומת בפסוקים, ששמחתו אינה שמחת עולם וצערו אינו צער עולם, הוא ספר חתום כבר אפילו לבני עמו שלא ראוהו ולא הכירוהו.

אף בזו השירה, שמצאה כבר את החלונות קרועים, והנושאת את עיניה אל ה"זהר הנורא, ושולחת את הרהורי לבבה על פני ימי האורה ועל איי הזהר האדמונים והעולמות הגבוהים", נשארו עוד שרידים הנוטלים חלק “מסגולות השמור” שבה. נקרעו החלונות, אבל “הוילון החוצץ” נשאר פרוש עליהם. והשירה נשארה בחלקים שבה דבוקה בזמנה, טבועה בחותמו וצרורה ברוחותיו. והחותם הזה והרוחות האלה הם הדי דורות קדומים או שרידי הדים, שדבר אין להם עם החיים ולא עם הטבעות ההכרחיות המרתקות בשלשלת התפתחות הדורות; איי־מחשבות מבדלים ותלושים מתבל ומלאה, מנגינות טרופות ונשמות ערטילאות; עולם סגור ומסוגר בחומותיו, ומתקים רק בחומות הללו, ומובן רק לבני החומות הללו; וכשהתרבו בהן הפרצים נעשה זר גם לילדי טפוחיו…

האם אלה הם “בכורי הפרח הפורצים, ובטרם יפיקו את נפשם – בחושך יאבדו ימותו בקרח”, יען כי: “רקב פגרי אלונים, רקב תקופות של חורף נערם, רקב פגרי אלונים הפוכים משרש המעיקים כאבני מעמסה על קרקע היער יחנקו” את בכורי הפרחים האלה? האם השירה עם כחות הנצח היא היא “השירה היתומה”, שאליה תערוג נפש המשורר ועליה התפלל את התפלה, שארכה כארוך ימי חייו – אך אל עליון לא רצה; את אשר בקש לא נתן, והאחת שבקש – אותה לא מצא, ובכל זאת לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפלה?.." האם זוהי אותה “הנימה האלמה”, אלמה עד היום בשירת גלותנו, השואפת לגאולת השירה ולשחרורה משרידים קדמונים, המתישים את כחותיה ונוטלים ממנה את קסמי הנצח? “וכל ימיה זעה נימה זו; דומם זעה, דומם רעדה אל מזמור דודה גואלה; ואם התמהמה – בכל זאת חכתה לו; ובנהימה טמירה שועה לו, והוא התמהמה, אך לא בא, אך לא בא…” ספדנים ומבקרים! אל תקלעו זרים לכל הולך ומזקין מחרוזי הפנינים האלה, ואל תחללו את הקודש! זהו זר האבל שנקלע לשירת הגלות הנשגבה והנדחה מאחד מראשי בוניה ויוצריה…

סיון תרע"ז

¹

וְאִם־תֹּהוּ בִקַּשְׁתֶּם אוֹר־שֶׁמֶשׁ לָעָיִן –

צְאוּ וּבְרָאוּהוּ מֵאָיִן!

חִצְבוּהוּ מִסֶּלַע, מִצּוּרִים נַקְּרוּהוּ,

מִפִּנּוֹת לְבַבְכֶם מִשְׁכוּהוּ!

וְחַי אֵל הָאוֹר, כִּי־כַאֲשֶׁר יֵחָשֵׂף;

כֵּן יִפְרֹץ וְלָעַד לֹא־יֵאָסֵף;

---

וְדוֹרוֹת לַדּוֹרוֹת יַנְחִילוּ וִיצַוּוּ;

חֲיוּ, עִבְדוּ הַרְבֵּה וְקַוּוּ!

הוֹ, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאָמֶשׁ –

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל־רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

אנחנו מפסיקים את סדר־היום ונכנסים לשעה קלה לתחום־שבת. על דרך תפארת המליצה יאה אפילו לאמר: אנו אומרים להתעלות לרגע לספירות העליונות. על דרך הפשט אנו נשארים בתוך תחומי־החולין שבהם אנו נמצאים. שירת ביאליק אינה חגה מעל לראשינו; בתוכנו היא שוכנת, ובת־לויה היא לנו בכל הלכי־רוחנו; היא היתה לנו לפה בהגות־רוחנו במעלותיה ובמורדותיה: בדאגות יומנו הקלות ובמצוקות חיינו הכבדות; בקטנות שבחשבון־היחיד ובנצורות שבחשבון האומה, ברטטי תשוקות־שעה ובחרדת מאוויי־עולם. במגענו אתה איננו מנותקים מעל ממשות עמידותינו ואיננו נכנפים במרומיה. לאורה רק נמשכים חוטי־חן אף משפלות־דלותנו, ואצילות קורנת מנגעי־חיינו. עטוּפי־צללים אינם משתנים כשהם לעצמם ברדת עליהם האור, ועמדותיהם אינן זזות; אך העכור מתבהר, והמגושם מתעדן. אנו מוסיפים איפוא להמצא בעצם שעות־המעשה, אנו ממשיכים את סדר־היום הרגיל!

רגילים לראות את חזון־ביאליק במשאיו על עמו ויעודי־הנצח שלו, כ"מתי מדבר" ו"מגלת־האש". חזונו יתגלה בעצם ישותו, וכל מהות יצירותיו היא האות לתקוּמת־הרוח העברי. מכל הויות שירתו תדבר אלינו גבורתנו העצורה בטהרת עצמותה, כבחזון העבר הקדום וכבשורת העתיד הרחוק. רגילים לראות את גילויי־תחיתנו בשירת הבשורה, כב"מקראי־ציון" ו"למתנדבים בעם". לא נושאי השירה הם הקובעים את תכונתה, כי אם – נשמת־הריתמוס, אפשר לשיר על חירות, ובתוך הדיבור ילין שעבוד. אפשר לשיר על עצים ואבנים, ומכל שורה תרון החירות. למראה אסירים כבולים אנו שומעים את ריתמוס השלשלאות; למשמע הלמות הפטיש המגדע אותן אנו מאזינים את ריתמוס החירות. אולם ריתמוס השעבוד והחירות אינו נשמע רק בשעת צלצול הכבלים ושבירתם, כי אם בכל הליכות האסיר, הגות־רוחו ורחשי־לבבו. בצהלת האסיר ישמע ריתמוס השעבוד, ובאנקת בן־החורין – ריתמוס החופש. ריתמוס הסלילה והבניה נשמע בכל חיי הסולל והבונה: בנשמת־אפו, בהלמות־לבבו, ובכל רננת־דמו, ולא רק כשידו אוחזת בכף־הסידים ובפטיש המפוצץ. ריתמוס יחיד ומיוחד עובר בכל מדברו של המשורר, אחד בקודש ובחול, אחד באגדה ובהלכה, אחד בשירת הסערה והדממה ואחד בשירת החובלים והנועם. זהו ריתמוס חיי־אומה בהתנערה מעפרות שפלות־גלותה, – כבלי־הרוח בהגדעם, והמעברות לשלימות חירותו בעצם בנינם.

קול המשורר מבשר ואומר לא רק בשירת נחמו נחמו, פנו דרך סלו מסלה, כבשירת “משומרים לבקר” ו"עם שמש"; הוא נושא את הבשורה גם בשירת “העינים הרעבות”, “בשל־תפוח” ו"הכניסיני תחת כנפיך". פעמי־המשיח נשמעים לא רק בשירת נצח־ישראל, כי אם גם מתחת כפות רגלי בנות־התמותה, כנאוה ב"לא ידע איש מי היא" ו"ציל־צליל" אשר בתחוּמי לישטינא הרחוקה, ו"אילות־הסלעים" אשר בכפר שויה הירוקה. צבעיו הם תכלת־לבן גם כשהם נראים שחורים כעורב, ולוהטים הם באודם אש־החירות המקוּוה, גם בהיותם לכאורה תכלת טהורה. רק קצרי־השגה רגילים לקשור למשורר גדול כתרים לאומיים, מעמדיים ומפלגתיים. שירה אדירה היא מחוץ לספירות מתוחמות כאלה וממעל להן. בפולמוס רוסיה נפצו כתרי אדירים, וכתר הגדול במשורריה נשאר בעינו. לפי דרכה ובאמצעיה המיוחדים מסיחה שירה גדולה אלמים, מתירה אסורים וזוקפת כפופים. באספקלריה משלו יראה החוזה אמת ושקר, חרות ושעבוד – בעירומם יראה אותם, כשהם מופשטים ממדי־שרד העלולים לחפות בברק־רמיה גם על פשעים. משטר־אמת לעיון אינו מחייב עוד את עצמו למעשה. במשאות “קראו לנחשים”, “דבר”, “חוזה לך ברח” עצוּר יותר מרד נגד סדרי־החברה. מאשר בעשרות כרכי מדע מהפכני, – אף כוחם, ככוח הדינמיט, באיכותם הכבושה ופעולתם הדרוכה. מטרה מקדשת אמצעים יכולה להיות תורת חיים לאיש־המעשה, אבל לא לחוזה…

“מגלת־העבודה” אף היא מוצאת לה צורות־בטוי שונות. בשורות ספורות ב"בשדה" היא כרוכה בכוח תוכה ובריתמוס נשמתה. השדה יעטפנו בנשימת גידוליו; הגידול עצמו, הצמיחה גופה כאילו מגיעים ברחשם לאזנינו, על החי החוסה בצלם ועל העובד לחם ביגיע־כפיו. מימי מגלת רות לא שמעה אזננו שירה כזו על האדמה ועבודת האדמה. העבודה רנה ומרנינה, אף מציתה אודם הבושה והכלימה בפנינו; ויוקדת בושה זו בכל יצורי גוונו למראה שדה־נכר בהוד קומתה המאירה ושמחה, אשר ידינו לא עצבוה. הנוחם על חרפת־חיינו וקלון ענותנו מניס אותנו מנוסת־כלב בזוי־נפש ומעוּנה. ואין מוצא למירוק־החטא בלתי בדרך־התשוּבה לעבודה על אדמת מולדת שוממה. ומי יודע דרך־הרוח. אם מגלת־העבודה, זו שהיתה “מגלת־האש” לסוללים ולבונים, לא נוצרה מהגץ שיצא מתחת הפטיש הזה. הפעם אולי מצא הפטיש את סדנו…

אין מחסור, איפוא, בתוכן מאלף. אעפ"כ לא הוא הקובע את יחוּד־התכוּנה ביצירות המשורר; אותו קובעת החיוּת, על “יסודותיה הויטמיניים”, בתעלוּמות סגולותיה הפורות והמפרות, – החיוּת היצוקה בכל צירוּפי־ניביו המופלאים על נושאיהם השונים. החזות הקשה לא היא המסמנת את העצמות הלאומית. הבקיאוּת במכמני השפה לא היא הכוח המתיר לשון כבולה. אמנות השואבת ממעינות הדעת והזכרון עלולה לברוא בריאה מוזאיקית מרהיבת־עין בעתרת־צבעים ובשלל־גוונים. אך לבבות לא תסער ומוחות לא תלהיב. העצמות הלאוּמית מתגלית בשיבה שלמה ליכולת־הבטוּי השלם; אחריו היה צריך לחזור בגנזי־נסתרות, ובהמצאו לצוות עליו את החיים, כוחות נאמנים כאלה המנחים למישרים בחושים טמירים לפענוח ניבים נעלמים לא נתנו לחכמים; וכוחות־החיאה מופלאים לדובב ניבים נאלמים לא נמסרו לנבונים. ואף בחירי השירה לא הענקו מהטבע בסגוּלות כאלה בכל דור ודור. אלה הם הכוחות המתפרצים בחיי אוּמה ביקיצת התאבקוּתה להחלץ מלחץ אלפי אתמוספירות בנתיבותיהם ממעינות התחדשות החיים למקורות־בראשית שלהם…

החומר והרוח נראים בעיני רבים כשני מדורים מחולקים בפרגוד הניתן להגפה ולהסגה לפי שעת־רצון. בן־אדם מטייל לו מאחד לשני כמפרוזדור לטרקלין. ולוּ עולם היחיד ועולמו של עם היו ערוּכים בסדר כזה היו החיים נוחים מכפי שהם ונושאים בחובם פחות ניגודים וסתירות, אבל היו גם משעממים יותר…

אלו היו שני מדורים נפרדים! אבל החומר והרוח הם דבקים האחד בשני. הם ארוגים ברקמת תאים סמויים מן העין, אחת הערומה ואחת המזוינה במכשירי־ראיה כלילי־השלימות; וכל מחיצה מכנית המפרידה בין שניהם גוררת אחריה הפרעות בתפקידי פעולות הגוף ובמחזור־דמו. מחיצה מכנית כזו הוקמה מיום שנעקרנו מאדמתנו ונעשינו כפופים לכלכלה לאומית זרה בחומר, ויחדנו לעצמנו רשויות־רוח מבודדות. מני אז חדלנו לחיות חיים שלמים: חיינו חצאי־חיים, או פגומים ולקויים, או מפולגים ומרוסקים בין תחומי רשויות שונות.

חיינו חצאי־חיים בכל התקופה הארוכה שהיינו בבחינת עם לבדד ישכון בין הגויים שעל שולחנם היינו סמוכים בחומר בזמנים טובים ולקטנו פירורים מתחתיו במצוקת־העתים. אנו נואלנו לחשוב, כי בתקופה זו הצלחנו להציל את רוחנו ולשמור על שלמותה. זוהי רק טעות החושים. אף ברוח הצלנו רק שארית־הפליטה. בכחנו היה לשמור על שלימותן של פרודות רוח בודדות. נשתמרו החלקים ששרשם בתיאולוגיה, אחת הדתית ואחת הלאומית. אולם רוחנו הקדומה לא הסתגרה בתחומי הדת בלבד, כאשר היתה לנו כלכלה לאומית משלנו וכאשר בעצם ידינו בראנו חמרי־בראשית. רוחנו התגלתה בשיר־השירים ובקהלת לא פחות מאשר בתורת־כהנים. כתבי־הקודש מונים עשרים וארבעה, אך מי חוקר וימנה את מספר הספרים החיצוניים אשר נגנזו ונעלמו. רוח כגוף עלולה לבוא לשיתוק שלם או לשיתוק אברים מסוימים, לדלדול ולהשארת שרידים. השיתוק יכול להיות מוחלט ללא תקנה או בהשארת סגולות רגנרטיביות צפונות המיועדות להתחדשות בעבור רוח־החיאה. רוחנו באה לשיתוק ברוב חלקיה. חושים רבים קהו, רבים כמעט נכחדו. הנה שיר־השירים שהוצא מידי פשוטו ונתלה בכנסת־ישראל. סימן מובהק לשיתוק חושים. כשאדם מתכוון לאהבת־בשרים ומשיא את עיניו לכנסת־ישראל עושה הוא את אהבתו פלסתר ואת תפלתו רמיה.

רוחנו הקדומה בכללה לא היתה שלמה אתנו. אולם אותו הנצר שיצא משרשי הדת והאמונה היה שלם. הוא גדל והתפתח בריתמוס עצמי, בחפשו לו לבוש, המיוחד לרננת הדם הלוהט שלנו ולמזגנו הסוער. ובכל הדרת־השיבה החופפת על גזע האמונה העתיק היה בו תמיד חידוש־נעורים. סגנון רוחנו היה סגנון האדם החפשי ללא הטיות וללא השפעות מטמיעות. הספרות הרבנית היתה המשך גידול טבעי בסגנונה ללא הפסק, גידול ענפי גזע בודדים, בכל כחות חיותה ובכל מגרעותיה; ואף הן היו מן החיים ומחויבת המציאות שלהם. הרוח בשרידי־החיים זרמה איפוא באפיקיה הטבעיים, בדפוסיה האורגניים המתרקמים תמיד מעצם תוכה ומפנימיותה, כצב ושריונו, ולא בכלים חיצוניים שאולים.

אנו חיינו חיי רוח מפוּלגים במחיצות מכניות בתקוּפות הזהב הקצרות שהוּנחו לנו בחשכת־גלותנו הארוכה. ביום הקצר הזה התעוררו לפעולות־חיים חלקי רוח משותקים, והתחילו מחדשים את גידולם שרידי־אברים. אך הם היו ערטילאים, אחרי הפסקה ממושכת־דורות מיום עמדם מגדל עד חידוש גידולם; לבוש־הבראשית שלהם הרקום מתוכן נטמן “בספרים החיצונים” הגנוזים ולא הלם בצרותו את שיעור־קומתם החדש, ואת הלבוש החדש היה מן ההכרח לארוג מחומר־נכר; לבוש־כלאים ושעטנז, תשבוצת צירופי ניבים שאולים ומורקים לעברית. וככה פילוג הרוח ל"אנכי במערב ולבי במזרח" עבר לא בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקוים אתנוגרפיים.

“היד החזקה” ו"מורה־נבוכים" יצאו ממקור איתן אחד, אבל התפלגו לשני פלגים בשני אפיקים. האחד ינק מהדת, כוח חיותו לא פסק אף לרגע, גדל והתפתח עם לבושו הטבעי. הלבוש זהו הסגנון, חיתוך הדיבור; הוא כביר־אונים, מופלא בבהירוּתו, מלא סוד־החיים בפשטותו, כבד־משקל בקלותו. הוא הולם את התוך ללא חסר ויתיר בהיותו חלק ממנו וגדל יחד אתו. סגנון מורה הנבוכים בתרגומיו השונים הנהו מעשה־תשבץ, לבוש ארוג מחומר נכר שלא גדל וחי עם הרוח השוכן בו. רוחנו גדלה בספירות אהבת־הבורא ועמדה בגידולה בספירות השגת־הבורא, ובחקר אלוה לא היה איפוא לבוש־בראשיתה אתה.

מדקדקים ככימאים רגילים להפריד כל עצם ליסודותיו ועל פיהם להרכיבו. כל הרכבה והפרדה כשהיא כשורה מניחה את דעתם. חזון הבריאה של מזון סינטטי אשר יחיינו ויקיימנו, בלי עבודת־אדמה, מתוך צלוחית כיס קטנה, היה פרי הנחה זו. מגלי הויטמינים, מגלי החיים בכימיה גופה, הפריחו דמיון־כוזב זה. לא כל תעמולה ניתנת להפרדה למדה ולמשקל. אף שפת־חיים אינה מצטרפת מכללי דקדוק בלבד ואינה מתמזגת על פיהם. אדרבה. היא אפילו עלולה לפרוץ כללי דקדוק בכבודם ובעצמם. הויטמינים שבשפה, הטמירים בחילם והסמויים מעיני מדקדקים, הם החותכים את החיים והמצוים אותם. בכחם הם נבחנים, בתוצאות ההפעלה, ההחיאה, הפריה ורביה, בניגוד לעקרות. אחד הוא סוד החיות הצפון במזון הרוח ובמזון הגוף; בצירופי יסודות אינו מתגלה. “היד החזקה” מכילה את הויטמינים האלה. “מורה־הנבוכים” – מלאכת מחשבת אמנם, אך סגנונו סינטטי בלי סגולות החיים…

בעל “היד־החזקה” שעמד לו הכוח השגיא לתת ניב חי ובהיר ל"משנה־תורה" בקש למשנתו הפילוסופית שפת נכר. זהו פילוג־הרוח. רגילים לישב את הסתירה. משנה־התורה ניתן לקצרי־הרוח שבין תלמידי חכמים, ומורה־הנבוּכים ללמד בינה לעם לועז או לבנים שהלכו לנטור כרמי זרים. אולם יש גם למצוא נימוקים שלא־מדעת אחרים. גאון המחשבה העברית בתכונתו ההרמונית, בסדרנוּתו המופלאה, במשמעת דיקנוּתו החמורה, הרגיש שלא יעמוד לו כוחו לברוא כהרף־עין לבוש מקורי. לרוח שהיתה לה עדנה

אחרי בלותה דורות על דורות. גאון אמן הבטוי לא יכול למצוא סיפוק בלבוש כלאים ושעטנז, ולוא אפילו כשהוא מרכב מתשבץ־מחשבת רב־הגונים. סודות ההחיאה לא נגלו לו. הניב רקום־החיים לא נמצא לו ולכן חיפש לבוש־נכר.

גאוני השירה העברית אשר בתקופת־זהב זו הפיצו את מעינותיהם חוצה באותם האפיקים המפולגים כגאון המחשבה העברית. אמני הבטוי בשירה העברית, שאף היא גדלה עם לבושה בתמורות הזמנים, לא הסתפקו לצירופי יסודות סינטטיים בבואם לבטא את הגות־רוחם בחקר־אלוה – נטע זר בפרדס ישראל שעמד בגידולו ונתדלדל מראשית־אונו גם במצב עמידתו. הגות־הרוח שגדלה מצאה לה את לבושה שנארגה מתוכה. משנתם הפילוסופית כ"כוזרי", “מקור חיים” חפשה בצר לה לבוש נכר. יתר על כן. רוחם של המשוררים והוגי הדעות מתקופה זו היתה מפולגה לא רק בין מערכות השירה ומערכות ההגיון, כי אם היתה קרועה לקרעים במערכות־השירה גופה. תמיד הקרע אשר בין “האנוכי במזרח ולבי במערב”. תמיד ההתנבאות בשני סגנוּנים: חיוני אורגני, צירופי־תשבץ. בתפלות ובתחינות, בתהלות ובתשבחות גדלה הרוח עם לבושה הארוג מתוכה. בעורקינו לא פסק הדם מרון באהבה ובכיסופים לבורא. המשורר שב למקורו בהתעטף עליו נפשו, ומעינות־רוחו זורמים באפיקיהם הטבעיים ללא מעצורי־חוץ. ב"כתר־מלכות" לגבירול ובשירי ציון להלוי קלה הנשימה וקצובה, תיאום בצורה ובחומר – המשך ל"ברכי־נפשי". בשירי־החול הרבים, כשירי אהבה וטבע, מתגלה הניגוד: התוך על טהרת הגזע, הצורה – שעטנז וכלאים. “מכתב יהודה, והגות עבר, וחכמת־יון, ועל משקל בני עפר ועופר”, – לבוש צבעונים הדוּר, אבל לא גדל מרקמת התוך הנתון בו. הרוח השבויה בחבל ערב כבולה גם בכבלי ערב ומתלבטת בהם. היא נאבקת על קצב־נשימה טבעי, דופק־החיים אינו כשורה בהלמותיו. ככה יתאבק על נשימתו הנתון בלבוש־כפיה, ולוא אפילו נתון במדי־פאר שאינם לפי שיעור קומתו, מעיקים על חופש הנשימה בצרותם, ומסבכים בה בסרחי העודף ובקיפוליהם ברחבותם היתרה. בלי פירושים אין שירה זו מובנה לנו. ואף נשימתנו מתקצרת; בכבדות נשאוף אויר, מעולם זר ירדו, בלי קרבת נפש, לא תמיד נמצא קונטקט החשמל, ולא תמיד אנו נדלקים. “בכתר מלכות” ירוץ הקורא. משירת “האזינו” עד “תפלה זכה” לא פסקה נשימתנו מהריתמוס הטבעי שלה. “יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא, כרביבים עלי עשב”. לבנו פועם לריתמוס זה בלי מדיום ובלי תיווּך־מפרשים, ולנו נדמה, כי לאזנינו שבים הדי הלמותיו. זהו גם ריתמוס מטר־השמים על פני ארצנו; סערת־חוץ כי תעבור אינה רק פוגמת ביופי הקצב, כי אם גם נוטלת מהגשמים את ברכתם.

לדור־ההשכלה היו חלומות־פז משלו, גם אז התעוררו לחיים חושים נרדמים. הגדול במשורריו היה מפולג ברוחו כנושאי כתר השירה העברית על אדמת נכר בדורות קודמים. הוא אשר קבע את הכורח לתורת חיים. “הוה יהודי באהלך, ואדם בצאתך!” הוא היה מפולג בין מערכות השירה וההגיון בהפצת מעינות רוחו חוצה וקרוע במערכות השירה גופן. בתוכחתו ובזעמו היה דיבורו מלא גבורה, טעון חשמל. בזמירותיו על אהבה וטבע – תשבץ מלאכת־מחשבת. האחת מעניקה לנו מזון רוחני עשיר־ויטמינים, השניה – מזון סינטטי ממוּזג. שירת החובלים: “כקוצו של יוד”, “שני יוסף בן־שמעון”, “בין שני אריות”, שאבה ממקור גידול שלא פסק, והיתה בת־לויה תמידית ליהודי באוהל, – שירה זו חדלה בתמורות הדורות ובחליפות הזמנים עם לבושה־מוצאה. שירת־הנועם, כזמירות טבע ואהבה, היתה מחוברת לרוח “האדם”, שעמד בגידולו ושנשתתק בהרבה מאבריו, ובהתעוררו לחיים לא מצא את לבושו הקדום ולא הספיק לארוג מעצם תוכו חדש. דוקא היהודי היה דובר צחות, משמיע אמרי־שפר בהירים ומדויקים; ודוקא האדם היה כבד־פה ומחפש לו את תיקונו או בלבוש כולו זר מצוי לו מן המוכן או בלבוש קדום מאד, צר במדה לא לפי שיעור הגידול, או לבוש־כלאיים ושעטנז…

לקויי־רוח נראים לנו איומים רק בהתגלותם בדמות טירוף־דעת. סתם סתירות וניגודים, פגיעות הרמוניות, הפרעות בשווי־משקל נראים לפעמים בעינינו כמום ביופי ולפעמים מוסיפים אפילו לוית־חן. אין לנו כלי־בחינה לנכונות הרוח. ריסוקי אברים בולטים בממשותם. ריסוק־הרוח נראה כמליצה מופשטה. דופק שלא כשורה, הלמות לב לא לפי הקצב והמנין, לחץ־דם יוצא מגדר הרגיל – כל הלקויים האלה הם בעצם פגימות ריתמיות. הפגימה אינה עצם החולי אלא סימנו. למראה סימני מבשרי־רעה כאלה ברוח איננו נבהלים כלל וכלל. ברור לכל אחד כי עם־נכה, שתום־עין, משוּתק־אברים, פגום־חושים לא יצלח למלחמה. אבל עוד לא עמדו על טיבו של נכה־רוח משותק חושים סמויים, העדיפים מחריפות־השכל, והמנחים עם למטרה אחת ומקימים רבבות כאיש אחד. קשה לתאר גוף מפולג, חציו בקו אזור־המשווה וחציו באזור הצפוני, חציו מכורבל במלבוש אסקימוס וחציו מכוסה עלה תאנה, והוא חי וקיים אפילו כיצור מיתולגי. אבל רוח מפולגה כזאת נראית לנו אפשרית ואפילו מענינת. הלא האדם והיהודי אינם

שני יצורים נפרדים הגרים בכפיפה אחת; ובעבור רוח־קדומים יקפוץ היהודי ויציץ מבין החרכים. ובמגע רוח־הזמן יתעלם במחבואו והאדם יזדקר. הלא שניהם גוף אחד ונשמה אחת שוכנת בו, וכואבים ושמחים בבת אחת. ולא יתכן שהאחד ער ויעלה אור והשני נוטה לשינה ואומר לכבותו. וקרע כזה היה והוה. אפילו חיבור־נתיבות לא היה ביניהם לבין עצמם בכל עת ובכל שעה.

חיבור־מסילות הרוח! אף תורת חיים זו זרה לנו בראשית־חכמה בכיבושי־ארצות ובכיבושי־טבע. אנו מבינים יפה כי רשת־דרכים מתוקנה היא קודמת למידון הכלכלה הלאומית. כי אין להעביר, לדוגמה, חלב טרי באנית־המדבר ממטולה לתל־אביב ולירושלים. אולם ההכרה עוד לא האירה את חדרי־מוחנו כי גם בלי מסלות־הרוח לא יבנה עם ולא תכונן ארץ־מולדת. והן מתפלסות לפי חוקים מיוחדים. רשת־דרכים מתוכנה מחולקה היא לעורקים נבדלים בצורה: מסלות ברזל לקרונות, כבישי־מלט למכוניות, מדרכות להולכי רגל, עפר תחוח לרוכבים. אחרת היא מסלת־הרוח. האחדות שולטת בה. אחרת לא יעבור על פניה. היא אחת לאדם וליהודי, לאהבת־הבורא ולאהבת־בשרים, ליצר־הטוב וליצר־הרע. המעשה מסתעף לכמה שבילים, אבל לא צנורות־המחשבה, היא אינה זורמת אלא בכלים שנוצרו מעצם תוכה. צורה וחומר – היינו הך. הצורה היא גבישי הרוח כקרח הנטוי על פני מימיו. אין נכונות ברוח המתכנסת בגבישי־חוץ מלאכותיים. מסילה זו היא השפה. במסלות משובשות אין מפקדה יכולה להסיע את צבאותיה לנצחון. אחדות־השפה היא מעבר ראשון. מדינה יהודית, בית־לאומי, מרכז רוחני – חיבור־דרכים מתוקן תנאי קודם, וצעד ראשון: החיבור ל"יהודי ולאדם" בינם לבין עצמם…

אחדות־הישוּת לא ירדה עלינו מהרי אולימפוס; כלכלה לאומית עצמאית היא המחוללת אותה. תאי בראשית שלה נוצרים ביד העובדת, זו היוצרת חמרי־בראשית. כאלה היו בני־העליה הראשונה בתקופת שיבת־ציון, מניחי החקלאות העברית. במשק הארץ המפגר בימים ההם התבלטה הכלכלה שלנו אף בראשיתה המצער כיחידה מובדלת הנושאת בחובה כעובּר את כל הגוף העומד להולד; מפני איכותה הבלתי מבוטלת היתה גם לכמות בלתי מבוטלת. יחידי־הסגולה בין אנשי־הרוח אשר בבני־העליה, בבואם במגע ישר יום יום עם צרכי־החולין אשר בחיים המתרקמים, הרגישו בעירומם וחפשו להם לבוש. אברים משותקים התחילו להרגיש מרוצת דם, שרידים החלו לחדש את גידולם. “האדם” לא יכול לבקש לו מפלט בתרבות השולטת, בהיותו רתום לכלכלה לאומית נוצרת בעצם ידו. הצרפתית השליטה בסביבה זרה היתה בעצמה גידול־אויר בארץ. צריך איפוא היה להתחיל לטוות את החוט שניתק. פינס, יעבץ, בן־יהודה התיצבו ליד המנור והנול.

מלאכת האריגה לא היתה קלה. אלו הם חבלי־האריגה בהתקנת “אפוד־המשי בשביל המשיח”. הלבוש הקדום עמד בגידולו דורות על דורות מיום שהתוך החי בו נשאר בקפאונו, ולא תמיד הלם את האברים שחידשו את גידולם ונתמלאו חיים והתאזרו כוחות. אולם מה עושה בן־אדם כשרגליו משותקות ואנוס הוא לנוע ממקום למקום. הוא מתקין לו קבים, עגלת־יד. כשעיניו כהות ואין לו תרופה טבעית כהרף־עין – יתקין לעצמו כלי־ראיה. אחרי המלחמה כשהתרבו בעלי־מומים היו אברים מלאכותיים לתוצרת המונית. חיים לא פעמו באברים עשויים אלה גם באותם המקרים שלמראית־עין נראו כטבעיים. אולם באין ברירה הם ממלאים תפקידים מסוימים. וככה נוצרו בשעות־בהלה, כשהביקוש על ניבים היה גדול מאפשרות ההיצע, ניבי־קביים, ניבי־גלגלים; כלומר, הרבה ניבים צולעים מתהלכים קוממיות על קבים, רצים במהירות האופן. רגלים טבעיות לא היו להרבה מהם; כוח פריה ורביה לא היה צפון אף ברבים מאלה שפעמו בהם חיים. אך ניבים נושאים את עצמם, חיוניים ולא סינטטיים לפי חוקי הדקדוק בלבד, לא היו בשפע. כהוראת־שעה תפקידם היה רב ערך, כאמצעי העזר לראשית מצעדי ילד. לאורך־ימים אין הם מספיקים. במלחמות־הקיום, במלחמת־הכיבוש, האדם צריך ללמוד: ללבוש עוז, לדרוך עוז!…

אריגת הלבוש החדש לרוחנו המחדשת את נעוריה הגיעה לשלימות בידי ביאליק. לו ניתנו טביעת־העין החדה וחוש־ההבחנה הדק וכוח־ההחיאה המופלאה לגלות ולצרף וללבן מתוך אוצרות לשון עתיקים את הבטוי השלם למושגי הדור ולאפני תפיסתו החדשים, את הרוח המשומר בישן לא המיר, ובטעם החדש לא פגם. הוא הביא גאולה לבן־הדור השואב את עושר רוחו מאוצרות תרבות־הזמן האדירה ואת הלבוש לה הוא מחפש בתרבות עמו הקדומה – לבוש הולם את מדותיה ללא חסר וללא יתר. הוא שבר את המחיצות בין שני העולמות האלה, כאשר לא עשה חוזה לפניו בתקופת־נדודינו הארוכה. היהודי והאדם היה אחד בשפתו העתיקה המחודשת באהלו ובצאתו. פסקה הכפילות, אשר לא נגאלו ממנה אף נושאי כתר השירה העברית “מיהודה עד יהודה”. “הלב והאנוכי” נמצאו בתחומים שוים. התוך היוקד בשלהבת קדומה השתחרר מצורה כבולה בקפאונה. אין שריד מאותם הניגודים והסתירות, אשר תקופת הזהב בשירתנו בספרד נושאת אותם עליה, ושתקופת־ההשכלה נפגעה בהם. היסודות הזרים המתפרצים לתחומי שירת ביאליק מעניקים לה תוספת גון דק ולוית צביון רכה, אבל הם נטמעים בעצמת צבעיו ומאוכלים באשו. מראות־הטבע נגולים בשירה זו לבן־הדור כפי אשר ילכדו בשדה־ראיתו לכל רוחב־יריעתם ועל כל דוק גויני משחקי־צבעיהם ללא לקוי וללא פגם. הגות־רוחו, רחשי־לבבו והמית־נפשו בחליפותיהם ובתמורותיהם ימצאו להם את הבבואה הנאמנה. חידושי המשורר וצירופי ניביו מיוחדים אמנם לרשות ספרות מסוימה, אך כוחות־קרינתם והקרנתם מתפשטים למרחקים ומתפרצים לכל רשויות חיינו המתחדשים הכמהים לניב חי בקפאון אלמותם: למדע ולטכניקה, למלאכה ולאמנות למרחקי־השדה ולבינות כתלי סדנות. רוח המשורר היתה בכל הרשויות האלה להאציל ממנו עליהן, לעמוד לכל אחד ואחד בשעת דחקו לרגל מלאכתו, להניבו, להתיר לשונו הכבולה. וכוח־הקרינה הזה אינו פוסק בארחות רבים: בארחות ישרים ובעקיפין, במגע בלתי אמצעי ומבעד לספירות חוצצות.

מחשבות אנוש רחבה מכוח־הקיבול הניתן בכלי־מבעה, ועמוקה היא מכדי להדלות בכוח־השגתם. העשירה בשפות אינה אלא אוצר סמלי־רמז, כראשוני תגי הטלגרף וניצוצותיו. המחשבה שלנו ע"פ טהרת מקוריותה יש לה סמלים מיוחדים לעצמותה, ונבדלים הם בהרבה בחינות מאלה הלועזיים השגורים בפינו, כאשר כתב־לשונה שונה בסימניו החיצוניים והפוך בכיווּנו.

לפילוסופיה שלנו היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה, ורק מפני פשטות סמליה נדמה כאילו אינה קיימת כלל בספרותנו הקדומה, בספרות המאוחרה ייחדה הפילוסופיה לעצמה מדורים מיוחדים, אך כולה היא מאוקלמת מהחוץ ע"פ תוכה, וכלאים – ע"פ לבושה החיצוני. הגות פילוסופית אחת עוברת בחזות הנביאים, במשלי־חכמים, במשנות בעלי־הלכה ובשיחות־חולין של בעלי־אגדה. משנת בן־מימון בהלכות־דעות ובהלכות־תשובה היא טבעת טבעית נוספת בגידול היקף הגזע העתיק; ומשנה זו אינה פחות עמוקה בפילוסופיה שבה מזו שב"מורה־נבוכים". ההבדל מונח בסמלי־הבטוי. שתי המשנות האלה מונחות על קו־התחומים המפריד בין “היהודי” ו"האדם": האחד המובלע בעבודת־הבורא, והשני המתקדש במופלא שבהשגת־הבורא. האמונה והדעות; זו שואבת ממקורה הראשון ועמקה נראה כדי מגע־יד רק מפני זוך המעין וצלילותו. אלה, בפילוסופיה שבהן, גרפו אגב נפתולי עקלתוניהן יסודות זרים ותערובות־חוץ, והן נראות עמוקות מכדי תפיסה רגילה רק מפני שהתוך נעכר בגונים בלתי נטמעים וסמליו העצמיים נשתבשו…

קיימת לא רק שירת ביאליק האדירה ותפלותיו הזכות, כי אם גם משנת ביאליק הברורה והגות־רוחו הבהירה; דוגמה הפרק “הלכה ואגדה”, שכוח קרינתו עובר את תחוּמיו הצרים. היא קצרה בכתב ומעוּטת־הכמות, אך מקורית כשירתו בתוכה הפילוסופי, בלבושה הרקום בכל רשת תאיו מאותו התוך. עמקה אינו בולט למראית־עין רק מפני צלילות תכנה; בהריקנו אותה לכלי־הבעה זרים על סמליהם השגורים תתגלה לנו בפנים חדשות, חרושות קמטים ועמוסות דעת. אף כל מפעל הכינוס הכביר הוא בבחינת מצוה מעשית יוצאת מהלכות עיוניות קודמות, והיא תרומה פילוסופית למשנת־תחיתנו; הנימוק־המניע שבו הוא תורה לעצמו.

כינוסי ביאליק נבדלים מכינוסי חוקר־קדמוניות בנימוק־המניע שבהם. על האחד מצוה החידלון, על השני מצוים החיים בהתחדשותם. האחד נהדף מתוך חיבה לעתיקות העבר, השני מתוך כיסופים לוהטים לחדש ולבנין העתיד. אך עתיד נכסף זה אינו יכול להבנות בלי השבת אבדת זכרון עברנו. חיפושי העבר הם באים כדי לגלות את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה: שכחת הדיבור, המחשבה הנכונה. אלם כי יפתח את פיו אינו משיב לעצמו את כוח־הדיבור בלבד. חושים נרדמים אחרים נעורים. מקורות־מרץ סתומים נפתחים. התמר באזור הצפוני הגדל בבתי־כפיה מוסקים באש זרה אינו יכול לשוב לדמותו הטבעית בלתי אם יעבירוהו לארץ־מכורתו, לשמש־מוצאו ולאדמת־מחצבתו. רוחנו לא תשוב לדמותה בלתי אם ירקיעו עליה את ספירותיה הטבעיות ויעבירוה לאדמת־מטעה.

בית־הכנסת העתיק בכפר־נחום משוה נגד עינינו סגנון הבניה העברית מתקופת בית שני ביסודות־מחצבתה ובצירופי השפעות־חוץ. הבנין המוקם לא נתגלה מתחת שכבות הדורות שנערמו עליו בדמותו כהויתו. מפענחי־נסתרות מצאוהו מפוזר ומפורק בריסוק כל אבר ואבר. דמיון שגיא של חוזה איחד שברים, ליכד פרורים וקרב עצם אל עצם לפי חיתוך־אבריהם מראשית מוצאם. עין אמן חדה בחנה את גופי העצמים הבודדים על טהרת עצמותם, ויד אמונה נערה אותם מכל הטפל הדבק בהם: מפסולת עפרות דורות ומשלל רוחות מקרי. האבק גם בהפכו תחת לחץ דורות לגבישים לא תעתע עין האמן, ולא היה לחלק במערכות אבני־הבנין.

כהקמת הריסות החומר כן הקמת הריסות היכל־הרוח ששמם ונקבר תחת מפולת. את פזורי נדחיו צריך לכנס מתחת למשואות דורות ולצרפם בכור מכל סיגי תערובת. התוך המוסרי הרצוף ברוח לא הוא המתכנה ולא עליו תבחן על טהרותה. לא האמור הוא הקובע כי אם אופן האמירה. לא ה"מה" כי אם ה"איך". במשחק מלים: ה"איכות" היא החותכת אריכות־ימיה של היצירה ולא ה"מהות". אלי המיתולוגיה ומוסרם חלפו ובטלו, והאליאדה והאודיסיה קיימות לעד; התוך התרוקן, והלבוש מעטף את הנצח. מוסר־הנביאים עלול לחלוף, אך “אדרתם” שומרת את יפי עלומיה בתמורות הדורות. בניגודי־הקצוות אשר בנושאים השונים הממלאים את היצירות מתגלית אחדות־הרוח של יוצרן. נשמה אחת לוהטת במערומי וינוס ובעטופי המדונה, בהוללות בכחוס ובפרישות המעונה, אם יצירות אלה יוצאות מתחת יד אמן אחת; בסגנון, בצורת־הביטוי משכנה. וסגנון הדורות הצרוף ביסודות מחצבתו הוא דרוש לכל אחד ואחד מאתנו, גם לאלה שהתוך הנחשף נראה להם בטל ומבוטל וחסר כל ערך. הדרשנות יכולה להיות כדבר שעבר זמנו, אך בסגנונה צפונה תורת־חיים גם לזמנים הבאים. מוסר־ההשכל יכול להיות לא לפי טעם החדש שבחדש, אך מעטהו נושא את סגולות ההתחדשות. סגנון הדורות בהשתלשלותו הטבעית הוא המשיב לנו את אבדת זכרוננו…

“בן בלי שם” – זוהי תמונה נגולה על בד הראי־נוע. ממציא גרמני נפגע בחזית מגזים מורעלים ונלקח בשבי. על אדמת נכר אבד את זכרונו, כשרוחו שבה אליו שכח את שפת־אמו, סיגל לו לדיבור את השפה המדוברת. אך בבית החרושת לאוטומובילים שבו עבד בערבות סיביריה נזדמנו תיירים, ואתם עתון מצוייר. למראהו כאילו עבר ברק־אור בחדרי ההכרה האפלים. שב זכרונו. נעורה שפתו. הקיצו הכוחות הנרדמים ונפתחו מעינות יצירתו. למולדתו הוא שב נשכח מכל. בלשכות המודיעים לפגועי המלחמה מודיעים לו על־פי הכרטיסיה כי הוא מת! הוא חוזר על פתחי המשרדים וקורא: אני שלמה! אבל מתקבל כרמאי או בלתי שפוי בדעתו. עד אשר אמצאתו פותחת לו את השערים הסגורים.

כבבואה תשמש תמונה איומה זו. כאילו נמשלה על כנסת ישראל. השכחה – מחלתנו. אבדת הזכרון! בלעדיו אין עצה ואין תחבולה לחידוש נעורינו המלאים; בלעדיו לא תמצא לנו הרוח הנכונה; אך מה דמות נערוך לה. לעומת דמות התמר הסגור בבתי־כפיה מחוממים בחמרי־הסקה יכולים אנו לשווֹת נגד עינינו את התמר החפשי הדוחק שחקי מזרח. אבל רוחנו הקדומה אינה נגד עינינו בחירותה. היא כבושה מתחת לעיי־מפולת, והחלודה עלתה עליה וסיגים דבקו בה. וכור־הבחינה לא ניתן לכל אחד.

בדעת חוקר ובחוש אדריכל אמן, בחומר־המשמעת של בעלי־ההלכה ובעוז הדמיון של בעלי־האגדה נעשה מעשה הכינוס. מדור ראשון עד אחרון כונסו פזורי רוח־ישראל ונדודיו. מגנזי־הנסתרות לא לוקח מכל הבא ליד בלי בחירה, כי אם אבר לאבר הותאם וצנור לצנור למערכותיהם עד אשר יצאה בריאה הרמונית שלמה המציגה את רוח ישראל בכל רשויות יצירתו בשלשלת כל הדורות, טבעת לטבעת אחת לא נעדרה – הרוח המצורף והמזוקק מכל סיגים כפי אשר יחזהו המשורר בשלימות־דמותו. ברוח זה יצק חיים והפיח נשמה. מעשה אדריכל גדול; לא בית־נכאת לרוחות חנוטים, לא “הפרדס” בראשי תיבותיו ובסמליו ששמר רק את שלדו, ושמרוב עציו לא יראה בעצמו. המשורר שדד את מערכותיו, נכש ועקר ודלל, ונטעו כולו חדש: פשט, רמז, דרש, סוד – הכל מנופה ומלובן. ולפנינו יחיה חזון הדורות המשומר! זהו גם חזון ביאליק: האיש, המשורר, הוגה־הדעות, המייסר, המוכיח, המנחם והבונה. שירת־חייו לא השתכנה בספר־שיריו בלבד. מכל פעליו היא רנה אלינו. בצירופי־לשונו המופלאים אינו מבטא את עצמותו בלבד. שפתי כל הדורות ששמרו על ניצוצות נשמתנו מדובבות בפיו, הסגנון ברקמת־הדורות השזור מנימי הנפש הטמירים, החי וגדל בשרשו ובגזעו להוציא ענפים למעלה ולעשות טבעות כאותות תקופות השנים בהיקף הגזע, – השורש והגזע האלה הם השומרים על זכרון האומה שלא ימחה. יחיד המאבד מחמת מחלה את כוח־זכרונו יהיה אובד־דרך ואובד־עצה. עם כי יאבד את זכרונו יהיה תועה־נודד נצחי. בבריאה שהמשורר ברא, ביצירותיו המקוריות וברוחו החופף על מפעל כינוסי פזורי־רוחנו, חתום ומקופל זכרון האומה, אשר בהשיבו לנו אבדת העבר יצוה עלינו את ברכת־החיים לעתיד…

השיר “יהיה חלקי עמכם” הוא זר שנקלע בידי המשורר לענדו על מצח “אמני־השתיקה היפה וכהני דממת אלהים”. הוא נקלע כאילו בשביל המשורר עצמו. הוא אמן בשתיקתו היפה לא פחות מאשר בדיבורו השגיב. האמת הגדולה והבלתי פגומה המנצחת על שירתו נצחה גם על שתיקתו – האמת האָמנותית יותר מאשר האמת הנבואית. במחסומים ובלמים פנימיים עצומים, הוא מוגן ומחוסן בפני יצר הכתיבה, המחושבת לרגלי שיגרת האמנות, בהניאם אותו מצאת מגדר השתיקה, ככוחות המתפרצים בסערה המצווים עליו את הדיבור. שערי־השירה כאילו ננעלים בפניו מעצמם ואינם נפתחים בלתי בעבור עליהם רוח ממרומים. רוח־קודש מן המוכן, גנוז כחשמל בסוללות ובמצברים ונשאב לכל עת־מצוא במתיחת חוטים, אין לפניו. בכל ספר־שיריו אין אף שיר אחד שנכתב על־פי “אנרציה עילאית”, בלי השראה לשמו, ולכן אין בנמצא אף שיר חסר־דם אחד. המעלות והמורדות בספר־שיריו הן מאלה הטבועים ברוח־אנוש המכה גלים שונים, ארוכים וקצרים גבוהים ונמוכים. אך רוח אמת עליונה מרחפת על כולם, האמת שבנצח־הטבע; ולכן אנו נשאים בסערת־גליו עד כדי שכחה עצמית ומפקידים את רוחנו להנאתנו באהבה רבה על גליו השקטים. גלי־רמיה מאלה הנחרשים במגע מטה־קוסמים בוחש לא יראו ולא ימצאו בגבולותיו; לאלה שגינוהו בשם “שר־המסכים” ענה המשורר: אבל איני שר־האופים!…

שתיקתו גופה לא ארכה יותר מאשר ההפסקות הטבעיות הקצובות כנשימת־רווחה בין משבר־גל אחד למשנהו. סתם אלם־לשעה לא היה מעודו; אך המעריצים המיחלים למוצא־פיו ברגנם על שתיקתו היו חרשים־לשעה. לא האזינו לרננת אותה שירת־הדממה שבשעות ההפסקות הממושכות המדומות. אותם החרישה תפיסתם המוטעית בבואם למיין את השירה לשירת־היחיד ולשירת־הרבים. הנושאים היו נותנים את סימני המיון המובהקים. “בעיר ההרגה”, “אכן חציר העם”, “מתי־מדבר” נמנו על השירה הלאומית או שירת־הרבים. “אחרי־מותי”, “איך”, “הכניסיני” על שירת־היחיד. “צנח לו זלזל” נחשב כשיר בינים, מעין “שירת־הספר” – החונה על קו־התחום, בהיותו ניתן על־פי רמז־תוכו להתפרש כמכוון לכנסת־ישראל. כל השירים הקטנים, שירי־עם, שירי־ילדים, אגדות מני קדם לא הובאו בחשבון הדיבור. המעריצים הרגישו את רוח משוררם רק “ברעש” ולא ב"דממה הדקה"; כגמול בעד כתר־השירה שעטרו בו את ראשו דרשו טבין ותקילין. “האוצר הלאומי” לא רצה לקבל מהמשורר לפרעון שטר־חובו אלא מטבעות אברהם אבינו בסמל לאומי, מובהק ושריר! שירי־חול לא עברו לסוחר. וככה מזמן לזמן רגנו המעריצים: למה עזבתנו!

הטעות היא במיון. שירת־היחיד ושירת־הרבים אינן נקבעות על־פי התוך הלאומי; כוח־האיתנים העצור בשירה הוא הקובע את תכונתה; כוח־הקרינה וההקרנה היא המוציאה מתחומי היחיד ועושה לקנין רבים. “בעיר ההריגה” בידי משורר בינוני ישאר שיר־היחיד. ו"איך" – ודוי־אהבה רגיל – הוא שירת־הרבים. הרבה שירי־יין, חולין שבחולין, היו לשירים לאומיים, ועוד למעלה מזה: שירים אנושיים. ב"ראיתיכם בקוצר ידכם" ראו מעין גילוי־חזון. ב"אבי" שיר חזק סתם. אף־על־פי־כן “אבי” הוא שיר־רבים יותר מ"ראיתיכם". כי “אבי” אינו אבי המשורר בלבד; אבי כולנו הוא; כיוּבל אבי תופש כנור ועוגב וכתובל־קין אבי לוטש ברזל ונחושת כן הוא אבי נושאי מטה־הנדודים; אבי כל הגולים, אחד היושבים בבתי־מרזח ומתעלים מהטומאה לספירות־הקדושה בהשקיעם את רוחם בתורה, ואחד השקועים בבתי־מדרש בתורה ומהרהרים הרהורי חטא. אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו בגולה. בשעת העליה היה רכב־אש. בשעת העמידה היה דומה לסוסתי ברכבי פרעה. בשעת הירידה – לסוסת מנדלי. שירת הרבים היא זו המגלגלת את מדותיה על כולנו, אם כי הוא שואבת מהגיגי היחיד. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה, בהקסימה לעינינו את משחקי צבעיה, היא שרה לה שירת־היחיד. אך כל רואה נלכד לפי דרכו ברשתות־קסמיה ורואה מהרהורי־לבו ומתעתועי־דמיונו. האחד יראה בצעיפי העננים ארי־רובץ, השני גמל פורח, השלישי סירה שטה, הרביעי דבירי־אש. אף אחת מהתמונות האלה אינן קיימות, וכל אחת ישנה. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה משירת יחיד שירת־רבים.

שירת ביאליק היא כולה שירת־רבים; אין שיר־יחיד בגבולותיו, היא בעצם כולה לירית ביסודותיה – ואף שירת־הזעם ואמרות התוכחה. הרגש הוא לכאורה מעין נשמה ערטילאית, אינו ניתן לתיאור ומכל־שכן לגילוף; השתפכות־הנפש! אולם תחת לחץ הרבה אתמוספירות אף אדים יהפכו למוצקים. ותחת פטיש המשורר גם ההרגשות כאילו עוברות מהויה להויה – מרוח למוצק. מגוּלפות תתגלגלנה עלינו ההרגשות בכלי־מבען המיוחדים. אין המשורר הקובע את כוונותיו; פקעה זכות־בעלותו על יצירותיו. כל אחד יוכל לראות בהן מרטטי־נפשו ומחזיונות־רוחו. כל בטוי לירי בשירת ביאליק – סמל; כל פרט – כלל. הגוּלגולת הערופה הצפה כאילו מעל ראש “אבי” על פני אדי הבלי בית־המרזח היא איומה בסמל הלאומי שבה. ככל שירה אדירה היא אנושית על־פי תוכה ועצמת־אונה. רק מפני יחוד־הרגשתנו תחת מועקת־דורות ומחמת יחוד סמלינו ועצמת צבעינו אינה פורצת שירה זו בכמה מערכות־חיים את גדרינו הלאומיים…

הניב אינו עוד עצם הכוח, אך סימנו: הכוח העצור, מד־המרץ הגנוז. הלבה המתפרצת מהר־געש אינה עצם הכוח, כי אם רק מראה על כוחות־האיתנים העצורים פנימה במעמקים. באין גילוי־ניב מבחוץ – אין אש מבפנים. כוח־מחשבה וכוח בטוי יראו בעיני רבים כשתי מערכות, כאשר יראו להם חומר ורוח. זוהי טעות התפיסה. כוח ביטוי מקורי הנהו אות לכוח מחשבה מקורית. אין להפריד את אמן־הצורה מהוגה־הדעות. הר־געש כבוי אינו יורק אש, ואפילו אינו מעשן. הויזוב ער, הויזוב בוער בשלהבתו, – ועוד יותר בוער הוא במעמקיו…

תל־אביב, שבט תרצ"ג

בן ששים ואחת בשנים כבן שלושים לכוח נאסף חיים נחמן ביאליק. לא יאמן כי תתואר דומית־מות בשדמות אשדות־בראשית…

ספר הדורות לעם ישראל כאילו הוצא מגניזתו לתקופה קצרה והתהלך חי אתנו. באותיות מאירות־עינים וחודרות לבבות היו נפתחים לנו דפיו מזמן לזמן. ביתרון אונים חידשו דפים בלים את נעוריהם. במשנה בהירות הופיעו הנגלות. האותיות היו למראות, והסתומות לברורות. צער דורות נשכחים לבש חרדות־הזמן, ותקוות עתיקות־ימים היו לתקוות דורות באים. בינת ישישים עוברים ובטלים התקרבה לשכל בן־הדור, וטעם זקנים נעשה ערב לחיכו. החכמה האירה את חזון הדמיון אף העמיקה אותו; והחזון נישא ורומם במעופו את דבר־החכמה. רק למשורר ורואה ניתן הכוח ממרומים לגולל ברוחו את האבנים הכבדות מעל הבארות העמוקות, שחפרוהון בכל דור ודור שרי האומה וכרוהון נדיבי־העם, ולפתחן לכל צמא…

כתביו אצרו בתוכם אך מעט מזעיר ממעינות־רוחו העזים. האמן פגר במלאכת־המחשבת אחרי ההוגה הסוער, בבואו להעלות את הגיגיו על הכתב; הם לא מצאו את תיקונם בצורות־הבטוי המתהלכות; אך בהגותו את מחשבותיו בעל־פה לא הכיר בסכרים שהוצבו ברוח האמן. דרך אפיקים רבים ומוצאים שונים התפרצו המעינות לכל מגע עם כל הנפגש לו במקרה. והוא הגה בעל־פה, ביחידות ובצבור, בלחש ובקול, לפי ארחו ותכונתו, ללא הסתגלות להשגת איש שיחתו וכושר־תפיסתו. וכל הבא אליו ריקם יצא באיזה רכוש. המעמיקים דלו פניני מחשבה. סתם מקשיבים רוחם התרוממה ודעתם התרחבה נוכח הקצף העליון הרותח במשחק גוונים כה יפה להפליא ובעתרת צבעים כה עזה…

מפיו דברה אלינו תמיד הגבורה שבדורות, אחת בשיחות־חולין ואחת בשיחות־תורה. הכל לבש צורת סמל לתקומת אומה חורגת מחרצובות־ברזל, גם בדברים הנוגעים לכאורה לרשות־היחיד בדאגות־השעה ובשמחות יום־יום. אחרי מחלת שכחה ממושכה בתקופות דורות קם לאיתנו זכרון־האומה. האחרית מצאה את הראשית. בכל כובד שלשלת דורותיו ירד על כולנו ברוח שפתיו העבר, והכביד את עולו גם על אנשי־המחר הבאים מתמול. נתלתה השמש גם על עתיקי מאמש…

ליסודו שב ספר־הדורות בהאלמו, הוא נגנז בארון המובא אשר סגר בתוכו את ביאליק, ואתו ירד אלי קבר.

יושבי תל־אביב שהיו רגילים להמצא במחיצת ביאליק התרגלו אולי ברבות הימים להעדרו מתוך שגרת אבלות וכאב. אך מבקריה מהחוץ בהפסקות ממושכות טרם נכנעו לגזר דין זה. בשוטטם בחוצות, בהתערבם בעצרות־עם, בהזדמנם במסבות רעים עוד יחפשוהו; בסורם לביתו יחכו לו בבוששו לבוא. המקום הזה ומשברי גלי־הים כאילו מלוכדים במראה אחד, ויורדים הם כרוכים ובלתי נפרדים בשדה הראיה ובכוח הדמיון. וככה באשר נפנה ובאשר נצעד בתחום תל־אביב כאילו קולו נישא על גלי האויר; ובמעמקים ישוע כאילו הקול המתהלך בלבנו פנימה, עצור ומחריד, ביאליק איך?….

עוד מעט, נדמה לאחד מאלה, תנוח היד הכבדה והמלטפת על שכמך. במאור חכמה ישחקו לך פניו, ובשובבות ילדות יטלטלך טלטלת־גבר. בשאלת חכם יפתח, במסכת זרה לו, מסכת־עיון או מעשה. כתלמיד מקשיב יעמיק חקור; על המצח הגבוה ימשכו התלמים; דולקות העינים, “מטה המוניטין” יעבור מידו האחת לשניה אגב התלהבות. והנה הבקיע הברק. אכן נמצא החוט הניתק במסכת הדורות; בפקעת הדורות שנמסרה לו למשמרת יחפש לו, לחוט הניתק, את בן־זוגו. והנה קשר בקשר הדורות את החוטים המנותקים בסמיכות הפרשיות, – זו הנמסרת לו מפי איש שיחו וזו העולה בזכרונו מדפים בלים ונשכחים; הנה מתחברים הם: העבר הקדום, ההווה החולף והעתיד הרחוק; הנה מתחילה אריגת היריעה, הרחבה, הקרובה והרחוקה־רחוקה. כהרף עין הנך שזור ורקום ברקמת פלאים נוהרת בעתרת צבעים ובשפעת רעיונות ובהדרת מראות. בהיסח הדעת מלוכד הנך בשלשלת הדורות כבתוך מצודה. דומם, נדהם ומופתע תקשיב לשיחות אגב־אורחא דולקות בברקי חכמה. כל ערך עצמך כאילו מוטל על כפות המאזנים, מאזני הדורות, עולה ויורד. הנה כי כן אינך מגלה כלל רזי בראשית, אינך אפילו מחדש דבר; אינך אלא ממשיך חוט שניתק בשלשלת הדורות. ערכך נופל בעיניך כיחיד, אך לובש אתה גאות כבן לעם. אינך בן־תמול או בן שלשום, כי אם בן־דורות, חוטר מגזע עתיק, נצר משורש קדומים שעמד בגידולו וחידש את נעוריו. אתה שב למקור מוצאך, ממשיך לטוות ולארוג, ואחרים יתחילו במקום שתפסיק אתה. אף גלות ארוכה במוראיה לא השמידה את שרידי הגזע הרגנרטיביים. כי גם בה “מכל וכל נובעים חיים אין קץ, אתה תפרח בציץ או תרוקם בעץ!”…

אך שעה קלה יעודה למזדמן אתו ביחידות במחיצתו. ארוכה היא מחיצה זו, רחבה ומטולטלת. רובי שיחותיו הם בציבור. באשר־ימצא: בביתו, בלכתו ובעמדו נתקהלו קהילות מסביבו. רבים משכימים לפתחו, רבים שוחרי דברו מכל השכבות ומכל הזרמים ומכל המעמדות. מעגל רב־גוונים ורב־ראשים יסגר מסביבו, – מבתי מדרשות שונים, ממקצועות־מחשבה ומרשויות־מעשה שונים. התורה חוזרת על אכסניה שלה לכל הרדיוסים. אותם גילויי־הרזים במציאת החוט המנותק, אותה רקמת הפלאים מפקעת הדורות; היריעה עוטפת לא ספירה אחת כי אם הרבה הרבה שונות ונבדלות; היא נרקמת בכל ספירת החזון, תחומי החקירה ומערכות העשיה, ומשיבה יצרים לראשית מוצאם וצור מחצבתם.

הוא היה יחיד בדורו בחיבורו לצור המחצבת במלוא החיבור וביושר החיבור ללא כל שורש מדולדל וללא כל חציצה. היה גודל בשירתו, בצלילות שבפרוזה שלו, בפשטות הליכותיו, בנועם שיחותיו, וביקר מדותיו. אך עיקר גדולתו בשלימות עצמותו היהודית, ללא כל פילוג בין יהודי ואדם, וללא כל יחוד תחומים לכל אחד מהם באהלם ובצאתם. עצמות זו היתה המקור, שממנו נתמשכו כל צנורות השפע; שלימות זו שניתן לה כוח בטוי, כה עצום בצורות כה רבות. הוא היה היחיד בדורו שהתואר גדול הולם אותו בהיותו נמדד גם במידות עולם, ולא במידת הזרת שלנו. גדלו בכוח היה פי כמה מאשר גדלו בפועל בחזון ובמעשה. מעצורי חוץ הם שהניאוהו להגיע לגודל אוניברסאלי, כפי שהיה מיועד לפי הכוחות הנטויים בחובו מהטבע. אך זרעים מארזי לבנון או זרעים מאדירי היער הנופלים על קרקע לא להם ואינם מגיעים לשיעור קומתם הטבעי מאום לא יגרע מגדלם האמיתי…

הוא היווה בעצמו את הטיפוס של “האחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. מעצמיות ישותו רקם את הלבוש, בפסקו פסוק זה. בתשובה שלמה ללא כל תערובת שב למקור ונטמע בתוכו. כקדמון וכבן־דורו הופיע במזיגה אחת, כפרי גידול ממושך בתרכובת אורגנית, ולא כתוצאת צירופים מכניים. בהירה היתה עינו ומישור היה מוחו, כאילו אלפי שנות גלות לא הקימו מחיצות. אספקלריה כולה צרופה מעצמה ולא מצורפה בחישובי החיאה, כאילו יצאה ישר מבית היוצר לרוח האומה, – בית היוצר החפשי מכל חרצובות; כאילו נתקיים בסגנונו והויתו ההמשך הטבעי לחזון ונבואה, לחידות ומשלים, שיר השירים, מסתרי האגדה וחריפות ההלכה. אנו עודנו רואים את עצמנו מבעד אספקלריות זרות או מעורבות. והוא היה רואה מראות תבל דרך אספקלרית הדורות הבהירה שלנו.

על תלמי לבבו לא גדלו כלאים, ולכן לא היה שעטנז בלבושו; ברוחו לא היו קרעים, ולכן לא היו טלאים בסגנונו. כצב ושריונו כן האדם השלם וסגנונו: עצם מעצמו ובשר מבשרו. רוחות חוץ השפיעו עליו, אך לא נרקמו בו כגידול זר, ולא שוקעו בהויתו כגוף זר, וצבעי חוץ לא חיפו את צבעיו הוא. בכל הנימין התחבר לגופי המחשבה המקורית ולדרכי ההגיון המקורי, לאפני תפיסה, לראית דברים, להרגשת דברים המיוחדים למגוּדל בתוך סביבת חירות; ובפקעת הדורות מצא את החוטים המנותקים מלבוש המקור; וככה התוך והלבוש כאחד מצאו את מלוא תיקונם בהתמשכם שניהם מהנקודה שבה נפסקה רקמת המקור.

הוא היה השלם בין הוגי ההגות שבראשונים לגאולה; מימי חתימת כתבי הקודש והמשנה לא קם כמותו בשלימות הסגנון על בחינותיו הרבות. אף רבי יהודה הלוי ובן גבירול מפולגים בתחומי המחשבה ואף בשירה גופה. הרמב"ם, אביר הסגנון באהבת־הבורא, היה כאילו רפה־אונים במציאת הבטוי בשפתו להשגת הבורא. פילוג־הרוח לאנכי במזרח ולבי במערב לא חל בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקו אתנוגרפי, ואף בכל מערכות הרוח. היד החזקה, כתר מלכות, שיר־היחוד גדלו בתוך ובלבוש עם אריגם הטבעי בשלימות המשכם ללא כל הפסקות. שירת הטבע, שירת האהבה פסקו מגדול ולבשו לבוש זר. ולבוש זה היה מעין מעשה תשבץ מסמא, אך לא נארג ונשתזר מתוכו: “מכתב יהודה, והגות עבר, ועל משקל בני עפר ואפר”. שבויה היתה הרוח בחבל־ערב, וכלי־מבטאו בכבלי ערב. ואף יהודה השני התפלג ליהודי באהלו ולאדם בצאתו. ודוקא היהודי דיבר צחות ושגיבות, והאדם היה כבד־פה כאשר ניסה להביע “כאדם” באהבה ובטבע את מערכי לבו. ובלי יל"ג אין ביאליק. הראשון הוא הגשר לשני.

יחוד־הסגנון של ביאליק הוא בעצמותו, ולא בנוסחו; שרירה וקיימת אחדות הסגנון, אך אין אחדות־הנוסח, באשר משתנה הוא ונקבע לפי הנושא, הענין והמקצוע. העצמות מתבטאה באדירות הריתמוס, במוסיקה הנמרצה והרכה כאחת שבשירתו, בברזל־ההגיון ובחיתוך־האברים שבפרקי הפּרוזה. כל לבוש הולם את גופו, שמתוכו הוא רקום ללא תשבץ וללא לקט. הוא פסק את פסוקיו לפי הענין ונראים כאילו לקוחים הם מכתבי קדם. חידושיו וצירופיו נראים כאילו מלוקטים הם ממדרש נעלם, אך נוצרו בבית היוצר שלו, לוקחו מ"מדרש ביאליק". לפי רובדי הספירות היה נקבע נוסח הלבוש; כל ספירה לפי גבהה ומזג־אוירה מצריכה לבוש אחר. בהתעטף עליו נפשו ירדו עלינו פסוקי־תהלים, בזעפו ירעים תוכחות־נבואה חוצבות־להבות; בטוב לבו עליו נאזין למשלי קדם וחידות ומשלים; בשקלא וטריה נרגיש את עצמנו כאילו בישיבת רבי יהודה הנשיא, אך בכל ומכל נשמע את ביאליק בסגנונו ובפסוקי־עצמו: הקול קולו. בלהט המזרח ישיר את שירי החורף, ועל שלגי עולמים וקרחוני־עד פרושה שלמת־האש של בן־המדבר. נוסח התנ"ך ונוסח המשנה אינם טבועים בהבדלי תקופות בעיקר, כי אם בהבדלי ענינים ומקצועות. בכתבי הקודש גופם ישתנה הסגנון לפי הענין, – הלבוש לפי הגוף – גוף הגות או גוף־הלכה. ובמשנה יתדפק פתאום ריתמוס תנכי. לפי טבע הדברים דורשי מקראות ומחברי מקראות מנסחים בשני סגנונים. סגנון הדורות המקובץ על רבוי סגנוניו לפי הענינים ספר חתום לפנינו. ספרים חיצונים שנגנזו – ניכרת סגנונם. אנו יודעים ישעיהו בזעמו וירמיהו בקוננו. איך היו שיחות חולין שלהם איננו יודעים. אף נביא וחוזה אינו מנבא במשך ימימה שלמה, ובן תמותה, בן שאר רוח, נביא הוא לשעה, ואין לך שעה שאין לה סגנון משלה.

נתיבו היה, לכאורה, נתיב־היחיד: נתיב משורר איש־הרוח בלבד. לא היה חלקו בין מושכי משך־הזרע והעומדים ליד הסדן; לא בין מניעי גלגלי העשיה ולא ליד הגה קברניטים; ולא בין חוקרי תעלומות הטבע ודבּרי המדע. אך לכולם היה מצפן נעלם בבקשם דרכי־בטוי במקורם, בחפשם את השבילים הנעלמים לראשי העינות שלנו ונתיבות חייהם האבודים בתוהו לא דרך. בקוים שונים הנחה את כל שוחריו למקורם; במישרין או בעקיפין האיר לכל אחד את נתיבו. הוא היה שר־התחבורה במסילות־רוחנו המשובשות, מקומם את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה, זכרון האומה.

אף לרגע בחייו לא ידע סילוק שכינה. בצורות שונות התגלתה שירתו: בעירומה ובצעיפי מדוחים. החכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו, השירה במעופה הסתתרה בחכמתו. כל מסה, כל מחקר, כל דרשה, כל שיחת־אגב יצאו שקולים במשקל השירה, וגם בהיותם נראים קפואים מבחוץ היו לוהטים מבפנים, כל מפעל הכינוס הוא מעשה שירה; בנוי הוא בחומר המשמעת של בעלי הלכה, אך בעוז הדמיון של בעלי אגדה, ובחוש האמנות של האדריכל. לו היתה שיטה פילוסופית משלו בארחות חייו, מורה נבוכים וכוזרי משלו. שגיבות שירתו המסה כל יסוד זר המוציא פילוסופיה מקורית מידי פשוטה. לפילוסופיה הנבואית היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה. כל חזיונות הנבואה ותורת המידות של חכמים נובעים ממקורות פילוסופיה. אך מפני פשטות סמלי־הבטוי נראית היא כאילו אינה קיימת. מראה ישנה נושנה. מעין זך נראה שטוח גם בהיותו עמוק. מעין דלוח נראה עמוק גם בהיותו שטוח. יסודות זרים מדליחים את המקור ומתעתעים את עיני המסתכלים לתוכו.

בשירתו אין שירת־יחיד ושירת־הרבים. גם השירה השואבת מהגיגי־ היחיד היא שירת רבים, כשהיא מגלגלת את מידותיה על הרבים. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה תשיר את שירת היחוד שלה. אך כל אחד לפי ארחו נלכד ברשתות קסמיה. האחד יראה בצעיפי העננים ארי רובץ, השני גמל פורח, השלישי עדר צאן, הרביעי סירה שטה, החמישי דבירי־אש. אף אחד מהמראות אינו במציאות וכל אחד שריר וקיים. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה את שירת היחיד לשירת הציבור ורשות היחיד לרשות הרבים.

לו לא היתה רשות יחיד בחייו כאשר לא היתה בשירתו. ביתו היה פתוח לכל כלבבו הרחב. ספר התורה לא מש מעינו, ולא פסק מהרביץ תורה. בשבתו ובקומו, בלכתו ובצאתו נמצא בית מדרשו אתו. לא נהג ב"רביות" ולא התהדר בעממיות. לא השח את גבו להפגין את כובד המשא העמוס עליו, אך נשא את משא העם ומשא יחידים בכל הכובד ללא הפסק וללא תלונה. באהבה נשא את היסורים, בענוה בשתיקה ובחכמה. היה מכתת את רגליו מבית לבית לבוא לעזרת יחידים בחומר וברוח. קשובות היו אזניו לכל מר־נפש וקשי־יום. לא שקל בפלס את יוקר זמנו ולא הניח על כפות המאזנים שכר שיר כנגד הפסד שיחות חולין. האם פזר הוא את הונו? בכל ומכל נובעים חיים אין קץ. מי תכן דרך הרוח: גרעינים מפוזרים ברוח עלולים להצמיח אדירים שלא יעלו בזרעים מחושבים ומכוונים מראש…

מנחם־אב תרצ"ה

¹

אילו היינו באים אל המנוחה והנחלה בזמן המיוחל אזי ברנר היה מתהלך אתנו כיום הזה. במלוא־כחו ובעצם גבורת יצירתו נגדע. הוא היה בריא בגופו ושלם ברוחו גם בהיותו נשׂוא־מכאובים. יסורי־רוחו וקרעי־נפשו היו אותות־חיותו וקצב דופקו.

באזכרת נערצים הנאספים בקצם תרחף נגד עינינו דמותם בשיעור־קומתה המלא. כי ילקח מאתנו אחד הדגולים בדמי־גידולו עלינו לצרף בכוח דמיוננו שנה שנה מדות וערכין לקומתו הקבועה בזכרוננו. בכל תקופה תוספת גידוּל, ואף שנוּי קלסתר. מה דמות נערוך לברנר, לאיזו מדרגה היה מגיע במעלות היצירה; ובתכונת־גידוּלו היו גנוזים כחות מיוחדי־מהירות, מיוחדי־עיצוב ומיוחדי־גלגלולים.

בני גילו החיים ויוצרים אתנו אינם נותנים לנו את האספקלריה, לא השווים אתו במעלה ולא השונים ממנו. את דמותו, את עצמוּתו, את יחוּדו אינה קובעת מעלת־הכשרון. מהותו האמנותית אינה ממצה את מבוע חייו. במרכז ישוּתו לא התבלט כתר־הסופרים כי אם עטרת־הקוצים. אצל רוב הסופרים האישיוּת משמשת את האמן, אצל ברנר האמן על כל כליו המגוונים שמש את האישיות.

כאמן רב־אוֹנים היה כלו עינים לתפוס חזיונות סמויים, כלו אוזן להקשיב רחש רוחות תעלומות, כלו חושים לקלוט קולות־דממה. אך לא היה כנור מתנגן מאליו לכל רוח נוגעת במיתריו. כלי־התרשמותו לא נפתחו לכל מראה ולכל תמונה, לא רטטו לכל המיה. החויה העצומה היא היתה הפותחת והיא היתה המקליטה. והחויה גופה לא היתה טבועה ברטט האמן כי אם בחרדת הלב הגדולה לגורל־אנוש ולחשבון־עולם.

לו היתה חויה ממושכת אחת כאורך־חייו: צער־עולם. כאב אחד צרב כאש עצורה בעצמותיו, – כאב־הרבים. כאבו לא היה לשיעורין ולסירוגין, ולא בקפיצות מכאב לארוּכה. חיפוש נתיבות־עולם היה לחם חוּקו ומנת־חלקו יומם ולילה ללא חליפות ותמורה; דרוּך־מנוחה ללא החלפת־כוח. כנוגע בדבר חיפש, ולא כפילוסוף מסתכל מן הצד או צופה ממרום. בכל המית־הלב חיפש ולא בקוֹר־השכל בלבד. ואת פתרוניו המעטים לשאלות הרבות שהשתרגו עליו היה מוצא לא בארחות אתערוּתא־דברקים כי אם בחבלי־לידה קשים. הוא היה המתמיד בסבל והגבור בכוח־הסבל.

אסירות־הענוּת היתה הכוח ההודף ביצירתו, וכיסופי הפדות – הכוח המפרה. כלים רבים שמשו לו גם בהבלטת החידות וגם בחיפוש הפתרונים. המספר, המבקר, הפובליציסטן, הפליטוניסטן, רושם הרשימות החטופות כולם במדרגה אחת, והוארו באור אחד וניזונו ממקור אחד. למסכת הרחבה היתה תשוקתו, אך לא פרש מהזוטות, ובאשר נגע התגלה במדה שוה עוז־רוחו. אין מקריוּת בנושאי יצירותיו ובבחירת החומר; מוסר־ההשכל הטמיר בגלויי החיים היה אספקלרית־הבוחן בחושו ומכשיר הבירור. הוא היה המוכיח בשער בספירות האמנות הטהורה, אך החזיונות שהוצגו לראוה לתכלית זו הובלטו בצורתם כהויתם ללא כחל וללא שרק וללא פרכוּס. לא הידר פני אוהבים, לא העכיר שנואים, לא יישר במגמה ולא סילף בכיוון, לא הפריז באורות ולא הגדיש בצללים. מדות האמן היו מדותיו, ואמת האמן היה חותמו. אך כלי־האמן נענו בעיקר רק לאותם גילויי־החיים המלמדים להשכּיל, והגיבו רק לחזיונות כאלה העלולים בכנות צירופי אורותיהם וצלליהם לשמש מגמה עליונה ותכלית רוממה, ונתפסו ונתאחזו רק אותם גרעיני המציאות לאמיתותה העלולים להחריד לבבות ולמסוך בתמציותיהם נטפי־נחמה בכוס־היגונים. ממראות־החיים הממשיים באמנוּת הצירוף האינטוּאיטיבי הנאמן קם בלי משים לפי דרכו מוסר־ההשכל הנעלה.

כמנהגו בחיי יום יום כן היה מנהגו ביצירותיו. פשוט היה לבושו, ואף מרושל למראית־עין. לא דבק בו מאום מיפוי וקישוט, לא גוּנב בתוכו שמץ מלהטי המשחק בצבעים. שחור־לבן היה צבעו. נזיר היה בחייו, חמוּר בהלכות חיים וקפדן, מסתפק במועט. אמצעי בטוי פשוטים, אך חותכים וגוזרים. פשוטים ללא ליטוש וללא הרמוניה יתרה בחיתוך־האברים, אך בולטים בעצמיות אופים וניכּרים במקוריות מחצבתם כאותו עמוד־הכתיבה שעליו הריק את טובו, – עמוד בית המדרש הישן מיוּעד כאחד לתורה ולתפלה. הכאב בעירוּמו זועק, ולמה להלבישו מחלצות?

סגנונו בכוח הבטוי, בצורת הבניה ובתיאור־המראות הנראה כמרושל, כאילו הועלה על הניר כלאחר־יד, נולד ברב עצב אחרי חבלי־לידה קשים. עוד מראשיתו התגלה כסגנון־איתנים, עצמאי בבטוי, מקורי בנוסח, מזעזע בצירופיו. מדעת ובכוונה היה דש בחטאי דקדוק, לפעמים גם לתיאבון ולהכעיס. בפני חומר הבקורת של מדקדקים קפדנים לא היה עומד, ומוראם לא היה עליו. ליד ראשי־עינות השפה עמד, ולכן העז לשבור על המבוע כדי מדקדקים. אמן פורץ גדרים, ובעצם פרצותיו קובע הוא גדרי־דקדוק חדשים שלא שערום ראשונים עד אשר קמים פורצי גדר חדשים מקרב האמנים האמוּנים עלי המקורות הקדומים. העקירה היתה בתכונתו וקולות־משבריה מתהלכים בשטיו ובין שטיו, אך היא באה בכונת־בנין. בחימה, בכאב, ביסורים נעקרות אבני־בנינו; ובסערה פנימית ערוכים ומסודרים נדבכיה בגופי המבנה. לא אבני גזית, לא קוים ישרים, לא צורות מעוּגלות סימטריות. גושי אבני־גויל של בליטות וששערוריות שרוח העקירה נושם בהם. זעזועי העקירה טבועים בהם וקצב רישומיה חרות בהם. “והעמק – עד היום הזה עומד וקיים הוא באותה עירה – הרי זה היה והוה משכּן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי פה זכר אזכרנו. חי חי נצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקולקלת, אשר רפש בצתה לא ייבש לעולם, בתי חרבותיה לא יתישרו נצח ומפולת גגותיה לא תבנה ולא תכונן. המק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתגלגלו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת אוירו מהשחיר את הנשמה”. זהו סגנון נעוריו בצורה וכונן אשוריו בתוכו המאיר. זהו גם סגנון הבניה והגזרה שלו באדריכלות הספור – התפרצות־הנפש של האמן מגדרי מלאכת המחשבת. ואכן גם בצורות המצטיירות בהתמלטות גצים מתחת הלמות הפטיש טבועה האמנות, אם כי נעדרת היא הסימטריה שבמלאכת־המחשבת.

אהבת־חייו היתה הספרות. הוא בער באהבה זו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הוא שש לקראת כל גילוי כשרון כלקראת גילוי פדות. לא ראה את הספרות עליונה על המעשה ובנושאיה בני־מרום. הוא העריצה כחלק מהיצירה. הוא העריץ את עולם העשיה, והעריץ בין בני אומנותו את מעריצי המעשה בהגותם ובתפיסתם את חוש המעשה. ולכן לילינבלום ולא אחד־העם היה לו סופר־המופת כהוגה הגוּת־התקומה ואיש־המופת בדבקוּתו אף בקטנות שבמעשה. ולכן נכסף לראות את הספרות כאבר מן החי, מעוּרה בחיים, מודרכה מהם ומדריכה אותם, בתוך מערכותיהם והתאבקויותיהם, ולא כמראה מן החוץ המשקפת אותם ממרחק או ממרום. הוא היה מצפון הספרות בעמידה על המשמר. בהכאיבו כאב, בהוכיחו היה מעוּנה ומיוּסר. לא קנתר מתוך זחיחות־דעת; לא הקניט מתוך יהירות. חולשותיו, שגגותיו, זדונו, נוּעו ונוּדו בתחומי דעות – הסבל צרפם, הסבל ליוום. רוחב־לב ורוחב־דעת היו בני־לויתו בביקורת ובעריכה. כל אחד נמדד באמת־מדתו הוא, ונבחן לפי העצמות הטבועה בו. כבשפה כבצורת הבניה לא הטיל על אחרים את סגנונו; ובאמונה ובדעות לא כפה את רוחו, טעמו, נטיותיו, גזרותיו, חומרותיו, נזירוּתו ופרישוּתו. לא נסה לעצב פרחי־סופרים בדפוסיו ובנוסחאותיו. אדרבה היה שומר עליהם מחמת השפעת רוחות חוץ, שלא יבעטו ארחותיהם המיוחדים להם מהטבע, ובהדרכתו נשאר נאמן לטבעם בחוש ההבחנה הדק המיוחד לו. השוֹבע היה הדבר האחד שהיה לו לפיגול ושהעמיד מחיצה עבה במגעו ובמשאו עם החוץ. ולא השובע כשהוא לעצמו, כי אם מדוּשני־השובע, שאנני־העולם, מרוּצי־העונג. כל יצירה נושאת בחוּבה כאב עצור הצהילה את רוחו גם בהיותה מחופה מחלצות־פאר ולבושי־צבעונין. כל דרוך־מנוחה, כל חוסר־מרגוע היה אהוב עליו בכל לבוש שהופיע. הלב הפועם היה נערץ עליו גם מתחת לכתנת־משי ונדוד־השינה גם אם משכבו היה מצע רך. רחמנא לבא בעי – זהו הנימוק המניע וכוח־המניע. סגנון־התפלה, נעימת המית־הלב, קצב הדיבור, – אלה הם דברים מסורים לטעמו ורוחו של כל סופר כחלק מעצמוּתו המיועדת לו מהטבע. ספרות היא חטיבה מהטבע, גן אקלום של גיוון פרחים ופירות. אין לבקר את הארז על אשר אין בו מזקיפות התומר ומצל האלון ומפריחת המגנוליה; ואת התאנה על אשר אין בה מאריכות ימיו של הזית ומירק־התמיד של החרוב ומפריחת לובן־השלג של השקד. חסרון האחד הוא יתרונו של השני. ספרות אינה עדר הקצובות העולה מן הרחצה שכולן מתאימות בצאתן מתחת מספרי־הגז. ומערכת אינה בית הגיזה. תעודת המבקר היא בהעמדה על ה"מה" שיש ולא על ה"מה" שאין. בפני אספקלריה עקוּמה כזאת היו יוצאים גם גאוני הספרות רצוּצים ושבורים.

עצב דק הליט את פניו, אך לא הלבישם קדרות; תוגה כבושה היתה נסוכה בכל הליכותיו, אך לא העטתה עליהן זעף. ההומור הטבוע בתכונתו רככם; בדיחת־דעתו שהיתה בת־לויה לכובד־ראשו זככתם; חומר־תויהם וקשי־קויהם הומתקו ומוזגו בבת־צחוקו התדירית שהיתה כאילו מתפשטת על כל פניו; היא קרנה תמיד מתחת לעננות המתקשרות עליהם ומקרינה אותן. והוא צחק מטוב־לב לחולשות אנוש כאשר לבו היה דוה על סבלותיו. איש־שיחה ואיש־רעים, אף כי לא היה מעורב עם כל הבריות; לא מפליג בדיבור, לא מדבר גבוהה ולא משתלט על בני־שיחתו. מרוכז בהקשבה כאשר היה מרוכז בהגותו. ללא חליפות בצבעים, ללא תמורות ברוחות, ללא מעברות ברשויות התנהגו חייו גם בעברו מתחום לתחום ומארץ לארץ. אחת היתה המחיצה המקיפה אותו: בצורה, במבנה, במזג־האויר; והיא עברה אתו כמו שהיא באשר הלך, ובאשר הגה, ובאשר השתקע.

רק בשעות־חדוה יוצאות מהגדר הרגיל, ברגעי הילוּלא יוצאים מן השורה היה יוצא גם הוא מגדרו, משורת־דינו ומכליו כאחד. ובעבור הכוס על המסוּבין בחבורה היה הוא מראשוני קרבנותיה. כל הסכרים היו נפרצים, כל המעינות העצורים היו נפתחים. הוא היה משתלט על ה"בימה", והשומעים היו שותים בצמא את דברי דרושיו וחידושי הלכותיו. כאחד האמנים במעשה ה"חילוק" וכאחד החריפים בתורה היה עוקר הרים וטוחנם בסברה. בגילה, ברינה, בדיצה ובחדוה, בניגוני קדמונים ואחרונים היה משמיע מעניני־דיומא את דרושיו, בוחש בקדרה אחת קודש וחול, דברי הלכה ואגדה וספרות, מקרב קיר לקיר, ומתבל דרש ופשט, רמז וסוד; וכל אחד מהמסובין שנתפס בחוג־ראיתו היה משתלב תוך כדי־דיבור לתוך המסכת הנארגת מעוּטר בפסוקים, כרוך במדרשים וכפות על חולשותיו בטעמי־נגינה. “חילוק” זה היה גולת־הכותרת של המשתה. אחרי “אפיקומן” זה לא היו עוצרים כוח הדרשן והשומעים כאחד להמשיך “סדר־החנגא”. “כשאדם מבושם אזי הנשמה שבו מדברת” – יאמר פתגם משורר. סימן שהחדוה והשמחה היו שורש נשמתו וצור־מחצבתה, והעצבות לא התעטפה עליו אלא כלבוש־חוץ ארוג מעננים עוברים הדוּפי רוחות־חוץ.

שלות־היצירה לא היתה מנת חלקו בחייו, באשר הנפשות הפועלות בתחומי־יצירתו לא ידעו שלוה, ועד אחרון־יומם לא טעמו את טעמה. הוא קבע את דמויותיהן, ארחותיהן, חייהן וגלגוליהן ברגזן, בקפצן, בתסיסותיהן וברתיחותיהן; אף על־פי עצם טבען נעדרות היו תכונת ההצטללות, סגולת ההתגבשות והוית ההרגעות. בנים לדור סמבטיון שלא היתה לו שבת, או סתם תלושים, נעים ונדים ללא תוחלת וללא תכלית, ללא נקודת־מוצא וללא נקודת־שאיפה, דור־נוד חולף שלא היתה חניה לא בגופו ולא ברוחו; ביצירות־נוד גם התבטאו חייו המקוצרים. תועה בעצמו בדרכי החיים, מחפש נתיבות חיים. תמיד במעגל־דוי: מסביב לנקודה, ממים למים, מכאן לכאן. אך היוצר לא השלים עם יצורי־רוחו: עם חיים חסרי־תכלית, ולא התפשר עם תוהו לא דרך. נפשו יצאה לשלימות, לממשות, לערכין חיוביים, להיות עם ככל העמים בגוף וברוח. ובהתקרבו לעצם הנקודה, ובעמדו כמעט ממש לידה עמד הלב הדוה מדפוק ונותקו הנימין בעצם התרקמותן למסכת־החיים החדשה, בהירת־המראה, רחבת־המדות ומבשרת־הפדות…

תל־אביב, תש"א