(מבוא למסה)
גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ
עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ
אֵי־מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ
אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ
במוצאי ראש השנה לאילנות נאסף לפני ששים ושבע שנים פרץ בן משה סמולנסקין. בן 45 היה במותו; בן עשרים ושש – בבואו להעלות את “השחר” לעמו: גי־חזיון ובמת־מלחמה. חייו הקצרים היו מופת לגבורה, מותו החטוף – סמל לגמול גבורים, על אדמת־נכר הורד אלי קבר מבשר תחית עמו, בדד ונעזב ככלות המערכה כאשר היה בראשיתה. עד רגעו האחרון האמין בנשקו, ואתו ביד גוססת יצאה נשמתו. על ערש־דוי, יחידי בהתאבקות אחרונה עם המות, נחתמו דפי “הירושה” האחרונים ברוח בהירה ובאותיות מטושטשות. אח אוהב ידע לפענח את אותיות־המות ולהעלות מתוכן את רוח־החיים, אח ללידה ולצרה, בן־לויה נאמן להרבה תלאות ולמעט נחמות.
מימי עלומיו עד אחרון־יומו בער כולו באש־התמיד! בכל גלגולי חייו בער: בהיותו תועה בדרכי החיים ובהיותו אור לתועים. לא ידע שבתון לא ראה נחת, אף לא חפשה. “אל תשמח ישראל אלי גיל בעמים”, יקד כצו חי בדמו בכוחות הודפים ובכוחות מפרים. ובלא עתו אוּכּל באשו בעצם התעלותה. ואך לדורו צוה את אורה את חומה בצורתה כהויתה; דור שני, אפילו השומע עברית, לא מצאה כפי שהיא גנוזה בגדלה הטבעי תוך דפי ספריו. הספרים גופם היו חתומים לרבים שהתרגלו לשאוב מכלי שני ושלישי מבלי דעת המקור.
הוא היה בדורו הראשון שבחבורה במתן תוך. הוא היה הפחות שלם במתן־צורה. כחו היה בדקות־ההרגשה ובבריאות חושיו הטבעיים המנחים למישרים עם. לשוא טרח בהרבה מקרים להוכיח בהגיון את הבלתי מוכח. לא קם כמוהו בדורו, בעים־רוחו, בעוז־הדמיון, ברבוי כשרונות, בגיוון סגולות, במהירות תפיסת ההווה ובריחוק ראית הנולד. בגדולות התהלך, לנצורות חתר. ליריעה הרחבה היתה תשוקתו בגללו בסיפורים, במחזות ובמסות את ענות־עמו. לא היה חלקו בין יושבים לבטח במשכנות שאננים, דבקים באמנות לשם אמנות. במערכות־המלחמה עמדה ערשו, ברוחותיהן חי וגדל בסערת הזמן נשא בהיותו תועה, בסערה הופיע במלחמותיו עם מתעים, ובה כלתה נשימתו האחרונה. “אם לא עכשיו אימתי”, “ואם אין אני לי מי לי” – היה צו השעה. תקפו הפורעניות והשתרגו התלאות וקצרה היתה השעה להכין די נשק במלחמת המצוה, ומי לוחם וידאג לשיפור צורתם ולברק ליטושם.
לו חלק הטבע מניצוצות הגאוניות ומליקויים הטבועים בתכונות מאורות־הגולה, “העולים כיונקים בארץ ציה ללא טל וגשם”. דוקא הליקויים האלה קרבו אותו ואת תורתו לשכל בני־דורו ולטעמם. יצירות כלילות־צורה היו מקימות מחיצות. הגניוס העברי היה כלוא בין כתלי בית המדרש. הדרת קדושת שיבה היתה חופפת על קליפות עתיקות שלתוכן היו מכנסים תוך חדש. בשבירתן היו משבשים את מסלות־הרוח. לחובשי בית המדרש וליוצאים מהם היה הדרש – פשט, המליצה – פרוזה, הרמז – נגלה. בדרכי קדמונים התהלכו, אופן דיבורם היה נהיר להם. בניגון גמרא היו לומדים את “התועה”, “גמול ישרים”, “שמחת חנף” ו"קבורת חמור". בסלסולים היו קוראים את התוכחה הגלויה לבן־מנחם; בקול רם – כשהיו בטוחים מפגיעת קנאים; בלחש רננים – כשחשדו שיש אזנים לכותל. הספרים האלה נתנו את העולם לאסירי־עוני, הביאו שמחת חיים למיואשים והוציאו למרחב מפנות נדחות סוללים ובונים בשיבת־ציון.
שלם ברוחו הופיע בפתוס מוכיח ובאמונת חוזה. לא ידע גלגולי חטאת נעורים ולא חפש דרכי תשובה. לא פלג את היהודי והאדם לרשויות בין אהלו ובין צאתו. לא הציב גבולות במערכות המלחמה בין המזרח והמערב. לא התהדר בפני “יושבי חושך וצלמות” בתחום־המושב, ולא התבטל בפני נושאי אבוקות האור מחוץ לתחום ואת פני גדוליהם לא הדר. עוד עם ראשוני דמדומי “השחר” בשנת תרכ"ט היתה דרכו ברורה לו: "קיבוץ גלויות, שיבת הממלכה לבית ישראל, תחית שפת עבר, כתכלית בפני עצמה, ולא ככלי־שימוש וצינור־השפעה להורדת “ההשכלה בת השמים”. מראשית עליתו על הבמה לפני שנה הביא אתו את הסינתיזה השלמה הצרופה מדעת־עולם ודביקות במולדת עתיקה ושפה עזובה ובה ראה את בקיעת השחר, – זו המיצבת את רוחנו והמכוונת את פעלינו ביום הזה. הקטר הראשון לא היה כליל יופי בצורה והיה עמוס אברים מיוחדים לפי מושגינו, אך בכוח ראשוניותו הגענו למהירות הזמן! ומפי קריאות רדיו בלתי משוכלל: הצילו את נפשותינו, שהביאו ישועה לאבות, חיים בניהם המתענגים על שלימות השכלול, אם בכלל מגיעים למדרגה זו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.