יושבי תל־אביב שהיו רגילים להמצא במחיצת ביאליק התרגלו אולי ברבות הימים להעדרו מתוך שגרת אבלות וכאב. אך מבקריה מהחוץ בהפסקות ממושכות טרם נכנעו לגזר דין זה. בשוטטם בחוצות, בהתערבם בעצרות־עם, בהזדמנם במסבות רעים עוד יחפשוהו; בסורם לביתו יחכו לו בבוששו לבוא. המקום הזה ומשברי גלי־הים כאילו מלוכדים במראה אחד, ויורדים הם כרוכים ובלתי נפרדים בשדה הראיה ובכוח הדמיון. וככה באשר נפנה ובאשר נצעד בתחום תל־אביב כאילו קולו נישא על גלי האויר; ובמעמקים ישוע כאילו הקול המתהלך בלבנו פנימה, עצור ומחריד, ביאליק איך?….
עוד מעט, נדמה לאחד מאלה, תנוח היד הכבדה והמלטפת על שכמך. במאור חכמה ישחקו לך פניו, ובשובבות ילדות יטלטלך טלטלת־גבר. בשאלת חכם יפתח, במסכת זרה לו, מסכת־עיון או מעשה. כתלמיד מקשיב יעמיק חקור; על המצח הגבוה ימשכו התלמים; דולקות העינים, “מטה המוניטין” יעבור מידו האחת לשניה אגב התלהבות. והנה הבקיע הברק. אכן נמצא החוט הניתק במסכת הדורות; בפקעת הדורות שנמסרה לו למשמרת יחפש לו, לחוט הניתק, את בן־זוגו. והנה קשר בקשר הדורות את החוטים המנותקים בסמיכות הפרשיות, – זו הנמסרת לו מפי איש שיחו וזו העולה בזכרונו מדפים בלים ונשכחים; הנה מתחברים הם: העבר הקדום, ההווה החולף והעתיד הרחוק; הנה מתחילה אריגת היריעה, הרחבה, הקרובה והרחוקה־רחוקה. כהרף עין הנך שזור ורקום ברקמת פלאים נוהרת בעתרת צבעים ובשפעת רעיונות ובהדרת מראות. בהיסח הדעת מלוכד הנך בשלשלת הדורות כבתוך מצודה. דומם, נדהם ומופתע תקשיב לשיחות אגב־אורחא דולקות בברקי חכמה. כל ערך עצמך כאילו מוטל על כפות המאזנים, מאזני הדורות, עולה ויורד. הנה כי כן אינך מגלה כלל רזי בראשית, אינך אפילו מחדש דבר; אינך אלא ממשיך חוט שניתק בשלשלת הדורות. ערכך נופל בעיניך כיחיד, אך לובש אתה גאות כבן לעם. אינך בן־תמול או בן שלשום, כי אם בן־דורות, חוטר מגזע עתיק, נצר משורש קדומים שעמד בגידולו וחידש את נעוריו. אתה שב למקור מוצאך, ממשיך לטוות ולארוג, ואחרים יתחילו במקום שתפסיק אתה. אף גלות ארוכה במוראיה לא השמידה את שרידי הגזע הרגנרטיביים. כי גם בה “מכל וכל נובעים חיים אין קץ, אתה תפרח בציץ או תרוקם בעץ!”…
אך שעה קלה יעודה למזדמן אתו ביחידות במחיצתו. ארוכה היא מחיצה זו, רחבה ומטולטלת. רובי שיחותיו הם בציבור. באשר־ימצא: בביתו, בלכתו ובעמדו נתקהלו קהילות מסביבו. רבים משכימים לפתחו, רבים שוחרי דברו מכל השכבות ומכל הזרמים ומכל המעמדות. מעגל רב־גוונים ורב־ראשים יסגר מסביבו, – מבתי מדרשות שונים, ממקצועות־מחשבה ומרשויות־מעשה שונים. התורה חוזרת על אכסניה שלה לכל הרדיוסים. אותם גילויי־הרזים במציאת החוט המנותק, אותה רקמת הפלאים מפקעת הדורות; היריעה עוטפת לא ספירה אחת כי אם הרבה הרבה שונות ונבדלות; היא נרקמת בכל ספירת החזון, תחומי החקירה ומערכות העשיה, ומשיבה יצרים לראשית מוצאם וצור מחצבתם.
הוא היה יחיד בדורו בחיבורו לצור המחצבת במלוא החיבור וביושר החיבור ללא כל שורש מדולדל וללא כל חציצה. היה גודל בשירתו, בצלילות שבפרוזה שלו, בפשטות הליכותיו, בנועם שיחותיו, וביקר מדותיו. אך עיקר גדולתו בשלימות עצמותו היהודית, ללא כל פילוג בין יהודי ואדם, וללא כל יחוד תחומים לכל אחד מהם באהלם ובצאתם. עצמות זו היתה המקור, שממנו נתמשכו כל צנורות השפע; שלימות זו שניתן לה כוח בטוי, כה עצום בצורות כה רבות. הוא היה היחיד בדורו שהתואר גדול הולם אותו בהיותו נמדד גם במידות עולם, ולא במידת הזרת שלנו. גדלו בכוח היה פי כמה מאשר גדלו בפועל בחזון ובמעשה. מעצורי חוץ הם שהניאוהו להגיע לגודל אוניברסאלי, כפי שהיה מיועד לפי הכוחות הנטויים בחובו מהטבע. אך זרעים מארזי לבנון או זרעים מאדירי היער הנופלים על קרקע לא להם ואינם מגיעים לשיעור קומתם הטבעי מאום לא יגרע מגדלם האמיתי…
הוא היווה בעצמו את הטיפוס של “האחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. מעצמיות ישותו רקם את הלבוש, בפסקו פסוק זה. בתשובה שלמה ללא כל תערובת שב למקור ונטמע בתוכו. כקדמון וכבן־דורו הופיע במזיגה אחת, כפרי גידול ממושך בתרכובת אורגנית, ולא כתוצאת צירופים מכניים. בהירה היתה עינו ומישור היה מוחו, כאילו אלפי שנות גלות לא הקימו מחיצות. אספקלריה כולה צרופה מעצמה ולא מצורפה בחישובי החיאה, כאילו יצאה ישר מבית היוצר לרוח האומה, – בית היוצר החפשי מכל חרצובות; כאילו נתקיים בסגנונו והויתו ההמשך הטבעי לחזון ונבואה, לחידות ומשלים, שיר השירים, מסתרי האגדה וחריפות ההלכה. אנו עודנו רואים את עצמנו מבעד אספקלריות זרות או מעורבות. והוא היה רואה מראות תבל דרך אספקלרית הדורות הבהירה שלנו.
על תלמי לבבו לא גדלו כלאים, ולכן לא היה שעטנז בלבושו; ברוחו לא היו קרעים, ולכן לא היו טלאים בסגנונו. כצב ושריונו כן האדם השלם וסגנונו: עצם מעצמו ובשר מבשרו. רוחות חוץ השפיעו עליו, אך לא נרקמו בו כגידול זר, ולא שוקעו בהויתו כגוף זר, וצבעי חוץ לא חיפו את צבעיו הוא. בכל הנימין התחבר לגופי המחשבה המקורית ולדרכי ההגיון המקורי, לאפני תפיסה, לראית דברים, להרגשת דברים המיוחדים למגוּדל בתוך סביבת חירות; ובפקעת הדורות מצא את החוטים המנותקים מלבוש המקור; וככה התוך והלבוש כאחד מצאו את מלוא תיקונם בהתמשכם שניהם מהנקודה שבה נפסקה רקמת המקור.
הוא היה השלם בין הוגי ההגות שבראשונים לגאולה; מימי חתימת כתבי הקודש והמשנה לא קם כמותו בשלימות הסגנון על בחינותיו הרבות. אף רבי יהודה הלוי ובן גבירול מפולגים בתחומי המחשבה ואף בשירה גופה. הרמב"ם, אביר הסגנון באהבת־הבורא, היה כאילו רפה־אונים במציאת הבטוי בשפתו להשגת הבורא. פילוג־הרוח לאנכי במזרח ולבי במערב לא חל בקו גיאוגרפי בלבד כי אם גם בקו אתנוגרפי, ואף בכל מערכות הרוח. היד החזקה, כתר מלכות, שיר־היחוד גדלו בתוך ובלבוש עם אריגם הטבעי בשלימות המשכם ללא כל הפסקות. שירת הטבע, שירת האהבה פסקו מגדול ולבשו לבוש זר. ולבוש זה היה מעין מעשה תשבץ מסמא, אך לא נארג ונשתזר מתוכו: “מכתב יהודה, והגות עבר, ועל משקל בני עפר ואפר”. שבויה היתה הרוח בחבל־ערב, וכלי־מבטאו בכבלי ערב. ואף יהודה השני התפלג ליהודי באהלו ולאדם בצאתו. ודוקא היהודי דיבר צחות ושגיבות, והאדם היה כבד־פה כאשר ניסה להביע “כאדם” באהבה ובטבע את מערכי לבו. ובלי יל"ג אין ביאליק. הראשון הוא הגשר לשני.
יחוד־הסגנון של ביאליק הוא בעצמותו, ולא בנוסחו; שרירה וקיימת אחדות הסגנון, אך אין אחדות־הנוסח, באשר משתנה הוא ונקבע לפי הנושא, הענין והמקצוע. העצמות מתבטאה באדירות הריתמוס, במוסיקה הנמרצה והרכה כאחת שבשירתו, בברזל־ההגיון ובחיתוך־האברים שבפרקי הפּרוזה. כל לבוש הולם את גופו, שמתוכו הוא רקום ללא תשבץ וללא לקט. הוא פסק את פסוקיו לפי הענין ונראים כאילו לקוחים הם מכתבי קדם. חידושיו וצירופיו נראים כאילו מלוקטים הם ממדרש נעלם, אך נוצרו בבית היוצר שלו, לוקחו מ"מדרש ביאליק". לפי רובדי הספירות היה נקבע נוסח הלבוש; כל ספירה לפי גבהה ומזג־אוירה מצריכה לבוש אחר. בהתעטף עליו נפשו ירדו עלינו פסוקי־תהלים, בזעפו ירעים תוכחות־נבואה חוצבות־להבות; בטוב לבו עליו נאזין למשלי קדם וחידות ומשלים; בשקלא וטריה נרגיש את עצמנו כאילו בישיבת רבי יהודה הנשיא, אך בכל ומכל נשמע את ביאליק בסגנונו ובפסוקי־עצמו: הקול קולו. בלהט המזרח ישיר את שירי החורף, ועל שלגי עולמים וקרחוני־עד פרושה שלמת־האש של בן־המדבר. נוסח התנ"ך ונוסח המשנה אינם טבועים בהבדלי תקופות בעיקר, כי אם בהבדלי ענינים ומקצועות. בכתבי הקודש גופם ישתנה הסגנון לפי הענין, – הלבוש לפי הגוף – גוף הגות או גוף־הלכה. ובמשנה יתדפק פתאום ריתמוס תנכי. לפי טבע הדברים דורשי מקראות ומחברי מקראות מנסחים בשני סגנונים. סגנון הדורות המקובץ על רבוי סגנוניו לפי הענינים ספר חתום לפנינו. ספרים חיצונים שנגנזו – ניכרת סגנונם. אנו יודעים ישעיהו בזעמו וירמיהו בקוננו. איך היו שיחות חולין שלהם איננו יודעים. אף נביא וחוזה אינו מנבא במשך ימימה שלמה, ובן תמותה, בן שאר רוח, נביא הוא לשעה, ואין לך שעה שאין לה סגנון משלה.
נתיבו היה, לכאורה, נתיב־היחיד: נתיב משורר איש־הרוח בלבד. לא היה חלקו בין מושכי משך־הזרע והעומדים ליד הסדן; לא בין מניעי גלגלי העשיה ולא ליד הגה קברניטים; ולא בין חוקרי תעלומות הטבע ודבּרי המדע. אך לכולם היה מצפן נעלם בבקשם דרכי־בטוי במקורם, בחפשם את השבילים הנעלמים לראשי העינות שלנו ונתיבות חייהם האבודים בתוהו לא דרך. בקוים שונים הנחה את כל שוחריו למקורם; במישרין או בעקיפין האיר לכל אחד את נתיבו. הוא היה שר־התחבורה במסילות־רוחנו המשובשות, מקומם את הזכרון אחרי מחלת שכחה איומה, זכרון האומה.
אף לרגע בחייו לא ידע סילוק שכינה. בצורות שונות התגלתה שירתו: בעירומה ובצעיפי מדוחים. החכמה בעמקותה הסתתרה בשירתו, השירה במעופה הסתתרה בחכמתו. כל מסה, כל מחקר, כל דרשה, כל שיחת־אגב יצאו שקולים במשקל השירה, וגם בהיותם נראים קפואים מבחוץ היו לוהטים מבפנים, כל מפעל הכינוס הוא מעשה שירה; בנוי הוא בחומר המשמעת של בעלי הלכה, אך בעוז הדמיון של בעלי אגדה, ובחוש האמנות של האדריכל. לו היתה שיטה פילוסופית משלו בארחות חייו, מורה נבוכים וכוזרי משלו. שגיבות שירתו המסה כל יסוד זר המוציא פילוסופיה מקורית מידי פשוטה. לפילוסופיה הנבואית היו צורות־מבע טבועות מעצם תוכה. כל חזיונות הנבואה ותורת המידות של חכמים נובעים ממקורות פילוסופיה. אך מפני פשטות סמלי־הבטוי נראית היא כאילו אינה קיימת. מראה ישנה נושנה. מעין זך נראה שטוח גם בהיותו עמוק. מעין דלוח נראה עמוק גם בהיותו שטוח. יסודות זרים מדליחים את המקור ומתעתעים את עיני המסתכלים לתוכו.
בשירתו אין שירת־יחיד ושירת־הרבים. גם השירה השואבת מהגיגי־ היחיד היא שירת רבים, כשהיא מגלגלת את מידותיה על הרבים. השמש בזריחותיה ובשקיעותיה תשיר את שירת היחוד שלה. אך כל אחד לפי ארחו נלכד ברשתות קסמיה. האחד יראה בצעיפי העננים ארי רובץ, השני גמל פורח, השלישי עדר צאן, הרביעי סירה שטה, החמישי דבירי־אש. אף אחד מהמראות אינו במציאות וכל אחד שריר וקיים. הכוח לעורר קסמים ולתעתע דמיונות שאינם במציאות הוא העושה את שירת היחיד לשירת הציבור ורשות היחיד לרשות הרבים.
לו לא היתה רשות יחיד בחייו כאשר לא היתה בשירתו. ביתו היה פתוח לכל כלבבו הרחב. ספר התורה לא מש מעינו, ולא פסק מהרביץ תורה. בשבתו ובקומו, בלכתו ובצאתו נמצא בית מדרשו אתו. לא נהג ב"רביות" ולא התהדר בעממיות. לא השח את גבו להפגין את כובד המשא העמוס עליו, אך נשא את משא העם ומשא יחידים בכל הכובד ללא הפסק וללא תלונה. באהבה נשא את היסורים, בענוה בשתיקה ובחכמה. היה מכתת את רגליו מבית לבית לבוא לעזרת יחידים בחומר וברוח. קשובות היו אזניו לכל מר־נפש וקשי־יום. לא שקל בפלס את יוקר זמנו ולא הניח על כפות המאזנים שכר שיר כנגד הפסד שיחות חולין. האם פזר הוא את הונו? בכל ומכל נובעים חיים אין קץ. מי תכן דרך הרוח: גרעינים מפוזרים ברוח עלולים להצמיח אדירים שלא יעלו בזרעים מחושבים ומכוונים מראש…
מנחם־אב תרצ"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.