¹

אילו היינו באים אל המנוחה והנחלה בזמן המיוחל אזי ברנר היה מתהלך אתנו כיום הזה. במלוא־כחו ובעצם גבורת יצירתו נגדע. הוא היה בריא בגופו ושלם ברוחו גם בהיותו נשׂוא־מכאובים. יסורי־רוחו וקרעי־נפשו היו אותות־חיותו וקצב דופקו.

באזכרת נערצים הנאספים בקצם תרחף נגד עינינו דמותם בשיעור־קומתה המלא. כי ילקח מאתנו אחד הדגולים בדמי־גידולו עלינו לצרף בכוח דמיוננו שנה שנה מדות וערכין לקומתו הקבועה בזכרוננו. בכל תקופה תוספת גידוּל, ואף שנוּי קלסתר. מה דמות נערוך לברנר, לאיזו מדרגה היה מגיע במעלות היצירה; ובתכונת־גידוּלו היו גנוזים כחות מיוחדי־מהירות, מיוחדי־עיצוב ומיוחדי־גלגלולים.

בני גילו החיים ויוצרים אתנו אינם נותנים לנו את האספקלריה, לא השווים אתו במעלה ולא השונים ממנו. את דמותו, את עצמוּתו, את יחוּדו אינה קובעת מעלת־הכשרון. מהותו האמנותית אינה ממצה את מבוע חייו. במרכז ישוּתו לא התבלט כתר־הסופרים כי אם עטרת־הקוצים. אצל רוב הסופרים האישיוּת משמשת את האמן, אצל ברנר האמן על כל כליו המגוונים שמש את האישיות.

כאמן רב־אוֹנים היה כלו עינים לתפוס חזיונות סמויים, כלו אוזן להקשיב רחש רוחות תעלומות, כלו חושים לקלוט קולות־דממה. אך לא היה כנור מתנגן מאליו לכל רוח נוגעת במיתריו. כלי־התרשמותו לא נפתחו לכל מראה ולכל תמונה, לא רטטו לכל המיה. החויה העצומה היא היתה הפותחת והיא היתה המקליטה. והחויה גופה לא היתה טבועה ברטט האמן כי אם בחרדת הלב הגדולה לגורל־אנוש ולחשבון־עולם.

לו היתה חויה ממושכת אחת כאורך־חייו: צער־עולם. כאב אחד צרב כאש עצורה בעצמותיו, – כאב־הרבים. כאבו לא היה לשיעורין ולסירוגין, ולא בקפיצות מכאב לארוּכה. חיפוש נתיבות־עולם היה לחם חוּקו ומנת־חלקו יומם ולילה ללא חליפות ותמורה; דרוּך־מנוחה ללא החלפת־כוח. כנוגע בדבר חיפש, ולא כפילוסוף מסתכל מן הצד או צופה ממרום. בכל המית־הלב חיפש ולא בקוֹר־השכל בלבד. ואת פתרוניו המעטים לשאלות הרבות שהשתרגו עליו היה מוצא לא בארחות אתערוּתא־דברקים כי אם בחבלי־לידה קשים. הוא היה המתמיד בסבל והגבור בכוח־הסבל.

אסירות־הענוּת היתה הכוח ההודף ביצירתו, וכיסופי הפדות – הכוח המפרה. כלים רבים שמשו לו גם בהבלטת החידות וגם בחיפוש הפתרונים. המספר, המבקר, הפובליציסטן, הפליטוניסטן, רושם הרשימות החטופות כולם במדרגה אחת, והוארו באור אחד וניזונו ממקור אחד. למסכת הרחבה היתה תשוקתו, אך לא פרש מהזוטות, ובאשר נגע התגלה במדה שוה עוז־רוחו. אין מקריוּת בנושאי יצירותיו ובבחירת החומר; מוסר־ההשכל הטמיר בגלויי החיים היה אספקלרית־הבוחן בחושו ומכשיר הבירור. הוא היה המוכיח בשער בספירות האמנות הטהורה, אך החזיונות שהוצגו לראוה לתכלית זו הובלטו בצורתם כהויתם ללא כחל וללא שרק וללא פרכוּס. לא הידר פני אוהבים, לא העכיר שנואים, לא יישר במגמה ולא סילף בכיוון, לא הפריז באורות ולא הגדיש בצללים. מדות האמן היו מדותיו, ואמת האמן היה חותמו. אך כלי־האמן נענו בעיקר רק לאותם גילויי־החיים המלמדים להשכּיל, והגיבו רק לחזיונות כאלה העלולים בכנות צירופי אורותיהם וצלליהם לשמש מגמה עליונה ותכלית רוממה, ונתפסו ונתאחזו רק אותם גרעיני המציאות לאמיתותה העלולים להחריד לבבות ולמסוך בתמציותיהם נטפי־נחמה בכוס־היגונים. ממראות־החיים הממשיים באמנוּת הצירוף האינטוּאיטיבי הנאמן קם בלי משים לפי דרכו מוסר־ההשכל הנעלה.

כמנהגו בחיי יום יום כן היה מנהגו ביצירותיו. פשוט היה לבושו, ואף מרושל למראית־עין. לא דבק בו מאום מיפוי וקישוט, לא גוּנב בתוכו שמץ מלהטי המשחק בצבעים. שחור־לבן היה צבעו. נזיר היה בחייו, חמוּר בהלכות חיים וקפדן, מסתפק במועט. אמצעי בטוי פשוטים, אך חותכים וגוזרים. פשוטים ללא ליטוש וללא הרמוניה יתרה בחיתוך־האברים, אך בולטים בעצמיות אופים וניכּרים במקוריות מחצבתם כאותו עמוד־הכתיבה שעליו הריק את טובו, – עמוד בית המדרש הישן מיוּעד כאחד לתורה ולתפלה. הכאב בעירוּמו זועק, ולמה להלבישו מחלצות?

סגנונו בכוח הבטוי, בצורת הבניה ובתיאור־המראות הנראה כמרושל, כאילו הועלה על הניר כלאחר־יד, נולד ברב עצב אחרי חבלי־לידה קשים. עוד מראשיתו התגלה כסגנון־איתנים, עצמאי בבטוי, מקורי בנוסח, מזעזע בצירופיו. מדעת ובכוונה היה דש בחטאי דקדוק, לפעמים גם לתיאבון ולהכעיס. בפני חומר הבקורת של מדקדקים קפדנים לא היה עומד, ומוראם לא היה עליו. ליד ראשי־עינות השפה עמד, ולכן העז לשבור על המבוע כדי מדקדקים. אמן פורץ גדרים, ובעצם פרצותיו קובע הוא גדרי־דקדוק חדשים שלא שערום ראשונים עד אשר קמים פורצי גדר חדשים מקרב האמנים האמוּנים עלי המקורות הקדומים. העקירה היתה בתכונתו וקולות־משבריה מתהלכים בשטיו ובין שטיו, אך היא באה בכונת־בנין. בחימה, בכאב, ביסורים נעקרות אבני־בנינו; ובסערה פנימית ערוכים ומסודרים נדבכיה בגופי המבנה. לא אבני גזית, לא קוים ישרים, לא צורות מעוּגלות סימטריות. גושי אבני־גויל של בליטות וששערוריות שרוח העקירה נושם בהם. זעזועי העקירה טבועים בהם וקצב רישומיה חרות בהם. “והעמק – עד היום הזה עומד וקיים הוא באותה עירה – הרי זה היה והוה משכּן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברי פה זכר אזכרנו. חי חי נצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקולקלת, אשר רפש בצתה לא ייבש לעולם, בתי חרבותיה לא יתישרו נצח ומפולת גגותיה לא תבנה ולא תכונן. המק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרוור המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתגלגלו בשופכיו, אשר קילוח טיטו לא יחדל מהמעיד רגל ועקת אוירו מהשחיר את הנשמה”. זהו סגנון נעוריו בצורה וכונן אשוריו בתוכו המאיר. זהו גם סגנון הבניה והגזרה שלו באדריכלות הספור – התפרצות־הנפש של האמן מגדרי מלאכת המחשבת. ואכן גם בצורות המצטיירות בהתמלטות גצים מתחת הלמות הפטיש טבועה האמנות, אם כי נעדרת היא הסימטריה שבמלאכת־המחשבת.

אהבת־חייו היתה הספרות. הוא בער באהבה זו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. הוא שש לקראת כל גילוי כשרון כלקראת גילוי פדות. לא ראה את הספרות עליונה על המעשה ובנושאיה בני־מרום. הוא העריצה כחלק מהיצירה. הוא העריץ את עולם העשיה, והעריץ בין בני אומנותו את מעריצי המעשה בהגותם ובתפיסתם את חוש המעשה. ולכן לילינבלום ולא אחד־העם היה לו סופר־המופת כהוגה הגוּת־התקומה ואיש־המופת בדבקוּתו אף בקטנות שבמעשה. ולכן נכסף לראות את הספרות כאבר מן החי, מעוּרה בחיים, מודרכה מהם ומדריכה אותם, בתוך מערכותיהם והתאבקויותיהם, ולא כמראה מן החוץ המשקפת אותם ממרחק או ממרום. הוא היה מצפון הספרות בעמידה על המשמר. בהכאיבו כאב, בהוכיחו היה מעוּנה ומיוּסר. לא קנתר מתוך זחיחות־דעת; לא הקניט מתוך יהירות. חולשותיו, שגגותיו, זדונו, נוּעו ונוּדו בתחומי דעות – הסבל צרפם, הסבל ליוום. רוחב־לב ורוחב־דעת היו בני־לויתו בביקורת ובעריכה. כל אחד נמדד באמת־מדתו הוא, ונבחן לפי העצמות הטבועה בו. כבשפה כבצורת הבניה לא הטיל על אחרים את סגנונו; ובאמונה ובדעות לא כפה את רוחו, טעמו, נטיותיו, גזרותיו, חומרותיו, נזירוּתו ופרישוּתו. לא נסה לעצב פרחי־סופרים בדפוסיו ובנוסחאותיו. אדרבה היה שומר עליהם מחמת השפעת רוחות חוץ, שלא יבעטו ארחותיהם המיוחדים להם מהטבע, ובהדרכתו נשאר נאמן לטבעם בחוש ההבחנה הדק המיוחד לו. השוֹבע היה הדבר האחד שהיה לו לפיגול ושהעמיד מחיצה עבה במגעו ובמשאו עם החוץ. ולא השובע כשהוא לעצמו, כי אם מדוּשני־השובע, שאנני־העולם, מרוּצי־העונג. כל יצירה נושאת בחוּבה כאב עצור הצהילה את רוחו גם בהיותה מחופה מחלצות־פאר ולבושי־צבעונין. כל דרוך־מנוחה, כל חוסר־מרגוע היה אהוב עליו בכל לבוש שהופיע. הלב הפועם היה נערץ עליו גם מתחת לכתנת־משי ונדוד־השינה גם אם משכבו היה מצע רך. רחמנא לבא בעי – זהו הנימוק המניע וכוח־המניע. סגנון־התפלה, נעימת המית־הלב, קצב הדיבור, – אלה הם דברים מסורים לטעמו ורוחו של כל סופר כחלק מעצמוּתו המיועדת לו מהטבע. ספרות היא חטיבה מהטבע, גן אקלום של גיוון פרחים ופירות. אין לבקר את הארז על אשר אין בו מזקיפות התומר ומצל האלון ומפריחת המגנוליה; ואת התאנה על אשר אין בה מאריכות ימיו של הזית ומירק־התמיד של החרוב ומפריחת לובן־השלג של השקד. חסרון האחד הוא יתרונו של השני. ספרות אינה עדר הקצובות העולה מן הרחצה שכולן מתאימות בצאתן מתחת מספרי־הגז. ומערכת אינה בית הגיזה. תעודת המבקר היא בהעמדה על ה"מה" שיש ולא על ה"מה" שאין. בפני אספקלריה עקוּמה כזאת היו יוצאים גם גאוני הספרות רצוּצים ושבורים.

עצב דק הליט את פניו, אך לא הלבישם קדרות; תוגה כבושה היתה נסוכה בכל הליכותיו, אך לא העטתה עליהן זעף. ההומור הטבוע בתכונתו רככם; בדיחת־דעתו שהיתה בת־לויה לכובד־ראשו זככתם; חומר־תויהם וקשי־קויהם הומתקו ומוזגו בבת־צחוקו התדירית שהיתה כאילו מתפשטת על כל פניו; היא קרנה תמיד מתחת לעננות המתקשרות עליהם ומקרינה אותן. והוא צחק מטוב־לב לחולשות אנוש כאשר לבו היה דוה על סבלותיו. איש־שיחה ואיש־רעים, אף כי לא היה מעורב עם כל הבריות; לא מפליג בדיבור, לא מדבר גבוהה ולא משתלט על בני־שיחתו. מרוכז בהקשבה כאשר היה מרוכז בהגותו. ללא חליפות בצבעים, ללא תמורות ברוחות, ללא מעברות ברשויות התנהגו חייו גם בעברו מתחום לתחום ומארץ לארץ. אחת היתה המחיצה המקיפה אותו: בצורה, במבנה, במזג־האויר; והיא עברה אתו כמו שהיא באשר הלך, ובאשר הגה, ובאשר השתקע.

רק בשעות־חדוה יוצאות מהגדר הרגיל, ברגעי הילוּלא יוצאים מן השורה היה יוצא גם הוא מגדרו, משורת־דינו ומכליו כאחד. ובעבור הכוס על המסוּבין בחבורה היה הוא מראשוני קרבנותיה. כל הסכרים היו נפרצים, כל המעינות העצורים היו נפתחים. הוא היה משתלט על ה"בימה", והשומעים היו שותים בצמא את דברי דרושיו וחידושי הלכותיו. כאחד האמנים במעשה ה"חילוק" וכאחד החריפים בתורה היה עוקר הרים וטוחנם בסברה. בגילה, ברינה, בדיצה ובחדוה, בניגוני קדמונים ואחרונים היה משמיע מעניני־דיומא את דרושיו, בוחש בקדרה אחת קודש וחול, דברי הלכה ואגדה וספרות, מקרב קיר לקיר, ומתבל דרש ופשט, רמז וסוד; וכל אחד מהמסובין שנתפס בחוג־ראיתו היה משתלב תוך כדי־דיבור לתוך המסכת הנארגת מעוּטר בפסוקים, כרוך במדרשים וכפות על חולשותיו בטעמי־נגינה. “חילוק” זה היה גולת־הכותרת של המשתה. אחרי “אפיקומן” זה לא היו עוצרים כוח הדרשן והשומעים כאחד להמשיך “סדר־החנגא”. “כשאדם מבושם אזי הנשמה שבו מדברת” – יאמר פתגם משורר. סימן שהחדוה והשמחה היו שורש נשמתו וצור־מחצבתה, והעצבות לא התעטפה עליו אלא כלבוש־חוץ ארוג מעננים עוברים הדוּפי רוחות־חוץ.

שלות־היצירה לא היתה מנת חלקו בחייו, באשר הנפשות הפועלות בתחומי־יצירתו לא ידעו שלוה, ועד אחרון־יומם לא טעמו את טעמה. הוא קבע את דמויותיהן, ארחותיהן, חייהן וגלגוליהן ברגזן, בקפצן, בתסיסותיהן וברתיחותיהן; אף על־פי עצם טבען נעדרות היו תכונת ההצטללות, סגולת ההתגבשות והוית ההרגעות. בנים לדור סמבטיון שלא היתה לו שבת, או סתם תלושים, נעים ונדים ללא תוחלת וללא תכלית, ללא נקודת־מוצא וללא נקודת־שאיפה, דור־נוד חולף שלא היתה חניה לא בגופו ולא ברוחו; ביצירות־נוד גם התבטאו חייו המקוצרים. תועה בעצמו בדרכי החיים, מחפש נתיבות חיים. תמיד במעגל־דוי: מסביב לנקודה, ממים למים, מכאן לכאן. אך היוצר לא השלים עם יצורי־רוחו: עם חיים חסרי־תכלית, ולא התפשר עם תוהו לא דרך. נפשו יצאה לשלימות, לממשות, לערכין חיוביים, להיות עם ככל העמים בגוף וברוח. ובהתקרבו לעצם הנקודה, ובעמדו כמעט ממש לידה עמד הלב הדוה מדפוק ונותקו הנימין בעצם התרקמותן למסכת־החיים החדשה, בהירת־המראה, רחבת־המדות ומבשרת־הפדות…

תל־אביב, תש"א