בתנועת התחיה שלנו שלטו אצלנו שתי מדות: מדת השעל והזרת ומדת המיל. בעלי שתי המדות האלה לא יכלו לדור במחיצה אחת. ילדי “עמק־הבכא” לא השיגו בתפיסת עינים רום־שמים ומרחקי־ארץ; הם גדלו במצור והיו אחוזים ודבוקים בתחומיו הצרים. ילדי המרחב השיגו שעור־קומה בכל הליכותיהם ואורחות־חייהם; הם העפילו אל פסגת ההר וממרום הביטו על אחיהם השוכנים במעמקים, – הביטו כבת־הענק שירדה ממרום פסגתה לעמק, וראתה גמדים מושכים בסוסים ואוחזים במחרשות, וחשבה אותם לכלי־משחק, ושמה אותם בכיסה להעלותם על שלחן אביה.
יוצר הערכין החדשים ומדות המילין היה הרצל. הוא הופיע מעולם אחר. הוא היה בן המאה של הקיטור והחשמל, וצעד במהירות דורו. משיח הדור אינו יכול להתגלות בדמות “עני ורוכב על החמור” בצעדים אטיים וזחלנים; אלא בענני קיטור וכוחות החשמל: “משיח הברזל”, מהיר בצעדיו כדורו ומוצק כדורו! קפיצות־הדרך שלו הן חלום ואגדה לגבי קפיצות־הדרך המתארות באגדות קדומים על ימות־המשיח. להרצל היה מעוף הנשר וגם כנפי־הנשר; הוא לא נולד לזחול, לא יכול לזחול – הוא נולד לעוף. וכשהגיע לקיר זקוף והדלת הנעולה לא נפתחה גם בפניו, כיון את מעופו לרוח אחרת. ואז נעקר המקור, שרק ממנו שואבים אנו את חיותנו; ואז באה ונהיתה הטרגדיה של הנשר הנמצא פתאום שבוי־חרב בסוגר ברזל, – והלב הגדול נשתתק.
הרצל הנחיל ליורשיו את מעוף־הנשר בלי כנפיו; הם נולדו לזחול כבני־תמותה רגילים וטסו במרחבי מרום. מפתח־הקסם לפתיחת שערי “ארץ־הבחירה” לא נמצא גם להם, ולכן בקשו שמים אחרים וארצות חדשות. ואז הושיבו סנהדרין גדולה ליד גלובוס הארץ וחקרו ארצות; אולם מימי קולומבוס לא נתגלו עולמות חדשים, והעם בלי ארץ לשוא שקד על ארץ בלי עם. ואף אלה ששמרו אהבת־נעורים לאדמות מחצבתם החליטו לשבת ולצפות באפס מעשה ובלי עבודה לשופרו של משיח; בא הקרע, והציונוּת הגיעה עדי משבר.
ד"ר צ’לנוב החזיק בשתי המדות: במדת־השעל ובמדות הרחבות, והוא ידע מדה וקצב בשתיהן. לו היתה סגולה מיוחדה ללכת בגדולות, וגם לא לבוז לקטנות; הוא חי וגדל בשתי הרשויות, והיה אחד מיוצרי מדת־השעל ואחד מהשותפים ביצירת המדות הרחבות; הקטנות לא נתמזמזו ולא נבלעו בחוג־ראיתו, והגדולות לא גאו על תפיסת עינו. בו היה הסנטזה של המזרחי והמערבי, והוא ידע לקרב את המרחקים ולהקטין את הגדולות כדי תפיסת עינו של הראשון, ואף להגדיל ולרומם את הקטנות כדי שיעור־המדות של האחרון. קסם מיוחד שפע מאישיותו של המנוח והאציל מחנו על “מדת־הזרת” כשהחזיקה בידיו; הוא נכנס אתה לא כבן־כפר בין בני־הכרך אלא כאחד מהם ועורר יראת־הכבוד אליה. החצים השנונים כלפי “העז הארצי־ישראלית” שנזרקו במקרי התנגשויות ידועות היו ממנו והלאה.
פרשת אוגנדה זוהי סלע־המחלוקת בין שתי המדות: בנקודה זו באו לידי התנגשות, וממנה היה המוצא לקרע ולפרוד. בחיי הרצל התחוללה סערת המלחמה. במרירות סערו הרוחות. הקונגרס היה “ים זועף” – הקונגרס האחרון בחיי הרצל. יוצר “המדות הרחבות” היה קברניט שידע להציל במשברי גלים את הספינה הטרופה, אבל הפעם מי יודע אם היתה מושיעה לו זרועו; יותר מדי הכו הגלים, צריך היה להשביח את הסערה ולהשקיט את הרוחות, ומשביח הסערה היה – צ’לנוב!
בתכונת צ’לנוב לא היה מכשרון הקברניט, הדבּר, אלא מסגולות “משביח הסערה”. גם בחיי הרצל וגם אחרי מותו השפיע על הרוחות הסוערות בסגולה זו. באישיותו היתה איזו סגולה מרגיעה ומשרה שקט; הופעתו על הבמה בלבד היתה כבר מבשרת שלוה. צל המות אינו צריך להאפיל על החיים אתנו. הקברניט אחרי מות הרצל שהציל את ספינתנו ממימי אוגנדה היה אוסישקין – חבר נעוריו של המנוח; בקונגרס השביעי היתה מרגשת ידו החזקה ורוחו הכביר, אף־על־פי שהיא כאלו הסתתרה מאחורי הקלעים שמשם הניעה את כל מכונת “בעלי הלאו”; היד החזקה היתה מעבירה אולי את ספינתנו למחוז חפצה, אולם בריסוק־אברים; ורק רוחו של “משביח הסערה” עמדה לה שתצא בשלום בלי פגע.
שלשים וחמש שנה היו להמנוח כיום־עבודה ארוך בשדה עבודת התחיה. מראשית ערש ילדותה עד שנות בגרותה ראתה התנועה הציונית בצ’לנוב את אחד ממפלסי דרכיה; הוא גדלה וגדל יחד אתה. עמדות מוכנות שידיו לא כוננו אותן כמעט שלא מצא. במדות־השעל הוא היה אחד המכוננים של הפסגה הקטנה, שאלמלא היתה מוכנה ליוצר המדות הרחבות להתיצב עליה, לא היה יכול להתגלות בכל מלוא־קומתו; הוא היה שותף ליוצר זה בבריאה הגדולה שברא, אף חיזק את ידיו כשהתכונן לעזב את העמדה הבצורה שהקימה בעצמו; ואחרי מותו היה מראשי הבונים שהביאו את הציוניות עד הלום. גם בהנחת היסודות בהתחדשות חיינו המחודשים ובעתידות עתידנו היה אחד מראשי העובדים. הקרן הקימת זהו היסוד של התחדשות חיינו המחודשים ושל עתידות עתידנו; “לי הארץ תהיה”, “והאדמה לא תמכר לצמיתות” – האדמה היא נחלת־העובדים ולא נחלת־בעלים; החזרת העטרה ליושנה. היא גם העמדה הבצורה בעתיד שלא נהיה מוּצגים ככלי־ריק ב"יום־דין" כ"שאדונים" ינשלו מעל אדמתם.
הרמן שפירא היה יוצרה של הקרן הקימת; הרצל שצפה תמיד לאחרית הימים ב"רוח קדש" מיוחדה האציל עליה מהודו, ממעוף דמיונו וקבעה במדותיו הרחבות בגלגל עתידות חיינו. ד"ר צ’לנוב שמר על הירושה הזאת, חיזק את בדקיה והרחיב את גבולותיה. בשעות קשות עמד על משמרתו זו בזמן שגם הציונות זכתה להיות ברוסיה תנועה אי לגלית ודנו את החוטאים דיני נפשות.
כל חיי צ’לנוב היתה שלשלת ארוכה של מפעלים. ומפעלים כאלה ומעשים כאלה אינם נבראים מאישים בלי שאר־רוח, בלי עושר מקוריות, בלי עצמיות מיוחדה, אולם מקוריות היצירה מתגלה בפנים שונים. יש מקוריות המתגלה בקומפוזיציה, בחקיקת דיברות חדשות הנמסרות בירושה מדור לדור, במקורות אורה המוסיפים להיות ולהאיר גם אחרי מות יוצרם. ויש מקוריות המונחה בנקודה אחרת ועצמיות המתגלה בסגולות אחרות. במקוריות זו אין מסגולת הקומפוזיטור הגונז לדורות את עצמיותו בתוי־מנגינותיו ובהם מוסיפה היא לחיות, אלא מסגולת המנגן שעצמיותו עולה עלינו מנעימות קולו וממקסם צליליו, הנותנים חיים, עוז והוד לקומפוזיציות אחרות, ומטביעה מדמותה עליהן; מקוריות שאין בה מקורות אורה, אלא מסוגלת הפריסמה הנותנת רוך ונועם לאורות החודרים אליה ממקורות חוץ, מפרידה אותם ומגלתן לעין בצבעי הקשת. סגולות כאלה אינן נתנות להשתמר ולהאצר בגנזי־הדורות; הן יורדות אלי קבר עם נושאן. אולם באישיות שהיתה בה אפילו שמץ מסגולות האלה יש כבר שפע של מקוריות ועצמיות. היו לנו חוצבי־להבות ששאבנו ממקורם ודעכו בתוהו ולא הלהיבו ולא הציתו; והיו שספגו בקרבם אורות מהחוץ ויצרו להם את הסביבה המנעימה המרככת והמכשירה אותם לעין, וחוללו גדולות ונצורות; היו קולות אדירים כ"משברי גלים" ולא החרידו ולא הניעו. והיו מי שהסיעו סלעים בנועם אמרותיהם וברכות קולם, ממש כמסופר באגדות המתולוגיות. אפילו קרני “המאור הגדול” יוקדות, מסמאות את העין, מתראות בלי גון ובלי צבע אם אינן עוברות אלינו דרך סביבה ידועה, המרככת ומנעימה את אורן, אף מגלה אותן בצבעים ובגונים שונים. צ’לנוב לא היה מיוצרי הקומפוזיציה של שירת תחיתנו, אבל היה – אם אפשר לאמר ככה – “מיטיב נגן” שידע לתת לה גון מיוחד, גון שנבע מעצמיות אישיותו; צ’לנוב לא היה מקור אורה של מחשבות ודברות חדשות, אבל בכל מקום שהופיע הביא אתו בקסם אישיותו את הסביבה המנעימה והמגלה את האורות בצבעים רכים וענוגים והשרה את השלוה והשקט בסביבתה.
אנחנו עומדים עכשיו על מפתן תקופה חדשה; אנחנו עומדים בפני שנוי־הערכין והמדות, במקום הדונם יבוא המיל המרובע ובמקום יחידת המאה – הרבבה. עם גודל השעה נגדל אולי גם אנו ועם המעוף שהנחיל לנו יוצר המדות הרחבות אולי תצמחנה לנו עכשיו גם הכנפים הדרושות. שלום אמת ישרר איפוא עכשיו בין מדת השעל ומדת המיל, אולם המלחמה תבא ממקום אחר ובאותן המדות הרחבות שיצעד לקראתנו הטוב, יצעד גם – הרע. נחשול גדול עומד לטשטש את עצמיותנו בדמות “הפלגת השפות” שהלבנטאיות עלולה להביא עלינו, ונחשול שני עומד להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי העובד בדמות הספקולציה הקרקעית. המלחמה תהיה איפוא לא מלחמת מדות כי אם מלחמת ערכין לאומים. האישיות המתווכת שהיתה לה סגולה להשביח את סערות הרוחות וליטול מהנשק את עוקצו וחודו תחסר לנו. לציוניות מות צ’לנוב ברגע זה הוא משנה אבדה, ובעצם מותו ברגע זה יש טרגיזם, כי הוא עלה על ההר וראה את הארץ, ואליה לא בא…
ניסן תרע"ח
- נאום אזכרה למות יחיאל צ’לנוב. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.