עברו חמש שנים אחרי מות מנחם אוסישקין. תמורתו לא ניתנה לנו, ואף לא תינתן. הגוּת־רוחו, שדות־פעולותיו ומערכות־חייו אינן ניתנות להיות נמדדות ביחידות־גודל, כי אם בייחוּדי־תקופות. כל גודל בן־תמורה הוא בהרבה או במעט. לתקופה אין תמורה ואין חליפין. ואתו נגוזה תקופה שלמה. דמותו ניצבת בכל מערכות־מעלליה ובהויות־עשיותיה. הוא היה רקום במסכותיה, והן בתוכו. מראשית צמיחת חבת־ציון עד בכורי הציונות הרחבה חישב את קציה, כיוון את רוחותיה, נטה קוויה, נר נירה, ואחרון אחרון: חי בכל הויתו את זעזועי־חליפותיה. הוא היה אחרון ל"אנשי־בראשית" שבשיבת־ציון הבונה. מפיו דברה גבורת דור מעפיל מתחתית מורדותיו. בפעליו נשמעו פעמי דור דרוּך־עוז בעליותיו. פרשות־חייו כאילו עשויות טבעות טבעות כאותן החתומות בגזע עץ, שעל פיהן מונים מידות שנותיו על סתווהן וחרפיהן, אביביהן וקיציהן.
הוא היה איש הייחוד בהגוּתו, באמונתו, באהבתו, בראייתו, ובהליכותיו. באש אחת בער, בחזון אחד האמין, אהבה אחת ידע, באור אחד ראה, במידה אחת דבק ובקו אחד הלך. השלימות היתה טבועה בתכונתו, קו־הישר נטוי בהליכותיו, כוחות אמונת־מסתורין רדו בהגוּתו, דעה צלולה ושכל בהיר כוננו מפעליו, עוז־דמיון ומידות רחבות הנחוהו בשאיפת חיי־עולם, ארך־אפיים והתמדת־רצון, – בחיי שעה: קו לקו, צו לצו, זעיר שם, זעיר שם, הקטנות לא דחקו את הגדולות והנצורות ולא המעיטו את דמותן; ציונות־בחירה איתנה מורכבת על כנת חבת־ציון חסונה, האמונה הסמויה מן העין היתה לו מקור הכוח והמרץ. היא האירה לו באור־עולם מלא ללא לקוי ופגימה, ויקדה בו כאש־תמיד עצורה וכבושה. היא היתה לו משחרותו עד אחרון־יומו יום שבת ארוך לקדשה ולרוממה, ויום חול ארוך לעבדה ולשמרה.
ירושלים היתה שלהבת־התמיד באהבתו כפסגת־החזון, – חזון אחרית־הימים! והאדמה מעין אמונת־הייחוד, כדרך־המלך בדרכי ההגשמה השונים. בגאולת שתיהן כלתה נפשו, ובהחיאת הנשמות והנהרסות בשתיהן היו מרוכזים כל מעייניו. בשתיהן בלבד ראה נקודת־המוצא להחזרת העטרה ליושנה; בה ראה חזות הכל. בנשגבה ממנה לא הכיר ולרוממה עליה לא השתוקק. עבודת־הקודש היתה לו אולי התכלית, ועבודת־החול בעבודת־האדמה אולי רק כלי־שרת מחזיק את הברכה. אך ידע כי הנשמה צריכה גוף עלי אדמות, ואין גילוי שכינה מלמעלה בלי גילוי מקורות־חומר גנוזים למטה. מקורות אלה ראה באדמה, וגילוייהם בעובדיה השבים אליה בתשובה שלמה. הם בלבד עלולים לפרנס את בתי־הכוח לכל בית־ישראל על קבוצי־גלויותיו.
דרכו משיבה לגבורות נמשכה ישר ובטוחה, כאשר עברה בכל תחנות חייו הקודמות. הם רגשו בעזוז־עלומים ובחכמת־ישישים. על סף הגבורות עוד נצב במערכה כבן שלושים לכוח בעמידה על המשמר: בעוז־רוח, בתוקף־רצון, בהתמדה וברציפות, כבן ארבעים לבינה וחמשים לעצה בברזל־הגיונו, בשיקול־דעת ובצלילות־מחשבה, כבבהירות המטרה כבחירת האמצעים. במלוא אשו בער. לא קהה אף אחד מחושיו, לא הועם ברק־שכלו, לא פג חומו, לא נפגם ההומור המנצנץ באמרותיו. הזקנה נוטלת, כרגיל, גם מאנשי־קצוות את חודי עוקציהם; מרככת את הקשיות שבתכונה, ממזגת החריפות היתרה וממתיקה חומר־הדין. בתכונותיו ובהליכותיו לא חלו תמורות. מידותיו וטעמו עמדו כנימוקיו. אף כל יצריו, בגבורות ובחולשות, שמרו על חיוּת עלומיהם. עצם מותו הדהים את חבריו לעבודה, כאילו נעקר בלא עתו הצעיר שבחבורה. ריק היה במשך השנה הראשונה למותו כסא־הנשיאות בבית הקרן הקימת ועטוף־שחורים, וחבריו שעבדו במחיצתו לא רגעה רוחם וכאילו לא האמינו למראה־עיניהם. בארץ הזאת, אהבת־עולמו ומשאת־נפשו, עולות הזריחות וחולפות השקיעות כמעט בהרף־עין. וככה היתה שקיעת־חייו, חטופה כמעט, בהיסח־הדעת, במלוא אור שכלו ובלי דמדומים קודמים…
כל תנועה גדולה, אנושית או לאומית, נושאת בחובה את שלימות־הדמות: כבעצם החזון, כבעריגה להגשמתו. רק ברדתה ממרומי הדמיון לחפש לעצמה נקודות־אחיזה במציאות תפגע פגיעות שונות, קלות או קשות. נושאי התנועה ומגשימיה אינם נוטים ברובם המכריע להטיל את כל מרותה עליהם; אינם נבלעים בכל הויתם בתוכה; הם מסתפקים בבירור חלקי יסודות; לעתים קרובות נעשה הבירור לפי קו ההתנגדות הקלה ביותר, ומקדשים את החלקים המבוררים האלה כאת עצם החזון כולו. דמות התנועה מתמעטת ומתעצבת לפי צרוּת הדפוסים הטבעיים הקבועים בתכונות נושאיה. ככה תרד ותתכווץ הזכה והטהורה בהיבדלה מאוצר־הנשמות ממרומים, ויוצאת לחפש לה לבוש חולף בין אחד מקרוצי החומר המיועד לה עלי אדמות.
אוסישקין הנהו אחד מיחידי הסגולה, שבו השתכנה תחיתנו במלוא דמותה בכל השתלשלויותיה וגלגוליה, מחבת־ציון הצרה עד הציונות המדינית הרחבה; הוא חי ונטמע בתוכה, והיא מלאה את תוכו ללא השאיר אף קרן־זוית לזולתה. היא היתה לו אמונת־הייחוד, ואלוהים אחרים לא עברו על פניו. הוא לא היה קטן בעיניו עד כדי להרתע אחורנית מפני גודל שאינו לפי כוחו. הוא לא היה גדול בעיניו עד כדי לראות גודל בחזון אך ורק מפני היותו הולם את שיעור־קומתו וכפוף לחזקת־יכולתו הטבעית. בחרדת־דת עמד לפני חזון־התנועה, וקבלו כמו שהוא, בשלימות־דמותו ובגדלו הבלתי נתפס, כפי שנמסר, כביכול, מפי הגבורה לחוזיו, מבלי גרוע ממנו, ואף מבלי להוסיף עליו.
לו נראתה התנועה בכל כוחה וגבורתה הגנוזים, בהיותה בעיניו עליונה על כל מידות־חלוף, מעל לכל השגות אנוש, מעל לכל בקורת, מעל כל מציאות מיוּצבת במיצרי תחומיה וחתומה במועקת חוקיה. המציאות הקיימת לא יכלה להיות לו מבחן־האש לכוח התנועה וטהרתה; הלזו היתה לו הקבע, והלה הבאה להצר את אופקיה – בת החלוף. מהי מציאות זו ומה כוחה, בבואה להשיל אברים אברים מיעודים מובטחים עוד מברית בין־הבתרים? זו של תמול, של היום, של מחר? והיא אינה אלא בת־דורה וזמנה, נתונה בתחומי זמן ושטח. והזמנים משתנים והתחומים כפופים להסגות, וחזון־תנועתנו מכה גלים בנצח. ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, ודבר ד' לעולם יקום. והתנועה בעצם קיומה היא דבר ד' בפי חוזיו המנבאים על נצח ישראל שלא ישקר.
שתי דיברות כוננו את צעדיו: אין לך דבר העומד בפני הרצון ולא עליך המלאכה לגמרה. בכל דבריו ידע להבדיל בין עצם החזון ובין אמצעי הגשמתו: הוא מעל לשכל, והם – כולם חשבון; הוא ניתן בשלימות־הדמות, והם – ניתנים לשיעורים ולזמנים. תחית עם־ישראל ושפתו בתוך ארצו בגבולותיה ההיסטוריים היא חזון־עולם שניתן במלוא־הדמות ונמסר כמורשה מדור לדור באותה הדמות הנתונה מבלי לעצבה מחדש לפי פני כל דור ודור. אך דרכי ההגשמה כפותות למסיבות הזמן וגורמיו. ועל כל דור ודור למלא רק את החלק המוטל עליו. האמונה, הרצון ואורך־הרוח – בכוח משולש זה מגדילים לעשות, אף עומדים איתן בפני סערות הזמנים. וכשדמות וסגולות אלה מצטרפים בתכונת אישיות אחת הן עושות אותה חסונה, מוצקה ומשורינה בפני פגעי מציאות חולפים.
שלימות הרוח היתה לו טבע ראשון. רוחו הצרורה מני שחרות בחזון שלמעלה מן הטבע טיפחה והדריכה את אונה. בשלימותו המוחלטת חי חזון תקומת ישראל, וכל פגיעה בו עלולה לעקור את עצם מקור חיוּתו. אין חזון ניתן לחצאין ולשיעורים ככוח־תנופה כלפי־פנים; אין הוא ניתן להיות מוצג במיעוט־דמות אפילו כהסוואה כלפי חוץ. בשובה ונחת בדרך הגשמה, אם זוהי גזרת השעה; אך תמיד “במשפט גלוי” ולא באחיזת־עינים וכסות־עינים. הונאת אחרים כתכסיס תגרור אחריה הונאה עצמית בעצם התכלית. אות מחוקה אחת בספר־תורה פוסלת אותו כולו. כי אך בצורתו כהויתו קיים דבר־עליון ללא חסר ויתר, ללא פגימה וטשטוש. חכמה ונבואה הן שתי קטגוריות נפרדות. שגגת חכם אינה מטילה צל על חכמתו בעבר, ואינה פוסלת אותה למפרע בעתיד, ולכן היא ניתנת לביקורת ולהגהות. תעית חוזה אף פעם אחת עושה את כל נבואתו פלסתר לתמיד, מראשיתה עד אחריתה. חכם עלול בשעת לקוי מאור־עיניו לא לראות את הנולד. בעיני חוזה, הנאצל ברוח הצופה עד סוף כל הדורות שאין שגגה לפניו, לקויים כאלה לא יתכנו. ואשר למעלה מהשגת ילוד־אשה אינו ניתן להיות נמדד בשעלו, מתוּכן ברוחו ושקול בפלס שכלו.
בעיניו לא היתה ברית בין־הבתרים משל, חידה ומליצה. זהו חוזה במשמעותו הפשוטה: חוזה בין אדון־עולם ובין עם־עולם, – נצח ישראל הכולל כל הדורות לעומת דור חלוף אחד. לא אנו, קצרי־הימים ושבעי הרוגז, בעלי־הפקדון. אנו רק שומריו ונאמניו במרוצת דור אחד. על שלימותו וטיפוחו כאחד מצווה ועומד כל דור ודור, ולא ברשותו לנהוג לפי שרירות־לבו וקוצר־רוחו. לא מפינו, מחכמתנו וגודל כוחנו, אנו חיים וקיימים. אנו חיים מפי הגבורה תוך גבולות־עד מוצבים בהשגחה העליונה; ולא ברשותנו ובכוחנו, איפוא, להסיגם. זהו כל סוד קיומנו ואיתנות עמידתנו במים הזדונים העוברים עלינו; ולכן איננו יכולים לוותר אפילו מן השפה ולחוץ על קניני־מורשה. על שלימות המסורת עומדת כל זכותנו. ובשלימותו בלבד מצוה החזון את החיים על כשלי־ברך, עיפי־נדודים ואסירי־תקוה. והפוגע בה כאילו מערער את היסודות בבית־הכוח ובמקורות־המרץ הקדוּמים; ודומה לחותר לחוף־מבטחים באניה סוערת, האומר להגביר את שיעור־מהירותה בפריקת כובד משאה על ידי סילוק מנועיה.
אמונת־המסתורין היא שהנחתה אותו למישרים, ולא שיקולי־השכל. והיא שעמדה לו לא לנטות מדרכו ימינה או שמאלה, ושמרה עליו מפני שבירת הקו, עיקומו או סילופו. מתוך הכרה תחילה חיסן באמונה זו את רוחו; בשכל כלכל רק את מעשיו לכוונם אליה. כולו היה רקום בשלימות יעודיה. כולו היה מרותק בשלשלת־הדורות. הוא ראה אותה כולה, ולא טבעות טבעות. היא לא יכלה להנתק ברפה שבהן, כי לא היתה כזאת בעיניו; אולי אינן שוות־ערך במעלה, אך שוות־חוזק. בכל מוחו הגה את הגות הגאולה, ולא בחלק ממנו; בכל זמנו, ולא בקביעת עתים חטופות. מראות הגאולה תפסו את כל שדה־ראייתו, ויומם ולילה היו גלויים ופרושים לפניו באחדותם, ברציפותם ובמלואם. העם על כל פזורי־נדחיו, השפה על כל אוצרות תרבותה; הארץ על כל חבליה וגבולותיה הקבועים מימי קדם היו מוארים באור־עליון אחד, מלוכדים במחזה־שדי אחד ורקומים באותו צור ישראל וגואלו. מעולם לא ראם מקוטעים, מפוזרים ומפורדים. כברית בין־הבתרים כן גם בקעת־העצמות לא היתה לו משל ומליצה. זו היתה ממשות. במראה מלוכד אחד נראו לו בכל עת ובכל שעה תחית הגוף והרוח ללא מחיצות בשטח, ללא תחומים בזמן, ללא מדרגות בערכין. כשדה אחד מרהיב־עין נראו לו נושא משך הזרע במרחב הפתוח, וזורע על תלמי־הלבבות בין כתלי בית־הספר; מחדש חידושי תורה בבית המדרש הישן, ומגלה תעלומות־הטבע בהיכל המדע החדש; בנשימה עצורה אחת צפה לנושאי האלומות ולראשוני בכּוּריהם. בגילה וברעדה שש לקראתם לקבלם, וביראת־רוממות אחת היה עורכם בין טורי ספריו. קורא מובהק בספרות־העברית, ער לכל יצירה ומאזין לדופק פרחי־הכהונה, – המכהנים בספירות התורה והחכמה ובמערכות העבודה. כולם נראו לו כחוטרים שונים מגזע עתיק אחד, כנצרים מגוונים משורש קדום אחד, כגידולי צור־מחצבת אחד. מחזה תחיה אחד – עם מחדש נעוריו. מעין יקיצת היקום מכבלי הקרח המראים על תפארת־העבר ומבשרים בנצניהם זהרי־העתיד.
בניגודים ובסתירות שבתכונות איש לוית־חנו ותפארתו. הצלילות והמסתורין כרוכים בו יחדיו: צלילותו בברו, מסתורין בחובו. הפשטות הבהירה בנופו; פקעת התעלומות בעמקי־שרשיו. ברורים לעיני כל הפעלים, אך סמויים הכוחות המניעים. כשלומי אמוני ישראל היה שומר דת וזהיר במצוות; אך הגדולה שבהן, הדופה אמונה כבירה, היא בנין־הארץ. הדבקות בה יונקת ממקור אי־שכלתני. אמונה היא תמימת־דרך, אינה מכירה סיבוכים ואינה יודעת קוי־עקלתון. לכן גם על המאמין עוברים זעזועים ומשברים, ובהתעטף עליו נפשו מרוב מכאובים, יתריס לפעמים גם כלפי מעלה, אך עצם ההתרסה בשעת רפיון־רוח סימן להודאה במציאות הגבוה מעל גבוה, וזהו נצח ישראל שלא ישקר. והגבולות שהוא כביכול בכבודו ובעצמו הציב, אינם ניתנים להיות מוּסגים אף בידי האדירים בין בני בשר ודם…
רוחו התהלכה תמיד בנתיבות המחשבה המקובצת המקודשת במסורת חיבת־ציון והציונות, ובמסילותיה הכבושות. משחר עלומיו הגה בתורה אחת והיה משוקע בספירה אחת: שיבת ציון. היא מובלעת בדמו ודרוכה בכל הליכותיו. מתחומיה לא יצא. וכשהיה אנוס, לפעמים, ע"י דיבור הזמן להכנס לתחומי־חוץ לקח כאילו מעפרות ציון וישימם מתחת כפות רגליו כדי לא להנתק ממנה. ורק לאטו ובזהירות יתרה היה סר לפעמים לצדדין בדרכים שכבשו חדשים. אין כוחו בעיון ואין חלקו בין מניחי עיקרי הדעות בתנועתנו. הוא תלמיד ותיק בהלכה, ורב מובהק בהרבה מקצועות המעשה. כתלמיד לרבותיו פינסקר, לילינבלום ואחד־העם הנחוהו למישרים כוח־ההבחנה לקלוט את המתאים ולבלי להעמיס על המוח גופי־הלכות שאינם הכרחיים לגופי־המעשים; סתם לינה בעמקה של הלכה אינה מנטיותיו. כרב יבחן ויבדוק כל פעולה, אם אינה נמצאת בסתירה לעיקרי אמונות ידועות. מאוצר המחשבה הלאומית המקובצת זיין את עצמו בכל רעיון להרחבה, ולא לצמצום. קנאותו לרוח מוסר־היהדות לא עשתה שפטים בחומר; ולמען מקדשי־מרומים נערצים לו לא ויתר אף על שעל מהאדמה. מעוגן בציונות המדינית לא הסיח אף רגע את דעתו מהגדולות והנצורות; כמעורה בחיבת־ציון ידע, כי הגדולות לא תעשינה בידי הבזים לקטנות; אך ורק אלה הקטנות הנושאות בחובן את סגולות ההצטרפות, הליכוד והגידול. יפים הם כיבושי שעה להשגת התכלית הרוממה הנרצית, אך בתנאי שלא יהיו עלולים על־פי טבע מהותם לקפח בעתיד כיבושי עולם או להעמידם בספק.
חזון רוחו צר לפעמים באופקו, אבל נשא במרומיו. ובתוך תחומי האופק הנתון רבות הן ספירותיו בגובה ובמעוף־הדמיון. כל תוספת לעצם החזון מעבר לתחומו המקודש פסולה כגרעון. תחית עם ישראל בשפתו וארצו בגבולותיה ההיסטוריים, – לא פחות, ואף לא יותר. עם שונים לא יתערב רעיון מצורף זה. כל חידושי הדור הם אורחים לא קרואים. תורות השמאל, ואפילו אלו של האגף המתון, עד כמה שהן כנות בודאי כלולות הן בחזון. ועד כמה שאינן כלולות הן מיותרות ומפריעות. לא כל חידוש העולה על קרקע־עולם יקלט יפה באדמתנו ואפילו מהמוּתרים. מעטים כמוהו קנאים לעברית, ועוד פחות מקיימים כמוהו את אשר ידרשו. קורא ותיק ומובהק. אך מכריע תמיד המועיל והמשמש את התכלית הרוממה, ולא המרומם כשהוא לעצמו על־פי מידות היופי. חושו דק מאד לכל מוסר־השכל, ופגום לתפיסת היפה חסר־נימוק. שופט ולא אמן. בקי בחדרי ספרותנו, אך על קירות חדרי חזיונותיו מתנוססות תמונות־מספר. לא הדר פני גדולים, אף לא הבין לרעם ולא תכן את רוחם. התוך המוסרי היה תמיד המכריע, והמוסר מונח בגאולת־ישראל בארצו – ואידך פירוש הוא. הכל נידון מתוך אספקלרית תכלת־לבן. החלש שבשירים שתוכו רצוף אהבת ציון וירושלים יגדל כוחו מהאדיר שבשירת אהבת־בשרים. זהו לא חשבון תכסיסי בן־לויה לזרמים ומפלגות. זוהי תגובת חושים צרופים בכּור אהבה טבעית מיוחדה במעגליה. שיר השירים המוּצא מידי פשוטו ומקודש לכנסת־ישראל הוא שיר־המעלות.
באמונה ודעות בדרכי ציון תלמיד לילינבלום בהרבה בחינות. אך התלמיד עולה תמיד בקפדנות ההגבלה על רבו. אף בהתדבקותו בקרן הקימת בשנים האחרונות לא יצא מגדר המסורת המקובלת. ממשנת אגף־העבודה של הקרן הקימת הרואה את העבודה והלאמת הקרקע יורדות כרוכות בירר את יסוד גאולת־הקרקע בלבד. סתם גאולה הברוכה מכל רוח שהיא באה. צווי “העבודה העצמית”, לא היה אחד מעיקריו ונראה לו כיתר הדומה כניטל. לא היה מחוור לו הליכוד האורגני בין שני היסודות, ולא ראה כי בהעדר חובת־העבודה נעשית ההלאמה העומדת על ניצול הזולת פלסתר. מהר סיני ירדה רק הדיברה האחת, ולא שניה. ו"הארץ לא תמכר לצמיתות", אבל לא והארץ רק לעובדה בלבד. שחור־האדמה יפה במערכת הצבעים, מועיל ומושך; אך ההתמזגות עם ה"אדום האדום", ועוד כאילו צבע זה הנהו מחוייב המציאות, כתולדה הכרחית של השחור – תורה מורכבה זו הבאה לכוף הר כגיגית – מה עניניה להר סיני?
מקובצת היא משנתו, אבל ברורה ובהירה, וערוכה במשטר וסדר כפעליו בשדה עבודתו המסויגה במיצרי המציאות המוגבלה. חדר־עבודתו ישמש כסמל. משטר קפדני. כל רהיט ורהיט על מקומו לא יצא מהשורה. על שולחן־הכתיבה כל כלי יעמוד כצמוד למקומו, כל נייר וכל ספר ועתון מונח כאילו מחובר במסמרות. על הקירות תמונות שכל אחת קנתה לה זכות מפני תוכה המיוחד ו"טעמי־מצוות" המעטירים אותה; כל אחת פרשה או פרק ברקמת התולדה הציונית. יד לא קרואה, ממשמשת, כי תזיז דבר מה ממקומו אגב דיבור ושיחה לא תקרא ברמז כל שהוא לסדר. אך עין צופיה הליכות בית, ותוך כדי שיחה היותר ממתיחה תושט היד להשיב את המשטר על כנו. וככה ערוכים הרעיונות במוחו. כל אחד תקוע עמוק במקומו. ואכן יש משטר חמוּר גם במערכות החלומות והחזיונות, מוקפות במשמרת־זקיפים; לא יתערבבו בינם לבין עצמם, ומכל שכן עם שונים לא קרואים. כלים מוסכמים בטעם מיטב המסורת. ורעיונות מנופים וצרופים ומקודשים בקדושת מיטב המסורת. מעולם לא ינאם ולא ירצה ברבים על־פי פתקאות. לא יסתבך ולא יסבך. שקופים, בהירים ובטוחים, משולבים האחד בשני אמריו; בחידושם לא יפליאו, בברק־המחשבה לא ידהימו; אך נושלים הם כבדים כפירות בשלים, וטעמם בהם. מלאה הומור שיחתו בכל חומר־רצינותה, וחריפה בכל פשטותה. אך בכל, ברקמת־הדיבור כברקמת־המעשה, משחקים רק שני צבעים: צבעי התכלת והלבן, כצבעי השחור והלבן במסכות ציירים ידועים.
כתבי אוסישקין אחד הוא תוכם, ומחולקים הם במדורים שונים לפי צורות־המבע. על ציר אחד יסובו; רעיון אחד ימלאם, אחד בעצם החזון ואחד בדרכי־ההגשמה. בדמויות שונות יופיע: כשליח־ההגות, כמוכיח, כמתחנן, כמעודד, כמעלה נשכחות וכמבשר עתידות, כסולל ובונה. תוכם רצוף אהבה, אחוז חרדה, נטוע אמונה ודרוּך בטחון. כבהמנון־עם יחזרו כפעם בפעם הדברים על עצמם. וכבהמנון – הנעימה היא המטעימה את התוך ומחדשת אותו. והיא גופה כאילו מתחדשת בצביון, בצליל, ובריתמוס עם כל זעזוע עובר וגל חולף. רוחות־הזמן השונות ותמורות־זעזועיו הן המרעידות נימין טמירין בלבבות פנימה ומעלות אותן, ומכות גלי־החיים בקצב שונה. אחת היא התפלה בנוסח־המורשה; ואחד הוא גם ניגון־המסורת העובר מדור לדור; אבל כל שליח־ציבור וייחוד־מזגו וייחוד תגובתו; וכל אחד מחדיר לתוכו את רטט־נפשו, ומקרין מאישיותו. וייחודי היחיד וייחודי־השעה הם העושים את השירה הישנה תמיד לחדשה.
רוחות תקופה שלמה הן הצוררות בתוכן את הדברים המכונסים בכתבי אוסישקין. הן כאילו גם מעלעלות את דפיהם, אך בדברים החוזרים על עצמם כפעם בפעם יש חידוש מפני השעה שבה הם נאמרו. על גלים שונים נשאו; והדיהם קלוטים בתוך השיטין וביניהם. הנעימה היא תמיד אחרת, ואחר הרטט, ואחר הריתמוס ובמראות הקרינה תמיד אחרת, ואחר הצביון. אין פגם בחזרות־הטבע כבמראות וכבקולות. גם הרעם והברקים חוזרים על עצמם, ואף־על־פי־כן כוחם וגבורתם נראים ומורגשים כחדשים. וככה גם מערכות קצר הימים ושבע הרוגז, הקרויות בפינו עולם. גם בהן שולטים כוחות איתנים לפי דרכם על רעמיהם וברקיהם, מראותיהם ויריעותיהם. הכל משולב ומשוזר. כל השמטה תרסקם. והדי העבר אדירים יותר כאשר יוצאים הם מפי עושי היסטוריה, העומדים בתוך עצם המערכה, מנצחים עליה ומעצבים פני דור, מאשר מפי מפרשי היסטוריה והמשיגים עליה הרואים הכל ממרחקי הדורות ובוחנים ודנים מעל מרומי במותיהם.
גן פירותיו עצמו אינו רב הגוונים, וננעל כאילו מעצמו באורח אבטומטי בפני גידול־חוץ. אינו יפה־נוף ולא רחב־נוף. עצי־פרי ולא עצי־נוי. תמיד פירות ולא פרחים. חומר־הדין בבחירה. גידולי דורות. רכב דור על גזעי דורות עמוקי־שורש. זמורות־זר לא תבואנה. עצי מספר נבחרים, אך שדרות ישרות הם נטועים. הדרת־שיבה חופפת עליהם וכוחות־נעורים יפכו בהם. לא תמיד יוכלו להיות ציוני־דרך לתועי־הזמן המחפשים להם את עולמם בתוך חזון־תקומתנו. אולם תוך תחומי המסורת, כפי שהיא מקודשת בחיבת־ציון וכבושה בציונות המדינית, אך לבטח יצעד בין השורות האלה ההלך ולא יתעה, ושוחרן לא יצא ריקם…
ירושלים, תשרי תש"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.