ליום הולדתו השבעים וחמשה

מספירות שונות יצאו מחוללי התנועה הציונית ומתוי־דרכיה. האחד רופא שהעמיק חדור בתהומות הנפש האפלות. עוד לפני פרויד, גילה את כוחות ההרס העצורים בחובן; מהן גם מגיחה שנאת עולם לעם־עולם – מוּכת עוורון בדרכיה וחסרת־תבונה בתכליתה. אין עצה ואין תחבולה נגדה, אלא בעקירת הסיבה, והיא: רוח ערטילאית משוטטת בין גופי עמים.

השני עלה מספירות האגדה הנאצלות. הוא היה חוזה חזיונות על־פי טבע תכונתו ועל־פי אומנותו. אזרח־העולם, וממרומיו ירד למשכנות אחיו הפזורים והנדחים. לו ניתן הכוח להפוך אגדות־רוך לממשות קשה. הוא יצר את הכלים הראשונים למטרמופוזות כאלה. בלעדיהם לא היתה נקודת־מוצא להתוית דרכי־ההגשמה, ולא היו נפתחות אפילו למחפשיהן וסולליהן.

השלישי יצא ממערכות המדע הנסיוני והסינתטי. מרוקם ושזור בכל נימי נפשו והלכי־רוחו בתוך עמו בהמוניו, – עם לבדד ישכון באפלת־יסוריו ובזוהר־תקוותיו. הוא צירף ומיזג במזיגה אחת את הגות קודמיו בחזון־רוחם ואון־פעליהם. מהמדע בא וממנו יצר את כליו. הוא היה אחד מראשוני היוזמים בהקמת מכוני־חקר בארץ, מחולליהם ומקדמיהם. אף רוח החוקר היתה שורה בכל המפעלים הכרוכים בכהונתו. והיא – היתה לו קו־כיוון בכל ארחות־מחשבותיו. הוא עמד על חומת־הבנין על כל שלביה, אספקלרית החוקר נגד עיניו ואנך הבונה בידו.

הוא ראה את חזות עמו מתוך אספקלרית־עולם ואור־עולם. בשלום־העולם המובטח אחרי המלחמה הראשונה היה גלום מעין “חזון אחרית הימים”. מדינאים לבושים מחלצות־פאר התעטפו באדרות נביאים, וכל אחד התנבא במחנהו. דמות המדינה היהודית נראתה אז במלואה. דרכי ההגשמה בבנינה וקיבוץ־גלויות בגבולותיה נראו אז כמציאות אפורה והותוו בשיעור־מהירות הזמן. אך הזריחה לא האריכה ימים. האותות המבשרים ליקוי־מאורות נראו תוך כדי הדיבור על השלום. הם פגעו פגיעה קשה ראשונה, והפגיעות באו זו אחרי זו. ליקוי־המאורות גופו התגלה לכל עין עם המלחמה השניה. השואה שלא היתה כמוה התחוללה על עמים וארצות בתחומיה. השמות שעשתה מעבר להם ברוח־האדם ובערכיו המוסריים, שהיו יסוד ושורש החברה, בתוקפן קיימות. גורל אחד היה לארבע החירויות וארבע־עשרה הדיברות. את כולן נשאו רוחות־העוועים.

רבים ושונים היו הגלים הזדונים שעברו על ראשינו בלי הפוגות. רבים היו גם ניצוצות התקוות. גם הטוב וגם הרע נבעו ממקורות־חוץ, שלנו אין שליטה עליהם. חיים ווייצמן נשאר נאמן לתכונתו ולאמונתו. הכשלונות לא דכאו את רוחו, הנצחונות לא נסכו עליו שכרון. הוא היה אחד המעטים היודעים בינה לעתים. ולא פילוסופיה, אלא אינטואיציה טמירה הנחתהו למשאות־נפשו בקוים ישרים וקוי־עקלתון בין נבוכי־הדור ומבוכי־הזמן.

נשיא “המדינה בדרך” הגיע לכהונת נשיא המדינה, למדינה מוצבה בגבולותיה אך מחפשת דרכים לקיומה; ובתוך זעזועי־עולם, אשר אחריתם מי ישורנה, עלינו לגייס את הסוללים והבונים. באנו אל הנחלה הבלתי צפויה, אך עד המנוחה עוד רב הדרך ורבה המלחמה. העולם כולו עומד מול נעלם מטיל צללי אימה כבדים ומבשר אור כאחד.

תוך תפקידיו המדיניים כנשיא מצא לו פינת־מרגוע החוקר. כבכל פעליו כן גם ביסוד המכון החדש ביקש את הסינתזה, הצירוף והמיזוג. חיפוש סימביוזה בין החקלאות והתעשיה בהפקת פירות ותוצרים רמי־איכות בשתי הרשויות האלה. חקירה לשמה וחקירה ככלי־שרת לגילוי מקורות כלכלה חדשים ולפיתוח ישנים. ואכן מתלכדים התחומים הנראים כנפרדים בסקירה ראשונה. כשאול בשעתו כן גם חוקר־הטבע יוצא לפעמים לחפש אתונות וימצא ממלכה, ולפעמים ההיפוך. בין כה וכה תתגלה אחת התעלומות. יגעת ולא מצאת אל תאמין.

כוח החוקר בימינו אלה הנהו ראשון במעלה בין הגורמים, המעצבים בשדה ובעיר את פני כלכלת־עם. כוח־האדם במעלת־שכלו וביקר־סגולותיו שוה־ערך הוא עם אוצרות הטבע כמחצבים, פחם שחור ופחם לבן, בפיתוח ארץ ובהבטחת עמדות־בכורה לפירותיה ותוצריה במערכות הכלכליות. בכוחות אלה אנו עשירים לכאורה, אבל הם מפוזרים בתפוצות בארצות אדירות־הציביליזציה, ובבלי דעת אולי מחכים לגואלם. עם הבטחון, עם אור־עולם, עם ההשתחררות מ"הנעלם", החוסם הרבה דרכים בפנינו, יתפרצו מאליהם המעינות החתומים בכל עזוזם ויופיעו מגליהם ומכווניהם בכל גדולתם הטבעית. ואך עם גילוי הכוחות הגנוזים הכפולים באדמת הארץ ובנשמת־העם, שימצא את תיקונו, יישמע שיר המעלות החדש שלנו.

רחובות, חשון תש"י