בימי־התבטלות לחיבת־ציון וימי־התנשאות לציונות המדינית עלה חיים וייצמן לדוכן. הוא נמנה על הבלתי־מרוצים, מותחי־הבקורת הקשה על ההנהגה. מעטה היתה החבורה במנין־חבריה ומורכבה מפרחי תלמידי־חכמים בבנינה. לא שם להם בספירות־ההלכה ולא יד במערכות־המעשה. “החומר המלהיב” העצור בכל ישוּתם היה כל כוחם וקנינם. “המנוחה האולימפית העוטפת את זקני־הדור” הדריכה את מנוחתם הם. כשליחם נשא את דבר־הגאולה ברוחם המיוחד. הוא אינו פילוספוס מטבעו, צנא מלא ספרי לפי אומנתו. הוא רק כימאי. ומהמעבדה העביר את מדותיה למעבדת־החיים: הכרת החוקיות האורגנית, אמנות הסינון, תורת הסינתיזה, ודעת השימוש בה למעשה ועל כולן – חוש־המדה.
כנאה דורש בא לשחר מוסר את מנהיגי־דורו בעיקרים אלה; הם היו לו לעינים בכל דרכו הארוכה, כשהוטלה עליו התעודה להיות בעצמו המקיים. תפקידיו נשתנו, אך עמדתו לא זזה מנקודת־הראשית. מערכות־פעליו הרבות לא תמיד ניתנו להיות מתוּכנות בקוים ישרים; אך נקודות־הקצוות, שביניהן נמתחו, היו נטועות כמסמרים; גמישים כפלדה בסגולותיהם, וכמוה קשים; בכפיפותם בגזרת־השעה בצורת עקלתונים וזיגזגים למראית־עין היו חוזרים חלילה מעצמם לנקודות־קצוותיהם היציבות. תקופה ארוכה, למעלה משלושים שנה, צרורה בכתביו, הרת־עלילות ורבת־תהפוכות. נקודת־מוצא אחת ונקודת־שאיפה אחת יציינוה; קו אחד יעברה; דבר אחד נשמע מראשיתה עד סופה. ואור אחד יגיה עליה, אור מיוחד זרוע לא מאש־תמיד, אך מברק־תמיד.
תחנות־חייו רבות הן במספרן ושונות בתכונותיהן. פרשותיהן קרובות יותר לחזון מאשר לאמת. אך המציאות בשיפוליה מגוללת לפעמים תמונות מרהיבות־עין כאלה אשר לא ישיגן הדמיון בשיאי־פסגותיו. ממוטילה עירת מולדתו עד לונדון מרכז־פעליו סולם גבוה; רב־אנפין הוא בעמידותיו: לוליוני, זקוף, שיפוע. רב־גזרה הוא במבנה־מעלותיו: ישרות, עקומות, חלקלקות. מעלה, מעלה העפיל בכל ספירות־מעלליו; אך המעלה והמטה התלכדו בו לאחת ללא קוי־תחומין. רבתי בבירות־תבל לא בלעה בקסמי שאונה והמונה את אחת הזעירות שבערי־התחום בחן־שלוותה. ב"גיאוגרפיה" הוא רגיל לראות את הקשה שבאבני־הנגף בדרך־גאולתנו משעבוד לחירות. הוא נצחה בחייו הפרטיים. הוא שם לו לתכלית־חייו להתגבר עליה גם בחיי־העם בפזורי־נדחיו.
מיסודות חצובים מחמש תרבויות גדולות הצטרפה השכלתו. הכל שאב ממקור ראשון בארצות מכורותיהן, – ושנים על שנים. אזרח היה כמעט בכל אחת מהן, ולא אורח נוטה ללון. השכלתו התמזגה אורגנית, ולא הורכבה מכנית נדבכים על נדבכים, דיוטות על דיוטות. הוא אינו בור סוּד שאינו מאבד טפה. אמנות־הסינון טבועה בתכונתו ואינה מצות אנשים מלומדה. ההפרדה וההרכבה במשקע ובתסנין מתנהגות במעבדה לפי צורך־הבחינה ותכלית־החקר, ולא לפי שערי־השוק. יש אשר המתכות היקרות נפלטות, והפשוטות דוקא נקלטות.
אשיותו היא רבת־ניגודים בתכונותיה, וכל מהותו רבת־הפכים. במחיצה אחת ידורו שלושה איתנים: חוקר־טבע, רב־פעלים ואמן־מדות. כל אחד מהם יטיל עליו את כל מרותו ואת כל מצוותיו; והוא זהיר בהן בקלות כבחמורות. משטר חמוּר בקביעת־עתים לתורה ולמעשים. במשק־הבית שבכל אחת מהרשויות האלה סדר להפליא, דיקנות למופת ושמירה קפדנית על יפי־הצורה. הכל רשום באותיות־הפנינים בפנקס־הכיס; דבר דבר על אפניו בחלוקת סדר־היום; אחד לא נעדר: ממגעו־ומשאו עם היצורים הסמויים מן העין שבמעבדת־המיקרוקוסמוס עד משאו־ומתנו עם “יצורי־העליון” שבמַקרוקוסמוס הקובעים גורלי־עמים וארצות. אך המנצח על כל כוחותיו הפנימיים הוא – האמן; הוא עמוס מני־לידה בכל מגרעות האמן וחולשותיו ומבורך בכל מעלותיו וגבורותיו. בכל נתיבותיו יהדפוהו להט־מזגו, עוז־דמיונו, ברק־האינטואיציה וכמיהה עד כלות־נפש ליופי ולהרמוניה. הוא איננו אש־תמיד, אך ברק־תמיד.
הגות־רוחו דרוכה מטבעה ביעף; חוש־הממשות הוא העוגן המונע אותה להימוג בסטרטוספירות. פרישת־הכנפיים למרחבים היא נטיתה הטבעית מלוות־העונג; איסופן – שבירת־רצון כרוכה בחבלי־התאבקות קשים. כל פעליו הממושכים עברו בקו־התרוצצות בין כוחות־מתח פנימיים, טבועים בעצם תכונתו, ובין מועקות חיצוניות גודרות ומכווצות. התאבקותו הפנימית ביחידות לבשה צורת מלחמה בציבור על במות הקונגרסים וכינוסים. שוּמה עליו להשיב בקול לתובעים כלליים מפקידה לפקידה את אשר ישיב בלחש לתובע הפנימי שלו שעה שעה. הוא היה איש־ריב ומדון לשתי קטגוריות: ל"נשים־מלידה" שלא הספיקו לראות את החומות הכולאות אותם; לזוחלים־מלידה הנתעים להאמין כי רצון־החיקוי בלבד מצמיח כנפים, ומטבעם לא יכלו להחכים מעמידה במסות־המכאובים, באין להם כנפים להיות מוטחות אל קירות־הברזל.
בעצם תפיסת הגדולות והנצורות יש לו משלו מדות, שיעורים ומשקלות: מאזני־המעבדה ושיעוריה! במבחנה קטנה עצורים לפעמים כוחות סמויים מן העין בוני־עולמות והורסי־עולמות. ואי־אתה יודע היכן מתחיל הגודל ואיפה נגמר הקוטן. לפניו בכלל אין מוגמר, אין מסוכּם. משמעת־החקר והחיפוש. אין לדעת הכל למפרע. הדמיון היוצר מנחה בהעמדת פרובלימות; פתרונן צפון בנסיון בלבד. מחפשים לפעמים אתונות ומוצאים ממלכה; ולהיפוך – רודפים אחרי ממלכה, ואינם מוצאים אפילו אתונות. מכל מלמדי השכלתי; והוא לומד תמיד ומחפש, גלוי־עינים וכרוי־אזנים. יום יום ישמע לקח בסוגיות בלתי מוחוורות ובהויות נעלמות; מפי גדולים וקטנים ישמע, כתלמיד בפני רב ישב שעות רצופות. כולו קשב. העינים דולקות ממעמקים. דרוכים שרירי־הפנים. נראה לעין איך החומר הגלמי נשאב, עובר דרך צנורות־היניקה, מתעבד במעבדת־הרוח. כעבור שנים יעלה בזכרונו גרעין עיקרי נשכח מזורעו. מהטפל בשבילו לא ישאר שריד. פעולת מסננת־הזיכוך.
הוא נמשך אחרי הגדולות והנצורות הברורות מבלי לבוז אף לקטנות הודאיות. אין הן ממוינות בכלל אצלו ומחולקות “כעליות”, ההולמות את רמי־המעלה והמתאימות ליושבים בסתר־המדרגה. הוא עצמו לא יניח את ידו מאלה ומאלה. אין הוא רואה את עצמו כמכהן־בקודש, ובעצם מעשיו – “עבודה”, עבודת־כהונה עליונה. הוא משוּל בעיניו למטאטא, ויעודו העיקרי אינו אלא בפנוי־דרך לבאים אחרינו. כל תקופתנו אינה בעיניו אלא תקופת־טאטוא; מרוב־אמונה היא נראית לו בדמות זו, ולא ממיעוט־אמונה. מאספקלרית־המרחב בעתיד נראה לו ההוה בצמצומו. אין בכוח זרועותיו הקצרות לחבק את הצפוי לנו; לא מתוך זלזול בקוצר־המשיגים, אלא מתוך יראת־הכבוד מפני עומק־המושג ורוממותו. הליכותיו יום יום כאילו מסמלות את הליכותיו בתנועה. בדרך־הילוכו יטמין בעפר כל קליפת־פירות המתגלגלת לפניו, כל ניר פורח. תמיד ביעור־ה"קליפות", תמיד “ביעור־חמץ” לפני ההתכשרות לגאולה, לפדות ולחירות, חיוך רב־בחינות יתפשט על פניו למעשה־הטאטוא המקרי, נוהרים וזועפים חליפות. בצירופי־מחשבתו יעלו הסמוכין המסמלים את מלאכת־האגב ומלאכת־התמיד. המטאטא לא ימוש מידיו ברשות־היחיד וברשות־הרבים, בחול ובקודש, כי לכך נוצרנו, ובקטנות נראית גדולתנו.
בו התרקמו כרקמה אחת המזרח והמערב ללא סימני־שעטנז ואותות־כלאים. רקמה שזורה אורגנית, ולא צפויי־מחשבת; התמזגות־יסודות כימית על רבוי־תכונות ושלל צבעים, ולא צירופי־מעדנים כבמשכית וטליות־פסים. בהליכותיו ישמעו כאחד פעמי יהודי־המעלה במלואו ללא המעטת־הדמות, ואירופאי־המעלה בשלימותו ללא הדגשת הדמות. נאה היא עמידתו בבית ובחוץ, ומלאה הכרה עצמית. כולה היא מתת־הטבע כהדרת־פניו ויושר־קומתו; בקלות־חן נושאת היא את עצמה בלי כוונות־הזדקפות ככתוב וכמצווה; היא אינה דוחקת מפחד־תמיד פן תידחק. כולה בת־חורין מלידה, ישרה מאליה בלי סמוכות־חוץ ובלי הרכבות־תמך חדשות לבקרים הצצות בעיקרן מתוך תגובת נחיתות־מורשה; “גאות הקוממיות” הפומבית אינה אלא הפגנת נחיתות המורשה הטמירה.
על תרבות המערב גדל. כאחד מבחירי־בניה שתה בצמא את דבריה. כמוהם עמד בסודה, ויודע להבחין בין עומק התוך לברק הקליפה. אותו לא יאלפו “ממרומים” בינה ולא הליכות ונימוסים חיצוניים. כך דרכם כסל למו לאנשי־המערב ברדתם להזדמן לפונדק אחד עם אחיהם שבתפוצות. את עיניו לא יאחזו בסנוורי־להטי המופלא והנסתר אתם. כמוהם מוקדש הוא בכל המוצאים והמבואים. בתוך עמו היה יושב כשמרחקים הפרידו ביניהם. ויודע הוא את הגיגו ושיחו, ארחו ורבעו כאחד מבני־התחום. הוא איש־העם ביסוד־פקחותו ובשורש־נשמתו. ועממיותו הטבעית עברה מבעד למסננת־הזיכוך באותו חוש־היחס כהשכלתו הנרכשת.
העממיות משתמעת להרבה אנפין. על העממיות הצרופה חופפת הדרת־דורות בלי סבל־דורות. מחכמת־הדורות המשומרת המאירה את נתיבותיה כאילו נשרו כל הקליפות החוצצות בינה ובין העולם החיצוני; אלה הקליפות שהיו מרוב רדיפה אחרי חריפות תכלית בפני עצמה, חכמה ואמנות בפני עצמן, סגורות ומסוגרות בפני הרבים. יגון־הדורות עולה מתוכה בלי שפך נאד־הדמעות. זעקת־דממה בלי אנחות. הומור דק ונוקב כאחד, מפיק חום ואינו צורב. סטירה שנונה, בלי עוקצים ועקרבים. חריפות־ההלכה וחזיונות־ האגדה הרעיפו עליה את תמציות־לקחם. פיוּטי־הסליחות והתפילות הזכּות שיקעו בתוכה את צקון־לחשם מדור דור. לא דבק בה מאום מקלות־הראש ההמונית, אף לא מכובד־הראש הלמדני. כולה צרופה בפשטות־אצילותה ודקות־יפיה, צלולה בעמקה ובהירה, ותוך כדי מגע־יד במרומי־מרחקיה.
מבארות־החיים שבעממיות צרופה זו שאובה יהדותו, השגת־ערכיה והכרת־ערכיה; החיים בגילוייהם לימדוהו יותר מאשר גוילי־הספרים, בין כתלי בתי־מדרשות וישיבות. הוא למד די תורה בנעוריו כדי הכרת־המאור שבה; הוא שמר די על גרסא דינקותא כדי היות דבק בה. הוא לא הפליג די בלימודי־קודש עד כדי לכרוע תחת כובד משאם הגודר לפעמים דרכי־חיים. הוא מתערב עם כל הבריות מטבעו בלי לרדת ממרומים. בהיותו קרוּא לספירות הגבוהות לפי תפקידו אינו עולה למרום. הוא בכלל אינו מתעמם ואיננו מתאצל, אינו עולה ויורד, אך מתהלך בפשטות־נועם ובגמישות־חן. מתקרב בלי טרחנות, מתרחק בלי התנשאות. ענותנותו כהכרת עצמו הן טבעיות, בלתי מחושבות למפרע. בענותנותו אין נטילת־גדולה; בהכרתו העצמית אין ענותנות מעושה. באי־שביעת הרצון תשכון הדחיפה הפנימית למעללים, ולא יצרי־הריגון. באי־המנוחה יסער רוח־היוצר בקצב דינמי בלתי פוסק, ולא פרכוסי־עצבנות. בהליכותיו אינו פושט צורה ולובש צורה. בכיבוש־לבבות אינו נוהג בתכסיסים מחוכמים ובאמצעים מאולפים; אך מניה וביה, בכוחות־מושכים טבועים בהויתו. חלוק־המעבדה הוא לבושו הטבעי ואצטלת־תלמיד־החכם היא מעטהו גם בהופיעו כביכול למראית־עין בתגת המדינאי.
הוא כאילו נועד, לפי טבעו ולפי הכשרתו, להיות השליח להולכה ולהובלה בין שני עולמות נפרדים. בהיותו בן־בית בשניהם. אהוב ורצוי לשניהם, איש ריב ומדון לסירוגין. חליפות ותמורות ברוחות־אנשים הן טבעיות כשנויים במזג־האויר; חוקר־טבע אינו מוּכה בתמהון למראיהן, אף יודע מדה בהערכת עצמו ובהערכת הכוחות הסובבים אותו. בנצחונותיו לא הלך ראשו סחרחר עליו מרוב גדולה, בידעו את הכוחות העליונים ההודפים; בכשלונותיו לא דוכאה רוחו מרוב אכזבה בעצמו, בידעו את טבע איתני־החוץ המעכבים. הוא ידע תמיד את אשר לפניו, ולא הלך כסומא בארובה. מדעת נכנס לסכנות באומץ־רוח, אף יבוז “לרואים אומץ־רוח בקפאונם ובצפיתם לנסים ונפלאות”. צער־דורות הדפו למעללים, גבורת־דורות דברה מפיו בבואו להשיחו ברבים. “לא כספכם – כי אם עוז אלפי שנים, חכמינו לוחמינו וגבורינו דברו מגרוני”.
כתר־תורה איפוא, ולא כתר־דיפלומטיה. עצם התואר דיפלומט יצלצל באזניו ככנוי־גנאי. “אם רוצים אתם להמיתני – קראוני דיפלומט. כאיש מן העם באתי אל בלפור”. חלוק־המעבדה פתח לו את השערים הנעולים, ולא צחות־לשונו. כבד־פה היה באנגלית בימים ההם, ושום אהרון לא עמד לימינו. שתדלנות איפוא? לא מנה ולא מקצתה. הלה שחוחה עד עפר בהפילה תחנוניה, והוא “ברכו לא שחה מעודה בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דיבר בשם שולחיו. מעולם לא הסכים להיות עבד הדולר. ולא נרתע מברק הדולרים המקשקשים בצלחת המנהיגים האמריקנים”, גם כשפנה לעזרתם. “יהודי אמריקה לא ניתנו להם במונופולין; וכקולומבוס עברי בקש לגלות את אמריקה היהודית ולשבור את מחיצות־הברזל החוצצות בינינו ובין העם היהודי הרחוק. על שערי אנגליה דפק – אנגליה של בלפור, לויד ג’ורג', מקדונלד, ולא של המורנינג־פוסט. תרומת האימפריה הבריטית אינה בהפקת תועלת אסטרטגית, אך בפתרון שאלה קשה, שהיא כתם־קלון על האנושות כולה…”
מחוץ לתחומי השתדלנות והדיפלומטיה יש עוד מדרגה בפני עצמה, לא מדרגת־בינים, גבוהה מאד ונעלה מאד. וזוהי הגשמת חזון־דורות! ובבואו להרים אחרים אליו לא היה צריך להשפיל את עצמו בהפלת־תחנונים. ברמה נשאו ברבים וגילה את המאור שבו לרבים. במאמצים רבים העמיד על טיבו את כל העורגים לדבר־חזון, שואפים בנפשם להיות שותפים לבריאה חדשה, רואים את גמולם היחידי בחדות־היצירה ומכירים תודה לכל הגורם לחדוה זו. וזוהי מדיניות מיוחדה בפני עצמה – מדיניות יהודית. אצל אומות העולם יכול להיות מדינאי גם זה היודע להשען על כוח קיים בלבד. מדינאי יהודי יוכל להיות רק היודע בעצמו ליצור כוח. האיש שבכל דברו כרוך מעשה; שבעצם בראשיתו היה המעשה, ולא הדבר; שהחזון וההגשמה יורדים אצלו כרוכים בכל אשוריו. כל הסברות משאת־נפשנו הנשמעות מפיות בלתי־קרואים לובשות צורת מגידות ודרשנות. רק האמן יודע להרימן למדרגת מדיניות, המעוררת יראת־כבוד גם כשאינן עושות פרי מיד. המדיניות היהודית היא לפי שעה בדרך כעצם מדינת־היהודים. היא בתהליך־ההתהוות. והוא יצר גם את כליה המיוחדים, מעין צבת־בצבת עשויה. לא התרפסות ולא איומים. לא תמך את יתדותיה ברחמנות ולא העמידה על הכוח, – כוחנו המפוזר בפזורי נדחינו. לא תלה מגן־דוד מעל שערי הקיסרות הבריטית כסמל לשומרי־ישראל, ולא העמיד את השותפות על השפעת־גומלין בחומר. הוא בקש את השותפות במירוק חטאת־עולם, בהסרת קלון־עולם, בהגשמת חזון־עולם. איש־המציאות העומד בסוד הכוחות הרודים בתחומיה, איש־הממשות המכיר את איתנות החומר בעירומיו כשהוא נפרד ליסודותיו, רואה את הרוח כגבוה מעל גבוה; בסוף נצחונו יאמין גם אם יתמהמה לבוא. ובכוונו את כל אונו ומרצו, כל שכלו ולבו לירושלים של מטה, יאמין כי להגיע אליה אי־אפשר אלא דרך ירושלים של מעלה.
ירושלים של מטה לא היתה לו מעודו ארץ־תעלומות ולוח־חלק. ולכן לא לבש חרדות כאחרים מראשי־התנועה כשהנסתרות היו לנגלות והלוח החלק נמצא חרות בצפורן־שמיר. הוא ידע את הארץ כמו שהיא וחישב את הקץ לפי צורתה והויתה. הוא ראה אותה על חולותיה הפורחים וביצותיה הממאירות, על עירום־סלעיה ועל שממות־הריסותיה. הוא הכיר יפה לא רק את מוראי־הישימון, כי אם גם את אימת הישוב הקיים מסביבנו בפניו הגלויים ובכוחותיו הגנוזים. מראשית מצעדיו ידע כי רבה המלחמה, ו"קשה דרכנו, ואין דרך־המלך לארץ־ישראל…"
נשמת הציונות המדינית היתה כאילו צרורה בכתוב אחד. “ישנה ארץ ואין לה עם, וכנגדה יש עם ואין לו ארץ, ומה הדבר חסר אלא לשבץ את הפנינה בתוך הטבעת”. בעיניו היתה תפיסה זו מכנית. לו היו נהירות יפה “הגיאוגרפיה” וסכנות־דרכיה. הטבעת לא היתה כולה ריקה. בקו־האויר אין להגיע לתכלית הנכספת. בגשרי־ניר אין למצוא את המעבר: לא בטשרטרים ולא בנירות־ערך בלבד. גאולת־עם אינה טראנסאקציה מסחרית. אף חסרת־אונים היא להענות תמיד לכל צרכי־השעה. גאולה והצלה הן שתי בחינות. והציונות לפי כל יעודיה “היא הלחם של יום־מחר, וחובתנו להכין אותו מבעוד יום. אין להחזיק את העפרון ביד ולחשב את הקרדיט והדביט. תנועה אינה ענין־חנונות. שום עם לא נשתחרר ע”י רווחי־ריבית, אלא ע"י השקעות קרבנות. לנו יש לפי שעה אך שני אחוזים מאדמת ארץ־ישראל מפני קרבנותינו המעטים, והתמדת הכוח לייחל תכריע בכוח העבודה בבנין".
כל ההפגנות הפוליטיות הן הבל ורעות־רוח. המעשים הממשיים הם המדברים בעדם ומפגינים בעדם. ההפגנה תפעל כשהיא תהיה הד־מעשים ולא כמעשה בפני עצמה. ציונות מדינית ודיפלומטית אינן היינו הך. “תנועה פוליטית היא זו ההופכת למעשה כל שאיפה תרבותית וכלכלית, ולא זו המרבה בפרזיאולוגיה פוליטית. העבודה הפוליטית היא בתוך הערביים; הם כיום יושבי הארץ בפועל; ויש לפזר את החששות, לבאר שיש מקום בארץ גם לנו וגם להם. הטשרטר יהיה כתוב בדם ובזעה אשר קנינם קנין־נצח. מדינה יהודית אין לברוא בארץ שאין בה יהודים…”
אין בנין־הארץ בלי חלוציות. והמחנה ההולך לפנינו כחלוץ הם: “שלוש מאות המלקקים, הברכים אשר לא כרעו לבעל. הפועלים העברים זוהי התורה הגדולה; ללמוד אותה אנו צריכים ולקיים אותה אנו מוכרחים. באין פועלים עברים לא תהיה ארץ־ישראל שלנו. מכוני־מדע הם בבחינת הדרידנאוט שלנו; בעזרתו נוכל אולי לנחול נצחונות יותר גדולים מאילו שאחרים נוחלים בכוח חיילותיהם וצבאותיהם בים ובבשה. סמוך לקיוב ישנו יהודי אחד וברסקי שמו; בנו נהרג על אדמת ארץ ישראל. האב השכול שולח במקום הנהרג את בנו השני לעמוד בסכנה תחתיו; זהו – ההמשך! יהודי זה הנהו הציוני הפוליטי היותר גדול – אחרי הרצל…”
אלה הדברים נאמרו בפי חיים ווייצמן בזמנים שונים ובמסבות שונות משנת 1903 עד פרוץ המלחמה. בהם מקופלת כל תורת־ההגשמה כולה. ואידך – זיל גמור. כל הדברים שנאמרו מאחרי הצהרת בלפור אינם אלא משנה־תורה. קו־האנך נע כמטולטלת לפי זעזועי־השעה אילך ואילך; אך שב לנקודות־הקצוות הנטועות כמסמרות, ובהן יעמוד וינוח. מאז ועד היום חוזרת על אכסניה שלה מלחמת־הדעות מימי אוגנדה. התחלפו רק משמרות ההנהגה והאופוזיציה, ואתם גם נהפכו התפקידים. הדברים הנראים פשוטים מאד בעיני העומדים על טהרת־המדיניות הם מורכבים מאד בעיני העומדים על המעשים; והפשוטים ומובנים בעיני האחרונים נראים כמעט כיוצאים מגדר הטבע בעיני־הראשונים. ונקודת המוצא של האחד הוא בעיני השני נקודת־המדוחים…
כנגד “הציונות המכנית” העמיד ווייצמן עוד מראשית־מצעדיו את הציונות האורגנית. כנגד הציונות המדינית חד־הצדדית העמיד את הסינטטית. המדיניות, הכלכלה והתרבות הן תרכובת אחת; אין להפרידה. “מנהרה נחפרת משני עברי־ההר חרף הסכנות וקשיות־האדמה”. ולפנינו מבוך רב־תעלומות; אליו אין נכנסים אלא בפקעת־חוטים, שקצה קשור לנקודת־ראשית בטוחה ויציבה. וזוהי שלשלת־עברנו! בתוך חוליותיה אנו מצווים להיות טבועים, אם רוצים אנו לצוות על עתידנו את החיים; אותן עלינו להכיר הכרה שלמה. כל הציונות אינה המצאה מקרית. היא כולה אורגנית. הגידול היא סיבת־קיומה, נימוק־קיומה ותנאי־קיומה. הרבולוציה שלה היא אבולוציה. שיבת־ציון אינה העברת חפצים דוממים ממקומות גדושים לריקים, – העברה מכנית. זוהי נטיעה הכרוכה ביסורי־עקירה וחבלי־קליטה. היסורים האלה יומתקו כשהעץ יעקר עם גושו, – גוש־הקדומים. טיפול וטיפוח רב הם בני־הלויה. השיבה למקור־קדומים היא קודמת לשיבת־ציון.
איש לא הגיע בציונות להישגים מדיניים כמוהו. אף איש לא הטיח כלפי המדיניות כמוהו; בעצם נצחונותיה הוא הסיר את העטרה ממנה ונתנה על המעשה. “הציונים המעשיים היו מדינאים והציונים המדיניים היו במדה רבה לא מעשיים. מי יתן והיה כל עם ד' פוליטיקאים, ובלבד שיבינו כי לא כל צריחה היסטרית היא מפעל פוליטי; אף לא החותם את שמו תחת תעודה, ואפילו תחת מכתב לאיזה מיניסטר, הוא אדם פוליטי”, אותו תמצאו בספירות לגמרי אחרות ועל אָבניים ומדוכות אחרות. “הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית. אעפ”כ היה אחד מגדולי הציונים המדיניים; הוא היה פוליטיקאי כדרך שדיזראלי היה פוליטיקאי. הוא יצר כוח". “ההוא” – הנהו אליעזר בן־יהודה, לא כותב המאמר המדיני הידוע ב"השחר" של סמולינסקין, אלא מחבר המלון העברי. הקו המדיני נמשך איפוא לא מהרצל לווייצמן בלבד, הוא נמשך מחייל אלמוני סמוך לקיוב ששלח את בנו לדגניה במקום הנהרג עד הקנאי הגדול בירושלים שהמית את עצמו באהלי־התורה על החיאת הדיבור העברי.
הדיפלומטיה היא היד־הנועם הגלוי של כוח־החובלים הנסתר; רוממות־האל שבגרונה נשענת תמיד על חרב־הפיפיות שבידה. לנו אין כוח. הקול קול יעקב יצלח לתפלה ולדורון בלבד. בשופרות־יריחו לא נפיל את חומות־הזמן הבצורות. עצם הרעיון כי בכוח שמאחורינו השגנו את הצהרת בלפור מונח בתפיסה מוטעית. אף זו היא נקודת־מדוחים. “התענינותה של אנגליה בארץ־ישראל – ואפילו בציונות – לא גידול מלחמה היא. הנימוק העיקרי שעמד מאחורי הצהרת־בלפור היה זה שהוליד עוד קודם את בטויי־האהדה ליהודים; וזהו הנימוק הסנטימנטלי אשר שרשיו נעוצים בכתבי הקודש”. את תעלת סואץ תעזבו לנפשה. אלה טעמי־מצוות המוסברים פה ושם, אך בשום אופן לא גופי־מצוות. “יש אסכולה של מומחים צבאיים הטוענת כי אין כל צורך בארץ־ישראל להגנת האימפריה הבריטית; ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו אצלנו בקונגרסים. יש רבי־השפעה האומרים כי כל הציונות תמיט אסון על אנגליה”. למה לנו איפוא להכניס את ראשינו בין הרים האלה? למה לנו להדחק בכבשוני־הקיסרות הבריטית? בעל־שם אחד אמר לו: “אילו דרשת היום את הצהרת בלפור לא היית מקבלה. ואולם בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה. כשהייתי נער בן שתים־עשרה כתבתי לרבי שלי כי יבוא יום ואנגליה תמסור ליהודים את ארץ־ישראל, – לא אנגליה של המורנינג־פוסט, כי אם זו של בלפור ולויד ג’ורג' היום, ושל דיזראלי מקודם…”
תפיסה מדינית זו לעיון מחייבת תשובה מסוימת למעשה, ברורה זכה ועקבית כאחת. אם שורש־הקורבה של טובי־האנגלים ליעודינו אינו נעוץ בכוחנו בהווה כי אם כמורשת־קדומים, אזי אך לשוא ישקוד שומר, – “שומרי־התעלה”; אם ספר־הספרים הנהו הכוח, אזי נוכל להגבירו בעשותנו את המאמצים להתדבק במדותיו בכל מעללינו בארץ. אם כל המעשה־הרב בהצהרת בלפור הוא תיקון מעוות־דורות, מחיית קלון־דורות, אזי עלינו להזהר מהעלות בעצמנו חרפה על דור המעפיל לעלות. איננו יכולים להעביר הנה סתם חיי־הגולה בצורתם כהויתם. את הלבבות נכבוש במשטר־סגולה, במפעלי־מופת וביצירת ערכין חדשים. צדק צדק תרדוף! “עם ישראל יודע מה זה צדק. היהודים לא יורעלו במטודות־פשיזמוס, אם נעזוב את דרך הצדק, והיינו עזובים”. לא דברינו וטכסיסינו, אך מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחיקונו, – מעשינו בלבד.
בקול – קול יעקב לא נרחיק איפוא לכת. אך בחכמתו וידיו צפונים כוחות עצומים בלתי משוערים. הפקידות האנגלית הפכה בשנאת־עוורונם לניר על־פי צלוחית את תעודות מדינאיה שניתנו באהבת־פקחותם. אילו נשיא הציונות היה מוכיח בשער ומגיד־מישרים היה מגיד לאנגליה את פשעה ולבית־אלביון את חטאתו. אך הוא איש־ההגשמה ולא איש־הדיבור; וכל אומר ודברים ישקלו כנגד השכר הצרור בהם. במעשינו נכוף הר כגיגית גם על המיצרים לנו. הדברים הם רק אבק פורח. אכן גדורות ומגודרות הרבה דרכים לפנינו. אך גם בתחומים הצרים עוד רב המרחב לגילוי כוחות יצירתנו, והיא גם אשר פרוץ תפרוץ אותם. “העם אפוא איכה?…”
הוא “רעד ירעד מפני היום הגדול הבא, אם הנסיון הגדול, אשר בו יצטרך כל יהודי ויהודי מאתנו לענות על השאלה: אם מוכן הוא להקריב כל אשר לו לעמו ולארצו. לא התלהבות לרגע אלא אש־תמיד דולקת ומאירה תמיד, והיא החסרה לנו. והציבור היהודי עוד לא מצא את עצמו. עדיין נמצא כעת בדרך־מהלכו למצוא את עצמו. לא אגולל לפניכם את פרשות היהודים. ידוע לכם למדי שאת הכל משכנו לצדנו מחוץ ליהודים. הסוד גלוי גם לגויים. במסבה אחת העיר אחד: כל אחד מהמסובים כאן יוכל לפתור בחתימת־יד את כל המשבר, את כל חוסר העבודה, ואפילו לא ירגיש בכך. המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסכם, הטהרו איפוא עצמכם! הטהרו מזוהמת־הגולה, והתקדשו לעליה הגדולה, לארץ־ישראל!…”
התורה חוזרת על אכסניה שלה בהתפשטות־צורות. “המעשיות הצרופה” מעבר לאוקינוס היום אינה אלא גלגולה של “הציונות המסחרית” על גדות־הריינוס מתמול. “מבקרים את ההסתדרות הציונות לא רק על אשר עשתה מעט אלא עוד יותר על אשר דרשה מעט. עבודת־הציונות לדעת אלה ואלה היא ליצור מכונה. אלה מבקשים מכונה מדינית, ואלה מכונת־עסקים. אך הציונות בכל שרשיה היא גידול אורגני, וכך הם פירותיה”. ארץ־ישראל והגולה אינם יצורי־דמיון כי אם יש קיים. ועלינו לקחתם כמו שהם. את הארץ “כמו שהיא על החולות ועל הסלעים, על הערבים והיהודים כמו שהם. כל השאר מעשי־להטים”. את הגולה כמו שהיא: “יש אנשים העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש מהגרים מסבות כוחות דוחים. יהודים בודדים או קבוצות בודדות יש להם מולדת. היהודים כעם, בתור כלל, אין להם מולדת. הרצון שלנו יהיה יותר גדול מיכולתנו. לעולם לא נגיע לידי שיווי־משקל בין הרצון הכביר של עמנו ושל אלה שיבואו לבנות את הארץ. מדינה אינה נוצרת ע”פ פקודה מגבוה אלא בכוח־עם ובמשך־דורות. ואיננו בונים ליום אלא לדורות. ארץ־ישראל עלתה על במת־העולם, והעולם קר הוא וקשה. עוד כמה ספרים שאת צבעם לא נדע יופיעו. ואם העם לא יאבד את עשתנותיו אחרי כל גזרה וגזרה, אחרי כל ספר וספר, תהיה יכולת להתאמצות חדשה בעליה ובנין. איש איש במנועו הקטן, ואיש בגינתו הקטנה. בעבודה בארץ אפשר להפוך כל ספר וספר לספר תכול־לבן…"
היזמה הפרטית, – כבודה והדרה במקומם מונחים; מי חסר־דעה וימעיט את דמותה. אך גם לפניה יעבור החלוץ, לא רק יד החלוץ העובדת, כי אם גם כסף־החלוץ. “בלי קרן־היסוד, בלי כסף־החלוץ הזה, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת לאיניציאטיבה הפרטית לבוא”. לחלוציות יש מדות וערכין משלה. הזהירות היתרה וההבטחה באחריות מכל סיכון אינן ממדותיה. אדרבא: מהן אורבות לנו הגדולות בסכנות. “צריך אומץ־רוח כדי להכנס לסכנה; ואולם אין זה אומץ רוח להקפא ולחכות לנסים. הבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת־האדם בכלל ובעבודתנו בפרט. ולאנשי־העמק המוציאים לפועל את עבודת־היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. נהלל תופסת מקום מיוחד בבקורי בארץ־ישראל. מכאן אני מתחיל את סיורי, וכאן אני מסיים אותו. נהלל היא סמל היצירה הגדולה שלנו בעמק. ובבואי היתה כוונתי לא רק להודות לכם, כי אם גם לשאוב מן המקור הנותן לנו כוחות חדשים ליצירה…”
התורה והעבודה הן שתי נקודות־הקצוות שביניהן נמתח קו־פעליו. בהן השתמש ככלים מדיניים כאשר מצאן מן המוכן לפניו בראשית מצעדיו. אותן האדיר והגדיל, מהצהרת בלפור עד היום, בעמל־לא־אנוש לעשותן כלים מדיניים בלתי מחטיאים את המטרה. כל מעשה־רב או קטן מגביר את כושר־המחץ של הכלים האלה. צבת בצבת עשויה. דבר אחד ושפה אחת מהיום אשר מפיו דברה האופוזיציה נגד ההנהגה עד היום אשר מפיו דברה ההנהגה נגד האופוזיציה למיניהן. הוא קיים את אשר דרש, לא עליו ירדה “המנוחה האולימפית” אשר אותה גינה בנעוריו; הוא היה כלו נתון בקשי־העול, ולא ידע גם לשעה קלה אף מנוחת־אנוש רגילה.
התורה היא מרובת־המשמעות; תרבות־המורשה שהחיתנו וקימתנו והגעתנו עד היום בדרכנו היגעה הארוכה; ותורת־הזמן המדעי, “הדרידנאוט הרוחני”, והעתידה להובילנו בדרך הארוכה שלפנינו אל המנוחה והנחלה הנכספות. והעבודה היא יגיעת־הכפים פשוטה כמשמעה, מיום שהגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו חדלנו להיות עם־עליון, והיינו נחות־דרגה בין הגויים והארצות, בחדלנו ליצור חמרי־בראשית. עמים עליונים ועמים נמוכים אינם מתדרגים לפי מנין ספריהם. כצמחים נמוכים וצמחים עליונים הם נבדלים לפי מדת־חיבורם לשמש. הללו מחוברים ישר אליה בשאבם ממנה כוחות חיותם וגונזים במצברים חמרי־בראשית. והללו זקוקים לאכסני־בינים. השיבה למקורות־קדומים קודמת לשיבת־ציון, והשיבה לעבודה היא שלב־התשובה הראשון למקור. והעבודה אינה סתם מלאכה, כי אם אבות־מלאכה, – עבודת־האדמה, זו היחידה המוציאה חמרי־בראשית! בשתי הנקודות האלה נאחז בהכרה שכלית ובחוש־ממשות חריף ודק כאחד; ובמחזיקיהן דבק לאהבה, באהבת־נעורים לשמה, בלי קנוניות־טכסיסנות שמור ואשמור: בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו.
מהצהרת־בלפור, הגלויה והנתונה, עד הצהרת ועדת־פיל, המיוחלה והסתומה עוד מאתנו, עברו עשרים שנה. קצר היה ירח־הדבש וארוכה מסכת־העוקצים, הבריק לרגע ברק־האמת מאוצרות מאורות־הנצח, ונמוג חיש־מהר בתוך חשרת־העננים התלויים, כבדים ואפלים, מעל לראשינו. כהרף־עין חלפה שעת־הרצון הגדולה לאזן חשבונות־עולם, ובתוכם ממילא גם חשבון פעוט ושכוח־דורות כשלנו. בטלו הרהורי־התשובה, וחטא־הקדמון שב לראשית־אונו. לתוהו־ובוהו חזר העולם; בחורבנו יעמוד כאחרי האיומה במלחמות, בשנאת־עוורונו ובקשיות־אכזריותו כבעצם הטבח. פלסתר היתה זכות־האדם וחירותו, וחזון־בדים הפכו דיברות־ווילסון “לעשות את העולם מגן לדימוקרטיה”. ובלעדיה מה אנו, עם חלכה, מה כוחנו ומה חיינו.
כל הכדים נשברו על מבוע־העד, מקור־האורה הטהור ומעינות־הישועה האמיתיים, ובתוכם גם שלנו. התחוללה כדברי לויד ג’ורג' הסערה המבשרת את קפאון הים הבלטי; רחפה הסכנה עלינו להילכד בתוכו, ולהיות אנוסים לחכות לאביב־אנושיות חדש, להפשרת־קרח. אחוז־חרדה נכנס מנהיג התנועה הציונית לתקופת־נוד. מארץ לארץ נע לדפוק על פתחי־לבבות חסידי אומות־העולם שלא יגרפו בקפאון־עולם. מתפוצה לתפוצה נע לזרוע על תלמי־לבבות עמו, – הלבבות שהשאיה הכתה אותם מאות בשנים כאת ארץ־מכורתם. מעטים נענו לקולות־הקריאה בממונם, מתי־מספר בגופם, – מעפילי־הלכת. ואף הנענים לא התרוממו להשגת הגאולה על גובה־שיאיה ולהכרת חבלי־הגאולה על מוראי־שיפוליה. כעקירת דירה ממקום למקום על העברת רהיטיה ומטלטליה נראתה להם דרך המעבר לשבי־גולה כלה סוגה בשושנים, כמסע־טיול בתענוגיו, כחלום־ליל־קיץ במשחקי צבעיו. דאגה לא ידעו, חרדה לא הכירו. שהדלתות היו פתוחות לרווחה עם הבשורה הראשונה לא הזדרזו, בהיות עוד תמיד חזון למועד לבן־אדם להכנס לביתו. כשננעלו היה פתחון־פה לצפות למסירת־מפתחות. לא נענה דור־מעפיל להדחק בין־המצרים וליצור את מפתחותיו. ורבים היו הנתיבות הפתוחים גם כש"דרך־המלך" היתה סגורה. ורבות היו שעות־הכושר אשר אנו החמצנו בקוצר־ראיתנו ובחולשת־רצוננו. על מי ללין, על מי לזעוף, על מי לשפוך מרי־השיח. על החבוש, שאזניו כבדות משמוע ועיניו טחו מראות ואינו יודע להתיר את עצמו; או על בית־אסוריו מוקף־החומות, הגבוהות ועבות משנות דור דור, אטומות מהעביר קולות־מבשרים ובלתי חדורות לאור־עולם. הוא לא יזעף, לא ידבר תמרורים, אף כמעט לא יוכיח. לא בהלמות־פטיש ינחתו דבריו, ולא כחוצב להבות. עטופה תוגה חרישית היא תוכחתו, ומלאה תחנונים. את רחמי־עצמם על עצמם יעורר בהסברת־נועם כמורה ומדריך. אף יריביו רודפי־הקנטור לא יוציאוהו מגדרו ומגדרי הנימוס היפה. עצור לעגו בתשובותיו על דברי פולמס, ומשובצים בחן עוקצי־חידודיו. תקיף בלי זע הוא קו־הבנין, אך כאילו ותרנית היא ההגנה עליה. נימה אלגית כבושה תלוה את דברי־הכבושין, נוסח “ואתחנן” בהרצאת־הדברים, ניגון “ואתחנן” בהטעמת־הדברים.
תקופת־נוד: ממושכה ויגעה, רבת־תלאות ומכלה־כוחות. אך הוא לא היה סתם נע־ונד רודף אחרי לקוטי פירורי־עזרה. מטה־הנודדים לא השמיט לרגע מידו את אמת־הבנין. חוש־הכיוון הנהו תמיד לאורח־מהימן בחיפוש דרכי־בנין; חוש־הבוחן – בבחירת אבני־הבנין; במכשיר־הבירור נאחזו רק אלה המבטיחות את איתנות “הגאולה”, ולא הכשרות ל"הצלה" בלבד; בראשונה כלולה ממילא גם השניה, והיפוכה השניה, שאינה כוללת הראשונה. “בצמצומו יבחן האמן”, ולו גלוי סוד־הצמצום. בצמצום ההוה מקופלת בהרבה בחינות ההרחבה בעתיד. והוא עובד לדורות, לחיי־העולם יותר מאשר לחיי־השעה. אין מפעל־גאולה בתקופת עשרים השנה האחרונות שאין לו יד בו בהרבה או במעט, במישרים ובעקיפין, – אחת במערכות־החומר ואחת בספירות־הרוח. באמונה ובלי בחרנות עשה את שלו, בהתמדה ללא שבתון. אותה הרציפות: אחת במלוי תפקיד מטאטא סמוי מן העין ואחת בעמדו בכל הדרת־פניו ובכל שיעור־קומתו לעין־כל עלי־שור, על חומת־הבנין, עם האנך ביד.
כל תנועה מקימה מקרבה את הוגי הגוּתה ואת מגשימי חזונה. בתורת־החזון אין בית־מדרש בלי חידוש־דעה. תורת־ההגשמה חוזרת על עצמה בנימוקי־מניעיה; חידושיה בגופי־המעשים ולא בטעמי־המעשים; נימוק־מניע אחד מוליד המוני־פעלים. תורת־ההגשמה היא המקופלה במאמריו, בשיחותיו ובנאומיו. שרשיה הגלויים הם במשנת אחד־העם; צנורותיה הטמירים מוליכים למשנת־לילינבלום, הוגה האמונה והדעות ומחשב חשבונות ההגשמה כאחת. היא אינה ניתנת בצורת הלכות־פסוקות על פרטי־סעיפים. אגב כל מעשה חדש מתקבלת הלכה, – הלכות־למעשה והוראות־שעה. מתוך השיטין ומבין השיטין רוטטים המעשים בדופק־מנועיהם, בהדי־מעצוריהם, בריתמוס־התהוותם ובחבלי־לידתם. כל מוקש, כל מכשול, כל מעצור נענה בהדו המיוחד, בהנגפו בהם. הסרת אבני־נגף, גדיעת בריחי־ברזל, ניפוץ־כבלים, הנפת הפטיש על הסדן, נסירת גלגלי־תנועה, פתיחת ניר, לחישת צמח בהשתלו, – כל אחת וקולותיה, כל אחת ובנות־קולותיה. כל התקופה עוברת בהדי מצעדיה החוזרים על עצמם תמיד בדרך־חתירתם לפעלים חדשים. גם הרעמים והברקים חוזרים על עצמם, אך ההתפרקות המחוללת אותם היא תמיד חדשה במעשי־בראשית.
כבן ששים ושתים יעמוד לפנינו היום. בהתאבקויות־השעה היגעות לא כלו כוחותיו; בהלמויות־הזמן הרצופות לא נשברה אמונתו; בקוצר־רוחנו לא נסתם חזון ממנו. כוחות־איתנים סגרו עלינו את המעגל; גלוי־עינים ואסוף־כנפים יתרוצץ בתוכו לפרצו במעשה אחרי מעשה כדי להתרומם למרחבים. דל הוא השכר שהוא מבקש לעצמו כ"סיום־חייו" חלף עמל לא־אנוש: “רק שנות־התפתחות בקצב רצוי”. לדור בא לראות את ארץ־הבחירה הבנויה על כל הודה והדרה. אנו נוכל לראותה רק מרחוק, ובעיני־רוח. גזרה היא מן השמים ש"אין דרך קצרה למטרה נצחית". חוקר־טבע תכן את חוקי־הטבע השולטים גם בקפיצות־הדרך וביעף, וכבראשית פעליו כן גם היום, אחרי עמדו במסות הקשות ביותר, עיניו נשואות בכיוון אחד. במרכז־שאלותיו לנתיבות־עולמנו תעמוד השאלה: העם, איכה? בראש משאלותיו לבנין־עולמנו תנסר האחת: שמע־ישראל!..
רחובות, ניסן תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.