כאחד מ"בני־העליה" שבקרבנו נעקר גם משה גליקסון מסביבתו הטבעית והעמד מחוץ לתחומיה על משמרות־חובה שונים; כאחד מהם מלא את החובה כאילו היתה טבועה בהויתו; וכאחד מהם התעטפה עליו נפשו בערגונה לשוב לעמקי־שרשיה ולראשוני־מקורותיה.
סביבתו הטבעית היתה נטועה באכסניות התורה והחכמה; ע"פ עצם טבען מוקפות הן חומות משברות גלי־ קצף סוערים; כובד־ראש, אריכת־נשימה, העמקת־חקר ורוב־עיון הן מדות שוחריהן וסגולותיהם מלידה. דוחקי־קצין ודוחקי־שעה ובהולים בדעותיהם לא יחזיקו מעמד בין כתליהן. ליד ראשי־העינות עמד, ומכלים ראשונים שאב תורה וחכמה. שלם ללא קרעים היה תלמודו בידו, מרובה־צדדים וכבד־משקל. רחבת־מדות היתה השקפת־עולמו, מגובשה בספירות־העיון ובמערכות־החברה, בחיי־העולם ובחיי־השעה. קבועה ויציבה היתה שיטת־גישתו לערכי־דעות ולשאלות־הרגע, ואמונה עלי משנות פלוסופים ראשונים ואחרונים. הלבוש הלם גופי־הלכותיו, רקום כמוהם ברקמת־הדורות, – סגנון רב־גוונים מצורף בכוּר־הדורות וממוזג מסגנוני מורשת־דורות.
בתחמושת כבדה זו, בתוך ובצורה, נכנס כאנוס ע"פ הדיבור למערכות קלי־המרוץ בתוך עולם שאינו שלו לכאורה; אחר הוא האקלים ואחר הוא לחץ־האטמוספירות במעגלותיו. משחק ברוב־צבעים קצף־החיים הסואן ומכסה את כוחות המעמקים המעלים אותו. פזיז הריתמוס וקצרה הנשימה, בהולה השעה ודוחק הרגע, חטופה אריגת הלבוש וטרופות נימיה. אין שהות להעמיק עיון ולשוות תמיד נגד העינים כללי־דקדוק מקובלים, אחד דקדוק־הלשון ואחד דקדוק־המחשבה. התשובה צריכה להנתן בעוד השאלה תלויה בפתח השפתים, והמטעמים מוּשטים בעודם ערוכים ובעצם רתיחתם.
בשער בת רבים זה, פתוח לכל רוחות־פרצים, העמיד גליקסון קתדרה להורות מעליה הלכות־חיים יום יום ושעה שעה. ואכן לא כלה להבל את כחו. הקשיבו לדבריו רבים ושלמים בין הקוראים גם כשלא נשמעו להם, והאציל מרוחו גם על בני־המרי שבין בני־אומנתו, אף העמיד תלמידים רבים בתוכם. כי ברורה היתה משנתו היונקת ממעמקים ובהיר היה סגנונו ברוב עשרו. בתוך ובצורה נמצאה סינתיזה בין הכבד והקל לעשותם שווה לכל נפש ולכל שעה.
הנטיה לסינתיזה היתה טבועה בתכונתו וקבועה בהלך־רוחו. העולם נשקף לו הרמוני במבנהו, נטול חודים וקצוות. זה היה אופן־ראיה, עדשה מיוחדה לעיניו ותחומים מיוחדים לשדה־חזוּתו. תורת הרמב"ם על ההליכה “בדרך האמצעית” לא היתה לו איפוא מצות אנשים מלומדה; היא היתה לו תורה־שבלב, ממוּזגה בדמו. הוא לא בקשה ולא דרשה לשם יציאת חובה כנגד כל הצדדים היריבים. יציאת חובה לא היתה ממדותיו. הוא לא נטל גדולה לעצמו ולא בקשה. לא היה כמוהו מושך על עצמו טינת כל הצדדים הדבקים בקצוות ונהרגים עליהן. כבוד ומוניטין היו מטבעות פסולות בעיניו. רדיפת־השלום ואהבת־האמת היו הכחות היחידים ההודפים אותו, אך לא הקריב את האחת למען השניה. הוא ראה את האמת והשלום יורדים כרוכים ע"פ טבע הויתם; הוא הלך בנתיבות־האמצע בהאמינו כי בהם נטועים הם. נתיב־האמצע היה בעיניו קו־האלכסוני במקבילת־הכחות. האמת גופה לא נראתה לו כמוּנחת בקופסא הטעונה רק הרמת המכסה. ככתם הטוב וכפז מחוברת היא למחצבים במעמקים. אהבת־האמת בלבד אינה מספיקה; בלי אהבת החיפוש ויגיעת־החיפוש לא תושג ולא תימצא. היא אינה יכולה להיות כלה בהויתה ובצורתה קנין־מונופולין למעמד אחד ולשכבה אחת. החלק ממעל שבה מפוזר ברשויות שונות הנמצאות לכאורה בניגוד. המעבירה בכור־הבחינה מצוּוה ועומד להסתכל בשתי העינים. הרואים בעין האחת, שמאלית או ימינית, לא ימצאוה באשר דרך־גישתם ואופן־חיפושם הם נעדרי־השלימות.
ישר נברא העולם לפי תפיסתו, ולא בסגנון גוטי. הרואים אותו בצורה זו הם לקויי־ראיה, לקויים מלידה או מחמת המשקפים הרכובים מבחוץ. תורה העומדת על חודים וקצוות אינה יכולה להיות לא תורת־אמת ולא תורת־חיים. העמדת דעות על חודים וקצוות היא מעשה תלמידים ולא תפיסת רבותיהם. הציונות הרוחנית לא התכוונה להתפשטות הגשמיות. הציונות המדינית לא יכלה להפקיע את עצמה מהכחות הרוחניים שנפחו בה נשמה. התפיסה החמרנית לא יכלה להיות מוּכת־סנוורים מבלי ראות את מחוללי־המהפכות שהשליכו את חייהם מנגד למען הרוח ממעל. והדבקים ברוח לא נתעלמו מהחוק באין קמח אין תורה לשמה. מניחי “תורות־הקצוות” לא העמידו את הכל על הקצוות וראו גם את הצד השני שבמטבע; הם התכוונו להבהיר אמיתיות מוזנחות או נעלמות מהעין ולהבליטן הבלטה יתרה באותיות מאירות־עינים, מבלי לשלול אמיתיות אחרות די מקובלות, כל מחדש רגיל להבליט את הנעלם והבלתי מוסכם ומקובל ומתעלם מהמקובל גם כשמכיל הוא דברי אמת, כי המפורסמות אינן צריכות ראיה והמוסכמים אינם זקוקים להוכחה. התלמידים ראו ב־"אותיות הקורסיב" את חזות־הכל, את החיוב היחיד והמיוחד השולל את כל התורות האחרות, והעמידו את כל תורתם על ה"גוטיקה".
נגד דבקי־הקצוות התקומם גליקסון ברוחו; הם היו בעיניו לא מכשול בדרך הפשרות, כי אם בדרך חיפוש האמת. מלחמת־דעות זו היתה לו מלחמת־מצווה. דרך הראיה המחודדת ראשיתה מדון ואחריתה שנאת־חנם. כעומד בתוך החיים למעשה וכבן־בית במדות החברה להלכה הבין ליסודות המתרוצצים בתוכה ולניגודי גושיה. אין מגשימי חזון יכולים להיות מעור אחד אילו גם נושאיו היו מלוכדים. אין להמלט מהתפצלות, מזרמים וממפלגות. אך רצה לראות גוש מלוכד, כנושא הסינתיזה, העומד מעל לכל הפילוגים, המיישר הדורים, נוטל עוקצים ומקציע חודים, – גוש רואה נכוחות, שהראיה הישרה טבועה כעדשה מיוחדת־איכות בעינו, רואה את החיובים הגדולים גם במעשי יריבים. הוא רצה להעניק לציונות הכללית תוך זה, להוציאה מגדר המפלגתיות ולעשותה מעין מסדר־עליון. זו היתה השקפת־עולמו כמעמיק הגות ביחידות, וזו היתה תעודתו כמוכיח בציבור.
תוכחתו היתה רצופה אהבת־הבריות בלי עוקצים. ארחות פולמסיו סוגים יראת־כבוד ליריביו בלי כוונות קנתור. ההסברה ההגיונית היתה כלי־הוכחתו, כולה נעימת־נחת בלי זריקת מרה. בעין יפה ראה הכל ובטוב־לב בחן את הנראה. אש־נועם עצורה להטה בדברי־הנחת, אור נועם קרן מתוכם. בנתיבות־נועם הלך ורצה להוליך בהם אחרים. עמידתו התמידית בקצף־החיים, ברוגז שאונם ובהתאבקות המונם לא העבירה אותו על תרומיות מידותיו. לא נפגמה נקיות־דעתו, לא העלה רבב על בור־לבבו, לא כהתה בהירות־עינו, לא לקתה אצילות־רוחו, לא הושטח עומק־הגיונו ולא נצטמק רוחב־אפקו. בשלום ובלי פגע יצא ממערכות יום יום כאשר נכנס אליהן. אותו תלמיד־החכם הדגול על כל המידות שמנו חכמים ביחידי־הסגולה שבקרבם, – תלמיד חכם שנעץ לתקופת־מעש ממושכה, חרב בבית־מדרשו, ובעמדו על סף המעבר לשיבה לסביבתו הטבעית ומקורו הראשון לא בא לפרוש מן החיים. הוא אמר רק להפוך את סדר־חייו: במקום להשתקע בחיי־השעה ולקבוע עתים לתורה התכונן להשתקע בתורה ולקבוע עתים לשאלות־השעה, להכניס ממעמקי התורה לקצף החיים ומסערת החיים ורוגזם למשכנות התורה השלוים…
בשני כרכים נאצר חלק מרוח גליקסון. בין דפיהם כבושים חזון־דור, אמונת־דור, התאבקות־דור. בין שטיהם יתהלכו בדממה וברעדה קולות היחיד הנושא בלבו את צער הרבים ועל שכמו את כובד־משאם; רוחות זמנו ישאו את הדי שלותם רוגזם ועוקצם. קולות אזהרה מפני הסתמכות על כתפי־חוץ בהבקע מבחוץ אורות־שחר על ראשינו. וקולות־עידוד ונחמה לרפי־ידים ונכי־רוח בשעות לקויי־מאורות חולפים. תוכם רצופה אמונה, זכה ועמוקה בלי ערפלי־מסתורין, – אמונת התבונה הטהורה. ליומם ולשעתם נאמרו הדברים; אך חומם עמד בהם כבשעת רתיחתם יצוקים לדפוסים, ואורם הזך לא הועם. ובתוך הסערות המתרגשות והפורעניות המשתרגות עלינו ראויים הם להשמיעם, פרשיות פרשיות ופרקים פרקים בצורתם כהויתם, באזני נבוכי־הזמן וטרופי־השעה…
תמוז תרצ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.