המקום העמיד גלוי־עינים וקבע־דעה בין רואים בעבים ונדודי־רוח; איש־המדות והקצב, היודע לעצור את אש מחצבתו בשריון־קרח ולשמרה לשעת־כושר, בין מתנבאים אחוזי בהלת־תמיד, שמעלת־חומם הטבעית לעולם לא תרד למטה מארבעים צלזיוס, ואשם לא תפסק מהשתפך, בלי מעצור ובלי חשבון, באשר ידברו ובאשר יצעדו. לו נתנו שווי־משקל ברוחו והרמוניה בתחבולותיו, שתי הסגולות המנחות את האדם למישרים לאור שני “מלאכי־השרת”: השכל והרגש, מבלי אשר אחד יטה ממסלולו הטבעי ומבלי אשר ישמשו בערבוביה; להיות גם בן־בית בממלכת־הדמיון, גם מחובר לקרקע־המציאות, להיות אחד ושלם גם ברשות־היחיד, גם ברשויות־הרבים. והם, בני־גזעו, התלושים מלידה, קרועים לרשויות, רשויות, ושבילי השכל והרגש מתמידים אצלם להשתבש. במשאם ובמתנם בחיי יום יום, ברשותם הפרטית, הם בנים לדורם: החשבון הקר נר לנתיבותם, וכפות מאזני ההגיון הקפדן לרגע קט לא תשבתנה. ובבאם לחשוב חשבון־עם הם יצירי־ההפכים. הוגים בלב, ומרגישים – במוח. פוליטיקאים ברומנטיקה, רומנטיקים – בפוליטיקה. במושגים עתיקי־יומין יהגו, בפסוקי כתובים ראשונים ואחרונים ילבישו את רחשי־לבם ובמדות פלאי־משיחיות יחזיקו. גלויי־עינים כלפי הנסתר, שתומי עין כלפי – הנגלה. במעגל־הכרתם נאחזת תמיד אצלם ההפשטה ונמוגה הממשות. בשדה־ראיתם מתבדים תמיד המראות: רוכסי־הרים נראים למישור, וישימון־המדבר כלו רפוד ירק. בחוש־שמיעתם לא הכל כשורה. הקולות מתחלפים. רעמי האזהרות מפני סכנות המכשולים נשמעים כתרועות־עידוד וכפקודות־דחיפה. עזות־נפשם הנשאת בפי כל מקורה אינה בגבורה עליונה, כי אם – בתרמית־החושים. הם לא יחדלו מהעפיל ומהתנועע בקו־ישר, מבלי נטות ימינה או שמאלה, באשר את צוקי־הנגף הזרועים בדרכם לא יראו ואת קולות־האזהרה לא ישמעו.
תלושים מהקרקע לא קם בהם רוח ולא נתעורר בהם חזון בהיותם נושאים את נפשם לפדות ולגאולה, לפלס להם גם מסלות בל שערון ראשונים. מסלות־הגאולה פורחות באויר כחיינו, ובקו־האויר הן נטויות, ולכן תראינה כה ישרות, כה חלקות וכה מעטות מעצורים. “ימות־המשיח” דבקים במסרת־קדומים ותפוסים כלם במעגלותיה. הכל קפיצות, הכל נסים. דמויות הגואלים הקדמונים מרחפות תמיד נגד עינינו. והשבילים שהתהלכו בהם לפנים חתומים לנו בעקבותיהם כפעמי המבשר לעתיד. בעקבות אלה על גואלי־הדור ללכת, כפי שחזינו בדמיוננו, ועל מדות צעדיהם יבחנו. אולם “משיחי־הדור” המחוברים לקרקע אינם יכלים להתאים את צעדיהם ל"עקבות הסטוריים" החיים בדמיוננו; לפעמים עליהם להצר אותם ולפעמים להרחיבם. פני האדמה זרועים מעצורים ואין לסל מסלות בקו־אוירי ישר; ולפעמים קוי־עקלתון ונפתולי זיגזגים ממהרים לקרב אל המטרה הנכספה מאשר קוים ישרים. ולכן קמה המחיצה בין המצפים לגאולה ובין האיש שראו בו את “נחמיה־הדור”. אחת היתה להם הדרך בקודש, אבל נפרדות בחול. “סדור” אחד לתפלה, אבל לא קו־אנך אחד לבנין־הארץ ולבנין־העם…
הכל התנהל כשורה בקודש, בבית־אלהים, בשבתות ובמועדים, נתנו חופש־הפעולה וחופש־הדמיון לעייפי־היום ולאסירי תקוות־מחר. מדמויות זהרי־העבר נרקמה תמונת הגאולה השלמה; תג בל יחסר. מרבדים היו־פרושים מתחת לפעמיו ואפריון נמתח מול ארון הקודש מעל לראשו. מימינו ומשמאלו ישבו שני “מלכי־התורה”. שלמה ומזהירה איפוא תמונת־קדומים. נחמיה פחת יהודה ועזרא הסופר! בעונותינו הרבים נתפלג “נשר־התורה” לשני ראשים: אחד אשכנזי ואחד ספרדי, ואין הימים מתחדשים ממש כקדם בתקופת עולי־בבל. אולם במקומה נתנת להתרקם תמונה אחרת. נחותת־דרגא אמנם, אבל ג"כ טבועה בזיו העבר: ראש־הגולה, אב בית־דין וראש הישיבה! אחד מראשי התורה האלה, הצולל במסתרי הקבלה שוחה בערפלי העבר, לא יבוז גם לקטנות שבתקופה המאוחרה ולא יסתלק מתפקיד היסטורי איזה שיהיה. כל איש מישראל ראה חובה לעצמו להחיות את העבר מנפשו וממאודו. חוצות קרית־מלך־רב העתיקה היו לובשות חג כאשר הנשיא היה עובר רגלי לבית־אלהים. ועליו היתה שומה לרקום עור ובשר על שלדי־נשיה. כהיתום ימי בין המצרים היה הוא במו פיו מבשר את חזון הנביא: “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים, וקראו אליה: כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקתה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. על הר גבה עלי לך מבשרת ציון. הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה אלהיכם. הנה אדני אלהים בחזק יבא וזרועו משלה לו, הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו!” אלהים שם איפוא בפיו ע"י נביאיו את תכנית־המעשים ונתן בידו תבנית־הבנין. ועל שכם מי, אם לא על “נחמיה הדור”, הוטלה התעודה הנשגבה והקשה כאחת לפנות את דרך ד', לישר בערבה מסלה לאלהינו ולראות כי דבר אלהינו יקום לעולם?…
כל חג ממקראי קודש נתן את אותותיו אותות, רמז וסמל תכנית עבודה. בליל השימורים היו נשקפים מהנשא שבהרי־ירושלים אורים מעולפי־מסתורין. הנה עלתה מבשרת ציון על ההר הגבוה. הנה החלום וגם פתרונו. זה אלפים שנה מיום שהצר שם מצור ממקום זה על עיר הקדש, ונדמו עליו פעמי מבשר־הגאולה. הלילה ידרכו עוז בפעם הראשונה ראשוני צעדיו, ידרכו נעלמות בין הקשתות הגוטיות הנטויות במצות קיסר גרמני אדיר, שאמר להחיות את ימי־הבינים ברוח הדור ולחדש מסע־צלב בכוחות הזמן. היתה פה יד אדוני. כוס אליהו מצפה על השלחן, והמבשר הרואה ואינו נראה נכנס, ומושל־הארץ המסדר אומר כאחד מאחיו: שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר לא הכירוך אשר אכלו את יעקב ואת נוהו השמו!…
כל הכתובים האלה כשהם בפינו הם רוח, מלהיבים ואינם מחייבים אותנו, אבל אותו הם מחייבים. הן לא לשוא נעקר “שליח־האומה” מאדמת־גידולו ומטולטל הנה למשול ממרומי ההרים על ארץ־הבחירה, בכדי שישא לשוא את דבר אלהים ששם בפי נביאו. אולם על אפו ועל חמתו נשאם בימי החול הארוכים, המרובים מהשבתות והמועדים בכל ומכל: במספרם, במשאם ובטרחם. אליעזר בן מנחם היה “בגולה” כאחד מאחיו גם באחזו שרביט המושל בידיו. נחמיה לא יכל להיות להם. אף נחמיה לא היה במציאות כפי שדור־עוני רואה אותו בעוז־דמיון. גם הוא לא היה בן־חורין בתנועותיו. אימת מלכו היתה תמיד עליו, ומעשיו היו שקולים בפלס, אף נזהר לא לתת פתחון־פה למשטינים. ובימים ההם הועיל המרחק בין “בירת האימפריה” ובין עיר־הקודש הנדחה. כאמצעי לחבור־דרכים לא היתה “כי אם הבהמה אשר רוכבים בה”; לא “סוסי־אש” ולא “גלי־אויר” המוליכים כהרף־עין קולות־דלטוריה למרחקי־מרחקים מעבר לימים ולאוקינוסים, ולא “אחשתרני־העתונות”, החודרים לפני ולפנים ואין מנוס ומפלט מהם; לא היתה האפשרות להצנע לכת, “לעלות בנחל לילה, ולהיות שובר בחומה, ולשוב ולבא בשער הגיא, מבלי אשר הסגנים ידעו לאן הלך הפחה ומה עושה הוא”. והעיר השוממה היתה אחרת, ואחרת היתה הארץ. “רחבת־ידים היתה וגדולה, והעם מעט בתוכה. ואין בתים בנויים”. והחומה עוד עמדה על תלה, ורק פרצים היו בתוכה. ולכן נעשה גם הפלא, “אשר הבונים בחומה והנושאים בסבל עומשים, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, ותשלם החומה בחמשים ושנים יום”.
אחרת היתה הדרך שהובילה את “נחמיה־הדור” לירושלים, אחרת היא ירושלים עצמה ואחרים הם נימוסי המדינה של ממשלת בריטניה הגדולה. אולי מלכות רומא, אבל על כל פנים לא מלכות פרס ומדי. יש עין צופיה למרחקים ואוזן שומעת ממרחקים. בימים ההם עוד היו כל עקבות החורבן, וכיום הזה אפילו הם נמחו. השממה היתה לנו כפודה ומצילה, כאשר עלינו היה להלחם רק בה. אולם עליה נוספו כחות־שכנגד חדשים – חיים ולא שוממים. בתקופת ההפסקה הגדולה באו כובשים ונרו להם ניר על שממת שדמותינו, והם מחזיקים בהם באת ובמחרשה שבידיהם. עוד רבה השממה. עוד נשארה בקעה די־רחבה המחכה לידים אמונות להתגדר בה; עוד מרובה אולי הפרוץ על העומד. זוהי גם התעודה הגדולה אשר הוטלה על “נחמיה־הדור” לקבוע את התחומים הטבעיים בין שני בעלי־הדברים, ולא להסיגם. התפקיד שאנו מטילים עליו הנהו למעלה מכוח־הרשאתו. אנחנו רואים בו שליח בית־דין לאחיו ונוגש, אשר חובתו רק להביא לידי גובינה את ההתחיבות הכתובה וחתומה באמנה שבין “שני הצדדים המרוממים”; עם ישראל וממשלת הוד מלכותו. תפקיד חד־צדדי כזה אי־אפשר לו למלא, באשר בעצם אינו שליחו של התובע כי אם של הנתבע. ובכוח־ההרשאה הנעלה שנתן לו מאת הנתבע מצוה ועומד הנהו בתוקף כהונתו לשמור על זכויותיו של בעל־דבר שלישי, “נעלה ומרומם” גם הוא, שאף בפניו התחייב אותו הנתבע. בתלי־התלים של הפרושים שתלינו אנו באמנה הכתובה וההולכים ומתרחבים משעה לשעה נתבע זה אינו מודה. נניח כי אינו מכיר את האמת בזדון ובשרירות־לב, אבל לא בידינו הכוח להביאו לאורח־נאמן. בהיותו עמוס בשני בעלי־חובות עומד הוא תמיד בפני סתירה נצחית, מדומה לפי הכרתנו וממשית לפי הכרתו, ומחפש דרכים ליישבה. והסתירה מונחה בין תביעות “הבית־הלאומי” על בנינו המהיר ובין התביעות־שכנגד מפאת חלק מאוכלסי הארץ הקימים, הזועקים כאלו מרה על זכויותיהם המובטחות מצד אחד והמתקפחות מצד שני בגלל בנין “הבית הלאומי”. כאן פתוח תמיד “פתח־חרטה” העלול להתעטף כלו צדקה ותום בנסיון לישב בתוקף חבר הלאומים עצמו את הסתירה: אסלק את החוב לאחד על־ידי עכוב הפרעון לשני!… וכאן הוא מקום התורפה, שאם יקום צר ואויב בשערי־ירושלים יגיח ממנו. בפרצה זו רכז את כל מעינו חכם־המדינה, הצופה למרחקים ורואה את הנולד; אותה בצר במשך שנות כהונתו, ומסביבה חזק את המשמרות…
הדרך היא חלקלקה איפוא… אנו הכתרנו את אחינו בכתר “נציב־יהודה”, אנו הדבקים כולנו בחזיונות־קדומים והכמהים לראותם קמים לתחיה במהרה בימינו. כתר זה לא נתן לו משולחיו. הוא יהודי על פי גזעו, שומר־אמונים על פי הכרתו, חולם שבות־עמו על פי הלך־נפשו. אולם נציב־בריטניה הגדולה על פי כהונת־משרתו ביהודה אשר לפנים ובפלשת המפורשה והמפולשה וארץ־ישראל הסגורה בראשי־תיבות בין “חצאי־לבנה” כיום הזה. כאחיו לגזע, המשנה למלך בהודו, העמד על משמרתו, לנצח בבנין האימפריה האדירה, וברוח מסורתה המפוארה עליו להחזיק באמת־הבנין ובשרביט־הניצוח; זו המסורת החיה מדורות שלא נחתמה בתורות כתובות ואשר נושאיה ושומריה חרדים עליה להחיותה כמו שהיא ולא לחנטה באותיות מתות. האימפריה זהו אוניברזום בפני עצמו, קוסמוס יצור־ילוד־אשה, שעולמותיו המפוזרים והמפורדים סובבים על ציריהם וקבועים בגלגליהם בכח “חוק־המשיכה”, שלא יטו ממעגלותיהם ולא יתפוררו. משטר, הרמוניה ושווי־משקל שולטים באחוד העולמות הנבדלים האלה, והנכנס למערכה זו מצווה ועומד בכחות־איתנים להכנע לחוקים השולטים ואינו יכל לצאת דופן. אם יחפץ לפגע בשווי־משקל, הכובד יכריע אותו. אם ימצא לו מנוף ארכימדוס ונקודת־משען מתאימה להזיז אחד מכדורי הארצות האלה, הנאחזים האחד בשני ודבקים בשווי־משקל אחד, ולהטותו ממסלולו, פור יתפורר כל האוניברזום הזה. לנציב בריטי אין מנוף כזה, ואין טעם לו להשתמש בו גם אלמלי היה ניתן לו. רוח אחת מרחפת “ממרומים” על פני כל האימפריה, לפי צורך השעה חזקה או קלה, אבל קבועה. אולי אינה גם מנשבת ממרומי יחיד ומיוחד. אולי טבועה היא בהרגשת יחידים, בחירי האומה השלטת, האוחזים ברסן הממשלה, ובבת אחת חשים הם בחוש מיוחד, מבלי פקודה מגבוה, בהגיע הזמן לשנות את הרוחות. אם השנוי בא, חל הוא בבת אחת בכל רחבי האימפריה. בנוח “הרוח החזקה” תתכווץ לאגרוף ברזל גם היד הענוגה של הדיפלומטן הרגיל לפרוט חלקות על נימי לבבות ולהתהלך על מרבדי טרקלינים, ואפילו אם הוא ע"פ הלך־רוחו קיצוני שבשמרנים. ובנוח “רוח פשרנית” תהפוך ליד ענוגה יד הברזל של איש־הצבא הרגיל ליד חפירות־הגנה עגומות ובמערכות כבדות, ואפילו אם הוא קיצוני שב die־hard. איש צבא זה המליץ על ויתורים ברוח לורד מילנר בממשלת לויד ג’ורג' ואיים בהתפטרות אם לא ימלאו את התנאים שהציג. ועכשיו כשהראה יד חזקה תחת לחץ המאורעות, וזגלול בכל זאת נצח, מראים סופרים מדיניים ידועים על כשלון פוליטיקה זו שאפשר היה לראותה מראש מבלי היות נביא. וככה גם המצב בהודו. המתינות והויתורים יהיו נר גם לנתיבות המשמרים גם כן בכל רחבי האימפריה. זוהי האמנות המיוחדה למדיניות בריטניה הגדולה. על פלדמרשל אלנבי נאמר חידוד מאחד הקנאים העיורים, שגרש את התורכים מארץ־ישראל ואת האנגלים ממצרים. כובש סוריה וארץ־ישראל נעשה איפוא רך הלבב, זה שכלו, מכף רגלו עד קדקדו, הנהו איש צבא, ואפילו נאום קצר אינו יכל לשאת בלי גמגום (אגב אלמלי ארצות היו נכבשות בנאומים, היינו אנו הכובשים את הארץ ולא הוא). נציב אחד אינו יכל איפוא לעשות שבת לעצמו ופוליטיקה בפני עצמו. וגם ארץ־ישראל, למרות הדרת שיבת־הדורות החופפת עליה, אינה אלא כדור זעיר בעולם־הגלגלים הבריטי, ולכן מוכרחה היא להכנע לחקים הכלליים השולטים ואינה יכלה להתנהג על־פי חוקים מיוחדים.
וככה התרחש את אשר אפשר היה לראות מראש. בתוקף השתלשלות הסבות: הרמוניה חצונית וסתירה פנימית. שני עולמות הפוכים באו בהתנגשות, תפיסות והשגות שונות. ההיסטוריה חוזרת על אכסניה שלה ומחזירה לפעמים גלגלים ישנים. כפשע בין “ענני־כבוד” ובין עמוד־הקלון עמד האיש, שעיני עמו היו נשואות אליו. בין הכהונה הגדולה ובין חשד הבגידה. פעם מתתיהו, הכהן הגדול מאחיו ושר־צבא אדוני, ופעם פלביוס המוכר את עמו, בגלל חיי־שעה. עם הקצוות וההפלגה: או אהבת־עולם, או שנאת־מות. תמיד נקלע בהרגשותיו בכף־הקלע, שביל־זהב לא יכיר.
אבל האיש שההשגחה טלטלה אותו ממי־מנוחות, שאינם זועפים ביותר גם בשעות־סערה, למערכות עמו הסוערות גם בשעות־מנוחה – זה הסמבטיון שאינו נח גם בשבת – למד בבית מדרשו של גלדסטון ואימן מנעוריו את רוחו, למרות אש־גזעו, ללכת בשביל־הזהב ולהוליך בו אחרים בברזל־רצון ובנועם־יד, – השביל היחיד המוביל לתכלית הנרצה בשנים כתיקונם ובתקופת־בנין. מאורעות ועלילות השתקפו בשדה־ראיתו בצורות אחרות מאשר רואים הרואים והמתנבאים אשר מסביבו. אחרת תיכן את רוח החזיונות ובפלס אחר בחנם. מהי הצלחת הרגע המבודד, הנראה לעיני קצרי־ההשגה ודלי־התפיסה, לעומת הפרי הנישא בחובו ומתבשל בו, המתגלה רק לעמקי־ההשגה וצופי־המרחקים! נצחונות וכשלונות אינם נשקלים בפלס־הרגע, כי אם בפלס־עולם. בעקבות כשלון־הרגע יש אשר יפלס לו נתיב נצחון לדורות, ונצחון־הרגע יוכל לגרור אחריו כשלונות המוחים בלי רחמים זכר נצחון הרגע ואינם נותנים תקומה לדורות. כוח וגבורה אינם מתגלים דוקא בברקים ורעמים, כי אם גם בדממה דקה. ויד חזקה ותקיפה אינה מחייבת קליפה גסה וקשה; תוך רך למראית־עין יכל להיות חסון ומוצק בסגולותיו בפנימיותו. גאות־עם אינה מתבטאת דוקא בהזדקפות בלתי־פוסקת ובהתמתחות כקו־האנך. ועלבון אינו תמיד בפשרות ובויתורים. החרות טבועה בהכרה פנימית, ועמוקים וטמירים שרשיה, ולא בסימנים חיצוניים תופיע. מוג־לב זהו הפוחד תמיד מפני הפחד שייראה כפחדן. בן־חורים מלידה נעלה הוא מחטוטים כאלה. הוא אינו מפחד גם להרכין את ראשו בפני גל עובר ולכבות את אשו לרגע בכדי לגנזה לעת־מצא. הרגיל בעבדות חרד על כל צעד ונעלב על כל פגיעה מדומה.
ובעמדו כעת לעזוב את שערי ירושלים נעו אמות הספים והשופרות תקעו, אבל הסתירות לא נתישבו. לא הוא חסר להם, אלא ה"סמל". הפסוק שאינו מתקיים מטרידם: “על כסאו לא ישב זר!” עליו ועל שיטת הנהגתו היו מוותרים בנפש חפצה. אפס אין חפץ לוותר על הדמויות ההיסטוריות המזהירות ככוכבים ברקיע שמינו, שהוא סימל אותן בימי כהונתו, ויקב הסמל את החיים, ויקב “ההר” הנושא סמל זה את הדין, אם הדין אינו יכל לנקוב את “ההר”. אולם למעטים, שהתבוננו למפעליו ולתחבולותיו מראשית כהונתו ובחנו בדעה צלולה את צעדיו בשעות קשות ותחת גלים זדונים, לא היה סמל, לא היה “פסוק חי” מתהלך; להם היה תמיד בן־הדור הרודה במאורעות עוברים ולא הם בו. רב־הפעלים, בר־הלבב, ואיש־המזמות היודע עת לכל דבר ושעה לכל חפץ. לא הוא הופיע כסמל דמויות קדומים. סמלים אחרים ראו המעטים בתוך הרבים – סמלי ההוה ולא העבר. שער הארץ מסמל בתמונה בהירה את מעצורי־הטבע המונחים בדרך־הגאולה. וחופי יפו הם – שערי הארץ! סלעי־בראשית אדירים נטועים החופים האלה, והים גופו משחק הוא משעה לשעה בידי רוחות זועפים, והאניה אינה כשורה, הפרצים מרובים בה; אניה כזאת עלולה לצלול אפילו במי־מנוחות. על הסערה שתשקט – רב־החובל חסר אונים הוא לצוות; ולהשביח גלים ולהמיש סלעי־עד יוכל ילוד־אשה. ולכן אין חכמה ואין תבונה, אין עצה ותחבולה אלא לאחוז במדות הזהירות והמתינות; להמנע מהוליך את הספינה הסדוקה הישר מול כפי־הסלעים, כי אם לפי מצב־הרוחות ולפי משברי־הגלים לחתור אל החוף, בנתיבות־עקלתון, מסביב לסלעי־המגור. והנציב העברי פעם נכשל. בחפצו להקל על האניה, פרק משאות יקרים, שרק בגללם יש טעם־קיום לכל האניה; שגיאה זו רשומה לחובתו. אבל בדרך כלל היה הוא הקברניט בהיר־המוח ועז־הנפש שכלכל את מעשיו בבינה יתרה ובשאר־רוח. לחוף המקווה לא הביא את “האניה הסוערה”, אבל תקן את בדקיה וקרבה אליו, וקצר את הדרך אף כוננה לבאים אחריו. בני־עמו ערבבו תחומי־יכלתו של ילוד־אשה בתחומי־היכלת של משיח בחיר־אלהים שלו נתנה גבורה למעלה מן הטבע, להמיש סלעים ולמוטט הרים. ימות־משיח כאלה עוד לא באו עלי אדמות, ובגבורה עליונה כזו לא נחן; בה לא נחנו גם “שר־הגדודים” ו"מלך־ההזיות". אולם אלמלי ספינתנו הטרופה היתה נמסרת ביד הקברניטים האלה הם היו מוליכים אותה ב"דרך־הטבע" נאמנים ל"שכלם הישר" ולתורת “קו־הישר”, הישר מול צוקי הסלעים; ואז מופקדים בידים אמונות כאלה היו נשמותינו צרורות אמנם בצרור נשמות המורדים, גבורי החרות הקדמונים, – אבל גם נחים מזמן בשלום על משכבנו במצולות ים…
ל' ניסן תרפ"ה
-
המאמר הזה הנהו ראשון לשורת מאמרים הבאים בהערכת חזיונות ופעולות בתקופת ממשלת “הנציב העברי הראשון”. כותב הטורים האלה אינו בא ללמוד סניגוריה על כל משגה ומשגה שנעשה בתקופת ממשלה זו, כי אם בא לציין את המעצורים המיוחדים שהיו בדרך מושל הארץ האחראי. ומי שאין לפניו אלא דרך יחידה זרועה כלה זכוכית לא ימנע “משבירת כלים” ואפילו אם הנהו חכם מכל אדם. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.