¹

ריק ועטוף שחורים הכסא שעליו ישב רבי מאיר בר־אילן בתקופה קרובה לחצי יובל שנים. תקופה קצרת־ימים, אבל הרת־גורל וחותכת־גורל. כיסופי אלפים שנה מצאו את תיקונם, ואנו זכינו לעמוד על סף הגאולה. החיים כמנהגם נוהגים, מקום המנוח יתמלא, אבל תמורתו לא תינתן לנו. מתמלאים מקומות גם של אנשי־מידות; אבל תקופות טבועות בחותם מיוחד אינן חוזרות. ואתו נחתמה תקופת־ייחוד; הוא היה רקום במסכת דורות רצופה ומשולב בשלשלת־יחוסין ארוכה. דמותו קרנה לא באור עצמה בלבד, כי אם גם מן המאור הגנוז בספר־הדורות שלנו. דמויות כאלה חותמות תקופות; ומעטות מהן נראות לעינינו באופק חיינו. ועל כל אחת ואחת ההולכת מאתנו יאָמר: חבל על דאבדין ולא משתכחין!

הוא היה חוטר מגזע “בית־הרב” ונצר משרשיו הקדומים והמסועפים. ישיבת ולוז’ין בדורותיה היתה כישיבות נהרדעה ופומבדיתה כלפנים. גשר תלוי בין תפארת עבר נגוז וזוהר עתיד מובטח. גשר־רוח מוצק ואדיר שלברזל ופלדה לא היו שליטה עליו. רוח הגאון מוילנה ריחפה עליה, ועלית־אליהו היתה רבת־תאים ורבת־פנים. רוח תורת־המורשה עטפה אותו בעתרת סגולותיה ושפעת תכונותיה. התורה התמימה, הצרופה, המאירה והמחממת, והישרה בלי שום קלי־עקלתון. לו, לרבי מאיר, לא היתה הישיבה רק אכסניה של תורה, שבעמקי הלכותיה ובמסתורי אגדותיה נטו ללון מכל תפוצות־הגולה. היא היתה ביתו. והוא גדל מילדותו באוירת רוקמי מסכת המורשה הרצופה ובאקלים מפרשיה ומרחיבי יריעותיה. מרבי חיים תלמיד הגר"א עד רבי חיים תלמיד־החבר של הנצי’ב ניטוו הנימים: מדור לדור. שלטון־השכל והגות־הלב, חומר־הדין ומידת־הרחמים, גבורת האמונה ועוז־האהבה ירדו כרוכים. לרבי מאיר היה אושר להיות מאחרוני היושבים בבית־הקרינה, שמט כאילו לנפול, ומהראשונים שמצאו את המזיגה בין אורות קדומים ואורות חדשים. הרבה אצר בתוכו, והרבה הקרין בדרכי חייו, והשיב לב אבות על בנים לרוצים להיות נגאלים ולשבי גאולים.

מולוז’ין עד ניו־יורק ארוכה הדרך ויגעה, ומשובשות נתיבותיה. ואפילו מולוז’ין לירושלים לא נמתחו קוי־התחבורה ישרים וכשורה. אשרי תמימי־הדרך, ראשוני־העולים, שהיו צרורים ברוחות ולוז’ין הטהורים. עיניהם היו נשואות לירושלים של מעלה, לתורה החוזרת לאכסנית־מחצבתה. אחרת היא ירושלים של מטה. בחוצותיה עברה רינה אחרת. ורבי מאיר רצה לעשות את ירושלים של מעלה סולם לרדת לירושלים של מטה. סולם־יעקב שבו עולים ויורדים ילוּדי־אשה מתורה לעבודה, ומעבודה לתורה. הוא יצא מתחומי־השבת לתחומי־החולין שבחולין ולהיות בין הסוללים והבונים. התורה היתה בעיניו קרדום לחפור בו, לא לעצמו, כי אם לעבודה ובנין. מכשיר כביר לנור ניר, לגרש את השממה מארץ המכורה ולהחיות את העם הנידח ולקבץ את פזוריו בדרך הטבע. ולכן היתה דרך פעליו הרבים ישרה וזרועה אורות התורה הקדומים. למטרה זו יגע לגלות תמיד מהמאור הגנוז שבה. תמהים כבפני חידה סתומה אנו עומדים למראה בנים שנטמעו בתרבויות זרות, הקיצו ושבו כיונים אל ארובותיהם. אותו הפלא היה גם בקצה השני: הדבקים בצור־מחצבתם והאמונים עלי נסים מלידה שינשאו על כנפי נשרים ממש. הם לא ציפו לנסים ולא הלכו בנפלאות וקרבו את הקץ בדרכי טבע זרוּעות מוקשים. התמורה הזאת ברוח גם היא מהפכה. המאמר “אין בין העולם הזה לבין ימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד” היה לאחד היסודות בהלכות הדעות להרמב"ם. בין גאוני התורה בדורות האחרונים נמצאו ממשיכים בהלכות הדעות ומניחי יסוד לאירגון התנועה למעשה. רבי מאיר בר־אילן היה אחד הממשיכים ברוח ואחד מרבי־הפעלים בחומר.

כאחד משלומי אמוני ישראל היתה לו התורה תכלית בפני עצמה. אך כאשר ירתום המהנדס כוחות איתנים להאדיר ולהרחיב מקורות־מחיה לאדם, כן ראה בתורה בית־הכוח הכביר להעלאת הרוח ולהגברת החומר בתקומת העם ובבנין הארץ. הוא שאף לראות את התורה והעבודה שלובות ומלוכדות. בכל מקום שגלה ביקש להקים בתי־כוח כאלה: בהרבצת תורה ברבים בישיבות שהקים ובהפצת מעינותיה בספרים. רבים היו פעליו בספירות הרוח, והאנציקלופדיה שרק את ראשיתה ראה בעיני־בשר ואחריתה בעיני־רוח היתה גולת־הכותרת.

הוא היה לוחם ורב־פעלים בשדות שונים: בספירות־הרוח ובמערכות־החומר. הוגה־דעות ובונה מפעלים כאחד. והוא התמצא בשקלות וטריות בתחומי הרוח והמעשה. תרבות־המורשה ותרבות־הזמן התמזגו בתוכו. אהבתו הלוהטת לספרי־הקודש לא דחקה את אהבתו גם לספרים חיצוניים. היה לו טוב־טעם גם בספרות היפה ומצא זמן לטייל בפרדסיה. איש־מידות במשמעות הכפולה. הוא עמד על רחבת־המידות בגאולת הקרקע ובהתישבות ובמדיניותנו. ואיש־המידות התרומיות בתחומי חובת־הלבבות, אהבת־האדם, כבוד־האדם, והדאגה לזולת. החובה לכלל לא בלעה את החובה לפרט: הוא מילא אותה במעשים טובים ולא בכוונות טובות בלבד. בהיר־שכל, מהיר־תפיסה וזהיר בהחלטה. תקיף בדעתו ללא מורך ומשוא־פנים ואציל ברוחו, נעים־הליכות ורב־נימוסין. תקיפותו היתה ממוזגת בנעימת־נחת ובסבלנות לדעות יריבים. מסכת דרך־ארץ ופרקי־אבות היו אורח־החיים שלו.

בחדר זה וליד שולחן זה משתתקים כל הקולות בפני קול האדמה. והיא המישרת הדורים רבים גם בפולמוס חברים ומשרה שלום. רבי מאיר להט באהבת האדמה. ולמען ציון לא החשה. כמנחם אוסישקין העלה את ירושלים החרבה בראש דאגותיו ואת ירושלים הנבנית בראש שמחותיו. מקור־חיותו היה טבוע במעלליו, והפרישה מהם היתה כאילו פרישה מהחיים. מחלת־לבו לא היתה גורם בארחותיו. מוּדרך־מנוחה ואחוז־חרדה לגורלנו, ולא לעצמו. עומד על משמר הבנין ולא נשמר לנפשו. אדם כי ימות באוהל זוהי תכונת המתמיד מולוז’ין. לוחם נופל במערכה זוהי תכונת בן־הדור העולה. שלהבת שניהם כאחד יקדה בלבו. וככה הלך מאתנו במלוא כוחותיו הרוחניים תוך מילוי תפקידו. דמותו לא תשכח מחבריו. תהי נפשו צרורה בצרור חיי הנצח שבהם דבק ולמענם הקריב את החיים החולפים.