העליה השניה הביאה בגליה מחנות חלוצים צעירים בגילם או ברוחם. הם עלו לגול מעמם את “חרפת־אוגנדה”, המולדת הזרה העומדת לקניה, ואת העבודה הזרה, הסחורה הנקנית יום יום. הם היו אחוזי־שלהבת ומיושבי־דעה, עזי־נפש ומתוּני־לכת, עמוקי־רגש וצלולי־מוח, מרבי־עיון ומגדילי־עשות. הם היו שוים בשיעור הגבורה לעולים הראשונים, הם נפלו מהם במעשי־הגבורה, הם עלו עליהם בהתמדת־הגבורה, ברציפותה, בתכיפותה וביציבותה.
להם עמדה זכות כפולה: זכות עצמם וזכות אבות העליה, תועי־הישימון ונודדי־המדבר. על כתפם השחוח משחוח עמדו וצפו את המרחקים מאחור ומלפנים הסמויים מעין אלה שהיו הדום לרגליהם. הם היטיבו בסילול דרכים כממשיכים; הם חידשו והוסיפו משאִנה להם המקרה להיות מגלים וכובשים.
התנועה היתה יתרון סגולתם; היא לא פסקה בתוקף האינרציה גם בשעות ש"הדלק הפנימי" המחיה אותה ומקיימה היה הולך וכלה; עם השבת “חמרי־הדלק” היתה שבה לקצבה הראשון ולראשית אונה. כל כוח מעכב חיצוני היה עלול בשעות דכאון־הרוח ורפיון־ידים להעמיד את התנועה. המנוחה המשתלטת היתה מתמשכת גם היא בכוח האינרציה, עד התגלות כוח מניע מתגבר. ומי יודע אם מחזורי־ההפסקה לא היו ממושכים ממחזורי־הפעולה.
ליכוד המחנה, הליכוד האורגני ביד נעלמה, הוא הוא שקיים את רציפות־הגבורה והתמדת־התנועה. הקבוץ היה ל"אני", לאישיות יוצרת, עד כדי הבלעת היחידים שמהם הצטרף. הציבור ליכד את היחידים באחדות־הרצון ובאחדות־הפעולה. היחיד ליכד את רשויותיו הנפרדות לאחת באחדות־השפה, במצוות־העבודה ובחובת־הלבבות להבלע בקולקטיב ולהנשא בכוחותיו. לבודד לא יעמדו כוחותיו, ואפילו אם עצומים הם. עזות־הנפש באה לסירוגין עם רפיון־רוח, העליות מתגלות חליפות עם הירידות. כשל־הברך ברגעי־החולשה יתרומם בכוח הרבים המקיים בתוכו את אש־התמיד. הדוקים וקשורים בעבותות יצעדו המעפילים בהררי־עד; כי ימעדו רגלי האחד מעל חתחתי־תהומות ויאחז, כתלוי ועומד, בחבריו עד מצאו שוב את עמדת־אחיזתו. כל נסיון להפריד בין הדבקים קובע את נפש התנועה כולה.
הגדולות והנצורות היו משאת־נפשם; חוסר הסיפוק ענוּת־נפשם. תמיד בלתי מרוצים מעצמם ומכל הסובב אותם: לא בקצב זמן־הגאולה ולא במדות שטחי־הגאולה; היא גופה היתה רבת־ממדים: בבת אחת גאולה ליהודי ופדות לאדם, ארץ מתחדשת וחברה חדשה. טרדנים וטרחנים בברם, אניני־דעת ודקי־רגש בתוכם.
הם הביאו אתם לוחות־ברית קבועים ודברות חתומות, עיקרי־אמונה ועיקרי־מעשה. את תוכם לא המירו בתמורות הזרמים ובחליפות הרוחות. אך את הצורות שינו, את הקליפות החליפו. לא עמדו בקפאון. החיפוש התמידי היה דרכם. את אשר בקשו לא תמיד מצאו. את אשר מצאו לא תמיד בקשו. כך היא דרך התגליות בקטנות ובגדולות. מחפשים אתונות, ומוצאים מלוכה; מחפשים מלוכה, ואין מוצאים אפילו אתון. מחפשים דרך להודו, ומגלים עולם חדש. מחפשים עולמות ומשתקעים בדרך־התוהו. אך מצאת ולא חפשת אל תאמין. בהיסח־הדעת אין המציאות באות. החיפוש הוא עצם החיים בגידולם בהשתטחותם, בהתקדמותם ובהתעלותם. הגודר גדרים וקובע סייגים כאילו יורד לחייהם ומביא לקפאון את מרוצת־דמם.
“כוכבי־מעלה” לא האירו את נתיבות עולמם. הציונות הרשמית היתה רחבה מדאי מכדי להתכנס בעקלתוני נתיבות חלוציות צרה; הציונות הרוחנית היתה רוממה מדאי מכדי לרדת לשיפוליה. האחת כאילו נבראה מימי־בראשית שלה לדרך־המלך הסלולה והכבושה, למישרים ולא לשום עקיפין. את שיא המעשיות ראתה בשלילת כל מעשה. נחשונים מוכנים לקפיצות־מות, – שארית־פליטה מחיבת־ציון השוקעת באחרוני־דמדומים. הים יבקע במטה־הצ’רטר, והכל יעברו בחרבה על פסי־ברזל. כל הבנין יתנהג בדיוק מאזן מסחרי: תמיד קרוב לשכר ורחוק מהפסד!
לציונות המדינית בראשית ימי העליה השניה היה מעוף־הנשר, אך חסרו לה כנפיו. לציונות הרוחנית בימים ההם לא היה גם רצון־התעופה. היא הגדילה לעורר, היא העמיקה להגות. באור דעת וחכמה נטעה אמונה בלבבות נבוכי־הזמן: בנצח־ישראל, ברוממות־יעודיו, בתעודתו להיות אור לעמים, נס לגויים. היא חנכה דור, יצבה את גאות־ההכרה העצמית ופרנסה את המחשבה. אף הלהיבה. אך לה היה שיעור־גודל משלה, מדות וערכין קבועים ועומדים. שמים ושמי־שמים לא כלכלוה בהיקף־רוחה. אך ארציותה היתה כשיעור “ארון־קודש” להכלת ספרי־תורה, העבודה הפשוטה לא היתה מבעיותיה; ב"סך־הכל" קצר מצאה לה פתרון – בהעדר קיומה. היא העמידה את עולמנו על שני עמודים: תורה וגמילות־חסדים, והוציאה מגדר הצורך את העמוד השלישי, עמוד־התיכון, – את העבודה!
פחד־מורשה התקפל בגוילי שתי התורות האלה, כולה הארצית וכולה הרוחנית, – פחד חסרי־האיל מפני המעשה, משותקי שרירי־פעולה מדורי דורות ומשולהבי דמיונות הבל. הם ציפו לנסים, ויצרו להם משיחים בדמותם וצלמם: דוחקי־קץ ולא מקרבי־קץ. כל אחת משתי התורות האלה הציתה לפי דרכה את הלבבות בשלהבת־קדומים. אך כלכלת התנועה בשלהבת זו היתה דומה להספקת דלק רב לדודי הקיטור של אניה בלב ים אך ורק כדי להגביר את כוח העגנים ולעצרה מחתור אל החוף.
אף בהויות הישוב הקיים בארץ הכל התנהג לא כשורה. חילופי־פרשיות וערבובי־תחומים בכל המתהוה והמתרקם. עולי־גולה באו למצוא את המנוחה והנחלה בציון, ושבי־ציון ראשונים, המסולאים בפז, מוכנים ומזומנים לחפש מולדת על גדות המומבזה. משק חד־גוני ושפה מעורבת. כלכלה לאומית מתהוה תלויה בענפים בודדים, נושאים את עצמם בקושי גם בימים כתקונם, צפויים להשבר כליל עם כל משבר עובר. הפירות הנשלחים חוצה על פני מים רחוקים מיוצרים במוח עצמנו ובידים זרות. הפירות העולים על שולחננו בבית מיוצרים גם במוחות זרים. ובכל המחיה והכלכלה: בלחם, ירקות, חלב וביצים וכיוצא ממצרכים ראשונים, לא ישמע אפילו “קול־יעקב” אלא בברכת־הנהנין בלבד, בשעות־התצרוכת בבית, ולא על אבני־היצירה בשדה ובגן ברפת ובלול.
ה"משק המעורב" שליט בשפה בלבד. ערב־רב בדיבור. חוגי־מספר הם הדבקים בדיבור העברי; משק־הרוח שלהם הוא מונוקולטורי כמשק־החומר בכל הישוב. התרבות העברית מכווצה ב"תחום־שבת": בספרות יפה ובמדעי־הרוח כרוכים במדעי־היהדות על־פי רוב; ספירות־העיון ומערכות־המעשה המושרשות בכיבושי־הזמן הן מחוצה לה. היא יכולה לספק צרכי אלה שהתיאולוגיה הדתית או הלאומית היא אומנתם. השקועים במקצועות־חולין מפולגים בדיבורם העברי תוך עצמם לרשויות, רשויות. נבצר מהעברית להשתלט על כל הויתם. להם היא שפת הלב ולא של המוח; ההרגשה ולא של העיון; בטוי למסגרות־מעשה, ולא לגופי־מעשה. היא עמדה מגדל בכל נקודה שהעיון בא במגע עם הקרקע ובמשא עם עבודות־ידים. בשדה וליד הסדן ניטלת הימנה רהיטות דיבורה. והעברית הרוממה והמקודשה, המתהלכת עטופה בגדי־שבת בששת ימי־המעשה, כאילו לועגת לרש לשקועים בעבודות־חול, הזקוקים ללבוש חול להגיגיהם ולשיחותיהם, שמות פשוטים לאבות־מלאכה ומונחים ראשונים לתולדותיהם.
ההתישבות נמצאת בעמידה. ההתישבות הברונית שקעה לשיפולי אופקנו. את פני מחוללה אולי עוד מהדרים, אך את מעשיו מגנים בכל פה כמעט. האפוטרופסות והפקידות ללא הבדל צורה וגיוון הן מלאכי־חבלה. ביזמה הפרטית בלבד רואים את מלאכי־השרת, מלאכי־השלום, מלאכי־עליון. ואותה אמרו לעבוד גם “כובשי־העבודה” הראשונים כשכירי־יום וכשכירי־לילה, ללא תנאים וללא פרסים, דרך שבירת־רצון ארוכה כאורך חייהם עלי האדמה, אשר באו לגאלה ולטהרה בעבודה.
הכוכב העולה בדמות הקפיטל הפרטי הגדיל עשות, הרחיב את הגבולין. אך את נתיבות “כובשי־העבודה” לא האיר. עובדי הכוכב החדש בלב לא ריצו את קרבנות העובדים בידים. עברה האפוטרופסות, כלתה הפקידות. פעמי ההון הפרטי נשמעו, והישועה לא באה. המוכיחים בשער העומדים להגיד ליעקב פשעו ולבית־ישראל חטאתו לא פסקו מדבר, לא חדלו מכתוב. העבודה הזרה לא פסקה בשדותינו; והספקת צרכי־מחיה הכרחיים לא חדלה מבוא משדות זרים. תקלות וקלקלות באות בכוח חוקי־הכובד הטבועים בכלכלה, ולא במשיכת שרירת־לב של יחידים. מוסר־הכלכלה תקיף ממוסר־היהדות, על כל פנים בדברים שבין אדם לחברו; ושבט־מוסרה האלם גוזר יותר משל מגידי־מישרים מכים רשע בשבט פיהם.
המשק המעורב הנכסף אינו גידול השוה לכל נפש ולכל מקום. באיזור־החלוצים הטבעי מקום־גידולו הטבעי. בעבודה שכירה אין לו אחרית היום ותקוה למחר. בעבודה עצמית מפרכת מקור־חיותו וכוח־עמידתו בהתחרות. זו מחייבת קרקע לאומית והתישבות לאומית. הכלכלה הלאומית המעורבת, העבודה העצמית וההתישבות הלאומית ירדו כרוכות. בליכודן האורגני הן חיות; בליכודן הן מצוות את החיים על כל ציבור־העובדים לרבבותיו בכל מערכות־היצירה, גם מחוץ לתחומי ההתישבות הלאומית: בשדה, בחרושת, בתעשיה, בבניה ובסלילה. מפנה חדש במחשבה, וכיוון חדש לפעולה. נמצא הרעיון המלהיב והדבק המאחד. מפעלי־מדות לאומיים מקבילים למפעלים פרטיים, אחד הנוצרים בידי חלוצי הקפיטל, אחד הנזרמים בידי פליטי־קפיטל, כל אחד מהם בספירתו הטבעית, – הם אשר יקיימו את שווי־המשקל בכלכלתנו הלאומית, בהעמידם אותה על שלשה העמודים: התורה, העבודה וגמילות־חובות במקום גמילות־חסדים.
“כובשי־העבודה” הם שהשיבו לעם את האבדה הראשונה במעלה אחרי אבדן ארצו: את כוח־העבודה, חפץ־העבודה ועונג־העבודה. הם הבטיחו לו בעבודה את העצמאות הכלכלית בגילוי מקורות־מחיה, בבריאתם ובהחזקתם ועשונו לעם בבנין, עוד טרם הגענו לו במנין. הם הבטיחו את הבעלות על נכסי־היצירה לא בתוקף ספרי־מקנה החולפים ועוברים, כי אם ביד העובדת השרירה וקיימת. כל תוצרת הארץ על שפעת רשויותיה היא פרי המוח והיד העברי כאחד, מהשחורה שבמלאכת־היד עד העליונה במלאכת־המחשבת; כל התוצרת הזאת קורנת אור בכוח העבודה הגנוזה בה ושופעת מרץ. הדיבור העברי לבש עוז, דרך עוז מזיו רקמות שדה ומהלמות פטישי חרשים. החיים הערו לתוך מערכת רהטיו, החיים ממקור־מוצאם ולא מכלים שניים, – החיים במלוא התפרצותם על סדני־היצירה בעתרת גוונם, בעזוז דופקם, במתח התאבקותם, ברננת נצחונותיהם ובצער כשלונותיהם. התרבות העברית חרגה מחרצובות־הקודש והתפרצה למרחבי־החולין, ואספה לתוכה ערכין חדשים מצנורות המחשבה והעשיה של הזמן. התרבות העליונה היא אמנם פרי המוח היוצר. אך המוח ההוגה בסביבה לשונית זרה ומנצח על ידים זרות נעקר ממקוריותו והופך מעתיק ומתרגם. רק בתוך הסביבה הלשונית המקורית ירוקמו ערכי מחשבה יחד עם לבושם, יוצק התוך בדפוסיו הטבעיים; אותה יצר הפועל העברי במערכות העבודה הענפות, כאשר יצרה המורה בחרף־נפש תוך מסגרת יותר מצומצמת לפי טבע שדה־עבודתו, כנמצא על קו־התחום של חיי־המעשה ולא בתוכם ממש.
ככל מעשי יצירה גם מפעלי הפועלים אינם כלילי־השלימות. רבו השגיאות שנעשו בעבר ומרובות הפגימות הטעונות תיקון בעתיד. אך פגיעת מבקרי חוץ מחטיאה את המטרה. ה"שב ואל תעשה" היעוץ בכמה בחינות קובע את נפש התנועה, במנופים מיוחדי־סגולה אפשר היה להרים נוער משפלות־ידים לחיי־עבודה; על מסד מיוחד־חומר אפשר היה לכונן את עמוד־העבודה. הרוח השואפת לחרות אינה יכולה להיות תלויה ברצון־חוץ, לא בחומר ולא ברוח, ולא לצפות לחסדי־חוץ. מפעלי הכלכלה ומפעלי התרבות העצמאיים הם מבצרי הרוח ומשגבם, מצברי המרץ ומקיימיו. הנראה לבקורת־חוץ כיתר הוא גוף־חיים; הנראה לה כמשא הוא מניע ומדרבן. אי אפשר לנתק את הקשר בין המנוֹע ובין בית־הכוח ולהבטיח את התמדת־התנועה.
רחובות, ניסן תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.