קצר ימים ורב־פעלים נאסף חיים ארלוזורוב. מהירה היתה עליתו, חטופה היתה שקיעתו. בעודו רך בשנים, היה כבר אב במנהיגות. בעין יפה וביד רחבה נתנו לנו הטבע; במחי־רצח לקחה אותו מאתנו יד־אדם…

הוא היה מנהיג־מלידה; קורץ כולו מחומר יחידי־הסגולה אשר בין הפרלמנטריים המובהקים ונשא ברוחם. לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות וכל המדות הנרכשות מתוך יגיעה וטיפוח הנהפכות לטבע שני; והן ניתנו לו במזיגה הנאה ובצירוף היפה, ללא חסר ויתר. כשרונותיו היו מרובי־הצדדים; כל אחד מהם ביחודו, בהגיעו למלא־טיפוחו, היה יכול להעמיד את בעליו בשורה ראשונה. הוא היה יכול להגיע לגדולות כפובליציסטן, כחוקר מדעי, כמורה ומחנך. אך המנהיג ניצח על כולהם, וכאילו הטיל את מרותו בלא יודעים על כולם לשמשו בלבד; כאילו קיפח את כל אחד מהכשרונות המרובים מעתרת חלקו הטבעי וטיפח אותם באותה המדה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת המנהיגות. נטיותיו הסתעפו לכמה אנפין; בקרבו בערה אש החוקר, וכמה לכתר־תורה; בתוכו פעמה רוח הסופר, ונכסף לכתר־ספרות. אך יצרו הטהו למנהיגות, ובתוכה נטמעו כל הנטיות האחרות ונשתתקו קולותיהן; זאת המנהיגות העונדת אצלנו עטרות־ קוצים במקום כתרים, ועל ראש־עלומיו קשרה בלי קצו עטרת המעונה…

לו ניתנו מהטבע כלים היוצאים מגדר הצירוף הטבעי הרגיל; היחיד זכה בעושר שהטבע רגיל לחלקו בין רבים. הוא נחן בחריפות־השכל לחדש דברים ובכוח זכרון מפליא לאצור חידושי אחרים; בדקות־ההבחנה ובחוש־בירור לעמוד על העיקר ולזרות את הטפל, ולבלי העמיס על הזכרון משאות מיותרים. מהירה היתה תפיסתו בהויות זרות לו לקלטן; ורב היה כוח־עיכולו להטמיע את הנקלט בצנורות מחשבותיו, כאילו נבעו ממעינות שאר־רוחו. לו היה חוש אורינטציה חד להתמצא ברשויות מעבר לתחומיו המוּצבים, וידע להתהלך בהן כבן־בית. נתיבותיו היו רבים, אך מאוחדים ומקושרים בצומת, מוליכים אחד לשני, ללא סילופים; גלויים לעין, ללא מסתרי־מבוך.

ידיעותיו הנרכשות היו מרובות הצדדים כמתנות הטבע שהענקו לו. הוא היה שליט במדעי־החברה, בן־בית במדעי הכלכלה, יודע פרק בפילוסופיה בקי בספרות היפה. אך חלקו לא היה בין טפוסי ה"צנא מלא ספרי". ידיעותיו הענפות לא התרוצצו במוחו דחופות ומבוהלות; לא נדחקו מרשות לרשות; לא התפרצו החוצה בערבוביה לצורך ושלא לצורך, כהכנף דפי ספרים תלושים ו"שמות" גניזות טרופים בכל רוח מתרגשת. משנתו המסועפת היתה מסודרת כאשר היתה ברורה; ערוכה אורגנית ברבוי שרשיה, ולא חטופה. כל ידיעה קבועה במקומה בתוך מערכת מדורים על תאיהם המחולקים, ולא מרפרפת. ורק בעבור הרוח הנכונה ובהעיק הלחץ הטבעי יפתח כאילו מעצמו המדור המסוים ממסגרו, ידרש לשואלו ויענה למנהיג המנצח בטוּב הצפון בחוּבו; לפי כושר־הרגע, וצורך המקרה יתבלו הנאום, ההרצאה, המאמר במאמר סוציולוגי, בפתגם פילוסופי, בפסוקי שירה, בקטעים מחיי אנשי־השם, באפיזודות ממחזות על במת התיאטרון או מעל בד הראי־נוע. מצפונות־הרוח האלה כאילו נתבקשו מעצמם להשתלב לתוך ארג־היום ופגעי־השעה בנשאו עליהם את מדבריו מעל עמודי עתונים ובימות נואמים. חן טבעי היה מתוח עליהם, בלי התגנדרות בלמדנות והתהדרות בידיעות; כל מאמר במקומו וכל פסוק בעתו; כלם שאולים מאוצרות המחשבה האנושית וטבועים בצביון עצמיותו. הכל ערוך בכובד־הראש המיוחד להוגה־הדעות ובקלות־החן הניתנת לאמן. חוש הפרופורציה היה המפותח ביותר בכל חושיו, והוא היה המכריע והחותך בכל: בהגות־רוחו, בארחות מפעליו, בהליכותיו בבית ובחוץ.

כליו המשוכללים, מתת הטבע, העניקו לו יתרון־עושר, אך לא חשכו לו עמל. ידיעותיו נקנו לו ביגיעה רבה, בשקידה עזה, בחריצות ובהתמדה. שכיר־יום ושכיר־לילה היה באהלי־התורה, הוא היה חדור־הכרה כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הויות הקיים המורכבות ולא בראית הנולד הטמיר – כשם שהעין הערומה לא תשיג את רב־המרחק הפיסי. הרוצה להיות קברניט עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכה. הוא צריך לעמוד בסודם של כוחות־בראשית השולטים בים ולתכן את רוחותיו, להכיר את נתיבותיו, לא לחתור אל החוף בשעת שפל ולהשליך עוגן בשעת גאות; והוא צריך לשלוט בכל חדרי המכונה האדירה, שאותה יצרה חכמת־אדם ואצרה בתוכה כוחות־טבע ורסנה אותם, בכדי לתת נתיבות במים עזים; הוא זקוק למצפן ולכל ההכשרות הקודמות להשתמש בו. ומשנה־הכשרה דרוש לקברניטה של “אניה סוערה”, טרופה בלב ים, שאליה משולה כנסת־ישראל בתפוצות הגולה.

המדע היה מצפנו וכלי־ראיתו בנדודי־רוחו בתקופת־הכשרתו הממושכה ובעמידתו הקצרה ליד ההגה. הוא לא פסק מלימודיו תוך פעליו, לא פסק מפעולות תוך לימודיו. הוא לא הכיר בתורה לשמה בלבד; הוא עשה אותה קרדום לפעולות. תפיסתו המהירה סיעה לו לקלוט את המרובה; כשרונו האנליטי שמר עליו מפני השטחיות. הוא האריך חקר, הרחיק חקר והעמיק חקר. הוא לא למד מכל הבא ליד. הוא לא היה סופג. הוא היה בורר ובוחן ובודק. הוא קבע עתים לכל מקצוע, ואחדם לחוק־לימוד הדרוש להשגת אמנות הקברניטות. אותו לא העלה נחשול פתאומי בהתרגש על ספינתנו הטרופה סופה. הוא הכשיר את עצמו בדעת גם בימי שקט על מי־מנוחות והזדיין לכל עת ולכל מקרה, והצטייד בצידה לדרך ארוכה.

למדנותו הרבה היא שעמדה לו במציאות נקודות־חייו העיקריות, בחלמו חלום שבות־עמו: נקודת־המוצא הראשונית, נקודות־האחיזה בממשיות ונקודת־השאיפה הסופית; את כל אחת חפש ובדק על־פי מקורות ראשונים ולא שאב מכלי שני ושלישי; ואשר לא מצא מן המוכן הטיל על עצמו לחקור ולחפש. הגישוש לא היה ממדותיו, ההליכה ללא הבחנה כסומא אחרי אחרים לא היתה מדרכיו. לו היתה כאחת השקפת־עולם שלמה על עצם החזון ותכנית־פעולה מפורטת להגשמתו, כאשר לא היו אלא אצל מנהיגי־מספר בתנועתנו. ה"מאין" לא היה לו מקור נעלם וה"לאן" לא היה לו חזון סתום, ותחנות־הבינים, לאורך הקו בדרך ההגשמה היגעה, לא היו לו מחזות־שרב. הוא היה הוגה־דעות בהכרת “מהות” תנועתנו, הוא היה אדריכל ב"איכותה": איך לסלול, איך לבנות, איך לעשות את חזון־הרוח לממשות. את פילוסופית ה"מהות" הכיר ובחן ובפילוסופית האיכות דבק לאהבה בכל נפשו, בכל שכלו ובכל מאודו. כי בכל הויתו היה בן לדור ה"איכות", מבחירי בוניו ומהראשונים בין שלומי אמוני דבריו.

מבית מדרשו של קרל מרכס יצא. הוא העמיק חקר בתורת המורה הגדול, הראשון בין חוזי הדורות האחרונים, זה שראה לכבשונו של עולם ונשא בלבו צער־עולם, וחרד לאנושיות כולה הגוועת בעוית מדויה, ושאף להביא לה גאולת־עולם. התלמיד פרש מהרב בהליכתו, אך נשאר דבק במדותיו ונאמן להלך־הגיונו ושיטת בניתו. התלמיד נטה מדרך המלך הרחבה, אך מצפן הרב היה נגד עינו גם בהתהלכו בנתיבות עמו הצרים והמעוקלים. הכר את הכוחות האופפים אותך, הפוך והפוך בחוקיהם ורד לעמקם. הבחן בין הרצוי ובין האפשר. המציאות המוצבה בגבולות הטבע אינה מתבטלת מתוך יחס הביטול שאנו קובעים אליה, בהיותה לא נוחה לנו. מעצורים טבעיים אינם נכחדים גם בהתעלמנו מהם מתוך עצימת־עינים, כלכלתנו הלאומית המתהוה אינה אלא גרגר בהלכות עולם וכפופה לחוקיה. הפוליטיקה הממונית שלנו אינה יכולה להיות מעבר לחוקים הכלכליים, גם “במציאות הארץ־ישראלית”. בישובו של עולם קדמונו עמים וארצות, עצומים ושלמים. עלינו ללמוד וללמוד דרגיהם ונסיונותיהם. אין טעם לבקש להיות קולומבוסים ולגלות את האמריקות הנגלות.

בהתרסות כלפי־מעלה לא נקצר את דרכנו: לא בהתרסות כלפי מלכות הרקיע ולא כלפי מלכויות־ארץ. הטבע הציב גבולות, קבע חוקים לארץ ואין לשנותם. אך באורך־אפים, בדעת ובתבונה, בלימוד אותם חוקי־הטבע אפשר לחולל גדולות ונצורות בתוך אותם הגבולות המוצבים. מלכויות הארץ יש להן חוקי־טבע משלהן, קצרי־ימים בהשוואה לחוקי־עולם, אבל כבירי־אונים בתקופת־החיים הקצובה להם. הקיסרות הבריטית אף היא קוסמוס לפי דרכה. לא לנצח תתקיים אמנם, אך תמוטתה תבוא בהתנגשות איתנים; באדיר תפול, ולא בידי “עם יודע תרועה”. לפי שעה קוסמוס זה חי וקיים. אינו תלוי סתם על בלימה; יש לו חוקי־כובד משלו; מערכת שמשותיו קבועה במסלולי גלגליהם; ובנטות כוכב אחד מחוקי הכובד יגרור אחריו חורבן. את מסלוליו לא אנו נשנה, את חוקיו לא אנו נהפוך. עלינו ללמוד את שביליו ונתיבותיו, כאשר תוכן יחקור שבילי רקיע וקברניט נתיבות האוקינוסים. ובינות למעצורים, ומסביב לכפים וצוקים לחתור אל החוף. דרכי יהושע בן נון אינן יכולות להיות למופת לנו. בשופרות לא נפיל חומות, ובקריאות: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!” לא נאיר את מערכותינו ולא נשנה מאורות הקוסמות הבריטי. בן־נון המודרני צריך לדעת תעלומות־הטבע, טבע העולם וטבע החברה לדורותיה, ולרדות בהם לחפצנו.

תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קויה היסודיים ולתת להם יתרון־שלימות, כאורות וצללים וצבעי־קצוות בהצטרפם ליריעת־רקמה אחת. הוא היה כביר־דמיון ואחוז־פתוס, צלול־דעה ומחשב חשבונות. אנליטיקן בחלומותיו, וחולם בניתוחיו. הוא נמנה על משפחת המנהיגים שכוח־מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר־ההליכה בשעת־הצורך. הוא היה אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון. הלך־רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבה בשניה; אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות. והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובנין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח רק קו אחד – ארץ־ישראל! זאת השלמה, ללא הסגת־גבולות, העלולה לתת לבניה הנדחים מקלט לגופם, ולא “ארון־קודש” לקדמוניות רוחם.

הוא היה בן לדור השלישי לגאולה. הכרת־החרות היתה טבועה בעומק תכונתו, ולא מורכבה מלמעלה ע"פ מצוות מלומדות. עמידתו היתה זקופה בכוחות־דריכה טבעיים, ללא צורך בסמוכות; הגמישות וקלות־התנועה הן סימניה המובהקים, קוממיות־הרהב והמתח הגבוה היפוכם. תורת החירות המשוננת הנותנת את שומריה ב"מחוך־דיברות", מישרת את הגב מלבר ומעקמת אותו כקשת מלגו; מתוך מאמצי התישרות מופלגים הוא מתקמר במקום השפוע, והיישור לא יושג. נטית־גרון מחושבת היא אות־עבדות על המצח לא פחות מעקימת־גב מתוך הרגל־דורות.

כשוה־ערך ל"רמי־המעלה" הרגיש את עצמו במגעו ובמשאו, בשיחו ושיגו אתם; הרגיש בחושים טבעיים ולא בפקודת היקשי־שכל. לא התאזר בגבורה בבואו בדרישות, ולא לבש חרדות בהיותו אנוס לוותר; משום “מה יאמרו” לא נרתע: לא מפני מה יאמרו בחוץ ולא מפני מה יאמרו בבית. לא רהב בנצחונו, ולא בוש מכשלון. תקיף בדעתו, חריף בהגיונו, שנון בהסברתו, היה נזהר מפגוע בפולמוסיו את בעלי־דבריו, וביחוד באלה שגורלנו הופקד בהרבה בחינות לתקופה מסוימה בידיהם. תרבותו הרמה החזיקה אותו בגדר נימוסים יפים. נטיתו הטבעית לנתחנות כוננה אותו לדבר ולא לדובר. הוא לא מחץ את יריבו בקלעו אל המטרה, הוא לא העליבו בהחטיאו אותה. ויריב בן־חורין כשטענותיו מסתתמות יסלח למנצח, מרכין ראש בפני שאר־רוח ויתרון־סגולות, אבל לא ישכח פגיעה קשה ויהיה נוטר ונוקם בעד עלבון. חריפות־שכלו היתה כוחו, הסברתו המזהירה יתרון־יכלתו, דרך ההומור נשקו. כובד נימוקיו לא היו למשא, כאילו היו נשאים על כנפים, ואותן עשה ההומור המעודן בתרבותו והמזהיר בברקיו.

קו־הישר היה ארחו. הוא היה איש הפשרות בבחירת דרכים להגשמת חזון גאולתנו. אך דרכיו היו גלויות. הוא לא נשא מסכה, לא ידע מזימות, לא הכיר תככים. מנעוריו יצאה נפשה אל הגה הקברניטות. אך היא היתה גלויה כהויתה בלי תערובת, בלי להטי־צבעונין, בלי סממני־ערמומיות. לא חפה על שאיפותיו ולא חפש קפנדריות. לעין כל צעד, לעין כל העפיל עד כדי תמימות ילדות, ולא התבושש בעירום טבע גידולו, ולא קם בו רוח ולא עמד בו הכוח לשנותו ולהטותו לכיוונים יוצאים מגדרו. רבים מחבריו לדעה נועדו מהטבע ללכת בגידולם במסלולים אחרים, מאשר בחרו מפני צו־השעה; שבירת־רצון העמידתם על משמרות דוחקי־שעה, מתוך אונס. הכלכלה היתה בעיניו ראשונה במעלה, ראשונה לכוח, ראשונה להתרת חרצובות גופנו ופדות נפשנו, קובעת גורלנו וחותכת חיינו; המדיניות רק כלי־שרת לה, ורק לעתים ולפרקים. אך מזג־טבעו נטה למדיניות, ואחריה הלך. לו חסר היה הרצון לשבירת־הרצון; הודה ולא בוש.

תמים־דרך בכל הליכותיו ובכל הרשויות: בחייו הפרטים, בתוך מפלגתו בין חבריו ובתחומי תנועתנו ואף במשאו־ומתנו בספירות־חוץ. גלוי־לב ובר־לבב. העבודה הדיפלומטית לא סלפה את יושר־הקו, לא נסה להסתגל לאתיקה המתהלכת במחיצות אלה, אף לא יכל; לא למד לעשות בלהטים; לא ידע כחש אפילו מ"פני דרכי־שלום", ואפילו אותו הכחש המוסכם להיתר, שהנתפש עליו לא ייענש. לא חרש טכסיסי־רמיה; לא הכיר אחיזת־עינים, על האמונה בצדקתנו נשען, על כוח הגיונו וכשרון הסברתו סמך. בטכסיסי־עזר חיצוניים לא ראה צורך. הוגה־הדעות, הסופר, איש הפולמוס העמיד את עצמו בלבד במערכה, והשתמש בחוץ באותם הכלים שהיה רגיל להשתמש בבית. מעצורים פנימיים טבועים בעמקי תכונתו מנעו אותו מעשות בלהטי חרטומים, ולא מוסר־השכל ומצוות אתיקה. חוש הערמימות היה חסר בו לגמרי מכדי להפעילו בכיווני־עקלתון; הוא היה פגום בו במקרים מסוימים מכדי למתוח חשד אפילו על אחרים. כבד־תנועה אינו רץ לדבר־עברה לא מיראת־שמים, כי אם מחוסר יכולת טבעית.

מישור היה רוחו ללא הדורים, ואף ללא קמטים; בהיר היה מוחו ללא ערפלי־מסתורין אשר גלות ארוכה העכירה אותו בהם. הוא ידע להגיש את עצומותינו לזרים בצורה פשוטה ובמשנה ברורה ולקרבן לשכל הישר. טענותינו אינן מתקבלות בהרבה בחינות על שכל זרים, לא מפני שאינן מוצאות הסכם, אלא מפני שאינן מובנות; רבות משאיפותינו עוד נמצאות מעבר לתחומי ויכוח והוכחת צדקתן, מפני שאינן נתפסות עוד לפי עצם עיקרן במוח זר. והויכוח על נושא הוא דרגה שניה להבנתו. מעיינות־רוחנו היו אמנם צלולים בימי־חרותנו ובהירים גם לעמי־לועז, גם בהיותנו עם לבדד ישכון, בדלים בתכונתנו ושונים במהותנו. אך גלות ארוכה בזעזועיה הבלתי פוסקים שנתה את פנינו; וידה הכבדה היתה לא כל־כך בתוכנו כאשר היתה בברנו. קליפות קשות עלו על התוך, צנורות־המחשבה נתעקלו, דרכי־חבוריה נשתבשו. התוך נראה בעיני איש מן החוץ כספר החתום, לא כשהוא לעצמו, אלא מחמת רבוי עטיפותיו וקשיין. שלוש עליות בשיבת־ציון עשו עקוב למישור, שיווּ הדורים, ואף החליקו קמטים. הקליפות נשרו, מחיצות נהרסו, חותמות נפלו. עוד לא כבשנו את דעת העולם הזר; עוד לא יצאנו מנצחים בעצומותינו; עוד לא מצאנו ההסכם הרצוי. אך דור שלישי לעליה העמיד את הצעיר מבחירי שליחיו להיות לפה למאוויינו; בשנות פעליו הקצרות לא הספיק להגיע לכיבושים חותכים. אך הספיק להעבירנו מעל דרגות־מעבר הכרחיות: החילונו להיות מובנים במקומות שהיינו שם סתומים…

על הבימה התגלה יתרון־כוחו, ואליה היתה גם תשוקתו היתרה. הוא הזהיר כמרצה, הבריק כנואם, והיה מלוא־און כמתגושש בפרקו את יריביו מזינם. המלומד, אמן־הצורה, הטריבון, כל אחד הביא מברכת־הטבע הניתנת לו. הוא היה מאריך בנאומיו לרגלי רבוי החומר. לא היה נאום בלי הרצאה משולבת, בלי קטגוריות וקומפלכסים, וסדרת ניתוחים. כוחו היה רב בדמותו כהויתו, בעמידתו הישרה, בהליכותיו הטבעיות; איפור לא היה דרוש לו, מעשי־להטים היו מיותרים; צבעים מסנוורים חסרו מהמזג. הוא היה אדריכל, אמן בבניה וגזרה; היה בונה דיוטה על גבי דיוטה במערכת מחשבותיו: בחיתוך־אברים נאה, בתיאום הצורה, בבהירות הבטוי. הוא היה מכין את נאומו הרבה זמן; היה מתהלך שעה קלה מאחורי הבמה לפני הנאום הנה והנה בצעדי־און, בפנים מאומצים לסדר את רעיונותיו. מול ראי לא היה עומד; לא היה מועיל לו; משחקי הפנים לא היו מאורחותיו; העויות־חרושת לא היו באוצרותיו: לא עויות־חן ולא עויות עברה וזעם. הפוזה היתה זרה לתכונתו. בפני הגיסטיקולציה המחושבת היה מחוסם במחסומים טבעיים, בהיותו נבלע בשטף רעיונותיו, מבלי הרגש את המעברות. התוך הזהיר באור פנימי, באור המחשבה והרעיון, באמנות שילוב המשפטים למחרוזת. הקומפוזיטור נגרר בעיקר אחרי תוך היצירה; רק מנגן דברי אחרים הוא המפליג בסלסולים. ולו היה העיקר התוך, והתוך היה שלו. קולו לא היה אדיר, אך צלול ונחן ברוך מלטף, ומגיע למרחקים. הריתמוס לא התבטא בתנועת האברים, אף לא רטט בגלי הקול ורעמיו, כי אם בגלי האור אשר במקוריות המחשבה וברקיה…

כל שנות חייו הקצרים היו יום התקנה ארוך לקברניטוּת, – התקנה מחושבת ומתוכנה, ובעמדו ליד ההגה נפל חלל, לרבבותיו נהר העם אחרי מטתו לחלוק לו את הכבוד האחרון; לאלפיו עמד במשך מעת־לעת בטור ארוך לעבור על פניו, בטרם נסתם עליו הגולל, ולהפרד ממנו בשלום האחרון. המות לא חרת על המצח הגבוה היפה את תוו. כנסוך־תרדמה עמוקה היה מוטל על מטת־המות. מאומצי־מחשבה ודרוכי עוז־המרץ קרנו הפנים האציליים בעדנת־חיורונם. מזוית הפה, מבינות לשפתים הפתוחות קצת, נמתח הקו האלכסוני המרדני, המיוחד לו בנאומיו בשעת התפרקות, שהיה חותך בחייו את פסוקיו הנמרצים. כפקודת קברניט אחרונה ברגע אחרון, תוך כדי הסגר לנצח הפה המפיק אמרי־שפר ובעוד הכרת השכל מאירה בשביב אחרון: האש בוערת, הקיטור במלואו, החשמל טעון, כל אחד לסבלותיו על משמרתו – חיתרו אל החוף!…

כ' תמוז, תרצ"ג