העליה השניה הביאה בגליה מחנות חלוצים צעירים בגילם או ברוחם. הם עלו לגול מעמם את “חרפת־אוגנדה”, המולדת הזרה העומדת לקניה, ואת העבודה הזרה, הסחורה הנקנית יום יום. הם היו אחוזי־שלהבת ומיושבי־דעה, עזי־נפש ומתוּני־לכת, עמוקי־רגש וצלולי־מוח, מרבי־עיון ומגדילי־עשות. הם היו שוים בשיעור הגבורה לעולים הראשונים, הם נפלו מהם במעשי־הגבורה, הם עלו עליהם בהתמדת־הגבורה, ברציפותה, בתכיפותה וביציבותה.

להם עמדה זכות כפולה: זכות עצמם וזכות אבות העליה, תועי־הישימון ונודדי־המדבר. על כתפם השחוח משחוח עמדו וצפו את המרחקים מאחור ומלפנים הסמויים מעין אלה שהיו הדום לרגליהם. הם היטיבו בסילול דרכים כממשיכים; הם חידשו והוסיפו משאִנה להם המקרה להיות מגלים וכובשים.

התנועה היתה יתרון סגולתם; היא לא פסקה בתוקף האינרציה גם בשעות ש"הדלק הפנימי" המחיה אותה ומקיימה היה הולך וכלה; עם השבת “חמרי־הדלק” היתה שבה לקצבה הראשון ולראשית אונה. כל כוח מעכב חיצוני היה עלול בשעות דכאון־הרוח ורפיון־ידים להעמיד את התנועה. המנוחה המשתלטת היתה מתמשכת גם היא בכוח האינרציה, עד התגלות כוח מניע מתגבר. ומי יודע אם מחזורי־ההפסקה לא היו ממושכים ממחזורי־הפעולה.

ליכוד המחנה, הליכוד האורגני ביד נעלמה, הוא הוא שקיים את רציפות־הגבורה והתמדת־התנועה. הקבוץ היה ל"אני", לאישיות יוצרת, עד כדי הבלעת היחידים שמהם הצטרף. הציבור ליכד את היחידים באחדות־הרצון ובאחדות־הפעולה. היחיד ליכד את רשויותיו הנפרדות לאחת באחדות־השפה, במצוות־העבודה ובחובת־הלבבות להבלע בקולקטיב ולהנשא בכוחותיו. לבודד לא יעמדו כוחותיו, ואפילו אם עצומים הם. עזות־הנפש באה לסירוגין עם רפיון־רוח, העליות מתגלות חליפות עם הירידות. כשל־הברך ברגעי־החולשה יתרומם בכוח הרבים המקיים בתוכו את אש־התמיד. הדוקים וקשורים בעבותות יצעדו המעפילים בהררי־עד; כי ימעדו רגלי האחד מעל חתחתי־תהומות ויאחז, כתלוי ועומד, בחבריו עד מצאו שוב את עמדת־אחיזתו. כל נסיון להפריד בין הדבקים קובע את נפש התנועה כולה.

הגדולות והנצורות היו משאת־נפשם; חוסר הסיפוק ענוּת־נפשם. תמיד בלתי מרוצים מעצמם ומכל הסובב אותם: לא בקצב זמן־הגאולה ולא במדות שטחי־הגאולה; היא גופה היתה רבת־ממדים: בבת אחת גאולה ליהודי ופדות לאדם, ארץ מתחדשת וחברה חדשה. טרדנים וטרחנים בברם, אניני־דעת ודקי־רגש בתוכם.

הם הביאו אתם לוחות־ברית קבועים ודברות חתומות, עיקרי־אמונה ועיקרי־מעשה. את תוכם לא המירו בתמורות הזרמים ובחליפות הרוחות. אך את הצורות שינו, את הקליפות החליפו. לא עמדו בקפאון. החיפוש התמידי היה דרכם. את אשר בקשו לא תמיד מצאו. את אשר מצאו לא תמיד בקשו. כך היא דרך התגליות בקטנות ובגדולות. מחפשים אתונות, ומוצאים מלוכה; מחפשים מלוכה, ואין מוצאים אפילו אתון. מחפשים דרך להודו, ומגלים עולם חדש. מחפשים עולמות ומשתקעים בדרך־התוהו. אך מצאת ולא חפשת אל תאמין. בהיסח־הדעת אין המציאות באות. החיפוש הוא עצם החיים בגידולם בהשתטחותם, בהתקדמותם ובהתעלותם. הגודר גדרים וקובע סייגים כאילו יורד לחייהם ומביא לקפאון את מרוצת־דמם.

“כוכבי־מעלה” לא האירו את נתיבות עולמם. הציונות הרשמית היתה רחבה מדאי מכדי להתכנס בעקלתוני נתיבות חלוציות צרה; הציונות הרוחנית היתה רוממה מדאי מכדי לרדת לשיפוליה. האחת כאילו נבראה מימי־בראשית שלה לדרך־המלך הסלולה והכבושה, למישרים ולא לשום עקיפין. את שיא המעשיות ראתה בשלילת כל מעשה. נחשונים מוכנים לקפיצות־מות, – שארית־פליטה מחיבת־ציון השוקעת באחרוני־דמדומים. הים יבקע במטה־הצ’רטר, והכל יעברו בחרבה על פסי־ברזל. כל הבנין יתנהג בדיוק מאזן מסחרי: תמיד קרוב לשכר ורחוק מהפסד!

לציונות המדינית בראשית ימי העליה השניה היה מעוף־הנשר, אך חסרו לה כנפיו. לציונות הרוחנית בימים ההם לא היה גם רצון־התעופה. היא הגדילה לעורר, היא העמיקה להגות. באור דעת וחכמה נטעה אמונה בלבבות נבוכי־הזמן: בנצח־ישראל, ברוממות־יעודיו, בתעודתו להיות אור לעמים, נס לגויים. היא חנכה דור, יצבה את גאות־ההכרה העצמית ופרנסה את המחשבה. אף הלהיבה. אך לה היה שיעור־גודל משלה, מדות וערכין קבועים ועומדים. שמים ושמי־שמים לא כלכלוה בהיקף־רוחה. אך ארציותה היתה כשיעור “ארון־קודש” להכלת ספרי־תורה, העבודה הפשוטה לא היתה מבעיותיה; ב"סך־הכל" קצר מצאה לה פתרון – בהעדר קיומה. היא העמידה את עולמנו על שני עמודים: תורה וגמילות־חסדים, והוציאה מגדר הצורך את העמוד השלישי, עמוד־התיכון, – את העבודה!

פחד־מורשה התקפל בגוילי שתי התורות האלה, כולה הארצית וכולה הרוחנית, – פחד חסרי־האיל מפני המעשה, משותקי שרירי־פעולה מדורי דורות ומשולהבי דמיונות הבל. הם ציפו לנסים, ויצרו להם משיחים בדמותם וצלמם: דוחקי־קץ ולא מקרבי־קץ. כל אחת משתי התורות האלה הציתה לפי דרכה את הלבבות בשלהבת־קדומים. אך כלכלת התנועה בשלהבת זו היתה דומה להספקת דלק רב לדודי הקיטור של אניה בלב ים אך ורק כדי להגביר את כוח העגנים ולעצרה מחתור אל החוף.

אף בהויות הישוב הקיים בארץ הכל התנהג לא כשורה. חילופי־פרשיות וערבובי־תחומים בכל המתהוה והמתרקם. עולי־גולה באו למצוא את המנוחה והנחלה בציון, ושבי־ציון ראשונים, המסולאים בפז, מוכנים ומזומנים לחפש מולדת על גדות המומבזה. משק חד־גוני ושפה מעורבת. כלכלה לאומית מתהוה תלויה בענפים בודדים, נושאים את עצמם בקושי גם בימים כתקונם, צפויים להשבר כליל עם כל משבר עובר. הפירות הנשלחים חוצה על פני מים רחוקים מיוצרים במוח עצמנו ובידים זרות. הפירות העולים על שולחננו בבית מיוצרים גם במוחות זרים. ובכל המחיה והכלכלה: בלחם, ירקות, חלב וביצים וכיוצא ממצרכים ראשונים, לא ישמע אפילו “קול־יעקב” אלא בברכת־הנהנין בלבד, בשעות־התצרוכת בבית, ולא על אבני־היצירה בשדה ובגן ברפת ובלול.

ה"משק המעורב" שליט בשפה בלבד. ערב־רב בדיבור. חוגי־מספר הם הדבקים בדיבור העברי; משק־הרוח שלהם הוא מונוקולטורי כמשק־החומר בכל הישוב. התרבות העברית מכווצה ב"תחום־שבת": בספרות יפה ובמדעי־הרוח כרוכים במדעי־היהדות על־פי רוב; ספירות־העיון ומערכות־המעשה המושרשות בכיבושי־הזמן הן מחוצה לה. היא יכולה לספק צרכי אלה שהתיאולוגיה הדתית או הלאומית היא אומנתם. השקועים במקצועות־חולין מפולגים בדיבורם העברי תוך עצמם לרשויות, רשויות. נבצר מהעברית להשתלט על כל הויתם. להם היא שפת הלב ולא של המוח; ההרגשה ולא של העיון; בטוי למסגרות־מעשה, ולא לגופי־מעשה. היא עמדה מגדל בכל נקודה שהעיון בא במגע עם הקרקע ובמשא עם עבודות־ידים. בשדה וליד הסדן ניטלת הימנה רהיטות דיבורה. והעברית הרוממה והמקודשה, המתהלכת עטופה בגדי־שבת בששת ימי־המעשה, כאילו לועגת לרש לשקועים בעבודות־חול, הזקוקים ללבוש חול להגיגיהם ולשיחותיהם, שמות פשוטים לאבות־מלאכה ומונחים ראשונים לתולדותיהם.

ההתישבות נמצאת בעמידה. ההתישבות הברונית שקעה לשיפולי אופקנו. את פני מחוללה אולי עוד מהדרים, אך את מעשיו מגנים בכל פה כמעט. האפוטרופסות והפקידות ללא הבדל צורה וגיוון הן מלאכי־חבלה. ביזמה הפרטית בלבד רואים את מלאכי־השרת, מלאכי־השלום, מלאכי־עליון. ואותה אמרו לעבוד גם “כובשי־העבודה” הראשונים כשכירי־יום וכשכירי־לילה, ללא תנאים וללא פרסים, דרך שבירת־רצון ארוכה כאורך חייהם עלי האדמה, אשר באו לגאלה ולטהרה בעבודה.

הכוכב העולה בדמות הקפיטל הפרטי הגדיל עשות, הרחיב את הגבולין. אך את נתיבות “כובשי־העבודה” לא האיר. עובדי הכוכב החדש בלב לא ריצו את קרבנות העובדים בידים. עברה האפוטרופסות, כלתה הפקידות. פעמי ההון הפרטי נשמעו, והישועה לא באה. המוכיחים בשער העומדים להגיד ליעקב פשעו ולבית־ישראל חטאתו לא פסקו מדבר, לא חדלו מכתוב. העבודה הזרה לא פסקה בשדותינו; והספקת צרכי־מחיה הכרחיים לא חדלה מבוא משדות זרים. תקלות וקלקלות באות בכוח חוקי־הכובד הטבועים בכלכלה, ולא במשיכת שרירת־לב של יחידים. מוסר־הכלכלה תקיף ממוסר־היהדות, על כל פנים בדברים שבין אדם לחברו; ושבט־מוסרה האלם גוזר יותר משל מגידי־מישרים מכים רשע בשבט פיהם.

המשק המעורב הנכסף אינו גידול השוה לכל נפש ולכל מקום. באיזור־החלוצים הטבעי מקום־גידולו הטבעי. בעבודה שכירה אין לו אחרית היום ותקוה למחר. בעבודה עצמית מפרכת מקור־חיותו וכוח־עמידתו בהתחרות. זו מחייבת קרקע לאומית והתישבות לאומית. הכלכלה הלאומית המעורבת, העבודה העצמית וההתישבות הלאומית ירדו כרוכות. בליכודן האורגני הן חיות; בליכודן הן מצוות את החיים על כל ציבור־העובדים לרבבותיו בכל מערכות־היצירה, גם מחוץ לתחומי ההתישבות הלאומית: בשדה, בחרושת, בתעשיה, בבניה ובסלילה. מפנה חדש במחשבה, וכיוון חדש לפעולה. נמצא הרעיון המלהיב והדבק המאחד. מפעלי־מדות לאומיים מקבילים למפעלים פרטיים, אחד הנוצרים בידי חלוצי הקפיטל, אחד הנזרמים בידי פליטי־קפיטל, כל אחד מהם בספירתו הטבעית, – הם אשר יקיימו את שווי־המשקל בכלכלתנו הלאומית, בהעמידם אותה על שלשה העמודים: התורה, העבודה וגמילות־חובות במקום גמילות־חסדים.

“כובשי־העבודה” הם שהשיבו לעם את האבדה הראשונה במעלה אחרי אבדן ארצו: את כוח־העבודה, חפץ־העבודה ועונג־העבודה. הם הבטיחו לו בעבודה את העצמאות הכלכלית בגילוי מקורות־מחיה, בבריאתם ובהחזקתם ועשונו לעם בבנין, עוד טרם הגענו לו במנין. הם הבטיחו את הבעלות על נכסי־היצירה לא בתוקף ספרי־מקנה החולפים ועוברים, כי אם ביד העובדת השרירה וקיימת. כל תוצרת הארץ על שפעת רשויותיה היא פרי המוח והיד העברי כאחד, מהשחורה שבמלאכת־היד עד העליונה במלאכת־המחשבת; כל התוצרת הזאת קורנת אור בכוח העבודה הגנוזה בה ושופעת מרץ. הדיבור העברי לבש עוז, דרך עוז מזיו רקמות שדה ומהלמות פטישי חרשים. החיים הערו לתוך מערכת רהטיו, החיים ממקור־מוצאם ולא מכלים שניים, – החיים במלוא התפרצותם על סדני־היצירה בעתרת גוונם, בעזוז דופקם, במתח התאבקותם, ברננת נצחונותיהם ובצער כשלונותיהם. התרבות העברית חרגה מחרצובות־הקודש והתפרצה למרחבי־החולין, ואספה לתוכה ערכין חדשים מצנורות המחשבה והעשיה של הזמן. התרבות העליונה היא אמנם פרי המוח היוצר. אך המוח ההוגה בסביבה לשונית זרה ומנצח על ידים זרות נעקר ממקוריותו והופך מעתיק ומתרגם. רק בתוך הסביבה הלשונית המקורית ירוקמו ערכי מחשבה יחד עם לבושם, יוצק התוך בדפוסיו הטבעיים; אותה יצר הפועל העברי במערכות העבודה הענפות, כאשר יצרה המורה בחרף־נפש תוך מסגרת יותר מצומצמת לפי טבע שדה־עבודתו, כנמצא על קו־התחום של חיי־המעשה ולא בתוכם ממש.

ככל מעשי יצירה גם מפעלי הפועלים אינם כלילי־השלימות. רבו השגיאות שנעשו בעבר ומרובות הפגימות הטעונות תיקון בעתיד. אך פגיעת מבקרי חוץ מחטיאה את המטרה. ה"שב ואל תעשה" היעוץ בכמה בחינות קובע את נפש התנועה, במנופים מיוחדי־סגולה אפשר היה להרים נוער משפלות־ידים לחיי־עבודה; על מסד מיוחד־חומר אפשר היה לכונן את עמוד־העבודה. הרוח השואפת לחרות אינה יכולה להיות תלויה ברצון־חוץ, לא בחומר ולא ברוח, ולא לצפות לחסדי־חוץ. מפעלי הכלכלה ומפעלי התרבות העצמאיים הם מבצרי הרוח ומשגבם, מצברי המרץ ומקיימיו. הנראה לבקורת־חוץ כיתר הוא גוף־חיים; הנראה לה כמשא הוא מניע ומדרבן. אי אפשר לנתק את הקשר בין המנוֹע ובין בית־הכוח ולהבטיח את התמדת־התנועה.

רחובות, ניסן תרצ"ו

קצר ימים ורב־פעלים נאסף חיים ארלוזורוב. מהירה היתה עליתו, חטופה היתה שקיעתו. בעודו רך בשנים, היה כבר אב במנהיגות. בעין יפה וביד רחבה נתנו לנו הטבע; במחי־רצח לקחה אותו מאתנו יד־אדם…

הוא היה מנהיג־מלידה; קורץ כולו מחומר יחידי־הסגולה אשר בין הפרלמנטריים המובהקים ונשא ברוחם. לו ניתנו כל סגולותיהם הטבעיות וכל המדות הנרכשות מתוך יגיעה וטיפוח הנהפכות לטבע שני; והן ניתנו לו במזיגה הנאה ובצירוף היפה, ללא חסר ויתר. כשרונותיו היו מרובי־הצדדים; כל אחד מהם ביחודו, בהגיעו למלא־טיפוחו, היה יכול להעמיד את בעליו בשורה ראשונה. הוא היה יכול להגיע לגדולות כפובליציסטן, כחוקר מדעי, כמורה ומחנך. אך המנהיג ניצח על כולהם, וכאילו הטיל את מרותו בלא יודעים על כולם לשמשו בלבד; כאילו קיפח את כל אחד מהכשרונות המרובים מעתרת חלקו הטבעי וטיפח אותם באותה המדה עד כמה שהם הכרחיים במתכונת המנהיגות. נטיותיו הסתעפו לכמה אנפין; בקרבו בערה אש החוקר, וכמה לכתר־תורה; בתוכו פעמה רוח הסופר, ונכסף לכתר־ספרות. אך יצרו הטהו למנהיגות, ובתוכה נטמעו כל הנטיות האחרות ונשתתקו קולותיהן; זאת המנהיגות העונדת אצלנו עטרות־ קוצים במקום כתרים, ועל ראש־עלומיו קשרה בלי קצו עטרת המעונה…

לו ניתנו מהטבע כלים היוצאים מגדר הצירוף הטבעי הרגיל; היחיד זכה בעושר שהטבע רגיל לחלקו בין רבים. הוא נחן בחריפות־השכל לחדש דברים ובכוח זכרון מפליא לאצור חידושי אחרים; בדקות־ההבחנה ובחוש־בירור לעמוד על העיקר ולזרות את הטפל, ולבלי העמיס על הזכרון משאות מיותרים. מהירה היתה תפיסתו בהויות זרות לו לקלטן; ורב היה כוח־עיכולו להטמיע את הנקלט בצנורות מחשבותיו, כאילו נבעו ממעינות שאר־רוחו. לו היה חוש אורינטציה חד להתמצא ברשויות מעבר לתחומיו המוּצבים, וידע להתהלך בהן כבן־בית. נתיבותיו היו רבים, אך מאוחדים ומקושרים בצומת, מוליכים אחד לשני, ללא סילופים; גלויים לעין, ללא מסתרי־מבוך.

ידיעותיו הנרכשות היו מרובות הצדדים כמתנות הטבע שהענקו לו. הוא היה שליט במדעי־החברה, בן־בית במדעי הכלכלה, יודע פרק בפילוסופיה בקי בספרות היפה. אך חלקו לא היה בין טפוסי ה"צנא מלא ספרי". ידיעותיו הענפות לא התרוצצו במוחו דחופות ומבוהלות; לא נדחקו מרשות לרשות; לא התפרצו החוצה בערבוביה לצורך ושלא לצורך, כהכנף דפי ספרים תלושים ו"שמות" גניזות טרופים בכל רוח מתרגשת. משנתו המסועפת היתה מסודרת כאשר היתה ברורה; ערוכה אורגנית ברבוי שרשיה, ולא חטופה. כל ידיעה קבועה במקומה בתוך מערכת מדורים על תאיהם המחולקים, ולא מרפרפת. ורק בעבור הרוח הנכונה ובהעיק הלחץ הטבעי יפתח כאילו מעצמו המדור המסוים ממסגרו, ידרש לשואלו ויענה למנהיג המנצח בטוּב הצפון בחוּבו; לפי כושר־הרגע, וצורך המקרה יתבלו הנאום, ההרצאה, המאמר במאמר סוציולוגי, בפתגם פילוסופי, בפסוקי שירה, בקטעים מחיי אנשי־השם, באפיזודות ממחזות על במת התיאטרון או מעל בד הראי־נוע. מצפונות־הרוח האלה כאילו נתבקשו מעצמם להשתלב לתוך ארג־היום ופגעי־השעה בנשאו עליהם את מדבריו מעל עמודי עתונים ובימות נואמים. חן טבעי היה מתוח עליהם, בלי התגנדרות בלמדנות והתהדרות בידיעות; כל מאמר במקומו וכל פסוק בעתו; כלם שאולים מאוצרות המחשבה האנושית וטבועים בצביון עצמיותו. הכל ערוך בכובד־הראש המיוחד להוגה־הדעות ובקלות־החן הניתנת לאמן. חוש הפרופורציה היה המפותח ביותר בכל חושיו, והוא היה המכריע והחותך בכל: בהגות־רוחו, בארחות מפעליו, בהליכותיו בבית ובחוץ.

כליו המשוכללים, מתת הטבע, העניקו לו יתרון־עושר, אך לא חשכו לו עמל. ידיעותיו נקנו לו ביגיעה רבה, בשקידה עזה, בחריצות ובהתמדה. שכיר־יום ושכיר־לילה היה באהלי־התורה, הוא היה חדור־הכרה כי סגולות טבעיות בלבד לא יעמדו למנהיג מודרני לא בתפיסת הויות הקיים המורכבות ולא בראית הנולד הטמיר – כשם שהעין הערומה לא תשיג את רב־המרחק הפיסי. הרוצה להיות קברניט עליו להתקין את עצמו התקנה ממושכה. הוא צריך לעמוד בסודם של כוחות־בראשית השולטים בים ולתכן את רוחותיו, להכיר את נתיבותיו, לא לחתור אל החוף בשעת שפל ולהשליך עוגן בשעת גאות; והוא צריך לשלוט בכל חדרי המכונה האדירה, שאותה יצרה חכמת־אדם ואצרה בתוכה כוחות־טבע ורסנה אותם, בכדי לתת נתיבות במים עזים; הוא זקוק למצפן ולכל ההכשרות הקודמות להשתמש בו. ומשנה־הכשרה דרוש לקברניטה של “אניה סוערה”, טרופה בלב ים, שאליה משולה כנסת־ישראל בתפוצות הגולה.

המדע היה מצפנו וכלי־ראיתו בנדודי־רוחו בתקופת־הכשרתו הממושכה ובעמידתו הקצרה ליד ההגה. הוא לא פסק מלימודיו תוך פעליו, לא פסק מפעולות תוך לימודיו. הוא לא הכיר בתורה לשמה בלבד; הוא עשה אותה קרדום לפעולות. תפיסתו המהירה סיעה לו לקלוט את המרובה; כשרונו האנליטי שמר עליו מפני השטחיות. הוא האריך חקר, הרחיק חקר והעמיק חקר. הוא לא למד מכל הבא ליד. הוא לא היה סופג. הוא היה בורר ובוחן ובודק. הוא קבע עתים לכל מקצוע, ואחדם לחוק־לימוד הדרוש להשגת אמנות הקברניטות. אותו לא העלה נחשול פתאומי בהתרגש על ספינתנו הטרופה סופה. הוא הכשיר את עצמו בדעת גם בימי שקט על מי־מנוחות והזדיין לכל עת ולכל מקרה, והצטייד בצידה לדרך ארוכה.

למדנותו הרבה היא שעמדה לו במציאות נקודות־חייו העיקריות, בחלמו חלום שבות־עמו: נקודת־המוצא הראשונית, נקודות־האחיזה בממשיות ונקודת־השאיפה הסופית; את כל אחת חפש ובדק על־פי מקורות ראשונים ולא שאב מכלי שני ושלישי; ואשר לא מצא מן המוכן הטיל על עצמו לחקור ולחפש. הגישוש לא היה ממדותיו, ההליכה ללא הבחנה כסומא אחרי אחרים לא היתה מדרכיו. לו היתה כאחת השקפת־עולם שלמה על עצם החזון ותכנית־פעולה מפורטת להגשמתו, כאשר לא היו אלא אצל מנהיגי־מספר בתנועתנו. ה"מאין" לא היה לו מקור נעלם וה"לאן" לא היה לו חזון סתום, ותחנות־הבינים, לאורך הקו בדרך ההגשמה היגעה, לא היו לו מחזות־שרב. הוא היה הוגה־דעות בהכרת “מהות” תנועתנו, הוא היה אדריכל ב"איכותה": איך לסלול, איך לבנות, איך לעשות את חזון־הרוח לממשות. את פילוסופית ה"מהות" הכיר ובחן ובפילוסופית האיכות דבק לאהבה בכל נפשו, בכל שכלו ובכל מאודו. כי בכל הויתו היה בן לדור ה"איכות", מבחירי בוניו ומהראשונים בין שלומי אמוני דבריו.

מבית מדרשו של קרל מרכס יצא. הוא העמיק חקר בתורת המורה הגדול, הראשון בין חוזי הדורות האחרונים, זה שראה לכבשונו של עולם ונשא בלבו צער־עולם, וחרד לאנושיות כולה הגוועת בעוית מדויה, ושאף להביא לה גאולת־עולם. התלמיד פרש מהרב בהליכתו, אך נשאר דבק במדותיו ונאמן להלך־הגיונו ושיטת בניתו. התלמיד נטה מדרך המלך הרחבה, אך מצפן הרב היה נגד עינו גם בהתהלכו בנתיבות עמו הצרים והמעוקלים. הכר את הכוחות האופפים אותך, הפוך והפוך בחוקיהם ורד לעמקם. הבחן בין הרצוי ובין האפשר. המציאות המוצבה בגבולות הטבע אינה מתבטלת מתוך יחס הביטול שאנו קובעים אליה, בהיותה לא נוחה לנו. מעצורים טבעיים אינם נכחדים גם בהתעלמנו מהם מתוך עצימת־עינים, כלכלתנו הלאומית המתהוה אינה אלא גרגר בהלכות עולם וכפופה לחוקיה. הפוליטיקה הממונית שלנו אינה יכולה להיות מעבר לחוקים הכלכליים, גם “במציאות הארץ־ישראלית”. בישובו של עולם קדמונו עמים וארצות, עצומים ושלמים. עלינו ללמוד וללמוד דרגיהם ונסיונותיהם. אין טעם לבקש להיות קולומבוסים ולגלות את האמריקות הנגלות.

בהתרסות כלפי־מעלה לא נקצר את דרכנו: לא בהתרסות כלפי מלכות הרקיע ולא כלפי מלכויות־ארץ. הטבע הציב גבולות, קבע חוקים לארץ ואין לשנותם. אך באורך־אפים, בדעת ובתבונה, בלימוד אותם חוקי־הטבע אפשר לחולל גדולות ונצורות בתוך אותם הגבולות המוצבים. מלכויות הארץ יש להן חוקי־טבע משלהן, קצרי־ימים בהשוואה לחוקי־עולם, אבל כבירי־אונים בתקופת־החיים הקצובה להם. הקיסרות הבריטית אף היא קוסמוס לפי דרכה. לא לנצח תתקיים אמנם, אך תמוטתה תבוא בהתנגשות איתנים; באדיר תפול, ולא בידי “עם יודע תרועה”. לפי שעה קוסמוס זה חי וקיים. אינו תלוי סתם על בלימה; יש לו חוקי־כובד משלו; מערכת שמשותיו קבועה במסלולי גלגליהם; ובנטות כוכב אחד מחוקי הכובד יגרור אחריו חורבן. את מסלוליו לא אנו נשנה, את חוקיו לא אנו נהפוך. עלינו ללמוד את שביליו ונתיבותיו, כאשר תוכן יחקור שבילי רקיע וקברניט נתיבות האוקינוסים. ובינות למעצורים, ומסביב לכפים וצוקים לחתור אל החוף. דרכי יהושע בן נון אינן יכולות להיות למופת לנו. בשופרות לא נפיל חומות, ובקריאות: “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון!” לא נאיר את מערכותינו ולא נשנה מאורות הקוסמות הבריטי. בן־נון המודרני צריך לדעת תעלומות־הטבע, טבע העולם וטבע החברה לדורותיה, ולרדות בהם לחפצנו.

תכונתו היתה הרמונית בניגודיה, והם גופם כאילו לא באו אלא להבליט את קויה היסודיים ולתת להם יתרון־שלימות, כאורות וצללים וצבעי־קצוות בהצטרפם ליריעת־רקמה אחת. הוא היה כביר־דמיון ואחוז־פתוס, צלול־דעה ומחשב חשבונות. אנליטיקן בחלומותיו, וחולם בניתוחיו. הוא נמנה על משפחת המנהיגים שכוח־מעופם הטבעי לא נטל מהם את כושר־ההליכה בשעת־הצורך. הוא היה אי־שכלי עד הקצה האחרון באמונתו בעצם חזון גאולתנו, ושכלי בלי פשרות בדרכי הגשמת החזון. הלך־רוחו היה כולו הנדסה, הנחה אחת משולבה בשניה; אך המושכל הראשון היה מעורה באמונה בלתי מופרכת ובלתי כפופה לראיות. והמושכל הראשון בתורת תקומת העם ובנין ארצו היה קבוע כדרבונות: בין עם ישראל וגאולתו נמתח רק קו אחד – ארץ־ישראל! זאת השלמה, ללא הסגת־גבולות, העלולה לתת לבניה הנדחים מקלט לגופם, ולא “ארון־קודש” לקדמוניות רוחם.

הוא היה בן לדור השלישי לגאולה. הכרת־החרות היתה טבועה בעומק תכונתו, ולא מורכבה מלמעלה ע"פ מצוות מלומדות. עמידתו היתה זקופה בכוחות־דריכה טבעיים, ללא צורך בסמוכות; הגמישות וקלות־התנועה הן סימניה המובהקים, קוממיות־הרהב והמתח הגבוה היפוכם. תורת החירות המשוננת הנותנת את שומריה ב"מחוך־דיברות", מישרת את הגב מלבר ומעקמת אותו כקשת מלגו; מתוך מאמצי התישרות מופלגים הוא מתקמר במקום השפוע, והיישור לא יושג. נטית־גרון מחושבת היא אות־עבדות על המצח לא פחות מעקימת־גב מתוך הרגל־דורות.

כשוה־ערך ל"רמי־המעלה" הרגיש את עצמו במגעו ובמשאו, בשיחו ושיגו אתם; הרגיש בחושים טבעיים ולא בפקודת היקשי־שכל. לא התאזר בגבורה בבואו בדרישות, ולא לבש חרדות בהיותו אנוס לוותר; משום “מה יאמרו” לא נרתע: לא מפני מה יאמרו בחוץ ולא מפני מה יאמרו בבית. לא רהב בנצחונו, ולא בוש מכשלון. תקיף בדעתו, חריף בהגיונו, שנון בהסברתו, היה נזהר מפגוע בפולמוסיו את בעלי־דבריו, וביחוד באלה שגורלנו הופקד בהרבה בחינות לתקופה מסוימה בידיהם. תרבותו הרמה החזיקה אותו בגדר נימוסים יפים. נטיתו הטבעית לנתחנות כוננה אותו לדבר ולא לדובר. הוא לא מחץ את יריבו בקלעו אל המטרה, הוא לא העליבו בהחטיאו אותה. ויריב בן־חורין כשטענותיו מסתתמות יסלח למנצח, מרכין ראש בפני שאר־רוח ויתרון־סגולות, אבל לא ישכח פגיעה קשה ויהיה נוטר ונוקם בעד עלבון. חריפות־שכלו היתה כוחו, הסברתו המזהירה יתרון־יכלתו, דרך ההומור נשקו. כובד נימוקיו לא היו למשא, כאילו היו נשאים על כנפים, ואותן עשה ההומור המעודן בתרבותו והמזהיר בברקיו.

קו־הישר היה ארחו. הוא היה איש הפשרות בבחירת דרכים להגשמת חזון גאולתנו. אך דרכיו היו גלויות. הוא לא נשא מסכה, לא ידע מזימות, לא הכיר תככים. מנעוריו יצאה נפשה אל הגה הקברניטות. אך היא היתה גלויה כהויתה בלי תערובת, בלי להטי־צבעונין, בלי סממני־ערמומיות. לא חפה על שאיפותיו ולא חפש קפנדריות. לעין כל צעד, לעין כל העפיל עד כדי תמימות ילדות, ולא התבושש בעירום טבע גידולו, ולא קם בו רוח ולא עמד בו הכוח לשנותו ולהטותו לכיוונים יוצאים מגדרו. רבים מחבריו לדעה נועדו מהטבע ללכת בגידולם במסלולים אחרים, מאשר בחרו מפני צו־השעה; שבירת־רצון העמידתם על משמרות דוחקי־שעה, מתוך אונס. הכלכלה היתה בעיניו ראשונה במעלה, ראשונה לכוח, ראשונה להתרת חרצובות גופנו ופדות נפשנו, קובעת גורלנו וחותכת חיינו; המדיניות רק כלי־שרת לה, ורק לעתים ולפרקים. אך מזג־טבעו נטה למדיניות, ואחריה הלך. לו חסר היה הרצון לשבירת־הרצון; הודה ולא בוש.

תמים־דרך בכל הליכותיו ובכל הרשויות: בחייו הפרטים, בתוך מפלגתו בין חבריו ובתחומי תנועתנו ואף במשאו־ומתנו בספירות־חוץ. גלוי־לב ובר־לבב. העבודה הדיפלומטית לא סלפה את יושר־הקו, לא נסה להסתגל לאתיקה המתהלכת במחיצות אלה, אף לא יכל; לא למד לעשות בלהטים; לא ידע כחש אפילו מ"פני דרכי־שלום", ואפילו אותו הכחש המוסכם להיתר, שהנתפש עליו לא ייענש. לא חרש טכסיסי־רמיה; לא הכיר אחיזת־עינים, על האמונה בצדקתנו נשען, על כוח הגיונו וכשרון הסברתו סמך. בטכסיסי־עזר חיצוניים לא ראה צורך. הוגה־הדעות, הסופר, איש הפולמוס העמיד את עצמו בלבד במערכה, והשתמש בחוץ באותם הכלים שהיה רגיל להשתמש בבית. מעצורים פנימיים טבועים בעמקי תכונתו מנעו אותו מעשות בלהטי חרטומים, ולא מוסר־השכל ומצוות אתיקה. חוש הערמימות היה חסר בו לגמרי מכדי להפעילו בכיווני־עקלתון; הוא היה פגום בו במקרים מסוימים מכדי למתוח חשד אפילו על אחרים. כבד־תנועה אינו רץ לדבר־עברה לא מיראת־שמים, כי אם מחוסר יכולת טבעית.

מישור היה רוחו ללא הדורים, ואף ללא קמטים; בהיר היה מוחו ללא ערפלי־מסתורין אשר גלות ארוכה העכירה אותו בהם. הוא ידע להגיש את עצומותינו לזרים בצורה פשוטה ובמשנה ברורה ולקרבן לשכל הישר. טענותינו אינן מתקבלות בהרבה בחינות על שכל זרים, לא מפני שאינן מוצאות הסכם, אלא מפני שאינן מובנות; רבות משאיפותינו עוד נמצאות מעבר לתחומי ויכוח והוכחת צדקתן, מפני שאינן נתפסות עוד לפי עצם עיקרן במוח זר. והויכוח על נושא הוא דרגה שניה להבנתו. מעיינות־רוחנו היו אמנם צלולים בימי־חרותנו ובהירים גם לעמי־לועז, גם בהיותנו עם לבדד ישכון, בדלים בתכונתנו ושונים במהותנו. אך גלות ארוכה בזעזועיה הבלתי פוסקים שנתה את פנינו; וידה הכבדה היתה לא כל־כך בתוכנו כאשר היתה בברנו. קליפות קשות עלו על התוך, צנורות־המחשבה נתעקלו, דרכי־חבוריה נשתבשו. התוך נראה בעיני איש מן החוץ כספר החתום, לא כשהוא לעצמו, אלא מחמת רבוי עטיפותיו וקשיין. שלוש עליות בשיבת־ציון עשו עקוב למישור, שיווּ הדורים, ואף החליקו קמטים. הקליפות נשרו, מחיצות נהרסו, חותמות נפלו. עוד לא כבשנו את דעת העולם הזר; עוד לא יצאנו מנצחים בעצומותינו; עוד לא מצאנו ההסכם הרצוי. אך דור שלישי לעליה העמיד את הצעיר מבחירי שליחיו להיות לפה למאוויינו; בשנות פעליו הקצרות לא הספיק להגיע לכיבושים חותכים. אך הספיק להעבירנו מעל דרגות־מעבר הכרחיות: החילונו להיות מובנים במקומות שהיינו שם סתומים…

על הבימה התגלה יתרון־כוחו, ואליה היתה גם תשוקתו היתרה. הוא הזהיר כמרצה, הבריק כנואם, והיה מלוא־און כמתגושש בפרקו את יריביו מזינם. המלומד, אמן־הצורה, הטריבון, כל אחד הביא מברכת־הטבע הניתנת לו. הוא היה מאריך בנאומיו לרגלי רבוי החומר. לא היה נאום בלי הרצאה משולבת, בלי קטגוריות וקומפלכסים, וסדרת ניתוחים. כוחו היה רב בדמותו כהויתו, בעמידתו הישרה, בהליכותיו הטבעיות; איפור לא היה דרוש לו, מעשי־להטים היו מיותרים; צבעים מסנוורים חסרו מהמזג. הוא היה אדריכל, אמן בבניה וגזרה; היה בונה דיוטה על גבי דיוטה במערכת מחשבותיו: בחיתוך־אברים נאה, בתיאום הצורה, בבהירות הבטוי. הוא היה מכין את נאומו הרבה זמן; היה מתהלך שעה קלה מאחורי הבמה לפני הנאום הנה והנה בצעדי־און, בפנים מאומצים לסדר את רעיונותיו. מול ראי לא היה עומד; לא היה מועיל לו; משחקי הפנים לא היו מאורחותיו; העויות־חרושת לא היו באוצרותיו: לא עויות־חן ולא עויות עברה וזעם. הפוזה היתה זרה לתכונתו. בפני הגיסטיקולציה המחושבת היה מחוסם במחסומים טבעיים, בהיותו נבלע בשטף רעיונותיו, מבלי הרגש את המעברות. התוך הזהיר באור פנימי, באור המחשבה והרעיון, באמנות שילוב המשפטים למחרוזת. הקומפוזיטור נגרר בעיקר אחרי תוך היצירה; רק מנגן דברי אחרים הוא המפליג בסלסולים. ולו היה העיקר התוך, והתוך היה שלו. קולו לא היה אדיר, אך צלול ונחן ברוך מלטף, ומגיע למרחקים. הריתמוס לא התבטא בתנועת האברים, אף לא רטט בגלי הקול ורעמיו, כי אם בגלי האור אשר במקוריות המחשבה וברקיה…

כל שנות חייו הקצרים היו יום התקנה ארוך לקברניטוּת, – התקנה מחושבת ומתוכנה, ובעמדו ליד ההגה נפל חלל, לרבבותיו נהר העם אחרי מטתו לחלוק לו את הכבוד האחרון; לאלפיו עמד במשך מעת־לעת בטור ארוך לעבור על פניו, בטרם נסתם עליו הגולל, ולהפרד ממנו בשלום האחרון. המות לא חרת על המצח הגבוה היפה את תוו. כנסוך־תרדמה עמוקה היה מוטל על מטת־המות. מאומצי־מחשבה ודרוכי עוז־המרץ קרנו הפנים האציליים בעדנת־חיורונם. מזוית הפה, מבינות לשפתים הפתוחות קצת, נמתח הקו האלכסוני המרדני, המיוחד לו בנאומיו בשעת התפרקות, שהיה חותך בחייו את פסוקיו הנמרצים. כפקודת קברניט אחרונה ברגע אחרון, תוך כדי הסגר לנצח הפה המפיק אמרי־שפר ובעוד הכרת השכל מאירה בשביב אחרון: האש בוערת, הקיטור במלואו, החשמל טעון, כל אחד לסבלותיו על משמרתו – חיתרו אל החוף!…

כ' תמוז, תרצ"ג

¹ היתה בנו יד הזמן הקשה לגדע בתקופה קצרה אדירי־התנועה. חסרונם לא נמלא, תמורתם לא ניתנה לנו. כל אחד ואחד מהם הוביל אלי־קבר את גודל־עברו. אך חיים ארלוזורוב גנז אתו את תפארת־עתידו.

ביגון קודר נשואות העינים אל הדמויות הנערצות שהלכו. בגלגל החמה המאירה נתיבות־תחיתנו קבועות הן ועומדות. כל אחת התעלתה לגובה המיועד לה מהטבע. ממרומי־הפסגה שאליהם הגיעו בעושר־המחשבה ובעתרת־מעללים ראה נראה אותן. אחורנית נביט בעקבות ההולכים על תחנות־חיים מושלמות וציוני־דרך מוגמרים. לא כן חיים ארלוזורוב. דמותו לא נחתמה בשדה־ראיתנו. בכל שנת־אזכרה אחרת נתארהו. לא אחורנית, כי אם לפנים יהדפנו כוח־דמיוננו, לעילא ולעילא. לא סיכום התם והנשלם, אך חזות הגידול בעצמת־אונו, כי לא על במותיו נפל חלל. בראשית מצעדיו במעלות־הסולם ראינוהו, ובעצם ההעפלה נפסק לעינינו “שיר המעלות”.

בעזבון כתביו אצורים חיי מעפיל מנעוריו. שבעת הכרכים הם תפארת גם לבא בימים. לעומד בחצי ימיו הם משנה־תפארת. יסורי־התעיה הם הקובעים את עצמיות תכונתם, ולא חדוות־הגילוי; התלבטויות המחפש הן המשוות להם את חן־גוונם, ולא תרועת המוצא. נבוך יעמוד רך־השנים לפני חידות־עולם; רעב לפעלים יתאבק המעפיל. בשירת חיי העלומים יכרסם החשבון: חשבון עולם וחשבון־היחיד; בחשבונות המבוגר ישולחו ברקים ממקור־שירה חבוי. אי־שכלתני הוא המושכל הראשון. רק ההנחות המשתלשלות הן בתכלית השכלנות. עצם החזון הוא בבחינת במכוסה ממך אל תדרוש, במופלא אל תחקור. אך דרכי הגשמתו כפופות מראשית עד אחרית למרות ההנדסה. והוא שקע את עצמו בחקר תעלומות כוחות ההגשמה, והוא היה אחד מבחירי המגשימים.

הכל גמל בכתביו, – אפילו יצירות הנוער. כל הנראה כבוסר אינו טבוע ברוך גילו, כי אם בגיל תנועתנו כולה. היא עוד לא הספיקה להבשיל פירותיה. הכל עוד בהתהוות, הכל עוד על האבניים. רבו מסכות־המהות – חקר מהות היהדות, מהות יעודי הגאולה. אך מסכת ה"איכות" – “איך” מביאים את הגאולה בדרך הטבע עוד לוטה בערפל. ראשי פרקים בספירות־העיון ובמערכות־המעשה. הפרקים גופם טרם נכתבו וטרם ראו אור.

לו היתה אחיזה לפי טבע תכונותיו בשתי ספירות כאחת: בספירת־העיון ובספירת־העשיה; ברשויות השונות שבכל אחת מהן התהלך כבן־בית. באחת האדם הנהו כמעט אדון לעצמו, תלוי בעיקר בעוצם כוחות עצמו. בשניה כפות הוא לכוחות עליונים מעבר לתחומי־שליטתנו ומעליהם. לא קשה לקבוע לפי מעלות הכשרונות ומדרגות הסגולות המסתמנות באדם מנעוריו את שיעור־הגובה אשר אליו יגיע בספירת־המחשבה. אך במערכות־המעשה הגידול בפועל אינו הולך אחרי הגידול בכוח. שבע יפול גם הדגול מרבבה עד אשר יקום. התחנה האחרונה בדרך רב־הפעלים אינה ניתנת אף לראית צופים מראשית אחרית.

במסות רבות העמידוהו כשרונותיו מרובי־הצדדים, ובהתאבקויות פנימיות קשות. לפניו לא היה מותווה ומשתרע רק נתיב־חיים אחד. הוא לא היה מצווה ועומד מטבעו בהליכה אחת. רב היה המבחר, וללא שבירת־רצון וכפית־נטיות. בתכונותיו היו עושר־סגולות וריבוי־ניגודים כאחד. במדותיו, כשרונותיו ונטיותיו היה קצב־היחס. בעצם הניגודים והסתירות – מזיגה הרמונית. כוחותיו הנפשיים לא התרוצצו אך השלימו האחד את השני. חריפות שכלו ומהירות־תפיסתו ועצמת־זכרונו התמזגו בכושר־העיכול; הדרוש לגופי הבעיות המטרידות – נקלט, כל המיותר – נפלט מעצמו. החתירה להיקף לא הצרה את יכולת ההתמצאות בפרטי הקטנות. עמקות־החוקר לכל תכלית לא הנמיכה את מעוף־המשורר. שכרון־החוזה לא דמדמה את פכחות איש־הממשות. האהבה לשלוות־הבדידות לא הוציאה אותו מסערת המערכה בציבור. צמאון השאיבה ממקורות־חוץ רבים לא פגע בריתמוס מעינותיו המפכים. הוא ידע עת וזמן לכל דבר. בכוח רצון מנצח ובכשרון השקידה וההתמדה ידע להיות נהג לכוחותיו הדינמיים; הוא השכיל להדפם או לבלמם לפי הצורך, להגביר את גובה המתח או להביאו להתפרקות.

רבות היו הסביבות הטבעיות שבהן היו באים כוחותיו לידי שלימות גילויים; המוזיאום הבריטי היה אחת מהן. בבית־הועד לגדולי־הרוחות מדור דור שקטה סערת־רוחו. כבחיק הטבע גם כאן נופלות כל המחיצות, מגודעות כל החרצובות, ודרור יקרא לרוח אדם ללא תחרות, ללא שנאה, ללא צרות־עין. בדפדופי־הספרים האזין רשרושי־עלים. מעוף הדמיון מוריד תכלת־שמים ממעל ומרקיע רקיעים למטה בתוך כתלים סגורים. היבש לכאורה – מתרווה טל. ובכל הליכותיו לא עזבהו רוח־השירה. ובכל מצעדיו נשמע ריתמוס השירה. נטעי־נעמנים כאלה בהיותם שתולים ברחבי־שדה ועל פלגי־מים יגיעו בקומתם ל"דוחקי־שחקים". ואף בעציצים שלנו יגיעו לשיעור־קומה הגון. אך סופות־הזמן עקרוהו משדות־שאננים. תשוקתו הוטתה משידוד מערכות החזון ותטעהו במערכות ההגשמה. והוא פקד על כל כוחותיו לשים מצור על “חומת הזכוכית” ולדלג מעליה…

נפשו נשאה אותו להיות בבוני “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”! רק את השם קבל, ולא את תבנית הבניה והגזרה. שלושה היו עמודיו: התורה, העבודה והחובה. רק לא גמילות־חסדים המקופלה בפסוק ו"חי אחיך עמך". הוא לא חפש דרכי־נועם בהגשמה, כי אם הוסיף חומרות. התחדשות חיינו אינה מצווה על קיום סתם, כי אם על קיום טוב יותר ונשגב יותר. העבודה אינה מכל הבא ליד, כי אם עבודת־האדמה המפרכת. כי רק כאשר “הענק יגע שוב באמו־אדמה, יתחילו כוחותיו לצמוח מחדש”. “חברה חדשה” ללא מנצלים ומנוצלים, בנויה בחופש־הרצון, בשיתוף כוחות יצירה ללא זעזועי מהפכות – היתה שאיפתו ואהבת־נעוריו; האמונה בדור בא היתה משגבו. הוא היה אחד מרבים בדבקותו בחזון־התקומה. אך אחד מיחידי־הסגולה בהערכת דרכי־ההגשמה. אמונתו היתה צריכה להיות למעלה מהרגילה, אומץ־רוחו גדול מהמצוי; כי ראית־עינו היתה בהירה יותר וטביעת־עינו היתה חדה יותר לראות את הסמוי מעין רגילה. בחוש הממשות הטבוע בו השיג את הקשיים שהחלום דלג עליהם ברוב דמיון. מה נהדר החזון, אך בינו ובין ההגשמה מה רב הדרך ומה רבה המלחמה!…

הוא ראה את ארץ־הבחירה מוּקפה “חומת זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד: מעבר לחומה הזאת משתרעת לאור השמש המבריק כגן־עדן נעול ההגשמה הממשית של המנדט. אולם אי אפשר לנפץ את החומה הזאת, ולעבור אותה קשה מאד…”

על מוראי התמונה עוד יש להוסיף: “חומת־הזכוכית” שקופה מבחוץ ואטומה מבפנים. “שומרי־החומה” הם מעין רואים ואינם נראים. נעילת־שערים אינה מחויבת השנאה וצרות־העין, פתיחתם אינה מחויבת האהבה ורוחב־הדעת. גורמים נעלמים מכריעים. ארץ־הבחירה אינה עולם־מובדל בפני עצמו; הוא קבוע במערכת כוכבים, ובאור שאול הוא מואר. הקיסרות הבריטית היא קוסמוס בפני עצמו, ומתנהגת לפי חוקי־משיכה וחוקי־הדפה טבועים בתכונתה, ולא לפי משיכה ודחיפה אלינו. אין טעם לראותה מתוך אספקלרית תכלת־לבן. המדה להכריז כעל אויב על כל שאינו נתפס תוך די הסברה ראשונה לדעתנו אינה מחלישה את המתנגד ואינה מגבירה את עמדתנו. הכתמת כל יריב באנטישמיות אולי סגולה היא להרבות אנטישמיים; את פני היריב אינה מלבינה ברבים, ואת כבודנו אנו אינה מאדירה.

קוצר המשיג הוא בהרבה מקרים כרוך בדקות־המושג. כחזון־עברנו כמגמת־עתידנו הם פרשה סתומה לרבים. לא קלה ולא פשוטה היא הקרבת יעודנו לשכל הישר של הזר. הבנת דבר קודמת לויכוח על עצם הדבר. “הבה נתוכחה”! הוא פסוק־הבראשית שלנו במקום: הבה נסביר. אנו הארכנו הרבה בהסברת מהות־החזון, הוית־התנועה. אך “שומרי־החומות” מצטרפים משדרות־חברה שונות. העמדה על ה"מהות" וההויה אינה מספיקה. תורת “האיכות” היא המכריעה בהרבה בחינות – “איך” מתוכנת ההגשמה, “איך” יהפך חזון־דמיון לממשות נראית לעין וקשה לפגיעת־ידים.

במזוזת הבית הלאומי צריך להיות צרור הפסוק: אשרי העם יודע בינה לעתים, ולא אשרי העם יודע תרועה. כי “לא בתביעות זכויות היסטוריות, ולא בכיבושים דיפלומטיים, על אחת כמה וכמה שלא בכוח גייסות, ואפילו לא בהכרעה המונית תנצח האומה הישראלית במלחמת־השחרור הלאומי בארץ־ישראל; אלא אך ורק במרץ העקשני והעמל הרב בבנין ישובי כלכלי, בנין אשר ישריש את עדת המתישבים היהודים העובדים בארץ אבותינו לנצח נצחים…”

“בנין ישובי כלכלי והשרשת עובדים” – זוהי חומת־זכוכית שניה, חומה בתוך חומה, ללא שקידת שומרי־חוץ. הכיבוש הכלכלי הנהו בהרבה בחינות קשה מכיבוש מדיני. לפנינו הצלת המוני עובדים וגאולת־עם. וישועות כהרף־עין ובנין־עדי־עד לא תמיד נמצאים בהרמוניה; כורח הבהילות בא בהתנגשות עם המתינות הטבועה בשיקול־הדעת. לא קלה הסינתזה במציאות הצלה שיש בה גאולה ובגאולה שיש בה הצלה, ולוותר על אותה סינתזה אי־אפשר. השם מדינה, קהיליה, בית לאומי אינו העיקר אמנם. אך הכלכלה הלאומית העצמאית צריכה להיות מובטחה במסגרת מסוימה; היא הממלאה את התוך, הקובעת צורה, החותכת גורל והמיצבת גבולי תרבות. בכלכלת־העולם אנו כמות מבוטלת, וחלילה לנו להיות גם איכות מבוטלת. בכל אשר נפנה סגורים ומסוגרים אנו איפוא בגבולות־עולם, ולא בכוחנו להסיגם; ובתוכם עלינו להגביר חילים ולגדול ולרבות דרך התאמה, הסתגלות והאדרת היצירה. מעשה־רב מתוּכן, ולא תרועה מבוימת.

את “סולם־הכשפים” לעבור מעל “חומות־הזכוכית” חפש. השם גופו מכונף בערפלי החזון, במונח שברוב דמיון. אך מעלות־הסולם קרוצות כולן מחומר פשוט וממשי, מחושבות אחת אחת לפי כללי הנדסה וחוקי מכניקה. ראשית חכמה היא קנית דעת: דעת מעמיקה חקר, דעת רחבי־העולם. דעת צרוּת־הארץ הנבנית, דעת שומרי החומות ודעת כוחות עצמנו. לא אנו הראשונים בהתישבות. עלינו ללמוד מנסיונות אחרים. עלינו ללמוד וללמד. הסברה רחבה מרובת־צדדין כלפי חוץ. העמדת אחרים על שאיפותינו ועמידת עצמנו על שאיפות אחרים ומגמותיהם. הכנת מכשירי בנין בשיטה ובסדר ובחינת כל אבן־בנין על טיבה. “המקדש השלישי” אינו לשוכן־מרומים, כי אם לבני־אדם, גאולה לעם, ולא ארון־קודש לתורת־מורשה, בנוי באיזור־געש; רק בתכנית מחושבת מראש יבנה, רק במלאכת־מחשבת בבניה ובחכמה יכון לבטח.

המגמה היא פשוטה וברורה: “הוא רוצה לבנות את הבית הלאומי כעושה תכנית לבנין חדש ומשתדל לבנותו בכל הקומפורט ולהכניס בו המצאות חדשות שיש בהן לשפר את הבנין ולהרהיב את העין, וכאותו האדריכל הרוצה להציל את עצמו מאשמה על חוסר־רוח רק כותב הוא על הדלת: נפש בריאה בגוף בריא!” זוהי תכנית המוקדם ומאוחר בחומר וברוח. זהו פירוש קצר לויכוח ארוך על החומר והרוח בבנין הארץ.

להגשמת תכנית זו התקין את עצמו. בכוחות עצמו בקש לכונן את “סולם־הכשפים” לעבור את חומת־הזכוכית. לו היה יסוד רחב ועמוק בהשכלה מרובת־הצדדין: במדעי־החברה, בספרות, בפילוסופיה ובקורות־תבל; הרבה ללמוד בנעוריו דעת־תבל מספרים וממלמדים להועיל. בבגרותו הרחיב והעמיק את ידיעותיו מראיה, הסתכלות, ממגע ישר עם הממשות במרכזי התרבות. “כל החושים הדרושים היו מאומצים להיות פקוחים”. בנסיעות הארוכות תוך כדי אמירה, מה נאה אילן זה, מה יפה ניר זה – לא היה פוסק ממשנתו. ספרים לוו את מעשיו, מעשיו לוו את ספריו. ההשתקעות בעשיה לא התישה את כוח־עיוּנו; הוא לא פעל מכנית באינרציה. ההשתקעות בקריאה לא הבליעה את עצמיות מחשבתו. הוא לא הגה מכנית; מחדש שקל וניתח כל רעיון, מחדש בחן ובדק כל צעד.

האדריכלות המדינית היתה נקודת־הגיבוש בתכונת־רוחו ובסגולותיו התרומיות. דעת ההנדסה לא ניתנה לאדריכל כמו למתימטיקן, ההבנה בחיתוך־האברים לא נהירה לו ממש כמו לפסל, בצירופי־צבעים אינו רגיל לו ובקי כמו צייר, תורת הקרקע על שכבותיה אינה ברורה לו כמו לגיאולוג, בחינת החמרים אינה ידועה לו כמו לכימאי ולפיסיקן. כוח האדריכל הוא בידיעת פרק בכל אחד מהמקצועות האלה בפרופורציה הולמת ללא חסר ואף ללא יתר, לא לרפרף מעל החומר, אף לא לכרוע תחת כובד משאו; ועל כל הידיעות הנרכשות האלה מנצחים מעוף־דמיון, תפיסת־היקף, עין־אמן, ורטט־הריתמוס בכל הויתו למחשבה ולמעשה.

המדיניות היא אדריכלות מיוחדת־מקצוע כאדריכלות היכלים, תיאטרונות, מקדשים, גשרים, בנינים דוחקי־שחקים. ההתיצבות בפני אדירי־עולם אינה אלא אחת המלאכות במדיניות, ולא תמיד מהאבות. אין האמנות המדינית בהשגת דפוסים סתמיים ונוסחאות מופשטים בכדי לכנס בדוחק לתוכם גופים מן החיים. אלא זוהי האמנות להכיר את גופי־החיים הנרצים על בורים, לדעת את הממשות המבוקשת לכל פרטיה, ולחפש את הצורות ההולמות.

מסד מדיניותנו הוא בהכשרת תנאים לבריאת כלכלה לאומית עצמאית וביצוב גורמים טבעיים המצווים על בריאה זו את החיים והגידול. המדיניות אינה מתמצה לא בנוסחאות ערטילאים ולא בהשגת זכיונות מקריים מכל הנאחז במצודה והעולה בחכה. שיטות־תחבורה. מקורות־חשמל, אוצרות טבעיים, פיתוח חקלאות, תעשיות כבדות, מפעלי־תרבות אינם אלא סעיפים בודדים בתכנית הבית הלאומי, כאשר יסודות, עמודים, מקמרות, אולמים, יציעים, ואכסדרות אינם אלא חלקי היכל. לפי הרכב החמרים וצירופי החלקים ילבש הבנין את צורתו. בבואם כל אחד על מקומו ובעתו לפי משטר מתוּכן יקיימו את שיווי־המשקל ולא יפגמו בצורה גם בהגזרם חלקים חלקים. בבואם בערבוביה, טרופים כמו בקלפי־בחירות, תשלוט האנדרלמוסיה גם בעצם הבנין באיתנוּתו ובצורתו. מתכוונים למקדש ומתקבל גאראג'. דעת כל חלק כשהוא לעצמו, עוז־דמיון לראותו משולב ומתוּאם בכלליות הבנין הנרצה – אלו הם סגולות הכרחיות באדריכלות מדינית ראויה לשמה.

גלי הזמן העלו בחירי־האומה לעמוד ליד ההגה המדיני בחלל ריק מכל אוירה מדינית טבעית. מניחי־היסודות יכולים להיות גדולים ממדינאים מקצועיים. מחיה הדיבור העברי גדול היה לאין ערוך מבלשן; אחרת לא היה יכול לפרוץ גדרים לפי צו־תקומה פנימי. אך כל אחד מהם לא היה מצויד במלוא־הציוד המיוחד לבעל־המקצוע. חיים ארלוזורוב היה אחד הראשונים שעבר אסכולה לאדריכלות מדינית, כלומר מעצמו, לפי חוק־לימוד שסידר בעצמו. הרבה מהמקריות היה במשנתו, אך גם הרבה מההתקנה המחושבת. אות־הזמן היה בהתקנה זו וכורח תקופה חדשה. דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו.

הוא היה בן הדור השלישי לגאולה. הדור הראשון העמיד את הוגי־החזון ומבשריו. הדור השני העמיד את מגשימי החזון והוגי־הגות ההגשמה. הם קבלו בלי חקור את מהות החזון. בהויות־ההגשמה החמורות רכזו את מעיניהם; בנסתר שבהן דרשו, במופלא שבהן חקרו. ברשויות לא לנו מסתעפות דרכי־ההגשמה. על העלם הרך השוגה במראות־נוף, בערגוני־אהבה, במשחקי־צבעים, מסתערות רוחות־הזמן. רבות החידות, ומעטים הפתרונים. במשנות־ראשונים חסרות אפילו הרבה מהחידות, ומכל־שכן שאין זכר לפתרונים. חלוצי ההתישבות נרו ניר ראשון “על פני”, תמיד ברוחב מסוים; מים עליונים היו מקורותיהם לעיון ולמעשה. הרחב הניר, הארך המענית והעמק הקידוח! הכלכלה המודרנית דוקא מעמידה אותנו פנים אל פנים מול כוחות מעצור שלא שערנום. אדיר וקוסם גוף החזון. אך גם אמצעי ההגשמה אינם פרוזה יבשה; גם כל הנוגע בהם ילבש שמלת־אורות־צבעונין. רק העומד מבחוץ יראה ב"מילוה משהו יבש, משעמם, צמוג כעור בקר. אך מילוה פירושו כמו כן: שדות ירוקים, אלפי אנשים חיים חיי אושר וחרות, שלום־ערבים בכפרים, עייפי־עמל, ילדים משחקים, כרי־עשב שטופי־חמה; ובשבילנו חרות לאומית, אפשרות יצירה". אבל מילוה בכל צבעי־הקשת לא יתכן בלא בטחונות־ערובה לפרעון. ככה הפרוזה והשירה משמשות בערבוביה. הטמפלרים הראשונים התכוננו להקים עלי אדמות את היכל־אלהים. אותו לא כוננו, אך בנו מחלבות מתוקנות. בארץ־הבחירה אין מחלבות נבנות אלא דרך כיסופים להיכלי־אלהים…

בהתפתחות החברה מסתמנות מעין שכבות גיאולוגיות כמו באדמה. הן אינן סימטריות, אינן מאוזנות בקוים ישרים; הן רבודות מעלות ומורדות, מוסגות אחורנית בכמה מקרים. עץ־הדעת קודם לאדם־הדעת. כלכלה לאומית בתאי־בראשיתה וביסודות־תרכבתה הם קודמים לגידול האדריכלות המדינית. טיפוס ארלוזורוב הוא גידול זמנו באוירת זמנו, תחת לחץ מסויים. אין דרגות בגודל כי אם בתכונה. על שכבת תקופת “המהות” רבדה שכבת האיכות. שונתה פני האדמה. גדל אזור־הגעש. ובשדה־זעזועים אין לבנות בלי אדריכלים היודעים למצא חמרי־בנין ושיטות־בניה כאלה המבטיחים את איתנות הבנין בעמידתו בפני זעזועים.

תכנית המתכן השתלטה גם על תכונת המסביר. הוא לא היה טריבון חוצב־להבות, מלהיב דמיון. הפתוס המתפרץ – לשליחי־החזון, למבשרי־החזון. החישוב הקר, שיקול־הדעת – להוגי־ה"איך", למסבירי־ה"איך". הוא היה נואם פרלמנטרי, מן הראשונים במעלה אצלנו, ואולי ראשון־במעלה. מאמריו היו בחיתוך לשונם כנאומיו; נאומיו בגזרת־בניתם כמאמריו. עצוּר היה הפתוס, כבוּש בנוסחאות. מתוך צנה קרן אורו והוּפק חומו. קצב המשורר, ריתמוס האמן, אש המוכיח, בטחון המאמין ועזוּת־הלוחם התמזגו יחדיו. הוא נשאר משורר גם בפסקו מכתיבת שירים; לא הכתיבה עצמה, כי אם יכולת־הכתיבה היא הקובעת. מזג המשורר עבר לשדמות־יצירה אחרות ולתחומי־מעללים אחרים.

בתחמושת כבדה היה יוצא אל המערכה. הנואם לא התעלם מהמרצה: הקתדרה קנתה לה שביתה על במת־הפולמוס. מספרים יבשים, עובדות היסטוריות, מאמרות־פילוסופיה, חוקי כלכלה ויסודות חברה היו מתוּבלים בפתגמי־ספרות ואמרות־כנף, שאולות או יצוקות בדפוסים עצמיים. בברקי־הומור מתפרצים ובמראות־צבעונין היה מעביר את השומעים מעל שעמום־החרבה והיה נוטל בחן־הקלות ממשא־הכובד. במה מדליקין אם המדבר ישא אמרותיו לא על חזון נבואה, חזון אחרית־הימים, כי אם על ממשות אפוּרה: “על עבודה של ימי חול, על חלוצים, מסלות־ברזל, התישבות וכובד־ראש, משקי־חלב ומכסי־מגן”. במה יתלהב אנוש, אם “לטבעו הפוליטי נעשים זרים משנה לשנה הרפתקנות ומשחק בקוביה רוחני. קשה להלחם בכלי־זין אלה נגד עמידה של לוחם אמיץ בגבורים, העמדת־פנים הירואית ומעשה־מתגושש על הבמה”. בעצם ההתלהבות למראות הררי קליפורניה מתפרצת רוח־צנה בשפתי מסיח לפי תומו בקרון־הרכבת: אללי לנו לפי גזרת בן־לויה מקרי זה. חמשה עשר אקר למחית פרה, כלומר ששים דונם. נימוק מניע חדש לשבט בכוח־הקיבול וצפיפות־האוכלוסין והתחרות בשוקים. הכתוב דבר בודאי במרעה־מדבר; אך למשמע פליטת־פה מתקדרים תכלת־השמים ומשחירים שלגי־עולמים. אמנם מוצדקת היתה בשעתה “ההסברה בנוסח העז של לילינבלום. תארנו בגולה את העז בכל כשרונות הציור של רמברנדט – אילו היה זה מצייר עזים”. אך העז נוצרה לחלב ולתחרות בתוצרת־חלבה ולא למשחקי־צבעים. ככה באו בהתרוצצות שלהבות־האש וצנת־הקרה. ככה התנגשו עוז־הדמיון ושיפולי־הממשות. והסתירות והניגודים האלה הם שעצבו את תכונות ארלוזורוב במעשים, בדיבור, ובכתיבה: והם ששוו להלכי־רוחו את קצב הריתמוס המיוחד להם.

…והוא נפל חלל לא על במותיו כי אם במעלות־הבניה. עצם הופעתו הוא סימן לתקופת התפתחות חדשה בחיי־העם; אין הגולה יכולה להוציא גידולים כאלה; אכן אדמה מתחת לרגלנו! מותו החטוף: אות־אזהרה על כוחות־ההרס העומדים למוטט את מוסדותיה. בימי חלדו המקוצרים ביד מרצחת הספיק לעבור על כל תחנות־החיים המיועדות לשבעי־ימים. אפילו צוואת־החיים לחיים אחרי מותו הספיק להשאיר. שיר־המות הכתוב עברית הנהו שיר־החיים:

שִׁמְשִׁי שָׁקְעָה וְהַלַּיְלָה יוֹרֵד

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר יָמוּת הַמּוֹרֵד.

דִּגְלִי נָפַל, נֵס הַחֵרוּת

עִמִּי תִּקְווֹתַי לֹא תֵלַכְנָה לָמוּת.

לָמָּה לִי נֵזֶר, מַה לִי עֲטֶרֶת

רַק לֶעָבָר קָרָאתִי מֶרֶד.

– – – – – – – – – – – – –

אֱנֹכִי אָמוּת אַךְ דּוֹרוֹת בָּאִים

יִלָּחֲמוּ אַחֲרַי אֶת רִיב אֱלֹהִים.

קוּמָה לַקְּרָב הַדּוֹר הַצָעִיר

יָמוּת נָא הַמֵּת, וְיוֹמֵנוּ יָאִיר!

המת יחיה בזכרוננו, בפעלינו, ובמעלות שהוא הספיק יתיצבו המחנות עד אשר יכון “המקדש השלישי – מקדש התחדשותנו”…

רחובות, סיון תרצ"ו

יחיד במידותיו היה יוסף אהרונוביץ בין יחידי־הסגולה בתנועת־העבודה. בהתערבותו בציבור לא טושטש נתיבו. בעמידתו כשליח־ציבור לא נפגמה עצמיותו. בתמורות צורות־חיינו לא נפגע כוח תוכו. במעלות־חיינו לא גבהה רוחו, במורדותיהם לא נפלה. יציב וקבוע היה הלך־נפשו. כבושים היו יסוריו, וגלויה רוחו, עשויה לבלי חת. מרוכזות בנקודה אחת מחשבותיו, ומפוזרים לרשויות רבות פעליו. צורך־השעה התווה את ארחותיו, ולא נטיות־הלב, – החובה ולא התענוג. על משמרות רבים ושונים התיצב, על משמר־הרוח בתקופת־חייו הראשונה, ועל משמר־החומר בתקופתם האחרונה. אך אחד היה הנימוק־המניע, טהור באצילות וצרוף בבינה. ואחד היה האיש, תקיף בדעתו ואל תנודות במעשיו. הכסיפו קצת שערות הראש, נחרשו הפנים. אך מתחת תלמי המצח הציצו הישר אותן העינים הבהירות, באור חכמה מאירות ומבעד כסויות־עינים חודרות. בשחרית־ימיו האירה לו חכמת־ישישים; בערוב ימיו המקוצרים להטה במלואה אש־הנעורים. אותו האיש שעלה על במת־חיינו לפני שלושים שנה, אחד הראשונים לנרים ניר־העבודה, אחד הראשונים ממניחי היסודות בחיינו המחודשים, ואותן המדות החמורות והנאלצות כאחת, הקשות והרכות כאחת.

חייו עברו בקו־ישר אחד מנקודת־המוצא שבמאוויו עד נקודת־השאיפה וההגשמה. הקו הישר לא נשבר אף בהתמשכותו מספירה לספירה ובהמתחותו ממחיצה למחיצה. החיים האלה כאילו נוצרו לתכלית אחת: הכרת־החובה. כאילו ידעו רק סיפוק אחד: מלוא־החובה; כרוכות ירדו עליו חובת־הלבבות וחובת־המעשים כאחת. אור אחד הגיה את נתיבותיהם – המאור שבתורת־החוזים; במצוות התלויות בבנין הארץ ובהתחדשות העם ובמעשים טובים ליחידים עברו כיום ארוך אחד, ובהם כלו בהנתקם לפתע בלי עתם. כולם, בתלמוד ובמעשה, היו שקולים במאזני־השכל וצרופים בכור־המידות.

ברו היה כתוכו ללא צפויי־ריכוך וחיפויי־צבעונים. האמת שהיה משמיע בכתב ובדיבור היתה מעורטלה מכל לבושי־המוסכמות וצעיפי־נימוסים. מדת־הדין בכל החומר ללא המתקה; מדת הרחמים בכל מלואה ללא חסר. האיפור המוטל עלינו כחובה בצורת מסכות־נימוסים מתהלכות הוא המשוה גם קלסתר־פנים נפרדים בתכונה ובמזג. במוסכמות לא הכיר, ולכן התבלט. האמת בצורתה כהויתה היתה אהובה עליו. את מראות המוראים בקש לראות ולהראות בכל קדרוּתם ללא מיזוג באספקלריות וורודות. שעוות־החיים רצה לשמוע ולהשמיען מבלי לערבן בזמירות־שיכוך, את מרירותם לבלוע ולהטעימה מבלי תוספת־תבלין. זעף קודר מילא את כל הויתו מצער כבוש על עלבון־עמו ועלבון־עולם כאחד. הזעף כאילו בלע את מקור־מוצאו ודבק באמרותיו ומעשיו, והעטה מקדרותו על נימוסיו. בזעפו זה היתה כבוּשה אהבה, בכעסו – רחמים, בקפדנותו – רוֹחב לב; ובמאמרות־חובלים היו עצורות כוונות־נועם.

לו נראו החיים במלוא־מראותיהם וברבוי־צדדיהם; אך בחנם לפי דמות אחת ודנם לפי נקודת־מוצא אחת; התוך המוסרי הצפון בהם היה לו לקו ולמשקולת. כל הממדים התקפלו בתוך זה: הרום, המרחב והעומק. ברק־הקליפה בכל משחקי־הגוונים לא יכול למלא אף אחת מפגימות התוך. יפי־הצורה לא נערך בעיניו אלא כ"הידור־מצוה". האמת, הצדק והיושר קורנים תפארת גם מתוך בלויי־סחבות; בעצם ישוּתם – הדרת־פניהם; העוול והסלף כיעורם מבצבץ לעין חדה מתוך כל מחלצות־הפאר ועדי־העדיים. ככה נידונו המעשים וככה הספרות. זו לא היתה הערכה שמקורה בהגיון ובשיקול־דעת; כזאת היתה ראיתו, וכאלה היו חושיו, – חוש ההבחנה וחוש הטעם.

ערכיו המוסריים שאבו את חיוּתם ממרומי ספירות־האצילות, מופשטים מכל גשמיות; הוא בעצמו חי בתוכה, בתוך גשמיות זו; עם ספירותיה העכורות נמצא במגע־ומשא־תמיד, ולשיפוליהן ירד. חוש־הממשות שבו העמידו על קו־תחומיהן. יושר־שכלו, פשטות־הגיונו ותוקף־ניתוחו הציבו תחומים בין דמיון נאצל, קלוט מהאויר ופורח באויר, ובין זה שיש לו שייכות לדרי־מטה וניתן לאחיזה. מוסר־ההפשטה ומוסר־המציאות אינם היינו הך. הציבור יכול לעמוד בפני חומרות־גזירותיו, היחיד בבדידותו עומד חסר־אונים נגדם. ברשות־היחיד מתעקל הקו־הישר על אפו ועל חמתו לפעמים, אף משתבר. חסידים ואנשי־מעשה חיים בספירות נבדלות, וממילא תחת לחץ אתמוספירות שונות; “הבלי־החיים” הם קלי־משקל באחת, ומכריעים בכבדם בשניה. מלאי־גבורה באפסותם להדביר כל נאצל ולמגר כל נעלה, אפסי־כוח בגבורתם מכדי לשאוב ממעינות־הישועה של הנאצל והנעלה. הוא היה מתון בדינו לגבי היחיד, קפדן ומחמיר לגבי התנועה. אותה רצה לראות כמופת וכדוגמא: כולה אצילות, כולה מוסר־עליון, ואפילו קודש בימי־חולין, ללא סלף וללא דופי.

ללא משוא־פנים וללא מורך־לב היה מוכיח חברים; ללא הצג לראווה את כאבו, היה כואב על היותו אנוס להכאיבם. ללא שמחה לאיד היה מגלה ברבים זדונות יריבים וכשלונותיהם. מלחמתו היתה ערוּכה בעיקר נגד החטא, ולא נגד החוטא. נושאי תוכחותיו היו חטאות־הציבור ולא חטאי־היחיד. זכירת היחיד באה רק לשם הדגמה, להבהרת־הענין. מה אנוש כי תפקדנו וילוד־אשה כי תזכרנו; אובד בבדידות עניו. בציבור אפשר גם לפרק הרים ולשבר סלעים. בכוח הציבור יוושע היחיד, בטהרתו יטהר הבודד. אפילו כלפי שמים גדול כוחו. תפלה בציבור, לפי אמונת־מסתורין תמה, היא הפותחת שערי־שמים: שערי־חסד, שערי־רחמים, ומגיעה עד כסא־הכבוד.

בעין יפה ראה פעלי קרובים ורחוקים, וברוחב־לב העריכם. הוא לא ידע קנאה; אותו לא הוליכה תחרות. את קו־ישרו לא סלפה שנאת־חינם. הוא עקב אחרי כל מעפיל במעללים ובספרות, ורשם כל ציוני־דרכם בשמחה. בשמחת־אב שש לקראת כל הצלחה במצעדי צעירי־התנועה. ברחמי־אב רחם על כל כושל־מעפיל. אם טעה בהערכה לא בוש לחזור בתשובה. בצנעה נתן את העזרה והסעד בכל אשר יכול; כבושים היו, כמעט קפואים לפעמים, ללא השתפכות־נפש וללא החזקת טובה לעצמו. כל הבטחה היתה קדושה לו, ולכן לא נשאה לשוא. הוא העדיף את ההתאכזרות מדעת בהבהרת הנמנעות על ההולכת־שולל שלא מדעת בעקבות הבטחות־הבל שאינן ניתנות להתקיים וניתנות מתוך קלות־רחמים, כדי להפטר מדורשי־עזרה מתוך טוב־לב שאינו מחייב במאום ואינו טורח במאום.

בדעותיו ובהליכותיו היה פרוש מן הציבור ודבק בו כאחד. אוהב את ההתבודדות ומרבה ב"ישיבות". את מהלכו לא ישנה. דיקן ומחמיר בסדר ידקדק לבוא בשעה הקבועה, אם כי החברים רואים בקביעת־שעה מנהג שאינו חובה בבחינת מצוה ואין נוהגים כך; ילך לו בשעה הקבועה לו, אם כי החברים יעשו את הלילות לימים. הוא יבחין בין המוקדם למאוחר, יודע בינה לעתים על דרך הפשט ועל דרך הדרש. בדד ומכונס תוך עצמו יקשיב רב־קשב לדעות אחרים. מהרהר ביחידות ובטוח בעצמו, יכיר כי “בית־הכוח” הוא בתוך הציבור המקיפו. משמיע דעותיו כהלכות פסוקות יהגה כבוד וחבה למתנגדים בעלי־משקל, אף ינהג סבלנות לחולשות־דעת המתגלות מתוך כוונות כנות. כגושים עקורים יפלו דבריו. הסיתות והליטוש אינם ממדותיו. החציבה בלבד: אבני־גויל, ולא אבני־גזית; אך שלמות ומסודרות יפה מערכות מערכות, ריבועים ריבועים. הן ערוכות במשטר חמוּר פנימה במוח ובלב. בלי שרטוטים מתוכנים, בלי פתקאות ביד על ראשי־פרקים היו יורדים הדברים כדרבנות ומסמרות נטועים, קצרים, קצובים, צרופים, קב ונקי. בכובד־הראש שהיה נוהג בהם לא הובלעה בדיחות־הדעת. בשנאה לליצנות כנשק נגד יריבים לא החויר ההומור; הוא לא היה מחושב, אך התפרץ מעצמו כתולדה ישרה משורת־הגיונו. בדבריו היו יותר רעמים מברקים, אך מזמן לזמן היו מבקיעים לתומם גם הם. אלה היו הגצים המתמלטים מתחת הלמות פטיש ההגיון. אלה היו הברקים המתפרקים מהחשמל הטעון.

משנתו היתה ערוכה קוים ישרים כעצם ישוּתו. משנה־תורה, ולא תורה חדשה. הרדיפה אחרי חידושים לא היתה ממדותיו. לא הרבה לחדש לא מקוצר־יכולת כי אם מחוסר־צורך. חשבון עולמו היה מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ההתהדרות היתה תועבת־נפשו, ההתנשאות וההתבלטות היו שנואות עליו אפילו במה שיש בו כמתת־הטבע. החידוש המעושה לא היה יכול איפוא לתת לו כלום. לסדר עולמו לא היה צורך בחידושי־הלכות. עולמו היה מקוּפל בממשות־החיים ולא בהפשטה. לבו הער היה מכוּון בעיקר למה למטה, מבלי להפנות למה למעלה. במרכז מחשבותיו עמדה תורת־המדות שבה יחיה האדם, ולא ספר־בראשית לדעת איך הוא נוצר. כבשונו של העולם התחתון החזיקו כבצבת ללא אפשרות לעמוד בסוד מעשי־מרכבה ולדרוש במופלא שבה ולחקור בנסתרותיהם. ותורת־המדות טעונה אך לימוד ושינון וזקוקה רק למקיימים. היא כתובה בתורת־מורשה, שנויה בנביאים, משולשה בכתובים, מרובעה במשנה ובמדרש ובהלכה ובאגדה. עליה אין להוסיף ובספירותיה אין מה לחדש. דור אחרון המרקיע שחקים על כנפי־טיסה עוד לא התרומם לגובה־מדותיה. ומשיגיה במחשבה טרם ישיגוה במעשיהם. גופי מצוותיה נושאים אתה את הנצח, כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה. טעמי־המצוות הם יגיעות נבוכי־הזמן, ויגיעות־שוא. אלה הם נבוכי־הזמן המושאים מ"חכמת־יון" למיניה ולזמניה ולדורותיה. מורי־הנבוכים ראו בה מדעת פרחים ולא פירות; שלא מדעת נגררו בעצמם אחריהם ומריחותיהם הודהמו. אך הנבואה המאירה עינים במאור־נצח נושאת בעצם הוויתה את שלילת הפילוסופיה. הנגלה אינו צריך להעמקה. המצוי על פני השטח אינו זקוק לחתירה; הבהיר אינו טעון הארה; גלוי־עינים אינו מחפש משקפים; המובן שולל את ההסברה. הנבואה היא קובעת את הטוב והרע, הצדק והזדון, הישר והסלף, ואינה מעמידה את תחומיהם לויכוח. היא מזכירה עוון ואינה מתפלספת על טיבו. צוויה המוחלטים הם כמושכלות ראשונים בהנדסה היוצאים מגדר־ויכוח, אין להוכיחם ואינם זקוקים להוכחה. דברותיה נטועות ככוכבים, וכמוהם מזהירות לעד. שיבת־ציון היא שיבה למקור, חזרה לצור־המחצבת. היא תולדה הכרחית מבנין־אב עתיק. הפרובלימה היא בקיומה ולא בהכרה. טבעות בשלשלת המתנתקות בכוחות חוץ מן הטבע שתתחברנה בכוחות הטבועים בהן פנימה.

אף במשנת־העבודה גופה היו לו מדות וערכין משלו. הוא היה אחד הראשונים שהעמידו את גאולתנו ופדות־נפשנו על העבודה. אך יגיעותיו התרכזו בחיפוש נתיבות לקיומה למעשה ולא ביסוסה להלכה; באפשרויות קיומה, ולא בזכות־קיומה וטעמי־קיומה. ה"איכות" – דרכי־ה"איך", היתה העיקר ולא ה"מהות". במתפיסיקה אין למצוא את התשובה. בכלכלה רק עד כמה שהיא מחוברת לקרקע ומעורה במציאות חיינו המיוחדת, ואינה מעברה דרך זרמים שבספר כתוצרת־חוץ. תשובת ה"איך" היא החותכת בעצם דרך־התשובה שלנו מגלות לגאולה. אותה לא נמצא לא במשנות־ראשונים ולא במשנות־אחרונים, לא בספרות ולא בגניזות. היא תמצא רק במעשים ובמעללים מאחרי מחרשת מושך־הזרע ומתחת הפטיש היורד על הסדן, במעשה ולא במדרש. ולכן פרש מן הספר ומן ההגיון שבספר ועמד במערכות־החיים, והיה לתומו מורה לתועים בדרכי־החיים.

כתלמידו של אחד־העם עלה לדוכן. בדרכי רעיונותיו הלך, משיטת־הגיונו למד, חומר־סגנונו וצורת־בטויו היו לו למופת. כמוהו דבק במדות־הנבואה ובנצח מוסרה האמין. כמוהו ראה ב"תורה־שבלב" ארחות־החיים. הוא לא הגיע אליו בעושר הציוד הנרכש מאוצרות המחשבה האנושית. הוא היה דומה לו ברצון לחפש את האמת; הוא היה קרוב לו באומץ־הרוח לגלות ברבים את האמת. הוא עלה עליו במציאות האמת, – אותה האמת מארץ־ישראל שהיתה החותכת גורלנו.

התלמיד היה אחד מיחידי הראשונים שגלה את אשר לשוא חיפש הרב ברוב־התלבטות וברוב־דעת. בלי כלי־חתירה נרכשים מצא את המקור. בלי כבודה למדנית, בפשטות־השכל ובבהירות־הראיה. הראיה הערומה היא שעמדה לו. האספקלריות הרבות השאולות היו רק לחציצות. “סך־הכל” בחשבון־עולמנו שחשב אחד־העם מתח קו־התחום בין שתי השקפות והקים את המחיצות. חשבונות־העולם “בתשובת־העבודה” הצטרפו לסך־הכל אחר. צדק צדק תרדוף, או לא יהיה לך איפה ואיפה, אבן ואבן – הן דברות נצחיות. אך ב"לא יחדל אביון מקרב הארץ" דברה תורה בלשון בני־אדם חולפים, ולא מפי נצח הגבורה אשר לא ישקר. בכתוב זה אין לא משום תורה־שבמוח ולא משום תורה־שבלב. בועז כזכר לתפארת־קדומים רצוי לנו. אך כפאר עתידנו ומופת לדורות הבאים לא נוכל לראותו. דור דור ודורשיו, דור דור ומופתיו, תורה־שבלב העומדת על התפתחות.

על העבודה, החובה והתורה הועמד עולמנו המתחדש בבנינו. בעצם מצוות־העבודה לא היה משום חידוש. היא נתונה ועומדת מפי לילינבלום ב"משנת אלישע בן אבויה". ברורה המצוה ומפורש טעם־המצוה. על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העמל כולו העוסק בהכנתו ועל החובה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. “צדקיהו בבית הפקידות” הוא שיר־היחוד לעבודה. החידוש אינו אפילו בהעלאה במדרגה “כדת־עבודה”. משורר ההשכלה, ה"ארי־שבחבורה", נתן אותה עליונה אף על כתר־הנבואה ועל כתר־המלכות. הרעיון היה באוצר־הנשמות, זך בלי גוף ומושגי־גוף, והחידוש היה בלבוש־הגוף. החידוש היה לא בשנוי־הערכין בתפיסה מופשטה, כי אם בממשוּת־הבנין. אבן מאסו הבונים הראשונים היתה לראש־פנה לבני־העליה השניה. החידוש היה בהערכת כוחה כמטהרת־רוחות וכמפנה מכשולים. את נגעי־הישוב בקשו לראות בתופעות־לואי כאפטרופסות, כפקידות, כפגימות בשלימות קנין הפרט לרגל האריסות. את הצלת הישוב ראו בסילוק הגורמים האלה, ורק סבה אחת נעלמה מהעין: העדר העבודה, יסוד היסודות ועילת העילות. את התשובה על “סך־הכל” נתן יל"ג למפרע, כרואה לתוּמו מראשית אחרית, בתמונה המהלכת בחצי־לעגה השנונים אימה עלינו. את התשובה במעשים נתנו בני־העליה השניה, שיצאו חוצץ לכיבוש־העבודה.

אותו העלתה לדוכן התנועה בראשיתה המצער. מאחרי המעדר לקחה אותו ותעמידהו להיות לנושא־דברה ולמוכיח־בשער. הוא היה נאמן על חבריו ורצוי להם עד כדי הערצה. אך לא תמיד נאמן על עצמו ורצוי לעצמו. במפקד הכוחות ובגיוסם ראה את שליחותו; במתן־בטוי לכבדי־העט ש"הלוך בלאט למדם בקרם, גם דבר כן לא למדה לשונם, וכקרדם כבד יפלו דברם"; בשמירה חמוּרה וקפדנית על המבוטא, ביצירת כלי־בטוי טהורים, בנשיאת כלים. שליחי־החזון בעבודה צריכים להיות מגשימיו בחיים; מוכיחי מוסר־העבודה מקיימיה בגופם, ולא הפורשים, ואפילו הפורשים על כרחם על פי דיבור התנועה. א. ד. גורדון היה הקרוא לכך. אליו פנה בצר לו במקרים מסוימים. כי תורת־העבודה למעשה לא ירדה מאיזה הר־סיני; מאחרי המחרשה ובניר־המעדר עלתה; כוחה בריחות האדמה הצרורים בתוכה, ובזיעת־האפים שבה היא מקוימת. כוח זה כביר בכלי ראשון ואינו פועל יפה בהיותו מורק מכלי לכלי.

לבו לא היה שלם תמיד עם המחנה בדעות כאשר התנועה פרצה את תחומיה הצרים וגדלה; לא היה תמיד נוח ממעשי־המחנה ומטכסיסי מלחמותיו; הוא נשאר בתוכו נאמן בבריתו ושומר אהבתו אליו, ונאמן לעצמו. העבודה מכפרת על סטיות ויסורי־העבודה ממרקים גם חטאים. ומי צדיק ולא יחטא. ערכין עולים ויורדים בהרבה בחינות לא לפי משקלם המוחלט, כי אם לפי יקרת־מציאותם. הזהב ירד מערכו אם יתרבה כחול הים; והחול יעלה אם יצטמצם כזהב. והרצון לעבודה הוא יקר־המציאות בחיינו, ועוד יותר קיום־העבודה. היו לנו ארזי־לבנון אדירי־התורה, בעלי־תריסין במשנה ובגמרא, צדיקים וחסידים מוּמתים באהלי־תורה וביראה. אך בקדושה ובטהרה בלבד אין בית לעם נבנה. חוטבי־עצים ושואבי־מים, חוצבים בסלע ומכים בפטיש דרושים. ואלה הם יקרי־המציאות. היינו עם סגולה דרך קבלת־תורה. ושוב נהיה עם־סגולה בהטילנו על עצמנו את עול־העבודה. וכדי להגיד למושכים בעול את פשעיהם ולבית־העובד את חטאתו צריך להמצא תמיד במחיצתם.

הוא עצמו היה איש המפלגה. אך דעתו היתה נוחה עליו ונחלת־רוחו שפרה עליו במחיצת הכתה. למעשים ולמעללים דרוש מרחב; לשמירה על קו־הישר הסייג הצר. עינינו נשואות לבניני־מדות, למפעלי־מדות ולא לישיבה בפרישות בקדושה ובטהרה. ל"ו הצדיקים הם אולי מקיימי־עולם, אך לא מיסדי־עולם ובוניו. הבניה אפשרית בציבור ולא ביחידות. והפורש ממנו מקפח את חלקו בבנין. אך כיבוש עמדות ציבוריות אינו נעשה על טהרת־המוסר, ודרכיו אינן קו־הישר. החתירה לתכלית והשימוש באמצעים אינם היינו־הך. המפלגה המחפשת השתלטות והשפעה ולא הסתיגות בפרישות ובטהרה כפותה לטכסיסי־מלחמה. והטכסיסנות היתה שנואת־נפשו. אילו היה רואה בה גזרה מן הטבע לא היה אולי מהרהר אחרי מדותיה והיה מקבל את מרותה. אך הוא ראה בטכסיסנות התחכמות בני־אדם כהרבה מהתחכמויות המלאכותיות נגד הטבע, לקללה ולא לברכה להם. אלהים עשוהום ישר, והם מעקמים. התבונה הטהורה מלמדת אותם כי הקו הישר הוא הקצר ביותר, פקחותם המעשית מדיחה אותם למתיחת קוי־עקלתון בדרכי־חייהם. האמת כמו שהיא פוקחת עינים עצומות באור עצמה השקט בזיוו. וטכסיסנים רואים משום מה צורך להגביר את אור־הנצח בלהט זרקורי־צבעונים. היבואו להבליט בזרקורים את השמש ואפילו שמש־חורף קרה ולוטה עננים?…

בהתרוצצות בין נטיות־הלב ובין הכרת־החובה הכריעה החובה. לעמל באנו הנה. לעשית הישיגי עצמנו קנין־הרבים, ולא כגדר וסייג לשמירת־נפשנו בלבד. אך בהשלימו עם תכונות המפלגה בהרבה מארחותיה ונבלע בחייה ביקש להשאיר לעצמו נתיב־היחיד. את הדוכן הפובליציסטי נכסף לראות בלי רבב, בלי דופי בלי פתלתל, על טהרת המדות החמורות שלו. הוא השתוקק כל ימיו לראות במה, שמעליה תשמע האמת המונחה כיסוד בתנועת העבודה בצורתה כהויתה ללא תערובת טכסיסנות. במבחן־אש צרופה כזה יכולה לעמוד כתה. במלחמות מפלגה תמיד תתערב אש זרה. העמידה על הדוכן במערכות־הרוח לא הניחה את דעתו ופרש כמעט כולו למערכות־המעשה.

איד־עמנו קבץ לפני שלושים שנה מתי־מספר לאכסניה אחת. מתפוצות שונות התגלגלו, מחומר שונה קורצו, מאוצרות־מחשבה שונים שאבו. הם היו נבדלים בתכונות־מזגם, בהלך־רוחם, בנטיות־טעמם, בסגנון־חייהם, ובסגנון־כתיבתם. אך הם היו מאוחדים באהבה אחת ובשנאה אחת, – באהבת־הבנין ובשנאת־הדיבור. פניהם היו מופנים כלפי עצמם, ולא כלפי־חוץ, כלפי מצפונם ולא כלפי “מה־יאמרו”. הם נמשכו אחרי שאננות־ההתבודדות וברחו מרעש־ההתקהלות. בגזרת־הבנין הועמדו מתוך שבירת־רצון על דוכנים שונים, אף יסור יסרום ההכרח, את הנחבאים אל הכלים, להתראות בסנוורי אוּרי־הפומביות. הם היו נערצים איש על רעהו גם כשלא היתה ביניהם קרבת־נפש. בעין יפה ראה האחד ברעהו את היפוכו. הבינו איש לרעהו גם בהיותם מחולקים בתפיסותיהם. במערכות נפרדות התאבקו, בספירות מחשבה שונות הגו, ברשויות־בנין שונות פעלו ובאמות־בנין שונות החזיקו. אך כלפי נקודה אחת היו מופנים כאילו מאליהם פניהם ומכוּונים מעשיהם. גם מבלי הוָעד כוּונו לעצם התכלית. אף מבלי הפגש שלטה בהם הרגשה אחת. כאילו – גלי־אויר הוליכו מאחד לרעהו דרך המרחקים את הקולות המתהלכים בלבם פנימה: הקולות – העפל ובנה! כאילו בטלויזיה ראה כל אחד מהמרחק בהרהורי לב השני בדרכי־הבניה. החיים הפרטיים עמדו מחוץ למעגל־שיתופם; כל אחד לפי דרכו התאכזר להם, בוטלו ונמוגו בדאגות־הכלל. דבריהם נאמרו לשעה, ואין בהם לא לפי תוכם ולא לפי צורתם משום הקיים לדורות. אך נושאי מעיניהם היו דבקים בנצח, בנצח־ישראל, ויש בהם משום השארת־הנפש; ובגלגולי־צורות ותכנים יעברו בתקומת־עמנו מדור לדור. הם היו נפש אחת במסכת יצירה אחת, לוהטת בשלהבות־תמיד רבות־גיוון, מרוקמים ברקמה אחת רבת־צבעים. אחד אחרי אחד נקרעו מתוך מסכת זו, מסכת פני דור העליה השניה והדרה. אחד אחד נקרעו: בעודם באבם, בעצם־כוחם, בערוב־ימיהם. אך אף אחד לא הלך בקצו. כולם במעלת־הבנין, האנך ביד, שיר־המעלות על שפתותיהם, האספקלריה הצופה למרחקי הדורות נגד עיניהם. יחידים־שרידים נשארו עוד אחוזים תוך הרקמה בריסוק־אבריה, קרועים כאילו מעצמם ומרוסקים תוך עצמם. אכן בלי עתה נתפרדה החבילה ובעצם גידולה. בלב קרוע ומרותח יעמוד מי שנמצא בקרבתם שחוח תחת כובד זכר פעליהם. אבל יעמוד ביגונו על קבר הידיד והחבר, בונה האכסניה הראשונה להוגי־הגות העליה השניה, – זאת האכסניה המרוקנה כאחת מבוניה ומראשוני בניה.

חייו היו שלשלת־פעולות רבת־חוליות. הן פתחו חרצובות לרבים, ואת רוחו כבלו, הן ירדו כגשמי־רצון על שדות רבים, ולו עלו בשבירת־רצון. החובה היתה גוזרת, והוא היה מקיים, בהירות־מוחו, פשטות שכלו, יושר־הגיונו, קלות־תפיסתו, עומק־ניתוחו עמדו לו גם ברשויות־החומר. אף בהן הגדיל עשות מאלה הקרואים לכך ע"פ אומנותם. אף מפעלי־החולין בארץ אינם נוצרים אלא דרך רצונות־קודש והחומר העכור אינו גדל אלא בתוקף הנאצל. לעוברי־דרכים מספיקה טכניקה, לכובשי־דרכים ומפלסיהם מכריעים האהבה והרחמים. ה"אזור הצפוני", כבנקים ומוסדות־כלכלה, יקפאו בארץ בלי שלהבת אנשי־המדות, אשר להט נשמתם יתמזג בקור־שכלם, והדפת־שלהבתם תעויין בישוב־דעתם. אך לפי מוצא־מזגו היה שייך לאזור־החום. לפי שורש־נשמתו, הלך־רוחו, נטיות־לבו היה שייך כלו לספירות־הרוח המתוחמות באזור קו־המשוה. ספירת יצירתו הטבעית היתה בשידוד מערכות־הרוח הבנויות זויות ישרות ובקוי־הישר נמתחות. הוא נוצר להיות הוגה־הגות, מורה לרבים ומוכיח בשער. מתנות־הטבע המענקות לו לא מצאו בפרשות־חייו את מלוא תיכונן, וכוחות־נפשו לא באו לשלימות גילויים. מעשיו הרבים מפוזרים בהרבה ממערכות־חיינו, קבועים ובולטים ביחוד־דמותם, ועוד יותר מובלעים במעשי־אחרים ומגולגלים בדמויות נעלמות. אך את אשר יכול היה לתת ע"פ עושר־רוחו וברזל־רצונו הוביל אתו ללא עתו אלי קבר. ו"האיש עד יום אחרון לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפילה"…

רחובות, אייר תרצ"ז

בימי פלגות בישראל עלה ברל כצנלסון ארצה, – פלגות בנכר ופלגות בבית. על כף המאזנים הוטל הבלתי־נשקל. עצם מהותנו הועמד בצריך־עיון; זכות־קיומנו בסימן־שאלה; תכלית־קיומנו הובאה בדין. בנשימה אחת חיפשו הכשרים לקיומנו וארצות על פני כל הכדור למקלט קיומנו, – “מקלטי־לילה” אף מקלטי יום. ההכשרים נמצאו בדוחק או בריוח. והמקלט, מי שפרש מהיחיד והמיוחד עדיין תוהה ומחפש אך לשוא, אך לשוא.

כאחד מצעירי דורו ההוגים התלבט גם ברל בין נבוּכי־הזמן ובתוך מבוכי־הזמן. הוא נאבק עם עצמו ועם שרידי התנועות והזרמים, אדירי תורות ובעלי־תריסין במשנה והלכה; הוא כבש את עצמו, ויוכל גם להם. הוא יצא מכור־המצרף שלם ברוחו, חפשי מכל נטל־העודף הדבק במדות הגולה. דרכו היתה ברורה וישרה לפניו. היא היתה אחת ויחידה, שאליה הוליכו כל השבילים וממנה הסתעפו כל הנתיבות. ועיניו הדולקות כאילו בחיוך־תמיד ומחפשות את הנעלם היו נשואות קדימה, קדימה מבלי הסב אחורנית. ובין אישי־היחוד שבחבורת־הסגולה מהעליה השניה התבלט הראש ההדור בשחור תלתליו העבוּתים מלבר ובבהירות־מוח וישר־שכל מבתוכו.

הוא היה אחד מאישי־היחוד שבחבורת־הסגולה. אנשי העליה השניה לא גדלו בשיעור קומה משל הראשונה. העמידה על כתף רעהו עושה את העומד גבוה, ולא גדול. לא בגבורה: העליה לחולות הפורחים בעין־קורא והבצות הממאירות בחדרה לא קטנה במדרגה מאשר “ההעפלה” לסלעי חניתה. לא בגילוי תעלומות; החוט המשולש: עם, ארץ, שפה לא נמצא בגנזי־נסתרות. אך הם עלו בהשגת ההיקף, בדביקות ובשלימות, בכוח־התמדה וברציפות־ההגשמה. כל יחיד קיים בחייו את אשר חלק מהרבים בקש לקיים ברשויות נפרדות. הם לא חלקו את המצוות התלויות בארץ, לפי עקרוני חלוקת־עבודה בין יחידים; כל אחד העמיס ע"ע את כל הכובד. גופי־ההלכות היו גופי־חיים, הנובעים מהחיים ומצווים את החיים.

הם מצאו את פני הישוב פגומים מאד, חסרים תוים שלמים. ופגומים לבלי נשוא היו גם אותם התוים שהיוו את חלקי הפנים הקיימים. לא מיעוט האוכלוסין, לא המנין הוא הקובע, כי אם הבנין. זהו ההבדל בין עוּבּר קט לבין גרם גדול: עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות חיוּתו. מדינה יכולה להיות גלומה בצורת אוכלוסיה קטנה. מטרופולין בתפוצות מהי לגבי תל־אביב גם בראשיתה המצער. לא היו בישוב מתכונות הגידול והרביה של עם ומדינה, לא בספירות התרבות, לא במערכות הכלכלה, לא ברשות־היחיד ולא ברשויות הרבים. יחיד קנאי נר ניר העברית, בודד במכונו, יחיד בשלהבתו. עברית היתה לבוש־שבת והסתלקה עם הנשמה היתרה; חד־צדדית וחסרת־צבע. בחיי־החולין על רשויותיהם המסועפות לא היו לה שרשים. משק המטעים המפואר הוקם אמנם ביגיעת מוחנו, אך מטוּפח ומגודל בידי זרים. ובמשק הפלחה חד־הגוני נרדם גם המוח היהודי. זרים הגו, או משכו בתלם המסורת עתיקת־הימים. דור בא נשא את עיניו למדינות־הים, למקומות שמשם לא ישובו ואמונים מני לידה על ארץ־הבחירה, ודבקים בה, נמצאו לפתע פתאום במחנה העומד לפני בחירת־ארץ.

ברל כצנלסון כבר מצא בבואו את ראשוני האורגים בעליה השניה. מעמקי־בכא שונים עלו, בספירות־מחשבה שונות גדלו, במחיצות שונות ארגו את אריג־השעה ואריג־עולמנו. כל אחד עמד ליד המנור שלו, כל אחד ליד המסכת שלו. כל אחד ויחוּדו: יחוּד־המעשה, יחוּד־העבודה, יחוד־המידות, יחוד־היחיד, יחוד־השכל. אך כל היריעה הרחבה היתה מעור אחד, וכל היחוּדים משנה אחת. רוח אחת נחה עליהם, חרדה אחת הדריכה את מנוחתם, אמונה אחת כוונה את לבבותיהם לתכלית אחת. הם יצרו כלי־עיון וכלי־בניה חדשים, ומלאו תוך חדש בישנים. הנחילו לדורות צורות ודפוסים, וקבעו לדורות הלכות־חיים. כל הקנינים והערכין האלה – כוחות־גידוּל טבועים בתוכם. כל אחד עשה רק אחת ממלאכות־המחשבת המתוארת ב"בשביל־המשיח" לפרישמן; אך המכוּוָן היה לבוּש־המשיח בשלימותו, – הלבוש המורכב מכל היהודים יחדיו. נשמת ברל, שכלו, מרצו, כיסופיו ומאוייו, – כל עצמוּת ישותו בקשו את גילויים, פורקנם, תיקונם ביחוד־התנועה!

הוא לא יצר את התקופה ולא הקים את הדור. היא לא היתה יצוּר של יחיד, ואפילו יחיד דגול מרבבות; כוחותיה התפרצו ספונטנית, תחת הלמוּת אוגנדה, ממעינות מופלאים; מתוך תוהו ובוהו פשטה צורות ולבשה צורות. היא יצאה לא מסוד חכמים ונבונים, ולא מלמד דעת מבינים. לא פילסופים היו מניחים את יסודותיה, לא אנשי־עיון לפי אומנתם פרנסוה, לא אנשי־מעשה מלידה בנו את מכשירי־החולין שלה וכוננו גלגלי־התנופה. חוּשי עם חי הקיצו ובתקומת־עם מנחים הם למישרים מכל המכשירים המדויקים השאולים מגנזי המדע והטכניקה.

כוח ברל היה בתחומים אחרים, תחומים יחידים ומיוחדים לו. הוא היה רקום בתנועה, והיא בתוכו, הוא צעד עם הדור ולבו הלם עם הלמות הדור. הוא עמד בסוד התנועה. בסוד כוחותיה הגנוזים ובגבורת המסתורין העצוּרה בחוּבה. והוא ביקש להאדירה, להגדילה, להרחיבה ולהפיץ מעינותיה. הוא ראה בתנועה את הסמוי מעיני אחרים. הרבה עברו על אשדות־מים אדירים. דוממים עמדו לשמע משברי גליהם ורעמם; עצוּרי־נשימה עמדו למראה צבעי הקשתות הנמתחות בלובן רסיסי הקצף המתנפצים. יחידים קבעו לדורות את מראות־הבראשית בתמונות־ששר, בחרוזי־שירה ובמחזות פרוזה. רק במוחות יחידים שביחידי־סגולה הבריק הרעיון: הלא במקום זה אפשר להקים בתי־כוח כבירים. הם לא יצרו את האשדות, לא עשו את החשמל, לא המציאו את עצם הכוח. הם רק אמני־בניה. הם היו רק אדריכלי בתי־כוח. והם הקימום רחבי־ממדים מתנוססים בזוהר בדידותם, הרחק משאון בני־אדם והמוניהם, ומשלחים למרחקים אור, חום וכוח. פרוזאים למראית־עין, אך כולאים בתוכם מעינות־שירה. הם שרים את שיר־היחוּד שלהם במעללים ועלילות, – בהמון גלים, ברוץ גלגלים, בריתמוס־יחוּד, בחרוזי־יחוּד, בחרוזים לבנים מלובן, ובאש שחורה על גבי אש לבנה.

אמונת ברל, אמונת־יחודו והגוּת יחוּדו היתה התנועה בשלמותה. הוא שחר את ראשי־עינותיה, חפש מעיונותיה החתוּמים, ונשא את עיניו למקורות הקדומים המפרנסים אותה. בזוך־שכלו השיגה, בדקות־חושיו הרגישה, בטביעת־עינו מצא את נתיבותיה, בחוש המידה שבו הכיר, ללא הפלגה, את תחומי יעוּדה. באחדותה ראה את השלוה וההרמוניה הטבעית שבה, – הרמוניה לדורות. בפילוגה ראה תעלולי־אנוש, יצרי קצר־הימים ושבע־הרוגז. רבים עברו על פני מפעלי התנועה ולבשו גיל למראה האידיליה; רבים התרגשו וברכו בלחש או בקול: מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל! רבים קבעוה במראות, ובשירה, ובפרוזה. אך ברל עמד והגה: הלא כאן אפשר להקים בתי־כוח עצומים, שאורם וחומם ישולחו למרחקים ולמרחבים בארץ ובכל תפוצות ישראל. בתי־כוח מייצרים עלילות, המדברות בעדן, ומתנות בעדן, ושרות בעדן. והם ניתנים להיבנות רק במלוא ריכוז המעינות ובשלימות אחדותם. בפילוגם ובהתנפצותם לאפיקים מפוזרים ומפורדים, נחלים וזרמים, לא תוקמנה אפילו טחנות־קמח קטנות. אלה יהיו טחנות־רוח טוחנות רוח לריק, להבל, ולבהלות, – אפילו לא קמח טחון, רק טחנות־מלל.

הדיבור לא היה לו תכלית בפני עצמה. הענין לשמו לא נתקבל על דעתו למען הגדיל תורה ויאדיר. אנו עומדים במערכה, במערכת־הבנין ובמערכה פשוטה כמשמעה, והיא המטילה על כל אשר חננו בו הטבע את מרותה, וכופה את מצוותיה. הוא עצמו הגה בפעלים, חישב במעללים, מנה ושקל בערכין ממשיים. יצירת כלי־יצירה לבנין העם והארץ היו ראשית מאוייו ותכלית מאוייו. מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשיה, ופירוש והסבר לאחריה. הוא לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה. ככל בני דורו פרש את זרועותיו לשחות בזרמי הזמן ולהיות נישא על פני גליהם. כיהודי יונק מהמקורות היה בן־בית בתורות ה"מהות" – מהות קדמוניותינו בזהרן ובגאותן, מהות קיומנו בגאותו החולף ובשפלותו התמידית. אבל הוא יצא מצורף מכור־הגולה ומזוקק, חפשי מכל הסיגים והספיחים, הוא ניער את רגליו מעפר הגלות ומכל הגידולים אשר יצמיח. הוא שלם את המס בראשית־הבכורים לספרות “המהות”, וזעום היה בה חלקו, הוא לא פרש ממנה להלכה, הוא לא נמנע מהרביץ את תורותיה בין תלמידיו הרבים, הוא גם הקדישם במופלא שבהן. הוא היה נאמן לצו פנימי: דע את עצמך; הכר את כל עברך על חולשותיו ועל גבורותיו. אבל נפשו יצאה לאלה שמפיהם דברה הגבורה, שאת עלילותיהם כיוונה הגבורה. והיא באה למלוא גילוייה באחדות ולא בפירוד, בשלימות ולא בפיצולים ופלגות. והיא תוכל למצא את מלא תיקונה באחדות־העבודה, בליכוד־המעשה; ולא בויכוחי־הלכות שאולים מהחוץ אשר משמני הארץ לא הצמיחום וטל השמים לא הרוום. המעשים הדפוהו, ובתחומם תשרור האחדות גם כשהדעות מחולקות. עליתו לדוכן הספרות היתה דרך שלבי המעשים, שלבי־חולין, ולא כמכהן בהיכל־הקודש. וככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת ה"איכות": מחפש תעלומות העשיה, שוחר נתיבותיה, מפלס נתיבותיה. כותב לתומו אגב עשיה, ובעקבות עשיה, ולפני עשיה, תם ונשלם סדר “המהות”: החקר על תכלית־הקיום, הצורך והמדוע. חסל החיפוש לפתרון חידת קיומנו. ה"איך" הוא הדוחק את הקץ: “איך” תבראו הבריאה להפוך עם תלוש ל"עם־עובד". ובספרות ה"איכות" נמוגות מעצמן כל הויות־הגולה, – הויות הזרמים והפלגות על חריפות פלפוליהן. עיון־התמיד ב"איך" הוא המשדד את כל המערכות, וע"פ עצם מהותו הטבעית יישר את כל ההדורים המועברים מהגולה בקיפולי הלבוש ובחריצי התוך.

לא כל החברים שהיו תמימי־שאיפה אתו היו גם תמימי־אמונה כמוהו ותמימי־דרך אתו. דוקא הם שהיו פחות מתונים בארחותיהם ויותר קיצונים כלפי יריבים, ראו בפלגות פגע טבעי, אם כי לא רצוי, והיו מליצי יושר. לבוש חיצוני בדעות דבק בגוף, משתזר ברקמתו, ולא יוסר בלי חבלי־קריעה. הרגל נעשה טבע שני, ומכל שכן הרגלי דורות ותקופות. לפלגות ישראל גדולים חקרי לב גם בימי שפוט השופטים, וגם בימי מלוך המלכים. ובני ישראל מזבחים ומקטרים לבמות גם בימי בית־הבחירה. אך דוקא הוא, המתון בדין, ער לכל תנועה, סבלן לכל דעה, לבש קנאה וחרדות כאחת; והוא היה איש הקצוות והחודים בכל הנוגע לאחדות־העבודה. לא מצא שום זכות לפלגות ולבמות. בכּור־התקומה צורפנו כולנו, ועמדנו במסות יותר קשות מאשר יצרי־הפירוד. הוא הבין את תורות־המסתורין, ואפילו ננהר אליהן, והתרפק עליהן בסתר לבו, הוא עמד על כוחות המנוע שבהן וביקש לטפחם ולרתמם אל פעלינו ככוחות הודפים, ככלי־מנוע. אך הבן לא יכול את מסתרי הפלגות והזרמים, את שפת “הקבלה” שבהם, לא תפס מונחיהם המדעיים, ולא השיג את עצם חזונם. החזון והמדע שבא להסבירו דרו בכפיפה אחת בכוח “חילוק” ופלפול בלבד. ע"פ טבע הויתם היו דבר והיפוכו; המונחים לבוּש שאול שלא הלם את הלובש.

ה"שחיה" בזרמים חיצוניים אדירים כשהיא לעצמה מי פתי ולא יבינה, מי בער ולא יחייבה. אבל הבא להסבם לאפיקים הצרים שלנו מציפם, ומבטל ביותר מבשישים את הזרם המיוחד שלנו. מי לא ישתוקק לראות אשדות ניגרה, ומי לא יעמוד דום בראותו אותם. אך הם מחוצה לנו, לא בתחומי שליטתנו, ולידם לא נוכל להקים בתי־כוח בשבילנו. מי לא יעמוד בטל ומבוטל בפני מאורות־עולם, גאוני־הרוח, ומי לא ישתה בצמא את דבריהם. אך הם אינם משוּלבים במערכותינו. חוקי תורותיהם הם מחוץ לתחומי חיינו, עדיהם לא יגיעו, ואנך־בניתם אינו הולם את בנינינו. מי לא ילמוד מעמים וארצות חוקי־התישבות ובניה. אך לא תמיד אפשר לנטעם באדמתנו ובאקלימנו, ובמציאותנו המיוחדת. לכל איש משכיל חובה להיות מוקדש באורינטציות עולמיות, אם אינו רוצה להשאר קרתן. אך לא תמיד ניתנות הן להשתזר ברקמת הויתנו, ולא בכוחנו לכוונן ולהטותן אלינו. נוכל רק לשבת בתענית ולהתפלל כאבותינו: למשיב הרוח ומוריד הגשם והטל. אבל לא אנו המשיבים רוחות ומורידים גשמי־ברכה וטללי־תחיה עולמיים. כל אותם חילוקי־הדעות, פירודי־התפיסות, השקפות־העולם נאים בקלובי ויכוח כאמפרסיוניסמוס, אכספרסיוניסמוס, קוביסמוס וכיוצא. הלכות תלושות שאינן כרוכות בגופי מעשים, מרחפים בסטרטוספירות, מחוץ לתחומי־שבת וחולין שלנו, מעבר לגדרי הגות־רוחנו, הגיוני לבנו, ולחם־חוקנו. ניטשה לעג לגרמנים המעמיקים לשבת ליד בצות, משליכים חכה לשלות דגים. אבל איככה יועלו דגים ממקום שאינם בנמצא. באין מעמדות; באין אורינטציות בנמצא מהיכן תעלה אותם החכה המדעית גם בהעמיקה חדור. והם בבל יראה ובל ימצא במציאות הארצי־ישראלית. הם קיימים רק בחברה מגובשה, ובתחומיה נאסרות מלחמותיהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. דגים אין נבראים לפני מקוי־מים, וצמחים לפני אדמה. ומעמדות כרוכים באדמה ממש, באוצרות ממש, קיימים ממש, ובחברה שאשיותיה מיוצבות ואיתנות. במצב תוהו ובוהו, בחקלאות מתהוית, בתעשיה מתהוית, בקפיטל מתהוה, בפועל מתהוה חסר למעמדות מזון חוּקם, והבלתי קיים אינו יכול להיות אפילו חציצה, מחיצה, ומכל שכן גדר וחומה מפרידות. אסכולת־מחשבה בספירות המפשט כשהיא לעצמה, אם היא רוממה ונשגבה, אינה יכולה להיות עילה להתפוררות לפלגות ולזרמים פוליטיים, ובהיר־המוח ורחב־הדעת ומהיר־התפיסה, שחפש וחקר, ואזן ושקל לא תפס את עב־הענן המדעי העוטף את הזרמים הרבים ומכרבלם. גוף שהטבע בראו ישר למה יעקמו ילוד־אשה כאילו להכעיס. מאור שנברא מלא למה לעשותו פגום ולקוי?

ראשי־העיינות, שעליהם נוכל להעמיד בתי־כוח, מוצאם מהררי־קדם, מקור חיותם מצור־המחצבה. כוחות מסתורין הביאונו הלום, ולא שלטון־השכל, ולא תהליכי כלכלה הכרחיים, ולא “חוקי ברזל” שאוּלים, מחוּשבים בחשבון אדם ומפורשים בשכלנות אדם. המדע יכול רק להתחקות על שרשי המסתורין, לחדור לעמקם, לנסות את כוחו בפיענוחם, אבל לא בכוחו לברא מאין כוחות אלה, לא בכוחו להמציא כוחות אלה על דרך הסינתיזה. לא בזכותו לבחנם מבחינת היתר ואיסור לפי שולחן־ערוך מדעי מקובל; לא בכוחו לתת להם הכשר או לפסלם, לחייבם או לשללם; לא בסמכותו לבטל את היש ולגזור על הקיים כתופעת־תמיד דור דור. עצם הקיוּם הוא המעניק זכות־הקיום, והתנועה חיה וקיימת. מעמדות הקדוּמים הם שהביאו את החיל, הגבירו את החיל. מעמד הר סיני ומעמדות בית־הבחירה, הודם והדרם קרנו עלינו בגרסא דינקותא באפלולית החדר, ובבית המדרש אשר מטו קירותיו ונרנו יעשן בו במסתרים. לא דללו ולא חרבו המעינות הקדומים ולא נעקרו. הם רק נסתמו או קפאו. קרת־חוץ הקפיאתם, העטתה עליהם שכבות קרח, עבות ואטוּמות; קרדומי הזמן הממו עליהם ואף הבקיעום; או הפשירום לאור אביבים חדשים, והמעינות התפרצו החוצה בערוצים חדשים. אך לא “פטישי־עולם” ולא “אביבי־עולם” בראו אותם, – לא פטישי רומא העתיקה והחדשה, ולא אביבי המהפכות. הפטיש המכה על הברזל ומתיז ניצוצות אינו עושה אותם. ממים לא יוציאם בכל כוח ההלמות. את מקור הכוחות האלה עלינו לחפש. את המעינות שהובקעו עלינו לרכז ולנצל, את החתומים עלינו לגלות. הם בריכוזם ובאיחודם אשר יפרנסו בתי־הכוח שלנו בארץ ובקצוי התפוצות. חילוקי דעות וחילופי תפיסות בהערכת כוחות האיתנים האלה ובכיוונם הם טבעיים ומובנים. בעל ההכרה צריך להתחקות על שרשי הויתו ולהכיר את הכוחות המניעים אותו על כרחו, על אפו ועל חמתו. זהו המעמד שנוכל לכוונו, האורינטציה שיש לנו שליטה עליה. בדעת כוחות אלה נצא נאפדי־גבורה במערכותינו. הרבה מעינות־חיים הנראים לנו כאילו נעקרו רק נסתמו, ומחכים לגואל. הם מצפים לשבט־הקסם הרוטט מעצמו, שלא מדעת, בידי דק־החושים מלידה, ואף את הגואל הנעלם הזה עלינו לחפש שיגאל את החתוּם והסתוּם, כדי להעמיד בתי־כוח.

הקרן הקיימת היתה משאת־נפשו ואהבתו הגדולה. בה ראה את בית־הכוח האדיר בתקומת־העם וחידוש נעורי־ארצו. אותו עמל לנטוע בלב התנועה, שאת הגותה הגה, ואת צורותיה ביקש לעצב. ככל חבריו הדגולים בעליה השניה, לא ראה את קרן הקיימת באור שהיה זרוע עליה בימים ההם. אף בראשיתה המצער ביקש לראותה בשלמות־הדמות. לא גודל השטח הוא הקובע, כי־אם תכונת־הגידול הטבועה בה. זהו ההבדל, כאמור, בין עוּבּר קט לגרם גדול. עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות־חיותם. והוא עמל לראות את הקרן הקימת כמבשרת הגאולה הכפולה: גאולת האדמה והאדם! כי עם עובד לא יקום בלי אשר האדם יגאל את עצמו מחרצובות־הרשע, שלא כוחות־איתנים עשו אותם, כי־אם רוחו וידיו. ואכן רק על אדמת הלאום יכלו לעלות חיים חדשים, חיי־יחיד וחיי־חברה, בעמקי־תוכים, בגיוון־צורות, בשפע פרחים ובעתרת־פירות. ואכן רק על אדמה זו עלה העובד במשנה־עוז ביתרון־און להתמזג עם הטבע ולהיות נבלע בהוויתה כבן־חורין, בלי יד זר חוצצת, לשבט ולחסד, לחדות־יצירה ולצער גידול, להשיב לאדמה את חילה ואונה הראשונים. אדמת־הלאום, עבודה עצמית, משק יחיד מעורב, משק לאומי מעורב, כלכלה לאומית יוצרת חמרי־בראשית ונושאת את עצמה. כל הטבעות האלה משולבות אחת בשניה ועושות את שלשלת־החיים בחברה החדשה: וברפות האחת מהן מתנתקת כל השלשלת.

שתי החרויות: חירות־האדמה וחירות עובדיה הן היורדות כרוכות ועולות כרוכות. תורת המורשה והחיים החדשים הם המקופלים בצו־חיים קדום: והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ. הן חיות גם כיום הזה, ותהיינה חיות מדור לדור כצבא אנוש עלי אדמות בסימביוזה תמידית: בגידול, ברוממות, בקרינה והקרנה הדדית. תורת המורשה הקדומה הזו אינה טעונה, כמצוות וחוקים אחרים, התאמה לחדש וישוב סתירות בין פרי הישן וניצני־החדש. היא שורש החיים המתרקמים ויסודם, פרי חידושם והכרח חידושם; ובצורתה כהוויתה כפי שירדה מהר סיני היא בבואת־החברה החדשה והמחודשה. העבר הקדום והעתיד הרחוק הם כמים הפנים אל פנים.

הכוח שהיה לדבריו בעל־פה ובכתב צפון במקור־מוצאם. הם לא יצאו מתוך ספירות־ההפשטה, לא עלו מתוך מדרש נעלם, מתוכם עולים ובוקעים קולות־המערכה; בהם נשמעים הדי־העלילה. הם מוגברים באור השכל; בהם רוטטים המית־לב וכליון־נפש. אומרם היה עז־בטחון בפולמוס ונעים־הליכות כאחד. תקיף בדעתו ורך עם יריביו. בטוח באמיתו בלי ביטול הזולת. תוכחתו שנונה בלי עוקצים; הגיונו חותך, בלי הכאב, ניתוחו חד בלי פגוע, דבריו לוהטים בלי לכוות. נרגש ברוחו, בלי התפרצות, בלי רוגז ויציאה מן הכלים. סערת־רוחו כבושה בגדרים, אשו עצורה פנימה. אמנוּת הכיבוש לא היתה לו מצוות טכסיסנות מלומדה; היא היתה טבועה בכל הויתו. קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים. יריבים ומתנגדים הקשיבו רב קשב לדבריו. בזירת־ההתגוששות היה משרה את השלוה והדממה. לא מקל־חובלים ולא מקל־נועם. פירוק הזין המקובל עליו היה אזמל־הניתוח וחום הלב. תוכן דבריו עמוק־דעת, בלי עומס למדנות והתהדרות ב"מראה־מקומות", סגנון דבריו עמוק־תרבות, חצוב מצור־המחצבת. לא עשה בלהטים; לא החריד ברעמים, לא סינוור בברקים, לא בחש בסממני פתיונים למען משוך לבבות ולצוד שומעים. לא פלפל, לא מיתק, לא מימם, לא ה"תעמם" עם המונים, לא “התנער” עם צעירים, לא שיחק עם הרוחות; לא הפשיט צורות ולא הלביש צורות, ולא סיגל תוכים לפי צורך. לא פרק ממשא התוך כדי להניח דעת “קלי־המרוץ”, לא הנמיך את רמת־הסגנון כדי להעלותו בשער השוק, ולעשותו שוה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, לישותו, לרוחו, לאופן הגותו ולדרך בטויו. בצורתו וכהויתו בינו לבין עצמו ובמסיבות־רעים, כן הופיע בציבור: בסוגיות־עיון, בשאלות־יום, בשיחות־חולין. פשוט בלבושו ללא עיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש על דרך הפשט ועל דרך ההשאלה; אריג־בחיר ארוּג מחוטי התוך, מגוון בצבע שחור ולבן בלבד, בלי משחק צבעים; נגינה פנימית, קול מתהלך בלבב פנימה, נימי־נפש כפי שהן רוטטות ביחידות, בלחש, במסתרים. לא פרט על מיתרי לב שומעיו לפי תוי דמגוגיה, כוחו היה באהבת־אדם בזקניו, בנעריו ובטפו; באהבתו לתנועה, בחרדתו לגורלה, באמונתו בכוחה ובגבורתה, בהתרקמותו בה בכל נימי־נפשו. הוא היה ניב להגות אנשי־התנועה, גם כשתוכו היה עמוק וצורתו מורכבה. הוא לא “ירד” להמונים, הוא לא “העלה” המונים. הוא מדדם על פי אותה אמת־המדה ששמשה לו גופו, ולכן ניבו היה מוּרגש ונתפס גם לאלה שלא היה מובן, לכאורה, במלואו; ולכן טעמו בבחירת מזון רוחני נתקבל עליהם אם כי לא רנן בחוצות ולא התהלך בשווקים. תמיד נראה לעצמו ברוחו ובנטיותיו כאחד מן השורה. וגם כשהשמיע את דבריו מעל הדוכן ראה את עצמו בתוך השורה.

“ירח־עיון” ו"עם עובד" מקובלים כ"תאמי־הזקנים" ביצירות ברל. גירסא זו אינה מדויקת במלואה, ומשתי בחינות. ברל נעקר מאתנו במלוא כוח יצירתו, ורוחו עוד היתה דרוכה ונטויה. על יחידי־סגולה אין זקנה קופצת לפי תעודת־הלידה. וביצירות אדם לפעמים המאוחר בהופעה מוקדם בלידה, עכ"פ רעיון היצירה. עוד בבן־שמן נשא ברל את הרעיון על חידוש־הישן, השבת־אבדה מהישן. מעולם לא ראה שמות קדומים מרוקנים כליל מתוכם בלי שום שריד; הוא ביקש להשתזר בהם ולמלאם תוך חדש, – המשך גידוּל, הוא ויתר על השם “ירחי־הכלה”, כדי לא לתת פתחון־פה למושבי־ליצים המוציאים דברים מידי פשוטם ומורידים את המרומם. השם “עיון” נראה לו כהולם את היעוד. הוא קבלו כמושג מעמיק על משקל עיון־תפילה, ולא תפילה חטופה, לימוד מעמיק, ולא לימוד חטוּף, לא מידת הזמן היא הקובעת כי אם הכוונה. בעלי־המוסר מיסוד רבי ישראל סלנטר היו מתיחדים לשעה קלה בין־השמשות עם קונם ועם עצמם לחשבון־הנפש. “חובת־הלבבות” ו"מסלות־ישרים" היו ספרי־העיון. ירח־עיון היה מיועד לחובת־הלבבות ולחובת־השכל, לחשבון־הנפש ולחשבון־הדעת, לחשבון עולמנו בתוך חשבונו של עולם כלו. כעין מאזן משקי: חובה וזכות, מלא וחסר, – בדק־הבית!

כבכל פעלי ברל כן גם “ירח־העיון” ו"עם עובד" לא היו אפיזודה בודדת. הם היו פרק משוזר ומרוקם במסכת שלמה, וזו ביריעה רחבה, – יריעת התנועה כולה, על תעלומות מקורותיה ועל מסתרי מנועיה. והם יורדים ועולים כרוכים בהשלימם אחד את השני; המגמה המונחה בשניהם לא היתה ילקוט־דעות ושיטה מקובצת; בשניהם אין שמץ מהשגרא הנהוגה בחוק־לימודים מקובל בבתי־ספר ובתכניות ספריות שונות. ולא נעשו כמתכונתה בחוק־לימודים ובתכנית ספריה הנתונים במסגרת מקצועית; בחירת הנושאים אינה כרוכה במאמצים יתרים ואין מוקדם ומאוחר כמעט. כאן עצם המסגרת היה בגדר החיפוש, החיפוש בסתרי־תעלומות, ומלווה חבלי־חיפוש. רב הוא המבחר, וכתוצאה קשה מאד הבחירה וקשה קביעת המוקדם והמאוחר. גם הרכבת “העיונים” וגם הצירופים בבחירת “המעיינים” היו המשך מראשית וקו־כיוון לאחרית. זו היתה מלאכת־מחשבת נאצלה מאישיות אורגה, וטבועה בשאר־רוחו. גם רקמת מוזאיקה היא מלאכת־מחשבת, אך חטיבה בפני עצמה, ואין אחרית כרוכה בראשית. הרקמה שרוח ברל נחה עליה חוטיה ונימיה נעלמים בתוך יריעה רחבה, יריעת כל הויתנו כעם. הוא ביקש תמיד לקשור את חוטי הויתנו הנארגים והמתרקמים לחוטים קדומים, למצוא את הקישורים והאיגודים במקום שניתקו ונפסקו. גם הלבוש הקדום לא נראה לו כחיצוני; ע"פ טבע תכונתו אינו יכול להיות אחר מאשר טווּי וארוז מהתוך, ובחוטיו ונימיו משוזר ומשומר התוך בשרידיו הרגנרטיביים החותכים חיים ומעבירים כחות־חיים לחדש הנקשר אתו. הוא ביקש לצקת את היין החדש בתוך הקנקנים הישנים, באשר בתוכם משומר תמיד טעם הישן, שיתסס ויעלה את החדש. אפילו הקבלה נשתלבה אצלו במשנת ההתישבות. אכן המרצה על ההתישבות ב"ירח־העיון" הביא בחשבון את כחות־המסתורין ותיכן את רוחם; אך לא הרחיק לכת עד “הקבלה העיונית”; “הקבלה הממשית” בלבד נראתה לו כבת־לויה טבעית בהתישבות. אך הבין לכוונת ברל, להלך רוחו. המסתורין עוברים בכל הגות־רוחנו ובמעשי־ידינו. המסתורין טווים ואורגים בכל רקמות־חיינו, בכל תנועה שבנו; בדומית הגיגינו, ברחש הצומח המטוּפח במוחנו והמגודל בידינו. בשאון הממלא את עולם־הגלגלים שאנו מקימים; בפרי־אדמתנו ובתוצרי־תעשיתנו; כל הנגלה שבנו מלא נסתרות, ובכוח הנסתר הוא מופיע. כל הנראה לנו לרציונלי, הנהו אי־רציונלי ביסודו ובשרשו. כל הנחשב לנו כמעשי־בראשית שלנו אינו אלא טעות־ראיה ולקוי חושי־בוחן. אנו רק הדופים בכחות אנשי־בראשית, אנו המשך מחוטי־בראשית, שבחזקת היד ניתקו, ובחזקת יד נעלמה הם מתחברים ומעבירים מכחות־הבראשית לכל מערכת עורקינו ושרירינו להאדיר את מעללינו.

מדע־הרוח המעורה בשלטון־השכל, המשמש לרבים כ"הרכבת־תמך" לתנועה לא היה בגדר חיפושיו. הוא היה אוהב תורה לשמה, אבל לא מחפש תורה לשמה, היא היתה בשבילו קרדום לתנועה ולמנוף. המדע יקר־ערך ונעלה במסכת עצמו; כביר־כוח באפיקי־עצמו. בהרקמו במסכת שלנו אינו אלא שעטנז, בהשלבו במערכת־הבניה שלנו אינו אלא יוצא דופן. כל הריקומים והשילובים בכוח הפלפול למען הכשרים והיתרים פוגעים באחדות־הרעיון ופוגמים בשלימות־הצורה. המדע מגלה כוחות־בראשית נעלמים, אבל אינו יוצרם מאין. ותקומת עם מתגלית בכוח חושים טבעיים, חושים ולא שכל. ספרים הרדימו חושים כאלה בחובנו, וספרים הקיצום, וספרים אחרים עלולים להרדים שוב את המקיצים. זוהי מלחמת ספרים בספרים, – מעין חד גדיא! אתחלת הגאולה היא ביקיצת החושים מאליהם, – החושים הטבעיים המצווים חיים לעם ומכוננים את אשוריו, בלי חברת מקיצי־נרדמים, בלי שליטה לסמי־הרדמה ובלי צורך בסמי־יקיצה. סוף מעשה: ואתא הקב"ה דשחט למלאך־המות המכלה בקרבנו חושי עם טבעיים. האהבה היתה עזה כמות לפני מגילת שיר־השירים, וכוחה לא תש גם כשהוצאה מידי פשוטה והוקדשה לכנסת־ישראל וקונה. אהבת־ציון היתה קיימת לפני מדעי־החברה, הפילוסופיה, וחכמות־הנפש, וחיה וקיימת היא בדורנו בין ההמונים אשר את שמם לא שמעו וגם האיסורים וגם ההיתרים לא יגיעו עדיהם. אבל בלי ספר־הספרים, בלי תפילות אנשי כנסת הגדולה, בלי הקינות והסליחות, בלי קידוש־השם על הקנינים האלה לא היו קיימות “עליות” מדור לדור, לא הראשונה שבראשונה שעלו ארצה בלי הגדרות, לא הראשונה, לא השניה, לא השלישית ולא ה"העפלות". אין זאת כי הספרים האלה, בלי “הרכבות־תמך”, הם מוליכי הכחות האדירים אל מסתרי־נפשנו ממבוא נעלם, מבוע־העד לעמנו. בהכרת המבוע הזה כוחנו, בהשגת המבוע הזה האדרת התנועה. את הכחות הנעלמים האלה חיפש וביקש לגנזם במערכת מחשבה אחת בסידרי מסכתיות שלמות. לא חפשם כחוקר בכלי־בוחן מדעיים. הוא חפשם כאמן, לא מתאר; לא צייר ולא פסל, אך מעצב פני דור בא. הוא חיפש בשליחותיו השונות: כאיש התנועה, כעורך כסופר, כמחנך. הוא חיפשם בחושים שהם מתת־טבע לאמן, לחוקר ולממציא ונבדלים רק בתכונה. הוא לא ביקש לא את המדע האוביקטיבי סתם, ומכל שכן לא את האפולוגיטי. מלאכה זו נעשית מעצמה.

ואף בבחירת ספרות יפה ומדעי החברה, שנראו לו כהרמוניים במזיגה ובתרכובת, “בקומפוזיציה” שאליה נשא את נפשו, נמנע מהיות כפוּת למסגרת הצרה, הנתונה בחרצובות תורות חתוּמות, בחינת לא להוסיף ולא לגרוע. הוא ביקש תורות חיים הגדלים וגם חולפים אתם. הוא ביקש את המועיל להכשרה נפשית, שבלעדיה מגיעה החלוציות לתשישות ולאזלת־יד; לא את הכשרת הלבבות בנוסח פרישמן או אחד־העם, לא עלית נשמות ערטילאיות, אבל לחלוצי העם המחוברים לקרקע דרוש מנוע־בראשית ההודף לפעלים, שבלעדיו כל החכמות מרננות בחוצותינו לריק ולהבל. הוא ביקש את הנשמה היתרה בהרכבה מיסודות הנעלה באוצרות נסתרים, שבלעדיה כל ההכשרות הטכניות המובנות מאליהן כצורך הכרחי, לא תבאנה לידי פעולה ומכל שכן למלא תיקונן. וביקש את שבט־הקסם בגנזי־העבר ואת דקי־החוש שבדור בא, אשר שבט זה יהיה רוטט מעצמו בידיהם בדרוך כף רגלם על אדמה הגונזת במעמקי שכבותיה מעינות־חיים חתומים, ולהעמיד בתי־כוח נוספים.

החיפוש גופו אינו תכלית בפני עצמו בכל הספירות. אך במלאכת־מחשבת ובחקירה מדעית קובע הוא ערך בפני עצמו. באמנות מסירים חבלי־יצירה קצת מהצעיף העוטף נשמת־אדם; הוא נראה בלבטיו, בחוסר־המרגוע, בכיסופיו שאינם מתמלאים. אין אמנות נערכת לפי ההישגים הממשיים בלבד; הכוונה היא כאילו בעצמה מעשה רב, על כל פנים היא מצטרפת למעשה. דרכי החיפוש תורה היא ואמנוּת כאחת. וכל אמן ודרכיו, כל חוקר ודרכיו. וחוטי מסכת שניתקו אין הם ניתנים להמשך. החוקים והשיטות במדע ברורים ומדויקים, והתלמיד יכול עוד להתמצא בעקבות הרב. במלאכת־מחשבת אין הכללים עושים את האמן. ועל פיהם אין האמן מלידה חי, הוא מגיע אליה בכוח עצמו, ומשיגה בחושיו, והם אינם נמסרים מרב לתלמיד, ההמשך עלול להעלות מסכתות נעלות מאד בתוך, יפות בצורה אך הן תהיינה אחרות מאלה שנראו באספקלרית מתווה הקוים הראשונים בתכנית־המחשבת…

התנועה עקרה רבים ושלמים מתוך סביבתם הטבעית, והעמידה אותם על משמר־החובה. הם הדבירו את נטיותיהם הטבעיות בבחירת שדה־עבודתם, והגיעו להישגים מתוך שבירת־רצון, ארוכה וממושכה כמידת חייהם. הגדול שבחבורה לפי הישגיו היה אליעזר בן יהודה, הוא עמד במסה היותר קשה והנחיל אחריו את היבול היותר כבד, דלדל את כוחו והעשיר את כולנו. הוא לא היה בלשן מלידה. הוא היה בן ספירה אחרת, בן אקלים אחר. נפשו להטה באש־תמיד, רוחו סערה ולא ידעה חרצובות. בלשן־מלידה היה יוצר אולי מלון יותר מוּשלם. אך הוא לא בא. ואילו בא היה הנימוק המניע אחר, לא זה שסערת־התקופה העלתה אותו; ואז היצירה היתה אחרת, לא זו שנבראה על אבני תקומתנו כעם מחפש את דיבורו החי, כעם מבקש להשיב לעצמו את אבדת זכרונו עקב אבדת לשונו.

בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה לירח־העיון, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל־האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדוה קרנה מעיניו המחייכות. “בעצם נולדתי להיות ראש־ישיבה” הפליט, “אלא זרם התנועה גרף אותי”. הוה אומר: הצו, החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה טבע היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו. התנועה החזיקה אותו בחרצובותיה; השכל והלב יחדיו הדפוה לזרועותיה. כי אך לשוא יזרע נושא משך־הזרע אם הרוח יפזר את גרעיניו. אך לריק ולהבל יקצר, אם הסערה תשא את אלומותיו. ובלי אחדות־העבודה, בלי יחוד־התנועה, הלא נעמול לריק, ניצור להבל. לא נקצור ברינה, לא נקצור את אשר זרענו בדמעה על תלמי־הלבבות של דור בא. סופות־הזמן ישאו את האלומות. וכך היה חשבון־הנפש, וכך היה חשבון השכל.

השיר “בשביל המשיח” לפרישמן אינו זכוּר לרבים. לילדים הוא אגדה; לגדולים – מוסר השכל; ליודעי בינה לעתים – ראיית הנולד; להוגי־דעות – חזוּת קשה; בבואת־אימים לכולנו, – בבואת עצמנו. אכן המשורר ייטיב ראות וירחיק ראות מחכם וחוקר. אכן החזות גופה שנראתה לא למשורר־תחיה כי־אם למשורר העומד כאילו מעבר לתחומי התנועה מאירה עינים ומאלפת־דעת. למי יגיעו ראשי העיינות הקדומים אם לא למשורר. ומה שלא יעשה שלטון־השכל יעשו סתרי־התעלומות. וככה יתאר לנו המשורר את חבר האמנים העושים בשביל המשיח: את החרש היושב על הירדן, ומניח פרסת־ברזל בשביל סוסו של המשיח; את היושב בבית־האורג, העושה ומניח איפוד־משי בשביל המשיח; את היושב בבית הרקמה מול השקמה, מכין ומניח דגל יקר בשביל המשיח. כולם כילו את המלאכה. רק במעשה הכרובים המכינים את הנשמה בשביל המשיח אין סימן־ברכה. הם המפגרים. אין די חמרים מהנשגב והנעלה, מהזיו והאורה אין גם אנחה צרופה וטהורה. ומלאכים נושאים קול נהי ושיח. ועד היום לא שלמה עוד נשמת המשיח. הכל יכול להיות מוכן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגוּת־רוחו והמית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל…

כל אחד מהדגולים שבעליה השניה מיזג בתכונתו יסודות־הפכים. הם היו כאחד מכוּנפי־דמיונות ומעוּגני־ממשוּת. האדמה היתה בעיניהם הראשית והאחרית בדרך־השיבה למקור־הקדוּמים. היא, היא שהציצה את פרחי־חלומותיהם; והם שהרווּה, הגבירו את חילה ועשו את פירותיה. העלאת עצמיותם למלוא־גילויה היתה תכלית־חייהם; והדרך להשגתה עברה, ללא הפוּגה בשבירת־רצון אחת.

איש־הקצוות שבחבוּרת־הסגולה היה אליעזר יפה. כולו כאילו סתירות וניגוּדים: ביסודות־תכונתו, בארחות־חייו, בתפיסת־סביבתו. על פניו היתה נסוּכה שלות־רוך. חיוּך־טוב נהר בעיניו ורחף על שפתיו. יפה־עין ובהיר־עינים במשמעות כפולה. דורש טוב ועושהו. תמיד מיוּשב בדעתו. דיבורו בנחת, מתוּנות הליכותיו ומדוּדים צעדיו. ובקרבו, בלבב פנימה, כולו להט, זועף ומסוער; תקיף בדעתו עד קשיות־עורף, ועז בהחלטותיו ללא פשרות. ברו לא היה בבוּאת תוכו, והוא לא נשא מסכות על פניו, ולא הסווה את מעשיו. האמת בעירומה היתה חותם שניהם, וההרמוניה יקרת־סגולתם.

כתכונותיו ואפיו כן דעותיו ומידותיו לא היו מקשה אחת. רבות היו הסתירות ביניהן למראה־עין מלבד; כוח נעלם פנימי ניצח עליהן ויישבן. רוחות־ניגודים עולות כאילו מספירות־ניגודים הנחוהו והדריכוהו. מוסר־הנביאים והלך־רוח מיכני עיצבו את תפיסת־עולמו במחשבה, וכוננו את אשוריו בפעליו. רוח החבורה פעמה בו והכתה בו גלי־מרץ חזקים; והם הניעוהו לארגן כוחות מפורדים לגוף איתן אחד. עצמיוּת היחיד וחרותו השלמה בתוך החברה המתוקנת היו לו ציווי “שמור וזכור”! בחבורה ראה חכמת־חיים, גזרת־חיים. ביחוד־היחיד כתר האדם, קדושתו ותפארתו.

התנ"ך היה ספר־חייו בכל מכל כל: בתוכו, בהוויתו, בצורתו. שלשתם נראו לו כמושג כולל אחד; כמשברי־ים, כשיהמו ויחמרו וצורת גליהם היא במעמקי תוכם; כברקים הבוקעים חשרת עבים תוך רעמים אדירים, והמראות והקולות הם ביטוי עצם תוכם; כלבה מתפרצת המגלפת אותות צורותיה תוך עוויות זעזועיה. אין שמץ מן החוץ דבק בכל המחזה; לא חיפוי צבעים ולא צירופי גונים ולא לוית מנגינות. הכל בריאה הרמונית אחת, אפילו כשהיא מתגלית במוראי זועותיה, ובאדירוּת חרדתה. רוחו היתה שפוכה עליו והדריכה אותו בכל ארחותיו. בנימוסיו והליכותיו, בקודש ובחול, בספירות־ההגות ובמערכות־העשיה, בעבודת־הכלל ובמלאכות־השיגרה היום־יומית שברשויות־היחיד. באשו נדלק, באורו ראה, בריתמוס דיברותיו הלם לבו; מנגינותיו המו באזניו; בקצב פסוקיו צעד באשר הלך, ומוסרו היה לו לקו ולפלס בכל פעליו. הקו הישר נמתח במידות־חייו, כאשר התלמים הישרים נמתחו כמיתרים במעניות נירו בלכתו אחרי המחרשה. באותה יראת־הרוממות ודחילו ורחימו שמשך עליו בעבודת־הבורא מצנורות השפע העליונים, כן התקין בעבודת־האדמה את צנורות־הניקוז תוך יבוש ביצותיה. בקצב אחד פסק את פסוקיו, קצב התנ"ך ולהט נשמתו, על כל רחשי־לבו, יגיעות־מוחו ועמל־כפיו. אשו התלקחה בדממה בהתרוממו לספירת “ביעף”, כאשר בערה על במת־היחיד בבואו להסיר הלוט מעל אלילי־שוא. וחזון ישעיהו בקע במגילות־פרסומת עפות על תוצרת־הארץ כבתוכחות־מוסרו על מסלפי הקו הישר. אף בחוּלי־היום ומלאכת־השיגרה לא יצא מגיא־החזיון.

רבים היו תחומי עבודתו ושונים היו נושאיה: ואחד היה הלך־נפשו, באשר פנה, ואחת כמעט צורת־הביטוי. רוח אחת עוברת ב"פעמי־הכליון", הדי עבר נשכח, ובפעמי־הגאולה הנשמעים בכל המתהווה יום יום ושעה שעה נוכח עינינו ומבשרי־הבאות. קצב אחד בעמידתו הבודדת כמוכיח בשער מעל דוכני עצרות ובימות־ספרות; וכרב־פעלים ומארגן, מעורב עם חברים לבנין, את מושב־העובדים הראשון ואת “תנובה” וסניפיה. נימוק־מניע אחד טבוע בנקודת־מוצא ראשונה אחת. השראת הרוח ממעל גם על המחיה והכלכלה. כהיכל־רוח כן גם מפעלי־כלכלה צריכים לעמוד איתן על יסודות נאמנים – נאמנים במשמעות כפולה: במידות־הקיום ובמידות־המוסר. פרקי השיווק עטופים בפרקי מוסר על דרכי הפצת התוצרת: פרי מגדיה, טוב־שקוייה ונופת־צופה, באיכות־התוך, במראה הקנקן בהדר הפרי ובחן־העטיפה. כרוכים יורדים במוסר־ההשכל רוח נבואה קדומה והישגי הטכנולוגיה האחרונים.

חייו גופם היוו רשות אחת ללא חציצות בין תחומי־הרוח ותחומי־הגשמיות. חוקה אחת היתה נגד עיניו בהגותו תחת “יד החזקה” בהלכות דעות והלכות תשובה, בהתהלכו מעדנים במסילות־ישרים ובחובת־הלבבות וספרי־מידות, ובהימצאו בין כתלי־תנובה על סניפיה ליד פנקסי־חשבון ומאזנים, במשא־ומתן ובמקח־וממכר. לא הכיר איפה ואיפה אבן ואבן בחומר, כאשר לא ידעהו ברוח. והיה מחנך קודש תמיד באשר תפנה ובאשר תשכון. נקודת־מוצא יחידה היתה נגד עינו: דרך העליה; ממנה יצאנו, ממנה מסתעפות כל נתיבות־חיינו ללא הבדל, ורק בה עלינו ללכת; ורק בה תקוותינו, כי עלה נעלה וגם נצליח לא רק ברוח כי אם גם בבנין חיי־החולין. זוהי החברה הנכספת שבבנינה אנו עסוקים אך לא החדשה כי אם המחודשת, קימוּם הקדומה שממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. וכל הבא להוסיף אינו אלא גורע. לא ידע ביטול היש כלפי אחרונים, מעשיהם, חידושיהם והישגיהם הכבירים במעשה־מרכבה ובעולמות־הגלגלים שבהם היה תלמידם הותיק ובן־בית כאחד; מעשיהם היו לו עמודי־תווך ומסד לבנין החברה הנכספת והקדומה. אבל כלכל לא יכול את מבשרי־הגאולה החדשים על סמליהם ודגליהם המיוחדים. הוא ראם כמרבי־להג, טוחני קמח טחון ומכתשי מים. במושב המשוכלל על אירגוניו המסועפים מצא את פדוּת היחיד וגאולת החברה, – החברה אשר נתנו לה כוח־הקיום וכוח־הגידול, אשר בה עולים בקנה־אחד יחוד־היחיד בשלמותו והשיחרור הגמור מניצול הזולת; בתחומיה, – הצורה הקדומה והחדשה מתאימות ושכולה אין בהן; האדמה לעובדה, חירות עובדה, והשימוש המלא בכל הישגי המדע וכיבוש הטכניקה באים על מלוּאם. ומה כאן להעמיק חקור ולהוסיף. רחבה המסגרת גם לגידול, גם לרוחב גם לעומק, ולעליה לכל הנכנס בחופש־הבחירה לתוכה. האם ינוע אדם לחפש נקודות־קידוח למים בעמדו ליד ראש־עין זך על רסיסיו, הניתזים ממנו למרחקים ונקווים בשלוליות־מים? האם יתלה אדם מעל ראשו אבוקות, השואבות את אורותיהן מקרני־שמש קדומות גנוזות במצברי־דלק, בעוד השמש גופה בעצם זהרה תלויה מעל ראשו?…

לו היתה עבודת האדמה חובת־המוח וחובת־הלב כאחת. אבל הוא קיים אותה מתוך עונג הרחבת־הדעת, וחדות־היצירה. הוא הגיע אליה עם תלמודו בידו. ותלמוד־תורה היה תמיד לו בבחינת “סלסלנו ותרוממנו”. בתחומיו הגיע להשגת טעמי־מצוות במשמעותם הכפולה, והם העבירוהו גם למצוות־העבודה. השכלתו המקצועית הרחבה ותכונותיו הטבעיות עשו לו את דרכי העבודה נועם ונתיבותיה שלום. התורה והעבודה ירדו עליו תמיד כרוכות. הוא הגה בשעת העבודה, הוא עבד בשעת הגותו. עוד מימי תלמודו היה רגיל ליהנות מהתרת סוגיות חמורות, וליהנות כאחד מהשאלות והפתרונים יחדיו. הגילויים והחידושים תוך כדי עבודה העסיקו את המוח והאירו את העינים. החקלאות לא נראתה לו כמרוסקת חטיבות חטיבות, כי אם בריאה אחת שבה שלובים ורקומים אורגנית כל יסודותיה וחלקיה. הוא לא חזה בעיני רוחו את עובד־האדמה נבער מדעת ובעל־מלאכה לדבר אחד. הוא ראהו כשחור־דעת וכאמן התופס בשדה־ראיתו יריעה רחבת־אופק, בעתרת־צבעים, בשלל גוונים, בריבוי אורות וצללים. צבעיהם אינם צמודים מהחוץ, כי אם חיים, ניזונים ומבהיקים מעצם תוכם בתהליכי הפריחה והכמישה. אורותיהם קורנים מעצם הוויתם בלבלוב ובשלכת, בגידול ובכליון, בתנועה ובמנוחה. ובידי האדם נמסרה השליטה במלואה לעשותם, לכוונם ברוחו, לנצח עליהם, להביאם לידי תנועה ולהשיחם. אמן מגוון־ממדים בשטח ובחלל, בציור וברקמה, בגילוף ובפיסול. ועל כולם אדריכל הכולל כל מלאכות־המחשבת בתיאום־הצורה, ביכולת־הצירוף ובדעת־המיזוג; אבל אדריכל־החיים שיש בהם מכוח הגידול והריבוי, לא חיקויי־טבע שאינם מרוקמים בתוכו ואינם פועלים ברקמותיו וארג־יומו, לא מעטה־אורות שאוּל, ולא צללים מדומים; לא בליטות ושקערוריות בציורי אחיזת־עינים.

הוא כלכל לא יוכל לראות את החקלאות בתמונה קטועה, כאשר לא יוכל הצייר לראות תמונות־המידות שלו קרועות לקרעים או מעשה פסיפס; כאשר לא יוכל הפסל לראות את פסיליו מרוסקי־איברים; וכאשר לא יוכל האדריכל לראות את שלשלת תבניות בניתו וגזרתו מפוזרות ומפורדות, חלקים צבוּרים ללא אחדות־הרעיון וללא שלימות־הדמיון; אכן עובד האדמה בתפקידיו השונים בעמל־כפים ובדמיון־היוצר, בחקר תעלומותיה ובגילוייהן נעלה על כל האמנים בכללו כל מלאכות המחשבות יחד. יריעותיו משתרעות על פני מרחבי השטח וכתובות בצבעים חיים. פסליו מזדקרים בחלל האויר ודוחקים עבים – בכוחות עצמם. כל צירופי הבניה מעשה סופר, צייר, פסל, אדריכל, מהנדס, חוקר. מעלה את מראות־ההוד על פני רחבי־המישורים והרמות, חולות־פורחים, ישימון־מדבר ומתוך לבות סלעים. דור הולך ודור בא והמראות גדלים וחיים אתם, בצורתם בהוויתם או בגלגולי־חייהם ונשמותיהם. עובד־האדמה ממוזג בכוחות־הטבע ומנצח עליהם. כצייר בוחש בצבעים ומצרפם, כאורג אורג ורוקם, כאדריכל בונה, מצודתו פרושה לשמש בכבודה ובעצמה. קרניה נלכדות ונאחזות במכמרותיו לא כשעשוע חולף בלבד. הן נגנזות במצברי כוחות ואור. לרשותו כלי־חיים, בידיו חמרי־חיים. מתחת ידיו מראות־חיים. אמנם כדור־הארץ שעליו אנו חיים אף נהרגים בידי עצמנו אינו אלא כוכב כבוי, גרגיר בקוסמוס על רבוא רבבותיו שמשות וירחים. אבל יחיד ומיוּחד הוא בקרב אין־הסוף בעולמו האורגני. ועבודת־האדמה על כל הכרוך בה בת־יחידה היא באותו העולם האורגני. בתחומיה בלבד האדם שותף למעשי־בראשית. בתחומים אורגניים אחרים האדם אינו אלא חוקר, מונה, בודק, מקיים עובדות, ולא יוצר עובדות. אדירים המעללים שהאדם יצר. אבל בכל חכמתו, מראשית צעדיו עד פיצוץ האטום, לא הצליח לברוא אף יתוש אחד. מי איפוא אמן וידמה לעובד־האדמה, מי עושה במלאכת־מחשבת ודומה לו?

ככה תצטייר החקלאות בחזוּת גלויי־עינים, דקי־חושים ועזי־דמיון. לא כל אחד מחונן מהטבע בסגולות אלה. ולמחוננים בהן לא חלק הטבע במידה שווה, ולא העמידם על מדרגה אחת. אבל בכל אחד דבקה אחת מהסגולות. ובטיפול וטיפוח הן ניתנות להרכש. כל אחד אשר יש לו מאלה מגיע לחדות־היצירה שניתנה לאמן וחוקר־תעלומות. וזהו עונג ממעל אשר ניתן ליחידי־סגולה בלבד, עונג המרומם יחידים למדרגת יוצרים, ואחד מגדולי המניעים שיצרו ערכי־התרבות הגדולים. את הכוח הזה יש להגביר למען גילויי עצמיות היחיד, ולשם הגדלת נכסי־החומר והרוח של הרבים, והמניף גרזן על כוח זה, או מתישו ואפילו פוגמו, חוטא ליחיד ומקפח את הרבים. ולא רבים הם התענוגים הכשרים בעמק־העכור לקצר־הימים ושבע־הרוגז.

כל אחד מבני העליה הגה בהקמת “חברה חדשה” לפי דרכו. “איש התנ”ך" הגה במחודשה, בקימום הישנה כפי שראוה בעיני רוחם חוזי־יה וגדולי־הרוח הדבקים במידותיהם אחריהם. זו המבטיחה את חירותו־השלימה, גילוי עצמותו במילואה. זו המקדשת את האדם, חופש־הבחירה וחופש־התנועה בכל מעגלי־יצירתן, הרואה את יחוּדו ביחוד־היחיד. האדם לא נברא בשביל השבת, אלא השבת בשביל האדם. האדם נוצר לעמל, אבל לא בשביל החברה; אלא החברה בשבילו. חברה שיתופית, אבל מרצון חפשי. הביטוי החפשי בה ימצא רצון־היוצר החפשי את תיקונו היא הקואופרציה בלבד. הוא היה אחד מבוני “תנובה” העיקריים, ויתר המוסדות השיתופיים. המוסדות האלה מרחיבים את מעגלי־היצירה. אבל היה היה איש ריב ומדון ל"ניר". בו ראה מתנקש ביחוד היוצר; מיצר פעליו, ומקפח התענוג הגדול – חדוות־היצירה, ומביא למיעוט הדמות וטשטושה ומזמוז עצמוּתו.

הוא היה בטוח בנכונות תפיסתו ובאמיתות משפטו. הרואים אחרת נראו לו כלקויי־ראיה, כפגומי־עין התופסת רק חלקים מעצם שלם. הוא היה יכול להתמודד בכל רשויות־החקלאות עם בעלי המקצוע המתמחים לדבר אחד, – בכל הרשויות: מהכשרת הקרקע, תהליכי הגידול, דרכי השיווק, עד שולחן הנהנים. נירו היה זרוע תמיד תלמים ישרים, תבואתו הגיעה תמיד לשיעור־קומה. פרותיו היו תמיד יפות־מראה וטעונות ברכה. לוליו פרחו מלובן, עציו היו נטועים שדרות ישרות ועמוסי־פירות. ומאזנו היה תמיד מעוּיין. הוא ידע להסביר לאחרים את ידיעותיו, ידיעות עמל־כפים והוגה דעות כאחד. הוא כתב ספרים: ״גידול ירקות" ו״ספר הבהמות". השגיאות המעטות שהתגנבו בהם אינן ממעטות את דמותם. שגיאות, מי יבין. ותיקון טעויות סופרים לא ניתן לכל אחד. הפרדת החקלאות לרשויות לא היתה בעיניו מחויבת־המציאות וגידול טבעי כי אם מלאכת־כפיה מלמעלה, מטעמים חברתיים או פוליטיים.

ידיעת החקלאות על בוריה תוך כל רשויותיה לא נראתה לו בשמים או מעבר לים כי אם פשוט על פני האדמה, שווה לכל נפש, שוחרת דעת ואוהבת עבודה וחשה בטעם יצירה. אותה רצה להנחיל לרבים. הכפיה לשיתוף־הפלגה נראתה לו כעיקוּר חושים הניתנים לאדם מהטבע לחיות בהם, ליהנות מהם ולהגביר את היצירה. והעיקור בא רק מיראת־יצר־הרע העלול תמיד להדיח מקו־הישר ילוד אשה ולהשיאו לדבר עבירה, עבירת מין או ניצול הזולת. כהוגה־דעות היו מקובלות עליו שתי צורות ההתישבות כאחת: המושב והקבוצה. שכל אחת ואחת הולמת טיפוס עובדים מסוים. אבל לבש קנאה לדברי קיצונים שנטו לגרש מבית־היוצר את עצמאות־היחיד בטבע, בטשטוש ייחודו והפיכתו לקדרת־שותפים; במקרה זה המזוזות נושרות מעל משקופיו, והשכינה מסתלקת מכל מוצאיו ומבואיו. ומלאכת־המחשבת יורדת ממרומיה והופכת למלאכת־כפיה ועבודת־פרך. כי הוא ראה את שתי צורות ההתישבות, זו לעומת זו, כראות חולם את חזון רוחו, צרוף וזך, במלוא דמותו ובכלילת שלימותו; ראה את יצור דמיונו בהתפשטות גשמיותו, בלי צורות הממשות השונות שלבש במשך הזמן ובלי הליקויים והפגימות הטבועים ברוח ילוד־אשה ובסיגים המעורבים במעלליו, עם כל כוונותיו הרצויות ומחשבותיו הטהורות. “ריאליסטים”, שהגו את הגות שתי צורות ההתישבות מעצם ראשיתן, ראו בהן רק תריס בפני עבודה זולה וספסרות בקרקע. הם לא האמינו כי מבחינת מבנה המשק המודרני ניתנה האפשרות לקיים אוטרקיה בתוך משק־הסחר המשתלט בתקופתנו אנו. אף לא האמינו כי אחרי אשר נסתם חזון־הנבואה עלול הוא להתחדש, ומכל שכן להעמיד עם־נביאים. אבל, אלמלא הגדולות והנצורות שבחזון מניחי היסודות, אולי לא היה נשאר לנו אף האור המעט המאיר את נתיבותינו.

הוא בעצמו עמד בכל המסות האלה בנעוריו בעמדו על פרשת־דרכים. הוא בחר בדרך המוליכה ליחוד־היחיד והגדורה בגדרות ומסויגה בסייגים למען אושר הרבים, – דרך החיים הגלוייה, המלאה, הפתוחה והרחבה, ליחיד ולרבים יחדיו.

כל מאמריו המכונסים בכתביו הנבחרים נמנים על ספרות־העבודה: ספרות־ה"איכות" ולא ה"מהות", – “איך” מקימים את הבנין שנראה לנו בחזון דמיוננו; איך סוללים את הדרכים שהתוינו לנו בעיני־רוח. הם מטפלים במורדות־החיים, בפגעי־יום, בשגרות־שעה; הם מעמיקים חקור בסוגיות אפורות מתרוממות לא למעלה מעשרה טפחים מעל פני האדמה. השאלות והפתרונים הם כחלום יעוף וכצל עובר, ואינם נקבעים לדורות. לא כן פרקי־חייו האחרונים, פרקי־מוסר ומאמרות מידות שעליהם עוברת מנשימת־הנצח שבאדם. גם הם שואבים ויונקים מהחיים, מעצם תוכם, ואליהם הם מכוּונים. אבל נכתבו בעט־סופרים ובגובה, בדיוק־ביטוי, בתיאום־צורה, בריתמוס־בניה ובעומק־מחשבה ולהט־רגש. הם אינם מטבעות עוברות לסוחר, אף לא יתקבלו על דעת־רבים, וביחוד לא על אנשי־מעשה. לא יהיו שווים לכל־נפש ולא יעשום נר לרגלם. קשה להדליק אורות אלה בעמק־עכור. אבל הדברים ניתנים לעיוּן ולמחשבה לכל אחד ואחד. מחברם לא יצא מעולם הדמיון ולא ירד מתוך ספירות־החלומות. הוא היה מחובר לאדמה בכל שרשי הוויתו לעומק ולרוחב. הם נכתבו בידי איש־העט והאת. אומן בכל כלי עבודת האדמה ובן משק־ביתה ברוב רשויותיה. רב־פעלים בכל ארחות־חייו ומארגן חיי־חברה ביסוד נפשו.

חייו תמו בלי עתם. כוחות גופו דללו עוד בערוב ימיו, בשנות חייו האחרונות. שוּתקו פעלי כפיו, ופסקה עבודתו הציבורית. אבל לא לקה במאום אור־שכלו, ועֵרה היתה רוחו ודרוכה עוז. מחדר בדידותו ומעל ערש־דוי פקוחות היו עיניו על המתהווה והמתרקם בחוץ. מזמן לזמן עוד התלקחה אשו ויצא אל המערכה עד שפרש כולו משאון החיים והמונם ושב למקורו. הוא כאילו התפשט כולו מהגשמיות והתפרק מכובד החומר, ורוחו הזדככה. מפלטו ומשגבו היה שוב התנ"ך, בהויתו, תוכו, צורות ביטוייו. הוא נסה לפענח חידות, להגיה טעויות סופרים ולפרש סתומות. רבת יגע ועמל בשדה זה. לא היה מצויד בכלים הדרושים לתכלית חיפושיו, אף גישתו לא היתה כשל בעל־מקצוע לשם תורה לשמה. נפשו יצאה לטהרת־החיים ולקדושתם, לחיפוש מוצאים ממבוֹכי־החיים למרחבי האמת הצרופה. הם לא ניגלו לו בין מחפשי “החברה החדשה”. הוא ראם בקדוּמה, בדברי חוזי־יה ובמחזות־שדי שהעלו, וקבעום לדורות, והנחילום מאבות לבנים. בפסוקיהם הגלויים והסתומים קלוטים רעמי־קולותיהם, ובגעת בהם לב רועד ינסרו כאילו בחלל־האויר. בשיטין וביניהן עצורות וגנוזות שלהבותיהם, ובעבור רוח ובהתעטף עליהן נפש אנוש בוקעים ברקיהן. הם לא הכירו פנים במשפטיהם, לא הדרו פני שועים, אף לא נשאו פני דלים. הם רוממו את הנברא בצלם, קידשוהו ושמרו מכל משמר על חירותו. רוחות קדומים אפפוהו. בתוכן יחליפו כוח עייפי־הנדודים, ולבשו רוח־גבורה כשלי־הברך ויתמלאו בטחון לבאות אסירי־תקוה. ובתוכן דעכה נשמתו שבקשה את הצרוּף, הנאצל והטהור הניתנים רק לבחירי האנושות ויחידי הסגולה, והנעדרים בחיי קצר־הימים ושבע הרוגז, והנשגבים ממנו ע"פ עצם טבעו.

רחובות, חשון תש"ז

הגות קשה כינסה פזורי גלויות שונים, וליכדה אותם לחבורה אחת. “הפועל הצעיר” היה להם אכסניה להזדמן, ובמה להשמיע מעליה את דבריהם. הם היו מאוחדים בשאיפותיהם להשגת מטרה אחת, ושונים במזגם, הלכי־רוחם, תפיסותיהם ונתיבות־מחשבותיהם. ממקורות־תרבות שונים שאבו, נימוקים מניעים שונים הדריכום, בסגנוני חיים שונים חיו, ובסגנוני שפה שונים התנבאו. נגד עיניהם היתה אמת אחת, צרופה ומגובשה: יצירת עם עובד! אך הנתיבות המוליכות אליה היו בגדר חידה המחכה לפתרונים, ותעלומה הצריכה גילוי. אותם חיפשו, עליהם יגעו, בלי הרף העמידום על הפרק לדיון ולבירור. בשלות־רוח הקשיב אחד לרעהו תוך חילופי־הדעות וחיפושי־הדרכים. במרוצת הזמן נפתרה החידה ויצאו כאילו לדרך־המלך. נקבעו הלכות לדורות, עוצבו צורות־התישבות והותוו תחומי־חיים; בתוכם ובברם היו צפונים כוחות־גידול מיוחדים: עלולים אמנם לחולל שנויים, אבל לא לפגוע בעצם השורש. לא תתכן התישבות־מדות איתנה בלי אדמת הלאום ועבודה עצמית. אך עיקרים אלה מלוּוים גורמים סמוּים מן העין, – גורמי בית וגורמי חוץ שונים: חברותיים, מדיניים וכלכליים. והם הם ששימשו בעבר, משמשים בהווה והעלולים לשמש בעתיד סלע־מחלוקת; ועפ"י טבע הויתם מחייבים עמידה רצופה במערכה; ומלחמת הדעות נטושה, ואף לפלגות במחנה אחד גדולים חקרי־לב.

לא כל אנשי־החבורה בתקופת העליה השניה עשו את הכתיבה אומנתם. מהם היו רק קובעים עתים לכתיבה בהיותם שקועים ברשויות אחרות. ואפילו הסופרים שנזדמנו באכסניה אחת היו מפולגים בספירות־יצירה שונות. רק לעת מצוא התיצבו במערכה. רובם אינם אתנו. והשרידים המעטים נבלעו בעבודות־בנין שונות. אך אחד מהם עשה את העמידה במערכה מלאכתו האחת והיחידה. היא היתה לו עבודת־קודש ומלאכת־מחשבת כאחת. עמידתו היתה קבועה, רצופה, מתמידה ומלאת־השראה. על משמרת אחת עמד, מעל מצפה אחד צפה, מתוך אספקלריה אחת ראה את המתרקם ואת הבאות, והוכיח בשער ללא מורך וללא רתת. והאחד היה יצחק לופבן.

כחבריו הוותיקים דבק ב"אמת האחת הצרופה", וראה בה מוּשכל־ראשון ובנין־אב לדורות. היא לא שמשה יחידים, מעמד או כתה. בה היה גלום היעוד הכולל לתקומת העם כולו ולהליכתו מחיל אל חיל. לא היה בין הראשונים קובעי ההלכות שלכל אחד מהם היתה גם שיטת גישה מיוחדת להערכתן; ולא בין המפלסים נתיבות אליהן להטלת מרותן על הרבים. אך דוקא משום־כך מיזג בתפיסתו את הדעות השונות, הנראות לכאורה כמתרוצצות ומנוגדות, לשיטה מקובצת. הוא ראה את כל המסתעף ממנה חובת־יסוד באריג־היום ובקטנות־השעה ובקלות־הפעלים. בחוש דק היה מגלת כל נקודת־מדוּחים בין נקודות־המוצא השונות ופרצות הגדרות מסביב למטרה הסופית. היא לא תראה אור־עולם בלתי במעגלי־צדק. האמת נראית לו במלואה ללא פגם. אחת במטרה שהציבה ואחת בנתיבות המוליכות להגשמתה. ולכן הקפיד על הטוהר בשתיהן. כמוה צריך להיות ישר כל קו הנמתח אליה. בעקלתונים לא הכיר ובפשרות לא הודה. אחת היתה לו נקודת־המוצא ונקודת־השאיפה מיום עמדו על דעתו עד אחרון יומו. והימים לא היו ספורים. ארבעים שנה היה איש ריב ומדון, ולעתים גם לחבריו.

הוא היה פיטן לפי תכונתו ומוכיח בשער לפי אומנתו. הציונות הוציאה רבים מתחומי סביבתם הטבעית, והעמידה אותם בכוח שבירת־הרצון על משמרות שהזמן גרמן. נעים־הליכות ושלו־רוח בשיחות, נראה כאחד השאננים בברו; אבל כלו היה לוהט וסוער בתוכו. נקי־דעת ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נגרר אחרי להטי אוּרי־הפרסומת. בלבו יקדה האמת, עצורה וכבושה, המתלקחת ומתפרצת כשהיא נעשית פלסתר. והאמת בלבד היא שהיתה לו הכוח ההודף בכתיבתו. והיא שעמדה לו לעבור בסערה רצופה דרך־חיים קשה ויגעה כהולך לתומו בנתיב מצניעי־לכת וענוי־הרוח. ובמתחה הגבוה ניתק פתיל חייו בלי עתו.

במלחמת דעותיו היו לו כלים מיוחדים משלו. סגנונו לא היה כפות לשום נוסח מקובל, ולא היה כבול בכללים מתהלכים. הוא היה בבואת מזגו הלוהט והעצור כאחד, אהבת האמת לשמה, והחרדה הגדולה למתהוה ולבאות. בכל פסוקיו שחקו צבעים וגוונים, שלובים הגות, הגיון, הומור ולעג שנון. סגנונו לא היה ציורי, כי־אם מגולף. לא היה מישור וחלק; מעלות ומורדות היו בו כמכה גלים. בו רטט ריתמוס כבשירה, אם כי כתב פרוזה; ופרוזאיים מאד היו נושאי מאמריו ומסותיו, – החולין שבחיים. כיסופי הגאולה והפדות הרעידו תמיד את מיתרי לבו. ובדבריו שנשא לכאורה על פגעי־השעה וצרכי־הרגע דבק תמיד מהנצח שהעלם, – נצח לפי מושגי אנוש. הקצב והריתמוס עוצבו בעקבות הסערה שבה היו צרורים חיי דור עולה, סולל ובונה. בכל העליות לא ידענו מרגוע. ככה יסגננו תמונות וציורים רוחות העוברות על פני קמה, סערות המעלות נחשולים. לא תמיד תמונות על־פני השטח, כי אם מראות מגולפים בחלל. סגנונים מעין אלה אינם ניתנים ללימוד ולחקוי. רק אנשי־הלבב והוגי־דעות יגיעו אליהם במעט או בהרבה, כל אחד כאשר יחננו הטבע.

הפובליציסטיקה הצרופה נאצלה מרוח הנבואה. קולטת ניצוצותיה וקורנת מאורה וחומה; בעצם היא המשכה, ופושטת ולובשת צורות עם תמורות הזמנים וחילופי הדורות. אין בכוחה להתרומם להנשגב שבנבואה ובנצח, לפי מושגי אנוש, הטבוע בה; לה חסרה האמונה כי היא מדברת מפי הגבורה הצופה מראשית אחרית ואין שגיאה לפניה. ולכן חסר גם הבטחון המוחלט בדבר הפובליציסט. האמונה והבטחון הם המעבירים את “האש העצורה בעצמות” הנביא לעצם חזונו ולסגנונו, ומלהיבה את הלבבות מדור לדור. גם הנבואה מחולקה לקטגוריות: נבואת־אמת ונבואת־שקר; האחת היא מתת אלהים, והשניה אומנות מלומדת. וקיימות מדרגות ברוממות החזון ובשגיבות הבטוי בין נביאי האמת. אך על כל אחד מהם נאמר: מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, נקי־כפים ובר־לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה. וגלויים ובולטים סימני־ההיכר. היכולת להיות בודד ועזוב, ולבוז לכל מתת ילוד אשה בצורות שוחד שונות. ואלה הן גם מדות פובליציסט ראוי לשמו. ובדור “כובש המדע והטכניקה” גבר חילים יצר־הרע הקדום, ירבו יצרים חדשים, ורבו ושגבו סרסוריהם המסיתים והמדיחים. הם נישאים על גלי אתר וכובשים פינות־קבע בכל בית ומתהלכים בחוצות. יצרי השלטון, השררה, הרדיפה אחרי כבוד עשו להם כנפים רחבות־ממדים עם מכשירי הפרסומת החדשים. והעמידה במסה היא מדרגה עליונה.

כל פובליציסט ראוי לשמו יודע פרק בפילוסופיה ובהיסטוריה. אבל אינו מחויב להיות חוקר ויוצר שיטות. הוא רק מעצב פילוסופית חיים עלי־אדמות. ההיסטוריון חוקר ומסביר את קורות העבר. הפובליציסט, כאחד מרבי־הפעלים, עושה היסטוריה. בכתביו נשמעים פעמי דורו, ריתמוס הקורות, דופק הזמן ונשמת רוחו. ספרות פובליציסטית משולה לתקליט שרישומי הדור נחרתו עליו; המראות נגולים על ברקיהם ורעמיהם, – ברקים ורעמים של קצר־הימים ושבע־הרוגז; גלים קצרים כחיי־אנוש, אבל מצטרפים ומתלכדים בין דור הולך ודור בא. בהיסטוריה מסופר על מעללי אדם בכל דור, מאבקיו בינו לבין עצמו ובינו לבין הטבע, מלחמותיו הגדולות והתרוצצויותיו הקטנות. בכתבים פובליציסטיים כאלו רואים את מראות הדור ושומעים את הקולות.

אף פובליציסט מידות, מורה ומחנך בדורו, אינו משאיר מ"הנצח" בספריו. הוא סופר לדור או לשנים. אבל גם בשיטות מדע ה"נצח" אינו אלא יחוסי. אין אמת עד בכל אחת מהן. אמת היום הוא פרי אמת מתמול שעברה וחלפה. ואמת המחר תעלה ממקורות אמת היום העלולה להתערער בתוקף גילויים חדשים דרך הסרת צעיפים מתעלומות היום. אפילו ליעודים נצחיים, לכאורה, כשויון, אחוה, חירות אורבות סכנות.

כתבים פובליציסטיים לא נועדו לקריאת־שעשועים. הם דומים בבחינה מסוימת לספרי מדע. הם מיועדים לחוגים מסוימים: אוהבי עיון ולימוד, מחפשי החוטים שנטוו ונארגו במסכת דור הולך ונמתחים למסכת דור בא בהתרקמותה. כתבים נבחרים כאלה ימצאו בין המאמרים והמסות הרבים שלופבן כתב בתקופת ארבעים שנה; תחילתה וחתימתה – חילופי־משמרות. בו נשתמרו כל הסגולות והכחות הנפשיים הדרושים לרוקמי המסכת החדשה ולצופים שיעמדו במערכת הבאות. עוז־רוח וצלילות־דעת, לב לוהט וכואב כאב הזולת, טוהר־מדות ואמנות־הבטוי. בלי עתו נאסף מאתנו. ניתקו הנימין, אך יוסיפו לרטוט בכתביו שיראו אור וישתזרו במסכת דור בא.

¹ עברו שלושים ימי האבל; שרויים ביגוננו הרב, התאספנו להעלות את הדמויות היקרות שנקרעו בעודן באיבן ממסכת־חיינו. וכדי להבליטן, אקדים לשרטט ביתר הדגשה את הרקע שעליו צמחו וגדלו.

כל תקופת שנה וגידוליה המבשרים ביחוד פריחתן את בואה. למראה הרקפות בידי ילדי הכפר בדרך ירושלימה, תתייצב נגד עינינו עונת ההרים גם מבלי עיון בלוח. התאושש ההר אחרי מכות־השמש התכופות והתעורר מעלפונו. פרחים האלה אינם אלא סימנים חיצוניים ליקיצת כוחות פנימיים. הם אינם מייצגים את הנגלות בלבד; הם מרימים מקצת מצעיף הנסתרות; הם אינם מכריזים על הקיים בלבד, – הם מבשרים את הבאות. במעמקים, תחת מעטה־סלעים התחוללו שנויים. שיר השירים: הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, – התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח, – קומי לכי, רעיתי יפתי, ולכי לך!…

כתקופות־שנה כן חיי־עם וגידוליהם המציינים והמבשרים תקופות. שלוש עליות־חולין, – שלוש תקופות בחלום שיבת־ציון. כל אחת מהן מהוה טבעת מיוחדת בגזע עתיק מעורה בצור־מחצבת קדום. ברקמה אחת שזורות הן, ואחת אינה אלא המשכה של השניה. אך כל אחת הצמיחה גידולים מיוחדי־פריחה ומיוחדי־פרי, והם האירו את המתהוה, אף בשרו את הבא.

גידולי תקופת בילו הם גידולי המהות: עמידה יתרה על מהות היהדות, מהות האנושות, מהות הציונות. שיר המעלות: בשוב ד' את שיבת־ציון היינו כחולמים. הם חלמו על פני האדמה שבאו לחוננה ולהדבק במידותיה. דרכי החזון שהביאם עד הלום היו לוטות בערפלים, ודוקא דרכי ההגשמה היו נהירות להם בתכלית הפשטות. “הזורעים בדמעה, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע” – לא היה בעיניהם אלא פסוק גרידא; “ברינה יקצורו, ברינה נושא אלומותיו” – ודאות שבמציאות. חבלי־הלידה נתגלו להם רק אחרי הלידה הקשה; ואחרי אשר ישבו תחת הגפן והתאנה המובטחות, נוכחו כי רחוקה המנוחה והנחלה, וארוכה דרך הפגעים.

בני העליה השניה נישאו בחזון כפול: גאולת האדם והיהודי! בהיר ונהיר היה להם החזון, אך מעורפלות נראו להם דרכי ההגשמה. ה"מה" לא הטרידם: כל הגותם נשתקעה ב"איך": איך הופכים את החזון המרומם למציאות פורה, איך ליצור את עובד האדמה, את הסולל והבונה. בחיפושיהם ערטלו את החזון מצעיפיו הרבים והשונים, אף הבהירו אותו וקבעו לדורות צורות־הגשמה וצורות־חיינו. אדמת לאום, עבודה עצמית, משק מעורב כמשק הלאום וכמשק היחיד, – הן מצוות העליה השניה. והמדרש והמעשה ירדו אצלם כרוכים; דפוסי־המעשה הותקנו בשיקול־דעת מיוחד להיות הולמות את הלכות החיים החדשים בהתרקמותם.

תקופת העליה השניה מצטיינת בכובד התנובה. פרי העיון בתחומי ה"איך" רב הוא כפרי העשיה בכל מערכות־חיינו. הכובד חותמו בכל: כובד־ראש, כובד־מחשבה וכובד־בטוי. הם היו “בני־משה” גם בהיותם שוללים תורת המרכז הרוחני ודבקים בציונות המדינית; הם היו כבדי־פה כלפי חוץ גם כשהיו דוברי צחות כלפי פנים. הגותם היתה טבועה בציונות הרחבה, אך כלי־בטויה היו כלי חיבת־ציון. והכלים האלה היו צריכים להיות מגוונים כמשק המעורב שהקימו. מדיניות־ה"מה" התכנסה בנוסחה יחידה ופשוטה: “ארץ בלי עם לעם בלי ארץ”. לאור המציאות, לאור ה"איך" היו דרושים כלי־הסברה חדשים; ל"בני־משה" כבדי־הפה היו דרושים ממשיכים מטיפוס חדש, – בני אהרון…

הגידולים החדשים, “בני־אהרון”, היו חברים לקודמים להם להיות להם לפה כלפי חוץ בהסברת ה"איך". השגת הציונות על “איכותה” קשה היא מהשגתה על “מהותה”. והשגת הציונות קודמת היא להכרת הציונות. ההשגה תורה היא, ונרכשת דרך לימוד ושינון; הבאתה לידי הכרה היא מלאכת־מחשבת הטבועה בחושים מלידה. כובד־ראש בכוונה, וקלות־חן בהליכות עם בני־אדם. אף עמים גדולים וקיימים לא כל גורלם הוא בידם, ומעמידים להם שליחים וצירים להיות להם לפה. עם־בדרך תלוי על כל צעד ברצונות־חוץ, והטית רצונות אלה לנתיבות־מחשבותינו מצריכה פשטות הסברה. כלפי פנים יש אשר כל הרחוק משכל הישר קרוב דוקא אלינו; כלפי חוץ קיים רק נתיב אחד: לקרב הכל אל השכל הישר והפשוט. ואכן, בא האות במשנה־בשורה: הכרת הצורך בכלי־בטוי חדשים והתגלות כי עם הצורך הקיצו כוחות נרדמים בחובנו: בין־לילה כאילו פרח מטה־אהרון ויתכסה לובן השקד…

דוב הוז היה אחד מגידולי־הסגולה במשפחה הקטנה שלנו מבשרת מעין תקופה חדשה, – תקופת המדיניות המעשית. הוא היה הדוף־סערות כאחד מרבותיו מבני העליה השניה, אך הדיהן לא נשמעו בפעמיו. כמוהם היה כולו מודרך־מנוחה, אך שאננות היו הליכותיו וקצובות. רוח־הפרצים לא היתה ממידותיו, ורתיחתו הפנימית לא גלשה החוצה. הוא שש אלי קרב, דרוך תמיד לקראת סכנה, אך ששונה ונכונותו לא רננו בחוצות. אף בהתהלכו בשדות־מוקשים נהרו פניו וחייכו עיניו כאילו היה מטייל בין ערוגות פרחים בגן־חמד. הוא לא הגה במסכת דרך־ארץ החדשה, את מצוותיה לא שינן לעצמו ובעמקי הלכותיה לא לן. נועם ההליכות היה ממוזג בתכונתו, וסבר־הפנים היה טבוע בתויהן. הנסיבות וכובד לחצן עיצבו סגולות מלידה אלה וטיפוחן. אותו הלחץ שעיצב עובדי אדמה וסוללים ובונים עיצב גם זורעים על תלמי־הלבבות, אמנים במגעם ומשאם ודקי חוש המידה והמשקל. להם ניתנה הסגולה להסביר כאילו אגב חיוך, דברים חודרים עד הנפש, נוקבים עד התהום; להם הוענק הכוח להשמיע בנחת דברי־הסבר כאשר האדמה רועדת ובוערת כאחת מתחת לרגליהם. הם מחוננים בכיבוש היצר להיראות כבלתי נוגעים בדבר בשיחם ושיגם עם בלתי נוגעים ממש, גם ברגעי היקלעם בכף קלע. מהיכן נתגלו בקרבנו תכונות אלה? הן לא נוצרו מאין. כל אדם נולד אמנם בתכונות מסוימות, אך נעלם מאתנו איזו היא הבאה לידי גילוי, ואיזו לידי כמישה באיבה. הגרעין הראשון במעלה לא יעלה ולא יצמח על צחיח סלע, וגרעין פגום למראית־עין יעשה פרי־הילולים ברדת עליו טל־תחיה. כי גדלו אף גמלו באוירנו גידולים כאלה – סימן הוא לכוחות העצורים בקרבנו המתחילים למצוא להם את תיקונם. זוהי יקיצת החיים המדיניים, אותות הבשורה הראשונים.

יחסי עמים אינם נחתכים מעל במות פרלמנטים בלבד ועצרות־עם. על הבמות קוצרים את אשר זרעו על תלמי־לבבות במסיבות־חברים ובשיחות־חולין. גם במחיצות־פנים לא הכל כשורה אצלנו, באשר חברינו נואמים תמיד אחד בפני השני, ולא משוחחים. וכלפי חוץ השיחה במסיבות־בית היא הקובעת והמקרבת לבבות. הליכות־הבית הן המוסיפות לוית־חן. כזה היה בית רבקה הוז; בית, ולא טרקלין. אוירתו לא היתה טעונה חשמל, ברקים לא הבריקו. עצור וכבוש היה המתח; יריעת שלוה למראית־עין היתה פרושה על הכל. רוך ואצילות קרנו מפני עקרת־הבית והליכותיה. צלילי המוסיקה הלמו את כל המסגרת, ללא אומר ודברים. אף רבקה, שהיתה כולה בבחינת בת־מלך פנימה, היתה אחד מגידולי־הסגולה החדשים שצצו בקרבנו, כבן־לויתה בחיים ובמות.

יצחק בן־יעקב הנהו בן העליה השניה מנאמני מקיימה הגותה על כל חומרותיה לכל פרטיה ודקדוקיה. אחד מראשוני האורגים במסכת דגניה הדגולה ויריעותיה הרחבות. נימי נפשו ונימי פעליו שזורים וטבועים ברקמה זו, הרקמה ההדורה והחיה שיש לה גידול־תמיד ואורך־ימים גם במלוא צבאו של כל אחד מאתנו עלי ארץ. כבן העליה השניה התוה לעצמו תמיד את קו־ההתנגדות הקשה ביותר. שתי הקצוות: עומק־האדמה ורום־שמים מהוות רק מזיגה טבעית, לא אנטיטזה כי אם סינטיזה. הבחירה במעשה־בראשית היתה הקו במעשי בני העליה השניה, הן במה למעלה והן במה למטה. צורך הזמן היה המכריע היחידי לפרוש כנפים או לאספן. אף המחרשה שלנו ננעצה באדמה לא בכוח־הכובד כי אם בכוח־החזון שנשא אותנו על כנפי נשרים.