בימי פלגות בישראל עלה ברל כצנלסון ארצה, – פלגות בנכר ופלגות בבית. על כף המאזנים הוטל הבלתי־נשקל. עצם מהותנו הועמד בצריך־עיון; זכות־קיומנו בסימן־שאלה; תכלית־קיומנו הובאה בדין. בנשימה אחת חיפשו הכשרים לקיומנו וארצות על פני כל הכדור למקלט קיומנו, – “מקלטי־לילה” אף מקלטי יום. ההכשרים נמצאו בדוחק או בריוח. והמקלט, מי שפרש מהיחיד והמיוחד עדיין תוהה ומחפש אך לשוא, אך לשוא.

כאחד מצעירי דורו ההוגים התלבט גם ברל בין נבוּכי־הזמן ובתוך מבוכי־הזמן. הוא נאבק עם עצמו ועם שרידי התנועות והזרמים, אדירי תורות ובעלי־תריסין במשנה והלכה; הוא כבש את עצמו, ויוכל גם להם. הוא יצא מכור־המצרף שלם ברוחו, חפשי מכל נטל־העודף הדבק במדות הגולה. דרכו היתה ברורה וישרה לפניו. היא היתה אחת ויחידה, שאליה הוליכו כל השבילים וממנה הסתעפו כל הנתיבות. ועיניו הדולקות כאילו בחיוך־תמיד ומחפשות את הנעלם היו נשואות קדימה, קדימה מבלי הסב אחורנית. ובין אישי־היחוד שבחבורת־הסגולה מהעליה השניה התבלט הראש ההדור בשחור תלתליו העבוּתים מלבר ובבהירות־מוח וישר־שכל מבתוכו.

הוא היה אחד מאישי־היחוד שבחבורת־הסגולה. אנשי העליה השניה לא גדלו בשיעור קומה משל הראשונה. העמידה על כתף רעהו עושה את העומד גבוה, ולא גדול. לא בגבורה: העליה לחולות הפורחים בעין־קורא והבצות הממאירות בחדרה לא קטנה במדרגה מאשר “ההעפלה” לסלעי חניתה. לא בגילוי תעלומות; החוט המשולש: עם, ארץ, שפה לא נמצא בגנזי־נסתרות. אך הם עלו בהשגת ההיקף, בדביקות ובשלימות, בכוח־התמדה וברציפות־ההגשמה. כל יחיד קיים בחייו את אשר חלק מהרבים בקש לקיים ברשויות נפרדות. הם לא חלקו את המצוות התלויות בארץ, לפי עקרוני חלוקת־עבודה בין יחידים; כל אחד העמיס ע"ע את כל הכובד. גופי־ההלכות היו גופי־חיים, הנובעים מהחיים ומצווים את החיים.

הם מצאו את פני הישוב פגומים מאד, חסרים תוים שלמים. ופגומים לבלי נשוא היו גם אותם התוים שהיוו את חלקי הפנים הקיימים. לא מיעוט האוכלוסין, לא המנין הוא הקובע, כי אם הבנין. זהו ההבדל בין עוּבּר קט לבין גרם גדול: עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות חיוּתו. מדינה יכולה להיות גלומה בצורת אוכלוסיה קטנה. מטרופולין בתפוצות מהי לגבי תל־אביב גם בראשיתה המצער. לא היו בישוב מתכונות הגידול והרביה של עם ומדינה, לא בספירות התרבות, לא במערכות הכלכלה, לא ברשות־היחיד ולא ברשויות הרבים. יחיד קנאי נר ניר העברית, בודד במכונו, יחיד בשלהבתו. עברית היתה לבוש־שבת והסתלקה עם הנשמה היתרה; חד־צדדית וחסרת־צבע. בחיי־החולין על רשויותיהם המסועפות לא היו לה שרשים. משק המטעים המפואר הוקם אמנם ביגיעת מוחנו, אך מטוּפח ומגודל בידי זרים. ובמשק הפלחה חד־הגוני נרדם גם המוח היהודי. זרים הגו, או משכו בתלם המסורת עתיקת־הימים. דור בא נשא את עיניו למדינות־הים, למקומות שמשם לא ישובו ואמונים מני לידה על ארץ־הבחירה, ודבקים בה, נמצאו לפתע פתאום במחנה העומד לפני בחירת־ארץ.

ברל כצנלסון כבר מצא בבואו את ראשוני האורגים בעליה השניה. מעמקי־בכא שונים עלו, בספירות־מחשבה שונות גדלו, במחיצות שונות ארגו את אריג־השעה ואריג־עולמנו. כל אחד עמד ליד המנור שלו, כל אחד ליד המסכת שלו. כל אחד ויחוּדו: יחוּד־המעשה, יחוּד־העבודה, יחוד־המידות, יחוד־היחיד, יחוד־השכל. אך כל היריעה הרחבה היתה מעור אחד, וכל היחוּדים משנה אחת. רוח אחת נחה עליהם, חרדה אחת הדריכה את מנוחתם, אמונה אחת כוונה את לבבותיהם לתכלית אחת. הם יצרו כלי־עיון וכלי־בניה חדשים, ומלאו תוך חדש בישנים. הנחילו לדורות צורות ודפוסים, וקבעו לדורות הלכות־חיים. כל הקנינים והערכין האלה – כוחות־גידוּל טבועים בתוכם. כל אחד עשה רק אחת ממלאכות־המחשבת המתוארת ב"בשביל־המשיח" לפרישמן; אך המכוּוָן היה לבוּש־המשיח בשלימותו, – הלבוש המורכב מכל היהודים יחדיו. נשמת ברל, שכלו, מרצו, כיסופיו ומאוייו, – כל עצמוּת ישותו בקשו את גילויים, פורקנם, תיקונם ביחוד־התנועה!

הוא לא יצר את התקופה ולא הקים את הדור. היא לא היתה יצוּר של יחיד, ואפילו יחיד דגול מרבבות; כוחותיה התפרצו ספונטנית, תחת הלמוּת אוגנדה, ממעינות מופלאים; מתוך תוהו ובוהו פשטה צורות ולבשה צורות. היא יצאה לא מסוד חכמים ונבונים, ולא מלמד דעת מבינים. לא פילסופים היו מניחים את יסודותיה, לא אנשי־עיון לפי אומנתם פרנסוה, לא אנשי־מעשה מלידה בנו את מכשירי־החולין שלה וכוננו גלגלי־התנופה. חוּשי עם חי הקיצו ובתקומת־עם מנחים הם למישרים מכל המכשירים המדויקים השאולים מגנזי המדע והטכניקה.

כוח ברל היה בתחומים אחרים, תחומים יחידים ומיוחדים לו. הוא היה רקום בתנועה, והיא בתוכו, הוא צעד עם הדור ולבו הלם עם הלמות הדור. הוא עמד בסוד התנועה. בסוד כוחותיה הגנוזים ובגבורת המסתורין העצוּרה בחוּבה. והוא ביקש להאדירה, להגדילה, להרחיבה ולהפיץ מעינותיה. הוא ראה בתנועה את הסמוי מעיני אחרים. הרבה עברו על אשדות־מים אדירים. דוממים עמדו לשמע משברי גליהם ורעמם; עצוּרי־נשימה עמדו למראה צבעי הקשתות הנמתחות בלובן רסיסי הקצף המתנפצים. יחידים קבעו לדורות את מראות־הבראשית בתמונות־ששר, בחרוזי־שירה ובמחזות פרוזה. רק במוחות יחידים שביחידי־סגולה הבריק הרעיון: הלא במקום זה אפשר להקים בתי־כוח כבירים. הם לא יצרו את האשדות, לא עשו את החשמל, לא המציאו את עצם הכוח. הם רק אמני־בניה. הם היו רק אדריכלי בתי־כוח. והם הקימום רחבי־ממדים מתנוססים בזוהר בדידותם, הרחק משאון בני־אדם והמוניהם, ומשלחים למרחקים אור, חום וכוח. פרוזאים למראית־עין, אך כולאים בתוכם מעינות־שירה. הם שרים את שיר־היחוּד שלהם במעללים ועלילות, – בהמון גלים, ברוץ גלגלים, בריתמוס־יחוּד, בחרוזי־יחוּד, בחרוזים לבנים מלובן, ובאש שחורה על גבי אש לבנה.

אמונת ברל, אמונת־יחודו והגוּת יחוּדו היתה התנועה בשלמותה. הוא שחר את ראשי־עינותיה, חפש מעיונותיה החתוּמים, ונשא את עיניו למקורות הקדומים המפרנסים אותה. בזוך־שכלו השיגה, בדקות־חושיו הרגישה, בטביעת־עינו מצא את נתיבותיה, בחוש המידה שבו הכיר, ללא הפלגה, את תחומי יעוּדה. באחדותה ראה את השלוה וההרמוניה הטבעית שבה, – הרמוניה לדורות. בפילוגה ראה תעלולי־אנוש, יצרי קצר־הימים ושבע־הרוגז. רבים עברו על פני מפעלי התנועה ולבשו גיל למראה האידיליה; רבים התרגשו וברכו בלחש או בקול: מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל! רבים קבעוה במראות, ובשירה, ובפרוזה. אך ברל עמד והגה: הלא כאן אפשר להקים בתי־כוח עצומים, שאורם וחומם ישולחו למרחקים ולמרחבים בארץ ובכל תפוצות ישראל. בתי־כוח מייצרים עלילות, המדברות בעדן, ומתנות בעדן, ושרות בעדן. והם ניתנים להיבנות רק במלוא ריכוז המעינות ובשלימות אחדותם. בפילוגם ובהתנפצותם לאפיקים מפוזרים ומפורדים, נחלים וזרמים, לא תוקמנה אפילו טחנות־קמח קטנות. אלה יהיו טחנות־רוח טוחנות רוח לריק, להבל, ולבהלות, – אפילו לא קמח טחון, רק טחנות־מלל.

הדיבור לא היה לו תכלית בפני עצמה. הענין לשמו לא נתקבל על דעתו למען הגדיל תורה ויאדיר. אנו עומדים במערכה, במערכת־הבנין ובמערכה פשוטה כמשמעה, והיא המטילה על כל אשר חננו בו הטבע את מרותה, וכופה את מצוותיה. הוא עצמו הגה בפעלים, חישב במעללים, מנה ושקל בערכין ממשיים. יצירת כלי־יצירה לבנין העם והארץ היו ראשית מאוייו ותכלית מאוייו. מאמריו, הרצאותיו, נאומיו, מסותיו לא היו אלא הקדמה לראשית עשיה, ופירוש והסבר לאחריה. הוא לן מנעוריו בעמקן של הלכות החברה והתולדה. ככל בני דורו פרש את זרועותיו לשחות בזרמי הזמן ולהיות נישא על פני גליהם. כיהודי יונק מהמקורות היה בן־בית בתורות ה"מהות" – מהות קדמוניותינו בזהרן ובגאותן, מהות קיומנו בגאותו החולף ובשפלותו התמידית. אבל הוא יצא מצורף מכור־הגולה ומזוקק, חפשי מכל הסיגים והספיחים, הוא ניער את רגליו מעפר הגלות ומכל הגידולים אשר יצמיח. הוא שלם את המס בראשית־הבכורים לספרות “המהות”, וזעום היה בה חלקו, הוא לא פרש ממנה להלכה, הוא לא נמנע מהרביץ את תורותיה בין תלמידיו הרבים, הוא גם הקדישם במופלא שבהן. הוא היה נאמן לצו פנימי: דע את עצמך; הכר את כל עברך על חולשותיו ועל גבורותיו. אבל נפשו יצאה לאלה שמפיהם דברה הגבורה, שאת עלילותיהם כיוונה הגבורה. והיא באה למלוא גילוייה באחדות ולא בפירוד, בשלימות ולא בפיצולים ופלגות. והיא תוכל למצא את מלא תיקונה באחדות־העבודה, בליכוד־המעשה; ולא בויכוחי־הלכות שאולים מהחוץ אשר משמני הארץ לא הצמיחום וטל השמים לא הרוום. המעשים הדפוהו, ובתחומם תשרור האחדות גם כשהדעות מחולקות. עליתו לדוכן הספרות היתה דרך שלבי המעשים, שלבי־חולין, ולא כמכהן בהיכל־הקודש. וככל חבריו בעליה השניה היה מראשי האורגים במסכת ה"איכות": מחפש תעלומות העשיה, שוחר נתיבותיה, מפלס נתיבותיה. כותב לתומו אגב עשיה, ובעקבות עשיה, ולפני עשיה, תם ונשלם סדר “המהות”: החקר על תכלית־הקיום, הצורך והמדוע. חסל החיפוש לפתרון חידת קיומנו. ה"איך" הוא הדוחק את הקץ: “איך” תבראו הבריאה להפוך עם תלוש ל"עם־עובד". ובספרות ה"איכות" נמוגות מעצמן כל הויות־הגולה, – הויות הזרמים והפלגות על חריפות פלפוליהן. עיון־התמיד ב"איך" הוא המשדד את כל המערכות, וע"פ עצם מהותו הטבעית יישר את כל ההדורים המועברים מהגולה בקיפולי הלבוש ובחריצי התוך.

לא כל החברים שהיו תמימי־שאיפה אתו היו גם תמימי־אמונה כמוהו ותמימי־דרך אתו. דוקא הם שהיו פחות מתונים בארחותיהם ויותר קיצונים כלפי יריבים, ראו בפלגות פגע טבעי, אם כי לא רצוי, והיו מליצי יושר. לבוש חיצוני בדעות דבק בגוף, משתזר ברקמתו, ולא יוסר בלי חבלי־קריעה. הרגל נעשה טבע שני, ומכל שכן הרגלי דורות ותקופות. לפלגות ישראל גדולים חקרי לב גם בימי שפוט השופטים, וגם בימי מלוך המלכים. ובני ישראל מזבחים ומקטרים לבמות גם בימי בית־הבחירה. אך דוקא הוא, המתון בדין, ער לכל תנועה, סבלן לכל דעה, לבש קנאה וחרדות כאחת; והוא היה איש הקצוות והחודים בכל הנוגע לאחדות־העבודה. לא מצא שום זכות לפלגות ולבמות. בכּור־התקומה צורפנו כולנו, ועמדנו במסות יותר קשות מאשר יצרי־הפירוד. הוא הבין את תורות־המסתורין, ואפילו ננהר אליהן, והתרפק עליהן בסתר לבו, הוא עמד על כוחות המנוע שבהן וביקש לטפחם ולרתמם אל פעלינו ככוחות הודפים, ככלי־מנוע. אך הבן לא יכול את מסתרי הפלגות והזרמים, את שפת “הקבלה” שבהם, לא תפס מונחיהם המדעיים, ולא השיג את עצם חזונם. החזון והמדע שבא להסבירו דרו בכפיפה אחת בכוח “חילוק” ופלפול בלבד. ע"פ טבע הויתם היו דבר והיפוכו; המונחים לבוּש שאול שלא הלם את הלובש.

ה"שחיה" בזרמים חיצוניים אדירים כשהיא לעצמה מי פתי ולא יבינה, מי בער ולא יחייבה. אבל הבא להסבם לאפיקים הצרים שלנו מציפם, ומבטל ביותר מבשישים את הזרם המיוחד שלנו. מי לא ישתוקק לראות אשדות ניגרה, ומי לא יעמוד דום בראותו אותם. אך הם מחוצה לנו, לא בתחומי שליטתנו, ולידם לא נוכל להקים בתי־כוח בשבילנו. מי לא יעמוד בטל ומבוטל בפני מאורות־עולם, גאוני־הרוח, ומי לא ישתה בצמא את דבריהם. אך הם אינם משוּלבים במערכותינו. חוקי תורותיהם הם מחוץ לתחומי חיינו, עדיהם לא יגיעו, ואנך־בניתם אינו הולם את בנינינו. מי לא ילמוד מעמים וארצות חוקי־התישבות ובניה. אך לא תמיד אפשר לנטעם באדמתנו ובאקלימנו, ובמציאותנו המיוחדת. לכל איש משכיל חובה להיות מוקדש באורינטציות עולמיות, אם אינו רוצה להשאר קרתן. אך לא תמיד ניתנות הן להשתזר ברקמת הויתנו, ולא בכוחנו לכוונן ולהטותן אלינו. נוכל רק לשבת בתענית ולהתפלל כאבותינו: למשיב הרוח ומוריד הגשם והטל. אבל לא אנו המשיבים רוחות ומורידים גשמי־ברכה וטללי־תחיה עולמיים. כל אותם חילוקי־הדעות, פירודי־התפיסות, השקפות־העולם נאים בקלובי ויכוח כאמפרסיוניסמוס, אכספרסיוניסמוס, קוביסמוס וכיוצא. הלכות תלושות שאינן כרוכות בגופי מעשים, מרחפים בסטרטוספירות, מחוץ לתחומי־שבת וחולין שלנו, מעבר לגדרי הגות־רוחנו, הגיוני לבנו, ולחם־חוקנו. ניטשה לעג לגרמנים המעמיקים לשבת ליד בצות, משליכים חכה לשלות דגים. אבל איככה יועלו דגים ממקום שאינם בנמצא. באין מעמדות; באין אורינטציות בנמצא מהיכן תעלה אותם החכה המדעית גם בהעמיקה חדור. והם בבל יראה ובל ימצא במציאות הארצי־ישראלית. הם קיימים רק בחברה מגובשה, ובתחומיה נאסרות מלחמותיהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. דגים אין נבראים לפני מקוי־מים, וצמחים לפני אדמה. ומעמדות כרוכים באדמה ממש, באוצרות ממש, קיימים ממש, ובחברה שאשיותיה מיוצבות ואיתנות. במצב תוהו ובוהו, בחקלאות מתהוית, בתעשיה מתהוית, בקפיטל מתהוה, בפועל מתהוה חסר למעמדות מזון חוּקם, והבלתי קיים אינו יכול להיות אפילו חציצה, מחיצה, ומכל שכן גדר וחומה מפרידות. אסכולת־מחשבה בספירות המפשט כשהיא לעצמה, אם היא רוממה ונשגבה, אינה יכולה להיות עילה להתפוררות לפלגות ולזרמים פוליטיים, ובהיר־המוח ורחב־הדעת ומהיר־התפיסה, שחפש וחקר, ואזן ושקל לא תפס את עב־הענן המדעי העוטף את הזרמים הרבים ומכרבלם. גוף שהטבע בראו ישר למה יעקמו ילוד־אשה כאילו להכעיס. מאור שנברא מלא למה לעשותו פגום ולקוי?

ראשי־העיינות, שעליהם נוכל להעמיד בתי־כוח, מוצאם מהררי־קדם, מקור חיותם מצור־המחצבה. כוחות מסתורין הביאונו הלום, ולא שלטון־השכל, ולא תהליכי כלכלה הכרחיים, ולא “חוקי ברזל” שאוּלים, מחוּשבים בחשבון אדם ומפורשים בשכלנות אדם. המדע יכול רק להתחקות על שרשי המסתורין, לחדור לעמקם, לנסות את כוחו בפיענוחם, אבל לא בכוחו לברא מאין כוחות אלה, לא בכוחו להמציא כוחות אלה על דרך הסינתיזה. לא בזכותו לבחנם מבחינת היתר ואיסור לפי שולחן־ערוך מדעי מקובל; לא בכוחו לתת להם הכשר או לפסלם, לחייבם או לשללם; לא בסמכותו לבטל את היש ולגזור על הקיים כתופעת־תמיד דור דור. עצם הקיוּם הוא המעניק זכות־הקיום, והתנועה חיה וקיימת. מעמדות הקדוּמים הם שהביאו את החיל, הגבירו את החיל. מעמד הר סיני ומעמדות בית־הבחירה, הודם והדרם קרנו עלינו בגרסא דינקותא באפלולית החדר, ובבית המדרש אשר מטו קירותיו ונרנו יעשן בו במסתרים. לא דללו ולא חרבו המעינות הקדומים ולא נעקרו. הם רק נסתמו או קפאו. קרת־חוץ הקפיאתם, העטתה עליהם שכבות קרח, עבות ואטוּמות; קרדומי הזמן הממו עליהם ואף הבקיעום; או הפשירום לאור אביבים חדשים, והמעינות התפרצו החוצה בערוצים חדשים. אך לא “פטישי־עולם” ולא “אביבי־עולם” בראו אותם, – לא פטישי רומא העתיקה והחדשה, ולא אביבי המהפכות. הפטיש המכה על הברזל ומתיז ניצוצות אינו עושה אותם. ממים לא יוציאם בכל כוח ההלמות. את מקור הכוחות האלה עלינו לחפש. את המעינות שהובקעו עלינו לרכז ולנצל, את החתומים עלינו לגלות. הם בריכוזם ובאיחודם אשר יפרנסו בתי־הכוח שלנו בארץ ובקצוי התפוצות. חילוקי דעות וחילופי תפיסות בהערכת כוחות האיתנים האלה ובכיוונם הם טבעיים ומובנים. בעל ההכרה צריך להתחקות על שרשי הויתו ולהכיר את הכוחות המניעים אותו על כרחו, על אפו ועל חמתו. זהו המעמד שנוכל לכוונו, האורינטציה שיש לנו שליטה עליה. בדעת כוחות אלה נצא נאפדי־גבורה במערכותינו. הרבה מעינות־חיים הנראים לנו כאילו נעקרו רק נסתמו, ומחכים לגואל. הם מצפים לשבט־הקסם הרוטט מעצמו, שלא מדעת, בידי דק־החושים מלידה, ואף את הגואל הנעלם הזה עלינו לחפש שיגאל את החתוּם והסתוּם, כדי להעמיד בתי־כוח.

הקרן הקיימת היתה משאת־נפשו ואהבתו הגדולה. בה ראה את בית־הכוח האדיר בתקומת־העם וחידוש נעורי־ארצו. אותו עמל לנטוע בלב התנועה, שאת הגותה הגה, ואת צורותיה ביקש לעצב. ככל חבריו הדגולים בעליה השניה, לא ראה את קרן הקיימת באור שהיה זרוע עליה בימים ההם. אף בראשיתה המצער ביקש לראותה בשלמות־הדמות. לא גודל השטח הוא הקובע, כי־אם תכונת־הגידול הטבועה בה. זהו ההבדל, כאמור, בין עוּבּר קט לגרם גדול. עוּבּר מקפל בתוכו גוף שלם על כל אבריו וכוחות־חיותם. והוא עמל לראות את הקרן הקימת כמבשרת הגאולה הכפולה: גאולת האדמה והאדם! כי עם עובד לא יקום בלי אשר האדם יגאל את עצמו מחרצובות־הרשע, שלא כוחות־איתנים עשו אותם, כי־אם רוחו וידיו. ואכן רק על אדמת הלאום יכלו לעלות חיים חדשים, חיי־יחיד וחיי־חברה, בעמקי־תוכים, בגיוון־צורות, בשפע פרחים ובעתרת־פירות. ואכן רק על אדמה זו עלה העובד במשנה־עוז ביתרון־און להתמזג עם הטבע ולהיות נבלע בהוויתה כבן־חורין, בלי יד זר חוצצת, לשבט ולחסד, לחדות־יצירה ולצער גידול, להשיב לאדמה את חילה ואונה הראשונים. אדמת־הלאום, עבודה עצמית, משק יחיד מעורב, משק לאומי מעורב, כלכלה לאומית יוצרת חמרי־בראשית ונושאת את עצמה. כל הטבעות האלה משולבות אחת בשניה ועושות את שלשלת־החיים בחברה החדשה: וברפות האחת מהן מתנתקת כל השלשלת.

שתי החרויות: חירות־האדמה וחירות עובדיה הן היורדות כרוכות ועולות כרוכות. תורת המורשה והחיים החדשים הם המקופלים בצו־חיים קדום: והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ. הן חיות גם כיום הזה, ותהיינה חיות מדור לדור כצבא אנוש עלי אדמות בסימביוזה תמידית: בגידול, ברוממות, בקרינה והקרנה הדדית. תורת המורשה הקדומה הזו אינה טעונה, כמצוות וחוקים אחרים, התאמה לחדש וישוב סתירות בין פרי הישן וניצני־החדש. היא שורש החיים המתרקמים ויסודם, פרי חידושם והכרח חידושם; ובצורתה כהוויתה כפי שירדה מהר סיני היא בבואת־החברה החדשה והמחודשה. העבר הקדום והעתיד הרחוק הם כמים הפנים אל פנים.

הכוח שהיה לדבריו בעל־פה ובכתב צפון במקור־מוצאם. הם לא יצאו מתוך ספירות־ההפשטה, לא עלו מתוך מדרש נעלם, מתוכם עולים ובוקעים קולות־המערכה; בהם נשמעים הדי־העלילה. הם מוגברים באור השכל; בהם רוטטים המית־לב וכליון־נפש. אומרם היה עז־בטחון בפולמוס ונעים־הליכות כאחד. תקיף בדעתו ורך עם יריביו. בטוח באמיתו בלי ביטול הזולת. תוכחתו שנונה בלי עוקצים; הגיונו חותך, בלי הכאב, ניתוחו חד בלי פגוע, דבריו לוהטים בלי לכוות. נרגש ברוחו, בלי התפרצות, בלי רוגז ויציאה מן הכלים. סערת־רוחו כבושה בגדרים, אשו עצורה פנימה. אמנוּת הכיבוש לא היתה לו מצוות טכסיסנות מלומדה; היא היתה טבועה בכל הויתו. קור שכלו ולהט נפשו היו מעויינים. יריבים ומתנגדים הקשיבו רב קשב לדבריו. בזירת־ההתגוששות היה משרה את השלוה והדממה. לא מקל־חובלים ולא מקל־נועם. פירוק הזין המקובל עליו היה אזמל־הניתוח וחום הלב. תוכן דבריו עמוק־דעת, בלי עומס למדנות והתהדרות ב"מראה־מקומות", סגנון דבריו עמוק־תרבות, חצוב מצור־המחצבת. לא עשה בלהטים; לא החריד ברעמים, לא סינוור בברקים, לא בחש בסממני פתיונים למען משוך לבבות ולצוד שומעים. לא פלפל, לא מיתק, לא מימם, לא ה"תעמם" עם המונים, לא “התנער” עם צעירים, לא שיחק עם הרוחות; לא הפשיט צורות ולא הלביש צורות, ולא סיגל תוכים לפי צורך. לא פרק ממשא התוך כדי להניח דעת “קלי־המרוץ”, לא הנמיך את רמת־הסגנון כדי להעלותו בשער השוק, ולעשותו שוה לעמי־ארצות. הוא נשאר נאמן לטבעו, לישותו, לרוחו, לאופן הגותו ולדרך בטויו. בצורתו וכהויתו בינו לבין עצמו ובמסיבות־רעים, כן הופיע בציבור: בסוגיות־עיון, בשאלות־יום, בשיחות־חולין. פשוט בלבושו ללא עיטורים, ללא ציצים ופרחים, בלבוש על דרך הפשט ועל דרך ההשאלה; אריג־בחיר ארוּג מחוטי התוך, מגוון בצבע שחור ולבן בלבד, בלי משחק צבעים; נגינה פנימית, קול מתהלך בלבב פנימה, נימי־נפש כפי שהן רוטטות ביחידות, בלחש, במסתרים. לא פרט על מיתרי לב שומעיו לפי תוי דמגוגיה, כוחו היה באהבת־אדם בזקניו, בנעריו ובטפו; באהבתו לתנועה, בחרדתו לגורלה, באמונתו בכוחה ובגבורתה, בהתרקמותו בה בכל נימי־נפשו. הוא היה ניב להגות אנשי־התנועה, גם כשתוכו היה עמוק וצורתו מורכבה. הוא לא “ירד” להמונים, הוא לא “העלה” המונים. הוא מדדם על פי אותה אמת־המדה ששמשה לו גופו, ולכן ניבו היה מוּרגש ונתפס גם לאלה שלא היה מובן, לכאורה, במלואו; ולכן טעמו בבחירת מזון רוחני נתקבל עליהם אם כי לא רנן בחוצות ולא התהלך בשווקים. תמיד נראה לעצמו ברוחו ובנטיותיו כאחד מן השורה. וגם כשהשמיע את דבריו מעל הדוכן ראה את עצמו בתוך השורה.

“ירח־עיון” ו"עם עובד" מקובלים כ"תאמי־הזקנים" ביצירות ברל. גירסא זו אינה מדויקת במלואה, ומשתי בחינות. ברל נעקר מאתנו במלוא כוח יצירתו, ורוחו עוד היתה דרוכה ונטויה. על יחידי־סגולה אין זקנה קופצת לפי תעודת־הלידה. וביצירות אדם לפעמים המאוחר בהופעה מוקדם בלידה, עכ"פ רעיון היצירה. עוד בבן־שמן נשא ברל את הרעיון על חידוש־הישן, השבת־אבדה מהישן. מעולם לא ראה שמות קדומים מרוקנים כליל מתוכם בלי שום שריד; הוא ביקש להשתזר בהם ולמלאם תוך חדש, – המשך גידוּל, הוא ויתר על השם “ירחי־הכלה”, כדי לא לתת פתחון־פה למושבי־ליצים המוציאים דברים מידי פשוטם ומורידים את המרומם. השם “עיון” נראה לו כהולם את היעוד. הוא קבלו כמושג מעמיק על משקל עיון־תפילה, ולא תפילה חטופה, לימוד מעמיק, ולא לימוד חטוּף, לא מידת הזמן היא הקובעת כי אם הכוונה. בעלי־המוסר מיסוד רבי ישראל סלנטר היו מתיחדים לשעה קלה בין־השמשות עם קונם ועם עצמם לחשבון־הנפש. “חובת־הלבבות” ו"מסלות־ישרים" היו ספרי־העיון. ירח־עיון היה מיועד לחובת־הלבבות ולחובת־השכל, לחשבון־הנפש ולחשבון־הדעת, לחשבון עולמנו בתוך חשבונו של עולם כלו. כעין מאזן משקי: חובה וזכות, מלא וחסר, – בדק־הבית!

כבכל פעלי ברל כן גם “ירח־העיון” ו"עם עובד" לא היו אפיזודה בודדת. הם היו פרק משוזר ומרוקם במסכת שלמה, וזו ביריעה רחבה, – יריעת התנועה כולה, על תעלומות מקורותיה ועל מסתרי מנועיה. והם יורדים ועולים כרוכים בהשלימם אחד את השני; המגמה המונחה בשניהם לא היתה ילקוט־דעות ושיטה מקובצת; בשניהם אין שמץ מהשגרא הנהוגה בחוק־לימודים מקובל בבתי־ספר ובתכניות ספריות שונות. ולא נעשו כמתכונתה בחוק־לימודים ובתכנית ספריה הנתונים במסגרת מקצועית; בחירת הנושאים אינה כרוכה במאמצים יתרים ואין מוקדם ומאוחר כמעט. כאן עצם המסגרת היה בגדר החיפוש, החיפוש בסתרי־תעלומות, ומלווה חבלי־חיפוש. רב הוא המבחר, וכתוצאה קשה מאד הבחירה וקשה קביעת המוקדם והמאוחר. גם הרכבת “העיונים” וגם הצירופים בבחירת “המעיינים” היו המשך מראשית וקו־כיוון לאחרית. זו היתה מלאכת־מחשבת נאצלה מאישיות אורגה, וטבועה בשאר־רוחו. גם רקמת מוזאיקה היא מלאכת־מחשבת, אך חטיבה בפני עצמה, ואין אחרית כרוכה בראשית. הרקמה שרוח ברל נחה עליה חוטיה ונימיה נעלמים בתוך יריעה רחבה, יריעת כל הויתנו כעם. הוא ביקש תמיד לקשור את חוטי הויתנו הנארגים והמתרקמים לחוטים קדומים, למצוא את הקישורים והאיגודים במקום שניתקו ונפסקו. גם הלבוש הקדום לא נראה לו כחיצוני; ע"פ טבע תכונתו אינו יכול להיות אחר מאשר טווּי וארוז מהתוך, ובחוטיו ונימיו משוזר ומשומר התוך בשרידיו הרגנרטיביים החותכים חיים ומעבירים כחות־חיים לחדש הנקשר אתו. הוא ביקש לצקת את היין החדש בתוך הקנקנים הישנים, באשר בתוכם משומר תמיד טעם הישן, שיתסס ויעלה את החדש. אפילו הקבלה נשתלבה אצלו במשנת ההתישבות. אכן המרצה על ההתישבות ב"ירח־העיון" הביא בחשבון את כחות־המסתורין ותיכן את רוחם; אך לא הרחיק לכת עד “הקבלה העיונית”; “הקבלה הממשית” בלבד נראתה לו כבת־לויה טבעית בהתישבות. אך הבין לכוונת ברל, להלך רוחו. המסתורין עוברים בכל הגות־רוחנו ובמעשי־ידינו. המסתורין טווים ואורגים בכל רקמות־חיינו, בכל תנועה שבנו; בדומית הגיגינו, ברחש הצומח המטוּפח במוחנו והמגודל בידינו. בשאון הממלא את עולם־הגלגלים שאנו מקימים; בפרי־אדמתנו ובתוצרי־תעשיתנו; כל הנגלה שבנו מלא נסתרות, ובכוח הנסתר הוא מופיע. כל הנראה לנו לרציונלי, הנהו אי־רציונלי ביסודו ובשרשו. כל הנחשב לנו כמעשי־בראשית שלנו אינו אלא טעות־ראיה ולקוי חושי־בוחן. אנו רק הדופים בכחות אנשי־בראשית, אנו המשך מחוטי־בראשית, שבחזקת היד ניתקו, ובחזקת יד נעלמה הם מתחברים ומעבירים מכחות־הבראשית לכל מערכת עורקינו ושרירינו להאדיר את מעללינו.

מדע־הרוח המעורה בשלטון־השכל, המשמש לרבים כ"הרכבת־תמך" לתנועה לא היה בגדר חיפושיו. הוא היה אוהב תורה לשמה, אבל לא מחפש תורה לשמה, היא היתה בשבילו קרדום לתנועה ולמנוף. המדע יקר־ערך ונעלה במסכת עצמו; כביר־כוח באפיקי־עצמו. בהרקמו במסכת שלנו אינו אלא שעטנז, בהשלבו במערכת־הבניה שלנו אינו אלא יוצא דופן. כל הריקומים והשילובים בכוח הפלפול למען הכשרים והיתרים פוגעים באחדות־הרעיון ופוגמים בשלימות־הצורה. המדע מגלה כוחות־בראשית נעלמים, אבל אינו יוצרם מאין. ותקומת עם מתגלית בכוח חושים טבעיים, חושים ולא שכל. ספרים הרדימו חושים כאלה בחובנו, וספרים הקיצום, וספרים אחרים עלולים להרדים שוב את המקיצים. זוהי מלחמת ספרים בספרים, – מעין חד גדיא! אתחלת הגאולה היא ביקיצת החושים מאליהם, – החושים הטבעיים המצווים חיים לעם ומכוננים את אשוריו, בלי חברת מקיצי־נרדמים, בלי שליטה לסמי־הרדמה ובלי צורך בסמי־יקיצה. סוף מעשה: ואתא הקב"ה דשחט למלאך־המות המכלה בקרבנו חושי עם טבעיים. האהבה היתה עזה כמות לפני מגילת שיר־השירים, וכוחה לא תש גם כשהוצאה מידי פשוטה והוקדשה לכנסת־ישראל וקונה. אהבת־ציון היתה קיימת לפני מדעי־החברה, הפילוסופיה, וחכמות־הנפש, וחיה וקיימת היא בדורנו בין ההמונים אשר את שמם לא שמעו וגם האיסורים וגם ההיתרים לא יגיעו עדיהם. אבל בלי ספר־הספרים, בלי תפילות אנשי כנסת הגדולה, בלי הקינות והסליחות, בלי קידוש־השם על הקנינים האלה לא היו קיימות “עליות” מדור לדור, לא הראשונה שבראשונה שעלו ארצה בלי הגדרות, לא הראשונה, לא השניה, לא השלישית ולא ה"העפלות". אין זאת כי הספרים האלה, בלי “הרכבות־תמך”, הם מוליכי הכחות האדירים אל מסתרי־נפשנו ממבוא נעלם, מבוע־העד לעמנו. בהכרת המבוע הזה כוחנו, בהשגת המבוע הזה האדרת התנועה. את הכחות הנעלמים האלה חיפש וביקש לגנזם במערכת מחשבה אחת בסידרי מסכתיות שלמות. לא חפשם כחוקר בכלי־בוחן מדעיים. הוא חפשם כאמן, לא מתאר; לא צייר ולא פסל, אך מעצב פני דור בא. הוא חיפש בשליחותיו השונות: כאיש התנועה, כעורך כסופר, כמחנך. הוא חיפשם בחושים שהם מתת־טבע לאמן, לחוקר ולממציא ונבדלים רק בתכונה. הוא לא ביקש לא את המדע האוביקטיבי סתם, ומכל שכן לא את האפולוגיטי. מלאכה זו נעשית מעצמה.

ואף בבחירת ספרות יפה ומדעי החברה, שנראו לו כהרמוניים במזיגה ובתרכובת, “בקומפוזיציה” שאליה נשא את נפשו, נמנע מהיות כפוּת למסגרת הצרה, הנתונה בחרצובות תורות חתוּמות, בחינת לא להוסיף ולא לגרוע. הוא ביקש תורות חיים הגדלים וגם חולפים אתם. הוא ביקש את המועיל להכשרה נפשית, שבלעדיה מגיעה החלוציות לתשישות ולאזלת־יד; לא את הכשרת הלבבות בנוסח פרישמן או אחד־העם, לא עלית נשמות ערטילאיות, אבל לחלוצי העם המחוברים לקרקע דרוש מנוע־בראשית ההודף לפעלים, שבלעדיו כל החכמות מרננות בחוצותינו לריק ולהבל. הוא ביקש את הנשמה היתרה בהרכבה מיסודות הנעלה באוצרות נסתרים, שבלעדיה כל ההכשרות הטכניות המובנות מאליהן כצורך הכרחי, לא תבאנה לידי פעולה ומכל שכן למלא תיקונן. וביקש את שבט־הקסם בגנזי־העבר ואת דקי־החוש שבדור בא, אשר שבט זה יהיה רוטט מעצמו בידיהם בדרוך כף רגלם על אדמה הגונזת במעמקי שכבותיה מעינות־חיים חתומים, ולהעמיד בתי־כוח נוספים.

החיפוש גופו אינו תכלית בפני עצמו בכל הספירות. אך במלאכת־מחשבת ובחקירה מדעית קובע הוא ערך בפני עצמו. באמנות מסירים חבלי־יצירה קצת מהצעיף העוטף נשמת־אדם; הוא נראה בלבטיו, בחוסר־המרגוע, בכיסופיו שאינם מתמלאים. אין אמנות נערכת לפי ההישגים הממשיים בלבד; הכוונה היא כאילו בעצמה מעשה רב, על כל פנים היא מצטרפת למעשה. דרכי החיפוש תורה היא ואמנוּת כאחת. וכל אמן ודרכיו, כל חוקר ודרכיו. וחוטי מסכת שניתקו אין הם ניתנים להמשך. החוקים והשיטות במדע ברורים ומדויקים, והתלמיד יכול עוד להתמצא בעקבות הרב. במלאכת־מחשבת אין הכללים עושים את האמן. ועל פיהם אין האמן מלידה חי, הוא מגיע אליה בכוח עצמו, ומשיגה בחושיו, והם אינם נמסרים מרב לתלמיד, ההמשך עלול להעלות מסכתות נעלות מאד בתוך, יפות בצורה אך הן תהיינה אחרות מאלה שנראו באספקלרית מתווה הקוים הראשונים בתכנית־המחשבת…

התנועה עקרה רבים ושלמים מתוך סביבתם הטבעית, והעמידה אותם על משמר־החובה. הם הדבירו את נטיותיהם הטבעיות בבחירת שדה־עבודתם, והגיעו להישגים מתוך שבירת־רצון, ארוכה וממושכה כמידת חייהם. הגדול שבחבורה לפי הישגיו היה אליעזר בן יהודה, הוא עמד במסה היותר קשה והנחיל אחריו את היבול היותר כבד, דלדל את כוחו והעשיר את כולנו. הוא לא היה בלשן מלידה. הוא היה בן ספירה אחרת, בן אקלים אחר. נפשו להטה באש־תמיד, רוחו סערה ולא ידעה חרצובות. בלשן־מלידה היה יוצר אולי מלון יותר מוּשלם. אך הוא לא בא. ואילו בא היה הנימוק המניע אחר, לא זה שסערת־התקופה העלתה אותו; ואז היצירה היתה אחרת, לא זו שנבראה על אבני תקומתנו כעם מחפש את דיבורו החי, כעם מבקש להשיב לעצמו את אבדת זכרונו עקב אבדת לשונו.

בשדרת החרובים ליד המכון לחקלאות ברחובות, האכסניה לירח־העיון, התהלך ברל כצנלסון עם פנות היום ושוחח עם בעל־האכסניה. השלווה היתה נסוכה על פניו, החדוה קרנה מעיניו המחייכות. “בעצם נולדתי להיות ראש־ישיבה” הפליט, “אלא זרם התנועה גרף אותי”. הוה אומר: הצו, החובה! אלא שהרגשת החובה עצמה טבע היא באדם, החזקה שבכל נטיותיו. התנועה החזיקה אותו בחרצובותיה; השכל והלב יחדיו הדפוה לזרועותיה. כי אך לשוא יזרע נושא משך־הזרע אם הרוח יפזר את גרעיניו. אך לריק ולהבל יקצר, אם הסערה תשא את אלומותיו. ובלי אחדות־העבודה, בלי יחוד־התנועה, הלא נעמול לריק, ניצור להבל. לא נקצור ברינה, לא נקצור את אשר זרענו בדמעה על תלמי־הלבבות של דור בא. סופות־הזמן ישאו את האלומות. וכך היה חשבון־הנפש, וכך היה חשבון השכל.

השיר “בשביל המשיח” לפרישמן אינו זכוּר לרבים. לילדים הוא אגדה; לגדולים – מוסר השכל; ליודעי בינה לעתים – ראיית הנולד; להוגי־דעות – חזוּת קשה; בבואת־אימים לכולנו, – בבואת עצמנו. אכן המשורר ייטיב ראות וירחיק ראות מחכם וחוקר. אכן החזות גופה שנראתה לא למשורר־תחיה כי־אם למשורר העומד כאילו מעבר לתחומי התנועה מאירה עינים ומאלפת־דעת. למי יגיעו ראשי העיינות הקדומים אם לא למשורר. ומה שלא יעשה שלטון־השכל יעשו סתרי־התעלומות. וככה יתאר לנו המשורר את חבר האמנים העושים בשביל המשיח: את החרש היושב על הירדן, ומניח פרסת־ברזל בשביל סוסו של המשיח; את היושב בבית־האורג, העושה ומניח איפוד־משי בשביל המשיח; את היושב בבית הרקמה מול השקמה, מכין ומניח דגל יקר בשביל המשיח. כולם כילו את המלאכה. רק במעשה הכרובים המכינים את הנשמה בשביל המשיח אין סימן־ברכה. הם המפגרים. אין די חמרים מהנשגב והנעלה, מהזיו והאורה אין גם אנחה צרופה וטהורה. ומלאכים נושאים קול נהי ושיח. ועד היום לא שלמה עוד נשמת המשיח. הכל יכול להיות מוכן: טכניקה גבוהה, מדע עמוק ורחב, אך הכל יהיה לריק אם הנשמה חסרה. ואותה ביקש ברל כצנלסון מיום עמדו על דעתו בכל הגוּת־רוחו והמית לבבו. ובמערכה זו עמד, ובה – נפל…